דלג לתוכן האתר >

עקנין, יוסף בן יהודה בן יעקב אבן

פילוסוף ומשורר. נולד בברצלונה, ספרד, עבר לפאז, מרוקו, וחי שם עד מותו. נראה שפגש את הרמב"ם בפאז וכתב שיר עצוב כשנסע למצרים. מניחים שהיה רופא. הוא מחברם של ספר חוקים ומשפטים והבהרות על עיקרי הדת,שאינם עוד בנמצא; מאמר על המידות והמשקלות; מבוא התלמוד; אסופת כתבים בענייני אתיקה ההיגיינה של הנשמות הבריאות וריפוין של נשמות חולות; ספר המוסר, פרשנות על פרקי אבות; וגילוי המסתורין והופעת האור, פרשנות על שיר השירים בערבית. נפטר בפאז, מרוקו.

A'QNIN, AQNINE, AKNIN, AKNINE, VAKNIN, WAKNIN, A'QNIN, OUAKNIN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. שם המשפחה עקנין מבוסס על שם חיבה לשם הפרטי יעקב.

הגרסה אוקנין, שפירושה "בנו של יעקב", מתועדת במרוקו מאז המאה ה-12.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה עקנין כוללים את הרופא והפילוסוף המרוקאי הרב יוסף עקנין שחי במאה ה-12.

פס, פאס, פז Fez

בערבית: فاس‎‎ 

עיר בצפון מערב מרוקו, בשוליים הצפוניים של הרי האטלס התיכון.


פס הייתה מטרופולין יהודי כמעט ללא הפסקה מימי ייסוד העיר בראשית המאה התשיעית ועד אמצע המאה ה- 17, פרט לתקופת שלטון שושלת אל-מוחדון (1248-1145) שבה כמעט נכחדה הקהילה. היהודים הגיעו לפס מאנדלוסיה עם המשפחות המוסלמיות הראשונות; מיד עם הגיעם נעשו לקהילה מכובדת ובעלת השפעה בעיר. בפס ישבה שמנה וסלתה של יהדות מרוקו, הן מבני התושבים והן ממגורשי ספרד, בעיר התרכזו מנהיגי העם, החכמים והסופרים עד המאה ה- 19. היהודים התגוררו ברובע משלהם (אל-פנדק אל-יהודי), ובהשפעתם נעשתה פס למרכז מסחרי חשוב.

בשנת 979, אחרי שהעיר נכבשה בידי גולוגין-יוסף הברברי, הוגלו יהודי פס לאשיר שבאלג'יריה. למן המאה העשירית ועד שנות ה- 30 של המאה ה- 11 היו יהודי פס נתונים בקשיים ופורענויות בגלל קרבות על השליטה בעיר בין בני אומיה הספרדים בקורדובה לבין האדריסים מושלי מרוקו, ולאחר הדחתם - קרבות עם שושלת בני זירי ושבטי הזנאתה הברברים. ב- 1032 נפלה פס בידי הברברים, וכ- 6,000 יהודים נהרגו מידיהם ברובע היהודי.

באמצע המאה ה- 11 הייתה פס הקהילה הגדולה ביותר במרוקו ורוב תושבי העיר היו יהודים. הם גרו כולם ליד המסגד המפורסם על שם אנשי קירואן וב- 1134 נאלצו לפנותם לשם הרחבת המסגד, אך בהתערבות שני הרופאים היהודים ששרתו בחצר המלך שולמו להם פיצויים. בשנת 1146 וב- 1147 היו פרעות ויהודים אולצו על-ידי המוחדון להתאסלם.

בשנת 1244 נכבשה פס בידי שושלת האלמורבידים, ויחסם ליהודים היה טוב. אולם ב- 1438, בגלל התעוררות דתית מוסלמית בעיר, אולצו היהודים לעבור ולהתגורר בשכונה מיוחדת, הראשונה מסוגה במרוקו, השכונה נקראה "מלאח" משום שהוקמה על ביצת מלח. ב- 1465 נערך טבח ביהודים, והקהילה התאוששה רק אחרי 1492, כשהחלו לבוא אליה מגורשי ספרד.

בימי השריפים הסעדים, במחצית השנייה של המאה ה- 16, איבדה פס את חשיבותה הפוליטית והכלכלית, ובעקבות זאת עזבו יהודים עשירים את העיר. באותה התקופה הועסקו יהודים בתפקידים שונים בחצר המלך; נודעו בני משפחת רותי.

