מרסל בלכר
Marcel Blecher (1909-1938), author, born in Botosani, Romania, but lived most of his life in Roman, Romania. He suffered from tuberculosis and was bedridden for the last ten years of his short life. His writing shows an obsession with death. Blecher wrote for various periodicals and his first book of poems appeared in 1934. His first novel was one of the pioneer surrealist works in Romanian literature. Many Jewish themes appear in his writings reflecting a middle-class Jewish family life. He wrote an autobiographical novel in a sanatorium in France where he was encased in a plaster cast. At the suggestion of Andre Gide, he began to translate it into French, but died before this was completed.
His works include Corp transparent (1934); Intamplari in irealitatea imediata (1936); Inimi cicatrizate (1937); Vizuina luminata (1971).
בלכר
(שם משפחה)BLECHER, BLECHERMAN
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).
בדומה לשם בלכמן, גם שם המשפחה בלכרמן נגזר מעיסוק ופירושו ביידיש "פחח". במאה ה-20,בלך, שפירושו בגרמנית "בדיל", מתועד כשם משפחה יהודי בברזיל, והשם בלכר נפוץ בברזיל וברומניה. בלכרמן מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-20 בברזיל.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).
בדומה לשם בלכמן, גם שם המשפחה בלכרמן נגזר מעיסוק ופירושו ביידיש "פחח". במאה ה-20,בלך, שפירושו בגרמנית "בדיל", מתועד כשם משפחה יהודי בברזיל, והשם בלכר נפוץ בברזיל וברומניה. בלכרמן מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-20 בברזיל.
מרסיי
(מקום)מרסיי Marseille(s)
ימי הביניים
ממצאים ארכיאולוגים מעידים, שהייתה נוכחות יהודית באזור כבר במאה הראשונה לספירה. אולם התיעוד המוקדם ביותר הוא משלהי המאה הששית. במכתב משנת 591 ששלח האפיפיור גרגוריוס הגדול לתאודור, הבישופ של מארסיי, מוזכר ניסיון לניצורם בכפייה של פליטים יהודים שנמלטו מגזרות שמד דומות מצד הבישופ של קלרמונט, (כיום קלרמונט פראנד במרכז צרפת), עשרים שנים קודם לכן. בימי הביניים נמשכה התיישבותם של יהודים במארסיי. מסמכים רבים מזכירים רכוש בבעלות של יהודים, או רכוש שיהודים קשורים בו באיזה אופן, כמו למשל "בקעה יהודית" (נזכרת בשלהי המאה ה- 10), וכרם בבעלות יהודית (שלהי המאה ה- 11).
הנוסע היהודי בנימין מטודלה (נפטר 1173) ביקר במארסיי בשנת 1165 בקירוב, ודיווח ביומן המסע שלו כי חיו בה כ- 300 משפחות יהודיות. לפי תיאורו, היו בעיר שני אזורי התיישבות יהודים, האחד בחלק העליון, תחת שלטון הבישופ, והשני בעיר התחתית, תחת שלטון האציל, אולם שתי הקהילות היו נתונות לסמכות הבישופ של מארסיי. הוא דיווח גם, שהישיבות והחכמים נמצאו בעיר העילית, ומתאר את מארסיי כ"עיר של חכמים". היהודים שישבו בעיר התחתית, על יד הנמל, פיתחו במשך הזמן רשת של קשרי מסחר עם ערי נמל אחרות בספרד ובצפון אפריקה, ובארצות הלבנט. הם סחרו בעץ, בתבלינים, בבדים, במתכות, במוצרי צביעה, ובעבדים. במאות ה- 13 וה- 14 הרחיבו היהודים את פעילותם הכלכלית, והשתלבו במקצועות חדשים, כגון מתווכים, סוחרי יין, סוחרי בדים, פועלים, סבלים וחייטים. במסמך אחד מוזכר אפילו סתת יהודי (magister lapidis) . בכמה מקצועות, כמו רופאים למשל, עלה מספר היהודים על מספר הנוצרים. אומנות עיבוד האלמוגים, אף שלא הייתה עיסוק רווחי מאד, הייתה מונופול יהודי. היו יהודים בתחום ההלוואות, אולם בעיר נמל השפעתם הייתה קטנה יחסית קטנה, ולא גילגלו רווחים גדולים. את
ייצור הסבון, לימים אחת התעשיות העיקריות במארסיי, הביא כנראה היהודי קרסקאס דוד (שנקרא לעתים גם סבונריוס) בין השנים 1371 - 1401. אחרי מותו המשיך אחריו בנו, סלומון דוד.
בימי הביניים המוקדמים, נהנו יהודי פרובאנס ממעמד חברתי טוב יחסית. תקנות העיר מארסיי משנת 1257 לא הבדילו בין היהודים לנוצרים, וכולם היו "אזרחי מארסי". עם זאת, יש לפרש הגדרה זו כתואר כללי, ולא כאילו נהנו יהודי העיר מזכויות שוות לאלו של הנוצרים. מאז שנת 1262, אחרי הזעזוע שגרם כישלון המרד של מארסיי נגד הרוזן מושל פרובאנס, הורע מעמדם החוקי של היהודים. היהודים נהיו לרכושו של הרוזן, ומאז היו חייבים במסים לרוזני פרובאנס. בתמורה, פרש הרוזן את חסותו עליהם. בשנת 1276, למשל, התערב לטובת יהודים שהאינקוויזיציה סחטה מהם כספים באמתלה שהטלאי שענדו קטן מן המותר, שכן, מאז כינוסה של המועצה הלטראנית בשנת 1215 נאלץ כל יהודי מעל גיל שבע לענוד טלאי זיהוי על הבגד. הגבלות נוספות היו לבישת צעיף מיוחד בשם אוראלס, חובה שהוטלה על נשים יהודיות, איסור להעיד נגד נוצרים, איסור לעבוד בימי ראשון ובחגים נוצריים, ואיסור לרחוץ במרחץ יותר מפעם בשבוע. גם על סוחרי החוץ היהודים הוטלו מגבלות שונות: נאסר עליהם לשוט בקבוצות של יותר מארבעה באותה ספינה, היה עליהם להתנזר מבשר בימי צום נוצריים בעת מסעם, ונאסר עליהם לנסוע למצרים, על
מנת שלא יוכלו להנות מהמסחר הרווחי עם ארץ זו. בסוף המאה ה- 13, כך כתב רבי שלמה בן אדרת (רשב"א), הואשמו היהודים במארסיי שבעת חגיגות פורים הלעיגו על הנצרות, ונקנסו בקנס כבד.
במאה ה- 14 השתפר מעמדם החוקי של היהודים, והם נהנו הן מחסות רוזני פרובאנס, והן מהגנת רשויות העיר מארסיי. היריבות שבין שני כוחות אלה איפשרה ליהודים לתמרן ביניהם, ולהשיג הגנה מפני הכנסייה. אין כל תיעוד של האשמה נגד קהילת מארסיי, גם לא בשנות המשבר הקשה שאחרי המגיפה השחורה של 1349 - 1351. היהודים אף השיגו כמה פריבילגיות שאיפשרו להם לשמור על מצוות דתם. הותר להם לסחור בקמח למצות באזורים עתירי התיישבות יהודית, ולא רק במקום מוסכם שהעיר קבעה, כמקודם. הם הורשו לטאטא את חזיתות בתיהם בימי שישי במקום בימי שבת כפי שעשו שכניהם הנוצרים (1363), והיו פטורים מנשיאת פנס אחרי כיבוי אורות בערבי חג. גם שליטי פרובאנס הגנו על היהודים. בשנת 1320 התערב המלך רוברט לטובתם והבטיח להם מקלט במצודותיו אם יותקפו במהלך מסעות הצלב "של הרועים". הגנה זו חודשה בשנת 1331, וגם בשנה שלאחר מכן, על ידי פיליפ דה סנגינה, מושל פרובאנס. בהתקפות של שנת 1357 השתתפו היהודים באופן פעיל בהגנה על מארסיי, ותרמו חלק נכבד מעול המסים שנדרשו התושבים לשלם לרוזנים. כך הבטיחו לעצמם הגנה יחסית. מעת לעת חידשו הרוזנים את זכויות הקהילה היהודית, כך
המלכה מארי ב- 1387, ובנה לואי השני ב- 1389. נדיבותם היחסית של רוזני פרובאנס נמשכה עד למאה ה- 15, כך מעידים, למשל, צווים ששלחה יולנדה דוכסית פרובאנס ומלכת נאפולי, אשר אסרה בשנת 1422 על פרעות נגד היהודים. המלך רנה מאנז'ו (1432-1480) הכריז בשנת 1463 כי היהודים זכאים להגנה מיוחדת של השלטונות משום שאינם נהנים מזו של הכנסייה. מדיניות זו נתחזקה עוד יותר, כאשר בעקבות תלונתם של היהודים שלמה בוטרלי וברון דה קסטר, אשר הוכיחו כי אישה נוצריה הטבילה ילדה יהודיה בניגוד לרצונה, באגן הטבילה של כנסיית סט. מרטין, סגר המלך רנה את אגן הטבילה. הדבר אילץ את התושבים הנוצרים להטביל את הילדים בכנסיית סט. ז'אק דה לה קוריז'רי.
