רוזה וולף, אנטוורפ, בלגיה, 2019

WOLF, WOLFF

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

השם וולף הוא תרגום של השם העברי זאב, הכינוי המסורתי של בנימין (בראשית, מ"ט,כ"ז). במקור זאב היה שם פרטי אשר הפך לשם משפחה שיש לו מקבילים במספר שפות, ביניהם לופוס בלטינית; לופז ולופס בספרדית ופורטוגזית; לופו ברומנית; וילק/ וולק / ואלק בשפות הסלביות; וולף בגרמנית ובאנגלית. לופוס מתועד כשם יהודי במאה ה-10; וולפין בשנת 1259; דה לופה ב-1262; לופס ב-1407; דה לופס ב-1459; דה לופ ב-1560; לופיס ב-1547; וולף ב-1558; לופז במאה ה-16; וולף ב-1718 וולפה ב-1750. השם זאב בשתי הגרסאות, עברית וגרמנית ביחד, היה שמו של המגיד החסידי זאב וולף מז'טומיר שחי במאה ה-18.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי וולף כוללים את פרומט (פרנציסקה) וולף, אשת עסקים, מנהיגה קהילתית ונדבנית אוסטרית מהמאה ה-19; העו"ד האמריקאי סיימון וולף (1923-1836)ף והמחזאי והדיפלומט הגרמני פרידריך וולף (1930-1888).

אנטוורפן

אנטוורפן (אנוור בצרפתית), העיר השנייה בגודלה בבלגיה, ובירת פלנדריה, האזור דובר ההולנדית. עיר נמל גדולה ומרכז תעשייתי חשוב. אנטוורפן היא ביתה של הקהילה היהודית השנייה בגודלה בבלגיה, מן הקהילות היהודיות המסורתיות ביותר במערב אירופה.


ימי הביניים

העדות הראשונה לנוכחותם של יהודים באנטוורפן מופיע בצוואתו של הנרי השלישי דוכס בראבאנט ומרקיז אנטוורפן, אשר בשנת 1261 הביע את רצונו שהיהודים בבראבאנט יגורשו וקהילתם תיחרב, משום שכולם מלווים בריבית קצוצה. אלמנתו, הדוכסית אדלהייד, נקטה גישה מעשית יותר ונועצה בתיאולוג הקתולי הגדול ביותר באותה תקופה, תומס מאקווינס, שניסח את תשובתו במאמר שלימים נודע בשם "על מעמד היהודים". לפי תשובתו של תומס מאקווינס לאדלהייד, יש לעודד את היהודים להתפרנס ממקצועות אחרים ולא מהלוואה בריבית. בתעודה משנת 1286 מוזכר יהודי שחי באנטוורפן: דניאל היהודי, סוחר יין, מלווה בריבית ודיין בבית הדין היהודי, שהגיע לאנטוורפן מקלן, גרמניה. ב- 1292, דוכס בראבאנט יוהאן הראשון העניק לעיר אנטוורפן כתב זכויות שבו נמנים היהודים בין תושבי העיר. ייתכן שחלק מהיהודים שגורשו מאנגליה (1290) ומצרפת (1306) התיישבו באנטוורפן, שבהדרגה הלכה והייתה לעיר מסחר חשובה. נראה כי הקהילה היהודית הקטנה באנטוורפן המשיכה להתקיים במחצית הראשונה של המאה ה- 14, אולם עם הרדיפות שבעקבות "המגיפה השחורה" ב- 1348, כשהאשימו את היהודים בהרעלת בארות, הקיץ הקץ על
ההתיישבות היהודית בעיר. במקורות יהודיים, בעיקר בספרי הזכרון של מיינץ ושל דויטץ, המתעדים את קורבנות הרדיפות בבראבאנט, מוזכרים גם קורבנות מאנטוורפן (אשר נקראת שם בשמה הגרמני אנטדורף). אף שאין ראייה ישירה לגורלם של יהודי אנטוורפן, ניתן להניח כי לא יכלו להמשיך ולדור בעיר אחרי רדיפות היהודים המאסיביות שהנהיג יוהאן השלישי דוכס בראבאנט בבריסל ובלובן באמצע המאה ה- 14.


