חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

לוין-אפשטיין, אליהו זאב

Zionist

Born in Vilkaviskis, he became director of a Hebrew bookstore and publishing firm established in Warsaw by his father. He was an early member of Hibbat Zion and of the secret Zionist order, Bene Moshe. On behalf of the Menuha ve-Nahala settlement society he went to Erets Israel to purchase the land on which Rehovot was founded. In 1900 Lewin-Epstein settled in New York as representative of the Carmel Wine Company and for a time was treasurer of the Federation of American Zionists. In 1918 he went to Palestine with the American Zionist Medical Unit which he managed. He was also attached to the Zionist Commission and settled in Palestine.
תאריך לידה:
1863
תאריך פטירה:
1932
מקום לידה:
וילקובישק
סוג אישיות:
ציונים
מספר פריט:
155994
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
LEWIN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

לוין הוא גרסה של השם לוי וגם השם של שתי עיירות בשלזיה. בתור שם יהודי, לוין קשור בשם המקראי לוי ויכול להצביע על השתייכות המשפחה ללוויים. לוי המקראי הוא בנם השלישי של יעקב ולאה.

שם זה קשור בלובה, השם המקביל בגרמנית לשם העברי אריה שהוא הכינוי המקובל של יהודה בכל תפוצות ישראל. שם זה שימש קודם כשם פרטי ולימים הפף לשם משפחה קבוע. יהודה המקראי היה בנם הרביעי של יעקב ולאה. על שמו נקרא עם ישראל "היהודים". הכינוי אריה תורגם לשפות רבות, ביניהן לאו או לאונוס בלטינית; לאונה או לאוני באיטלקית; ליון בצרפתית; לובה בגרמנית; לב בשפות הסלביות; ולייב או לב ביידיש. שמות אלה יצרו פטרונימים רבים, כלומר שמות משפחה שנגזרו משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה. לפעמים שמות אלה שונו לגרסאות שהפירוש והאיות שלהן רחוקים מאד מהצורה המקורית של השמות, אם כי מבחינה פונטית הן מזכירות את השמות המקוריים. בחלק מהמקרים, לב הינו שם טופונימי (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. לעתים קרובות שם זה קשור בשמות של מקומות, כמו לאון, שהוא שמה של עיר וממלכה מימי הביניים בספרד, וליון, עיר הבירה של מחוז רון במרכז צרפת.

שמות מקומות נוספים הקשורים בשם משפחה זה כוללים את לבין בז'סקי / לובין בשלזיה תחתונה, דרום מערב פולין; לבובק שלונסקי (לובנברג, בגרמנית) בשלזיה; לוונשטיין בווירטמברג, גרמניה; לבין ליד אוסטק בצפון בוהמיה; לבין (הומלשטאט, בגרמנית) בשלזיה תחתונה; או לביצה (לבה, בהונגרית) בדרום סלובקיה. לאונטה מתועד כשם יהודי במאה ה-12; לאו בשנת 1204; ליון ב-1292; יהודה סיר לאון במאה ה-13; לובלינוס ב-1334; לאונוס ב-1486; וליון ב-1621.

שמות משפחה יהודיים המבוססים על שמות אלה והגרסאות שלהם כוללים את לאון ודה לאון, המתועדים בראשיתה של המאה ה-16; ליון בשנת 1670; לאונרד ב-1717, ליון ב-1726 ולוב ב-1792.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי לוין כוללים את התלמודאי הרב יהושע השל בן-אליה זאב הלוי לוין (1883-1818), אשר נולד בליטא ושימש כרב של היהודים יוצאי רוסיה בפריס, צרפת; את הרוקח הגרמני לואיס לוין (1929-1850); ואת הפסיכולוג והמחבר האמריקאי יליד גרמניה קורט זדה לוין (1947-1890).
EPSTEIN, EPPSTEIN, EBSTEIN, EPSTEEN, EPSHTEIN, EPPENSTEIN, EPPSTEINER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שמות המשפחה היהודיים בקבוצה הזאת קשורים ביישובים אבשטיין אשר בסטיריה, אוסטריה, ו/או העיירה אפשטיין במערב גרמניה. פירוש הסופית הגרמנית / יידיש "-אר" הוא "מ-", "מוצאו מ-" וגם "בנו של". שמות משפחה אשר נגזרו משמות המקומות האלה מתועדים החל מסוף המאה ה-14. וילהלם אבשטיין (1912-1836) היה רופא ומחבר גרמני.