באמצע המאה ה- 17 הועברו לפס 1,300 משפחות יהודיות עשירות מהעיר דילה והם הביאו לשנוי באופייה הספרדי של הקהילה. בשנת 1790 הרס המלך מולאי יזיד (1799-1790) את בתי הכנסת וגירש את היהודים מהעיר. רק ב- 1792 הותר להם לשוב, אך מספר היהודים שבאו היה קטן. ב- 1820 פשט שבט ודאיא על המלאח ושדד רכוש של יהודים.

כשבועיים לאחר הקמת הפרוטקטורט הצרפתי (1912) פרצה מרידה בפס, הקהילה היהודית שמנתה 12,000 נפש הותקפה, ורכושה הועלה באש. כ- 60 יהודים נהרגו. השלטונות הצרפתיים החרימו את נשקם של היהודים.

מ- 1925 החלו היהודים להתגורר בחלק החדש של פס. במפקד 1931 נימנו בפס 10,496 יהודים. רק העניים נשארו במלאח. בתקופת שלטון וישי (1943-1940) נרשמו התנפלויות על יהודים. ב- 1947 היו בקהילה 22,484 יהודים, מספר זה כולל את אלה שישבו בסביבות העיר. ב- 1951, לאחר עלייה לישראל, נותרו 12,648. רוב היהודים עלו לישראל ומיעוטם היגרו לקנדה ולצרפת. בשנות ה- 60 התחסלה הקהילה.


חיי הקהילה

הפעילות הרוחנית והדתית הענפה שהייתה בקרב הקהילה היהודית בפס עשתה את העיר לאחד המרכזים היהודיים החשובים במרוקו. בין אנשי רוח מפורסמים במאות ה- 9 וה- 10 היו יהודה בן-קוריש, הקראי הראשון שבא לפס והיה בלשן ופייטן; ר' דונש בן-לברט הפייטן ור' יהודה חייג' מראשוני המדקדקים. הרמב"ם בא לפס עם משפחתו בשנים 1160-1159, הרב יצחק בן-יעקב אלפסי (הרי"ף), שנולד בפס ב- 1031, הנציח את שמה בעולם היהודי.

מאז שהגיעו לפס מגורשי ספרד (1492) הם שהחזיקו במשרת נגיד הקהילה. הם הקימו ישיבות ובראשן עמדו אישים כמו נחמן בן-סונבל, שמואל חאג'ז, יהודה עוזיאל ושאול סררו (במאות ה- 16 וה- 17) ויהודה חיים בן-עטר (במאה ה- 18). דייניה המפורסמים של פס פעלו גם בקרב קהילות אחרות במרוקו. רבנים מפס יצאו ללמד בקהילות אחרות בחו"ל. משפחות מפורסמות היו: אבן-דנאן, אבן-עטר, אבן-צור, סירירו, מונסאנו, צרפתי. במחצית השנייה של המאה ה- 18 ירד מעט מעמדה של הקהילה.

מרבית היהודים היו צורפים, רוקמים ואורגים, ובתקופות שונות עסקו במסחר עם הודו.

בפס היו בתי כנסת רבים, ביניהם: בית כנסת על-שם ר' עמנואל מאנסאנו, בית כנסת של ר' מימון בן-שושן, בית כנסת של משפחת אבו-דנאן שנוסד בשנת 1792, בית כנסת על-שם ר' שמואל אלבז. כמו-כן היו בעיר חמש ישיבות.

הקהילה הפעילה מוסדות צדקה, ביניהם חברת גמילות חסדים "ר' שמעון בר יוחאי"; קופת "רחל אמנו" (1881) לאיסוף תרומות עבור הישוב בירושלים; קופת תרומות לכוללי הספרדים בירושלים (1881); חברת "ביקור חולים". במאה ה- 19 קודש בית עלמין חדש לאחר פינוי בית העלמין העתיק.

בפס פעלו ב- 1935 בתי ספר של רשת מוסדות "תלמוד תורה אם הבנים", שביקשו להתחרות בבית הספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שנוסד בשנת 1883 והייתה כלפיו הסתייגות. במלאח היו בית ספר לבנים ובית ספר לבנות ובעיר החדשה היה בית ספר מעורב.

פעילות ציונית מאורגנת החלה ב- 1908 עם ייסוד אגודת "חיבת ציון" שעסקה בהפצה של השקל ושל מניות אוצר ההתיישבות. הרעיון הציוני היה אפוף אוירה דתית של "אתחלתא דגאולה" ולכן היו הרבנים בעיר בין חברי האגודה.

אחרי הכיבוש הצרפתי (1912) החלה התנגדות מצד השלטונות לפעילות ציונית, וב- 1923 נאסרה הפעילות כליל.