השלטון הספרדי (1506-1713)

בתחילת המאה ה- 16 התחילו להתיישב באנטוורפן יהודים חדשים. באותה תקופה הייתה העיר מקלט בטוח יחסית עבור יהודים אנוסים שנמלטו מהרדיפות בחצי האי האיברי. חשיבותה הכלכלית ההולכת וגוברת, בעיקר בשל התפתחות המסחר הימי הבינלאומי עם יבשת אמריקה שזה מקרוב נתגלתה, ובשל ירידה במעמדן של ערים אחרות בפלנדריה, שכלכלתן הייתה מסורתית, כל אלה היו גורמי משיכה לסוחרים יהודים מספרד ומפורטוגל וכן ממקומות אחרים באירופה, שהגיעו לאנטוורפן במשך המאה ה- 16. צו משנת 1526 מאת הקיסר קארל החמישי הבטיח ביטחון לנוצרים החדשים מפורטוגל באנטוורפן. למרות שאנטוורפן הייתה תחת שלטון ספרדי, לא הורשתה האינקוויזיציה לפעול בה, מה שהגביר את קצב התיישבות אנוסי ספרד ופורטוגל עוד יותר. הקשרים המסחריים ששמרו היהודים הפורטוגזים עם ארץ מוצאם אפשרו להם לנגוס נתח נכבד במונופול הפורטוגלי הריווחי של המסחר בתבלינים עם הודו והמזרח הרחוק. כעיקרון לא התירו השלטונות הספרדים קיום מצוות היהדות בגלוי, ואכן מדי פעם נשפטו כמה יהודים אנוסים, הואשמו כי הם נוצרים לא נאמנים שקיימו קשרי מסחר לא חוקיים עם האימפריה העות'מנית. המשפט המפורסם ביותר (1532) היה
נגד דייגו מנדס (נולד לפני 1492, נפטר 1542). אחרי מותו התקיימה תהלוכת הסתה נגדו, שבה השלטונות הספרדים ניסו להוכיח שלא היה קתולי נאמן ולכן יש להחרים את אחוזתו. באנטוורפן חיה גם ביאטריס דה לונה, היא דונה גרציה מנדס נשיא (1510-1569), גיסתו של דייגו מנדס ורעייתו של פרנציסקו מנדס (נפטר 1536). היא חיה בעיר מ- 1536 עד 1549 , נמלטה לונציה, איטליה, ואחר התיישבה באימפריה העות'מנית. אחיינה, דון יוסף נשיא (1524-1579), חי גם הוא באנטוורפן. הוא נעצר ב- 1549 ועזב גם הוא לאימפריה העות'מנית, שם נהיה לדוכס נכסוס. עוד בן אנוסים נודע שחי באנטוורפן במאה ה- 16 היה הרופא אמאטוס לוסיטאנוס (נפטר ב- 1568) שחי בה מ- 1533 עד 1540, ואז הוזמן לחצר המלכות בצרפת. ב- 1543 ושוב ב- 1550 חל מפנה במדיניות הספרדית. נראה כי כל האנוסים אולצו לעזוב את אנטוורפן., למרות התנגדותם החזקה של שלטונות העיר. בכל זאת, נראה כי חברי "האומה הפורטוגלית" - שם כללי לנוצרים החדשים מחצי האי האיברי, ובהם בלי ספק גם יהודים, המשיכו לדור בעיר במחצית השנייה של המאה ה- 16. מעמדם השתפר עם הרפורמה הקלוויניסטית שהתפשטה בארצות השפלה והייתה פופולרית
מאד גם באנטוורפן. לקראת סוף המאה ה- 16 הסלים העימות בין ספרד לבין עמי השפלה, לכדי מלחמה של ממש. אנטוורפן נכבשה על ידי צבאות השפלה בשנת 1585, אשר מדיניותם הייתה לא סובלנית. הם העדיפו את הכנסייה הקתולית והתוצאה הייתה שהתושבים הפרוטסטנטים של אנטוורפן, וכפי הנראה גם רוב היהודים האנוסים, נמלטו לאזורים הצפוניים, ובעיקר לאמסטרדם. ב- 1571 השתייכו לאומה הפורטוגלית 85 משפחות באנטוורפן, מספרן ירד ל 47 בשנת 1591, ובשנת 1619 ל- 46 בלבד . ברשימה משנת 1666 מופיעים רק 65 אנשים. ייתכן שכמה בתי כנסת חשאיים פעלו פה ושם באנטוורפן. דוח של האינקוויזיציה בליסבון משנת 1585 כולל רשימה של המתפללים בבית הכנסת באנטוורפן. ב- 1565 הגיע כריסטופר פלנטין (1514-1589), אשר נמלט מגינוי הקתולים בצרפת ופתח באנטוורפן בית דפוס. בשני העשורים בהאים הדפיס בית הדפוס של פלנטין הרבה ספרים עבריים חשובים. אף כי הסמכויות הרבניות התנגדו לו בדרך כלל, סייעו המהדורות העבריות של התנ"ך של פלנטין בהעמקת העניין בלימודי התנ"ך והיהדות בקרב משכילים לא יהודים בראשית העת החדשה.