סימון אפנשטיין (1920-1864) היה הסיסטריון, מחבר ומחנך גרמני; פאול אפשטיין (1944-1901) היה כלכלן וסוציולוג גרמני אשר נספה במחנה הריכוז הגרמני טרזינשטאט בזמן מלחמת העולם השנייה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אפשטיין כוללים את התלמודאי הרב נתן הלוי אפשטיין אשר חי בגרמניה במאה ה-15; את מקס אפשטיין, תעשיין ונדבן אמריקאי מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20; את יעקוב אפשטיין (1959-1880), פסל בריטי יליד ארה"ב; ואת יצחק אפשטיין (1943-1862), סופר ובלשן עברי, מחלוצי החינוך המודרני בארץ ישראל.

וילקובישק Vilkaviskis

עיר מחוז, דרום מערב ליטא.


וילקובישק שכנה במרחק כ- 15 ק"מ מהגבול הגרמני (פרוסיה המזרחית), בדרך המלך המוליכה מקובנה לקניגסברג (מאז 1945 קלינינגרד). העיר נוסדה בראשית המאה ה- 15, קיבלה זכויות עיר בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה ה- 16, עברה לשליטת פרוסיה עם חלוקות פולין בסוף המאה ה-18, נכללה בנסיכות הוארשאית בראשית המאה ה-19 ועברה לשליטת רוסיה הצארית ב-1815 (בעקבות קונגרס וינה). בעת מלחמת נפוליאון ברוסיה, ב- 1812, ישבו צבאותיו באזור ומפקדתו שהתה זמן-מה בוילקובישק.

הישוב היהודי בוילקובישק היה מן הראשונים בליטא, יהודים מפרוסיה התיישבו שם כבר בראשית המאה ה-17. אשתו של המלך זיגמונט אוגוסט תרמה עצים לבניין בית הכנסת.

במאה ה-19 היו רוב אוכלוסי העיר יהודים, במפקד של שנת 1856 נמנו שם 4,417 יהודים לצד 834 נוצרים. לפני מלחמת העולם הראשונה ישבו בוילקובישק 850 משפחות יהודיות. בימי המלחמה, בעת הכיבוש הגרמני, שימש בנדט רבינוביץ היהודי כראש העיר.

לפני מלחמת העולם הראשונה למדו ילדי הקהילה בחדרים בעיר ואחר כך בישיבה במקום או בערים הסמוכות. בליטא העצמאית הייתה בוילקובישק ישיבה קטנה, בית ספר עממי עברי מרשת "תרבות", בית ספר ביידיש, בית ספר למלאכה ומ-1919 גימנסיה עברית ריאלית מן הראשונות בליטא ולמדו בה גם תלמידים מיישובי הסביבה. כן היו בעיר שתי ספריות, האחת עברית וכללית והשנייה ביידיש; וילקובישק נודעה בליטא כעיר של תורה והשכלה.

גאוות הקהילה הייתה על לבית הכנסת העתיק שלה, שבנייתו החלה עוד בראשית המאה ה- 16, ובו היה ארון קודש מרהיב מעשה אמן. כן היו במקום בית מדרש, ארבעה "קלויזים" ו"שטיבל" אחד. בית תפילה נפרד היה לפועלי הזיף (שיער חזיר).

ברבנות שימשו רבנים ידועי שם וביניהם: רבי אליעזר לנדוי, רבי יעקב דב בעל הפרוש לתלמוד הירושלמי, ר' צבי הירש מה יפית, ר' אליהו גרין, ר' אלחנן הפרוש, ר' בערל קאמאיקה ור' אברהם פלטינוב.

מוסדות הציבור של הקהילה, שנחרבו במלחמת העולם הראשונה, שוקמו והורחבו בימי ליטא העצמאית, היו ביניהם: מושב זקנים, ביקור חולים, מרפאה, בית ילדים, לינת צדק וגמילות חסדים. בשנת 1921 ישבו בעיר למעלה מ-3,000 יהודים.

