קהילת יהודי קושניצה

חוסט Chust
(בצ'כית גם Huste, בהונגרית Huszt)
עיר מחוז בדרום קרפטורוס, אוקראינה. בין שתי מלחמות העולם בתחומי צ'כוסלובקיה.

חוסט שוכנת על גדות הנהר טיסה Tisa על קווי רכבת בין טרנסילבניה לבין גליציה, באזור יערות, בוסתנים ושטחי מרעה. עד 1918 השתייכה העיר למחוז מאראמארוש שבהונגריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה חולק מחוז מאראמארוש, שטחיו שמדרום לטיסה סופחו לרומניה והשטח שמצפון לנהר, עם חוסט בתוכו, צורף לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

חוסט מתועדת לראשונה ב- 1241. ב- 1329 הוכרה כבירתן של ארבע "ערי כתר" והוענקו לה פריבילגיות של שלטון עצמי מוגבל. עד 1939 היו רוב תושבי חוסט רותנים (אוקראינים) ומיעוטם יהודים, סלובקים, הונגרים וגרמנים. בין השנים 1939 - 1945 הייתה חוסט תחת כיבוש הונגרי וב- 1945 סופחה לאוקראינה, אז רפובליקה בברית המועצות.

אין ידיעות מדוייקות על ראשית הקהילה היהודית בחוסט, כי רוב מסמכי הקהילה אבדו, אבל ידוע שיהודים ישבו באזור עוד בימי האימפריה הרומית. יהודים נוספים שהתיישבו במקום היו כנראה פליטי גזירות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648). יהודי תועד בעיר ב- 1677, ויהודי תושב המקום נזכר ב- 1712. ב- 1728 ישבו בחוסט בחסות הגרפים המקומיים שתי משפחות יהודיות וב- 1735 - שלוש משפחות. אחר כך, במשך כעשרים שנה, לא ישבו שם יהודים בגלל התנגדות התושבים ופרנסי העיר, למרות התועלת הכלכלית שהפיקו האצילים מהעסקת יהודים באחוזותיהם. ב- 1768 ישבה בחוסט רק משפחה יהודית אחת, ב- 1792 עלה מספר המשפחות ל- 14 וב- 1830 ל- 23 (132 נפשות). התפתחות מהירה של הקהילה חלה במחצית השנייה של המאה ה- 19, כשבוטלו ההגבלות על התיישבות היהודים ועל עיסוקיהם. ב- 1880 נמנו בקהילה 1,062 יהודים; ב- 1900 - 2,371; בשנת 1921 - כ- 3,400 וב- 1930 ישבו שם 4,821 יהודים, רובם באו מפולין.

קהילת חוסט נהייתה לאחד ממרכזי התורה בצפון הונגריה. שלא כקהילות יהודיות אחרות במחוז מאראמארוש, לא הייתה עיר של חסידים ובבית הכנסת הגדול התפללו בנוסח אשכנז.

החסידות החלה להשתרש בחוסט רק בראשית המאה ה- 20 כשחסידים רבים מהכפרים שבסביבה עקרו לעיר. הקבוצה הגדולה ביותר הייתה של חסידי סיגט-סאטמאר. כן היו קבוצות של חסידי בעלז וחסידי ויז'ניץ-קאסוב. רב כיהן בקהילה והיו גם דיין, שני שוחטים, שלושה משגיחי כשרות וחזן שניצח על מקהלת צעירים.

בית הכנסת הגדול הוקם כנראה באמצע המאה ה- 19. בחצרו היו כמה מבנים. באחד מהם שכנו דירת הרב, דירות השוחטים, השמש והבלן, משרדי הקהילה ואולם ישיבה גדול. כן היה שם בניין הישיבה ובית המדרש שלה. בקצה חצר בית הכנסת היו מקווה טהרה, אטליזים ומשחטה לעופות. בעיר עצמה היו כמה בתי המדרש: "הספרדי" של החסידים, "עצי חיים" של חסידי סיגט-סאטמאר, בית המדרש של האדמו"ר ר' ישראל יעקב לייפר, בית המדרש של חסידי ספינקה ואחרים. והיו גם הקלויז "דובר שלום" של חסידי בעלז וקלויז של חסידי ויז'ניץ.