"שלום וסטפאליה" (1648) איפשר לחלק מן האנוסים לשוב לאנטוורפן, אולם הם לא נהנו מחופש דת, והמשיכו להוות מטרה לאינקוויזיציה. פרוטוקולים של משפטי האינקוויזיציה באיים הקנריים משנות ה- 60 של המאה ה- 17 כוללים עדויות, שלעתים נגבו בעינויים, ולפיהן היו באנטוורפן אנוסים ששימרו מנהגים יהודים, וניהלו קשרים עם יהודים בארצות אחרות, ובעיקר אמסטרדם. בתחילת שנות ה- 70 הבישוף של אנטוורפן, אמברוזיו קאפלו, התלונן באזני הארכידוכס על נוכחותם של קתולים לא נאמנים בעיר, שעל פי חשדו היו יהודים אנוסים. היו שמועות על ספרי תפילה יהודים שהודפסו בסתר, וגם על קיומם של בתי כנסת חשאיים. ב- 1682 רשויות העיר גילו בית כנסת נסתר שבו התפללו כמה מחברי האומה הפורטוגלית. כשהתגלה בית כנסת נוסף, ב- 1694, עתר אלישע אנדרדה מן האנוסים, ודרש פיצוי על הנכס שהוחרם בשם מלך ספרד.


השלטון האוסטרי (1713-1794)

בהסכמי השלום של אוטרכט (1713) עברה אנטוורפן לידי האוסטרים. השלטון החדש היה מעוניין יותר בגביית מסים, ופחות בכפיית מדיניות אנטי יהודית. היו אמנם מגבלות עקרוניות על מספר היהודים שהורשו להיכנס למדינה, ובכל זאת מ- 1718 ואילך הורשו יהודים להתגורר באנטוורפן, תמורת תשלום מס מיוחד. היהודי הראשון שנרשם כתושב במרשם התושבים היה אברהם ארונס, בעל חנות, בשנת 1715. יהודים אחרים, מאמסטרדם או מגרמניה, מוזכרים במסמכי העיר מתחילת המאה ה- 18. בתקופת שלטונה של מריה תרזיה (1740-1780) שוב היה מצב היהודים בלתי יציב. בשנים 1745-1748, שאז נכבשו ארצות השפלה לזמן קצר על ידי הצרפתית, מוזכרים יהודים בערים רבות באזור וגם באנטוורפן. ההידרדרות הכלכלית של אנטוורפן, שנבעה מסגירת הנהר שלדט, אילצה את מחוקקי העיר לנקוט בעקביות במדיניות של עידוד המסחר, גם אם פירוש הדבר היה לסבול התיישבותם של יהודים בעיר. לעתים הביאה גישה זו לעימותים של המחוקק עם האוסטרים. במחצית השנייה של המאה ה- 18 ניסו כמה יהודים להשיג אזרחות, אך נדחו בתקיפות על ידי מועצת העיר. כבר ב- 1769, התיישב אברהם בנימין, יהודי מלונדון שסחר רבות עם אזור פלנדריה,
באנטוורפן, וביקש לעצמו אזרחות. שלטונות העיר העניקו לו את מבוקשו, בתנאי שהחלטה זו לא תהווה תקדים עבור יהודים אחרים. בהמשך הוגשו בקשות נוספות לאזרחות, מיהודים שהגיעו מאמסטרדם ומגרמניה, אולם לא כולם נענו בחיוב. מצבם הכללי של היהודים השתפר בתקופת שלטונו של יוזף השני (1780- 1790), בעיקר אחרי פרסום "צו הסובלנות" בשנת 1787.


השלטון הצרפתי (1794-1815)

בשנת 1794 נכבשה אנטוורפן על ידי צבא המהפכה הצרפתי ונותרה תחת ניהול צרפתי למשך 21 שנים. תחת השלטון הצרפתי, יכלו לראשונה יהודים להתיישב באנטוורפן באופן חופשי. המהפכה הצרפתית העניקה אמנם אזרחות מלאה ליהודים בשטחים צרפתיים, אולם ממשל נפוליון הראשון גם התערב בענייניהם הפנימיים. בעקבות המודל הצרפתי, התארגנו כל יהודי בלגיה בקונסיסטוריה. בעשור הראשון של המאה ה- 19 היו רק כ- 800 יהודים בבלגיה כולה, ולכן הסתפחו לקונסיסטוריה של קרפלד בגרמניה. ב- 1808 הצטרכו יהודי אנטוורפן לאמץ להם שמות משפחה ולשנות את שמותיהם הפרטיים משמות יהודיים מסורתיים לשמות מקומיים, בתוך שלושה חודשים. במסמכים עירוניים נשתמרו שמותיהם של 36 יהודים, רובם ממוצא הולנדי. כמעט הכל אימצו שמות מקומיים, בעיקר צרפתיים.


