קהילת יהודי גוסטינין

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

דובז'ין על נהר וויסלה

Dobrzyń nad Wisłą

ביידיש: דאָברין ביי דער ווייסל; בגרמנית: Dobrin an der Weichsel

עיירה בנפת ליפנו (Lipno) במחוז קויאבי-פומרניה, פולין.

המקום מתועד לראשונה כיישוב מבוצר בבעלותם של דוכסי מזוביה. בשנת  1228 דוכס מזוביה קונראד הראשון העניק למקום זכויות עיר לפי חוקי העיר לובק (Lübeck) הגרמנית.  במטרה להגן על אדמותיו הדוכס קונראד הושיב במקום אבירים של המסדר פרוסי ("מסדר דובז'ין"). העיר סבלה מהתקפות ומהרס רב מידי הליטאים והאבירים של מסדר הטבטוני. ב-1327 מלך פולין וולאדיסלב לוקייטק (Władysław Łokietek) סיפח את דובז'ין אל מלכות פולין. העיר הייתה נמל נהרות ותחנת מסחר חשובה בדרך אל גדנסק ויתר נמלי הים הבאלטי. העיר נפגעה בזמן פלישת השוודים לפולין (1655-60) ובמהלך המלחמות שהתרחשו לאחר מכן. התושבים נטשו אל מקומות אחרים והעיר הפכה ליישוב קטן.

בחלוקת פולין השנייה ב-1793, דובז'ין סופחה ע"י פרוסיה. למשך זמן קצר (1815-1806) דובז'ין נכללה בדוכסות וורשה, אך החל מ-1815 ועד סיום מלחמת העולם הראשונה ב-1918 המקום במלכות פולין כחלק מאימפריה הרוסית. ב-1919 דובזין נכללה בגבולות פולין העצמאית.

היהודים בדובז'ין על נהר וויסלה

ככל כנראה היהודים התיישבו בדובז'ין בסוף המאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17. הם התפרנסו ממסחר וחכירה. עם תחילת הפלישה השבדית לפולין ישבו בדובז'ין מספר משפחות יהודיות. השבדים זרעו הרס רב בעיר, וגם היהודים ורכושם נפגעו. ב-1656, הכוחות הפולנים בפיקודו של ווישניובייצקי אשר שיחררו את העיר פרעו ביהודים ששהו בעיר באשמת שיתוף הפעולה עם הכובש השבדי. לא ידוע על מספר ההרוגים מבין היהודים.

כדי לאושש את כלכלת העיר לאחר ההרס שהותירו השבדים, ב-1661 המלך הפולני יאן קאז'ימייז' העניק ליהודים זכויות שכללו רשות לייצור אלכוהול ושיווקו. היהודים סחרו גם בתבואה ובהמות וחכרו את גביית המיסים העירוניים. היהודים התגוררו ברובע משלהם, בנו בית כנסת מעץ וקידשו בית עלמין.

ב-1765 קהילת דובז'ין כללה 757 יהודים שהתגוררו בעיר עצמה ועוד 330 יהודים שהתגוררו בכפרי הסביבה.

באותה השנה אושררו מחדש זכויות היהודים, והרשות לייצר אלכוהול.

בסוף המאה ה-18 נבנה בית כנסת חדש מלבנים במקום המבנה הקודם שהיה עשוי מעץ.

לאחר שהיישוב סופח לפרוסיה בשנת 1793 וגם בתחילת המאה ה-19, כאשר האזור היה חלק מאימפריה הרוסית, הוטלו הגבלות על היהודים שעסקו במסחר ובחכירה. המצב הכלכלי של הקהילה התדרדר וגברה ההגירה אל ערים אחרות. כמו כן, היהודים נאלצו לבקש דחיית תשלום החובות.

במחצית השנייה של המאה ה-19 השתפר המצב הכלכלי. ב-1897 הקהילה מנתה 927 יהודים. חלק מיהודי הקהילה השתתייכו לחסידות גור והתפללו ב-"שטיבל" משלהם. כמו כן, התקיימו בקהילה בית מדרש וישיבה.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) התמעט מספר היהודים בקהילה. במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1921 נמנו בדובז'ין 775 יהודים אשר היוו כ-28,8% מכלל אוכלוסיית העיר.

