דלג לתוכן האתר >

לזר (אלויס) שווייגר

Lazar (Eliezer) (Alois) Schweiger (1872-1943), rabbi and ethnologist, born in Nagytapolcsany, Hungary (then part of Austria-Hungary, now Topoľčany, Slovakia). After receiving a thorough Talmudic training in Hungary, he studied at the Universities of Frankfurt am Main, Germany, and Bern, Switzerland, receiving the degree of doctor of philosophy. From 1904 to 1929 he served as rabbi at Eger, Hungary; in 1929 he was called to serve in Nitra, Slovakia. After 1943 nothing is known of him an it is assumed he perished in the Holocaust. 

Schweiger was a distinguished ethnologist and ethno-psychologist. Among his published works, many of which appeared originally in Hungarian, were: "Philosophie der Geschichte, Voelkerpsychologie und Sociologie in ihren gegenseitigen Beziehungen" (1899); "Das Gesetz der grossen Zahl" (1904); "Die logischen Methoden der Ethnologie" (1909); "Die Anknuepfungspunkte der Kunst und Ethnographie" (1910); :Die Jubilaen der Deszendenztheorie" (1910); "Die Religion im Lichte der Voelkerpsychologie" (1911); "Moritz Lazarus" (1911); "Der Neodarwinismus" (1912).

פראנקפורט על הנהר מיין

(במקורות היהודיים פד"מ, ראשי תיבות של פרנקפורט דמיין)

עיר במחוז הסן נאסאו, גרמניה.

הקהילה היהודית


פראנקפורט הייתה מרכז מסחרי מראשיתה, וקרוב לוודאי שסוחרים יהודיים היו מבקרים בירידי-הסתיו שלה מדי שנה. ב-1074 מנה הקיסר היינריך ה-4 את פראנקפורט עם הערים הפתוחות לפני יהודי וורמייזא, ללא תשלום דמי-מכס.

במאה ה-12 הייתה פראנקפורט קהילה מאורגנת ומשגשגת, אם כי קטנה בכמות. ב-1241 התפרעו תושבי העיר, הרסו את בתי-היהודים ורצחו יותר מ-150 מתוך 200 היהודים במקום, ביניהם שלושת רבני הקהילה. רבים הוטבלו לנצרות. בקהילות גרמניה נכללה בשעתה בט' באב תפילה מיוחדת לזכר הקדושים. בחקירה שנערכה בפקודת פרידריך השני התברר שהמהומות החלו בגלל שמד מאונס. תושבי העיר זכו בחנינה, שלומם של היהודים הובטח ועל המתפרעים הוטלו קנסות כבדים. כעבור שלושים שנה שוב הייתה פראנקפורט קהילה שוקקת חיים, ולה בית-כנסת מרכזי ("אלטשול"), בית-עלמין, בית-מרחץ, בתי-חולים לאנשי המקום ולעוברי-אורח, "בית-ריקודים" לחתונות ולאירועים חברתיים אחרים ומוסדות חינוך וצדקה.

במחצית הראשונה של המאה ה-14 הוכבד עול המסים לקופת המלך ולעירייה, והתועלת שהפיקו מן היהודים מנעה רדיפות. אולם הפרעות שפרצו בתקופת "המגיפה השחורה" לא פסחו על יהודי פראנקפורט. הקיסר קארל ה-4 ויתר לאנשי העיר, תמורת תשלום נאה, על זכויות היהודים, וכעבור זמן קצר נמחקה הקהילה מעל פני האדמה. יהודים רבים הציתו את בתיהם במו ידיהם כדי שלא ייפלו בידי ההמון המתפרע.

פראנקפורט חזרה ופתחה את שעריה בפני יהודים ב-1360. פעילותם הכלכלית הייתה חשובה לעיר המשגשגת. מעתה חוייב כל יהודי להגיש בקשה אישית להיתר-ישיבה מדי שנה בשנה, אגב תשלום מסים והיטלים כבדים. הותקנה מערכת תקנות להסדרת היחסים בין העיר לקהילה.

בין רבני המקום וראשי הקהל במאה ה-14 נמנו זיסקינד וימפפן, שהביא את גופת המהר"ם מרוטנבורג לקבר ישראל, ואלכסנדר זוסלין הכהן.

בשנת 1462 הועברו 110 היהודים שחיו אז בפראנקפורט לרחוב מיוחד, מוקף חומות ושערים, וזאת על-פי דרישות חוזרות ונשנות מצד הקיסר והכנסיה, לרבות האפיפיור. היהודים לא הורשו לחרוג מהגבולות שנקבעו להם, והצפיפות בגיטו גדלה, אבל הארגון הקהילתי התחזק והסתעף. מנהיגים דתיים וחילוניים ("הוכמייסטר" ו"באומייסטר") יצרו מסורת מקומית שנשמרה בקפדנות בחיי הדת, החברה והכלכלה. גדול הרבנים בדורות ההם היה נתן אפשטיין.

מלחמת האיכרים ומלחמות-הדת במאה ה-16 האפילו על חיי הקהילה ואף על-פי כן נוצרו בעיר תנאים נוחים ליוזמה כלכלית, ויהודי פראנקפורט הצליחו לשמור על זכויותיהם. הקהילה (בת 900 נפש) הגיעה לשיא שגשוגה לקראת סוף המאה, וגם נעשתה למקום תורה בזכות הישיבות של ר' אליעזר טרווס ור' עקיבא בן יעקב פראנקפורטר, ופסקי בית-הדין שלה מצאו להם מהלכים בקהילות רבות בגרמניה.

כנסים רבניים נערכו בפראנקפורט בשנים 1562, 1582, 1603. כל אותו זמן נמשך המאבק בעיר בין המשפחות המיוחסות ובין הסוחרים הזעירים ובעלי-המלאכה, שרבים מהם היו בעלי-חוב של היהודים. ב-1614 פרץ לגיטו אספסוף, בהנהגת הצורר וינצנט פטמילך; היהודים גורשו מן העיר. כעבור שנתיים הוצאו להורג ראשי המתפרעים והיהודים הוחזרו ברוב טקס לחומות הגיטו. מאז נחוג בקהילה יום כ' באדר כ"פורים של וינץ" (כלומר וינצנט). ר' ישעיה הורוביץ, בעל "שני לוחות הברית" (השל"ה הקדוש), רבה של פראנקפורט משנת 1606, לא היה בין החוזרים. בין רבני הקהילה האחרים היו בנו שבתאי הורוביץ; חיים כהן, נכדו של המהר"ל מפראג; מאיר בן יעקב הכהן שיף, יליד המקום, אהרן שמואל קאידאנובר ובנו צבי הירש.

יהודי פראנקפורט פיתחו מנהגי תפילה מיוחדים שעליהם הייתה גאוות הקהילה מאות בשנים (הם לוקטו בידי יוסף יוספא האן בספרו "יוסיף אומץ"). בדליקה בשנת 1711 שפרצה בביתו של הרב הראשי נפתלי בן יצחק הכהן עלה באש כמעט כל הרובע היהודי; תושביו נאלצו לחזור אליו לאחר שנבנה מחדש.

בחיי הקהילה שלטו משפחות עתיקות ששמן נגזר מצורת השלטים בפתחי בתיהם, כגון רוטשילד ("שלט אדום"), שווארצשילד ("שלט שחור") קאן ושיף. לישיבות של ר' שמואל שוטן ור' יעקב יהושע פאלק נהרו תלמידים ממקומות יישוב אחרים בגרמניה. התנועה לתיקונים בחינוך היהודי, מחוגו של משה מנדלסון בברלין, מצאה לה מהלכים בקרב המשפחות היהודיות האמידות בפראנקפורט, שראו בתנועה צעד לקראת האמאנציפאציה. 49 מחשובי הקהילה חתמו על ה"ביאור" של מנדלסון (1782), ואילו הרב הראשי פנחס הורוביץ תקף אותו בחריפות, וב-1797 הטיל חרם על תכנית להקים בית-ספר ללימודי-חול.

ב-1806 נכללה פראנקפורט בקונפדראציה של הריין מיסודו של נאפוליון וכעבור חמש שנים בוטל הגיטו ופורסמה הצהרה על שוויון-זכויות, שכללה במפורש גם את היהודים. אחרי תבוסת נאפוליון ביקש הסנאט של פראנקפורט לבטל את זכויות היהודים, וסיכל את מאמציה של משלחת הקהילה בקונגרס הווינאי (1815).

אחרי משא-ומתן ממושך, שבמהלכו אירעו בשנת 1819 "מהומות הפ-הפ", הוענקו ליהודים זכויות שוות בחיים האזרחיים (1824) אבל חוקי-אפליה מסויימים הוחזרו על כנם והרכבו של ועד הקהילה ופעולותיו נשארו בפיקוח הסנאט.

בינתיים הלך והתרחב הקרע בין דתיים ורפורמיים בתוך הקהילה. הרב צבי הירש הורוביץ אמנם חידש את הסכמת אביו לסידור-התפילה שהוציא שמשון היידנהיים, שכלל תרגום לגרמנית ופירוש למדני, אולם לא היה בכך כדי לספק את חסידי הרפורמה וההתבוללות. עוד ב-1804 הם הקימו בית-ספר כללי בשם "פילאנטרופין", ובו הייתה תכנית לימודים חילונית. בית הספר נעשה במרוצת הזמן למעוז הרפורמה ביהדות. כעבור שלוש שנים נוסדה לשכת "הבונים החופשיים", וחבריה פעלו בתוקף לקידום תנועת החילון בקהילה. בשנים 1832-1817 הורכב ועד הקהילה על טהרת חברי הלשכה. ב-1819 נסגרו כל ה"חדרים" בפקודת המשטרה, וועד הקהילה מצדו מנע הקמת בית-ספר דתי-כללי. מספר בחורי הישיבות פחת והלך. ב-1842 נאמד שיעור המשפחות החרדיות בקהילה בפחות מ-%10 מכלל יהודי פראנקפורט. באותה השנה העלו הרפורמים את התביעה לבטל את המצוות שמקורן בתלמוד, את ברית-המילה ואת האמונה בביאת המשיח. הרב הישיש שלמה אברהם טרייר, אחד משני נציגי פראנקפורט לסנהדרין של פאריס ב-1807, פירסם קובץ של תשובות רבנים וחוקרים בני-דורו, בגרמנית, על משמעות המילה ביהדות. ב-1845 נערכה בפראנקפורט ועידת רבנים חסידי
הרפורמה, וביניהם בן המקום ר' אברהם גייגר (רב בפראנקפורט בשנים 1870-1863). התנועה המהפכנית ב-1848 החישה את מהלך האמאנציפאציה שהושגה סופית ב-1864.

עם התרופפות המשטר האוטוקראטי בקהילה הקימה קבוצת חרדים אגודה משלהם, בהנהגת הרב שמשון רפאל הירש (1851). משפחת רוטשילד תרמה להקמת בית-כנסת אורתודוכסי חדש. ב-1876 יצאה האגודה מרשות הקהילה והקימה עדה נפרדת, שצורת החיים ומוסדות החינוך שבה שימשו אות ומופת ליהדות המסורתית בגרמניה כולה. מ-3,300 יהודים בערך ב-1817 גדלה הקהילה בפראנקפורט לכדי 10,000 ב-1871 וקרוב ל-22,000 בסוף המאה (%7,5 מכלל האוכלוסיה).

יהודים רבים מן האזורים הכפריים השתקעו בעיר המשגשגת, במידה רבה בזכות יוזמתם של סוחרים ואנשי-ממון יהודיים. רבים ממוסדות העיר - בתי- חולים, ספריות ומוזיאונים - הוקמו בתרומות של יהודים, במיוחד של משפחת רוטשילד. ליאופולד זונמאן ייסד את העתון הליבראלי "פראנקפורטר צייטונג" ואוניברסיטת פראנקפורט הוקמה ב-1912 בעיקר בכספי יהודים. בין מוסדות הקהילה היו שלושה בתי-ספר ("פילאנטרופין", בית-ספר יסודי ותיכון), "ישיבה", שני בתי-חולים, בית-יתומים, מושב-זקנים, אגודות צדקה ושני בתי-עלמין (העתיק נסגר ב-1828). יהודי פראנקפורט הירבו לסייע למהגרים יהודים נזקקים ותרמו ביד נדיבה ל"כוללים" בארץ ישראל (דרך פראנקפורט היו נשלחות התרומות מכל מערב-אירופה מאז המאה ה-16).