בעבר התפרנסו יהודי וילקובישק על המסחר והמלאכה, לפני מלחמת העולם הראשונה היה המסחר בעצים ובתוצרת חקלאית ויצואו לגרמניה בידי יהודים. יהודים רבים עבדו בתעשיית מברשות מזיפי חזיר, ואחרים היו איכרים וסוחרים בפירות ובירקות בעיר ובסביבתה.

הפועלים היו מאורגנים באיגוד מקצועי ("עושי המברשות") בהשפעת עסקני ה"בונד", ואף הוציאו כתב עת בשם "דער ועקער" (המעורר). הם היו בין פועלי התעשייה הראשונים שנאבקו על זכויותיהם, וכבר בשנים 1839-1837 היו שם שביתות של פועלים יהודים שהונהגו ביד ה"בונד". דלת העם התפרנסו בקושי ממלאכה וממסחר זעיר, ומפאת הקשיים הייתה בתקופות שונות תנועת הגירה לארצות אמריקה ולדרום אפריקה.

חיי הציבור בווילקובישק הושפעו בעיקר מן הציונות ומאירגוני הפועלים. "פועלי ציון" והבונד זכו לרוב מוחלט בבחירות. בין שתי מלחמות העולם היה רוב הנוער מאורגן בתנועות הנוער הציוניות ובאגודות הספורט "מכבי" ו"הפועל".

ב-1939 ישבו בווילקובישק 3,609 יהודים והיו %45 מאוכלוסיתה.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

כבר ביום הראשון למתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נכבשה וילקובישק בידי הצבא הגרמני. יהודים שניסו להמלט מן העיר ושבו כשנחסמו הדרכים על-ידי הגרמנים, מצאו את בתיהם שרופים. רוב בתי היהודים בוילקובישק נשרפו בהפצצות ונפוצה עלילה שהיהודים הם אשר הציתו את העיר.

וילקובישק הייתה ברצועת 25 ק"מ מן הגבול הגרמני, שלגביה הייתה החלטה להשמדה מיידית של היהודים והקומוניסטים. ראש הגיסטאפו בעיר טילזיט מונה על הביצוע. בינתיים נטפלו ליטאים מקומיים ליהודים והובילו את הגרמנים לבתיהם לשדוד את רכושם. הגברים היהודים נצטוו להתייצב בככר השוק ולצאת לעבודות כפייה בעיר ובסביבתה. כעבור שבוע ציוו עליהם לענוד טלאי צהוב על בגדיהם ואסרו עליהם להלך על המדרכות. יהודים רבים נעצרו בעוון קומוניזם.

בראשית יולי 1941 הובלו כל הגברים היהודים לבניין הסימינריון לכמרים הסמוך לעיר. שם היו נתונים להתעללות קשה של שוטרים ליטאים, שלושה יהודים נרצחו בידיהם. כעבור שבוע הוכרז הבניין לגיטו, מונתה "מועצת יהודים" וגברים יהודים היו מובלים משם לעבודות כפייה משפילות, והשומרים הליטאים מתעללים בהם בדרך.

ביום 27 ביולי בא לעיר ראש הגיסטפו של טילזיט, באהמה (BOHME), ועימו חיילים גרמנים ושוטרי עזר ליטאים. היהודים נשלחו לחפור תעלות, לאחסון מיכלי דלק כביכול, במגרש האימונים של הקסרקטינים. ביום המחרת, ד' באב תש"א, הוצאו שוב בקבוצות לעבודה, אך נורו ונרצחו בתעלות שחפרו בעצמם. הגרמני שוברט שהיה ממונה על מחסני הדלק בעיר הצליח לדחות את הוצאתם להורג של כמה עשרות יהודים שעבדו איתו.

בראשית אוגוסט הועברו הנשים והילדים לקסרקטינים, הם הבחינו בקברי האחים של הגברים, אך נאסר עליהם לגשת לשם. ביום צום גדליהו, 24 בספטמבר 1941, נרצחו גם הנשים והילדים ונטמנו בקבר אחים סמוך לקברי הגברים.

כמאתיים יהודים ברחו בעזרת איש בטחון ליטאי ששוחד, וליטאים יחידים, בני העיר, הצילו כמה נשים וילדים תוך סיכון חייהם.

אחרי המלחמה נמצאו קברי האחים עזובים ופרות רעו במקום. שרידי הקהילה פנו אל השלטונות, גידרו את הקברים והקימו מצבה.

