אברהם חזקיה בן יעקב בסן

BASSAN, BASAN שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

בסן הוא אחד התעתיקים של בשן, שמו של חבל ארץ ממזרח לירדן המוזכר לעתים קרובות בתנ"ך. אפשר שיהודים אחדים הנושאים שם זה קשורים באיזור זה. אבל מרבית המשפחות היהודיות ולא יהודיות באיטליה שנקראות בסן, בסנו או בסני קשורות בעיר בסנו דל גרפה אשר בצפון איטליה. היישוב היהודי במקום מתועד מראשיתה של המאה ה-13 ועד הגירוש מהעיר הזאת בשנת 1468. מחקר ספרותי בסוף המאה ה-20 זיהה את הגברת המסתורית בסונטות של שיקספייר בדמותה של עמליה באסאנו, יהודיה ממשפחה איטלקית אשר התגוררה בלונדון בסוף המאה ה-16. בהקשר הזה חשוב לציין שאחת הדמויות (הלא יהודית) במחזה של שיקספייר "הסוחר מוונציה" היא של אדם בשם באסאניו. משפחות יהודית אשר נשאו שמות משפחה מהקבוצה הזאת מתועדות בוונציה, איטליה, במאה ה-16. בסן מתועד במאה ה-16 עם הרב חיים בן יעקב בסן אשר שימש כרב של הקהילות היהודיות באיים רודוס וכיוס ביוון; ועם בנו יחיאל אשר כיהן כרב בקושתא (איסטנבול), טורקיה. סולומונה, ישראל ומרקו בסן (בסאן) הם בני משפחת ציירים אשר חיה במאה ה-18 בעיר ורונה, איטליה. בסן הוא גם שמה של משפחה יהודית פורטוגזית אשר חיה באמסטרדם, הולנד, ובהמבורג, גרמניה, במאה ה-18.

אישים מוכרים שנשאו שם משפחה זה כוללים את הרב אברהם חזקיה בן יעקב בסן, הידוע גם בשמות בסני ובסאן, מהגה של בית הדפוס באמסטרדם ומנהיג של הקהילה היהודית הפורטוגזית בהמבורג במאה ה-18.

המבורג

עיר בגרמניה. (מסוף מלחמת העולם השנייה ועד 1990 בגרמניה המערבית).

הקהילה היהודית

היהודים הראשונים בהמבורג היו אנוסי ספרד ופורטוגל שהגיעו לעיר בסוף המאה ה-16. בתחילה ביקשו להסתיר את דתם, אך משנתגלה שיש ביניהם המקיימים מצוות היהדות בחשאי, נמצאו תושבים שתבעו לגרשם. מועצת העיר, שהייתה מודעת לטובה הכלכלית הצומחת מהם, התנגדה לגירוש. היו בין היהודים בעלי-הון גדולים (חלקם היו שותפים בייסוד הבנק של המבורג ב-1619), בוני אוניות, סוחרים - במיוחד יבואני סוכר, קפה וטבק ממושבות ספרד ופורטוגל-אורגים, וצורפי-זהב. ממלכות פולין, שוודיה ופורטוגל מינו יהודים כשגריריהן בהמבורג. הספרדים הוסיפו לדבר בלשונות ארצות-מוצאם במשך שנים רבות. בשנים 1756-1618 יצאו לאור בהמבורג כ-15 ספרים בספרדית ופורטוגלית (ספרים עבריים, שהודפסו בעזרת יהודים בבתי-דפוס של נוצרים, התחילו להופיע בהמבורג עוד ב-1586).