במאה ה- 15 הורע מצב היהודים במארסיי. בשנת 1423 נכבשה העיר על ידי כוחות אראגוניים של המלך אלפונסו החמישי. היהודים נפגעו יותר מהנוצרים. רבים מהם עזבו את העיר וחיפשו מקלט בקהילות אחרות בפרובאנס. כשפרובאנס סופחה לממלכת צרפת בשנת 1481, הורע מצב היהודים באופן ניכר. ב- 1484, ושוב בתחילת שנת 1485, הואשמו היהודים בלקיחת ריבית קצוצה, והתושבים תקפו את השכונות היהודיות , בזזו והרגו יהודים. רבים ברחו מהעיר, בייחוד אל סרדיניה, בה התיישבו כמאתיים משפחות ממארסיי. המלך קארל השמיני לא צידד בדרישה הרווחת של גירוש יהודים מפרובאנס. הוא הוציא צו, שיש להתיר ליהודים שרוצים לעזוב לעשות כן, ללא פגע, ובתנאי שמילאו את כל חובותיהם והתחייבויותיהם כלפי הנוצרים. שלטונות העיר, לעומת זאת, סירבו לאפשר ליהודים לעזוב עם רכושם ונקטו צעדים רבים לעצירת העזיבה. בין היתר, נערך בשנת 1486 רישום של הרכוש היהודי במארסיי. היהודים מחו, וזכו בהתערבות מלכותית, ובכמה שנים של חסות. גירוש היהודים מספרד ב- 1492 הביא אל מארסיי יהודים חדשים. באותה שנה פדתה הקהילה היהודית 118 יהודים מאראגון שנשבו על ידי הפיראט ברתולומיי ז'אנפרדי, בסכום
נכבד, שאותו לוו מנוצרי. ההתקפות נגד היהודים התחדשו ב- 1493 ובסופו של דבר יצא צו לגירוש כל היהודים ממארסיי. ביצוע הגירוש הסתיים בשנת 1501. מחצית מהיהודים עזבו לאיטליה, לצפון אפריקה, לאימפריה העותמאנית (בעיקר לסאלוניקי), ולמדינות האפיפיור בפרובאנס. היתר התנצרו כדי לחמוק מהגירוש.
רוב היהודים במארסיי גרו ברובע היהודי, שנקרא Carreria Jusatarie, כשמו של הרחוב הראשי. הרחוב והסמטאות השכנות יצרו מעין אי בשם Insula Juzatarie. שלטונות הכנסייה רצו שהיהודים יישארו בתחומם, והתנגדו לכל ניסיון יציאה מהרובע. שני בתי כנסת מוזכרים במארסיי בשלהי ימי הביניים, בית הכנסת הגדול, ובית הכנסת הקטן. ייתכן שהיה גם בית כנסת שלישי. במונז'ויף (או מונז'וסייה, שפירושו "הר היהודים") היה בית עלמין יהודי, אשר נהרס אחרי גירוש 1501 והועבר לבעלותו של נוצרי.
חיי התרבות בימי הביניים
בימי הביניים הייתה מארסיי מרכז יהודי חשוב. מבחינה תרבותית הייתה הקהילה חלק מיהדות פרובאנס, קרובה בתרבותה לספרד, אם כי לא הושפעה ישירות מהחברה הערבית, שהשפיעה בחצי האי האיברי. בנימין מטודלה הזכיר כמה חכמים, ביניהם רבי יצחק בן אבא מארי ממארסיי (1122-1193 בקירוב), פרשן, מחבר תפילות ופוסק, בעל עיטור סופרים. במארסיי חיו רבים מבני משפחת איבן טיבון, מתרגמים, פילוסופים, רופאים ופרשנים, שמילאו תפקיד חשוב בפרסומן של יצירות פילוסופיות יהודיות (שנכתבו במקור עברית), בקרב קוראי עברית בפרובאנס, בצרפת, ובכל צפון אירופה. במארסיי חיו יעקב בן מכיר איבן טיבון (נולד 1286, נפטר 1304 בקירוב, במונפלייה), משה איבן טיבון (פעל בשנים 1240 - 1283), שמואל בן יהודה איבן טיבון (נולד 1150 בקירוב בלונל, נפטר 1230 בקירוב). שלמה נשיא בן יצחק נשיא קאיל ,משורר ליטורגי, חי במארסיי בשנות ה- 80 של המאה ה- 13. אחד ממכתביו של הרמב"ם ממוען ל"חכמי קהילת מארסיי". אישים נוספים שחיו בעיר באותה תקופה: ניסים בן משה (תחילת המאה ה- 14), מחבר ספר הניסים או מעשה ניסים, שיש הרואים בו ביטוי לגישה פרשנית רציונליסטית. שמואל בן יהודה בן
משולם המארסילי, ידוע גם כמילס בונז'ודס או בונגודוס בפרובאנסלית, המכונה ברבאוויירה, נולד במארסיי ב- 1224, ותרגם חיבורים פילוסופים ומדעיים מערבית לעברית. יוסף בן יוחנן (אשר כונה לעתים "הגדול" בשל למדנותו), נולד בצפון צרפת, ונתמנה לרב במארסיי בשנת 1343. יהודה בן דוד, (בונז'ודס, בנדוי או בונדוין) או מאסטרה בונז'ואה, רופא ופרשן תלמוד (סוף המאה ה- 14), כיהן כרב הקהילה בקאליארי. יעקב בן דוד פרובאנסלי, פרשן תלמוד מהמחצית השנייה של המאה ה- 15, חי במארסיי והתפרנס ממסחר ימי, עד שעזב לנאפולי בסוף שנות ה- 80. היו 34 רופאים יהודים במארסיי במאה ה- 15, ביניהם יש לציין אברהם דה מיירארג שחי בתחילת המאה ה- 15, ואת בונל דה לאטה, צאצא למשפחה ידועה, אשר שימש כרופאו האישי של האפיפיור אלכסנדר הששי.
ראשית העת החדשה
אחרי שנת 1669 נוסדה במארסיי קהילה יהודית בשנית. שני יהודים מליבורנו, איטליה, יוסף וייס וילה-ריאל ואברהם אטיאס, התיישבו שם עם משפחותיהם, בהסתמכם על צו של המלך לואי ה - 14, שהבטיח פטור ממס לנמל מארסיי. אליהם הצטרפו יהודים נוספים, אך בלחץ התושבים, בשנת 1682 הוכרז גירוש נגד וילה-ריאל, ואחריו גורשו אחרים, ביניהם לופז מבורדו, שאולץ לעזוב ב- 1711.
הקהילה המודרנית של מארסיי נוסדה בשנת 1760. עד 1768 התפללו היהודים בבית כנסת קטן בבית שכור ברחוב רומא. ב- 1783 נפתח בית עלמין יהודי ברובע רואה, על קרקע שנרכשה מתרומותיהם של 48 מעשירי הקהילה. ב- 1790 נפתח ברחוב דופונט מס' 1 בית כנסת חדש. במשך זמן רב נחשבה הקהילה לפורטוגזית, משום שרוב המשפחות המייסדות השתייכו לקהילות ספרדיות: המשפחות דה סילבה, כהן, דה סניי, אטיאס, פואה, גוזלן, ויטל וקנסינו מליבורנו. המשפחות דרמון , בוקארה, לומברוזו, דנינו ובמברון מטוניס. אליהן הצטרפו משפחות ריגו, דורן, דה מונטו, ראוול, רמוט, גרבר וקרקסון מאוויניון, משפחות קונסטנטיני, עוזיאל, ברודו, כהן-דה-קניאה מארצות מזה"ת שונות, ומשפחות סממה, לחמי וביסמוט, אף הן מטוניס. סבטון (שבתאי) קונסטנטיני, סוחר מקנדיה (כיום ארקליון בכרתים) היה אחד מאישי המפתח בייסוד הקהילה החדשה, ואפילו נפגש בשנת 1782 עם לואי ה- 16 מלך צרפת וקיבל אישור מלכותי להתיישבות יהודית במארסי. מייד עם מתן האישור, קיבלו 13 משפחות יהודיות זכות ישיבה בעיר. הפרלמנט של אקס אן פרובאנס הכיר בזכויות הקהילה ב- 1776, ונתן הכרה רשמית בקהילה - בשנת 1788 . אז גם הוכר
דניאל דה בוקארי מפרובאנס כנציג הקהילה. הקהילה מנתה כ- 200 חברים, וקיבלה אמנציפציה במהפכה הצרפתית כבר בינואר 1790, כמעט שנתיים לפני האמנציפציה של כלל יהודי צרפת. מתיישבים חדשים הגיעו למארסיי מקהילות אחרות בפרובאנס, כמו המשפחות קרמייה ודלפוג'ה מאוויניון, ענף אחר של משפחת דלפוג'ה הגיע מקאוואיון, ובאו גם יהודים מחלב, סוריה: המשפחות מריני, שאמה, ואלטרס. אורחות הקהילה היו בנוסח קהילות ליבורנו, ולשון היומיום הייתה ספרדית. בשנת 1804, עקב מחלוקות, עברה הקהילה, שמנתה כבר כ- 300 חברים, ארגון מחדש. ב- 1808 נוסדה מועצת הקהילה (ה"קונסיסטוריה"), ומעמדה של קהילת מארסיי כמובילה ומנהיגה בקרב קהילות דרום צרפת התחזק.