בין מוסדות הקהילה היו "חברה קדישא", "ביקור חולים", ארגון נשים וכמה חברות צדקה. בכולם היו נציגים של כל הזרמים.

רב הקהילה הראשון, הרב יעקב בן רב אברהם מזידיצ'וב Zhidichov נתמנה עוד ב- 1812 ונפטר ב- 1823. אחריו כיהנו: הרב יעקב גוטליב, עזב כנראה ב- 1845; הרב מנחם א"ש שפתח (כנראה) את הישיבה הראשונה בחוסט ועזב ב- 1852; הגאון ר' שמואל (שמעלקע) קליין, בעל "צרור החיים", נבחר לרב ב- 1852, עמד בראש ישיבה במקום ועקר ב- 1861 לסעליש. באותה שנה נתמנה בחוסט הרב משה בן יוסף שיק, תלמידו של "החת"ם סופר" מפרסבורג, וטבע את חותמו על קהילת חוסט. בראשותו נעשתה הישיבה לאחת הגדולות בהונגריה ובמרוצת השנים יצאו מבין כתליה אלפי תלמידי-חכמים, רבים מהם כיהנו כרבנים. הרב מ' שיק היה בין מייסדי "שומרי הדת", תנועה שממנה צמח הזרם האורתודוקסי; ובקונגרס הכלל ארצי של יהודי הונגריה (סוף 1968, ינואר 1969), היה הרב מ' שיק ממתנגדי הניאולוגים שטענו שרצו שנויים במנהגי הדת והשתלבות בחברה ההונגרית. הרב שיק היה לימים נשיא הרבנים האורתודוקסים ברותניה ונפטר ב- 1879. בשנים 1881 - 1882 כיהן בחוסט הרב הגאון ר' עמרם בן יצחק יעקב בלום. יורשו הרב ר' יואל צבי רוט, בעל שו"ת "בית היוצר", כיהן מ- 1884 עד מותו ב- 1892. גם הרב רוט היה ראש הישיבה. בשנת 1893 נתמנה הרב משה בן עמרם גרינוואלד Gruenwald, בעל "ערוגת הבשם", תלמידו של ה"כתב סופר". הוא נפטר ב- 1910 ואת מקומו ירש בנו הבכור, הרב אברהם יוסף גרינוואלד. מספר התלמידים בישיבה בראשותו הלך ופחת והרב עקר ב- 1921 לאוז'הורוד Uzhorod. אז הוזמן לכהן כרב בחוסט הגאון ר' יוסף צבי בן ישראל דושינסקי Duschinski. הוא הביא עמו עשרות תלמידים מישיבתו בגאלאנטה Galanta וחידש את הפעילות התורנית. בשנות השיא למדו בישיבה בראשותו כ- 400 תלמידים. ב- 1933 עלה הרב דושינסקי לארץ ישראל, ונבחר לרבה הראשי של העדה החרדית בירושלים. הרב האחרון של חוסט היה נכדו של בעל "ערוגת הבשם" הרב יהושע בן אברהם יוסף גרינוואלד. בישיבה בראשותו למדו כ- 130 תלמידים. הדיין ר' יעקב קטינא Katina, חסיד צאנז, הוציא לאור כמה ספרים בעילום שם. ספרו "נחמי האב" תורגם גם לערבית-יהודית ונדפס באי ג'רבה. ר' קטינא נפטר ב- 1890. הדיין ר' שמואל דוד פרידמן Friedman שימש כחבר בי"ד במשך כחמישים שנה. הדיין האחרון, ר' יעקב הכהן פרידמן, ניספה בשואה.

בין ראשי הקהילה היו: ר' משה רוזנפלד, כיהן עד סוף שנות העשרים למאה ה- 20. בשנות השלושים כיהנו ר' בנימין, ששימש גם כיועץ לענייני קרפטורוס במשרד הפנים; ר' מרדכי דוידוביטש ור' יקותיאל יהודה הולנדר, כנראה ראש הקהילה האחרון.