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
לוין-אפשטיין, אליהו זאב
Zionist

Born in Vilkaviskis, he became director of a Hebrew bookstore and publishing firm established in Warsaw by his father. He was an early member of Hibbat Zion and of the secret Zionist order, Bene Moshe. On behalf of the Menuha ve-Nahala settlement society he went to Erets Israel to purchase the land on which Rehovot was founded. In 1900 Lewin-Epstein settled in New York as representative of the Carmel Wine Company and for a time was treasurer of the Federation of American Zionists. In 1918 he went to Palestine with the American Zionist Medical Unit which he managed. He was also attached to the Zionist Commission and settled in Palestine.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ורשה
וילקובישק

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

וילקובישק Vilkaviskis

עיר מחוז, דרום מערב ליטא.


וילקובישק שכנה במרחק כ- 15 ק"מ מהגבול הגרמני (פרוסיה המזרחית), בדרך המלך המוליכה מקובנה לקניגסברג (מאז 1945 קלינינגרד). העיר נוסדה בראשית המאה ה- 15, קיבלה זכויות עיר בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה ה- 16, עברה לשליטת פרוסיה עם חלוקות פולין בסוף המאה ה-18, נכללה בנסיכות הוארשאית בראשית המאה ה-19 ועברה לשליטת רוסיה הצארית ב-1815 (בעקבות קונגרס וינה). בעת מלחמת נפוליאון ברוסיה, ב- 1812, ישבו צבאותיו באזור ומפקדתו שהתה זמן-מה בוילקובישק.

הישוב היהודי בוילקובישק היה מן הראשונים בליטא, יהודים מפרוסיה התיישבו שם כבר בראשית המאה ה-17. אשתו של המלך זיגמונט אוגוסט תרמה עצים לבניין בית הכנסת.

במאה ה-19 היו רוב אוכלוסי העיר יהודים, במפקד של שנת 1856 נמנו שם 4,417 יהודים לצד 834 נוצרים. לפני מלחמת העולם הראשונה ישבו בוילקובישק 850 משפחות יהודיות. בימי המלחמה, בעת הכיבוש הגרמני, שימש בנדט רבינוביץ היהודי כראש העיר.

לפני מלחמת העולם הראשונה למדו ילדי הקהילה בחדרים בעיר ואחר כך בישיבה במקום או בערים הסמוכות. בליטא העצמאית הייתה בוילקובישק ישיבה קטנה, בית ספר עממי עברי מרשת "תרבות", בית ספר ביידיש, בית ספר למלאכה ומ-1919 גימנסיה עברית ריאלית מן הראשונות בליטא ולמדו בה גם תלמידים מיישובי הסביבה. כן היו בעיר שתי ספריות, האחת עברית וכללית והשנייה ביידיש; וילקובישק נודעה בליטא כעיר של תורה והשכלה.

גאוות הקהילה הייתה על לבית הכנסת העתיק שלה, שבנייתו החלה עוד בראשית המאה ה- 16, ובו היה ארון קודש מרהיב מעשה אמן. כן היו במקום בית מדרש, ארבעה "קלויזים" ו"שטיבל" אחד. בית תפילה נפרד היה לפועלי הזיף (שיער חזיר).

ברבנות שימשו רבנים ידועי שם וביניהם: רבי אליעזר לנדוי, רבי יעקב דב בעל הפרוש לתלמוד הירושלמי, ר' צבי הירש מה יפית, ר' אליהו גרין, ר' אלחנן הפרוש, ר' בערל קאמאיקה ור' אברהם פלטינוב.

מוסדות הציבור של הקהילה, שנחרבו במלחמת העולם הראשונה, שוקמו והורחבו בימי ליטא העצמאית, היו ביניהם: מושב זקנים, ביקור חולים, מרפאה, בית ילדים, לינת צדק וגמילות חסדים. בשנת 1921 ישבו בעיר למעלה מ-3,000 יהודים.

בעבר התפרנסו יהודי וילקובישק על המסחר והמלאכה, לפני מלחמת העולם הראשונה היה המסחר בעצים ובתוצרת חקלאית ויצואו לגרמניה בידי יהודים. יהודים רבים עבדו בתעשיית מברשות מזיפי חזיר, ואחרים היו איכרים וסוחרים בפירות ובירקות בעיר ובסביבתה.