ייסודה של הקהילה המודרנית
צמיחתה של קהילת מארסיי נמשכה במאה ה- 19, יהודים רבים התבלטו בחיי הכלכלה בעיר. הם היו פעילים בפיתוח כלכלי ותעשייתי של העיר וגם במסחר בינלאומי עם ארצות צפון אפריקה. פתיחתה של תעלת סואץ ב- 1869 והצמיחה הכלכלית הנמשכת גילגלו לפתחם של היהודים הזדמנויות חדשות. המאה ה- 19 הייתה תקופה של שילוב היהודים בחיים החברתיים והפוליטיים של העיר. בדרך כלל תמכה הקהילה במפלגות הרפובליקניות (משום שבאופן מסורתי תמכה בממשלה המכהנת). בייחוד לאון גמבטה זכה לתמיכתו של גוסטב נקה, עורך העיתון הדמוקרטי Peuple ("העם"). מנגד, מנהיגיה של הקבוצה המהפכנית באביב 1871 היו שני יהודים, אדולף קרקסון וגסטון קרמייה. בעקבות נפילת התנועה הרדיקלית, נעצר גסטון קרמייה, שעמד בראש הקומיסיון המהפכני של מחוז בוש דו רון, ונשפט על חלקו במרד. מבין מנהיגי הקבוצה, רק הוא לבדו נעצר. הוא נדון למוות והוצא להורג בנובמבר 1871.
הצלחתם של יהודי מארסיי עוררה התנגדות בקרב החוגים השמרנים, אשר לקראת סוף המאה ה- 19הפכה לאנטישמיות גלויה. אוגוסט שיראק ממארסיי הפיץ תעמולה אנטי יהודית בחיבורים שהתפרסמו כבר ב- 1876, אולם האנטישמיות הגיעה לשיאה בימי פרשת דרייפוס. מארסיי נהייתה מקום מפגש חשוב לתומכיו של דרייפוס ולמשמיציו. ועידה אנטישמית נערכה בעיר בינואר 1898 וגרמה למהומות נגד יהודים מקומיים ולהתקפה המונית על עסקים יהודיים.
במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 גדל מספר היהודים במארסיי בהתמדה והיא נהייתה לקהילה השנייה בגודלה בצרפת, אחרי פריז. למרות השנים הקשות של פרשת דרייפוס, טיפסו יהודים רבים במעלה הסולם החברתי ורכשו עמדות חשובות בכלכלה, בחברה, בתרבות, ובפוליטיקה. נציין במיוחד את ז'ול יצחק מירס (1809-1871), יליד בורדו, כלכלן שמילא תפקיד חשוב בקידום העיתונות המקומית במארסיי וגם בפרוייקטים חשובים של בנייה בנמל וברבעים חדשים; ז'אק יצחק אלטרס (1786-1873), יליד חלב, סוריה, בונה ספינות ונדבן. אלטרס היה נשיא מועצת הקהילה היהודית של מארסיי במשך כשלושה עשורים, וניסה לקדם פרוייקט של יישוב יהודים מרוסיה באלג'יריה שהייתה תחת כיבוש צרפתי, אך ללא הצלחה.
לחיי התרבות של יהודי מארסיי תרמו לואי אסטרוק (1857-1904), סופר ועיתונאי, הצייר אדוארד קרמייה (1856-1944), אדוארד פואה (1862-1901), גאוגרף וחוקר אפריקה, אנדרה סוארס (1868-1948), מחבר קונדוטיירה (Condottiere) בשנת 1910, והמלחין בעל השם העולמי דריוס מיו (1892-1974), יליד מארסיי.
באמצע המאה ה- 19 רכשה הקהילה קרקע לבית עלמין חדש, שנפתח בשכונת סט. פייר בשנת 1855. בית העלמין הישן ברחוב רואה נסגר, ובשנות ה- 70 של המאה העשרים נבנה עליו אזור עירוני חדש. שרידי המצבות הועברו לבית העלמין החדש.
בית הכנסת השני של הקהילה נחנך ב- 1820 ברחוב גריניין, אולם צמיחתה של הקהילה הצריכה במהירה בית כנסת נוסף, מרווח יותר. תרומות מחברי הקהילה איפשרו לרכוש קרקע ברחוב ברטיי, לא רחוק מהנמל הישן. בית הכנסת החדש, שנקרא "ברטיי" נפתח ב- 22 בספטמבר 1864. האדריכל היה נתן סלומון, העיצוב מכיל מוטיבים אוריינטליים שהיו אז באופנה, בייחוד במארסיי שניסתה להציג עצמה כ"שער למזרח". בית הכנסת דומה בעיצובו לכמה כנסיות חשובות בעיר. הסגנון ניסה לבטא את שאיפת היהודים להניח את דעת שכניהם, להציג את יהדותם כמקובלת על השכנים, גישה שאופיינית לעשורים שאחרי האמנציפציה. בבית הכנסת ברטיי נמצאים גם משרדי מועצת הקהילה והנהגתה.
השואה
במחצית הראשונה של המאה העשרים נמשכה צמיחת הקהילה. בשנת 1939 חיו במארסיי כ- 39,000 יהודים. מארסיי וליון היו הערים בעלות האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בדרום צרפת, ובמארסי היה מספר הארגונים והמוסדות היהודיים הגדול ביותר. בשלהי שנות ה- 30 מצאו מקלט במארסיי פליטים יהודים רבים מגרמניה, רבים מהם ללא מסמכים חוקיים. אחרי שנת 1940 הגיעו גם יהודים מאזורים אחרים בצרפת. מארסיי נשארה אזור חופשי משנת 1940 עד 1942, ואז, בעקבות נחיתת בנות הברית בצפון אפריקה, כבשו הגרמנים את העיר. הכיבוש הגרמני החמיר את מצבם של היהודים. רבים ירדו למחתרת, רבים אחרים נעצרו במצודי ענק שביצעו במשותף הגרמנים והמשטרה הצרפתית. כ- 6,000 יהודים נעצרו בליל ה- 23 בינואר 1943. כ- 4,000 מתוכם גורשו למחנות ריכוז והשמדה. רכוש יהודי הוחרם והועבר לבעלים "אריים". בסוף מלחמת העולם השנייה נותרו במארסיי רק 10,000 יהודים.
חסיד אומות העולם חירם (הארי) בינגהם הרביעי (1903-1988), שירת בסגן קונסול אמריקאי במארסיי. בזמן שירותו, בשנים 1939-1941, הנפיק יותר מ- 2,500 אשרות כניסה אמריקניות ליהודים ולפליטים אחרים, בין היתר לצייר מרק שאגאל ולפסל ז'אק ליפשיץ. בינגהם שיתף פעולה עם המחתרת הצרפתית בהברחת יהודים לספרד ולצפון אפריקה, ושילם לעתים את ההוצאות מכספו. כמה יהודים הצטרפו גם הם למחתרת, אולם לא פעלו למניעת גירוש היהודים.
קהילת מארסיי בזמננו
במשך תקופה ארוכה אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתה מארסיי נמל מעבר לניצולי השואה, ואחר כך גם ליהודים מצפון אפריקה, בדרכם לארץ ישראל. קבלת העצמאות של טוניסיה בשנת 1956 ומלחמת סואץ במצרים הביאו לעיר גל של מהגרים יהודים. אליהם הצטרפו בתחילת שנות ה- 60 מהגרים ממרוקו ומאלג'יר.
בשנת 1969, הקהילה מנתה כ- 65,000 יהודים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, והשלישית בכל מערב אירופה. בתחילת שנות ה- 70 היו מעל לתריסר בתי כנסת שפעלו בעיר ובפרבריה, שלושה מרכזים קהילתיים, בית ספר יסודי, בית ספר מקצועי של "אורט", ורשת מסועפת של איגודים ומוסדות, כולל תנועות נוער.
