מקור השם סרפתי
SARPHATI
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
סרפת היא גרסה של צרפת, שהיא שמה של עיר פניקית בין צור לצידון, היום בלבנון, מתועדת כבר מתקופתו של רמסס השני, וגם של ארץ במערב אירופה. סרפתי פירושו "צרפתי". פרנקיה היא במקור אחד השמות שתיארו חלק מגרמניה ואחר כך את צרפת.
צרפת (פראנס) נגזר מהמונח הלטיני עבור הפרנקים, קבוצת שבטים גרמאניים אשר חיו בין הנהר המיין והים הצפוני; הרומאים קראו להם בשם פרנקי / פרנקוס. פרנקוניה, שם המופיע לראשונה בתעודה לטינית משנת 1053, פראנס שהוא השם הלועזי של צרפת, ופרנקן הם כולם שמות שתיארו חבל ארץ שבו התיישבו הפרנקים ואשר הפך בימי הביניים לדוכסות גרמנית. שמה הנוכחי של צרפת - פראנס, בצרפתית, ופרנקרייך בגרמנית, כלומר "האימפריה של הפרנקים", נובע מייסודה של ממלכת הפרנקים בגליה ע"י קלוביס במאה ה-5 והפיכתה של ממלכת הפרנקים המערביים, כפי שמוגדרת בחוזה וורדן (843), לשטחי הליבה של המדינה הצרפתית המודרנית. היהודים חיו בשטחה של צרפת החל מהמאה ה-4.
פירוש המילה פרנקו בספרדית הוא "חופשי / נדיב". . בלדינו זאת המקבילה של המילה הערבית פראנג'י, כלומר "פרנקים". . מאז המאה ה-12 שלושת המונחים האלה שימשו בארצות המוסלמיות במזרחו של הים התיכון כשמות המתייחסים לכלל האירופים. במאה ה-16 וגם לאחר מכן, המילה פרנקו מופיעה בספרות הרבנית הספרדית כשם כולל ליהודים האשכנזים תושבי אירופה. במזרח אירופה המילה תחילה התייחסה ליהודי נתין האימפריה העותומנית ובמרוצת הזמן לכל יהודי ספרדי דובר לדינו.
צרפתי וסרפתי מתועדים כשמות משפחה יהודיים במאה ה-13. סרפתי וסארפתי מתועדים במאה ה-14, הסרפת, סרפתי וסארפתי במאה ה-15, והצרפתי והסרפתי במאות ה-16 וה-17. במאה ה-18 סרפתי מתועד כשם משפחה יהודי בקורסאו עם אברהם דה דויד סרפתי.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי סרפתי כוללים את הרופא והכלכלן ההולנדי סמואל סרפתי (1866-1813).
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
סרפת היא גרסה של צרפת, שהיא שמה של עיר פניקית בין צור לצידון, היום בלבנון, מתועדת כבר מתקופתו של רמסס השני, וגם של ארץ במערב אירופה. סרפתי פירושו "צרפתי". פרנקיה היא במקור אחד השמות שתיארו חלק מגרמניה ואחר כך את צרפת.
צרפת (פראנס) נגזר מהמונח הלטיני עבור הפרנקים, קבוצת שבטים גרמאניים אשר חיו בין הנהר המיין והים הצפוני; הרומאים קראו להם בשם פרנקי / פרנקוס. פרנקוניה, שם המופיע לראשונה בתעודה לטינית משנת 1053, פראנס שהוא השם הלועזי של צרפת, ופרנקן הם כולם שמות שתיארו חבל ארץ שבו התיישבו הפרנקים ואשר הפך בימי הביניים לדוכסות גרמנית. שמה הנוכחי של צרפת - פראנס, בצרפתית, ופרנקרייך בגרמנית, כלומר "האימפריה של הפרנקים", נובע מייסודה של ממלכת הפרנקים בגליה ע"י קלוביס במאה ה-5 והפיכתה של ממלכת הפרנקים המערביים, כפי שמוגדרת בחוזה וורדן (843), לשטחי הליבה של המדינה הצרפתית המודרנית. היהודים חיו בשטחה של צרפת החל מהמאה ה-4.