משנת 1906 הופיע בפראנקפורט השבועון החרדי "דער איזראעליט". בספרייה העירונית הייתה מחלקה יהודית ובה אוסף נדיר של ספרים וכתבי-עת יהודיים. בעשור הראשון של המאה העשרים נבנו בפראנקפורט עוד כמה בתי-כנסת מפוארים. ב-1920 הקים פראנץ רוזנצווייג מכון ללימודי היהדות, ומארטין בובר, אז פרופסור באוניברסיטת פראנקפורט, היה מרצה בו לפני קהל רב. נוסדו עוד שתי "ישיבות", האחת על-ידי הרב יעקב הופמאן, שנעשה רב הקהילה החרדית ב-1922.

בין גדולי הקהילה היו הסופר לודביג ברנה, ההיסטוריון י"מ יוסט, האמנים בנו אלקאן ומוריץ אופנהיים, הביוכימאי פאול אהרליך והסוציולוג פראנץ אופנהיימר. בציבור החרדי בלטו יעקב רוזנהיים ויצחק ברויאר.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בפראקפורט למעלה מ- 25,000 יהודים.


תקופת השואה

באפריל 1933, חודש אחרי עלותם לשלטון בגרמניה, הכריזו הנאצים חרם על בתי- עסק של יהודים ועל בעלי המקצועות חופשיים בציבור היהודי. פוטרו פקידים, אקאדמאים, שחקנים ומוסיקאים. בלחץ השלטון והמפלגה נסגרו או הועברו לידיים "אריות" רוב החברות היהודיות, בעוד יחידות הס"א וסטודנטים נאציים מטילים אימה על היהודים. הקהילה הגיבה בהרחבת השירותים הקיימים, בפתיחת מוסדות חדשים לסיוע כלכלי, ביצירת אפשרויות תעסוקה והכשרה מקצועית, בהקמת מוסדות חינוך לנוער ולמבוגרים ובסיוע להגירה, הכל בפיקוחו הקפדני של הגסטאפו.

ב"ליל הבדולח" בנובמבר 1938 הועלו באש בתי-הכנסת הגדולים של שתי העדות; בנייני הקהילה, בתים פרטיים וחנויות נפרצו ונשדדו. מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות-הריכוז בוכנוואלד ודאכאו. אחר-כך התמזגה העדה החרדית עם הקהילה הכללית, בפקודת השלטונות. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, השתלבה הקהילה המאוחדת ב"איחוד הקהילות של הרייך". נכסי הקהילה הועברו לבעלות עירונית. מוסדות-הצדקה הועמדו תחת פיקוח ישיר של הגסטאפו במאי 1940.

איש הגסטאפו הולאנד, שהיה פקיד העיריה, טיפל גם בענייני ההגירה של היהודים וכעבור זמן היה ממונה על גיוס יהודים לעבודות-כפייה ועל "נוהלים סדירים" לפני הגירוש.

מ-26,158 נפש ב-1933 ירד מספר היהודים בפראנקפורט, כתוצאה מהגירה, ל-10,803 ביוני 1941, וזאת למרות זרם הפליטים מערי-השדה.

ב-19 באוקטובר 1941 החלו שילוחים לגיטו לודז' שעל אדמת פולין הכבושה. אחר-כך נשלחו יהודים מפרנקפורט על המיין גם לגיטאות ולמחנות בערים למינסק (בילורוסיה), ריגה (לאטוויה), טרזיינשטאדט (צ'כוסלובקיה) ולמחנות אחרים. בתום הגירושים ההמוניים, בספטמבר 1943, נותרו בעיר רק 602 יהודים, ביניהם בני זוגות מעורבים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התארגנה בפראנקפורט קהילה חדשה שמנתה קצת יותר מ-1,100 נפש בשנת 1952. עליהם נתוספו מקבלי קיצבאות ויורדים מישראל, וכעבור שבע שנים הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,560 בערך.

ניגוני התפילה והחזנות בקהילת פראנקפורט דמיין היו התגלמות המסורת האשכנזית המערבית. כל מאורע חשוב בלוח-השנה היהודית זכה לניגון משלו, לפי טיב החג או המעשה. אך למרות הדבקות הקפדנית במסורת, מרמזים רבים מלחנים אלה על השפעה משירי-עם גרמניים.

ב-1970 התגוררו בעיר 4,350 יהודים, שני-שלישים מהם בני 40 ומעלה; הקהילה הייתה השנייה בגודלה במדינה אחרי ברלין. בצד בית-כנסת גדול ששוקם היו פתוחים בעיר עוד חמישה בתי-תפילה קטנים.

ב-1965 נפתח בפראנקפורט בית-ספר יהודי ראשון בגרמניה שלאחר המלחמה, וממרס 1968 יצא- לאור בטאון הקהילה. באותה השנה נחנך גם מושב-זקנים ל-200 איש. בספרייה העירונית מצוי האוסף הגדול ביותר בגרמניה של ספרים וכתבי-יד ביהדות. ה"ממורבוך" העתיק של הקהילה הועבר לבית-הספרים הלאומי בירושלים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים מנתה הקהילה בשנת 2005 כ -  7200 נפש , כמחציתם יוצאי ברית המועצות לשעבר . העיר יחד עם ברלין , מינכן ודיסלדורף הן 4 הקהילות הגדולות בגרמניה . יש בעיר מספר בתי כנסת , מסעדות כשרות , חנויות ליודאיקה ומספר מרכזים קהילתיים . הקהילה המרכזית כוללת בית כנסת , מרכז קהילתי שבו גני ילדים, בית ספר , כית אבות והיא מפעילה ארגונים התנדבותיים אחדים כמו חברה קדישא, טיפול בקשישים ועוד .

הקהילה מקיימת פעילות חברתית - תרבותית ודתית נרחבת וכן פסטיבל של תרבות יהודית ויש מוזיאון יהודי . בשנת 1992 נפתח מוזיאון ברחוב היהודים במרתף בניין הקהילה . בית העלמין הישן מתוחזק , חלקו נהרס וקבורים בו אישיים חשובים כמו מאיר רוטשילד מייסד השושלת . הונחו מספר לוחות זיכרון לנרצחי השואה וכן נפתח בית עלמין חדש  .

יש בעיר בית חב"ד בהנהלת הרב זלמן גורביץ ושליחים נוספים לתפקידים שונים . כן יש בית כנסת, מקווה , שיעורים לנוער ומבוגרים , פרויקט בני ובנות מצווה, אירוח בשבתות וחגים , מחנות קיץ , פעילות לנוער היהודי בחופשות , תלמוד תורה  , בית ספר , חנות יודאיקה , ספרייה , שיעורים לסטודנטים ושרותי דת שונים . במרכז הקהילה ישנם אולמות לקונצרטים ושאר פעילויות ומרכז מידע על שירותים יהודיים בעיר . כן מתקיימים בעיר סיורים באתרים יהודיים .

 

ניטרה NITRA

(בהונגרית NYITRA, בגרמנית NEUTRA)

עיר מחוז בדרום-מערב סלובקיה.


ניטרה נוסדה בשנת 930 על הנהר ניטרה, באזור חקלאי, שעיקרו גידולי דגנים וסלק-סוכר. בעיר קתדראלה ומבנים עתיקים, בתי חרושת, מבשלת יין-שרף וטחנות קמח. עד 1918 היה מחוז ניטרה בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים התיישבו בניטרה כמאה שנה אחרי ייסודה, והקימו קהילה על מוסדותיה. בית עלמין יהודי קודש כבר במאה ה- 11, והיה ככל הנראה העתיק בסלובקיה. בעקבות תבוסת ההונגרים מידי הטורקים בקרב מוהאץ' (MOHACS - 1526), גורשו היהודים מן העיר.

יהודים הורשו להתיישב שוב בניטרה באמצע המאה ה- 17, ובאו מקהילות יהודיות במוראוויה, שם הקפידו השלטונות על "חוק המשפחות" מ-1726, שהגביל את מספר המשפחות היהודיות.

ב-1750 לערך התארגנה קהילה בניטרה, 21 משפחות יהודיות חיו שם באותה העת, הם מינו רב והקימו בית תפילה. ב-1778 היו שם 132 יהודים; ב-1793 - 450; ובשנת 1844 חיו בתוך 5,492 תושבי העיר 1,811 יהודים.

רוב יהודי ניטרה היו אורתודוקסים. קהילת ניטרה נודעה בזכות הישיבה שלה ובזכות ראש הישיבה, הרב יחזקאל באנת (BANETH). בישיבה למדו כ-200 תלמידים מקהילות אירופה, והוסמכו בה רבנים. בניין בית הספר ו"תלמוד תורה" ובית אבות הוקמו בתרומות איש העסקים יוסף אנגל. בית ספר עממי יהודי נוסד ב-1855, ב-1898 עבר לבניין חדש, של 18 כיתות. כמו-כן הקימה הקהילה בית ספר "תלמוד תורה".

נודעו בניטרה גם הרב משה כ"ץ, ובנו ר' אהרן כ"ץ, ונצר נוסף לשושלת, הרב אליעז כ"ץ, היה רב ראשי של פרסבורג (בראטיסלבה) ושל סלובקיה כולה. הרב הראשי של פרנקפורט ע"נ ריין, ר' שלמה ברויאר (1926-1859), ממנהיגי היהדות האורתודוקסית בגרמניה, היה יליד ניטרה.

בין חברות צדקה וגמילות חסדים של הקהילה היו: "חברה קדישא", "מרפא לנפש", "חברה ביקור חולים" ואגודת "פועלי צדק". בית אבות בן 30 מיטות נפתח ב-1905, כן הוקמו בית חולים ולו ציוד מודרני ומטבח עממי כשר. מ-1908 יצא לאור בניטרה דו-שבועון בשם "מחזיקי חדש" - פירסומה הרשמי של האורתודוקסיה בסלובקיה ועורכו הראשי היה הרב אהרן כ"ץ.

בשנות העשרים למאה ה-20 עמדו בראש הקהילה הרב הרמן שטיינר, נשיא הקהילה משה כ"ץ, ומזכיר הקהילה מוריץ הוף. ב-1931 התמנה לרב ר' שמואל דוד אונגאר, לימים נשיא הקהילות האורתודוקסיות בסלובקיה וחבר ב"מועצת גדולי התורה", כקודמו הרב אהרן כ"ץ.

בשנת 1907 פרשה קבוצת משכילים מן הקהילה האורתודוקסית והקימה קהילה נאולוגית, בשנות העשרים עמדו בראשה הרב ד"ר מאקס ילינק, נשיא הקהילה ד"ר דזידר קליין ואיזידור קוניג המזכיר. הקהילה השתייכה לזרם קהילות "ישורון".

לכל אחת משתי הקהילות היה בית כנסת גדול, כמה בתי תפילה, מוסדות קהילה ובתי עלמין נפרדים. בית הכנסת שהוקם ב-1818 וחודש והורחב ב-1903, שימש את הקהילה האורתודוקסית. הקהילה הנאולוגית חנכה בית כנסת מפואר משלה ב-1914.

בהיות ניטרה על אם הדרך בין וארשה ל-וינה התפרנסו מקצת היהודים כמחזיקי פונדקי דרכים, אחרים עסקו במסחר והיו גם ספקי הצבא. עד 1840 חיו היהודים ברובע משלהם, בצפיפות ובתנאים סניטארים גרועים. אחר כך, כשהותר להם להתיישב בכל חלקי העיר, הייתה תוך זמן קצר כל הפעילות המסחרית בידיהם. בעקבות האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867) הם היו שותפים פעילים גם בפיתוח התעשייה בעיר. מפעל לייצור עמילן היה בבעלות יהודי. בקרב הקהילה היו גם איכרים ואף בעלי חוות חקלאיות. אבל היו גם נזקקי סעד רבים.