ב-1611 כבר היו בהמבורג 3 בתי-כנסת, וב-1652 התאחדו שלושתם לקהילה אחת בשם "בית-ישראל". אוריאל ד'אקוסטה ישב בהמבורג בשנים 1617-1616 והרופא שמואל דה סילבה יצא נגדו בכתב-פלסתר; את החרם על ד'אקוסטה הטיל הרב בבית-כנסת מקומי. תנועת השבתאות הלהיבה את יהודי המקום עד כדי כך שוועד הקהילה קם והכריז שבנייני הציבור עומדים למכירה לקראת הגאולה הקרובה. רב הקהילה יעקב בן-אהרן ששפורטאס היה בין המעטים שלא נסחפו בהתלהבות הכללית. ב-1697 העלתה העיריה לפתע את שיעור המס השנתי ששילמו היהודים, ועשירי הקהילה, רובם יוצאי ספרד ופורטוגל, עקרו לאלטונה ולאמסטרדאם. עם חשובי הספרדים בהמבורג במאה ה-17 נמנו הרופא והסופר רודריגו דה קאסטרו, החכם יוסף שלמה דלמדיגו, הרופא והבלשן בנימין מוסטאפיה, המדקדק משה בן גדעון אבודיינטה, הסופר אברהם דה פונסקה והמשורר יוסף צרפתי.

משנת 1600 בקירוב התחילו האשכנזים להתיישב בוואנדזבק ובאלטונה, שהיו אז בשליטת דנמארק. ב-1627 הגיעו ראשוני האשכנזים להמבורג, ובעקבותיהם באו פליטי חרב מאוקראינה ומפולין (בעקבות גזירות ת"ח ות"ט). כעבור שנה (1649) גורשו האשכנזים מן העיר; רובם פנו לאלטונה וחלקם לוואנדזבק, ורק מעטים נשארו בהמבורג כשהם מסתתרים בבתים של יהודים ספרדים.

תוך שנים מעטות חזרו להמבורג רבים מן המגורשים, ובשנת 1656 מצאו בה מקלט גם פליטים מווילנה.

שלוש הקהילות האשכנזיות - אלטונה, המבורג ואנדזבק - התאחדו ב-1671 והיו לקהילת אה"ו. רב הקהילה המאוחדת ישב באלטונה. המפורסם ברבני הקהילה היה ר' יונתן אייבשיץ, שעלה על כס הרבנות ב-1750; יריבו הגדול, ר' יעקב עמדין, ישב באלטונה. הרב רפאל בן יקותיאל כהן שירת את הקהילה במשך 23 שנים והיה אחד המתנגדים החריפים ל"ביאור" של מנדלסון (1783).

הקהילה המאוחדת חדלה להתקיים ב-1811, על פי פקודת השלטונות הצרפתיים. יהודי המבורג נפגעו במהומות הפ! הפ! ב-1819. ב- 1850 הוענק להם שויון-זכויות, במידה רבה בזכות מאמציו של גבריאל ריסר, בן המקום. ב-1818 נחנך בעיר בית-כנסת רפורמי ושנה לאחר מכן פירסמה הרבנות בהמבורג גילוי דעת, בשם "אלה דברי הברית", בגנות ההיכל וסידור התפילה שהונהג בו. יצחק ברנאייס, שהנהיג את הקהילה בשנים 1849-1821, הטיף ל"אורתודוכסיה מודרנית", והמחלוקת עם אנשי הרפורמה התלקחה מחדש עם הופעת סידור קיצוני יותר ב-1844. הרב האורתודוכסי יעקב אטלינגר גם ייסד כתב עת נגד הרפורמה. עם חשובי היישוב היהודי בהמבורג נמנו אז גליקל מהאלמן, סולומון היינה (דודו של היינריך היינה), משה מנדלסון, נפתלי הרץ וייזל, שלום בן יעקב הכהן, יצחק הלוי בעל "דורות ראשונים", היסטוריון האמנות א. וארבורג, הפילוסוף ארנסט קאסירר, הפסיכולוג ויליאם שטרן, אלברט באלין, ואילי-ההון מאכס וארבוג וקארל מלכיור. ב-1884 התחיל להופעי באהמבורג דו-שבועון בשם "לאובהיטה" ("סוכה") וב-1900 השבועון "איזראעליטישס פאמילינבלאט".