בשנים שבין שתי מלחמות העולם היהודים עסקו בסחר בתבואות, במסחר זעיר כולל רוכלות בכפרי הסביבה, וחלקם היו בעלי מלאכה. לסוחרים היהודים היו דוכנים בככר בימי השוק, בנוסף היו בבעלות יהודית מספר חנויות למכירת אריגים, סידקית וכלי בית. ב-1921 הוקמה בעזרת ארגון הג'ויט האמריקאי "צרכניה לעמלים", וב-1928 נוסד, גם כן בעזרת הג'וינט, "בנק עממי" שנתן הלוואות לסוחרים זעירים ולבעלי מלאכה. פעל במקום סניף של ארגון "צנטוס" –המרכז לסיוע לילדים יתומים" (Centrala Towarzystwa Opieki nad Sierotami), אשר דאג למזון עבור ילדים נזקקים. כמו כן, פעלה בעיירה "חברת תומכי עניים".

בעיירה התקיימה פעילות תרבותית, ציבורית ופוליטית ערה. במקום פעלו סניפים של "פועלי ציון", "הציונים הכלליים", "המזרחי", "החלוץ" אשר הפעיל קיבוצי הכשרה עבור צעירים שלאחר מכן עלו לארץ ישראל. רוב החברים בסניף של "אגודת ישראל" השתייכו לחסידות גור.

גם מפלגת ה"בונד" הייתה פעילה במקום, היא הפעילה את אחת הספרה ע"ש י.ל.פרץ. ספרייה שנייה פעלה בבית ספר עברי של רשת "תרבות". שתי הספריות הפעילו חוגים לדרמה ושימשו כמקומות מפגש לנוער.

בשנת 1939 התגוררו בדובז'יו על נהר הוויסלה 775 יהודים.

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. תוך מספר ימים הגרמנים כבשו את דובזין על הוויסלה. מיד לאחר הכיבוש החלו להכריח יהודים לצאת לעבודות כפייה. רכוש היהודים הוחרם, היהודים הצטוו לשאת טלאי צהוב על בגדיהם. ב-17 בספטמבר 1939 ברית המועצות פלשה לפולין וכבשה את מזרח פולין. יתכן שחלק מצעירי היהודים של דובז'ין עבר לשטח הכיבוש הסובייטי. ב-24 בספטמבר 1939 הגרמנים שרפו את בית הכנסת, השטיבל של חסידי גור ואת בית המדרש. דובז'ין סופחה לרייך השלישי וכונתה בגרמנית  Dobrin an der Weichsel. בתחילת אוקטובר גורשו יהודי העיירה לשטחי גנרלגוברנמון בפולין הכבושה.אין מידע על גורל המגורשים. לפי דפי עד שנמסרו ביד ושם חלקם נשלחו לגטו וורשה. כנראה ניספו ביחד עם היהודים בגטאות גורשו אליהם. בתי היהודים נהרסו. בית העלמין נחרב עד היסוד.

דובז'ין על נהר וויסלה שוחררה על ידי הצבא האדום בצחילת 1945.

פלוצק Plock

עיר במחוז וארשה, מרכז פולין.

הקהילה היהודית


הקהילה היהודית בפלוצק הייתה מן הקהילות הוותיקות בפולין. יהודים ישבו במקום כבר בראשית המאה ה-13. עיסוקים רבים נאסרו עליהם ובמשך מאות בשנים עסקו בהלוואות בריבית, אולם במאה ה-16 כבר היו בפלוצק יהודים רבים שעסקו במסחר ובמלאכה, ושישה רופאים יהודים טיפלו בתושבי פלוצק.

העירונים לא חדלו ממאמציהם לצמצם את פעילותם הכלכלית של היהודים, ואילו המלכים פרשו עליהם את חסותם. מאמצע המאה ה-17 עסקו יהודים באריגה, בייצור דברי זכוכית וכלי- נשק ובחייטות, והיו מהם שנתקבלו כחברים ב"גילדות" הנוצריות, אבל המאבק נגד אופים, קצבים ורצענים יהודים נמשך.

יהודי פלוצק היו מאורגנים להגנה עצמית והיה בידיהם נשק. כך התגוננו במהומות שפרצו במאה ה-16 ובאמצע ה- 17. בעקבות מלחמת הצפון (1705) הורע המצב החומרי בקהילה ועויינות האצולה ואנשי הכמורה לא איפשרה לשפר את המצב. עלילת-בשנת 1754 הייתה עלילת דם בעיר.

בין רבני פלוצק עד לאותו הזמן היו: ר' צבי הירש מונק, ר' מנחם נחום בן ישראל, ר' זליג יצחק מרגליות בעל "כסף נבחר" ור' יהודה לייב מרגליות, מתומכי ה"השכלה".