לפני מלחמת העולם השנייה פעל בקהילה "חוג ללימוד יהדות", ב- 1944 נעשה החוג ל"מועדון הרצל" ועסק בפעילות חינוכית ספורטיבית והגנתית. כמו-כן פעלו ארגונים יהודיים כגון ויצ"ו, הקונגרס היהודי העולמי, תנועת הנוער בני-עקיבא ותנועות נוער ציוניות אחרות. בעזרת שליחי עלייה שפעלו בפס התארגנה העלייה לישראל.


בית הכנסת "רבי שלמה אבן דנאן" בפס
מהעתיקים והחשובים שבבתי הכנסת בצפון אפריקה. נבנה על ידי בעליו, משפחה יהודית בעלת השפעה ממרוקו, באמצע המאה ה-17, ובשלהי המאה ה-19 חודש וניתנה לו צורתו הנוכחית. המבנה, שנמצא בלב ה"מלאח" (רובע יהודי) הוא מזכרת נדירה מתקופת מפתח בתולדות יהדות מרוקו.

בית הכנסת, עדיין בבעלות פרטית, מכיל כנראה את האוסף השלם היחיד של תשמישי קדושה מרוקאיים, כולל תיבה עשויה עץ וברזל מחושל בצד המערבי; שני היכלות מגולפים בעץ בקיר המזרחי המקושט באריחים; ספסלי עץ, כולל כסא אליהו לברית המילה; מנורות שמן, ווילונות רקומים.

הכניסה לבית הכנסת דרך דלת צנועה לפרוזדור המוביל לאולם תפילה בעל שני מרכזים, מחולק על ידי שלושה עמודים מתומנים. הרצפה מרוצפת לבנים מזוגגות ירוקות-לבנות בדוגמת אדרת-הדג. בעבר היו מנורות שמן ונורות חשמל רבות, כולל נרות זיכרון, אולם אלה נעלמו.

במשך שנים רבות הלך מצבו של הבניין והידרדר, והוא נזקק לעבודות שימור. הקהילות היהודיות של פז ושל קזבלנקה נאבקו לשמר את בית הכנסת כחלק בלתי נפרד ממורשת יהדות מרוקו וכנכס היסטורי ותרבותי חשוב.

בית הכנסת נכלל ברשימת 100 מונומנטים בסכנה, במסגרת תכנית לשימור שיזם ארגון World Monuments Watch (WMW) לשמירה על מונומנטים.

לבסוף, נערך השיפוץ בסיועם האדיב של גופים פרטיים וציבוריים כולל ממשלת מרוקו וצאצאי משפחת אבן דנאן.

במאי 1999 נחנך בית הכנסת המשופץ, ונרשם כמונומנט היסטורי של פז. בפז ובאזור אין יהודים.

ברצלונה

עיר-נמל בצפון-מזרח ספרד.


מן הקהילות הוותיקות בספרד. כבר במאה ה-9 שימש יהודי מקומי כאיש-קשר בין שלטונות העיר לבין הקיסר קארל הקרח, ובין היהודים היו בעלי קרקעות בעיר ובסביבה. מסוף המאה ה-10 התגוררו היהודים ברובע משלהם בלב העיר העתיקה, בקירבת הנמל; עד היום נקרא הרחוב הראשי באותה סביבה בשם "רובע הקהל" ("קאלייה דל קאל"). היו בין היהודים טובעי מטבעות ובעלי זכיונות לפדות מן השבי חיילים מוסלמים ולהעבירם לדרום-ספרד. יהודים היו מארחי פמליית המלך בביקורה בברצלונה ושמרו על גן-החיות המלכותי. רובם עסקו במסחר ובמלאכה.

מן המחצית השנייה של המאה ה-11 מופיעים בתעודות "נשיאים" לבית ששת, ראשי הקהילה ויועצי השלטון גם יחד שלא נדחקו מעמדותיהם אלא בתחילת המאה ה-13 על-ידי קבוצת סוחרים ו"נאמנים" שהמלך הפקיד בידם את השמירה על חיי הדת והחברה בקהילה.

בשנת 1263 נערך בברצלונה ויכוח דתי, במעמד מלך אראגון, בין הרמב"ן (ר' משה בן נחמן - 1270-1194) לבין קבוצת נזירים בראשות המומר פאבלו כריסטיאני. בעקבות הוויכוח גברו הרדיפות על התלמוד והחריפה הצנזורה על ספרי קודש יהודיים.

כיובל שנים שימש ברבנות ברצלונה הרשב"א (ר' שלמה בן אברהם אדרת - 1310-1235) ובהנהגתו נעשתה ברצלונה החשובה והעשירה בקהילות ספרד.

ב-1306 הצטרפו לקהילה 60 משפחות מגולי צרפת ובכתב-זכויות חדש משנת 1327 הוקמה לצד ה"נאמנים" "מועצת-שלושים" שחיזקה את ידי ההנהגה. כעבור כעשר שנים מונו לראשונה "ברורי עבירות" שהוסמכו להעניש עברייני דת, לרבות משכילים.