השלטון ההולנדי (1815-1830)

כשהגיעו מלחמות נפוליון אל קצן, נהייתה אנטוורפן לחלק מהולנד. כל הדתות - והיהדות בכללן - הוכרו וקיבלו שוויון. יהודים מאזורי הריין ומהולנד התחילו להתיישב באנטוורפן. מבחינה מנהלית היו יהודי אנטוורפן כפופים לקהילה היהודית של בריסל. הקהילה היהודית באנטוורפן נוסדה רשמית ב- 1816, כשחיו בעיר כמאה יהודים. הקהילה הראשונה המוכרת בחוק, נקראה גם הקהילה ההולנדית. היא התקיימה כגוף נפרד עד 1931, שאז התמזגה עם קהילת "שומרי הדת". התפילות הפומביות הראשונות נערכו בביתו של משה קריין, באישור שלטונות העיר. בשנת 1828 רכשו היהודים בית עלמין. בשנת 1829 חיו באנטוורפן 151 יהודים.


בלגיה העצמאית

בשנת 1830 נהייתה אנטוורפן לחלק ממלכת בלגיה העצמאית. במאה ה- 19 גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר באופן ניכר. ב- 1810 חיו בעיר כמאה יהודים. ב- 1847 - 500; ובסוף שנות ה- 60 - כמעט 1,000. הצמיחה הגדולה ביותר הייתה מ- 1880 ואילך, כשיהודים רבים שנמלטו מפוגרומים ברוסיה ומחקיקה מפלה במזרח אירופה הגיעו והשתקעו באנטוורפן. עשרות אלפים מהגרים יהודים עברו באנטוורפן בדרכם לאמריקה (ארצות הברית, קנדה, ארגנטינה), ואלפים מהם בחרו להישאר. בשנת 1880 חיו בעיר כ- 8,000 יהודים ומספרם הוכפל עד 1920. ההגירה הביאה לשינוי משמעותי במבנה הקהילה היהודית. לא עוד קהילה קטנה שנשלטה על ידי יהודים הולנדים (שרבים מהם ספרדים) וגרמנים, אלא, מתחילת המאה העשרים, קהילה גדולה של דוברי יידיש מפולין, מרוסיה, מהונגריה, מרומניה ומסלובקיה. קבוצה נוספת של יהודים היגרה לאנטוורפן ממקומות שונים באימפריה העות'מנית (סלוניקי, למשל), והם הצטרפו ליהודים הפורטוגזים בעיר.

הקהילה ההטרוגנית באנטוורפן נחלקה מאז תחילת המאה העשרים לשלוש קהילות נפרדות. הקהילה הותיקה ביותר, "שומרי הדת", התגבשה בתחילת המאה ה- 19 ומאז 1832 - בעקבות ייסוד המדינה הבלגית העצמאית, השתייכה לקונסיסטוריה (ארגון הגג של יהודי בלגיה). בית הכנסת הראשון נפתח ברחוב פארדנמארקט מס' 83, ב- 21 בספטמבר 1832 . ב- 1946 נסגר בית הכנסת, ובית כנסת חדש נפתח ב"גרוט פיטר פוסטראט", בבניין של כנסיה עתיקה שנבנה ב- 1433 ושימש כמחסן בשנים 1802-1846. באותה תקופה נפתח גם המקווה הראשון. בית הכנסת הגדול הראשון, שנבנה בסגנון אוריינטלי, בעיצוב האדריכל היהודי ג'וזף הרטוגס (1861-1930), נחנך ב- 1893 ברחוב בואומיסטרס, וגם כיום נקרא בית הכנסת ההולנדי, משום שנבנה בידי צאצאי היהודים שהגיעו לאנטוורפן מהולנד בתחילת המאה ה- 19.

הקהילה היהודית השנייה נוסדה ב- 1898 על ידי יהודים פורטוגזים. למרות שהייתה באנטוורפן נוכחות חזקה של ספרדים מאז תחילת ההתיישבות היהודית בה, הקהילה הספרדית הנפרדת הוכרה רשמית רק בשנת 1910. עד אז, בנוסף לצאצאי "האומה הפורטוגלית", כללה הקהילה גם יהודים ספרדים מהאימפריה העות'מנית. בית הכנסת שלהם, ברחוב הופניר, בעיצוב האדריכל דה לאנג, נפתח בשנת 1913.


הקהילה השלישית, ששמה "מחזיקי הדת" נוסדה ב- 1892 על ידי מהגרים ממזרח אירופה. בית הכנסת נפתח ב - 1918 ברחוב אוסטן, בעיצוב האדריכל ז'יל הופמן, בסגנון אר נובו. קהילת "שומרי הדת" פתחה בית ספר דתי לבנים בשנת 1895, ורכשה בית עלמין בסמוך לכפר ההולנדי פוטה בשנת 1908. זו קהילה אורתודוכסית, אשר הוכרה רשמית על ידי שלטונות העיר בשנת 1910.


בתחילת המאה העשרים הוקמו באנטוורפן שני בתי כנסת נוספים, אייזמן, ברחוב אוסטן ב- 1907, ו"המניין ההולנדי" ברחוב פבריק, ב- 1919.