אחרי חלוקת פולין נמסר האזור תחילה לשליטת פרוסיה. תחת שלטון פרוסיה (1806-1793) גדלה האוכלוסיה היהודית בפלוצק תוך שמונה שנים מ- 730 ל-2,000 נפש בערך (כמחצית האוכלוסיה הכללית). בדליקה שפקדה את העיר ב-1810 עלה באש רוב הרובע היהודי, וכעבור שנה הגבילו השלטונות את מגורי היהודים לשמונה רחובות בלבד.

בהמשך המאה, עבר האזור לשליטת רוסיה הצארית (והיה בשליטתה עד אחרי מלחמת העולם הראשונה - 1918). יהודים בעלי-הון הקימו מפעלי טכסטיל, וביוזמת התעשיין שלמה זלמן פוזנר נוסדו בקירבת העיר מושבות חקלאיות למאות משפחות יהודיות. הוקמו בתי-ספר ליהודים בתמיכת הממשלה ובסוף שנות ה-80 הונהגו בתלמוד-תורה המקומי, כהצעת המחנך אהרון קאנשטאם, גם לימודי חול. ב-1872 הוקם בעיר בית-החולים היהודי הראשון.

בתחילת המאה העשרים עסקו כמחצית היהודים בפלוצק במסחר, %31 במלאכה ובתעשייה (הלבשה, מזון, מתכת והדפסה) וכ-%12 היו עובדים שכירים. נוסדו סניפים של ה"בונד", ו"פועלי ציון"; הוקמה "ישיבה" בהנהגת מיכאל רובינשטיין ומנדל מנדלסון וב-1916 נפתח בית ספר תיכון יהודי.

ב-1921, בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, התפקדו בפלוצק 7,352 יהודים, והיו 29 אחוזים מתושבי העיר.

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם נוספו בעיר שלושה בנקים קואופראטיביים יהודיים ואיגודים מקצועיים לעובדי תעשייה והובלה, לפקידים ולזבנים. בשנות ה-30 כשהפעילות הציונית בעיר הייתה בשיאה, נפתחו בתי-ספר של "תרבות" ושל "אורט" , יצא לאור ירחון מקומי בשם "דאס פלאצקער ווארט".

בפלוצק חיו ופעלו בשעתם הסופרים היהודים יקיר ווארשאבסקי ושלום אש, הציירים נתן קוז'ן, פישל זילברברג, יחיאל מאיר אליוביץ ודוד טישינסקי, וראשי הציונות נחום סוקולוב ויצחק גרינבוים.

ערב מלחמת-העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפלוצק כעשרת אלפים יהודים, שהיו שליש תושבי העיר.


תקופת השואה

עם כניסת הגרמנים לפלוצק, ב-9 בספטמבר 1939, ברחו רוב היהודים לגאבין הסמוכה, אולם שבו לבתיהם בהדרגה. גברים יהודים נלקחו לעבודות-כפייה. ה"יודנראט", שהוקם בדצמבר אותה השנה, פתח "לשכת- עבודה" לצורכי הגרמנים והפעיל מושב-זקנים ומטבח ציבורי בתמיכת הג'וינט ובחלק משכר העבודה (%10) ששולם לעובדי-הכפייה.

על היהודים נאסר לצאת מתחום הגיטו וקואופראטיבים אחדים, למשל של סנדלרים וחייטים, יכלו להמשיך בעבודתם. עוד לפני הקמת הגיטו נדרש ה"יודנראט" להגיש רשימה של זקנים נכים וחולים כרוניים; כעבור ימים אחדים רוכזו כולם, גורשו מן העיר וגורלם לא היה ברור. אחר כך הושמו היהודים בגיטו. כאשר הוגשה תלונה על פשיטות לילה בגיטו, הגיבו הגרמנים במאסר180 יהודים ורציחתם.

הקהילה חוסלה בשני גירושים, בימים 20 ו-28 בפברואר 1941, למחנה הריכוז בדזיאלדובו ולאיזור ראדום. רוב יהודי פלוצק ניספו במחנות.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


כמאה יהודים ששרדו חזרו לעיר בתום המלחמה (1945), כמה שבו מברית-המועצות, לשם נמלטו בראשית המלחמה, ונוספו אלה שהסתתרו בימי המלחמה בצד ה"ארי" של העיר. בפברואר 1945 הם הקימו ועד יהודי במסגרת הועד המרכזי של יהודי פולין שהוקם אחרי המלחמה . במסגרת זו פעלו כמה גופים כגון מקהלה , חוג דראמטי , מסעדה , מטבח עממי , בית יתומים ומעון ללינת מבקרים . כן נוהלו קורסים ללימוד יידיש .

ביוני 1946 הפעילה הקהילה קואופרטיב חייטות במבנה של בית הכנסת לשעבר .