יחס תושבי העיר כלפי היהודים היה עויין, וב-1848, אחרי דיכוי מרד ההונגרים נגד האוסטרים, פרצו פרעות בעיר. גם ב-1918 היו פרעות במקום. משמר אזרחי (%85 מאנשיו יהודים) מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקראטית, שמר על היהודים ועל רכושם. אחרי סיפוח האזור לרפובליקה הצ'כוסלובקית, שבה הוכרו היהודים כמיעוט לאומי, החלה בקרב הקהילה היהודית פעילות פוליטית ופעילות ציונית ערה.

אגודת "אהבת ציון" פעלה במקום כבר בסוף המאה ה-19. בוועידה הציונית הארצית הראשונה, שנערכה ביולי 1919, נבחר אמיל נוימן מניטרה לחבר ב"ועד המרכזי" של הארגונים הציוניים. ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בניטרה 340 שקלים, וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', הצביעו 299 מיהודי העיר. בניטרה היו סניפים של תנועות הנוער הציוניות "השומר הצעיר", "בית"ר", "מכבי" ו"בני עקיבא". ב-1924 נערך שם "יום הנוער היהודי" מטעם תנועת "השומר".

בין המפלגות הדתיות פעלו: "המזרחי", "אגודת ישראל" ובראשה הרב אהרן כ"ץ, "צעירי אגודת ישראל" ונשות אגודת ישראל. סניף "אגודת ישראל" מימן קייטנות של ילדי פליטים.

ב-1931 נבחר ד"ר סילאגי (SZILAGYI - קודם שלזינגר) היהודי לראש העיר של ניטרה מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקראטית.

להקת דרמה מקומית, "הבימה", נתמכה על-ידי העירייה והעלתה הצגות בכל צ'כוסלובקיה.

בשנת 1930 חיו בניטרה 3,809 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית וב-14 במארס 1939 נהייתה סלובקיה למדינה עצמאית, גרורת גרמניה, ובחקיקה גזענית הורחקו היהודים מחיי הציבור ונושלו מזכויותיהם ומרכושם.

גברים יהודים גוייסו ל"גדור הששי" של הצבא הסלובקי והועסקו בעבודות כפייה של ביצורים ובבניית שדות תעופה.

בראשית שנת 1942 חיו בניטרה 4,320 יהודים וביישובים בסביבה כ-2,000 נוספים.

כשפשטו השמועות על כוונת השלטונות לגרש את היהודים למחנות השמדה על אדמת פולין, נמלטו יהודים מניטרה להונגריה. קהילת ניטרה עזרה ליהודים ממקומות אחרים שנמלטו גם הם להונגריה דרך ניטרה. ביזמת מנהיגי הקהילה אורגנו קבוצות עבודה לסלילת כביש ולייצור לבני-בניין במטרה למנוע גירוש היהודים העובדים. למחנה העבודה שהוקם במקום הובאו יהודים גם ממקומות אחרים בסלובקיה.

ב-26 במארס נתפסו צעירות יהודיות בידי אנשי "משמר הלינקה", וגורשו דרך העיר פופראד (POPRAD) לאושוויץ. למחרת גורשו הצעירים למחנה שליד לובלין. הטראנספורט הראשון של משפחות, ובו 1,038 יהודים, יצא מניטרה ב-14 באפריל 1942. הגברים שולחו ללובלין והנשים עם הילדים ללובארטוב (LUBARTOV). ב-16 באפריל גורשו 1,040 יהודים, הגברים ללובלין והנשים לראיובץ (RAJOVEC). ב-20 באפריל יצא משלוח נוסף של 1,030 יהודים מניטרה והסביבה למחנה ראיובץ. אחר כך גורשו יהודים נוספים מניטרה למקומות אחרים. אנשי "משמר הלינקה" סגרו 537 בתי עסק של יהודים ואת רכושם מכרו במכירה פומבית.

באוקטובר 1942 חלה הפוגה בגירושים, ואז נותרו בעיר רק יהודים שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות, יהודים נשואים בנישואי תערובת, וכמה שהצליחו למצוא מקום מסתור. ביולי 1943 עדיין עבדו בבית החרושת ללבנים 41 יהודים.

הרב האורתודוקסי מיכאל-בר וייסמאנדל (WEISSMANDEL) מניטרה היה חבר ב"קבוצת עבודה", שפעלה במחתרת במסגרת "מרכז היהודים", למען הצלת יהודי סלובקיה ומניעת גירושם. בזכותו המשיכה הישיבה לפעול וצעירים רבים מצאו בה מקלט זמני. בקיץ 1944 פרץ מרד במרכז סלובקיה נגד השלטון הפאשיסטי. בסוף אוגוסט נכנס הצבא הגרמני לסלובקיה כדי לדכא את המרד. יהודים שעדיין נותרו במקום ברחו להרים והצטרפו לפארטיזאנים. מקצת הלוחמים נפלו בקרב ואלה שנתפסו נורו למוות או גורשו לאושוויץ.

היהודים שהיו עד אז פטורים מגירוש גורשו גם הם, הרב וייסמאנדל נתפס ב-5 בספטמבר וגורש עם משפחתו לאושוויץ. ר' וייסמאנדל נשאר בחיים, ואחרי המלחמה היגר לארצות הברית.


אחרי המלחמה שרדו רק כ-%10 מיהודי ניטרה. מקצתם חזרו ב-1945 לעיר וחידשו את החיים היהודיים. שרידי הקהילה הניאולוגית והאורתודוקסית התאחדו ואת תפילותיהם ערכו בבית הכנסת "ישורון" לפי הנוסח האורתודוקסי. המקווה נבנה מחדש, הרב שלום אונגר נבחר לרב ראשי ושני שוחטים עבדו בעיר.

ב-1947 התמנה לרב הקהילה ר' אליעזר כ"ץ, בנו של ר' אהרן כ"ץ. בתקופת כהונתו היו חיי דת ערים בעיר. בתי העלמין שופצו, וב-1951 הוקמה אנדרטה לזכר קורבנות השואה.

רוב התנועות הציוניות, ביניהן "השומר הצעיר", חידשו את פעילותן ובשנת 1949 עלו רבים מפליטי השואה מניטרה לישראל.

בשנת 1957 נפתחה במקום מסעדה כשרה והיה אטליז כשר אחד. השוחט של הקהילה שימש גם בתפקידים אחרים בשרותי הדת.

ב-1963 הרסו השלטונות את רוב בנייני הציבור היהודיים. נותרו רק בית הכנסת "ישורון" ובניין משרדי הקהילה הנאולוגית ברחוב סבוראדוב (SVORADOV). ב-1970 עדיין הייתה קהילה פעילה בעיר. בשנות השמונים נמכר בית הכנסת במטרה להפכו לאולם קונצרטים, אך ב-1990 עדיין עמד בשיממונו ובית העלמין היה אז בתהליך של שיפוץ. היהודים המעטים שנותרו במקום הצליחו לקיים מניין.

טופולצ'אני TOPOLCANY

(במקורות היהודיים טאפאלטשאן, בהונגרית NAGYTAPOLCSANY)

עיר במחוז ניטרה (NITRA), מערב סלובקיה.


טופולצ'אני שוכנת על הגדה הימנית של הנהר ניטרה (NITRA), ונזכרת לראשונה ב-1173 כרכוש המלך ההונגרי. בשנת 1599 פלשו הטורקים לאזור בזזו והרסו את העיר. אחרי ששוקמה התפרסמה טופולצ'אני כמרכז שווקים וירידים, השוכן באחד האזורים הפוריים של סלובקיה ומשווק תוצרת חקלאית גם מחוץ המדינה. כעיר נפה חלשה טופולצ'אני אדמיניסטרטיבית על כמאה יישובים. באמצע המאה ה-19 הוקמה תעשייה שהתבססה על עיבוד תוצרת חקלאית.

אזור טופולצ'אני שהיה תחילה בממלכה ההונגרית, היה אחר כך בקיסרות אוסטריה-הונגריה, ומ-1918 עד 1993 - ברפובליקה הצ'כוסלובקית. להוציא את תקופת מלחמת העולם השנייה.

אוכלוסיית טופולצ'ני רובה ככולה סלובאקית קתולית. הקהילה היהודית נחשבת לאחת הקהילות העתיקות במחוז ניטרה. יהודים התגוררו בעיר משנת 1649. הם באו לשם ממוראוויה וחכרו זכיונות מהאציל המקומי. בתחילת המאה ה-18 מוזכרים יהודי טופולצ'אני כספקים לצבא הקיסרי-האוסטרי במלחמתו נגד המתקוממים ההונגרים.

בצו הקיסר קארל הששי מ-1727 גורשו יהודי טופולצ'אני מהעיר באמתלת קרבת המקום לאזור מכרות. בשנת 1744 שוב ישבו יהודים בעיר. חיי הקהילה חודשו, נפתח בית העלמין "הישן" והוקם בית הכנסת "שומרי תורה", שני המוסדות התקיימו עד למלחמת העולם השנייה.

בשנת 1764 התגוררו בטופולצ'אני כ-20 משפחות, הקהילה העסיקה שוחט ששימש גם כמורה.

האוכלוסייה היהודית בעיר גדלה כשבאו עוד יהודים ממוראוויה. בתחילת המאה ה-19 היו בקהילה כ-500 נפשות, רובם צאצאי המהגרים ממוראוויה.

ב-1810 נוסדה בטופולצ'אני ישיבה, והתקיימה למעלה מ-130 שנה. בין מייסדיה היו רבני העיר ר' אברהם אולמאן ור' אשר אנשל רוטה. בזכות הישיבה הזאת והישיבה "הקטנה"-"מחזיקי תורה" נעשתה טופולצ'אני לאחד המרכזים של לימודי קודש ב"אוברלאנד" (מחוזות צפוניים של הונגריה, שבהם נטו היהודים לתרבות הגרמנית).

בית ספר יהודי נוסד בשנות ה-50 של המאה ה-19, שפת ההוראה הייתה גרמנית. בית הספר פעל עד ספטמבר 1944, כשאחרוני יהודי טופולצ'אני גורשו מהעיר.

במשך הזמן הקימה הקהילה מוסדות דת, חינוך וסעד: בית מדרש, מקווה ובתי מרחצאות, גן- ילדים, בית אבות, מטבח לנצרכים, בית חרושת למצות, בית שחיטה ואטליזים. במסגרת הקהילה ובשיתוף עם "חברה קדישא" פעלו האירגונים אגודת נשים, "ביקור חולים" ואירגון בנות "אמונה" שעסקו בעזרה לנצרכים.

בתחילת המאה ה-20 קודש בית העלמין "החדש" והוקם בית הכנסת הגדול (GROSSE SCHUEL), אחד הגדולים והמפוארים במדינה. אחרי מלחמת העולם הראשונה הקימה משפחת רוזנטאל בית כנסת שלישי בעיר. כמוכן היו בעיר עוד חמישה או שישה חדרי תפילה.

הקהילה השתייכה לזרם האורתודוקסי, נוסח "אוברלאנד" והייתה תחת השפעת רבני פרסבורג, ושושלת ר' משה סופר, הוא ה"חת"ם סופר". הרבנים הראשיים שכיהנו בטופולצ'אני מאז תחילת המאה ה-19 היו: ר' אשר אנשל רוטה, כיהן עד 1810, ר' אברהם אולמאן - עד 1825, ר' בנימין וולף לב, בעל "שערי תורה" - עד 1827, ר' זאב וולף תרצ"ס - עד 1860, ר' פייבל כלב שלזינגר - עד 1908, ר נחום שלזינגר - עד 1917, ר'אברהם אליעזר וייס - עד 1942 ור' שמעון צבי האברפלד כיהן עד 1944. ואלה ראשי הקהילה שכיהנו מתחילת המאה ה-20: ישעיהו פרידמן, יעקב אקשטיין, משה ברנפלד, יוסף ברנפלד, שלמה גלאי, דוד לעוו בער, הרמן לינקנברג ומאקס ברנפלד.