בספרייה העירונית ובבית-הספרים האוניברסיטאי בהמבורג מצויים כתבי-יד עבריים רבים, שקוטלגו על-ידי מ. שטיינשניידר. קרוב ל- 400 ספרים עבריים נדפסו בהמבורג. במאות 19- 17 היתה קהילת המבורג רבתי הרביעית בגודלה בגרמניה. ב-1866 מנתה 12,550 נפש וב-1933 - 19,900 (%1.7 מכלל האוכלוסיה), מזה יותר מ-2,000 יהודים באלטונה. רבה האחרון של המבורג היה יוסף קרליבך שניספה ב-1942. יותר מ-5,000 יהודים יצאו מהמבורג בשנים 1937- 1933.


תקופת השואה

ב-28 באוקטובר 1938 גורשו מהעיר כ-1,000 יהודים בעלי נתינות פולנית. אחרי "ליל הבדולח" (10 בנובמבר 1938), שבו נשדדו רוב בתי-הכנסת בעיר, גברה היציאה. ב-1941 גורשו 3,148 לריגה, לודז' ומינסק; עוד 1,848 הובלו לאושוויץ ולתרייזנשטאדט ב-1942. ב-10 משלוחים לתרזיינשטאדט יצאו 370 יהודים נוספים. בסך הכל נספו בשואה כ-7,800 מיהודי המבורג (153 חולי-נפש נרצחו ו-308 אנשים התאבדו). ראשי הקהילה היו אז מאכס פלאוט וליאו ליפמן (שהתאבד ב-1943). כמה מאות יהודים, בעלי זכויות מיוחדות או בני זוגות מעורבים, נשארו בחיים. ליד העיר נבנה מחנה- ריכוז, שבו ישבו 106,000 יהודים; יותר ממחציתם נספו. ב-3 במאי 1945 שוחררה המבורג על-ידי האנגלים. 
 

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה - 2000

הקהילה היהודית חודשה אחרי המלחמה בשנת 1945 . ב - 18 לספטמבר התארגנה הקהילה מחדש עם בית עלמין , מושב זקנים ולאחר מכן נוסף גם בית חולים יהודי .
במארס 1947 מנתה הקהילה כ-1,268 נפש. ב-1960 נחנך בית-כנסת גדול. היהודי הרברט וייכמן נבחר כראש העירייה ב-1965. באותה השנה נחנכו בית כנסת ומרכז קהילתי מודרני . 
בינואר 1970 התגוררו בהמבורג 1,532 יהודים, שני- שלישים מהם בני 40 ומעלה. בעיר בית- כנסת ובית-חולים יהודי (מ- 1960) ומכון לחקר תולדות ישראל (מ-1966) בחסות אריק ליתלא, יהודי שתרם רבות לשיפור היחסים בין יהודים ונוצרים.

בשנת 2011 לפי הערכת הארגונים היהודים, מנתה הקהילה כ - 8000 נפש , ביניהם גם כמה מאות יהודים שהגיעו לעיר מאירן ויצרו קהילה נפרדת . כן יש בעיר קהילה ובית כנסת רפורמים . הם מקיימים פעילויות חברתיות שונות ומקיימים קשרים עם ארגונים לא יהודים . רב העיר הוא שלמה ביסטריצקי שמפעיל גם מרכז חב"ד בעיר משנת 2004 . הוא כולל מקום תפילה, אוכל כשר , מקווה ובית ספר של יום ראשון . כן מקיים טיולים וצרכי דת שונים .בשנת 2014 הוא פתח בית מדרש לרבנים .

בעיר יש בית עלמין ייחודי של הקהילה הפורטוגזית שהייתה בעיר בעבר . המקום הוכרז כאתר לשימור וסמוך לו הוקם בית אדוארד הולנדר , שהיה רב וחוקר שורשי משפחה יהודיים .במקום קיים מרכז הרצאות וסמינרים, תערוכות , ספריה וארכיון וחדרי עבודה לחוקרים וכן מרכז שימור ושיקום .