באוקטובר 1949 הקימו שרידי קהילת פלוצק מציבת-זכרון לקרבנות השואה.

הקהילה גם סדרה וניקתה את בית הקברות ומסרה את המקווה לשעבר לידי שלטונות העיר , שהפך לבית מרחץ עירוני .

אולם בשנים הבאות החלו היהודים בהדרגה לעזוב את העיר ובשנת 1959 נותרו בה רק 3 יהודים , כאשר האחרונים עזבו בעליית גומולקה בשנים 1957 - 1956 .

בית הכנסת הקטן שנבנה בשנת 1810 הוא היחידי ששרד , לאחר שהגדול חדל להתקיים . הבניים שימש גם מוסדות יהודים שונים כולל את משרדי הקהילה היהודית . הוא נפגע באוםן חלקי בזמן המלחמה ע"י הגרמנים אחרי המלחמה הואשימש את הקהילה היהודית , אחרי זה עבר לידי העירייה בשנת 1997 הוחזר המבנה ע"פ החוק החדש לקהילה היהודית בורשה שמכרה אותו שנה אחרי כן לעירייה . בשנת 2007 העירייה החליטה לשפץ את הבניין ולהפוך אותו למוזיאון לתולדות יהודי האזור ולמרכז לימוד לנוער .

בית העלמין היהודי הישן נוסד בשנת 1570 לערך והיה בשטח של 1.8 האקטר . הגרמנים הפכו את בית בקברות לפארק וברוב המצבות השתמשו לבניית דרכים . כאשר הגרמנים החליטו לחסל את בית העלמין , קבוצה של יהודים הוציאה את עצמותיו של רבי זישה פלוצקר שנפטר 103 שנים קודם והעבירה אותן בבית הקברות בחדש .
אחרי המלחמה החליטו שלטונות העיר לבנות בשטח בית הקברות שהיה בית ספר תיכון .

בית העלמין החדש נוסד בשנת 1845 בשטח של 3.68 האקטר . בית הקברות מגודר ובו נבנתה המצבה לזכר יהודי העיר בשנת 1949 . על המצבה נכתב גם בעברית :" על אלה אני בוכיה " .בבית הקברות יש מצבות עם כיתוב בעברית ובפולנית .

קוטנו Kutno

עיר במחוז לודז', מרכז פולין.


ראשית היישוב היהודי בקוטנו בתחילת המאה ה-15. פנקס הקהילה הראשון אבד בשריפה גדולה שפקדה את העיר בשנת 1753. הקהילה התאוששה ועם הזמן גדל מספר היהודים בקוטנו. בתחילת המאה ה-19 הוקמו מוסדות קהילתיים, לרבות בית-חולים קהילתי.

ב- 1908 חיו בקוטנו 9,000 יהודים. בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) ירד מספרם, ובשנת 1921 ישבו בעיר כ-6,800 יהודים, שהיו %42 מתושבי העיר.

קוטנו התפרסמה כמרכז השכלה ולימוד תורה; גדול הרבנים שלה היה ר' ישראל יהושע טרונק, מראשוני "חובבי ציון".

ערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ישבו בקוטנו קרוב ל- 7,000 יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים כבשו את העיר ב-15 בספטמבר 1939. תוך כמה ימים נעצרו עשרות יהודים ונשלחו לעבודות-כפייה, בית-הכנסת הועלה באש ורכוש יהודים נבזז. היודנראט שמונה בידי הגרמנים התקשה להקל על חיי היהודים, ובנוסף לקשיי היום-יום הוטל עליו לאסוף רכוש ודברי ערך ולמסור למפקד הגיסטאפו במקום.

בפברואר הגיעה לעיר קבוצת גרמנים ילידי פולין ("פולקסדוייטשה") והשתלטה על מרבית הנכסים של היהודים.

ביוני 1941 רוכזו 7,000 היהודים בגיטו. המצב החריף במחצית השנייה של 1941, בעקבות רעב וריבוי מגיפות. ה"יודנראט" פעל כמיטב יכולתו, דאג לפליטים מן הסביבה, הקים מטבח ציבורי ואף ארגן מערכת לימודים לנוער.

בסוף מארס 1942 שולחו יהודי קוטנו למחנה ההשמדה חלמנו.

ולוצלאבק

Włocławek 

עיר במחוז קויבה-פומרניה, פולין.

הישוב ידוע בשם ולאדיסלביה כבר במאה ה-11. בשנת 1250 קיבל מעמד של עיר ועיר מחוז. על היהודים נאסר להתישב בולוצלאבק, שהיתה מקום מושב הבישופים של מחוז קוייביה (KUJAWY). על מטבעות מן המאה ה-12 נמצאו כתובות בעברית, המעידות שיהודים היו טובעי המטבעות של נסיכי פולין במקום. לאחר חלוקת פולין ב-1772 סופחה ולוצלאבק לשטחה של פרוסיה הדרומית, והשלטונות התירו ליהודים להתיישב באזור.