כלכלת יהודי טופולצ'אני התבססה על יחסי הגומלין בין העיר ובין הכפרים סביב לה. היהודים קנו מבעלי האחוזות ומהאיכרים תוצרת חקלאית ומכרו להם כלים ומצרכים. המסחר בעיר, רובו ככולו, היה בידי יהודים. כך גם חלק גדול מהתעשייה הזעירה ומהמלאכה. בשוק הבהמות בטופולצ'אני, שהיה מן הגדולים בצ'כוסלובקיה, שלטו היהודים, וגם בסחר תבואות ועצים. בין יהודי טופולצ'אני היו "נוסעי ירידים" (MARKTFAHRER) רבים - פרנסה עתיקת ימים של יהודי סלובקיה.

המצב הכלכלי של יהודי טופולצ'אני היה טוב וברשות הקהילה היה רכוש רב. יהודי העיר תרמו תרומה ניכרת להתפתחותה ולשיגשוגה של העיר, והיחסים בינם ובין התושבים היו טובים. למרות האנטישמיות שהייתה מושרשת באזור, בלמה התלות ההדדית בין שני חלקי האוכלוסייה פגיעה ביהודים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם כיהנו היהודים יוסף פלזנבורג וקארול פולאק כסגני ראש העיריה ואחרים נבחרו להנהלתה.

היהודים בלטו גם בין בעלי המקצועות החופשיים; רופא המחוז, רוב הרופאים ורוב עורכי הדין בעיר היו יהודים. בעיר היה גם בנק יהודי.

התארגנות פוליטית בקרב הציבור היהודי בטופולצ'אני החלה בראשית המאה העשרים. תחילה במסגרת "אגודת ישראל". הרב הראשי של טופולצ'אני ר' אברהם אליעזר וייס היה בין ראשי "אגודת ישראל" בצ'כוסלובקיה. גם הרעיון הציוני מצא תומכים בקרב יהודי טופולצ'אני, והסניף המקומי של ההסתדרות הציונית נוסד ב-1901, ר' משה גראוס, ממייסדי "מזרחי", עמד במשך שנים בראשו. גם דיין הקהילה ר' יצחק שווייגר תמך בציונות והיה תופעה נדירה בין היהודים החרדים. כמה מבני העיר - ד"ר איגנאץ פרידמן, הרב ד"ר אליעזר שווייגר, וילהלם רייכנטאל והרמן אברהמזון - היו בין המייסדים והמנהיגים של התנועה הציונית בהונגריה.

ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, רכשו יהודי העיר 160 שקלים, וב-1937, בבחירות לקונגרס ה-כ', השתתפו 36 מבני הקהילה. התארגנות הנוער הציוני החלה בשנות ה-20. ראשון היה "השומר-קדימה", ומתוכו קם "השומר הצעיר". בשנות ה-30 התבססה תנועת "בני עקיבא". שתי התנועות הקימו בטופולצ'אני חוות הכשרה לעלייה לארץ ישראל. גם "מכבי הצעיר" ו"בית"ר" פעלו בעיר. האגודה לחינוך גופני "מכבי", נוסדה ב-1924, ובמסגרתה היו מאורגנים מאות בני נוער.

בשנת 1940 ישבו בטופולצ'אני 2,459 יהודים, כ-%25 באוכלוסייה.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. במארס 1939 נעשתה סלובקיה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית. החוקים האנטי-יהודיים של הממשלה החדשה הרחיקו את היהודים מהכלכלה ונישלו אותם מזכויותיהם ומרכושם. יהודים רבים גורשו מדירותיהם, תלמידים הורחקו מבתי ספר ציבוריים ועסקים הועברו לידי ה"אריזטורים" (סלובקים נוצרים "בני הגזע הארי"). בטופולצ'אני הוקם סניף נפתי של "מרכז היהודים" (UZ) איגנאץ גלאי הועמד בראשו.

מפחד הרדיפות באו לטופולצ'אני יהודים מכפרי הסביבה, ובספטמבר 1941 נוספו לקהילה עוד כ-365 יהודים מבראטיסלאווה, שגורשו משם במצוות השלטונות. בראשית שנת 1942 התגוררו בעיר למעלה מ- 3,000 יהודים, רבים ללא מקורות פרנסה ונזקקי סעד.

גירוש יהודי טופולצ'אני הוחל ב"שבת הגדול", לפני פסח תש"ב, ששולחו כ-200 צעירים וצעירות למחנות בפולין הכבושה. כעבור זמן קצר, ב-18 באפריל 1942, שולחו מטופולצ'אני כ-150 משפחות למחנה סרד (SERED) ומשם ב-22 באפריל לגיטו אופולה (OPOLA) במחוז לובלין, שבפולין. בחג שבועות, ביוני אותה השנה, גורשו משפחות רבות מיהודי העיר והסביבה למחנה נובאקי (NOVAKY). ב-10 ביוני יצא משם טראנספורט, ובו כ-50 משפחות מטופולצ'אני, למחנה ההשמדה סוביבור (SOBIBOR). במשך חודשי יוני ויולי שולחו בשלושה טראנספורטים כ-100 משפחות מיהודי טופולצ'אני למחנה אושוויץ. ביום הכיפורים (ספטמבר 1942) תש"ג הועברו עשרות בני טופולצ'אני ממחנות העבודה למחנה השמדה אושוויץ.

לפי נתונים של "מרכז היהודים" גורשו מהעיר בגל הגירושים של 1942 2,448 יהודים - כמעט 80 אחוזים מיהודי טופולצ'אני - וביניהם כ-750 ילדים בני 16 ומטה. בעיר נותרו רק 618 יהודים ואליהם נוספו באביב 1944 כמה עשרות משפחות שפונו ממזרח סלובקיה.

עם פרוץ המרד הסלובקי נגד המשטר הפאשיסטי, ב-29 באוגוסט 1944, היתה העיר בידי המתקוממים. צעירים יהודים הצטרפו לפרטיזנים. ב-3 בספטמבר, מיד אחרי שכבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא את המרד, נכבשה העיר בידי יחידות ס"ס. קרוב ל-1,000 יהודים שנלכדו בתוכה גורשו למחנה סרד. ב-10 בספטמבר נרצחו ליד הכפר נמצ'יצה (NEMCICE) 56 מיהודי טופולצ'אני, אחרי שנתפסו או הוסגרו בידי התושבים, ונטמנו בקבר אחים במקום.

בסוף ספטמבר 1944 גורשו רוב אסירי מחנה סרד (SERED) למחנות השמדה, ביניהם היה הרב ש"צ האברפלד, שנרצח בתאי הגאזים ביום הגיעו לאושוויץ.


טופולצ'אני שוחררה בידי הצבא האדום ב-2 באפריל 1945. כ-400 יהודים מהעיר והסביבה שבו מהמחנות ומהיערות. הקהילה חידשה את פעילותה, בית הכנסת "רוזנטאל", היחיד ששרד, שופץ. פיליפ נאגל נבחר לראש הקהילה. רוב הנוער היהודי התארגן ב"השומר הצעיר".

בספטמבר 1945 התנפל המון מוסת על בתי היהודים, פגע בהם ובזז את רכושם.

בשנת 1949 עלו רוב יהודי טופולצ'אני לישראל. הקהילה המשיכה להתקיים עד 1965. בסוף שנות השמונים התגוררו בעיר רק כמה יהודים, בית העלמין היה שמור ומתוחזק היטב.

אגר Eger

עיר במחוז הווש (HEVES), צפון הונגריה. נקראת גם ארלאו (ERLAU) או אגריה (AGRIA).


מניחים שמשפחות יהודיות ספורות התגוררו במקום כבר בראשית המאה ה-15. בתקופת השלטון הטורקי, התיישבו יהודים רבים במקום, וחלק ניכר מהם הפכו לבעלי השפעה אצל השלטונות הטורקיים.

הקהילה המודרנית במקום החלה להתפתח במחצית השנייה של המאה ה-18, משהוענקו ליהודים רשיונות לישיבת קבע במקום. רוב היהודים עסקו במסחר. ב-1843 נוסדה חברה קדישא. ב-1878, בעקבות חילוקי הדעות בין חרדים ומשכילים שנתגלעו בקונגרס היהודי ב-1868, התפלגה הקהילה לשניים. האורתודוקסים (שסרבו לקבל עליהם את החלטות הקונגרס), בנו בית כנסת חדש, ואילו קהילת הסטאטוס-קוו (שלא קיבלו עליהם את החלטות הקונגרס ולא את תקנות החרדים) הקימה בית כנסת חדש ב-1913. החברה קדישא נשארה משותפת, וראשיה התחלפו ביניהם. כמו כן, פעלו במקום שני בתי ספר ומוסדות סעד.

אחד מרבני קהילת הסטאטוס-קוו, ד"ר לאזאר שוויגר (SCHWEIGER), נתפרסם כחוקר אתנוגרפיה. במקום פעלו אגודות ציוניות כגון סניף של בית"ר וסניף של "אגודת הציונים ההונגריים".

בשנת 1930 היו בקהילת אגר 2,128 יהודים.


תקופת השואה

מעמדם וזכויותיהם של יהודי הונגריה הוגבלו עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939), כשממשלת הונגריה הפרו-גרמנית חוקקה בשנת 1938 את "החוקים היהודיים", חוקי אפלייה שהגבילו את היהודים חברתית וכלכלית. אחרי פרוץ המלחמה הוחלט על גיוס יהודי הונגריה לעבודות כפייה במסגרת צבאית.

בשנת 1940 התערער מצבם הכלכלי של יהודי אגר. בשת 1942, נלקחו צעירים יהודים מאגר לעבודות כפייה. רובם נשלחו לעזרת המאמץ המלחמתי ההונגרי-הגרמני בחזית הרוסית, שם הועסקו בפינוי מוקשים, ורבים נספו.

במחצית השנייה של מרץ 1944, כבשו הגרמנים את אגר, וביוני, רוכזו כל היהודים בגיטו שהוקם. הודות להתערבותו של ההגמון של אגר - צאפיק גיולה (CZAPIK GYULA), היו תנאי החיים בגיטו אכזריים פחות מאשר במקומות אחרים: היהודים הורשו לצאת מהגיטו, לקנות מזון, והותר להם לקבל חבילות ולשלוח מכתבים. ההגמון אף הציל מספר יהודים באופן אישי.

בסוף יוני הועבר הגיטו לכפר הסמוך קרצ'נד (KERECSEND), והיהודים רוכזו בשטחו של בית חרושת ללבנים. כעבור ימים מספר, הועברו לכפר מאקלאר (MAKLAR), ומשם גורשו לאושוויץ.


לאחר המלחמה, חזרו כמה ניצולים ממחנות העבודה וחידשו את חיי קהילת הסטאטוס-קוו. ב- 1959, התגוררו במקום כ- 300 יהודים.

ברן

בירת שווייץ.

ב-1969 השתייכו לקהילה המקומית 230 משפחות, ויש להניח שמספר היהודים הכללי בברן גדול מזה. יהודים מלווי-כספים נזכרים בתעודה מקומית מן המחצית השנייה של המאה ה-13; בסוף המאה מתו אחדים על קידוש השם בשל עלילת-דם, והאחרים גורשו. הם הורשו לחזור תמורת תשלום ושמיטת חובות. ב- 1348 הואשמו בהרעלת בארות וכמה מהם הועלו על המוקד. הם גורשו סופית ב-1392, לאחר שהותר לנוצרים לעסוק בהלוואות בריבית. היישוב התחדש אחרי הכיבוש הצרפתי ב-1798, על-ידי מהגרים מאלזאס ומקומות אחרים. הקהילה התארגנה ב-1848 ובית-כנסת נחנך כעבור שבע שנים. אוניברסיטת ברן הייתה הראשונה באוניברסיטאות הגרמניות שקלטה מרצים לא-משומדים (1836); לפני מלחמת- העולם הראשונה למדו בה צעירים רבים מרוסיה ומהונגאריה, ביניהם חיים וייצמן. ב-1934 נתבררה בבית משפט בברן התביעה שהגישה הקהילה היהודית נגד מפיצי "הפרוטוקולים של זקני ציון". המשפט הכה גלים בעולם כולו.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
לזר (אלויס) שווייגר

Lazar (Eliezer) (Alois) Schweiger (1872-1943), rabbi and ethnologist, born in Nagytapolcsany, Hungary (then part of Austria-Hungary, now Topoľčany, Slovakia). After receiving a thorough Talmudic training in Hungary, he studied at the Universities of Frankfurt am Main, Germany, and Bern, Switzerland, receiving the degree of doctor of philosophy. From 1904 to 1929 he served as rabbi at Eger, Hungary; in 1929 he was called to serve in Nitra, Slovakia. After 1943 nothing is known of him an it is assumed he perished in the Holocaust. 