ההסתה האנטי-יהודית, שרווחה עוד במאה ה-13, הביאה להטלת איסור על מסחר של יהודים עם מצרים ועם סוריה. ב-1348 הותקף הרובע היהודי.

ראשי הקהל ניספו ברובם ב"מגיפה השחורה". ב-1354 התכנסו בברצלונה נציגי קהילות בקאטאלוניה ובוואלנסיה לדיון בדרכי השיקום של היישובים היהודיים שנפגעו במגיפה. ר' נסים גירונדי חידש את הישיבה המקומית, שעם תלמידיה נמנו ר' יצחק בן ששת ור' חסדאי קרשקש, שניהל לאחר מכן את ענייני הקהילה במשך כעשרים שנה.

יהודי ברצלונה התפרנסו בעיקר ממלאכה - אריגה, צביעה, סנדלרות, נגרות, נפחות, ועיבוד אלמוגים - והיו מאורגנים באגודות-אומנים (גילדות) שתבעו את חלקם בהנהגת הקהילה. בשנת 1386 סולקה בפקודת המלך האוליגארכיה הישנה ולראשות הקהילה צורפו גם בעלי- מלאכה.

ב-5 באוגוסט 1391 תקפו כנופיות קאסטיליאנים את הרובע היהודי, רצחו כמאה יהודים ושדדו את בתיהם, וזאת למרות מאמצי שלטונות העיר להגן על היהודים. עשרה פורעים נדונו לתלייה. כעבור יומיים תקף את הרובע אספסוף של דייגים ועובדי נמל, ואיכרים מן הסביבה עלו על העיר, העלו באש את ארכיון בית-המשפט, השתלטו על המצודה והעמידו את היהודים בפני ברירה למות או להשתמד. בסך הכל נהרגו בשבוע המהומות כ-400 יהודים ויתרם הוטבלו לנצרות. 26 מתפרעים הוצאו להורג בפקודת המלך יוחנן הראשון; הוא גם נקט צעדים לשיקום היישוב היהודי ושחרר אותם לזמן-מה מתשלום מסים.

ר' חסדאי קרשקש הוסמך להביא יהודים ממקומות אחרים, אבל רק מעטים נענו לקריאה, ובab, 1401 נעצרו הפעולות להחדשות היישוב היהודי בברצלונה,בפקודתו של המלך מארטין הראשון, שנענה לבקשת העירונים. בשנת 1486 הנהיג המלך פרדינאנד את האינקוויזיציה בעיר לבדיקת כשרותם של "הנוצרים החדשים"; אחדים מהם נתגלו כיהודים סמויים והועלו על המוקד. יהודים רבים ממגורשי אראגון יצאו לגלות דרך נמל ברצלונה.


בתחילת המאה ה-20 התיישבו בברצלונה רוכלים יהודים יוצאי מארוקו ויוצאי טורקיה ועליהם נוספו יהודים מארצות הבלקן, וזאת לאחר שממשלת ספרד הודיעה על נכונותה להתיר כניסת יהודים ספרדיים (1931). אחרי מלחמת-העולם הראשונה הגיעו לעיר גם יהודים מפולין ומרומניה. עם עליית הנאצים הקימו יהודים יוצאי גרמניה מפעלים תעשייתיים בברצלונה. ב-1935 מנה היישוב היהודי בברצלונה 5,000 נפש, מרביתם אשכנזים.

בימי מלחמת האזרחים הספרדית (1939-1936) יצאו יהודים רבים לצרפת ולארץ-ישראל. בתקופת מלחמת-העולם השנייה פעל בברצלונה מרכז לפליטים יהודים בחסות ה"ג'וינט".


בשנת 1967 היה מספר תושבי ברצלונה 1,761,500 (1967), וב-1968 נימנו בה כ-3,000 יהודים. בברצלונה הקהילה המאורגנת ביותר בספרד והיא משותפת לספרדים ולאשכנזים. לקהילה רבנות, בית כנסת, מרכז קהילתי ותרבותי, בתי-ספר חלקיים ותלמוד-תורה. הפעילות בקרב הנוער היהודי כוללת מחנות-קיץ ופעולות ספורט (מכבי).

אוניברסיטת ברצלונה מקיימת חוגים במדעי היהדות.