היהודים הראשונים הגיעו לולוצלאבק ב-1801, ובשנת 1822, תחת השלטון של רוסיה הצארית (לאחר קונגרס וינה ב-1815), הם רוכזו (כ-200 נפש מתוך אוכלוסיה של 3,278) ברובע נפרד. ב-1862, בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים וחל גידול מהיר באוכלוסיה היהודית בולוצלאבק. בסוף המאה ה-19 הגיע מספרם ל-3846 נפש (מתוך אוכלוסיה של 22,907).

הקהילה התארגנה בשנות ה-30 של המאה ה-19. בית-העלמין הוקם בשנת 1830.

בשנת 1854 הושלמה בניית בית-הכנסת בסגנון המאורי, וב-1859 נוסד בית-הספר היסודי היהודי הראשון באזור וארשה.

על אופי הקהילה היהודית בולוצלאבק השפיעו קשרי המסחר ההדוקים עם פרוסיה ושלטו בה השפה הגרמנית ותרבותה. מאוחר יותר פנו עשירי הקהילה אל ההשכלה, ובמשך הזמן קלטו גם את התרבות הפולנית ושפתה וזו הפכה שלטת לקראת סוף המאה ה-19.

משלהי המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20 הוקמו בולוצלאבק: בית כנסת "חדש", ישיבה, "חדר מתוקן", בית מדרש, חברת תנ"ך, בתי תפילה, "חדרים" רבים ובית חסידי סטריקוב, סובצוב ודגור. בתחילת המאה ה-20 הוקמו מוסדות צדקה: "בית יתומים", "ביקור חולים", "לינת צדק", "אח לצרה", "מושב זקנים" ומקוה. בימי מלחמת העולם הראשונה הם שירתו פליטים יהודים שהגיעו לעיר. בית-החולים היהודי הוקם בשנת 1930 במקום שבו הייתה מרפאה. בבית- החולים טופלו גם יהודים מעיירות הסביבה, ובשעת הצורך גם האוכלוסייה הפולנית.

במחצית השנייה של המאה ה-19 היה מנהיגה הרוחני של הקהילה הרב יוסף חיים קארו ואחרי מותו הרב יהודה לייב קובלסקי (כיהן בשנים 1924-1899), שהיה מראשי ה"מזרחי" בפולין ונציג בסיים (בית הנבחרים) הפולני.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוקמו מוסדות ציבור ומוסדות חינוך. בשנת 1917 נפתחה הגמנסיה היהודית, בה למדו עברית אלפי תלמידים בני העיר והסביבה. לידה פעל גם בית- ספר יסודי מכין. בבית-הספר התיכון "מזרחי" היתה שפת-ההוראה עברית. כמו כן היו בולוצלאבק שני בתי-ספר יהודיים ממלכתיים ובית-ספר דתי לבנות "בית-יעקב". בית-הספר "אורט" נוסד ב-1930.

עם השגשוג הכלכלי בולוצלאבק במחצית השניה של המאה ה-19 (עקב סלילת מסילת רכבת ורשה-בדגושץ והרחבת עורק הויסלה שהוביל למרכזי תעשייה ומסחר דרך גדנסק לגרמניה) הקימו היהודים מפעלי חרושת למזון, חומרי-בנין, תעשייה כבדה, מפעלי קרמיקה, מכונות חקלאיות, עורות ותעשיית עץ. פיתחו מסחר בינלאומי בחיטה ובתוצרת חקלאית אחרת דרך נמל הויסלה; היו מראשוני מיסדי הבנקים בעיר ונטלו חלק בבניינה. ב-1914 נוסד במקום ארגון בעלי מלאכה יהודיים.

בתקופת מלחמת-העולם הראשונה נשלטה ולוצלאבק בידי הגרמנים וחל שינוי במבנה החברתי והכלכלי שלה. נוצרה שכבה חדשה של עשירים מבין אלו שסחרו עם הגרמנים, בעוד שחלק ממנהיגי הקהילה התרוששו. פליטי מלחמה יהודים רבים הגיעו לעיר והתישבו בה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה הקימו יהודים בולוצלאבק בית-חרושת לציקוריה, בית-חרושת לחרסינה, לנעליים לחוטי ברזל ומסמרים. באותה תקופה גם היגרו רבים מיהודי הקהילה לארצות אמריקה, משום קשיי פרנסה והתפשטות האנטישמיות.

