קהילת יהודי דברצן
עיר במחוז האיידו (HAJDU), מזרח הונגריה.
דברצן, העיר השלישית בגודלה בהונגריה, שוכנת בחלק הצפוני המזרחי של השפלה ההונגרית הגדולה, בלב אזור חקלאי ושטחי מרעה לגידול בקר. במקום הוקמו טחנות קמח, בתי חרושת לעיבוד צמחי מרפא ולעיבוד בשר, תעשיית רהיטים וכלי עבודה חקלאיים. העיר הייתה עיר מלכותית חופשית (לא כפופה לשלטון המרכזי) שימשה מרכז לתרבות, מקום מושב החשמן הקאלווינסטי וב-1916 הוקמה שם אוניברסיטה.
יהודים הורשו להתיישב בדברצן רק משנת 1840 והקהילה היהודית נוסדה ב-1844. העויינות כלפי היהודים פחתה במידת מה בעקבות השתתפותם במרד ההונגרים נגד הקיסרות האוסטרית ב-1848. אז כבר חיו 118 יהודים בדברצן, הושפעו מיהודי רוסיה-הקארפאטית, והיו רובם שומרי מסורת. עם הזמן למדו רוב יהודי דברצן לדבר הונגרית.
אחרי האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867) ובעקבות קונגרס יהודי הונגריה (דצמבר 1868) השתייכה קהילת דברצן לקבוצת קהילות הסטטוס קוו, כלומר לא נקטה עמדה במחלוקת בין הנאולוגים לאורתודוקסים ונשארתה במתכונתה מלפני הקונגרס. ובכל זאת יסדה קבוצת משכילים ב-1871 קהילה נאולוגית במקום, אך ב-1886 התמזגה הנאולוגית עם קהילת האם, ואז פרשו השמרנים ויסדו קהילה אורתודוקסית נפרדת. שתי הקהילות פעלו תוך שיתוף פעולה. ה"חברה קדישא" הייתה משותפת, אך שאר המוסדות היו נפרדים.
בית התפילה הראשון שנחנך ב-1852 הועבר ב-1865 למבנה גדול יותר. לקהילת סטאטוס-קוו היו שני בתי כנסת; בית הכנסת ברחוב קאפולנאשי (KAPOLNASI) ובית הכנסת הגדול ברחוב פרנץ דאק, שנחנך בשנת 1897. בית הכנסת של הקהילה האורתודוקסית הוקם ב-1893 ברחוב פאשטי (PASTI) ובית הכנסת נוסף, של החסידים, היה ברחוב צ'וק. בבתי הכנסת היו חזנים ומקהלות.
הרב הראשון של הקהילה, הרב אדוארד ארליך, התמנה ב-1856 וכיהן עד 1863. במשך שש שנים נותר כס הרבנות ריק. אחר כך כיהנו ד"ר הרמן ליפשיץ (1871-1869), ר' יונאש ברנפלד (1890-1872), הרב וילמוש קראוס (1923-1891), הרב ד"ר שמואל שלזינגר ((1936-1922, שתרם לפיתוח הגמנסיה היהודית בעיר והרב מאיר (פאול) וייס (1944-1936), לימים מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים.
רבני הקהילה האורתודוקסית היו: הרב שלמה צבי שטראסר, הוא הקים ישיבה בדברצן לתלמידים מכל האזור; הרב יעקב שפרן - הצדיק מקומארנו, גורש כי לא היה אזרח הונגרי, והרב וולף רוזנברג ששימש במשך עשרות שנים כדיין הקהילה.
בית ספר יהודי ראשון לבנים, נפתח ב-1886 בקהילת הסטאטוס-קוו. אחר כך נוספו גם כיתות לבנות. ב-1900 היה מספר התלמידים בשיאו - 615. בין מנהלי בית הספר היה ד"ר זיגמונד קותי (KUTHY), בעל אות הצטיינות מטעם הקיסר פרנץ יוזף. האורתודוקסים פתחו תחילה בית ספר עממי לבנים ואחר כך לבנות. ב-1921, כשהאנטישמיות הגלויה בהונגריה גברה ובתי הספר התיכוניים סגרו את שעריהם בפני תלמידים יהודים, נפתחה גימנסיה יהודית ביזמת קהילת הסטאטוס-קוו ובסיוע ממשלתי. בגימנסיה לימדו, בנוסף על תוכנית הלימודים הממלכתית, גם לימודי דת, ספרות יהודית ואת השפה העברית. שניים מהמורים, משה מנהיים ועזרא גרוס, חיברו מילון עברי-הונגרי. מורי הגמנסיה היו פעילים גם בחינוך מבוגרים. בין כותלי המוסד הועלו הצגות תיאטרון ובחגים אורגנו נשפים. תפילות מיוחדות של תלמידי הגמנסיה נערכו מדי שבת בבית הכנסת שברחוב קאפולנאשי.