Schweiger was a distinguished ethnologist and ethno-psychologist. Among his published works, many of which appeared originally in Hungarian, were: "Philosophie der Geschichte, Voelkerpsychologie und Sociologie in ihren gegenseitigen Beziehungen" (1899); "Das Gesetz der grossen Zahl" (1904); "Die logischen Methoden der Ethnologie" (1909); "Die Anknuepfungspunkte der Kunst und Ethnographie" (1910); :Die Jubilaen der Deszendenztheorie" (1910); "Die Religion im Lichte der Voelkerpsychologie" (1911); "Moritz Lazarus" (1911); "Der Neodarwinismus" (1912).

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

פרנקפורט אם מיין

פראנקפורט על הנהר מיין

(במקורות היהודיים פד"מ, ראשי תיבות של פרנקפורט דמיין)

עיר במחוז הסן נאסאו, גרמניה.

הקהילה היהודית


פראנקפורט הייתה מרכז מסחרי מראשיתה, וקרוב לוודאי שסוחרים יהודיים היו מבקרים בירידי-הסתיו שלה מדי שנה. ב-1074 מנה הקיסר היינריך ה-4 את פראנקפורט עם הערים הפתוחות לפני יהודי וורמייזא, ללא תשלום דמי-מכס.

במאה ה-12 הייתה פראנקפורט קהילה מאורגנת ומשגשגת, אם כי קטנה בכמות. ב-1241 התפרעו תושבי העיר, הרסו את בתי-היהודים ורצחו יותר מ-150 מתוך 200 היהודים במקום, ביניהם שלושת רבני הקהילה. רבים הוטבלו לנצרות. בקהילות גרמניה נכללה בשעתה בט' באב תפילה מיוחדת לזכר הקדושים. בחקירה שנערכה בפקודת פרידריך השני התברר שהמהומות החלו בגלל שמד מאונס. תושבי העיר זכו בחנינה, שלומם של היהודים הובטח ועל המתפרעים הוטלו קנסות כבדים. כעבור שלושים שנה שוב הייתה פראנקפורט קהילה שוקקת חיים, ולה בית-כנסת מרכזי ("אלטשול"), בית-עלמין, בית-מרחץ, בתי-חולים לאנשי המקום ולעוברי-אורח, "בית-ריקודים" לחתונות ולאירועים חברתיים אחרים ומוסדות חינוך וצדקה.

במחצית הראשונה של המאה ה-14 הוכבד עול המסים לקופת המלך ולעירייה, והתועלת שהפיקו מן היהודים מנעה רדיפות. אולם הפרעות שפרצו בתקופת "המגיפה השחורה" לא פסחו על יהודי פראנקפורט. הקיסר קארל ה-4 ויתר לאנשי העיר, תמורת תשלום נאה, על זכויות היהודים, וכעבור זמן קצר נמחקה הקהילה מעל פני האדמה. יהודים רבים הציתו את בתיהם במו ידיהם כדי שלא ייפלו בידי ההמון המתפרע.

פראנקפורט חזרה ופתחה את שעריה בפני יהודים ב-1360. פעילותם הכלכלית הייתה חשובה לעיר המשגשגת. מעתה חוייב כל יהודי להגיש בקשה אישית להיתר-ישיבה מדי שנה בשנה, אגב תשלום מסים והיטלים כבדים. הותקנה מערכת תקנות להסדרת היחסים בין העיר לקהילה.

בין רבני המקום וראשי הקהל במאה ה-14 נמנו זיסקינד וימפפן, שהביא את גופת המהר"ם מרוטנבורג לקבר ישראל, ואלכסנדר זוסלין הכהן.

בשנת 1462 הועברו 110 היהודים שחיו אז בפראנקפורט לרחוב מיוחד, מוקף חומות ושערים, וזאת על-פי דרישות חוזרות ונשנות מצד הקיסר והכנסיה, לרבות האפיפיור. היהודים לא הורשו לחרוג מהגבולות שנקבעו להם, והצפיפות בגיטו גדלה, אבל הארגון הקהילתי התחזק והסתעף. מנהיגים דתיים וחילוניים ("הוכמייסטר" ו"באומייסטר") יצרו מסורת מקומית שנשמרה בקפדנות בחיי הדת, החברה והכלכלה. גדול הרבנים בדורות ההם היה נתן אפשטיין.

מלחמת האיכרים ומלחמות-הדת במאה ה-16 האפילו על חיי הקהילה ואף על-פי כן נוצרו בעיר תנאים נוחים ליוזמה כלכלית, ויהודי פראנקפורט הצליחו לשמור על זכויותיהם. הקהילה (בת 900 נפש) הגיעה לשיא שגשוגה לקראת סוף המאה, וגם נעשתה למקום תורה בזכות הישיבות של ר' אליעזר טרווס ור' עקיבא בן יעקב פראנקפורטר, ופסקי בית-הדין שלה מצאו להם מהלכים בקהילות רבות בגרמניה.

כנסים רבניים נערכו בפראנקפורט בשנים 1562, 1582, 1603. כל אותו זמן נמשך המאבק בעיר בין המשפחות המיוחסות ובין הסוחרים הזעירים ובעלי-המלאכה, שרבים מהם היו בעלי-חוב של היהודים. ב-1614 פרץ לגיטו אספסוף, בהנהגת הצורר וינצנט פטמילך; היהודים גורשו מן העיר. כעבור שנתיים הוצאו להורג ראשי המתפרעים והיהודים הוחזרו ברוב טקס לחומות הגיטו. מאז נחוג בקהילה יום כ' באדר כ"פורים של וינץ" (כלומר וינצנט). ר' ישעיה הורוביץ, בעל "שני לוחות הברית" (השל"ה הקדוש), רבה של פראנקפורט משנת 1606, לא היה בין החוזרים. בין רבני הקהילה האחרים היו בנו שבתאי הורוביץ; חיים כהן, נכדו של המהר"ל מפראג; מאיר בן יעקב הכהן שיף, יליד המקום, אהרן שמואל קאידאנובר ובנו צבי הירש.

יהודי פראנקפורט פיתחו מנהגי תפילה מיוחדים שעליהם הייתה גאוות הקהילה מאות בשנים (הם לוקטו בידי יוסף יוספא האן בספרו "יוסיף אומץ"). בדליקה בשנת 1711 שפרצה בביתו של הרב הראשי נפתלי בן יצחק הכהן עלה באש כמעט כל הרובע היהודי; תושביו נאלצו לחזור אליו לאחר שנבנה מחדש.

בחיי הקהילה שלטו משפחות עתיקות ששמן נגזר מצורת השלטים בפתחי בתיהם, כגון רוטשילד ("שלט אדום"), שווארצשילד ("שלט שחור") קאן ושיף. לישיבות של ר' שמואל שוטן ור' יעקב יהושע פאלק נהרו תלמידים ממקומות יישוב אחרים בגרמניה. התנועה לתיקונים בחינוך היהודי, מחוגו של משה מנדלסון בברלין, מצאה לה מהלכים בקרב המשפחות היהודיות האמידות בפראנקפורט, שראו בתנועה צעד לקראת האמאנציפאציה. 49 מחשובי הקהילה חתמו על ה"ביאור" של מנדלסון (1782), ואילו הרב הראשי פנחס הורוביץ תקף אותו בחריפות, וב-1797 הטיל חרם על תכנית להקים בית-ספר ללימודי-חול.

ב-1806 נכללה פראנקפורט בקונפדראציה של הריין מיסודו של נאפוליון וכעבור חמש שנים בוטל הגיטו ופורסמה הצהרה על שוויון-זכויות, שכללה במפורש גם את היהודים. אחרי תבוסת נאפוליון ביקש הסנאט של פראנקפורט לבטל את זכויות היהודים, וסיכל את מאמציה של משלחת הקהילה בקונגרס הווינאי (1815).

אחרי משא-ומתן ממושך, שבמהלכו אירעו בשנת 1819 "מהומות הפ-הפ", הוענקו ליהודים זכויות שוות בחיים האזרחיים (1824) אבל חוקי-אפליה מסויימים הוחזרו על כנם והרכבו של ועד הקהילה ופעולותיו נשארו בפיקוח הסנאט.

בינתיים הלך והתרחב הקרע בין דתיים ורפורמיים בתוך הקהילה. הרב צבי הירש הורוביץ אמנם חידש את הסכמת אביו לסידור-התפילה שהוציא שמשון היידנהיים, שכלל תרגום לגרמנית ופירוש למדני, אולם לא היה בכך כדי לספק את חסידי הרפורמה וההתבוללות. עוד ב-1804 הם הקימו בית-ספר כללי בשם "פילאנטרופין", ובו הייתה תכנית לימודים חילונית. בית הספר נעשה במרוצת הזמן למעוז הרפורמה ביהדות. כעבור שלוש שנים נוסדה לשכת "הבונים החופשיים", וחבריה פעלו בתוקף לקידום תנועת החילון בקהילה. בשנים 1832-1817 הורכב ועד הקהילה על טהרת חברי הלשכה. ב-1819 נסגרו כל ה"חדרים" בפקודת המשטרה, וועד הקהילה מצדו מנע הקמת בית-ספר דתי-כללי. מספר בחורי הישיבות פחת והלך. ב-1842 נאמד שיעור המשפחות החרדיות בקהילה בפחות מ-%10 מכלל יהודי פראנקפורט. באותה השנה העלו הרפורמים את התביעה לבטל את המצוות שמקורן בתלמוד, את ברית-המילה ואת האמונה בביאת המשיח. הרב הישיש שלמה אברהם טרייר, אחד משני נציגי פראנקפורט לסנהדרין של פאריס ב-1807, פירסם קובץ של תשובות רבנים וחוקרים בני-דורו, בגרמנית, על משמעות המילה ביהדות. ב-1845 נערכה בפראנקפורט ועידת רבנים חסידי
הרפורמה, וביניהם בן המקום ר' אברהם גייגר (רב בפראנקפורט בשנים 1870-1863). התנועה המהפכנית ב-1848 החישה את מהלך האמאנציפאציה שהושגה סופית ב-1864.

עם התרופפות המשטר האוטוקראטי בקהילה הקימה קבוצת חרדים אגודה משלהם, בהנהגת הרב שמשון רפאל הירש (1851). משפחת רוטשילד תרמה להקמת בית-כנסת אורתודוכסי חדש. ב-1876 יצאה האגודה מרשות הקהילה והקימה עדה נפרדת, שצורת החיים ומוסדות החינוך שבה שימשו אות ומופת ליהדות המסורתית בגרמניה כולה. מ-3,300 יהודים בערך ב-1817 גדלה הקהילה בפראנקפורט לכדי 10,000 ב-1871 וקרוב ל-22,000 בסוף המאה (%7,5 מכלל האוכלוסיה).

יהודים רבים מן האזורים הכפריים השתקעו בעיר המשגשגת, במידה רבה בזכות יוזמתם של סוחרים ואנשי-ממון יהודיים. רבים ממוסדות העיר - בתי- חולים, ספריות ומוזיאונים - הוקמו בתרומות של יהודים, במיוחד של משפחת רוטשילד. ליאופולד זונמאן ייסד את העתון הליבראלי "פראנקפורטר צייטונג" ואוניברסיטת פראנקפורט הוקמה ב-1912 בעיקר בכספי יהודים. בין מוסדות הקהילה היו שלושה בתי-ספר ("פילאנטרופין", בית-ספר יסודי ותיכון), "ישיבה", שני בתי-חולים, בית-יתומים, מושב-זקנים, אגודות צדקה ושני בתי-עלמין (העתיק נסגר ב-1828). יהודי פראנקפורט הירבו לסייע למהגרים יהודים נזקקים ותרמו ביד נדיבה ל"כוללים" בארץ ישראל (דרך פראנקפורט היו נשלחות התרומות מכל מערב-אירופה מאז המאה ה-16).