בתחילת המאה ה-20 פעלו בולוצלאבק התנועות: פועלי-ציון ימין, פועלי-ציון שמאל, ציונים כלליים, מזרחי, אגודת ישראל, הצה"ר (החל משנות ה-20 של המאה) ובונד. נציגי כל המפלגות השתתפו בועד הקהילה והיתה להם נציגות במועצת העיר. בשנת 1916 הוקמה תנועת הנוער החלוץ; ב-1917 צעירי מזרחי ופרייהייט; ב-1919 השומר הצעיר, ב-1928 - בית"ר וב-1932 - הנוער הציוני. השומר הצעיר ובית"ר ריכזו את מרבית הנוער בעיר. חניכי תנועות הנוער התכוננו לעליה לארץ ישראל. רבים עלו לארץ. ד"ר אברהם לייב פוקס (DR. FUKS), רופא ומנהיג ציוני, נבחר כנציג לקונגרסים ציוניים ועלה לארץ-ישראל בתחילת מלחמת העולם השנייה. חיי התרבות והחברה של הקהילה היהודית בעיר התרכזו בעיקר סביב התנועות הציוניות. בשנת 1915 הוקמו ליד "מכבי" ארגוני ספורט, תזמורת סימפונית ומקהלה. משנת 1919 יצאו לאור שבועונים וירחונים בעברית וביידיש. בשנת 1927 הוקמה "הבמה היהודית" ובשנת 1930 ספריה ציבורית גדולה. בשנת 1934 הוקמה אגודה לתאטרון ולתרבות ונחנכה בריכת השחיה של "מכבי".

בשנת 1936 התחוללו פרעות ביזמת "אנדקים" (D.N.) NARODOVA DEMOCRATIA - מפלגה לאומנית קיצונית בעלת מצע אנטישמי מוצהר. יהודים נפגעו ונגרם נזק רב לרכוש.

בשנת 1939 מנתה הקהילה היהודית בולוצלאבק כ-12,000 נפש, כ-%20 מכלל אוכלוסיית העיר.

תקופת השואה

ב-14 בספטמבר 1939 נכבשה ולוצלאבק בידי הצבא הגרמני והאזור סופח לרייך. בעזרת ה"פולקסדויטשים" (VOLKSDEUTCHE - תושבי המקום ממוצא גרמני) ופולנים מקומיים הוחל בחיסול האוכלוסיה היהודית. חלק מיהודי העיר נמלטו לערים גדולות בפולין ואחרים, במיוחד בני-הנוער, לברית-המועצות.

ב-24 בספטמבר 1939, בתקופת החגים, הועלו באש שני בתי-כנסת. בליל כל-נדרי ירו חיילי אס.אס. במתפללים. את הקורבנות, חלקם עדיין בחיים, קברו בחצר הבית בו נערכה התפילה. במשך יומיים נאסרו יותר מ-800 גברים יהודים, הואשמו בשריפת בתי-כנסת ונאלצו לחתום על הודאה, שעל פיה הוטל על הקהילה קנס של 100,000 זהובים (ZLOTY) או הוצאת בני הערובה להורג. הקנס שולם, והאסירים שוחררו כעבור חודשיים. מאוחר יותר נדרש ועד-הקהילה לספק מידי יום 800 גברים לעבודות כפיה.

ב-25 באוקטובר נגזר על יהודי ולוצלאבק לענוד את הטלאי הצהוב, לגזוז זקנים, ללכת רק באמצע הרחוב ולהסיר כובע בפני כל גרמני במדים. הוטל עוצר ברחובות העיר; נגזל רכוש יהודי; הוחרמו בתים וחנויות ונסגרו כל המוסדות היהודיים. יהודים מן העיירות הסמוכות רוכזו ברובע היהודי בולוצלאבק. בסוף אוקטובר 1939 נשלחו למחנה עבודות כפייה משכילי הקהילה ובתוכם כל מורי הגימנסיה היהודית.

בדצמבר 1939 גורשו חלק מיהודי ולוצלאבק לאוזורוב (OZOROW), לזמוש'ץ (ZAMOSC), ובפברואר 1940 לטרנוב (TARNOW). רבים מן המגורשים מתו מרעב ומגפות. היתר שולחו, בין השנים 1943-1942, ביחד עם היהודים המקומיים, למחנות ההשמדה: בלזץ, מיידנק, טרבלינקה ואושוויץ. רק ספורים נותרו בחיים.