ארגוני צדקה יהודיים החלו לפעול באנטוורפן בשלהי המאה ה- 19, בייחוד אחרי בוא המהגרים הרבים ממזרח אירופה. איגוד הסיוע האוסטרו-הונגרי נוסד ב- 1887, ו"סיוע חירום" הוקם בשנת 1888, על ידי נשות הקהילה ההולנדית.


המחצית הראשונה של המאה העשרים

בתקופה זו המשיכה האוכלוסייה היהודית באנטוורפן לגדול, והעיר נהייתה למרכז היהודי הגדול בבלגיה. מעריכים כי ערב מלחמת העולם השנייה חיו באנטוורפן כ- 50,000 יהודים, מתוכם פחות מעשרה אחוזים בלגים במוצאם.

בסוף שנות ה- 30 היו באנטוורפן שלוש קהילות נפרדות, חמישה בתי כנסת, ו- 28 בתי מדרש, הותיקים שבהם בית המדרש פיינר (נוסד 1884) ברחוב לייווריק, ואהבת שלום (נוסד 1888) ברחוב ון-דיאפנבק. רוב בתי המדרש נוסדו בשנות ה- 20 וה- 30, רבים מהם השתייכו לקבוצות חסידים שונות: בית המדרש של חסידי בעלז (נוסד 1929), חסידי גור (1929), חסידי ויז'ניץ (1928), חסידי סיגט (1928), חסידי קדישא (1919), חסידי צ'ורטקוב (1928), ועוד. רשת מסועפת של מוסדות דאגה לחינוך היהודי. חלק מבתי הספר הוקדשו רק ללימודים יהודיים, אחרים כללו בתכנית הלימודים גם נושאים כלליים. "יסוד התורה" נפתח בשנת 1903 כבית ספר לבנים, ממשיכו של תלמוד תורה שנפתח בשנת 1892. שפת הלימוד הייתה יידיש, והוא כלל גם גן ילדים. "בית יעקב", בית ספר דתי לבנות, נפתח ב- 1937, במקום בית ספר אחר לבנות שנוסד 1923. "יסוד התורה" היה קשור עם בית יעקב, וביחד נהיו למוסד חינוכי יוקרתי בעל מוניטין מחוץ לגבולות בלגיה. בית הספר "תחכמוני" לבנים נפתח ב- 1920 וכלל לימודי עברית. בנוסף היו באנטוורפן ששה בתי ספר דתיים, ביניהם בית ספר של מפלגת פועלי ציון צעירי ציון (נוסדה 1926),
ושתי ישיבות: "עץ חיים" (1929) ו"שערי תורה" (1930).

לאנטוורפן מסורת ארוכה של תעשיית יהלומים ומסחר בם, אולם רק לקראת סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 התחילה תעשייה זו להיות עיסוקם עיקרי של יהודי אנטוורפן. בעשור הראשון של המאה העשרים כבר היו בעיר כ- 700 חרשי יהלומים יהודים. התפתחות זו התרחשה בד בבד עם בוא המהגרים ממזרח אירופה וממערבה. יהלומים גולמיים שזרמו ממושבות בלגיה באפריקה, קשרי המסחר של היהודים, ונכונות המהגרים לעבוד בשכר נמוך - כל אלה תרמו להפיכתה של אנטוורפן למרכז עולמי בתעשיית היהלומים. מאז נמצאת רוב התעשייה בידיים יהודיות, והמקצוע היה לסימן ההיכר של יהודי אנטוורפן. ועם זאת, עסקו יהודים רבים גם במלאכות ובמסחר, בעיקר בתחום הטקסטיל. אחרים עבדו במסגרות יהודיות שונות, כמורים, רבנים, משגיחי כשרות, פקידים וכו'. כעשרה אחוזים מכוח העבודה באנטוורפן היו יהודים, במגוון מקצועות חופשיים מחוץ לקהילה היהודית.

בסוף שנות ה- 30 היו באנטוורפן 22 ארגונים, אגודות ומפלגות של יהודים, כולל ארגונים ציוניים רבים, ביניהם הפדרציה הציונית של בלגיה (נוסדה 1905), קרן קימת לישראל, קרן היסוד, ויצ"ו (1920), נשים מזרחי (1922), מפלגת פועלי ציון-צעירי ציון (איחודן של פועלי ציון, שנוסדה ב- 1908, וצעיר ציון, שנוסדה ב- 1904), ציונים רוויזיוניסטים (1926), פועלי ציון שמאל (1927), ועוד. תרבות היידיש קיבלה ייצוג במפלגה הסוציאליסטית הלא ציונית "דער בונד", שסניפה המקומי הוקם ב- 1924 והיו לו הרבה תומכים, וב"ידידי ייוו" (1928). מפלגת אגודת ישראל החלה לפעול בעיר ב- 1912. חברה קדישא הוקמה בשנת 1884. היה גם ארגון להגנה כלכלית, שנתמך על ידי רוב המוסדות היהודיים, ארגון לוחמים פולנים יהודים 1914- 1918 (נוסד ב- 1936), ארגון יהודים פולנים (1931) ועוד.