הפועלים היו מאורגנים באיגוד מקצועי ("עושי המברשות") בהשפעת עסקני ה"בונד", ואף הוציאו כתב עת בשם "דער ועקער" (המעורר). הם היו בין פועלי התעשייה הראשונים שנאבקו על זכויותיהם, וכבר בשנים 1839-1837 היו שם שביתות של פועלים יהודים שהונהגו ביד ה"בונד". דלת העם התפרנסו בקושי ממלאכה וממסחר זעיר, ומפאת הקשיים הייתה בתקופות שונות תנועת הגירה לארצות אמריקה ולדרום אפריקה.

חיי הציבור בווילקובישק הושפעו בעיקר מן הציונות ומאירגוני הפועלים. "פועלי ציון" והבונד זכו לרוב מוחלט בבחירות. בין שתי מלחמות העולם היה רוב הנוער מאורגן בתנועות הנוער הציוניות ובאגודות הספורט "מכבי" ו"הפועל".

ב-1939 ישבו בווילקובישק 3,609 יהודים והיו %45 מאוכלוסיתה.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

כבר ביום הראשון למתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נכבשה וילקובישק בידי הצבא הגרמני. יהודים שניסו להמלט מן העיר ושבו כשנחסמו הדרכים על-ידי הגרמנים, מצאו את בתיהם שרופים. רוב בתי היהודים בוילקובישק נשרפו בהפצצות ונפוצה עלילה שהיהודים הם אשר הציתו את העיר.

וילקובישק הייתה ברצועת 25 ק"מ מן הגבול הגרמני, שלגביה הייתה החלטה להשמדה מיידית של היהודים והקומוניסטים. ראש הגיסטאפו בעיר טילזיט מונה על הביצוע. בינתיים נטפלו ליטאים מקומיים ליהודים והובילו את הגרמנים לבתיהם לשדוד את רכושם. הגברים היהודים נצטוו להתייצב בככר השוק ולצאת לעבודות כפייה בעיר ובסביבתה. כעבור שבוע ציוו עליהם לענוד טלאי צהוב על בגדיהם ואסרו עליהם להלך על המדרכות. יהודים רבים נעצרו בעוון קומוניזם.

בראשית יולי 1941 הובלו כל הגברים היהודים לבניין הסימינריון לכמרים הסמוך לעיר. שם היו נתונים להתעללות קשה של שוטרים ליטאים, שלושה יהודים נרצחו בידיהם. כעבור שבוע הוכרז הבניין לגיטו, מונתה "מועצת יהודים" וגברים יהודים היו מובלים משם לעבודות כפייה משפילות, והשומרים הליטאים מתעללים בהם בדרך.

ביום 27 ביולי בא לעיר ראש הגיסטפו של טילזיט, באהמה (BOHME), ועימו חיילים גרמנים ושוטרי עזר ליטאים. היהודים נשלחו לחפור תעלות, לאחסון מיכלי דלק כביכול, במגרש האימונים של הקסרקטינים. ביום המחרת, ד' באב תש"א, הוצאו שוב בקבוצות לעבודה, אך נורו ונרצחו בתעלות שחפרו בעצמם. הגרמני שוברט שהיה ממונה על מחסני הדלק בעיר הצליח לדחות את הוצאתם להורג של כמה עשרות יהודים שעבדו איתו.

בראשית אוגוסט הועברו הנשים והילדים לקסרקטינים, הם הבחינו בקברי האחים של הגברים, אך נאסר עליהם לגשת לשם. ביום צום גדליהו, 24 בספטמבר 1941, נרצחו גם הנשים והילדים ונטמנו בקבר אחים סמוך לקברי הגברים.

כמאתיים יהודים ברחו בעזרת איש בטחון ליטאי ששוחד, וליטאים יחידים, בני העיר, הצילו כמה נשים וילדים תוך סיכון חייהם.