בין מוסדות הקהילה היו גם "ביקור חולים", אגודת תומכי חולים בשם "ציון" ואגודת נשים.
סוחרים, רוכלים ומתווכי בקר יהודים סחרו בעיר עוד לפני שהתיישבו יהודים במקום. הם השתתפו בשווקים ובירידים, אך לפני רדת החשכה היו חייבים לעזוב את העיר וללון באחוזות האצילים או באכסניה מחוץ לתחום השפוט של העיר. החוקים המקלים שפורסמו באמצע המאה ה-19 איפשרו השתלבות היהודים בחיי הכלכלה. אחרי האמנציפציה היו היהודים חלוצי פתוח המסחר והתעשייה בעיר. במקצועות החופשיים, רפואה ועריכת-דין, הגיעו ל-80-70 אחוזים; יהודים היו גם בנקאים ובעלי אחוזות ומשקים חקלאיים. ב-1920 היו בבעלות שבע משפחות יהודיות %43.7 מהאחוזות הגדולות, %39 מהאחוזות הקטנות והחכירות. %30 מהארגונים והפקידות הקשורים במשקים היו בידי יהודים. באותה השנה חיו בדברצן 10,170 יהודים.
הרעיון הציוני הופץ בדברצן עוד לפני מלחמת העולם הראשונה על-ידי צעירים שלמדו באוניברסיטת בודאפשט, היו חברי ארגון הסטודנטים הציוניים "מכבאה" ובראשם עמד חיים גרינהוט. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשגברה האנטישמיות, התחוללה מחלוקת בקהילה בין המתבוללים לבין הציונים בעניין פתרון בעית היהודים. פרנץ פייר (FEJER) היה מנהיג המתבוללים וד"ר לאיוש ברונר, יושב ראש ועד החינוך של הקהילה היה ציוני. בהשפעת הרב הראשי ד"ר שמואל שלזינגר גברה הפעילות הציונית. הציונים שבקרב האורתודוקסים התארגנו ב"המזרחי". בשנות השלושים נפתח במקום סניף של ההסתדרות הציונית הארצית בהונגריה ובראשו ד"ר ל' ברונר. תלמידי הגימנסיה היו מאורגנים בתנועות הנוער הציוניות והחלוציות: "באריסיה", "אביבה", "הנוער הציוני", "השומר הצעיר" ו"בני עקיבא".
האוניברסיטה המקומית סייעה בהפצת האנטישמיות. הסטודנטים הנוצרים הציקו לתלמידים היהודים. בשנת 1922 היו קטטות אלימות. אחרי שקט יחסי של כעשר שנים חודשה ההסתה האנטישמית בעקבות התחזקות התנועות הפאשיסטיות בגרמניה ובהונגריה. הקפידו יותר על חוקי ה"נומרוס קלאוזוס", גברה ההסתה בעתונות המקומית והתפרעויות הסטודנטים עברו גם לרובע היהודי. ב"מכבאה" נערכו אימוני התגוננות וסייף והמתגרים הוזמנו לדו-קרב. ב-1935 הורחק מהאוניברסיטה סטודנט יהודי שהגיב על התגרות.
ב-1941 חיו בדברצן 9,142 יהודים.
תקופת השואה
בעקבות ה"חוקים היהודיים" שפרסמה הממשלה הפרו-גרמנית בהונגריה ב-1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, פוטרו פקידים ופועלים יהודיים, נשללו רשיונות עבודה מרופאים ומעורכי דין, אחוז היהודים בכלכלה ירד ל-%6 ויהודים רבים איבדו את פרנסתם.
ב-1940 הורחקו הקצינים והחיילים היהודים מתפקידיהם בצבא הסדיר והועברו ליחידות לעבודות שרות. יהודים רבים מדברצן שולחו למחנה עבודה בהאידונאנאש (HAJDUNANAS). גיוס גברים יהודים ליחידות לעבודות שרות הוגבר ב-1941.
בסתיו 1941 גורשו מדברצן יהודים שמוצאם מפולין. ב-1942 הופקעו מידי היהודים אחוזותיהם וכרמיהם ובאותה השנה החלו לשלוח יחידות של עובדי שרות לחזית אוקראינה, שבה נלחמה הונגריה לצד גרמניה הנאצית, יהודים רבים מצאו שם את מותם בשדות מוקשים, בכפור, במחלות, ובידי שומריהם.
ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. ב-9 באפריל הובלו נכבדי הקהילה להאידוסנטג'ורג' (HAJDUSZENTGYOERGY) כבני ערובה. בני נוער ציוניים ברחו לבודאפשט והצטרפו לפעילי מחתרת. שלושה נהרגו בפעולה. ב-27 באפריל רוכזו יהודי דברצן והסביבה בשני גיטאות בעיר, אחרי שנשדדו מהם חפצי הערך וכספי פקדונותיהם בבנקים ונלקחו מהם מכשירי רדיו. מונתה מועצת-יהודים משותפת לשני הגיטאות. הגיטו הקטן, שהותקן ליד בית הכנסת ברחוב צ'וק, חוסל בסוף מאי ויושביו הוכנסו לגיטו הגדול.
ב-2 ביוני הופצצה העיר מהאוויר בידי בעלות הברית, החשמל נותק ואספקת הגאז נפסקה.
ב-20 ביוני פינו את הגיטו והעבירו את היהודים לבית חרושת ללבני-בניין מחוץ לעיר. יהודים התאבדו עוד באותו היום ולא הותר להביאם לקבורה. האמידים עונו כדי שיגלו היכן הטמינו חפצי-ערך. בסוף יוני 1944 שולחו משם 13,000 יהודים, מדברצן והסביבה, למחנה ההשמדה אושוויץ שבפולין. למחנה הגיעו ב-3 ביולי. החלשים שולחו מיד לתאי הגאזים. שתי קבוצות נוספות של יהודים שולחו מדברצן אחרי שמסילת הרכבת לאושוויץ פוצצה בידי פרטיזנים. הם הועברו לווינה והופנו למחנות עבודה באוסטריה.
באפריל ובמאי 1945, אסף הצבא הגרמני הנסוג את היהודים מהמחנות והצעיד אותם לגרמניה. רבים מתו מאפיסת כוחות או נורו למוות בדרך בידי חיילי הס"ס. כמה עשרות צעירים מדברצן, ביניהם החזן האורתודוקסי ר' זילבר, נמלטו ממחנות העבודה, נתפסו ונרצחו ביער אפאפה (APAFA) בידי ז'אנדרמרים הונגרים. קבוצה קטנה של יהודי דברצן הצטרפה לקבוצת קסטנר, הם הגיעו לשווייץ ומשם עלו לארץ ישראל.
ב-19 באוקטובר 1944 שוחררה דברצן בידי הצבא האדום. היהודים שהצליחו להסתתר כל ימי הכיבוש החלו מיד בשיקום הקהילה. בראשית נובמבר חזרו גם הנמלטים ממחנות העבודה ונרתמו לשיקום מוסדות העיר. יהודי שלא גורש מהונגריה בזכות עיטורי גבורה שקיבל במלחמת העולם הראשונה, התמנה לכהונת ראש המשטרה ורוב עוזריו היו יהודים.
התנועה הציונית חידשה את פעילותה והקימה מוסד לילדים, החניכים קבלו הכשרה לקראת עלייתם לארץ ישראל.
ב-1945, בתום המלחמה באירופה, הצטרפו לקהילה ניצולים נוספים, רובם מהמחנות באוסטריה ומקצתם מאושוויץ. לא כל היהודים ששרדו חזרו לדברצן, וגם מבין החוזרים עקרו רבים לבודאפשט. עם זאת הייתה קהילת דברצן אחת הגדולות בהונגריה אחרי המלחמה וב-מנתה 4,640 יהודים.
בית הכנסת הגדול, ברחוב דאק, נפגע במלחמה ונהרס בידי השלטונות. את הקהילה המתחדשת שימשו בית הכנסת של קהילת הסטאטוס-קוו ובית הכנסת של האורתודוקסים ברחוב פאשטי. שני בתי ספר יסודיים ושני בתי ספר תיכוניים, שהוקמו בנפרד לקהילה האורתודוקסית ולקהילת הסטאטוס-קוו, הולאמו ב-1948.
בקהילת הסטאטוס-קו כיהנו הרבנים: ד"ר מיקשה וייס, ד"ר אישטוואן וגהאזי (VEGHAZI) והרב אימרה זאן (SAHN). בתקופה זו פעלו בקהילה מועצה דתית, "חברה קדישא", מקווה, ומאפיית מצות. ב-1948 הוקם במקום בית חולים יהודי. ב-1950, בלחץ השלטונות, נתאחדו שתי הקהילות. בשנת 1959 הוקם גלעד לזכר קרבנות השואה. ב-1970 עדיין חיו כ-1,200 יהודים בדברצן, ולהם רבנים ושני בתי כנסת.