בעיר יש מספר מקומות לרכישת אוכל ומוצרים כשרים . כן מתקיימים סיורים בעיר וסביבתה בנושא הקהילה היהודית ומורשתה . בית הספר היהודי הישן משנת 1945 שופץ ומופעל .

בעיר תיאטרון יהודי שנוסד על ידי אידה ארה . כן הוקמה אנדרטת זיכרון לבית הכנסת שחרב בליל הבדולח . במוזיאון ההגירה בעיר , מוצגת דרך קבע דרך קבע תערוכת היהדות בהמבורג על שם הרב יוסף קרליבך שכיהן כרב העיר לפני השואה .

בדרום העיר הוקמה בשנת 1979 אנדרטה גדולה לזיכרון השואה .

קיים בעיר מרכז לישראלים שגרים בה .

 

אמסטרדאם

עיר נמל והגדולה בערי הולנד.

יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל התחילו להגיע לאמסטרדם אחרי שמחוזות הצפון של הולנד הכריזו על עצמאות (1579), היהודים שהתיישבו בעיר זכו לחופש דתי ולהגנה מצד שלטונותיה. הקהילה גדלה ונעשתה עד מהרה מרכז תורה ומוקד לפעילות רוחנית, שהקרין על תפוצות האנוסים לשעבר בכל מקום ומקום. המרכז השפיע בעיקר במאה ה-17, בהנהגת הרבנים שאול לוי מורטירא ויצחק אבוהב די פונסיקא. חניכי הישיבה המקומית נתפזרו בקהילות הספרדים בארצות מערב-אירופה והים התיכון.

בקהילת אמסטרדאם נתחברו ונדפסו ספרי-קודש יהודיים בספרדית ופוטוגלית ועם גדוליה נמנו אישים מסוגם של מנשה בן ישראל ויעקב סספורטאס, הרופאים אברהם זכות, יצחק אורוביו די קאסטרו ואפרים בואנו. המקובל אברהם הכהן ארירה, המחזאי אנטוניו הנריקז גומז, המשורר דניאל לוי דה באריוס והפילוסופים אוריאל אקוסטא וברוך שפינוזה. תסיסה שבתאית שטפה את הקהילה באמצע המאה והשלכותיה הורגשו בה גם בתחילת המאה ה- 18. בני אמסטרדאם היו בין הראשונים שסגלו לעצמם שיטות-מסחר ברוח הזמן החדש ורבים מהם צברו עושר רב. הם עסקו בסחר בין-לאומי, בתעשיית הטבק, הספנות ובפרט ביהלומים ולקראת סוף המאה ה-17 השתלבו גם בבורסה המקומית והחזיקו רבע ממניות חברת הודו המזרחית.

המשברים הכלכליים החוזרים במאה ה-18 פגעו קשות בציבור היהודי- הספרדי בעיר, ומצבו עוד החריף כתוצאה מן הכיבוש הצרפתי ב- 1794.

ראשוני היהודים האשכנזים הגיעו לאמסטרדאם בשנות העשרים של המאה ה-17 וב-1640 רכשו להם בית-כנסת ראשון. מספרם גדל, במיוחד אחרי גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ופלישת השוודים לפולין (1655), ועלה עד מהרה על מספר יוצאי ספרד ופורטוגאל בעיר. ב- 1660 יסדו קהילה משלהם שעמדה בקשרים עם "ועד ארבע הארצות". בית-כנסת אשכנזי מפואר נחנך ב-1671 ותוך מאה שנה נוספו לעדה האשכנזית עוד שלושה בתי-כנסת גדולים. עם רבני העדה נמנו דוד בן אריה לייב מלידא, אלעזר בן שמואל מברודי וצבי הירש בן יעקב אשכנזי ("חכם צבי") ובני משפחתו - חתנו אריה לייב לוונשטאם, נכדו שאול לוונשטאם ונינו משה לוונשטאם.