בשנת 1998 חיו כ- 14,000 יהודים בספרד כולה. בברצלונה ישבו אז 3,500 יהודים. לקהילות הספרדית והאשכנזית בברצלונה בתי כנסת נפרדים בבניין משותף.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
עקנין, יוסף בן יהודה בן יעקב אבן
פילוסוף ומשורר. נולד בברצלונה, ספרד, עבר לפאז, מרוקו, וחי שם עד מותו. נראה שפגש את הרמב"ם בפאז וכתב שיר עצוב כשנסע למצרים. מניחים שהיה רופא. הוא מחברם של ספר חוקים ומשפטים והבהרות על עיקרי הדת,שאינם עוד בנמצא; מאמר על המידות והמשקלות; מבוא התלמוד; אסופת כתבים בענייני אתיקה ההיגיינה של הנשמות הבריאות וריפוין של נשמות חולות; ספר המוסר, פרשנות על פרקי אבות; וגילוי המסתורין והופעת האור, פרשנות על שיר השירים בערבית. נפטר בפאז, מרוקו.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
עקנין
A'QNIN, AQNINE, AKNIN, AKNINE, VAKNIN, WAKNIN, A'QNIN, OUAKNIN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. שם המשפחה עקנין מבוסס על שם חיבה לשם הפרטי יעקב.

הגרסה אוקנין, שפירושה "בנו של יעקב", מתועדת במרוקו מאז המאה ה-12.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה עקנין כוללים את הרופא והפילוסוף המרוקאי הרב יוסף עקנין שחי במאה ה-12.

פס, פאס

פס, פאס, פז Fez

בערבית: فاس‎‎ 

עיר בצפון מערב מרוקו, בשוליים הצפוניים של הרי האטלס התיכון.


פס הייתה מטרופולין יהודי כמעט ללא הפסקה מימי ייסוד העיר בראשית המאה התשיעית ועד אמצע המאה ה- 17, פרט לתקופת שלטון שושלת אל-מוחדון (1248-1145) שבה כמעט נכחדה הקהילה. היהודים הגיעו לפס מאנדלוסיה עם המשפחות המוסלמיות הראשונות; מיד עם הגיעם נעשו לקהילה מכובדת ובעלת השפעה בעיר. בפס ישבה שמנה וסלתה של יהדות מרוקו, הן מבני התושבים והן ממגורשי ספרד, בעיר התרכזו מנהיגי העם, החכמים והסופרים עד המאה ה- 19. היהודים התגוררו ברובע משלהם (אל-פנדק אל-יהודי), ובהשפעתם נעשתה פס למרכז מסחרי חשוב.

בשנת 979, אחרי שהעיר נכבשה בידי גולוגין-יוסף הברברי, הוגלו יהודי פס לאשיר שבאלג'יריה. למן המאה העשירית ועד שנות ה- 30 של המאה ה- 11 היו יהודי פס נתונים בקשיים ופורענויות בגלל קרבות על השליטה בעיר בין בני אומיה הספרדים בקורדובה לבין האדריסים מושלי מרוקו, ולאחר הדחתם - קרבות עם שושלת בני זירי ושבטי הזנאתה הברברים. ב- 1032 נפלה פס בידי הברברים, וכ- 6,000 יהודים נהרגו מידיהם ברובע היהודי.

באמצע המאה ה- 11 הייתה פס הקהילה הגדולה ביותר במרוקו ורוב תושבי העיר היו יהודים. הם גרו כולם ליד המסגד המפורסם על שם אנשי קירואן וב- 1134 נאלצו לפנותם לשם הרחבת המסגד, אך בהתערבות שני הרופאים היהודים ששרתו בחצר המלך שולמו להם פיצויים. בשנת 1146 וב- 1147 היו פרעות ויהודים אולצו על-ידי המוחדון להתאסלם.

בשנת 1244 נכבשה פס בידי שושלת האלמורבידים, ויחסם ליהודים היה טוב. אולם ב- 1438, בגלל התעוררות דתית מוסלמית בעיר, אולצו היהודים לעבור ולהתגורר בשכונה מיוחדת, הראשונה מסוגה במרוקו, השכונה נקראה "מלאח" משום שהוקמה על ביצת מלח. ב- 1465 נערך טבח ביהודים, והקהילה התאוששה רק אחרי 1492, כשהחלו לבוא אליה מגורשי ספרד.

בימי השריפים הסעדים, במחצית השנייה של המאה ה- 16, איבדה פס את חשיבותה הפוליטית והכלכלית, ובעקבות זאת עזבו יהודים עשירים את העיר. באותה התקופה הועסקו יהודים בתפקידים שונים בחצר המלך; נודעו בני משפחת רותי.