בולוצלאבק נשארו כ-4,000 יהודים. בשלהי אוקטובר 1940 הם רוכזו בגיטו שהוקם בקרבת בית-העלמין היהודי. היהודים הקימו מטבח ציבורי, הפעילו שחקני תאטרון חובבים, הקימו ספרייה ניידת, הוציאו לאור עיתון ועסקו בספורט. תנועות הנוער התאחדו ופעלו בסתר.

ביוני 1941 שולחו צעירי הגיטו למחנות-עבודה ליד פוזנן (POZNAN), ובספטמבר גורשו אחרים לגיטו לודז'. מבין הנותרים בוולוצלאבק מתו רבים ברעב, במחלות או נורו בידי הגרמנים. ב-27 באפריל 1942 יצא טרנספורט אחרון מגיטו ולוצלאבק למחנה-ההשמדה חלמנו.

רבים מבני ולוצלאבק שנמלטו עם תחילת הכיבוש הגרמני לחמו בנאצים במסגרת צבאות בנות- הברית, בצבא האדום ובשורות הפרטיזנים. טוסיה אלטמן בת ולוצלאבק, ממפקדי הארגון היהודי הלוחם, קשרית ומראשי המרד בגיטו וארשה, נספתה ב-25 במאי 1943 בגיטו ורשה.

אחרי המלחמה שבו לולוצלאבק כ-600 ניצולים, רובם מברית-המועצות. בעזרת הג'וינט ניסו לחדש את חיי הקהילה, אך נטשו את המקום בהדרגה. רוב ניצולי ולוצלאבק עלו לישראל.

סוכאצ'ב SOCHACZEW

עיר במחוז וארשה, מרכז-פולין.


קהילה יהודית מאורגנת הייתה במקום בסוף המאה ה-15. רוב היהודים התפרנסו כחלפני כספים וכסוחרי בדים ותבלינים.

באמצע המאה ה-16 הואשמו שלושה יהודים בחילול "לחם-הקודש", הם הוצאו להורג, למרות הוראת מלך פולין לערוך להם משפט חוזר. כעבור זמן תבעו ראשי הקהילה לדין את האחראים למעשה, את מושלי הערים סוכאצ'ב ופלוצק.

באותה התקופה עסקו יהודים בסחר בהמות, עורות וצמר, ועבדו בחייטות ובנגרות. בשל עלילת- דם בשנת 1619 נשרף אחד היהודים וכעבור שנה עלה באש הרובע היהודי כולו. העירונים התנגדו לחידוש היישוב ובמשך 130 שנה לא הייתה קהילה מאורגנת במקום. באמצע המאה ה-18 התיישבו בעיר, בהסכמת המלך, סוחרים ובעלי-מלאכה וייסדו מפעלים בענף ההלבשה, העורות והמשקאות. ב-1793 נחנך בית-כנסת חדש. במאה ה-19 היוו היהודים %80 בממוצע מאוכלוסיית העיר (הם מנו כ-3,000 נפש בסוף המאה).

קהילת סוכאצ'ב נודעה בעשרה ובתלמידי חכמים שבה. בין הרבנים שכיהנו שם היו: ר' יונה נחום כ"ץ במחצית השנייה של המאה ה-17, ר' מאיר איזנשטט בסופה, ר' אריה ליבוש חריף בסוף המאה ה-18, ואחר כך ר' אלעזר הכהן ואחרים. ר' אברהם בורנשטיין ייסד בעיר שושלת חסידית והקים ישיבה גדולה. הרב האחרון שכיהן שם היה ר' צבי פרקאל, הוא ניספה בשואה בגיטו וארשה.

בימי מלחמת-העולם הראשונה עזבו רבים את העיר, וב-1921, בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם, היו היהודים רק כמחצית האוכלוסיה. ב-1925 היו נציגי האוכלוסיה היהודית מחצית מחברי המועצה המקומית, ומשה שווארץ שימש כסגן ראש-העיר. בשנות ה- 30 פעלו בקהילה הרב זישא פרידמן, המזכיר הכללי של "אגודת-ישראל" והסופר א' וארשאבסקי.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסוכאצ'ב כ-4,000 יהודים.


בימי המלחמה, תחת הכיבוש הגרמני בפברואר 1941, הועברו יהודי סוכאצ'ב לגיטו וארשה.

גומבין

עיירה במחוז וארשה, מרכז פולין.


במחצית השנייה של המאה ה-16 היו בבעלות יהודית שבעה מתוך 352 הבתים במקום. בית- כנסת מעץ הוקם ב-1710. בסוף המאה ה-19 התפקדו בעיירה כ-2,540 תושבים יהודיים וכמספר הזה ב-1921.