משנת 1906 הופיע בפראנקפורט השבועון החרדי "דער איזראעליט". בספרייה העירונית הייתה מחלקה יהודית ובה אוסף נדיר של ספרים וכתבי-עת יהודיים. בעשור הראשון של המאה העשרים נבנו בפראנקפורט עוד כמה בתי-כנסת מפוארים. ב-1920 הקים פראנץ רוזנצווייג מכון ללימודי היהדות, ומארטין בובר, אז פרופסור באוניברסיטת פראנקפורט, היה מרצה בו לפני קהל רב. נוסדו עוד שתי "ישיבות", האחת על-ידי הרב יעקב הופמאן, שנעשה רב הקהילה החרדית ב-1922.

בין גדולי הקהילה היו הסופר לודביג ברנה, ההיסטוריון י"מ יוסט, האמנים בנו אלקאן ומוריץ אופנהיים, הביוכימאי פאול אהרליך והסוציולוג פראנץ אופנהיימר. בציבור החרדי בלטו יעקב רוזנהיים ויצחק ברויאר.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בפראקפורט למעלה מ- 25,000 יהודים.


תקופת השואה

באפריל 1933, חודש אחרי עלותם לשלטון בגרמניה, הכריזו הנאצים חרם על בתי- עסק של יהודים ועל בעלי המקצועות חופשיים בציבור היהודי. פוטרו פקידים, אקאדמאים, שחקנים ומוסיקאים. בלחץ השלטון והמפלגה נסגרו או הועברו לידיים "אריות" רוב החברות היהודיות, בעוד יחידות הס"א וסטודנטים נאציים מטילים אימה על היהודים. הקהילה הגיבה בהרחבת השירותים הקיימים, בפתיחת מוסדות חדשים לסיוע כלכלי, ביצירת אפשרויות תעסוקה והכשרה מקצועית, בהקמת מוסדות חינוך לנוער ולמבוגרים ובסיוע להגירה, הכל בפיקוחו הקפדני של הגסטאפו.

ב"ליל הבדולח" בנובמבר 1938 הועלו באש בתי-הכנסת הגדולים של שתי העדות; בנייני הקהילה, בתים פרטיים וחנויות נפרצו ונשדדו. מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות-הריכוז בוכנוואלד ודאכאו. אחר-כך התמזגה העדה החרדית עם הקהילה הכללית, בפקודת השלטונות. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, השתלבה הקהילה המאוחדת ב"איחוד הקהילות של הרייך". נכסי הקהילה הועברו לבעלות עירונית. מוסדות-הצדקה הועמדו תחת פיקוח ישיר של הגסטאפו במאי 1940.

איש הגסטאפו הולאנד, שהיה פקיד העיריה, טיפל גם בענייני ההגירה של היהודים וכעבור זמן היה ממונה על גיוס יהודים לעבודות-כפייה ועל "נוהלים סדירים" לפני הגירוש.

מ-26,158 נפש ב-1933 ירד מספר היהודים בפראנקפורט, כתוצאה מהגירה, ל-10,803 ביוני 1941, וזאת למרות זרם הפליטים מערי-השדה.

ב-19 באוקטובר 1941 החלו שילוחים לגיטו לודז' שעל אדמת פולין הכבושה. אחר-כך נשלחו יהודים מפרנקפורט על המיין גם לגיטאות ולמחנות בערים למינסק (בילורוסיה), ריגה (לאטוויה), טרזיינשטאדט (צ'כוסלובקיה) ולמחנות אחרים. בתום הגירושים ההמוניים, בספטמבר 1943, נותרו בעיר רק 602 יהודים, ביניהם בני זוגות מעורבים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התארגנה בפראנקפורט קהילה חדשה שמנתה קצת יותר מ-1,100 נפש בשנת 1952. עליהם נתוספו מקבלי קיצבאות ויורדים מישראל, וכעבור שבע שנים הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,560 בערך.

ניגוני התפילה והחזנות בקהילת פראנקפורט דמיין היו התגלמות המסורת האשכנזית המערבית. כל מאורע חשוב בלוח-השנה היהודית זכה לניגון משלו, לפי טיב החג או המעשה. אך למרות הדבקות הקפדנית במסורת, מרמזים רבים מלחנים אלה על השפעה משירי-עם גרמניים.

ב-1970 התגוררו בעיר 4,350 יהודים, שני-שלישים מהם בני 40 ומעלה; הקהילה הייתה השנייה בגודלה במדינה אחרי ברלין. בצד בית-כנסת גדול ששוקם היו פתוחים בעיר עוד חמישה בתי-תפילה קטנים.

ב-1965 נפתח בפראנקפורט בית-ספר יהודי ראשון בגרמניה שלאחר המלחמה, וממרס 1968 יצא- לאור בטאון הקהילה. באותה השנה נחנך גם מושב-זקנים ל-200 איש. בספרייה העירונית מצוי האוסף הגדול ביותר בגרמניה של ספרים וכתבי-יד ביהדות. ה"ממורבוך" העתיק של הקהילה הועבר לבית-הספרים הלאומי בירושלים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים מנתה הקהילה בשנת 2005 כ -  7200 נפש , כמחציתם יוצאי ברית המועצות לשעבר . העיר יחד עם ברלין , מינכן ודיסלדורף הן 4 הקהילות הגדולות בגרמניה . יש בעיר מספר בתי כנסת , מסעדות כשרות , חנויות ליודאיקה ומספר מרכזים קהילתיים . הקהילה המרכזית כוללת בית כנסת , מרכז קהילתי שבו גני ילדים, בית ספר , כית אבות והיא מפעילה ארגונים התנדבותיים אחדים כמו חברה קדישא, טיפול בקשישים ועוד .

הקהילה מקיימת פעילות חברתית - תרבותית ודתית נרחבת וכן פסטיבל של תרבות יהודית ויש מוזיאון יהודי . בשנת 1992 נפתח מוזיאון ברחוב היהודים במרתף בניין הקהילה . בית העלמין הישן מתוחזק , חלקו נהרס וקבורים בו אישיים חשובים כמו מאיר רוטשילד מייסד השושלת . הונחו מספר לוחות זיכרון לנרצחי השואה וכן נפתח בית עלמין חדש  .

יש בעיר בית חב"ד בהנהלת הרב זלמן גורביץ ושליחים נוספים לתפקידים שונים . כן יש בית כנסת, מקווה , שיעורים לנוער ומבוגרים , פרויקט בני ובנות מצווה, אירוח בשבתות וחגים , מחנות קיץ , פעילות לנוער היהודי בחופשות , תלמוד תורה  , בית ספר , חנות יודאיקה , ספרייה , שיעורים לסטודנטים ושרותי דת שונים . במרכז הקהילה ישנם אולמות לקונצרטים ושאר פעילויות ומרכז מידע על שירותים יהודיים בעיר . כן מתקיימים בעיר סיורים באתרים יהודיים .

 

ניטרה
ניטרה NITRA

(בהונגרית NYITRA, בגרמנית NEUTRA)

עיר מחוז בדרום-מערב סלובקיה.


ניטרה נוסדה בשנת 930 על הנהר ניטרה, באזור חקלאי, שעיקרו גידולי דגנים וסלק-סוכר. בעיר קתדראלה ומבנים עתיקים, בתי חרושת, מבשלת יין-שרף וטחנות קמח. עד 1918 היה מחוז ניטרה בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים התיישבו בניטרה כמאה שנה אחרי ייסודה, והקימו קהילה על מוסדותיה. בית עלמין יהודי קודש כבר במאה ה- 11, והיה ככל הנראה העתיק בסלובקיה. בעקבות תבוסת ההונגרים מידי הטורקים בקרב מוהאץ' (MOHACS - 1526), גורשו היהודים מן העיר.

יהודים הורשו להתיישב שוב בניטרה באמצע המאה ה- 17, ובאו מקהילות יהודיות במוראוויה, שם הקפידו השלטונות על "חוק המשפחות" מ-1726, שהגביל את מספר המשפחות היהודיות.

ב-1750 לערך התארגנה קהילה בניטרה, 21 משפחות יהודיות חיו שם באותה העת, הם מינו רב והקימו בית תפילה. ב-1778 היו שם 132 יהודים; ב-1793 - 450; ובשנת 1844 חיו בתוך 5,492 תושבי העיר 1,811 יהודים.

רוב יהודי ניטרה היו אורתודוקסים. קהילת ניטרה נודעה בזכות הישיבה שלה ובזכות ראש הישיבה, הרב יחזקאל באנת (BANETH). בישיבה למדו כ-200 תלמידים מקהילות אירופה, והוסמכו בה רבנים. בניין בית הספר ו"תלמוד תורה" ובית אבות הוקמו בתרומות איש העסקים יוסף אנגל. בית ספר עממי יהודי נוסד ב-1855, ב-1898 עבר לבניין חדש, של 18 כיתות. כמו-כן הקימה הקהילה בית ספר "תלמוד תורה".

נודעו בניטרה גם הרב משה כ"ץ, ובנו ר' אהרן כ"ץ, ונצר נוסף לשושלת, הרב אליעז כ"ץ, היה רב ראשי של פרסבורג (בראטיסלבה) ושל סלובקיה כולה. הרב הראשי של פרנקפורט ע"נ ריין, ר' שלמה ברויאר (1926-1859), ממנהיגי היהדות האורתודוקסית בגרמניה, היה יליד ניטרה.

בין חברות צדקה וגמילות חסדים של הקהילה היו: "חברה קדישא", "מרפא לנפש", "חברה ביקור חולים" ואגודת "פועלי צדק". בית אבות בן 30 מיטות נפתח ב-1905, כן הוקמו בית חולים ולו ציוד מודרני ומטבח עממי כשר. מ-1908 יצא לאור בניטרה דו-שבועון בשם "מחזיקי חדש" - פירסומה הרשמי של האורתודוקסיה בסלובקיה ועורכו הראשי היה הרב אהרן כ"ץ.

בשנות העשרים למאה ה-20 עמדו בראש הקהילה הרב הרמן שטיינר, נשיא הקהילה משה כ"ץ, ומזכיר הקהילה מוריץ הוף. ב-1931 התמנה לרב ר' שמואל דוד אונגאר, לימים נשיא הקהילות האורתודוקסיות בסלובקיה וחבר ב"מועצת גדולי התורה", כקודמו הרב אהרן כ"ץ.

בשנת 1907 פרשה קבוצת משכילים מן הקהילה האורתודוקסית והקימה קהילה נאולוגית, בשנות העשרים עמדו בראשה הרב ד"ר מאקס ילינק, נשיא הקהילה ד"ר דזידר קליין ואיזידור קוניג המזכיר. הקהילה השתייכה לזרם קהילות "ישורון".

לכל אחת משתי הקהילות היה בית כנסת גדול, כמה בתי תפילה, מוסדות קהילה ובתי עלמין נפרדים. בית הכנסת שהוקם ב-1818 וחודש והורחב ב-1903, שימש את הקהילה האורתודוקסית. הקהילה הנאולוגית חנכה בית כנסת מפואר משלה ב-1914.

בהיות ניטרה על אם הדרך בין וארשה ל-וינה התפרנסו מקצת היהודים כמחזיקי פונדקי דרכים, אחרים עסקו במסחר והיו גם ספקי הצבא. עד 1840 חיו היהודים ברובע משלהם, בצפיפות ובתנאים סניטארים גרועים. אחר כך, כשהותר להם להתיישב בכל חלקי העיר, הייתה תוך זמן קצר כל הפעילות המסחרית בידיהם. בעקבות האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867) הם היו שותפים פעילים גם בפיתוח התעשייה בעיר. מפעל לייצור עמילן היה בבעלות יהודי. בקרב הקהילה היו גם איכרים ואף בעלי חוות חקלאיות. אבל היו גם נזקקי סעד רבים.