באמצע המאה ה- 17 הועברו לפס 1,300 משפחות יהודיות עשירות מהעיר דילה והם הביאו לשנוי באופייה הספרדי של הקהילה. בשנת 1790 הרס המלך מולאי יזיד (1799-1790) את בתי הכנסת וגירש את היהודים מהעיר. רק ב- 1792 הותר להם לשוב, אך מספר היהודים שבאו היה קטן. ב- 1820 פשט שבט ודאיא על המלאח ושדד רכוש של יהודים.

כשבועיים לאחר הקמת הפרוטקטורט הצרפתי (1912) פרצה מרידה בפס, הקהילה היהודית שמנתה 12,000 נפש הותקפה, ורכושה הועלה באש. כ- 60 יהודים נהרגו. השלטונות הצרפתיים החרימו את נשקם של היהודים.

מ- 1925 החלו היהודים להתגורר בחלק החדש של פס. במפקד 1931 נימנו בפס 10,496 יהודים. רק העניים נשארו במלאח. בתקופת שלטון וישי (1943-1940) נרשמו התנפלויות על יהודים. ב- 1947 היו בקהילה 22,484 יהודים, מספר זה כולל את אלה שישבו בסביבות העיר. ב- 1951, לאחר עלייה לישראל, נותרו 12,648. רוב היהודים עלו לישראל ומיעוטם היגרו לקנדה ולצרפת. בשנות ה- 60 התחסלה הקהילה.


חיי הקהילה

הפעילות הרוחנית והדתית הענפה שהייתה בקרב הקהילה היהודית בפס עשתה את העיר לאחד המרכזים היהודיים החשובים במרוקו. בין אנשי רוח מפורסמים במאות ה- 9 וה- 10 היו יהודה בן-קוריש, הקראי הראשון שבא לפס והיה בלשן ופייטן; ר' דונש בן-לברט הפייטן ור' יהודה חייג' מראשוני המדקדקים. הרמב"ם בא לפס עם משפחתו בשנים 1160-1159, הרב יצחק בן-יעקב אלפסי (הרי"ף), שנולד בפס ב- 1031, הנציח את שמה בעולם היהודי.

מאז שהגיעו לפס מגורשי ספרד (1492) הם שהחזיקו במשרת נגיד הקהילה. הם הקימו ישיבות ובראשן עמדו אישים כמו נחמן בן-סונבל, שמואל חאג'ז, יהודה עוזיאל ושאול סררו (במאות ה- 16 וה- 17) ויהודה חיים בן-עטר (במאה ה- 18). דייניה המפורסמים של פס פעלו גם בקרב קהילות אחרות במרוקו. רבנים מפס יצאו ללמד בקהילות אחרות בחו"ל. משפחות מפורסמות היו: אבן-דנאן, אבן-עטר, אבן-צור, סירירו, מונסאנו, צרפתי. במחצית השנייה של המאה ה- 18 ירד מעט מעמדה של הקהילה.

מרבית היהודים היו צורפים, רוקמים ואורגים, ובתקופות שונות עסקו במסחר עם הודו.

בפס היו בתי כנסת רבים, ביניהם: בית כנסת על-שם ר' עמנואל מאנסאנו, בית כנסת של ר' מימון בן-שושן, בית כנסת של משפחת אבו-דנאן שנוסד בשנת 1792, בית כנסת על-שם ר' שמואל אלבז. כמו-כן היו בעיר חמש ישיבות.

הקהילה הפעילה מוסדות צדקה, ביניהם חברת גמילות חסדים "ר' שמעון בר יוחאי"; קופת "רחל אמנו" (1881) לאיסוף תרומות עבור הישוב בירושלים; קופת תרומות לכוללי הספרדים בירושלים (1881); חברת "ביקור חולים". במאה ה- 19 קודש בית עלמין חדש לאחר פינוי בית העלמין העתיק.

בפס פעלו ב- 1935 בתי ספר של רשת מוסדות "תלמוד תורה אם הבנים", שביקשו להתחרות בבית הספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שנוסד בשנת 1883 והייתה כלפיו הסתייגות. במלאח היו בית ספר לבנים ובית ספר לבנות ובעיר החדשה היה בית ספר מעורב.

פעילות ציונית מאורגנת החלה ב- 1908 עם ייסוד אגודת "חיבת ציון" שעסקה בהפצה של השקל ושל מניות אוצר ההתיישבות. הרעיון הציוני היה אפוף אוירה דתית של "אתחלתא דגאולה" ולכן היו הרבנים בעיר בין חברי האגודה.

אחרי הכיבוש הצרפתי (1912) החלה התנגדות מצד השלטונות לפעילות ציונית, וב- 1923 נאסרה הפעילות כליל.