רוב הילדים היהודים בחוסט למדו מאלף-בית עד לגמרא ותוספות במסגרת של "ישיבה קטנה", בבית הספר "תלמוד תורה". מקצתם למדו בכמה "חדרים" פרטיים. ב- 1923 הקימו בני קהילה ציוניים בית ספר יסודי יהודי עברי, ולמדו בו כ- 40 תלמידים; כעבור שנתיים נסגר בית הספר בגלל התנגדות האורתודוקסים, ונפתח מחדש ב- 1929 כשכל המורים בו היו דתיים. במרוצת השנים הוכר כבית ספר "אזרחי" (בהונגרית Polgari) המקביל לחטיבת ביניים. קודם לימדו שם בצ'כית אחר כך בהונגרית ולימודי יהדות לימדו בעברית. ב- 1934 נפתח בית ספר לבנות "בית יעקב", תלמידותיו למדו בשעות אחרי הצהרים בבתי הספר הכלליים.

פרנסתם של היהודים הראשונים שהתיישבו במחוז מאראמארוש במאה ה- 17 הוגבלה ל"ארנדה" (חכירת משק אחוזות של האצילים), חכירת בישול יין-שרף ומכירתו הקמעונאית. בראשית המאה ה- 18 חכר היהודי אברהם מאיר שלוש טחנות קמח ובית מרזח, וקיבל זיכיון לבישול מי דבש ויין-שרף. יהודי אחר חכר בית מרזח. את מסיהם שילמו היהודים לאצילים. ב- 1746 הכבידה המלכה מריה טרזיה את עול המסים על יהודי הממלכה. מצבם השתפר רק בעקבות האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867).

בראשית המאה ה- 20 מבין כ- 1,500 מפרנסים יהודים השתייכו כ- 60 עד 70 אחוזים לבעלי הכנסה בינונית, קרוב לעשרה אחוזים מבני הקהילה היו אמידים וכעשרים אחוזים נזקקו לסעד. הסוחרים היהודים סחרו בעיקר בעץ ומוצריו, בתבואה, בפירות, בצאן ובבקר. בבעלות יהודי חוסט היו עשרות חנויות, בתי מרזח ובתי הארחה. הם הקימו בית חרושת ללבני-בניין, תחנת חשמל, מחצבת אבנים, בתי מלאכה גדולים לרהיטים, לכובעים, לטליתות, מפעל לזיקוק שמן, מנסרה, טחנות קמח ומגרסות תירס. בידיהם היו גם קרקעות, שטחי יערות, מטעים ותעשיית חלב. עשרות משפחות התפרנסו כבעלי מלאכה, כעגלונים ובעלי כרכרות, כחקלאים וכשכירי יום. רוב עורכי-הדין והרופאים בעיר היו יהודים, ויהודים עבדו גם כפקידים במנהל העירוני.

בימי הרפובליקה הצ'כוסלובקית (1920 - 1938), הייתה בחוסט פעילות פוליטית ופעילות ציונית. ב- 1923 ישבו חמישה נציגי המפלגה היהודית המאוחדת במועצת העיר."המזרחי" פתח סניף במקום אחרי מלחמת העולם הראשונה, רוב החברים היו בחורי ישיבה. אגודת הצופים היהודית "השומר קדימה" החלה לפעול בחוסט בשנות העשרים, וקדמה ל"השומר הצעיר". הקן של בית"ר, שהתארגן בחוסט ב- 1930, היה מהפעילים בקרפטורוס. גם "צעירי המזרחי" התארגנו ב- 1930. בשנות השלושים פרשו מקצת חברי "השומר הצעיר" וייסדו את סניף "החלוץ" בעיר. הפעילויות הציוניות נערכו בבניין בית הספר העברי.

רוב מנהיגי הקהילה וחסידי ויז'ניץ נמנו עם תנועת "אגודת ישראל" הלא ציונית, שעסקה בעיקר בחינוך לתורה ובפעילות פוליטית לקראת בחירות לפארלאמנט הצ'כי. בראשית שנות ה- 30 נערכה בחוסט הוועידה הראשונה של "צעירי אגודת ישראל" בצ'כוסלובקיה, בעקבותיה הקימה התנועה הכשרה חקלאית בסלובקיה. כן פעלו "פרחי אגודת ישראל".