בין שתי מלחמות העולם פעלו באנטוורפן ששה ארגונים מקצועיים יהודים, ביניהם "איגוד עובדי הכפיים היהודים" שנוסד 1919 (ב- 1938 התאחד עם "איחוד הפועלים היהודים" שנוסד ב- 1935), איגוד הציירים, איגוד בעלי חנויות, ועוד.

בתחילת המאה העשרים החלה באנטוורפן פעילות ציונית. הקונגרס הציוני הבלגי הראשון נערך באנטוורפן ב- 1906. בעיר היה גם סניף פעיל של "ההסתדרות הטריטוריאלית" שהקים ישראל זנגביל (1864-1926).

תשע-עשרה תנועות נוער יהודיות פעלו באנטוורפן בסוף שנות ה- 30 של המאה העשרים, מכל הזרמים הפוליטיים בקהילה. התנועות הציוניות כללו את "בני עקיבא" (נוסד 1932), "בית"ר" (1926), "בר כוכבא" (1920), שב- 1924 היה ל"שומר הצעיר", "הנוער הציוני" (1930), "ברית הקנאים" (1936), "החלוץ" (1929), "בנות מזרחי" (1926), "מכבי הצעיר" (1931), ועוד. "צעירי אגודה", שנוסדה בשנת 1912, הייתה תנועת הנוער הראשונה באנטוורפן. יחד עם "פרחי אגודת ישראל" (1923), ו"בנות אגודה", שנוסדה ב- 1926, כללו את תומכי מפלגת "אגודת ישראל".

כמה מועדוני ספורט עסקו בפעילות ספורטיבית ותרבותית: "מכבי", הוותיק שבהם, נוסד 1920, והיו בו נבחרות כדורסל, ברידג', כדורגל, שחייה, טניס, התעמלות, ושחמט. ב"הפועל" (נפתח 1927, השתייך ל"פועלי ציון-צעירי ציון) היו נבחרות כדורגל, טניס-שולחן ושחמט. המועדון השלישי, "יאסק", מועדון הספורט של הפועלים היהודים, נפתח ב- 1935 והיה קשור עם מפלגת ה"בונד". היו בו נבחרות כדורגל, טניס, שחמט, שחייה וכן מחלקת תרבות.

תיאטרון החובבים הראשון החל לפעול בשנת 1878, וזמן קצר אחר כך נפתחה קבוצה נוספת בשם "דה פרידנקרינג". ב- 1912 נוסד מועדון הדרמה היידי הפרוגרסיבי. מוזיקאים ומבצעים יהודים בעלי שם הגיעו לעתים לאנטוורפן וכן להקות תיאטרון חשובות מארצות אחרות, ביניהן "הבימה" ממוסקבה, "די וילנר טרופ" מווילנה, ו"יידישעס קונסטתיאטר" מניו יורק.

מ- 1905 ועד 1914 יצא באנטוורפן לאור השבועון היהודי הראשון בבלגיה, "התקווה" שמו, על ידי "אגודת ציון", בשפה הגרמנית. במחצית הראשונה של המאה העשרים יצאו שם לאור יותר מחמישים כתבי עת יהודיים, רובם ביידיש, וחלקם בהולנדית, בצרפתית, ובעברית.