בתחילת שנות האלפיים חיים במארסיי כ- 80,000 יהודים, והיא הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, ואחת הגדולות בתפוצות. למעשה, מארסיי הנה ריכוז האוכלוסייה היהודית הגדול ביותר לחופי הים התיכון מחוץ לישראל. חיי הדת והקהילה מאורגנים על ידי מועצת הקהילה. בעשורים האחרונים של המאה העשרים, גוף חיוני זה סיפק אמצעים לחיזוק צרכיה הרוחניים והחומריים של הקהילה. במארסיי פועלים 44 בתי כנסת, בהם מתפללים מדי יום יותר מ- 5,000 איש, ובהם מכהנים כחמישים רבנים. בנוסף, יש 20 מרכזי לימוד, ובית דין. בית הכנסת המרכזי נמצא ברחוב ברטיי, ובו נערכים רוב החתונות וטקסי בר מצווה ובת מצווה. יש בעיר יותר מ- 35 חנויות למזון כשר, ומעל לעשרים מסעדות כשרות. הקהילה מפעילה 17 בתי ספר יהודים, ארבעה מהם בתי ספר ממלכתיים. יש 11 תלמודי תורה, בהם לומדים יותר מ- 500 ילדים. הקהילה נותנת עדיפות גבוהה לעזרה לנזקקים, ויש לה רשת מפותחת של ארגוני צדקה. בתחילת שנות ה- 2000 היה גידול משמעותי בתופעת האנטישמיות בצרפת, שלא פסחה על גם יהודי מארסיי. הצתת בית הכנסת "אור אביב" ב- 1 באפריל 2002 גרמה לזעזוע קשה בקהילה, כמו גם בצרפת ובעולם כולו.
הקהילה שומרת על קשרים חמים והדוקים עם ישראל ולרבים מחבריה יש קרובים בישראל.
ימי הביניים
ממצאים ארכיאולוגים מעידים, שהייתה נוכחות יהודית באזור כבר במאה הראשונה לספירה. אולם התיעוד המוקדם ביותר הוא משלהי המאה הששית. במכתב משנת 591 ששלח האפיפיור גרגוריוס הגדול לתאודור, הבישופ של מארסיי, מוזכר ניסיון לניצורם בכפייה של פליטים יהודים שנמלטו מגזרות שמד דומות מצד הבישופ של קלרמונט, (כיום קלרמונט פראנד במרכז צרפת), עשרים שנים קודם לכן. בימי הביניים נמשכה התיישבותם של יהודים במארסיי. מסמכים רבים מזכירים רכוש בבעלות של יהודים, או רכוש שיהודים קשורים בו באיזה אופן, כמו למשל "בקעה יהודית" (נזכרת בשלהי המאה ה- 10), וכרם בבעלות יהודית (שלהי המאה ה- 11).
הנוסע היהודי בנימין מטודלה (נפטר 1173) ביקר במארסיי בשנת 1165 בקירוב, ודיווח ביומן המסע שלו כי חיו בה כ- 300 משפחות יהודיות. לפי תיאורו, היו בעיר שני אזורי התיישבות יהודים, האחד בחלק העליון, תחת שלטון הבישופ, והשני בעיר התחתית, תחת שלטון האציל, אולם שתי הקהילות היו נתונות לסמכות הבישופ של מארסיי. הוא דיווח גם, שהישיבות והחכמים נמצאו בעיר העילית, ומתאר את מארסיי כ"עיר של חכמים". היהודים שישבו בעיר התחתית, על יד הנמל, פיתחו במשך הזמן רשת של קשרי מסחר עם ערי נמל אחרות בספרד ובצפון אפריקה, ובארצות הלבנט. הם סחרו בעץ, בתבלינים, בבדים, במתכות, במוצרי צביעה, ובעבדים. במאות ה- 13 וה- 14 הרחיבו היהודים את פעילותם הכלכלית, והשתלבו במקצועות חדשים, כגון מתווכים, סוחרי יין, סוחרי בדים, פועלים, סבלים וחייטים. במסמך אחד מוזכר אפילו סתת יהודי (magister lapidis) . בכמה מקצועות, כמו רופאים למשל, עלה מספר היהודים על מספר הנוצרים. אומנות עיבוד האלמוגים, אף שלא הייתה עיסוק רווחי מאד, הייתה מונופול יהודי. היו יהודים בתחום ההלוואות, אולם בעיר נמל השפעתם הייתה קטנה יחסית קטנה, ולא גילגלו רווחים גדולים. את
ייצור הסבון, לימים אחת התעשיות העיקריות במארסיי, הביא כנראה היהודי קרסקאס דוד (שנקרא לעתים גם סבונריוס) בין השנים 1371 - 1401. אחרי מותו המשיך אחריו בנו, סלומון דוד.
בימי הביניים המוקדמים, נהנו יהודי פרובאנס ממעמד חברתי טוב יחסית. תקנות העיר מארסיי משנת 1257 לא הבדילו בין היהודים לנוצרים, וכולם היו "אזרחי מארסי". עם זאת, יש לפרש הגדרה זו כתואר כללי, ולא כאילו נהנו יהודי העיר מזכויות שוות לאלו של הנוצרים. מאז שנת 1262, אחרי הזעזוע שגרם כישלון המרד של מארסיי נגד הרוזן מושל פרובאנס, הורע מעמדם החוקי של היהודים. היהודים נהיו לרכושו של הרוזן, ומאז היו חייבים במסים לרוזני פרובאנס. בתמורה, פרש הרוזן את חסותו עליהם. בשנת 1276, למשל, התערב לטובת יהודים שהאינקוויזיציה סחטה מהם כספים באמתלה שהטלאי שענדו קטן מן המותר, שכן, מאז כינוסה של המועצה הלטראנית בשנת 1215 נאלץ כל יהודי מעל גיל שבע לענוד טלאי זיהוי על הבגד. הגבלות נוספות היו לבישת צעיף מיוחד בשם אוראלס, חובה שהוטלה על נשים יהודיות, איסור להעיד נגד נוצרים, איסור לעבוד בימי ראשון ובחגים נוצריים, ואיסור לרחוץ במרחץ יותר מפעם בשבוע. גם על סוחרי החוץ היהודים הוטלו מגבלות שונות: נאסר עליהם לשוט בקבוצות של יותר מארבעה באותה ספינה, היה עליהם להתנזר מבשר בימי צום נוצריים בעת מסעם, ונאסר עליהם לנסוע למצרים, על
מנת שלא יוכלו להנות מהמסחר הרווחי עם ארץ זו. בסוף המאה ה- 13, כך כתב רבי שלמה בן אדרת (רשב"א), הואשמו היהודים במארסיי שבעת חגיגות פורים הלעיגו על הנצרות, ונקנסו בקנס כבד.
במאה ה- 14 השתפר מעמדם החוקי של היהודים, והם נהנו הן מחסות רוזני פרובאנס, והן מהגנת רשויות העיר מארסיי. היריבות שבין שני כוחות אלה איפשרה ליהודים לתמרן ביניהם, ולהשיג הגנה מפני הכנסייה. אין כל תיעוד של האשמה נגד קהילת מארסיי, גם לא בשנות המשבר הקשה שאחרי המגיפה השחורה של 1349 - 1351. היהודים אף השיגו כמה פריבילגיות שאיפשרו להם לשמור על מצוות דתם. הותר להם לסחור בקמח למצות באזורים עתירי התיישבות יהודית, ולא רק במקום מוסכם שהעיר קבעה, כמקודם. הם הורשו לטאטא את חזיתות בתיהם בימי שישי במקום בימי שבת כפי שעשו שכניהם הנוצרים (1363), והיו פטורים מנשיאת פנס אחרי כיבוי אורות בערבי חג. גם שליטי פרובאנס הגנו על היהודים. בשנת 1320 התערב המלך רוברט לטובתם והבטיח להם מקלט במצודותיו אם יותקפו במהלך מסעות הצלב "של הרועים". הגנה זו חודשה בשנת 1331, וגם בשנה שלאחר מכן, על ידי פיליפ דה סנגינה, מושל פרובאנס. בהתקפות של שנת 1357 השתתפו היהודים באופן פעיל בהגנה על מארסיי, ותרמו חלק נכבד מעול המסים שנדרשו התושבים לשלם לרוזנים. כך הבטיחו לעצמם הגנה יחסית. מעת לעת חידשו הרוזנים את זכויות הקהילה היהודית, כך
המלכה מארי ב- 1387, ובנה לואי השני ב- 1389. נדיבותם היחסית של רוזני פרובאנס נמשכה עד למאה ה- 15, כך מעידים, למשל, צווים ששלחה יולנדה דוכסית פרובאנס ומלכת נאפולי, אשר אסרה בשנת 1422 על פרעות נגד היהודים. המלך רנה מאנז'ו (1432-1480) הכריז בשנת 1463 כי היהודים זכאים להגנה מיוחדת של השלטונות משום שאינם נהנים מזו של הכנסייה. מדיניות זו נתחזקה עוד יותר, כאשר בעקבות תלונתם של היהודים שלמה בוטרלי וברון דה קסטר, אשר הוכיחו כי אישה נוצריה הטבילה ילדה יהודיה בניגוד לרצונה, באגן הטבילה של כנסיית סט. מרטין, סגר המלך רנה את אגן הטבילה. הדבר אילץ את התושבים הנוצרים להטביל את הילדים בכנסיית סט. ז'אק דה לה קוריז'רי.