עשרות צעירים בוגרי התנועות הציוניות יצאו להכשרות בסלובקיה והוכשרו בעבודה בחקלאות ובמלאכה לפני עלייתם לארץ ישראל. מקצתם עלו בדרכים חוקיות ומקצתם בדרך ההעפלה. ב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 110 מיהודי חוסט.

ב- 1941 ישבו בחוסט 6,023 יהודים באוכלוסייה של 21,118 נפשות.


תקופת השואה
בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ובעקבות בוררות וינה מ- 2 בנובמבר, צורפו להונגריה שטחים מדרום סלובקיה ומקרפטורוס. לחלק מקרפטורוס ניתנה ב- 23 בנובמבר 1938 אוטונומיה רותנית (אוקראינית) בחסות גרמניה הנאצית. חוסט נעשתה בירת האוטונומיה. האוקראינים התעללו ביהודים ואיומי הרצח התכופים נפדו בדרך כלל בתשלום כופר. ב- 15 במארס 1939 כבשו ההונגרים את שטחי האוטונומיה ותוך כמה שבועות פיטרו את כל הפקידים היהודיים במשרדים הציבוריים, הגבילו את רשיונות עורכי- הדין, והפקיעו מפעלים ובתי עסק מידי היהודים. מעצרים וחקירות, התקפות ופגיעות גופניות ביהודים הלכו ותכפו. אחרי פרוץ המלחמה (ספטמבר 1939) ולמרות הקשיים, סייעה הקהילה לפליטים יהודים מפולין הכבושה.

ב- 13 ביולי 1941 גורשו מחוסט 150 משפחות יהודיות (כ- 500 נפשות), שלא היו בידיהן תעודות אזרחות הונגרית, לאתר הרצח בקמנץ פודולסק Kamenetz Podolski באוקראינה.

גברים יהודים בני 18 - 48 גוייסו לעבודות כפייה כשרות עזר לצבא ההונגרי, שלחם לצד הגרמנים, ונשלחו לחזית אוקראינה, שם מתו ברעב, במחלות ובשדות מוקשים. המגוייסים שנשבו בידי הצבא האדום, התגייסו ליחידה הצ'כית (במסגרת הצבא האדום) בראשות הגנרל סבובודה וכמה מהם נפלו בקרבות. מבין עובדי הכפייה נשלחה פלוגה שלמה, שרוב חבריה היו יהודים בני חוסט והסביבה, למכרות הנחושת בבור שביוגוסלביה, ורובם נרצחו שם בעת עבודתם בידי חיילים הונגרים.

ב- 19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. מונה יודנראט ובראשו העורך-דין ד"ר הגדוש Hegedues. היהודים נדרשו למסור לשלטונות את חפצי הערך שלהם ונושלו מנכסיהם. נקבע גיטו במבני חצר בית הכנסת הגדול. במוצאי חג הפסח נעצרו כ- 40 ממנהיגי הקהילה כבני ערובה להכנסת היהודים לגיטו. בני הערובה הוכו ועונו. לגיטו חוסט הובאו בין 20 ל- 27 באפריל 1944 כ- 8,000 יהודי העיר והסביבה. היודנראט פתח מטבח ציבורי. ניסיונות בריחה מהגיטו נכשלו בגלל עוינות תושבי העיר. ב- 22, ב- 25 וב- 30 במאי 1944 שולחו יהודי הגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ, ורובם מצאו שם את מותם.


ב- 1945, בתום המלחמה, חזרו לחוסט כחמישים יהודים משארית הפליטה, ואליהם הצטרפו יהודים ממקומות אחרים. בקיץ 1946 ישבו בעיר כ- 400 יהודים. הם התלכדו סביב בית המדרש של ר' משה אהרן, טיהרו את בתי התפילה, שכרו שוחטים וזמן מה ניהלו חיי קהילה ערים. שוב השתלבו היהודים בחיי החברה ותפסו עמדות ציבוריות בחוסט. ד"ר ישראל ארצי כיהן במשך כמה חודשים כסגן ראש העירייה. לימים מכרו יהודים את רכושם והיגרו. בין 1965 ל- 1967 עלו רבים לישראל ואילו היהודים שנותרו בעיר תחת השלטון הסובייטי ניהלו חיי קהילה מוגבלים. בתי המדרש הוחרמו. בניין בית המדרש החסידי נעשה לבית קולנוע, ו"עצי חיים" שימש כמחסן. הריסת בניין בית הכנסת הגדול בידי השלטונות סוכלה אחרי הפגנות של מאות נשים יהודיות מהאזור כולו.