תקופת השואה

ב- 10 במאי 1940 תקפה גרמניה את בלגיה הנייטרלית. ב- 28 במאי נכנעה בלגיה ונכבשה על ידי גרמניה הנאצית. מפחד הגרמנים, נמלטה רוב האוכלוסייה היהודית לאזורים אחרים בבלגיה, או לצרפת. רוב היהודים באנטוורפן ובבלגיה בכלל לא היו מלאום בלגי, ולכן לא ניתן להם אישור כניסה לצרפת. בכל זאת הצליחו רבים להיכנס, בנצלם את גלי הפליטים הגדולים ואת הכאוס ששרר בצפון צרפת לפני התבוסה ביוני 1940. שלא כמו במזרח אירופה, כוחות הכיבוש הגרמנים לא התחילו ברדיפות נגד היהודים מיד. כ- 25,000 יהודים השתכנעו לשוב לאנטוורפן, משום שלא הייתה להם אפשרות למצוא מקלט בשום מקום, ובייחוד לא לחצות את הים לאנגליה, כפי שניסו קומץ יהודים לעשות לפני פלישת גרמניה, וגם משום הגישה הקורקטית למראית עין של הגרמנים. אולם באוקטובר 1940 שינו הגרמנים את המדיניות ובהדרגה פרסמו שורה ארוכה של צעדים נגד יהודים. כ- 13,000 יהודים נרשמו ברשימה מיוחדת. נאסר עליהם לעזוב את בתיהם מערב עד בוקר, ולהיכנס לפרקים ציבוריים. עסקים בבעלות יהודית סומנו בפלמית, בצרפתית ובגרמנית. מדצמבר 1940 ועד פברואר 1941 יותר מ- 3,000 מהגרים יהודים, שנכנסו אחרי 1938, גורשו
בפקודת הצבא הגרמני מאנטוורפן לאזור הכפרי לימבורג. באנטוורפן זכו הגרמנים לתמיכה ולשיתוף פעולה מצד פרו-נאצים ומפלגות אנטישמיות, יותר מבערי בלגיה אחרות. ב- 14 באפריל 1941 פרעו הפרו-נאצים וחברי אס.אס. מפלנדריה ביהודים, בסיוע הגרמנים. בית הכנסת ברחוב אוסטן וזה שברחוב ון-דן נסטליי נבזזו. חנויות יהודיות רבות נשרפו. המועצה העירונית לקחה אחריות על המתקפה והחליטה לפצות את היהודים על הנזק, אולם הגרמנים מנעו את יישום ההחלטה. במאי 1942 נאלצו כל היהודים לענוד טלאי צהוב. מחנה מעבר נפתח במכלן (מאלינס) ומשם גורשו היהודים העצורים אל מחנות השמדה במרכז אירופה ובמזרחה. בליל שבת, 28 באוגוסט 1942, נעצרו וגורשו רוב יהודי אנטוורפן. הנותרים היו בעלי אזרחות בלגית, או חברי היודנראט שהוקם בנובמבר 1941 ונקרא AJB. שנה אחר כך, ב- 4 בספטמבר 1943, נעצרו גם הם.

עד לשיחרור העיר על ידי בנות הברית, ב- 4 בספטמבר 1944, הצליחו רק כ- 800 יהודים לשרוד בה, בעזרתם של יחידים, לרוב קתולים אדוקים או פעילי המחתרת הקומוניסטית. חברי התנועה הציונית מלפני המלחמה המשיכו בפעילות במחתרת וסייעו להבריח יהודים לשוויץ ולספרד בשנים 1942-1943. השמדתה של הקהילה היהודית באנטוורפן הייתה כמעט מוחלטת. וזאת בשל כמה גורמים: רובם לא היו מלאום בלגי, הם חיו מרוכזים בשכונות משלהם, ובעיקר, כאמור, הגרמנים קיבלו את תמיכת המקומיים, יותר מבמקומות אחרים במערב אירופה. גם השלטונות הבלגים כמעט ולא הפגינו התנגדות לגרמנים וכך התאפשרו גירושים המוניים, וגם הסיוע מצד האוכלוסייה המקומית היה מועט לעומת ערים אחרות בבלגיה. גורלם של יהודי אנטוורפן שנמלטו לצרפת או לאזורים אחרים באירופה הכבושה היה כשל אחיהם, ורובם נספו בשואה.

המחצית השנייה של המאה העשרים


הארגון היהודי הראשון שהתחיל לפעול באנטוורפן מייד אחרי המלחמה היה HISO - ארגון עזרה לקורבנות מלחמה יהודים, שמטרתו הייתה לסייע לניצולים ולמעטים ששבו לעיר מן הגירוש. קימומה של הקהילה היהודית החל כבר ב- 1946. בית הכנסת ברחוב נסטליי, שנבנה ב- 1928, חודש בשנת 1954 ידוע מאז כ"בית הכנסת רומי גולדמונץ", ושייך לקהילה האורתודוכסית. זהו בית הכנסת הראשי בעיר.

הקהילה היהודית צמחה שוב במהירות בשנות ה- 50 והגיעה לכ- 10,000 נפש בתחילת שנות ה- 60. רבים מהם היו ניצולי שואה וצאצאיהם, וכן מהגרים ממזרח אירופה, בעיקר מהונגריה, מרומניה, מסלובקיה ומפולין. הם השתייכו למגוון קבוצות חסידיות, והשפיעו רבות על החיים היהודיים בעיר. הם המשיכו לנהל אורח חיים יהודי מסורתי כמו בעיירות מזרח אירופה שלפני השואה. כעת, אחרי המלחמה, קיבלו הכל אזרחות בלגית, פרט לכמה יהודים שהעדיפו להישאר במעמד של פליטות. מאז תחילת שנות ה- 60 התיישבו באנטוורפן גם יהודים מארצות אחרות, וגם מישראל.

אחרי מלחמת העולם השנייה נהייתה תעשיית היהלומים למקצועם העיקרי של יהודי אנטוורפן. רובם חרשי יהלומים מיומנים שהתמחו בשלבים המתקדמים ביותר של הפיכת יהלומים גולמיים לאבני חן באיכות גבוהה, או סוחרים, שמעורבים במסחר היהלומים העולמי. בורסות היהלומים של אנטוורפן נמצאות באזורים היהודיים של העיר. הן נסגרות בימי שישי לפני כניסת השבת, ומושבתות בחגים יהודיים. משנות ה- 80 ואילך חלו שינויים בתעשיית היהלומים העולמית, חשיבותה של אנטוורפן בתחום ירדה, וגם השפעת החברות בבעלות יהודית פחתה.