הקהילה היהודית בשנות ה – 2000
הקהילה מונה לפי נתוני הארגונים היהודיים , כ- 1000 נפש. נותרו שני בתי כנסת, הקהילה האורתודוכסית מקיימת פעילות דתית- חברתית ותרבותית מגוונת . יש מרכז אירוח לתיירים , אוכל כשר, מקווה, ויקב כשר. בשנת 2004, התקיים טקס חנוכת בית הכנסת המשופץ. ראש הקהילה: תומס הורוביץ. הרב : אשר ארנפלד. יש בית דין רבני ומרכז קהילתי. בשנת 2000, הוכרז בית הספר היהודי כאתר מורשת לאומי. המקום שופץ, מתקיימים בו אירועי תרבות. הקהילה משתמשת במקום לאירועים. יוצא לאור ירחון קהילתי. יש אגודת נשים, מועדון קשישים, חנות לאוכל ומוצרים כשרים, ומסעדה כשרה. בבית הקהילה הוקם בית כנסת קטן, משמש גם כתלמוד תורה. יש בית עלמין יהודי, פעיל גם כיום, מוקף גדר ושער נעול. נותרו כמה אלפי מצבות. מתוחזק על ידי הקהילה. בעיר קיימת אוניברסיטה גדולה, לומדים בה כ- 300 סטודנטים ישראליים, בעיקר רפואה.
וילמוש מזופי
(אישיות)Vilmos Mezofi (1870-1947), politician and journalist born in Debrecen, Hungary (then part of Austria-Hungary). He attended commercial high school at Budapest, but circumstances prevented him frpom completing his studies there and he became a watchmaker's apprentice. Mezofi educated himself and became a journalist, working at first as columnist for various liberal newspapers. He joined the Social Democratic Party and edited their daily newspaper, Nepszava and also the worker's magazine Nepolvasotabor.
Mezofi played a leading role in the Social Democrats' attempt to organize the agricultural workers in 1905, a movement which the government considered to be dangerous and therefore suppressed it. Mezofi, however, was elected deputy and represented the party in the Lower Chamber of the Hungarian Parlament from 1905, fighting for universal suffrage in and outside of parliament, and pressed for immediate land reform. He left the party in 1910, when he found that it was not applying itself to this question.
After World War I Mezofi joined the newly formed small landowner's party and edited its journal Szabad Szo ("Free Word"). He continued to be active in Hungarian politics after the counterrevolution of 1920. In 1938 legislation was introduced to deprive Jews of their civic rights. Mezofi vigorously fought the proposals and helped to organize the defense of the Jewish community. He was elected president of the 14th synagogue district of Pest in 1941.
Mezofi's many writings include: A szocialdemokracia evangeliuma ("The Gospel of Social Democracy"); Weitling Vilmos, a legelso nemet kommunista elete es tanitasa ("The Life and Doctrines of Wilhelm Weitling, First German Communist"); A munkaberek Magyarorszagon az 1896-1998 evekben ("Wages in Hungary During the Years 1896-1998"); Kik a hazaarulok? ("Who are the Traitors?"); Evezredek tortenete ("History of Millennia"; 10 vols.). In 1937 he published, for the benefit of the agricultural population, the pamphlet Iras a zsidokrol ("Script on the Jews"), to counteract Nazi propaganda by German agents among that class.
דוד שמואל לווינגר
(אישיות)David Samuel Loewinger (1904-1980), rabbi and scholar, born in Debrecen, Hungary (then part of Austria-Hungary). He enrolled in the Budapest Rabbinical Seminary in 1921 and was ordained in 1931. He taught Bible and Talmud at the Seminary from 1931 and became rector in 1942. After the German invasion of Budapest and until October 1944, he continued to conduct its administration in his apartment after the building had been confiscated by the SS. After the War he was responsible for the reconstruction of the Seminary and resumption of studies. In 1950 Loewinger left for Israel where became head of the Institute of Microfilms of Hebrew manuscripts at the National and University Library in Jerusalem. He specialized in Bible manuscripts and authored several manuscript catalogues including the Hebrew manuscripts in the Vatican library.