לפני מלחמת העולם השנייה פעל בקהילה "חוג ללימוד יהדות", ב- 1944 נעשה החוג ל"מועדון הרצל" ועסק בפעילות חינוכית ספורטיבית והגנתית. כמו-כן פעלו ארגונים יהודיים כגון ויצ"ו, הקונגרס היהודי העולמי, תנועת הנוער בני-עקיבא ותנועות נוער ציוניות אחרות. בעזרת שליחי עלייה שפעלו בפס התארגנה העלייה לישראל.


בית הכנסת "רבי שלמה אבן דנאן" בפס
מהעתיקים והחשובים שבבתי הכנסת בצפון אפריקה. נבנה על ידי בעליו, משפחה יהודית בעלת השפעה ממרוקו, באמצע המאה ה-17, ובשלהי המאה ה-19 חודש וניתנה לו צורתו הנוכחית. המבנה, שנמצא בלב ה"מלאח" (רובע יהודי) הוא מזכרת נדירה מתקופת מפתח בתולדות יהדות מרוקו.

בית הכנסת, עדיין בבעלות פרטית, מכיל כנראה את האוסף השלם היחיד של תשמישי קדושה מרוקאיים, כולל תיבה עשויה עץ וברזל מחושל בצד המערבי; שני היכלות מגולפים בעץ בקיר המזרחי המקושט באריחים; ספסלי עץ, כולל כסא אליהו לברית המילה; מנורות שמן, ווילונות רקומים.

הכניסה לבית הכנסת דרך דלת צנועה לפרוזדור המוביל לאולם תפילה בעל שני מרכזים, מחולק על ידי שלושה עמודים מתומנים. הרצפה מרוצפת לבנים מזוגגות ירוקות-לבנות בדוגמת אדרת-הדג. בעבר היו מנורות שמן ונורות חשמל רבות, כולל נרות זיכרון, אולם אלה נעלמו.

במשך שנים רבות הלך מצבו של הבניין והידרדר, והוא נזקק לעבודות שימור. הקהילות היהודיות של פז ושל קזבלנקה נאבקו לשמר את בית הכנסת כחלק בלתי נפרד ממורשת יהדות מרוקו וכנכס היסטורי ותרבותי חשוב.

בית הכנסת נכלל ברשימת 100 מונומנטים בסכנה, במסגרת תכנית לשימור שיזם ארגון World Monuments Watch (WMW) לשמירה על מונומנטים.

לבסוף, נערך השיפוץ בסיועם האדיב של גופים פרטיים וציבוריים כולל ממשלת מרוקו וצאצאי משפחת אבן דנאן.

במאי 1999 נחנך בית הכנסת המשופץ, ונרשם כמונומנט היסטורי של פז. בפז ובאזור אין יהודים.

ברצלונה
ברצלונה

עיר-נמל בצפון-מזרח ספרד.


מן הקהילות הוותיקות בספרד. כבר במאה ה-9 שימש יהודי מקומי כאיש-קשר בין שלטונות העיר לבין הקיסר קארל הקרח, ובין היהודים היו בעלי קרקעות בעיר ובסביבה. מסוף המאה ה-10 התגוררו היהודים ברובע משלהם בלב העיר העתיקה, בקירבת הנמל; עד היום נקרא הרחוב הראשי באותה סביבה בשם "רובע הקהל" ("קאלייה דל קאל"). היו בין היהודים טובעי מטבעות ובעלי זכיונות לפדות מן השבי חיילים מוסלמים ולהעבירם לדרום-ספרד. יהודים היו מארחי פמליית המלך בביקורה בברצלונה ושמרו על גן-החיות המלכותי. רובם עסקו במסחר ובמלאכה.

מן המחצית השנייה של המאה ה-11 מופיעים בתעודות "נשיאים" לבית ששת, ראשי הקהילה ויועצי השלטון גם יחד שלא נדחקו מעמדותיהם אלא בתחילת המאה ה-13 על-ידי קבוצת סוחרים ו"נאמנים" שהמלך הפקיד בידם את השמירה על חיי הדת והחברה בקהילה.

בשנת 1263 נערך בברצלונה ויכוח דתי, במעמד מלך אראגון, בין הרמב"ן (ר' משה בן נחמן - 1270-1194) לבין קבוצת נזירים בראשות המומר פאבלו כריסטיאני. בעקבות הוויכוח גברו הרדיפות על התלמוד והחריפה הצנזורה על ספרי קודש יהודיים.

כיובל שנים שימש ברבנות ברצלונה הרשב"א (ר' שלמה בן אברהם אדרת - 1310-1235) ובהנהגתו נעשתה ברצלונה החשובה והעשירה בקהילות ספרד.