קרצקי Keretsky

Kerecki; בהונגרית: Kerecke

כפר במחוז חוסט Chust, קארפאטורוס, אוקראינה.


הכפר קרצקי שוכן בעמק הנהר בורז'בה Borzhava, כ- 40 ק"מ מצפון לעיר חוסט. האזור השתייך למחוז מאראמארוש הונגריה, בין השנים 1919 - 1939 לרפובליקה הצ'כוסלובקית, במלחמת העולם השנייה היה תחת כיבוש הונגרי, וב- 1945 סופח לאוקראינה, אז רפובליקה בברית המועצות.

היהודי שמוליא (שמואל) ומשפחתו שתועדו בקרצקי במפקד יהודי הונגריה ב- 1768, היו כנראה היהודים הראשונים בכפר. ב- 1830 עדיין ישבו רק תשעה יהודים בין 937 תושבי קרצקי. קהילה יהודית נוסדה כנראה באמצע המאה ה- 19. אז כבר היה מניין קבוע, מקווה טהרה ובית עלמין, והועסק שוחט. רוב יהודי קרצקי באו מגליציה. הם החמירו בקיום המצוות, והיו ביניהם חסידים רבים. ילדיהם למדו ב"חדר", מקצתם המשיכו את לימודיהם בישיבות בערים ומיעוטם למדו בגמנסיה העברית במוקאצ'בו (מונקץ'). בין תלמידי חכמים של קרצקי מתועד בשו"ת מהמאה ה- 19 ר' ישראל דובר וייס. ר' יעקב בק מקרצקי נזכר בשו"ת "ערוגת הבשם" מאותה התקופה. קהילת קרצקי סייעה בתרומות להקמת "כולל מונקאץ' ועשרה בצירקן" בירושלים בשנת 1909.

בית הכנסת הוקם בקרצקי לצד הכביש הראשי במרכז הכפר. בניין בית הכנסת שימש גם ללימוד תורה ומשניות ולקיום אספות. שם נערכו הצגות פורים, שבהן השתתפו גם יהודי היישובים בסביבה. סמוך לבית הכנסת עמד בניין בן שלושה חדרים של "תלמוד תורה". לפני הקמתו למדו הילדים ב"שטיבל" שבבניין בית המדרש. בחצר בית הכנסת הייתה גם מאפיית מצות. המקווה היה סמוך לנחל ובית העלמין שכן מחוץ לכפר, מעברו השני של הנהר בורז'בה.

הרב הראשון של קרצקי, הרב החסיד אהרן זילבשטיין, בנו של הרב ישעיה זילברשטיין בעל "מעשי למלך מוויצן", נתמנה ב- 1911. אחרי מלחמת העולם הראשונה עזב הרב זילברשטיין את המקום. אחריו כיהן הרב חנוך העניך מאייר, אב בית דין ואדמו"ר בסאסוב. הוא בא לקרצקי אחרי שנמלט מסאסוב בעקבות חיפוש אחרי צעירים שסרבו להתגייס לצבא הפולני ומצאו מקלט ביישיבתו. האדמו"ר מסאבוס נתמנה לרב בקרצקי ב- 1923. בזכות הישיבה שהקים נעשה הכפר מרכז חסידי גדול. הרב אמנם התנגד להקמת הגימנסיה העברית במונקאץ', אבל תמך בישיבות ובמוסדות דת בארץ ישראל. ב- 1941 נמלט האדמו"ר חנוך העניך מהמקום מפני רודפיו ההונגרים. לפני עזיבתו מינה במקומו את בנו, בן ה- 15, הרב יצחק מאיר, לרב בקרצקי.