יחס תושבי העיר כלפי היהודים היה עויין, וב-1848, אחרי דיכוי מרד ההונגרים נגד האוסטרים, פרצו פרעות בעיר. גם ב-1918 היו פרעות במקום. משמר אזרחי (%85 מאנשיו יהודים) מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקראטית, שמר על היהודים ועל רכושם. אחרי סיפוח האזור לרפובליקה הצ'כוסלובקית, שבה הוכרו היהודים כמיעוט לאומי, החלה בקרב הקהילה היהודית פעילות פוליטית ופעילות ציונית ערה.

אגודת "אהבת ציון" פעלה במקום כבר בסוף המאה ה-19. בוועידה הציונית הארצית הראשונה, שנערכה ביולי 1919, נבחר אמיל נוימן מניטרה לחבר ב"ועד המרכזי" של הארגונים הציוניים. ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בניטרה 340 שקלים, וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', הצביעו 299 מיהודי העיר. בניטרה היו סניפים של תנועות הנוער הציוניות "השומר הצעיר", "בית"ר", "מכבי" ו"בני עקיבא". ב-1924 נערך שם "יום הנוער היהודי" מטעם תנועת "השומר".

בין המפלגות הדתיות פעלו: "המזרחי", "אגודת ישראל" ובראשה הרב אהרן כ"ץ, "צעירי אגודת ישראל" ונשות אגודת ישראל. סניף "אגודת ישראל" מימן קייטנות של ילדי פליטים.

ב-1931 נבחר ד"ר סילאגי (SZILAGYI - קודם שלזינגר) היהודי לראש העיר של ניטרה מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקראטית.

להקת דרמה מקומית, "הבימה", נתמכה על-ידי העירייה והעלתה הצגות בכל צ'כוסלובקיה.

בשנת 1930 חיו בניטרה 3,809 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית וב-14 במארס 1939 נהייתה סלובקיה למדינה עצמאית, גרורת גרמניה, ובחקיקה גזענית הורחקו היהודים מחיי הציבור ונושלו מזכויותיהם ומרכושם.

גברים יהודים גוייסו ל"גדור הששי" של הצבא הסלובקי והועסקו בעבודות כפייה של ביצורים ובבניית שדות תעופה.

בראשית שנת 1942 חיו בניטרה 4,320 יהודים וביישובים בסביבה כ-2,000 נוספים.

כשפשטו השמועות על כוונת השלטונות לגרש את היהודים למחנות השמדה על אדמת פולין, נמלטו יהודים מניטרה להונגריה. קהילת ניטרה עזרה ליהודים ממקומות אחרים שנמלטו גם הם להונגריה דרך ניטרה. ביזמת מנהיגי הקהילה אורגנו קבוצות עבודה לסלילת כביש ולייצור לבני-בניין במטרה למנוע גירוש היהודים העובדים. למחנה העבודה שהוקם במקום הובאו יהודים גם ממקומות אחרים בסלובקיה.

ב-26 במארס נתפסו צעירות יהודיות בידי אנשי "משמר הלינקה", וגורשו דרך העיר פופראד (POPRAD) לאושוויץ. למחרת גורשו הצעירים למחנה שליד לובלין. הטראנספורט הראשון של משפחות, ובו 1,038 יהודים, יצא מניטרה ב-14 באפריל 1942. הגברים שולחו ללובלין והנשים עם הילדים ללובארטוב (LUBARTOV). ב-16 באפריל גורשו 1,040 יהודים, הגברים ללובלין והנשים לראיובץ (RAJOVEC). ב-20 באפריל יצא משלוח נוסף של 1,030 יהודים מניטרה והסביבה למחנה ראיובץ. אחר כך גורשו יהודים נוספים מניטרה למקומות אחרים. אנשי "משמר הלינקה" סגרו 537 בתי עסק של יהודים ואת רכושם מכרו במכירה פומבית.

באוקטובר 1942 חלה הפוגה בגירושים, ואז נותרו בעיר רק יהודים שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות, יהודים נשואים בנישואי תערובת, וכמה שהצליחו למצוא מקום מסתור. ביולי 1943 עדיין עבדו בבית החרושת ללבנים 41 יהודים.

הרב האורתודוקסי מיכאל-בר וייסמאנדל (WEISSMANDEL) מניטרה היה חבר ב"קבוצת עבודה", שפעלה במחתרת במסגרת "מרכז היהודים", למען הצלת יהודי סלובקיה ומניעת גירושם. בזכותו המשיכה הישיבה לפעול וצעירים רבים מצאו בה מקלט זמני. בקיץ 1944 פרץ מרד במרכז סלובקיה נגד השלטון הפאשיסטי. בסוף אוגוסט נכנס הצבא הגרמני לסלובקיה כדי לדכא את המרד. יהודים שעדיין נותרו במקום ברחו להרים והצטרפו לפארטיזאנים. מקצת הלוחמים נפלו בקרב ואלה שנתפסו נורו למוות או גורשו לאושוויץ.

היהודים שהיו עד אז פטורים מגירוש גורשו גם הם, הרב וייסמאנדל נתפס ב-5 בספטמבר וגורש עם משפחתו לאושוויץ. ר' וייסמאנדל נשאר בחיים, ואחרי המלחמה היגר לארצות הברית.


אחרי המלחמה שרדו רק כ-%10 מיהודי ניטרה. מקצתם חזרו ב-1945 לעיר וחידשו את החיים היהודיים. שרידי הקהילה הניאולוגית והאורתודוקסית התאחדו ואת תפילותיהם ערכו בבית הכנסת "ישורון" לפי הנוסח האורתודוקסי. המקווה נבנה מחדש, הרב שלום אונגר נבחר לרב ראשי ושני שוחטים עבדו בעיר.

ב-1947 התמנה לרב הקהילה ר' אליעזר כ"ץ, בנו של ר' אהרן כ"ץ. בתקופת כהונתו היו חיי דת ערים בעיר. בתי העלמין שופצו, וב-1951 הוקמה אנדרטה לזכר קורבנות השואה.

רוב התנועות הציוניות, ביניהן "השומר הצעיר", חידשו את פעילותן ובשנת 1949 עלו רבים מפליטי השואה מניטרה לישראל.

בשנת 1957 נפתחה במקום מסעדה כשרה והיה אטליז כשר אחד. השוחט של הקהילה שימש גם בתפקידים אחרים בשרותי הדת.

ב-1963 הרסו השלטונות את רוב בנייני הציבור היהודיים. נותרו רק בית הכנסת "ישורון" ובניין משרדי הקהילה הנאולוגית ברחוב סבוראדוב (SVORADOV). ב-1970 עדיין הייתה קהילה פעילה בעיר. בשנות השמונים נמכר בית הכנסת במטרה להפכו לאולם קונצרטים, אך ב-1990 עדיין עמד בשיממונו ובית העלמין היה אז בתהליך של שיפוץ. היהודים המעטים שנותרו במקום הצליחו לקיים מניין.

טופולצ'אני
טופולצ'אני TOPOLCANY

(במקורות היהודיים טאפאלטשאן, בהונגרית NAGYTAPOLCSANY)

עיר במחוז ניטרה (NITRA), מערב סלובקיה.


טופולצ'אני שוכנת על הגדה הימנית של הנהר ניטרה (NITRA), ונזכרת לראשונה ב-1173 כרכוש המלך ההונגרי. בשנת 1599 פלשו הטורקים לאזור בזזו והרסו את העיר. אחרי ששוקמה התפרסמה טופולצ'אני כמרכז שווקים וירידים, השוכן באחד האזורים הפוריים של סלובקיה ומשווק תוצרת חקלאית גם מחוץ המדינה. כעיר נפה חלשה טופולצ'אני אדמיניסטרטיבית על כמאה יישובים. באמצע המאה ה-19 הוקמה תעשייה שהתבססה על עיבוד תוצרת חקלאית.

אזור טופולצ'אני שהיה תחילה בממלכה ההונגרית, היה אחר כך בקיסרות אוסטריה-הונגריה, ומ-1918 עד 1993 - ברפובליקה הצ'כוסלובקית. להוציא את תקופת מלחמת העולם השנייה.

אוכלוסיית טופולצ'ני רובה ככולה סלובאקית קתולית. הקהילה היהודית נחשבת לאחת הקהילות העתיקות במחוז ניטרה. יהודים התגוררו בעיר משנת 1649. הם באו לשם ממוראוויה וחכרו זכיונות מהאציל המקומי. בתחילת המאה ה-18 מוזכרים יהודי טופולצ'אני כספקים לצבא הקיסרי-האוסטרי במלחמתו נגד המתקוממים ההונגרים.

בצו הקיסר קארל הששי מ-1727 גורשו יהודי טופולצ'אני מהעיר באמתלת קרבת המקום לאזור מכרות. בשנת 1744 שוב ישבו יהודים בעיר. חיי הקהילה חודשו, נפתח בית העלמין "הישן" והוקם בית הכנסת "שומרי תורה", שני המוסדות התקיימו עד למלחמת העולם השנייה.

בשנת 1764 התגוררו בטופולצ'אני כ-20 משפחות, הקהילה העסיקה שוחט ששימש גם כמורה.

האוכלוסייה היהודית בעיר גדלה כשבאו עוד יהודים ממוראוויה. בתחילת המאה ה-19 היו בקהילה כ-500 נפשות, רובם צאצאי המהגרים ממוראוויה.

ב-1810 נוסדה בטופולצ'אני ישיבה, והתקיימה למעלה מ-130 שנה. בין מייסדיה היו רבני העיר ר' אברהם אולמאן ור' אשר אנשל רוטה. בזכות הישיבה הזאת והישיבה "הקטנה"-"מחזיקי תורה" נעשתה טופולצ'אני לאחד המרכזים של לימודי קודש ב"אוברלאנד" (מחוזות צפוניים של הונגריה, שבהם נטו היהודים לתרבות הגרמנית).

בית ספר יהודי נוסד בשנות ה-50 של המאה ה-19, שפת ההוראה הייתה גרמנית. בית הספר פעל עד ספטמבר 1944, כשאחרוני יהודי טופולצ'אני גורשו מהעיר.

במשך הזמן הקימה הקהילה מוסדות דת, חינוך וסעד: בית מדרש, מקווה ובתי מרחצאות, גן- ילדים, בית אבות, מטבח לנצרכים, בית חרושת למצות, בית שחיטה ואטליזים. במסגרת הקהילה ובשיתוף עם "חברה קדישא" פעלו האירגונים אגודת נשים, "ביקור חולים" ואירגון בנות "אמונה" שעסקו בעזרה לנצרכים.

בתחילת המאה ה-20 קודש בית העלמין "החדש" והוקם בית הכנסת הגדול (GROSSE SCHUEL), אחד הגדולים והמפוארים במדינה. אחרי מלחמת העולם הראשונה הקימה משפחת רוזנטאל בית כנסת שלישי בעיר. כמוכן היו בעיר עוד חמישה או שישה חדרי תפילה.

הקהילה השתייכה לזרם האורתודוקסי, נוסח "אוברלאנד" והייתה תחת השפעת רבני פרסבורג, ושושלת ר' משה סופר, הוא ה"חת"ם סופר". הרבנים הראשיים שכיהנו בטופולצ'אני מאז תחילת המאה ה-19 היו: ר' אשר אנשל רוטה, כיהן עד 1810, ר' אברהם אולמאן - עד 1825, ר' בנימין וולף לב, בעל "שערי תורה" - עד 1827, ר' זאב וולף תרצ"ס - עד 1860, ר' פייבל כלב שלזינגר - עד 1908, ר נחום שלזינגר - עד 1917, ר'אברהם אליעזר וייס - עד 1942 ור' שמעון צבי האברפלד כיהן עד 1944. ואלה ראשי הקהילה שכיהנו מתחילת המאה ה-20: ישעיהו פרידמן, יעקב אקשטיין, משה ברנפלד, יוסף ברנפלד, שלמה גלאי, דוד לעוו בער, הרמן לינקנברג ומאקס ברנפלד.