פירוש המילה פרנקו בספרדית הוא "חופשי / נדיב". . בלדינו זאת המקבילה של המילה הערבית פראנג'י, כלומר "פרנקים". . מאז המאה ה-12 שלושת המונחים האלה שימשו בארצות המוסלמיות במזרחו של הים התיכון כשמות המתייחסים לכלל האירופים. במאה ה-16 וגם לאחר מכן, המילה פרנקו מופיעה בספרות הרבנית הספרדית כשם כולל ליהודים האשכנזים תושבי אירופה. במזרח אירופה המילה תחילה התייחסה ליהודי נתין האימפריה העותומנית ובמרוצת הזמן לכל יהודי ספרדי דובר לדינו.
צרפתי וסרפתי מתועדים כשמות משפחה יהודיים במאה ה-13. סרפתי וסארפתי מתועדים במאה ה-14, הסרפת, סרפתי וסארפתי במאה ה-15, והצרפתי והסרפתי במאות ה-16 וה-17. במאה ה-18 סרפתי מתועד כשם משפחה יהודי בקורסאו עם אברהם דה דויד סרפתי.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי סרפתי כוללים את הרופא והכלכלן ההולנדי סמואל סרפתי (1866-1813).
קורסאו
(מקום)קורסאו Curacao
אי, הגדול באיי האנטילים ההולנדיים (הודו המערבית), בים הקאריבי ליד חופי ונצואלה, אמריקה התיכונה.
בשנת 1650 הגיעו לקורסאו 12 משפחות יהודיות מהולנד, שנשלחו מטעם השלטונות ההולנדיים כדי לפתח את האפשרויות החקלאיות של האיים. עדת "מקווה ישראל" נוסדה באי ב-1651, ונחשבת לקהילה היהודית העתיקה ביותר בחצי כדור-הארץ המערבי. בשנת 1654 הגיעו לקורסאו פליטים יהודים מברזיל שנכבשה בידי הפורטוגלים והביאו עמם רכוש רב. מאז עסקו יהודי האי בעיקר במסחר (כולל סחר בעבדים; יעקב סניור, שנקרא גם פיליפ הנריקס, היה גדול סוחרי העבדים במאה ה-17).
בשנת 1656 נקנה קרקע לבית קברות. ר' יאשיה פארדו, ה"חכם" הראשון בקהילה, נתמנה ב- 1674. וכעבור כמה שנים הוקם בית כנסת.
בסוף המאה ה- 17 יצאו 90 מיהודי קורסאו לצפון אפריקה, ביניהם משפחת טורו. המאה ה- 18 הייתה תקופת גידול ושגשוג לקהילת קורסאו. בית כנסת נוסף הוקם ב- 1732. בשנת 1740 הוקמה קהילה נוספת "נוה שלום" ובנתה לה בית כנסת ב- 1743. בשנת 1750 ישבו בקורסאו 2,000 יהודים.
במחצית השנייה של המאה ה-18 תכפו בקהילה הסכסוכים הפנימיים, וגרמו להתערבות השלטונות ולשיגור חיילים לשמירת הסדר בהלוויות של יהודים. שלום-בית הוחזר ב-1821.
יעקב לופז דא פונסיקא, בן המקום שהוסמך לרבנות באמסטרדאם, הנהיג את הקהילה בשנים 1764- 1815. ארבעים שנה אחרי מותו עלה על כס הרבנות ר' אהרן מנדס צ'ומאסיירו. בזמנו חל פילוג בקהילה ונוסדה עדה רפורמית (1864). באותה תקופה הונהגו מקהלה מעורבת ונגינה בעוגב.
עד סוף המאה ה- 18 היו יהודי קורסאו ביחסים מצוינים עם החברה ההולנדית להודו המערבית ועם המימשל המקומי, ואף יצאו בשליחויות בעלות אופי רגיש לוונצואלה ולאיים הסמוכים. היהודים תרמו ביד רחבה להקמת ביצורים, כנסיות ובתי-חולים במקום, ושימשו בתפקידים רשמיים. רבים שימשו כקונסולים של הולנד ביבשת אמריקה או ייצגו ממשלות זרות במקום.