במאה ה- 15 הורע מצב היהודים במארסיי. בשנת 1423 נכבשה העיר על ידי כוחות אראגוניים של המלך אלפונסו החמישי. היהודים נפגעו יותר מהנוצרים. רבים מהם עזבו את העיר וחיפשו מקלט בקהילות אחרות בפרובאנס. כשפרובאנס סופחה לממלכת צרפת בשנת 1481, הורע מצב היהודים באופן ניכר. ב- 1484, ושוב בתחילת שנת 1485, הואשמו היהודים בלקיחת ריבית קצוצה, והתושבים תקפו את השכונות היהודיות , בזזו והרגו יהודים. רבים ברחו מהעיר, בייחוד אל סרדיניה, בה התיישבו כמאתיים משפחות ממארסיי. המלך קארל השמיני לא צידד בדרישה הרווחת של גירוש יהודים מפרובאנס. הוא הוציא צו, שיש להתיר ליהודים שרוצים לעזוב לעשות כן, ללא פגע, ובתנאי שמילאו את כל חובותיהם והתחייבויותיהם כלפי הנוצרים. שלטונות העיר, לעומת זאת, סירבו לאפשר ליהודים לעזוב עם רכושם ונקטו צעדים רבים לעצירת העזיבה. בין היתר, נערך בשנת 1486 רישום של הרכוש היהודי במארסיי. היהודים מחו, וזכו בהתערבות מלכותית, ובכמה שנים של חסות. גירוש היהודים מספרד ב- 1492 הביא אל מארסיי יהודים חדשים. באותה שנה פדתה הקהילה היהודית 118 יהודים מאראגון שנשבו על ידי הפיראט ברתולומיי ז'אנפרדי, בסכום
נכבד, שאותו לוו מנוצרי. ההתקפות נגד היהודים התחדשו ב- 1493 ובסופו של דבר יצא צו לגירוש כל היהודים ממארסיי. ביצוע הגירוש הסתיים בשנת 1501. מחצית מהיהודים עזבו לאיטליה, לצפון אפריקה, לאימפריה העותמאנית (בעיקר לסאלוניקי), ולמדינות האפיפיור בפרובאנס. היתר התנצרו כדי לחמוק מהגירוש.
רוב היהודים במארסיי גרו ברובע היהודי, שנקרא Carreria Jusatarie, כשמו של הרחוב הראשי. הרחוב והסמטאות השכנות יצרו מעין אי בשם Insula Juzatarie. שלטונות הכנסייה רצו שהיהודים יישארו בתחומם, והתנגדו לכל ניסיון יציאה מהרובע. שני בתי כנסת מוזכרים במארסיי בשלהי ימי הביניים, בית הכנסת הגדול, ובית הכנסת הקטן. ייתכן שהיה גם בית כנסת שלישי. במונז'ויף (או מונז'וסייה, שפירושו "הר היהודים") היה בית עלמין יהודי, אשר נהרס אחרי גירוש 1501 והועבר לבעלותו של נוצרי.
חיי התרבות בימי הביניים
בימי הביניים הייתה מארסיי מרכז יהודי חשוב. מבחינה תרבותית הייתה הקהילה חלק מיהדות פרובאנס, קרובה בתרבותה לספרד, אם כי לא הושפעה ישירות מהחברה הערבית, שהשפיעה בחצי האי האיברי. בנימין מטודלה הזכיר כמה חכמים, ביניהם רבי יצחק בן אבא מארי ממארסיי (1122-1193 בקירוב), פרשן, מחבר תפילות ופוסק, בעל עיטור סופרים. במארסיי חיו רבים מבני משפחת איבן טיבון, מתרגמים, פילוסופים, רופאים ופרשנים, שמילאו תפקיד חשוב בפרסומן של יצירות פילוסופיות יהודיות (שנכתבו במקור עברית), בקרב קוראי עברית בפרובאנס, בצרפת, ובכל צפון אירופה. במארסיי חיו יעקב בן מכיר איבן טיבון (נולד 1286, נפטר 1304 בקירוב, במונפלייה), משה איבן טיבון (פעל בשנים 1240 - 1283), שמואל בן יהודה איבן טיבון (נולד 1150 בקירוב בלונל, נפטר 1230 בקירוב). שלמה נשיא בן יצחק נשיא קאיל ,משורר ליטורגי, חי במארסיי בשנות ה- 80 של המאה ה- 13. אחד ממכתביו של הרמב"ם ממוען ל"חכמי קהילת מארסיי". אישים נוספים שחיו בעיר באותה תקופה: ניסים בן משה (תחילת המאה ה- 14), מחבר ספר הניסים או מעשה ניסים, שיש הרואים בו ביטוי לגישה פרשנית רציונליסטית. שמואל בן יהודה בן
משולם המארסילי, ידוע גם כמילס בונז'ודס או בונגודוס בפרובאנסלית, המכונה ברבאוויירה, נולד במארסיי ב- 1224, ותרגם חיבורים פילוסופים ומדעיים מערבית לעברית. יוסף בן יוחנן (אשר כונה לעתים "הגדול" בשל למדנותו), נולד בצפון צרפת, ונתמנה לרב במארסיי בשנת 1343. יהודה בן דוד, (בונז'ודס, בנדוי או בונדוין) או מאסטרה בונז'ואה, רופא ופרשן תלמוד (סוף המאה ה- 14), כיהן כרב הקהילה בקאליארי. יעקב בן דוד פרובאנסלי, פרשן תלמוד מהמחצית השנייה של המאה ה- 15, חי במארסיי והתפרנס ממסחר ימי, עד שעזב לנאפולי בסוף שנות ה- 80. היו 34 רופאים יהודים במארסיי במאה ה- 15, ביניהם יש לציין אברהם דה מיירארג שחי בתחילת המאה ה- 15, ואת בונל דה לאטה, צאצא למשפחה ידועה, אשר שימש כרופאו האישי של האפיפיור אלכסנדר הששי.
ראשית העת החדשה
אחרי שנת 1669 נוסדה במארסיי קהילה יהודית בשנית. שני יהודים מליבורנו, איטליה, יוסף וייס וילה-ריאל ואברהם אטיאס, התיישבו שם עם משפחותיהם, בהסתמכם על צו של המלך לואי ה - 14, שהבטיח פטור ממס לנמל מארסיי. אליהם הצטרפו יהודים נוספים, אך בלחץ התושבים, בשנת 1682 הוכרז גירוש נגד וילה-ריאל, ואחריו גורשו אחרים, ביניהם לופז מבורדו, שאולץ לעזוב ב- 1711.
הקהילה המודרנית של מארסיי נוסדה בשנת 1760. עד 1768 התפללו היהודים בבית כנסת קטן בבית שכור ברחוב רומא. ב- 1783 נפתח בית עלמין יהודי ברובע רואה, על קרקע שנרכשה מתרומותיהם של 48 מעשירי הקהילה. ב- 1790 נפתח ברחוב דופונט מס' 1 בית כנסת חדש. במשך זמן רב נחשבה הקהילה לפורטוגזית, משום שרוב המשפחות המייסדות השתייכו לקהילות ספרדיות: המשפחות דה סילבה, כהן, דה סניי, אטיאס, פואה, גוזלן, ויטל וקנסינו מליבורנו. המשפחות דרמון , בוקארה, לומברוזו, דנינו ובמברון מטוניס. אליהן הצטרפו משפחות ריגו, דורן, דה מונטו, ראוול, רמוט, גרבר וקרקסון מאוויניון, משפחות קונסטנטיני, עוזיאל, ברודו, כהן-דה-קניאה מארצות מזה"ת שונות, ומשפחות סממה, לחמי וביסמוט, אף הן מטוניס. סבטון (שבתאי) קונסטנטיני, סוחר מקנדיה (כיום ארקליון בכרתים) היה אחד מאישי המפתח בייסוד הקהילה החדשה, ואפילו נפגש בשנת 1782 עם לואי ה- 16 מלך צרפת וקיבל אישור מלכותי להתיישבות יהודית במארסי. מייד עם מתן האישור, קיבלו 13 משפחות יהודיות זכות ישיבה בעיר. הפרלמנט של אקס אן פרובאנס הכיר בזכויות הקהילה ב- 1776, ונתן הכרה רשמית בקהילה - בשנת 1788 . אז גם הוכר
דניאל דה בוקארי מפרובאנס כנציג הקהילה. הקהילה מנתה כ- 200 חברים, וקיבלה אמנציפציה במהפכה הצרפתית כבר בינואר 1790, כמעט שנתיים לפני האמנציפציה של כלל יהודי צרפת. מתיישבים חדשים הגיעו למארסיי מקהילות אחרות בפרובאנס, כמו המשפחות קרמייה ודלפוג'ה מאוויניון, ענף אחר של משפחת דלפוג'ה הגיע מקאוואיון, ובאו גם יהודים מחלב, סוריה: המשפחות מריני, שאמה, ואלטרס. אורחות הקהילה היו בנוסח קהילות ליבורנו, ולשון היומיום הייתה ספרדית. בשנת 1804, עקב מחלוקות, עברה הקהילה, שמנתה כבר כ- 300 חברים, ארגון מחדש. ב- 1808 נוסדה מועצת הקהילה (ה"קונסיסטוריה"), ומעמדה של קהילת מארסיי כמובילה ומנהיגה בקרב קהילות דרום צרפת התחזק.