בין שתי מלחמות העולם כיהן זמן מה סנדר רוזמן כראש הקהילה. בין מוסדות הקהילה היו: חברה ש"ס, חברה משניות וחברה קדישה.

היהודים הראשונים בקרצקי התפרנסו מחקלאות. בין שתי מלחמות העולם חיו בקרצקי כ- 55 משפחות יהודיות. מלבד כמה בעלי בתים היו רובם עניים מרודים, שהתפרנסו ממסחר זעיר ממלאכה וכעובדי כפיים. בבעלות אחד היהודים היה מפעל לעיבוד עצים שבו הועסקו יהודים. בתי היהודים שכנו במרכז הכפר ולידם היה משק עזר ומשק חי קטן לצרכי המשפחה.

אמנם ב- 1867 קיבלו יהודי הונגריה זכויות אזרח, אבל רוב יהודי קרצקי לא נעשו אזרחים הונגרים ולא השתלבו בחיי הציבור ההונגרי. למרות זאת התגייסו כמה מיהודי קרצקי לצבא ההונגרי במלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918), אחד מהם נפצע. גם בימי שלטון הרפובליקה הצ'כוסלובקית לא שינו יהודי הכפר את אורח חייהם הבדלני החסידי. יחס התושבים אל הקהילה היהודית היה סובלני בדרך כלל. רק ילדי הנוצרים הציקו לילדים היהודים. בעידוד הרב חנוך העניך יצאו כמה חברי "אגודת ישראל" להכשרה ועלו עוד ב- 1939 לארץ ישראל.

ב- 1930 חיו בקרצקי 287 יהודים באוכלוסייה של 3,060 נפשות.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נעשה אזור קארפאטורוס שבו שוכן קרצקי, אוטונומיה רותנית כבר בנובמבר אותה השנה. ב- 15 במרס 1939 כבש הצבא ההונגרי את שטחי האוטונומיה. חוקי האפלייה הגזעניים של ממשלת הונגריה הפרו- גרמנית הותירו יהודים רבים בלי פרנסה, בגלל שלילת רשיונות העבודה והמסחר שלהם. צעירים גוייסו לצבא ההונגרי הסדיר וב- 1940 הועברו לפלוגות לעבודות כפייה במסגרת הצבאית. למקום הובאו עובדי כפייה יהודים גם ממקומות אחרים. מבין אלה שנלקחו לחזית באוקראינה הסתננו כמה יהודים לצד הרוסים, והתנדבו לשרת בשורותיהם. אחר כך הצטרפו ליחידה הצ'כית של הגנרל סבובודה והיו בין משחררי פראג.

ב- 1941 ישבו בקרצקי 327 יהודים. בקיץ אותה השנה, גורשו לשטחי פולין הכבושים בידי הגרמנים יהודים שלא היו תושבי קבע בהונגריה. הרב חנוך חעניך, שהיה בין המועמדים לגירוש, הסתתר בבית בודד ביער. מספרים שרודפיו ההונגרים מצאו אותו במקום מחבואו, אך לא עצרו אותו, כי ראו בו קדוש. רוב היהודים שגורשו לפולין נרצחו ליד העיר קולומיאה.

ב- 19 במרס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. מיד אחרי חג הפסח הובלו יהודי קרצקי ברגל דרך הרי הקארפאטים לעיר מונקא'ץ. הזקנים והחולים הובלו בעגלות. יהודי קרצקי היו הראשונים שהוכנסו שם לגיטו שהותקן בבית החרושת ללבנים, אחריהם רוכזו שם אלפי יהודים מהאזור. כעבור שבעה שבועות הובלו יהודי קרצקי למחנה ההשמדה אושוויץ. כמה גברים מקרצקי שעבדו שם במכרה פחם, נלקחו עם נסיגת הגרמנים ב"צעדת המוות" לגרמניה. כולם ניספו בדרך בקור וברעב או נורו בידי אנשי ס"ס, ונקברו בצידי הדרך.

רק מעטים מבני קהילת קרצקי שרדו אחרי המלחמה. אלה שחזרו לכפרם עזבו תוך זמן קצר בגלל עויינות התושבים. רוב הניצולים עלו לארץ ישראל, מקצתם היגרו לארצות הברית.

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/