בשנת 1963 התמזגו שתי העדות והצטרפו לאיחוד העולמי של היהדות המתקדמת. משנות ה-20 התחילו לבוא מהגרים מרומניה וב-1959 פתחו בית-כנסת משלהם.
בתי-עסק רבים של יהודים ניזוקו בהתפרעויות ב-1969, שלא כוונו נגד היהודים דווקא.
ב-1970 מנתה קהילת קורסאו 750 נפש. בשנת 1998 ישבו בקורסאו 300 יהודים.
אי, הגדול באיי האנטילים ההולנדיים (הודו המערבית), בים הקאריבי ליד חופי ונצואלה, אמריקה התיכונה.
בשנת 1650 הגיעו לקורסאו 12 משפחות יהודיות מהולנד, שנשלחו מטעם השלטונות ההולנדיים כדי לפתח את האפשרויות החקלאיות של האיים. עדת "מקווה ישראל" נוסדה באי ב-1651, ונחשבת לקהילה היהודית העתיקה ביותר בחצי כדור-הארץ המערבי. בשנת 1654 הגיעו לקורסאו פליטים יהודים מברזיל שנכבשה בידי הפורטוגלים והביאו עמם רכוש רב. מאז עסקו יהודי האי בעיקר במסחר (כולל סחר בעבדים; יעקב סניור, שנקרא גם פיליפ הנריקס, היה גדול סוחרי העבדים במאה ה-17).
בשנת 1656 נקנה קרקע לבית קברות. ר' יאשיה פארדו, ה"חכם" הראשון בקהילה, נתמנה ב- 1674. וכעבור כמה שנים הוקם בית כנסת.
בסוף המאה ה- 17 יצאו 90 מיהודי קורסאו לצפון אפריקה, ביניהם משפחת טורו. המאה ה- 18 הייתה תקופת גידול ושגשוג לקהילת קורסאו. בית כנסת נוסף הוקם ב- 1732. בשנת 1740 הוקמה קהילה נוספת "נוה שלום" ובנתה לה בית כנסת ב- 1743. בשנת 1750 ישבו בקורסאו 2,000 יהודים.
במחצית השנייה של המאה ה-18 תכפו בקהילה הסכסוכים הפנימיים, וגרמו להתערבות השלטונות ולשיגור חיילים לשמירת הסדר בהלוויות של יהודים. שלום-בית הוחזר ב-1821.
יעקב לופז דא פונסיקא, בן המקום שהוסמך לרבנות באמסטרדאם, הנהיג את הקהילה בשנים 1764- 1815. ארבעים שנה אחרי מותו עלה על כס הרבנות ר' אהרן מנדס צ'ומאסיירו. בזמנו חל פילוג בקהילה ונוסדה עדה רפורמית (1864). באותה תקופה הונהגו מקהלה מעורבת ונגינה בעוגב.
עד סוף המאה ה- 18 היו יהודי קורסאו ביחסים מצוינים עם החברה ההולנדית להודו המערבית ועם המימשל המקומי, ואף יצאו בשליחויות בעלות אופי רגיש לוונצואלה ולאיים הסמוכים. היהודים תרמו ביד רחבה להקמת ביצורים, כנסיות ובתי-חולים במקום, ושימשו בתפקידים רשמיים. רבים שימשו כקונסולים של הולנד ביבשת אמריקה או ייצגו ממשלות זרות במקום.
בשנת 1963 התמזגו שתי העדות והצטרפו לאיחוד העולמי של היהדות המתקדמת. משנות ה-20 התחילו לבוא מהגרים מרומניה וב-1959 פתחו בית-כנסת משלהם.
בתי-עסק רבים של יהודים ניזוקו בהתפרעויות ב-1969, שלא כוונו נגד היהודים דווקא.
ב-1970 מנתה קהילת קורסאו 750 נפש. בשנת 1998 ישבו בקורסאו 300 יהודים.