ייסודה של הקהילה המודרנית
צמיחתה של קהילת מארסיי נמשכה במאה ה- 19, יהודים רבים התבלטו בחיי הכלכלה בעיר. הם היו פעילים בפיתוח כלכלי ותעשייתי של העיר וגם במסחר בינלאומי עם ארצות צפון אפריקה. פתיחתה של תעלת סואץ ב- 1869 והצמיחה הכלכלית הנמשכת גילגלו לפתחם של היהודים הזדמנויות חדשות. המאה ה- 19 הייתה תקופה של שילוב היהודים בחיים החברתיים והפוליטיים של העיר. בדרך כלל תמכה הקהילה במפלגות הרפובליקניות (משום שבאופן מסורתי תמכה בממשלה המכהנת). בייחוד לאון גמבטה זכה לתמיכתו של גוסטב נקה, עורך העיתון הדמוקרטי Peuple ("העם"). מנגד, מנהיגיה של הקבוצה המהפכנית באביב 1871 היו שני יהודים, אדולף קרקסון וגסטון קרמייה. בעקבות נפילת התנועה הרדיקלית, נעצר גסטון קרמייה, שעמד בראש הקומיסיון המהפכני של מחוז בוש דו רון, ונשפט על חלקו במרד. מבין מנהיגי הקבוצה, רק הוא לבדו נעצר. הוא נדון למוות והוצא להורג בנובמבר 1871.
הצלחתם של יהודי מארסיי עוררה התנגדות בקרב החוגים השמרנים, אשר לקראת סוף המאה ה- 19הפכה לאנטישמיות גלויה. אוגוסט שיראק ממארסיי הפיץ תעמולה אנטי יהודית בחיבורים שהתפרסמו כבר ב- 1876, אולם האנטישמיות הגיעה לשיאה בימי פרשת דרייפוס. מארסיי נהייתה מקום מפגש חשוב לתומכיו של דרייפוס ולמשמיציו. ועידה אנטישמית נערכה בעיר בינואר 1898 וגרמה למהומות נגד יהודים מקומיים ולהתקפה המונית על עסקים יהודיים.
במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 גדל מספר היהודים במארסיי בהתמדה והיא נהייתה לקהילה השנייה בגודלה בצרפת, אחרי פריז. למרות השנים הקשות של פרשת דרייפוס, טיפסו יהודים רבים במעלה הסולם החברתי ורכשו עמדות חשובות בכלכלה, בחברה, בתרבות, ובפוליטיקה. נציין במיוחד את ז'ול יצחק מירס (1809-1871), יליד בורדו, כלכלן שמילא תפקיד חשוב בקידום העיתונות המקומית במארסיי וגם בפרוייקטים חשובים של בנייה בנמל וברבעים חדשים; ז'אק יצחק אלטרס (1786-1873), יליד חלב, סוריה, בונה ספינות ונדבן. אלטרס היה נשיא מועצת הקהילה היהודית של מארסיי במשך כשלושה עשורים, וניסה לקדם פרוייקט של יישוב יהודים מרוסיה באלג'יריה שהייתה תחת כיבוש צרפתי, אך ללא הצלחה.
לחיי התרבות של יהודי מארסיי תרמו לואי אסטרוק (1857-1904), סופר ועיתונאי, הצייר אדוארד קרמייה (1856-1944), אדוארד פואה (1862-1901), גאוגרף וחוקר אפריקה, אנדרה סוארס (1868-1948), מחבר קונדוטיירה (Condottiere) בשנת 1910, והמלחין בעל השם העולמי דריוס מיו (1892-1974), יליד מארסיי.
באמצע המאה ה- 19 רכשה הקהילה קרקע לבית עלמין חדש, שנפתח בשכונת סט. פייר בשנת 1855. בית העלמין הישן ברחוב רואה נסגר, ובשנות ה- 70 של המאה העשרים נבנה עליו אזור עירוני חדש. שרידי המצבות הועברו לבית העלמין החדש.
בית הכנסת השני של הקהילה נחנך ב- 1820 ברחוב גריניין, אולם צמיחתה של הקהילה הצריכה במהירה בית כנסת נוסף, מרווח יותר. תרומות מחברי הקהילה איפשרו לרכוש קרקע ברחוב ברטיי, לא רחוק מהנמל הישן. בית הכנסת החדש, שנקרא "ברטיי" נפתח ב- 22 בספטמבר 1864. האדריכל היה נתן סלומון, העיצוב מכיל מוטיבים אוריינטליים שהיו אז באופנה, בייחוד במארסיי שניסתה להציג עצמה כ"שער למזרח". בית הכנסת דומה בעיצובו לכמה כנסיות חשובות בעיר. הסגנון ניסה לבטא את שאיפת היהודים להניח את דעת שכניהם, להציג את יהדותם כמקובלת על השכנים, גישה שאופיינית לעשורים שאחרי האמנציפציה. בבית הכנסת ברטיי נמצאים גם משרדי מועצת הקהילה והנהגתה.
השואה
במחצית הראשונה של המאה העשרים נמשכה צמיחת הקהילה. בשנת 1939 חיו במארסיי כ- 39,000 יהודים. מארסיי וליון היו הערים בעלות האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בדרום צרפת, ובמארסי היה מספר הארגונים והמוסדות היהודיים הגדול ביותר. בשלהי שנות ה- 30 מצאו מקלט במארסיי פליטים יהודים רבים מגרמניה, רבים מהם ללא מסמכים חוקיים. אחרי שנת 1940 הגיעו גם יהודים מאזורים אחרים בצרפת. מארסיי נשארה אזור חופשי משנת 1940 עד 1942, ואז, בעקבות נחיתת בנות הברית בצפון אפריקה, כבשו הגרמנים את העיר. הכיבוש הגרמני החמיר את מצבם של היהודים. רבים ירדו למחתרת, רבים אחרים נעצרו במצודי ענק שביצעו במשותף הגרמנים והמשטרה הצרפתית. כ- 6,000 יהודים נעצרו בליל ה- 23 בינואר 1943. כ- 4,000 מתוכם גורשו למחנות ריכוז והשמדה. רכוש יהודי הוחרם והועבר לבעלים "אריים". בסוף מלחמת העולם השנייה נותרו במארסיי רק 10,000 יהודים.
חסיד אומות העולם חירם (הארי) בינגהם הרביעי (1903-1988), שירת בסגן קונסול אמריקאי במארסיי. בזמן שירותו, בשנים 1939-1941, הנפיק יותר מ- 2,500 אשרות כניסה אמריקניות ליהודים ולפליטים אחרים, בין היתר לצייר מרק שאגאל ולפסל ז'אק ליפשיץ. בינגהם שיתף פעולה עם המחתרת הצרפתית בהברחת יהודים לספרד ולצפון אפריקה, ושילם לעתים את ההוצאות מכספו. כמה יהודים הצטרפו גם הם למחתרת, אולם לא פעלו למניעת גירוש היהודים.
קהילת מארסיי בזמננו
במשך תקופה ארוכה אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתה מארסיי נמל מעבר לניצולי השואה, ואחר כך גם ליהודים מצפון אפריקה, בדרכם לארץ ישראל. קבלת העצמאות של טוניסיה בשנת 1956 ומלחמת סואץ במצרים הביאו לעיר גל של מהגרים יהודים. אליהם הצטרפו בתחילת שנות ה- 60 מהגרים ממרוקו ומאלג'יר.
בשנת 1969, הקהילה מנתה כ- 65,000 יהודים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, והשלישית בכל מערב אירופה. בתחילת שנות ה- 70 היו מעל לתריסר בתי כנסת שפעלו בעיר ובפרבריה, שלושה מרכזים קהילתיים, בית ספר יסודי, בית ספר מקצועי של "אורט", ורשת מסועפת של איגודים ומוסדות, כולל תנועות נוער.