בגומבין נולד אברהם אבא בן חיים הלוי, בעל "מגן אברהם". יהודה לייב אבידע (זלוטניק) שימש ברבנות בקהילה בשנים 1919-1911.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו במקום 2,312 יהודים. בסוף ספטמבר 1939 הציתו חיילים גרמנים את בית-הכנסת ואת הבתים הסמוכים וגבו מן הקהילה "קנס" על ההצתה. באוקטובר הוקם "יודנראט" בראשות משה ואנט ובתחילת 1940 נקבע הגיטו. כעבור שנה התחילו שילוחי יהודים למחנות עבודה; רובם שולחו למחנה קונין. כאשר נפוצו שמועות על הקשיים במחנות העבודה חדלו רבים להתייצב לקריאת היודנראט והסתתרו, והמשטרה הגרמנית ערכה חיפושים אחריהם בסיוע אנשי המשטרה היהודית. על אף המשלוחים למחנות לא ירד הצפיפות בגיטו, מפני שנשלחו לשם יהודים שגורשו מישובים קטנים בסביבה. במאי 1942 נערכה אקציה בגיטו ו- 2,150 יהודים שולחו למוות בחלמנו.

אחרי המלחמה נשארו בחיים 212 מיהודי גומבין - 32 בצד ה"ארי" ובמחנות-ריכוז, ו-180 בברית-המועצות. כמעט כולם עזבו את פולין במרוצת הזמן.

ז'יכלין Zychlin

עיר במחוז לודז', על יד קוטנו, מרכז פולין.

הקהילה היהודית

קהילה יהודית הייתה בז'יכלין כבר במאה ה- 18.
בשנת 1780 הוקם במקום בית-כנסת ברשיון הארכיבישוף של גנייזנו; כעבור מאה שנים החליפוהו בבניין אבן.
בשנת 1808 חיו בז'יכלין 457 יהודים, שהיו 57 אחוזים מכלל האוכלוסייה). בסוף המאה ה- 19 היה מספרם 2,268, שהיו 47 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

הרב שמואל אבבה יסד במאה ה - 19 חצר צדיקים במקום שהייתה מסונפת לחסידות גור בעיר גורה קלבריה .

ערב מלחמת-העולם השנייה חיו בעיר כ- 3,500 יהודים.

תקופת השואה

מלחמת העולם השנייה פרצה ביום 1 בספטמבר 1939. שבועיים אחר כך כבשו הגרמנים את האזור. הם נכנסו לז'יכלין ב- 17 בספטמבר.

למחרת הובילו הגרמנים את כל הגברים היהודים אל כפר סמוך ועצרום שם למשך 3 ימים. אחר שבו הגברים לזי'כלין.

באפריל 1940 נאסרו המשכילים (בעיקר מורים) מבין הפולנים ומבין היהודים, ונשלחו אל מחנות ריכוז בגרמניה.

ביולי 1940 הקימו הגרמנים גטו פתוח. בעזרת תשלומי שוחד לשוטרים הגרמנים יכלו היהודים לקנות מזון ומצרכים חיוניים תמורת כסף או חפצי ערך. היודנראט סיפק מדי יום עובדים יהודים לעבודות כפייה.

ארגון הג'וינט סייע לעניים ולפליטים, אך במשך הזמן הרעב בגטו גבר וגרם למגיפות. המצב החמיר בתחילת 1942. בפברואר פרצו לגטו שוטרים גרמנים ורצחו יהודים ברחובות, ביניהם את כל חברי היודנראט, בני משפחותיהם, ואנשי המשטרה היהודית.

בפורים תש"ב (מרס 1942) העמיסו הגרמנים 3,200 יהודים על עגלות בכיכר, ושלחו אותם אל מחנה ההשמדה בחלמנו, שם נספו.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

הקהילה היהודית לא חודשה בעיר אחרי ימי המלחמה ויהודים לא חזרו לחיות בה .

בית כנסת מעץ נבנה בעיר בשנת 1780 וכמאה שנים יותר מאוחר נבנה במקומו מבנה מאבן . המבנה נפגע ע"י הגרמנים אך שרד את המלחמה .
בית הקברות בעיר שימש בזמן המלחמה להוצאה להורג של יהודים ע"י הגרמנים . הגרמנים לקחו ממנו מצבות לצרכי בנייה . אחרי המלחמה שימש המקום למראה בקר ולחקלאות .
בשנים יותר מאוחרות גודר המקום ביוזמת תושבי העיר ואף נקבע בו שער . שרידי המצבות קובצו ואף נבנתה במקום אנדרטה לזכר יהודי העיר . על מקום קברו של הרב שמואל אבבה נבנה לפידריום .