ב-1306 הצטרפו לקהילה 60 משפחות מגולי צרפת ובכתב-זכויות חדש משנת 1327 הוקמה לצד ה"נאמנים" "מועצת-שלושים" שחיזקה את ידי ההנהגה. כעבור כעשר שנים מונו לראשונה "ברורי עבירות" שהוסמכו להעניש עברייני דת, לרבות משכילים.

ההסתה האנטי-יהודית, שרווחה עוד במאה ה-13, הביאה להטלת איסור על מסחר של יהודים עם מצרים ועם סוריה. ב-1348 הותקף הרובע היהודי.

ראשי הקהל ניספו ברובם ב"מגיפה השחורה". ב-1354 התכנסו בברצלונה נציגי קהילות בקאטאלוניה ובוואלנסיה לדיון בדרכי השיקום של היישובים היהודיים שנפגעו במגיפה. ר' נסים גירונדי חידש את הישיבה המקומית, שעם תלמידיה נמנו ר' יצחק בן ששת ור' חסדאי קרשקש, שניהל לאחר מכן את ענייני הקהילה במשך כעשרים שנה.

יהודי ברצלונה התפרנסו בעיקר ממלאכה - אריגה, צביעה, סנדלרות, נגרות, נפחות, ועיבוד אלמוגים - והיו מאורגנים באגודות-אומנים (גילדות) שתבעו את חלקם בהנהגת הקהילה. בשנת 1386 סולקה בפקודת המלך האוליגארכיה הישנה ולראשות הקהילה צורפו גם בעלי- מלאכה.

ב-5 באוגוסט 1391 תקפו כנופיות קאסטיליאנים את הרובע היהודי, רצחו כמאה יהודים ושדדו את בתיהם, וזאת למרות מאמצי שלטונות העיר להגן על היהודים. עשרה פורעים נדונו לתלייה. כעבור יומיים תקף את הרובע אספסוף של דייגים ועובדי נמל, ואיכרים מן הסביבה עלו על העיר, העלו באש את ארכיון בית-המשפט, השתלטו על המצודה והעמידו את היהודים בפני ברירה למות או להשתמד. בסך הכל נהרגו בשבוע המהומות כ-400 יהודים ויתרם הוטבלו לנצרות. 26 מתפרעים הוצאו להורג בפקודת המלך יוחנן הראשון; הוא גם נקט צעדים לשיקום היישוב היהודי ושחרר אותם לזמן-מה מתשלום מסים.

ר' חסדאי קרשקש הוסמך להביא יהודים ממקומות אחרים, אבל רק מעטים נענו לקריאה, ובab, 1401 נעצרו הפעולות להחדשות היישוב היהודי בברצלונה,בפקודתו של המלך מארטין הראשון, שנענה לבקשת העירונים. בשנת 1486 הנהיג המלך פרדינאנד את האינקוויזיציה בעיר לבדיקת כשרותם של "הנוצרים החדשים"; אחדים מהם נתגלו כיהודים סמויים והועלו על המוקד. יהודים רבים ממגורשי אראגון יצאו לגלות דרך נמל ברצלונה.


בתחילת המאה ה-20 התיישבו בברצלונה רוכלים יהודים יוצאי מארוקו ויוצאי טורקיה ועליהם נוספו יהודים מארצות הבלקן, וזאת לאחר שממשלת ספרד הודיעה על נכונותה להתיר כניסת יהודים ספרדיים (1931). אחרי מלחמת-העולם הראשונה הגיעו לעיר גם יהודים מפולין ומרומניה. עם עליית הנאצים הקימו יהודים יוצאי גרמניה מפעלים תעשייתיים בברצלונה. ב-1935 מנה היישוב היהודי בברצלונה 5,000 נפש, מרביתם אשכנזים.

בימי מלחמת האזרחים הספרדית (1939-1936) יצאו יהודים רבים לצרפת ולארץ-ישראל. בתקופת מלחמת-העולם השנייה פעל בברצלונה מרכז לפליטים יהודים בחסות ה"ג'וינט".


בשנת 1967 היה מספר תושבי ברצלונה 1,761,500 (1967), וב-1968 נימנו בה כ-3,000 יהודים. בברצלונה הקהילה המאורגנת ביותר בספרד והיא משותפת לספרדים ולאשכנזים. לקהילה רבנות, בית כנסת, מרכז קהילתי ותרבותי, בתי-ספר חלקיים ותלמוד-תורה. הפעילות בקרב הנוער היהודי כוללת מחנות-קיץ ופעולות ספורט (מכבי).

אוניברסיטת ברצלונה מקיימת חוגים במדעי היהדות.

בשנת 1998 חיו כ- 14,000 יהודים בספרד כולה. בברצלונה ישבו אז 3,500 יהודים. לקהילות הספרדית והאשכנזית בברצלונה בתי כנסת נפרדים בבניין משותף.