בתחילת שנות האלפיים חיים במארסיי כ- 80,000 יהודים, והיא הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, ואחת הגדולות בתפוצות. למעשה, מארסיי הנה ריכוז האוכלוסייה היהודית הגדול ביותר לחופי הים התיכון מחוץ לישראל. חיי הדת והקהילה מאורגנים על ידי מועצת הקהילה. בעשורים האחרונים של המאה העשרים, גוף חיוני זה סיפק אמצעים לחיזוק צרכיה הרוחניים והחומריים של הקהילה. במארסיי פועלים 44 בתי כנסת, בהם מתפללים מדי יום יותר מ- 5,000 איש, ובהם מכהנים כחמישים רבנים. בנוסף, יש 20 מרכזי לימוד, ובית דין. בית הכנסת המרכזי נמצא ברחוב ברטיי, ובו נערכים רוב החתונות וטקסי בר מצווה ובת מצווה. יש בעיר יותר מ- 35 חנויות למזון כשר, ומעל לעשרים מסעדות כשרות. הקהילה מפעילה 17 בתי ספר יהודים, ארבעה מהם בתי ספר ממלכתיים. יש 11 תלמודי תורה, בהם לומדים יותר מ- 500 ילדים. הקהילה נותנת עדיפות גבוהה לעזרה לנזקקים, ויש לה רשת מפותחת של ארגוני צדקה. בתחילת שנות ה- 2000 היה גידול משמעותי בתופעת האנטישמיות בצרפת, שלא פסחה על גם יהודי מארסיי. הצתת בית הכנסת "אור אביב" ב- 1 באפריל 2002 גרמה לזעזוע קשה בקהילה, כמו גם בצרפת ובעולם כולו.
הקהילה שומרת על קשרים חמים והדוקים עם ישראל ולרבים מחבריה יש קרובים בישראל.
רומן
(מקום)רומן Roman
(במקורות היהודיים: ראמאן)
עיר מחוז על הנהר מולדובה (Moldova), חבל מולדובה, הרגאט, רומניה.
רומן נוסדה במאה ה- 14 על חורבות מבצר רומאי, והיתה מרכז כלכלי חשוב על דרכי מסחר, ולכן סבורים שהתיישבות היהודים במקום מוקדמת, אם כי מתועדת במסמכים רק מראשית המאה ה- 18.
על פי המסורת היו יהודים ברומן במאה ה- 15 בימי אלכסנדר הטוב ((1402 - 1408). האגדה מספרת, שהנסיך בדרכו למלחמה נגד הטורקים עבר ברומן וביקש מיהודי המקום להתפלל למען נצחונו. בשובו אחרי הנצחון שחרר את יהודי העיר ממסים למשך שלוש שנים. על פי אגדה נוספת מימי בוגדן העיוור (1504 - 1517) הנסיך עבר דרך רומן, ביקר בבית הכנסת מעץ, ותרם כסף שתמורתו נרכשו תשמישי קדושה וספר תורה מפולין, שנודע לימים כ"תורת השליט בוגדאן".
מצבות בבית העלמין היהודי העתיק מעידות גם הן על עברם של יהודי רומן. המצבה העתיקה ביותר שנמצאה היא של "יהודה לייב בן הרב צבי הירש", משנת 1745. בגלל סכסוכים עם תושבי העיר הנוצרים, נאלצה הקהילה לרכוש מגרש עבור בית עלמין חדש, אשר קודש ב- 1829 ובמרוצת הזמן הורחב.
הקהילה ניסתה לשמר את בית העלמין הישן, אך נכשלה. בליל 19 באפריל 1872, בהוראת ראש העירייה, הרסו את בית העלמין הישן, שהיה אז בן 300 שנה. סיפור הריסתו של בית העלמין העתיק נחרת על החומה החיצונית של בית העלמין החדש, ובתוכה הניחו גם כמה מצבות מבית העלמין הישן. את עצמות המתים העבירו אל בית העלמין החדש. בעקבות תלונות שהגישו היהודים ובעקבות מחאות בינלאומיות הורחק ראש העירייה ומועצתו פורקה. על מגרש בית העלמין הישן הוקם בית ספר ובחפירות בחצר ב- 1929 נתגלתה מצבתו של הרב דוד בר (Ber) משנת 1780.
בתולדות היחסים בין היהודים לנוצרים היו שתי עלילת דם, ב- 1714 וב- 1824, מלוות בפרעות ביהודים; אבל היו גם תקופות של שכנות טובה. ב-1889 העניק בעל אחוזה נוצרי לקהילה היהודית עצי הסקה לחלוקה לעניים, ו- 250 שתילי עצים לבית העלמין. היחסים הורעו בשנות ה- 30 של המאה העשרים. נושאי האנטישמיות בעיר ומפיציה בקרב הנוער היו סטודנטים בחופשת לימודים מהאוניברסיטה שבעיר יאש (Iasi), שם הושפעו מהפרופסור א"ק קוזא (Cuza), אבי האנטישמיות הגזענית ברומניה.
עם ביסוסו בעיר התארגן הישוב היהודי לקהילה, רבים מהפנקסים המעידים על התהוות הקהילה ומוסדותיה נעלמו, נשרפו או חוסלו, והידיעה עליהם היא על פי עדויות. בדרך זו נודע שב- 1877 היה פנקס "חברה-קדישא" משנת יסודה הרשמי של החברה - 1794, אך כלל רשימות מ- 1774. מסמכים מן המאה ה- 19 מצביעים על מגעים רשמיים בין השלטונות לנציגי הקהילה. על כמה חותמות ומסמכים מ- 1840 מופיע "קהל עדת ישורון", כנראה כינוי נציגות הקהילה במאה ה-19.
בין רבני הקהילה היו: יצחק בן יהודה ליב, שנולד ברומן והיה לרב ב-1792; נוסף לבקיאותו בעברית הוא ידע שפות רבות והשלטונות נעזרו בו לתרגום. בתחילת המאה ה- 19 עמד בראש הקהילה הרב ינקו ברס (Beres) ולפני 1850 הרב פרוים יוסף גלנט. בסביבות 1850 התיישבה ברומן משפחת הרב יסאקזון (Isacsohn), וצאצאיה העשירו את הקהילה. ב- 1857 עלה על כס הרבנות ברומן דוד יסאקזון, בן הרב יצחק מקאליש. ב- 1908 כיהן הרב שלמה יסאקזון, ב- 1936 מונה הרב פרנקל דיין.
בית הכנסת העתיק מעץ, מהמאה ה- 15, הועלה באש ב- 1830. (לפי גירסה אחרת, המבנה שנשרף היה בית כנסת מאבן שהוקם במקום בית הכנסת מעץ). על חורבותיו הקימה הקהילה באותה השנה בית כנסת מאבן, הוא בית הכנסת הגדול, שהכיל 100 מתפללים ובמראהו הפנימי דמה להיכל. תביעות הבישופות המקומית להריסת בית הכנסת בטענה שהוא נמצא בקרבת הכנסייה לא נענו וב- 1852 גודר בית הכנסת. לאחר שיפוצו ב- 1930 נודע כ"בית הכנסת המרכזי". במאה ה-19 נוספו ברומן עוד בתי כנסת חשובים. ביניהם ב- 1825 בית הכנסת מאבן של חסידי קוסוב, במרוצת הזמן שופץ וכונה "בית ראשון בית המדרש". על חורבות ביתו של הרב יאנקו ברס הוקם ב-1835 בית הכנסת של הסוחרים. במקומו הוקם ב- 1920 בית כנסת לייפציגר. רוב בתי-הכנסת שהוקמו במחצית השנייה של המאה ה- 19 נשאו את שמות מייסדיהם: בית כנסת על שם ברל גולברנס (Goldernes); בית מדרש "זלמינה" על שם זלמן; בית כנסת של הרב יסאקזון ועוד. במקום שבו היה בעבר ביתו של הרב גלנט, הוקם ב- 1866 בית הכנסת של ר' לוי. ב- 1876 הוקם "אלט נוי בית המדרש". היו גם בתי כנסת של בעלי מלאכה כמו בית הכנסת של הסנדלרים והחייטים. בימי מלחמת העולם הראשונה היה בית
הכנסת "דאטשע שיל", שבו התפללו יהודים אמידים. בכמה בתי-כנסת היו ספריות של ספרי קודש; הגדולה ביותר היתה בבית הכנסת על שם הרב יסאקזון וכללה 1,000 כרכים.
חברות צדקה הוקמו ביזמת יחידים ובתשובה לצרכי הזמן. ב- 1782 נוסדה "חברה של מנורת המאור" שעסקה בצדקה וב- 1796 "גמילות-חסדים" שנתנה הלוואות ללא ריבית. ב- 1800 הוקם "ביקור חולים". חברות סעד נוספות: "Sprijnul" (תמיכה) דאגה לביגוד התלמידים. "Fraterna" (אחווה) תמכה בחולים חברי האגודה. בין חברות הסעד היה גם "פועלי צדק", האיגוד המקצועי הוותיק ברומניה שנוסד ב- 1794. ביזמת כמה בעלי מלאכה נוסדה ב- 1899 החברה "כנסת ישראל" שחבריה חוייבו בתשלום חודשי ומטרתה לסייע להם בעת שרפה, מחלה ופטירה. החברה "Materna" (אמהות) תמכה ביולדות.