כלכלת יהודי טופולצ'אני התבססה על יחסי הגומלין בין העיר ובין הכפרים סביב לה. היהודים קנו מבעלי האחוזות ומהאיכרים תוצרת חקלאית ומכרו להם כלים ומצרכים. המסחר בעיר, רובו ככולו, היה בידי יהודים. כך גם חלק גדול מהתעשייה הזעירה ומהמלאכה. בשוק הבהמות בטופולצ'אני, שהיה מן הגדולים בצ'כוסלובקיה, שלטו היהודים, וגם בסחר תבואות ועצים. בין יהודי טופולצ'אני היו "נוסעי ירידים" (MARKTFAHRER) רבים - פרנסה עתיקת ימים של יהודי סלובקיה.

המצב הכלכלי של יהודי טופולצ'אני היה טוב וברשות הקהילה היה רכוש רב. יהודי העיר תרמו תרומה ניכרת להתפתחותה ולשיגשוגה של העיר, והיחסים בינם ובין התושבים היו טובים. למרות האנטישמיות שהייתה מושרשת באזור, בלמה התלות ההדדית בין שני חלקי האוכלוסייה פגיעה ביהודים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם כיהנו היהודים יוסף פלזנבורג וקארול פולאק כסגני ראש העיריה ואחרים נבחרו להנהלתה.

היהודים בלטו גם בין בעלי המקצועות החופשיים; רופא המחוז, רוב הרופאים ורוב עורכי הדין בעיר היו יהודים. בעיר היה גם בנק יהודי.

התארגנות פוליטית בקרב הציבור היהודי בטופולצ'אני החלה בראשית המאה העשרים. תחילה במסגרת "אגודת ישראל". הרב הראשי של טופולצ'אני ר' אברהם אליעזר וייס היה בין ראשי "אגודת ישראל" בצ'כוסלובקיה. גם הרעיון הציוני מצא תומכים בקרב יהודי טופולצ'אני, והסניף המקומי של ההסתדרות הציונית נוסד ב-1901, ר' משה גראוס, ממייסדי "מזרחי", עמד במשך שנים בראשו. גם דיין הקהילה ר' יצחק שווייגר תמך בציונות והיה תופעה נדירה בין היהודים החרדים. כמה מבני העיר - ד"ר איגנאץ פרידמן, הרב ד"ר אליעזר שווייגר, וילהלם רייכנטאל והרמן אברהמזון - היו בין המייסדים והמנהיגים של התנועה הציונית בהונגריה.

ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, רכשו יהודי העיר 160 שקלים, וב-1937, בבחירות לקונגרס ה-כ', השתתפו 36 מבני הקהילה. התארגנות הנוער הציוני החלה בשנות ה-20. ראשון היה "השומר-קדימה", ומתוכו קם "השומר הצעיר". בשנות ה-30 התבססה תנועת "בני עקיבא". שתי התנועות הקימו בטופולצ'אני חוות הכשרה לעלייה לארץ ישראל. גם "מכבי הצעיר" ו"בית"ר" פעלו בעיר. האגודה לחינוך גופני "מכבי", נוסדה ב-1924, ובמסגרתה היו מאורגנים מאות בני נוער.

בשנת 1940 ישבו בטופולצ'אני 2,459 יהודים, כ-%25 באוכלוסייה.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. במארס 1939 נעשתה סלובקיה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית. החוקים האנטי-יהודיים של הממשלה החדשה הרחיקו את היהודים מהכלכלה ונישלו אותם מזכויותיהם ומרכושם. יהודים רבים גורשו מדירותיהם, תלמידים הורחקו מבתי ספר ציבוריים ועסקים הועברו לידי ה"אריזטורים" (סלובקים נוצרים "בני הגזע הארי"). בטופולצ'אני הוקם סניף נפתי של "מרכז היהודים" (UZ) איגנאץ גלאי הועמד בראשו.

מפחד הרדיפות באו לטופולצ'אני יהודים מכפרי הסביבה, ובספטמבר 1941 נוספו לקהילה עוד כ-365 יהודים מבראטיסלאווה, שגורשו משם במצוות השלטונות. בראשית שנת 1942 התגוררו בעיר למעלה מ- 3,000 יהודים, רבים ללא מקורות פרנסה ונזקקי סעד.

גירוש יהודי טופולצ'אני הוחל ב"שבת הגדול", לפני פסח תש"ב, ששולחו כ-200 צעירים וצעירות למחנות בפולין הכבושה. כעבור זמן קצר, ב-18 באפריל 1942, שולחו מטופולצ'אני כ-150 משפחות למחנה סרד (SERED) ומשם ב-22 באפריל לגיטו אופולה (OPOLA) במחוז לובלין, שבפולין. בחג שבועות, ביוני אותה השנה, גורשו משפחות רבות מיהודי העיר והסביבה למחנה נובאקי (NOVAKY). ב-10 ביוני יצא משם טראנספורט, ובו כ-50 משפחות מטופולצ'אני, למחנה ההשמדה סוביבור (SOBIBOR). במשך חודשי יוני ויולי שולחו בשלושה טראנספורטים כ-100 משפחות מיהודי טופולצ'אני למחנה אושוויץ. ביום הכיפורים (ספטמבר 1942) תש"ג הועברו עשרות בני טופולצ'אני ממחנות העבודה למחנה השמדה אושוויץ.

לפי נתונים של "מרכז היהודים" גורשו מהעיר בגל הגירושים של 1942 2,448 יהודים - כמעט 80 אחוזים מיהודי טופולצ'אני - וביניהם כ-750 ילדים בני 16 ומטה. בעיר נותרו רק 618 יהודים ואליהם נוספו באביב 1944 כמה עשרות משפחות שפונו ממזרח סלובקיה.

עם פרוץ המרד הסלובקי נגד המשטר הפאשיסטי, ב-29 באוגוסט 1944, היתה העיר בידי המתקוממים. צעירים יהודים הצטרפו לפרטיזנים. ב-3 בספטמבר, מיד אחרי שכבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא את המרד, נכבשה העיר בידי יחידות ס"ס. קרוב ל-1,000 יהודים שנלכדו בתוכה גורשו למחנה סרד. ב-10 בספטמבר נרצחו ליד הכפר נמצ'יצה (NEMCICE) 56 מיהודי טופולצ'אני, אחרי שנתפסו או הוסגרו בידי התושבים, ונטמנו בקבר אחים במקום.

בסוף ספטמבר 1944 גורשו רוב אסירי מחנה סרד (SERED) למחנות השמדה, ביניהם היה הרב ש"צ האברפלד, שנרצח בתאי הגאזים ביום הגיעו לאושוויץ.


טופולצ'אני שוחררה בידי הצבא האדום ב-2 באפריל 1945. כ-400 יהודים מהעיר והסביבה שבו מהמחנות ומהיערות. הקהילה חידשה את פעילותה, בית הכנסת "רוזנטאל", היחיד ששרד, שופץ. פיליפ נאגל נבחר לראש הקהילה. רוב הנוער היהודי התארגן ב"השומר הצעיר".

בספטמבר 1945 התנפל המון מוסת על בתי היהודים, פגע בהם ובזז את רכושם.

בשנת 1949 עלו רוב יהודי טופולצ'אני לישראל. הקהילה המשיכה להתקיים עד 1965. בסוף שנות השמונים התגוררו בעיר רק כמה יהודים, בית העלמין היה שמור ומתוחזק היטב.

אגר
אגר Eger

עיר במחוז הווש (HEVES), צפון הונגריה. נקראת גם ארלאו (ERLAU) או אגריה (AGRIA).


מניחים שמשפחות יהודיות ספורות התגוררו במקום כבר בראשית המאה ה-15. בתקופת השלטון הטורקי, התיישבו יהודים רבים במקום, וחלק ניכר מהם הפכו לבעלי השפעה אצל השלטונות הטורקיים.

הקהילה המודרנית במקום החלה להתפתח במחצית השנייה של המאה ה-18, משהוענקו ליהודים רשיונות לישיבת קבע במקום. רוב היהודים עסקו במסחר. ב-1843 נוסדה חברה קדישא. ב-1878, בעקבות חילוקי הדעות בין חרדים ומשכילים שנתגלעו בקונגרס היהודי ב-1868, התפלגה הקהילה לשניים. האורתודוקסים (שסרבו לקבל עליהם את החלטות הקונגרס), בנו בית כנסת חדש, ואילו קהילת הסטאטוס-קוו (שלא קיבלו עליהם את החלטות הקונגרס ולא את תקנות החרדים) הקימה בית כנסת חדש ב-1913. החברה קדישא נשארה משותפת, וראשיה התחלפו ביניהם. כמו כן, פעלו במקום שני בתי ספר ומוסדות סעד.

אחד מרבני קהילת הסטאטוס-קוו, ד"ר לאזאר שוויגר (SCHWEIGER), נתפרסם כחוקר אתנוגרפיה. במקום פעלו אגודות ציוניות כגון סניף של בית"ר וסניף של "אגודת הציונים ההונגריים".

בשנת 1930 היו בקהילת אגר 2,128 יהודים.


תקופת השואה

מעמדם וזכויותיהם של יהודי הונגריה הוגבלו עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939), כשממשלת הונגריה הפרו-גרמנית חוקקה בשנת 1938 את "החוקים היהודיים", חוקי אפלייה שהגבילו את היהודים חברתית וכלכלית. אחרי פרוץ המלחמה הוחלט על גיוס יהודי הונגריה לעבודות כפייה במסגרת צבאית.

בשנת 1940 התערער מצבם הכלכלי של יהודי אגר. בשת 1942, נלקחו צעירים יהודים מאגר לעבודות כפייה. רובם נשלחו לעזרת המאמץ המלחמתי ההונגרי-הגרמני בחזית הרוסית, שם הועסקו בפינוי מוקשים, ורבים נספו.

במחצית השנייה של מרץ 1944, כבשו הגרמנים את אגר, וביוני, רוכזו כל היהודים בגיטו שהוקם. הודות להתערבותו של ההגמון של אגר - צאפיק גיולה (CZAPIK GYULA), היו תנאי החיים בגיטו אכזריים פחות מאשר במקומות אחרים: היהודים הורשו לצאת מהגיטו, לקנות מזון, והותר להם לקבל חבילות ולשלוח מכתבים. ההגמון אף הציל מספר יהודים באופן אישי.

בסוף יוני הועבר הגיטו לכפר הסמוך קרצ'נד (KERECSEND), והיהודים רוכזו בשטחו של בית חרושת ללבנים. כעבור ימים מספר, הועברו לכפר מאקלאר (MAKLAR), ומשם גורשו לאושוויץ.


לאחר המלחמה, חזרו כמה ניצולים ממחנות העבודה וחידשו את חיי קהילת הסטאטוס-קוו. ב- 1959, התגוררו במקום כ- 300 יהודים.

ברן
ברן

בירת שווייץ.

ב-1969 השתייכו לקהילה המקומית 230 משפחות, ויש להניח שמספר היהודים הכללי בברן גדול מזה. יהודים מלווי-כספים נזכרים בתעודה מקומית מן המחצית השנייה של המאה ה-13; בסוף המאה מתו אחדים על קידוש השם בשל עלילת-דם, והאחרים גורשו. הם הורשו לחזור תמורת תשלום ושמיטת חובות. ב- 1348 הואשמו בהרעלת בארות וכמה מהם הועלו על המוקד. הם גורשו סופית ב-1392, לאחר שהותר לנוצרים לעסוק בהלוואות בריבית. היישוב התחדש אחרי הכיבוש הצרפתי ב-1798, על-ידי מהגרים מאלזאס ומקומות אחרים. הקהילה התארגנה ב-1848 ובית-כנסת נחנך כעבור שבע שנים. אוניברסיטת ברן הייתה הראשונה באוניברסיטאות הגרמניות שקלטה מרצים לא-משומדים (1836); לפני מלחמת- העולם הראשונה למדו בה צעירים רבים מרוסיה ומהונגאריה, ביניהם חיים וייצמן. ב-1934 נתבררה בבית משפט בברן התביעה שהגישה הקהילה היהודית נגד מפיצי "הפרוטוקולים של זקני ציון". המשפט הכה גלים בעולם כולו.