אחרי המלחמה נמצאו קברי האחים עזובים ופרות רעו במקום. שרידי הקהילה פנו אל השלטונות, גידרו את הקברים והקימו מצבה.
אפשטיין
לוין
EPSTEIN, EPPSTEIN, EBSTEIN, EPSTEEN, EPSHTEIN, EPPENSTEIN, EPPSTEINER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שמות המשפחה היהודיים בקבוצה הזאת קשורים ביישובים אבשטיין אשר בסטיריה, אוסטריה, ו/או העיירה אפשטיין במערב גרמניה. פירוש הסופית הגרמנית / יידיש "-אר" הוא "מ-", "מוצאו מ-" וגם "בנו של". שמות משפחה אשר נגזרו משמות המקומות האלה מתועדים החל מסוף המאה ה-14. וילהלם אבשטיין (1912-1836) היה רופא ומחבר גרמני.

סימון אפנשטיין (1920-1864) היה הסיסטריון, מחבר ומחנך גרמני; פאול אפשטיין (1944-1901) היה כלכלן וסוציולוג גרמני אשר נספה במחנה הריכוז הגרמני טרזינשטאט בזמן מלחמת העולם השנייה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אפשטיין כוללים את התלמודאי הרב נתן הלוי אפשטיין אשר חי בגרמניה במאה ה-15; את מקס אפשטיין, תעשיין ונדבן אמריקאי מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20; את יעקוב אפשטיין (1959-1880), פסל בריטי יליד ארה"ב; ואת יצחק אפשטיין (1943-1862), סופר ובלשן עברי, מחלוצי החינוך המודרני בארץ ישראל.
LEWIN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

לוין הוא גרסה של השם לוי וגם השם של שתי עיירות בשלזיה. בתור שם יהודי, לוין קשור בשם המקראי לוי ויכול להצביע על השתייכות המשפחה ללוויים. לוי המקראי הוא בנם השלישי של יעקב ולאה.

שם זה קשור בלובה, השם המקביל בגרמנית לשם העברי אריה שהוא הכינוי המקובל של יהודה בכל תפוצות ישראל. שם זה שימש קודם כשם פרטי ולימים הפף לשם משפחה קבוע. יהודה המקראי היה בנם הרביעי של יעקב ולאה. על שמו נקרא עם ישראל "היהודים". הכינוי אריה תורגם לשפות רבות, ביניהן לאו או לאונוס בלטינית; לאונה או לאוני באיטלקית; ליון בצרפתית; לובה בגרמנית; לב בשפות הסלביות; ולייב או לב ביידיש. שמות אלה יצרו פטרונימים רבים, כלומר שמות משפחה שנגזרו משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה. לפעמים שמות אלה שונו לגרסאות שהפירוש והאיות שלהן רחוקים מאד מהצורה המקורית של השמות, אם כי מבחינה פונטית הן מזכירות את השמות המקוריים. בחלק מהמקרים, לב הינו שם טופונימי (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. לעתים קרובות שם זה קשור בשמות של מקומות, כמו לאון, שהוא שמה של עיר וממלכה מימי הביניים בספרד, וליון, עיר הבירה של מחוז רון במרכז צרפת.

שמות מקומות נוספים הקשורים בשם משפחה זה כוללים את לבין בז'סקי / לובין בשלזיה תחתונה, דרום מערב פולין; לבובק שלונסקי (לובנברג, בגרמנית) בשלזיה; לוונשטיין בווירטמברג, גרמניה; לבין ליד אוסטק בצפון בוהמיה; לבין (הומלשטאט, בגרמנית) בשלזיה תחתונה; או לביצה (לבה, בהונגרית) בדרום סלובקיה. לאונטה מתועד כשם יהודי במאה ה-12; לאו בשנת 1204; ליון ב-1292; יהודה סיר לאון במאה ה-13; לובלינוס ב-1334; לאונוס ב-1486; וליון ב-1621.

שמות משפחה יהודיים המבוססים על שמות אלה והגרסאות שלהם כוללים את לאון ודה לאון, המתועדים בראשיתה של המאה ה-16; ליון בשנת 1670; לאונרד ב-1717, ליון ב-1726 ולוב ב-1792.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי לוין כוללים את התלמודאי הרב יהושע השל בן-אליה זאב הלוי לוין (1883-1818), אשר נולד בליטא ושימש כרב של היהודים יוצאי רוסיה בפריס, צרפת; את הרוקח הגרמני לואיס לוין (1929-1850); ואת הפסיכולוג והמחבר האמריקאי יליד גרמניה קורט זדה לוין (1947-1890).