באמסטרדאם יצא לאור העיתון הראשון ביידיש, (1686 -1687), בשם "דינסטאגישע אונד פרייטאגישע קוראנט", העתון הופיע פעמיים בשבוע בשנים 1686 ו- 1687. ובשנים 1690-1675 יצא לאור העיתון הראשון ליהודים בלשון הספרדית בשם "גאזטה דה אמסטרדאם". מן המאה ה-17 פעל באמסטרדאם מרכז לאיסוף כספים למען ארץ-ישראל (מן המאה ה-19 נקרא בשם "פקידים ואמרכלים של ערי-הקודש בא"י") שתרם רבות לשיפור תנאי החיים בישוב הישן.

מרוכלות וממסחר בבגדים ישנים עברו האשכנזים בהדרגה לקשרי מסחר עם גרמניה וארצות מזרח- אירופה ורבים מהם נעשו סוכני הלוואות ויהלומים בשיתוף עם "יהודי החצר" במדינות הגרמניות. בסוף המאה ה-18 נפגעו קשות מן המשברים הכלכליים, רובם התרוששו ונזקקו לתמיכת אחיהם האמידים, פרנסי הקהילה.

במאבק בין תומכי המהפכה הצרפתית וחסידי בית המלכות בהולנד שמרו יהודי שתי העדות אמונים לשושלת אוראנייה, מחשש שמא תוליך האמנציפציה מידי המהפכנים לביטול האוטונומיה הקהילתית.

הצרפתים כבשו את הולנד ב-1795 וב-2 בספטמבר העניקו שוויון- זכויות ליהודים וכעבור שנתיים נכנס היהודי הראשון, משה מורסקו, כחבר המועצה העירונית. חסידי המהפכה פרשו והקימו קהילה משלהם בשם "עדת ישורון" (1797), אולם נאלצו לחזור ולהתאחד עם הקהילה הוותיקה בפקודת לואי נפוליון, ב-1808, מאז עברה הנהגת הקהילה האשכנזית לידי תומכי האמאנציפאציה. עם החזרת המלוכה ההולנדית ב-1815 נשארו זכויות היהודים.

בינתיים גברה הטמיעה, בפרט בקרב העדה הפורטוגלית. ביישוב האשכנזי החריף המאבק בין החרדים לבין תומכי הרפורמה נוסח גרמניה. הרוחות נרגעו בתקופת כהונתו של יוסף הירש דינר כרב ראשי (משנת 1874), שהעלה את רמת הלימודים בבית-המדרש לרבנים וקירב להנהגה גם יהודים חילוניים מסוגו של הבנקאי וראש הליבראלים באמסטרדאם אברהם קארל ורטהיים. יהודים עלו לעמדות חשובות בציבור, ביניהם המשפטן יונאס דניאל מאיר (1834-1780), בני משפחת אסר, שר המשפטים מ"ה גודפרוי והרופא-הכלכלן שמואל צרפתי (1866-1813) שתרם רבות לפיתוח התעשיה והתרבות בעיר.

חוג לעברית כשפה חיה, בשם "תועלת" הוקם בעיר בידי קבוצת סופרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ותנועת נוער ציונית חזקה פעלה באמסטרדאם בשנים 1939-1929.

הסופרים והאמנים מבין יהודי אמסטרדאם השתלבו בחיי התרבות בהולנד, וביניהם הרמאן היירמאנס (1921-1864), ישראל קרידו (1932-1872), יעקב ישראל דה האן (1924-1881) ואחותו קארי ואן ברוגן (1932-1881). המשפטן טוביאס מיכאל קארל אסר זכה בפרס נובל לשלום (1911).