מוזס (משה) רוביני
(אישיות)Mozes Rubinyi (1881- 1965), linguist and intellectual, born in Debrecen, Hungary (then part of Austria-Hungary). He studied philosophy at the Universities of Budapest and Leipzig, Germany, receiving a Ph.D. degree from the Buidapest University.
From 1901 to 1903 he traveled in Romania and Bucovina, studying the language of the Csango people on behalf oh the Hungarian academy. The results of his research were published in several volumes between 1901 and 1906. In addition, Rubinyi wrote books on various other problems of linguistics. His work on the question of a world language, published in 1914, was translated into German.
Rubinyi became a teacher in the secondary school system of Budapest. He published monographs on various poets and authors, and authored two volumes on the Jewish poet Jozsef Kiss (1923 and 1925). He edited the work of the great non-Jewish novelist Kalman Mikszath (17 vol.), and published books on Henrik Ibsen (1918); Janos Vajda (1922); and Ferencz Herczeg (1926). In 1927 he was comptroller and in 1934 member of the board of the Hungarian PEN club.
אדולף פרנקל
(אישיות)Adolf Frankl (1859-1936),rabbi, banker and communal leader, born in Debrecen, Hungary (then part of Austria-Hungary). He was recognized as a brilliant Talmudic scholar at the Yeshiva of Pozsony (now Bratislava, in Slovakia), and also that of Nagyvarad (now Oradea, in Romanian,). He was ordained as a rabbi in Pressburg although he had no intention of pursuing a rabbinical career.
His chose banking as a career but almost immediately upon leaving school Frankl became involved in communal service. He was involved in public affairs both inside and beyond the Jewish community. For eighteen years he served as member of the Budapest municipal council. In 1888 he was made Nasi of the Hungarian Kolel in Jerusalem. Frankl was a lifelong student of Jewish history and traditions. Proficient in several languages, he became an inspiring leader of the Orthodox Jews in Hungary, and corresponded with Orthodox leaders in several countries
In 1905 he was unanimously elected national head of the Orthodox Union. After the death of Rabbi Koppel Reich, Frankl was chosen to be chief rabbi of the Orthodox community. As such he became a member of the upper chamber of the Hungarian Parliament. He played a significant role in helping to resolve disputes between the Orthodox and Neologs, and was respected by all sections of the Jewish community. Frankly wrote articles for many publications mainly on Jewish themes such as Halachah and responsa.
לסלו קארדוש
(אישיות)Laszlo Kardos (1898-1987), literary scholar and translator, born in Debrecen, Hungary (then part of Austria-Hungary). Kardos was a teacher at the Jewish high school in his native town. After World War II he worked in the Hungarian Ministry of Education until 1950, when he was appointed professor of world literature at Budapest University.
Kardos made his name as a translator from many languages. He translated into Hungarian works from Greek, Latin, English, French, German, Czech, Polish, Romanian and Russian. His literary sensitivity enabled him to translate even from languages which he did not know fluently. With the help of expert assistants he produced an anthology of Hebrew poetry, Heber koltok antologiaja (1942). Kardos also edited a Hungarian periodical devoted to world literature, Nagyvilag. His works include A huszonegyeves Ady Endre (1922), Karinthy Frigyes (1946), Valogatott muforditasok (1953), and Toth Arpad.
אלברט קרדוש
(אישיות)Albert Kardos (1861-1924), educator and literary historian, born in Recekeresztur, Hungary (then part of the Austrian Empire). After receiving his degree as doctor of sciences and his teachers diploma, he taught at the secondary school in Szentes from 1887 to 1891. From 1891 he was a teacher at the national secondary school of Debrecen, Hungary, and in 1912 he was appointed its principal. After World War I the Jewish community of Debrecen founded its own secondary school and appointed Kardos as principal.
Kardos' published books include a history of Hungarian literature from earliest times to 1830, a volume on the Magyar national mission of Hungarian Jewry, and several essays on attempts to raise the educational achievements of the inhabitants of the great Hungarian plains. Kardos edited and annotated works of the Hungarian poets Sandor Csokonai and Sandor Petofi, and also examples of the popular poetry of the Rakoczian wars period. He contributed an essay on the Hungarian literature of the age of Reform and Counter Reform to Muveltseg Konyvtara, collaborated on the illustrated history of Hungarian literature, and wrote an introductory essay on the history of Hungarian poetry to Magyar Kolteszet Kincseshaza ("Treasury of Hungarian Poetry"). His essay on the Hungarian Gocsej dialect won the award of the Hungarian Academy of Arts and Sciences. He contributed to periodicals and daily newspapers numerous essays on education, philology and history of literature.
Kardos died in Debrecen.