אנטוורפן מכונה לעתים השטעטל האחרונה במערב אירופה, בשל הריכוז הגדול של אורתודוכסים וחרדים שמשמרים בה אורח חיים מסורתי. היידיש נשמעת הרבה, ברחוב ובבית, גם מפי יהודים ילידי בלגיה. במחצית השנייה של המאה העשרים אימצו היהודים בהדרגה את הלשון הפלמית, ורבים מדברים גם צרפתית ועברית. יהודים רבים חיים באזור יוסטוויק, על יד רחוב פליקן, לא רחוב מתחנת הרכבת המרכזית.

בתחילת שנות האלפיים חיים באנטוורפן כ- 18,000 יהודים, רובם משתייכים לאחת משלוש הקהילות. הקהילה החרדית "מחזיקי הדת", אליה שייכים רוב החסידים, כולל חסידי בעלז, גור, סאטמאר, צ'ורטקוב, לובאביץ' וויז'ניץ. באנטוורפן חיים גם חברי קבוצה חסידית חדשה שהוקמה אחרי מלחמת העולם השנייה על ידי תלמידי רבי יצחק גבירצמן (1881-1976), הוא רבי איציקל מגליציה, צאצאה יה של שושלת הרבנים פשוורסקר, שהיגר לאנטוורפן בשנות ה- 50. החסידים מהווים כ- 40 אחוזים מיהודי אנטוורפן, והשפעתם חזקה וניכרת. חברי קהילת "שומרי הדת" מנהלים אורח חיים אורתודוכסי מודרני. הקהילה הספרדית ידועה בשם "נוסח פורטוגזי" . שלוש הקהילות חברות בקונסיסטוריה היהודית, ארגון הגג של יהדות בלגיה. מעריכים כי כ- 20 אחוזים מיהודי אנטוורפן הם חילוניים ואינם קשורים לאף אחת מהקהילות.

לכל קהילה בית כנסת, בית מדרש ומשחטה משלה. יש שני מקוואות, לגברים ולנשים. יש באנטוורפן כשלושים בתי כנסת ובתי תפילה, רובם בשכונת יוסטוויק. ארבעה בתי הספר היהודים העיקריים הם "יסוד התורה" לבנים, "בית יעקב" לבנות - שניהם של קהילת "מחזיקי הדת", "יבנה" ו"תחכמוני" של קהילת "שומרי הדת", ועוד מוסדות חינוכיים פרטיים קטנים יותר, ביניהם ישיבת "עץ חיים" וישיבה תיכונית. למעלה מ- 85 אחוזים מהילדים היהודים באנטוורפן הולכים לבית ספר יהודי, וזהו אחד האחוזים הגבוהים ביותר של חינוך יהודי בתפוצות. יש גם ארגוני נוער וסטודנטים, ביניהם "אגודת ישראל", "בני עקיבא", "השומר הצעיר" ו"הנוער הציוני".

כמה ארגוני רווחה פועלים בעיר, ביניהם הפדרציה של ארגוני נשים יהודיות, וארגון הרווחה היהודי. הקהילה מפעילה שני בתי אבות ובית חולים אחד. הארגונים הציוניים העיקריים הם קרן היסוד, ויצ"ו, קרן קיימת והפדרציה הציונית.

השבועון היהודי הבלגי, שהוא העיתון היהודי הגדול ביותר בבלגיה, יוצא לאור באנטוורפן. מרכז "רומי גולדמונץ" מקיים אירועי תרבות, הרצאות, מוזיקה ומופעי מחול, ויש בו גם ספרייה יהודית. מועדון הספורט המלכותי מכבי הוא מרכז הספורט היהודי העיקרי בעיר.

בשנים האחרונות התרחשו באנטוורפן מספר אירועים אנטי יהודים. בשנת 1981 אירע פיגוע טרור בבית הכנסת ברחוב הופניר. עליית מפלגת הימין תרמה להחרפתה של אי סובלנות כלפי מהגרים לא אירופאים, וחברי המפלגה הביעו לעתים דעות נגד יהודים. פורום הארגונים היהודים בפלנדריה נוסד בשנות ה- 90, ומטרתו להביא לידיעת הציבור את סכנותיהן של האנטישמיות ושל דעות אנטי-דמוקרטיות, ששוב מרימות ראש בחברה הבלגית. בתחילת שנות האלפיים חלה עלייה במספר המקרים של פגיעות פיזיות ביהודים וברכוש יהודי, בעיקר מצד חברי קהילת המהגרים הערביים בעיר.