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית באמסטרדאם 60,000. עד 1932 חלה ירידה תלולה במספר הלידות ועלייה מקבילה במספר הזוגות המעורבים, אולם הקהילה לא פחתה כיוון שקלטה תמיד מהגרים חדשים.

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התארגן באמסטרדאם ועד למען פליטי גרמניה. בעיר חיו אז כ- 61,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-16 במאי 1940 נכנסו הגרמנים לאמסטרדאם, וכעבור זמן קצר פתחו נאצים מקומיים בהפגנות ובהתפרעויות ברובע היהודי.

קמה מחתרת יהודית שפעלה נגד נאצים הולנדיים. מושל העיר מינה מועצה יהודית בראשות שני ראשי הוועד למען הפליטים, ותפקידה הראשון היה לפרק את היהודים מנשקם. בימים 23-22 בפברואר 1941 נאסרו בפקודת הימלר 425 מיהודי אמסטרדאם ונשלחו לבוכנוואלד ומשם למוות במאטהאוזן. ב-25 בפברואר נערכה בעיר שביתת-מחאה כמעט בכל השירותים הציבוריים ובמפעלים פרטיים רבים. שלטונות הכבוש היו מעוניינים שיהודי הולנד יתרכזו באמסטרדאם, בחלקים מסוימים של העיר. כשהגיעה שעת הפתרון הסופי "נתבקשו" היהודים להתנדב לעבודה במזרח-אירופה. בשלושה מצודים ענקיים (בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1943) נאסרו כ-13,000 יהודים והועברו לווסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור. מוסדות יהודיים הופקעו מנכסיהם; בבתי-הכנסת לא נגעו לרעה. בפברואר 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגלים ונשלחו לווסטרבורק, בדרך לאושוויץ.


בשנת 1968 היה מספר תושבי אמסטרדאם כ- 850,000. ב- 1973 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,700, מהם נמנו 5,000 על הקהילה האשכנזית, 600 על הקהילה הספרדית וכ-750 על העדה הליבראלית; הליברלית חנכה בית-כנסת משלה ב-1967.

אמסטרדאם היא העיר היחידה בהולנד שפועלים בה בית-חולים יהודי ורשת חינוך יהודית - ארבעה גני-ילדים, שני בתי-ספר יסודיים ובית-ספר תיכון (ע"ש הרמב"ם). במוסדות החינוך למדו ב-1969 450 תלמיד. בעיר יוצא לאור השבועון היהודי היחיד במדינה.

תעשיית-היהלומים, שהתנהלה לפני המלחמה כמעט על טהרת היהודים, עברה לידיים לא- יהודיות; אולם יהודים מיוצגים היטב בתעשיית הטכסטיל ובמקצועות החופשיים, בפרט ברפואה. ספריית רוזנטאל- המדור למדעי יהדות בספריית אוניברסיטת אמסטרדאם, מפרסמת פעמיים בשנה (מאז 1966) כתב-עת לחקר היהדות.

עיריית אמסטרדאם הקימה יד זכרון לקרבנות הנאצים מיהודי המקום, וקרן פרטית מקיימת את בית אנה פראנק. הרובע היהודי של אמסטרדאם נהרס בידי שלטונות העיר מטעמי תחבורה. בכיכר ע"ש יונאס דניאל מאיר עומדים על תלם שלושה בתי-כנסת גדולים; שניים מהם לא נפתחו מחדש בתום המלחמה ונמכרו לעיריה (1955) ושלישי, של הפוטוגלים, בשימוש כולל ספריית "עץ חיים" שלידו.

בשנת 1997 חיו 15,000 יהודים באמסטרדאם, מספר זה הוא כמחצית יהודי הולנד, ואמסטרדאם משמשת מרכז ליהודי הולנד כולה. ופועל בה מוזיאון יהודי המתעד את תולדות יהודי הולנד ושוכן בבנין הישן של בית הכנסת האשכנזי.