ההקדש, בראשיתו פונדק ליהודים שעברו את העיר, נעשה ב- 1905 לבית אבות. ב- 1870 הוקם בית חולים ומנהליו הראשונים היו ד"ר אליאס והרוקח פרנקל. ב- 1911 נחנך הבניין וב- 1939 נוסף אגף חדש. בית החולים היהודי שירת גם את האוכלוסיה הנוצרית. בית המרחץ היהודי, שהוקם במאה ה- 19, היה היחיד בעיר ושירת את כל האוכלוסייה.
בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) חילקה הקהילה ארוחות למשפחות המגוייסים, 750 איש בערך, מהם רק 118 יהודים והשאר נוצרים. באותה תקופה היו נשים יהודיות רבות פעילות בצלב האדום והנוער היהודי היה פעיל במסגרת הצופים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה התארגנה הקהילה מחדש, ב- 1926 נקבע תקנון הקהילה וב- 1932 הוכרה כגוף משפטי. בניין הקהילה הוקם ב- 1929. בין שתי מלחמות העולם באו מקורות ההכנסה של הקהילה ממיסים, מהקצבות המדינה, מתרומות מרצון. בתחום הסעד ניתנה קצבה חדשית לאלמנות ולזקנים, תמכה בעניים ובנכים, סיפקה עצי הסקה, לימוד יסודי חינם לילדי העניים וטיפול רפואי חינם לעניים בבית החולים של הקהילה. ב- 1934, כדי לשים קץ לתופעת החזרה על הפתחים, נקבעה קצבה חודשית למקבצי נדבות.
החינוד הדתי, ראשיתו ב"תלמוד-תורה" שנוסד בין 1680 ל- 1690 ונחשב לאחד הותיקים במולדובה. במקביל נתקיימו "חדרים". באמצע המאה ה- 19 נתבע ראש הקהילה דאז, אבא אברהם, ליסד בית ספר יהודי מודרני, הנסיון לא הצליח. ב- 1866 נפתח בית-ספר בבניין שנרכש על ידי הקהילה אבל עויינות השלטונות הביאה לסגירתו תוך זמן קצר, והקהילה חוייבה להחזיר את הבניין למוכריו. הקהילה לא ויתרה ובית הספר נפתח לסירוגין בבניינים ארעיים. הילדים היהודים למדו גם בבתי הספר הממלכתיים והשלימו את חינוכם היהודי באופן פרטי, לרוב על ידי מלמד שבא מפולין.
חוק החינוך היסודי, שנתקבל בפרלמנט הרומני ב- 1893, כלל סעיף של הוצאת התלמידים היהודים מבתי-הספר של המדינה. ברומן, כמו בשאר ערי רומניה, היה נצחון זה של האנטישמיות הרומנית מנוף לביסוס מערכת החינוך של הקהילה. ב- 1893 נפתח בית הספר היסודי לבנים, "בית הספר הישראלי-רומני". תוכנית הלימודים הכללית נקבעה על פי תוכנית בתי-הספר הממלכתיים. החוק חייב מינוי מורים רומנים להוראת הרומנית ומינוי מנהל רומני, שבזכותו קיבל בית-הספר הכרה רשמית ב-1896. כעבור שנתיים שוכן בית הספר בבניין שנרכש עבורו ומספר התלמידים בו עלה. בעזרת תרומות הוקם בניין חדש, בית הספר שוכן בו ב- 1910 ובבניין הישן הוקם בית הספר לבנות.
ב- 1903 נוסדה החברה "Cantina Scolara" והחליפה את בתי התמחוי שפעלו לפניה. פעילותה הורחבה אחרי מלחמת העולם הראשונה כשסיפקה לילדים ארוחות יומיות וביגוד חורפי, חילקה ספרים והעניקה מילגות לתלמידים עניים מצטיינים. בימי מלחמת העולם הראשונה שימש בניין בית הספר כבית חולים והלימודים התקיימו בבתי-הכנסת. הלימודים התיכוניים היו במסגרת בתי-הספר הרומניים. ב- 1919 נמנו הורי תלמידים יהודים בין חברי הועד של בית הספר התיכון -Voda Romanוב- 1923 מונה לראשונה מורה יהודי בבית הספר.
כמו בשאר ערי רומניה עסקו היהודים הראשונים ברומן במסחר ובמלאכה. רבוי בתי-כנסת הנושאים שמות בעלי מלאכה מעיד על ריבוי בעלי המלאכה ואירגונם בגילדות. באמצע המאה ה- 19 היו רוב המפרנסים היהודים בעלי מלאכה אבל בהדרגה היה המסחר, בעיקר בתבואה, לעיסוק עיקרי. ב- 1900 היו ברומן כ- 2,500 משפחות ובין מפרנסיהן 842 בעלי מלאכה יהודים; סנדלרים, חייטים, תופרות, אופים, עגלונים, נגרים, עובדי דפוס, אופי כריכים, שענים, צבעים, עושי חביות. ב- 1910 היו 322 סוחרים לעומת 145 בעלי מלאכה ו- 305 בעלי מקצועות אחרים.
המעבר לתעשייה היה בשלב מאוחר ומפקד מ- 1930 מצביע על פעילות יהודים בתעשיית הטקסטיל, המזון, המתכת, הכימייה ועוד. יהודים הקימו בתי חרושת לשמן ולעור. היתה גם תעשייה זעירה של סיכות, אבזמים, סבון, נרות ועוד. כ- 90 אחוזים מהחנויות במרכז העיר היו בבעלות יהודים, בעיקר בקונפקציה. גם בין הבנקאים היו יהודים. ב-1925 ייסד נציג הג'וינט (Joint), מרצ'ל זינגר, יחד עם קבוצה של בעלי מלאכה, בנק לאשראי שסייע לבעלי- מלאכה.
ב- 1899 קמו ברומן האיגודים הציוניים הראשונים, חברת "כרמיה" ואיגוד של נשים ציוניות. ב- 1915 הקימה קבוצת צעירים את הארגון הציוני "אור ציון" ובמרוצת הזמן הצטרפו אליהם מאות. התקיימו כינוסים, הרצאות, קורסים לעברית ונוסדה ספרייה של ספרים עבריים. ביוזמת יצחק רובינשטיין הוקם ארגון"תאודור הרצל".
את הצהרת בלפור (1917) חגגו ברומן בתהלוכה ברחוב המרכזי ובכינוס בגן ציבורי. ב- 1919 התארגנו תלמידי תיכון יהודיים ב"איגוד כללי של תלמידים ציונים" (A.G.A.E.Z) ב- 1922 נוסד "מרכז הנוער הציוני" (.C.T.S) כארגון צופים וב- 1925 כבר התעצב האופי החלוצי של קבוצות שעברו להכשרה ועלו לארץ ישראל. ב- 1924 קם הקן הראשון של "השומר" (לימים "השומר הצעיר") ברומניה הישנה (Regat). מקימיו יצאו מבין שורות הארגונים הציוניים הקיימים, אליהם הצטרפו גם תלמידי תיכון. הדגש בהתחלה היה על פעילות תרבותית אבל במרוצת הזמן כוון לעלייה בארץ ישראל. אחרי ביקור יצחק בן אהרון (אז יצחק נוסנבאום, חבר ההנהגה הראשית ברומניה) עברו עשרות לחוות הכשרה, עלו לארץ והצטרפו לקיבוץ "שער העמקים".
בראש התנועה הציונית הרביזיוניסטית עמדו ברקו ברקוב ומ. בראם (Beram). "האיגוד התרבותי של הנשים היהודיות" (A.C.F.E) נשא אופי לאומי והצטרף ל"ויצ"ו". אירגוני הנשים עסקו באיסוף תרומות לקרנות הלאומיות, באחזקת גן ילדים, בחלוקת ארוחות בבית התמחוי, בניקוי והגשת ארוחות בבית האבות ועוד. במסגרת האיגוד פעל חוג לתולדות ישראל, ואישים מן העיר ומחוצה לה הוזמנו כמרצים.
ב- 1920 נוסד "מכבי". תחרויות ספורט שאירגנו חבריו בעיירות הסביבה משכו לשורותיהם נוער יהודי. הנשפים של מכבי היו מוקד משיכה בעיר ותזמורתו נודעה ברבים. ב- 1934 היתה ברומן המכביה של חבל מולדובה. כתב העת "מכבי" יצא לאור בשנים 1932 - 1937.
יהודים שהיו פעילים במפלגות רומניות נבחרו מטעמן למועצת העירייה ובין שתי מלחמות העולם כיהנו שני יהודים כסגני ראש-עירייה. ב- 1930 היו ששה יהודים בין עשרה חברי הועד המסחרי והתעשייתי. סוכאר ריבנסון, מנהל בית הספר היהודי נבחר לסנאט הרומני בראשית שנות השלושים.
ב- 1857 יצא לאור העיתון היהודי הראשון. העיתון הופיע אחר כך בהפסקות בשנים 1860 - 1866 ובשנים 1867 - 1870. ה"פולקס דולמעטשער" הודפס ב- 1884. בימי "ההגירה ברגל" (תנועה ליציאת רומניה אל הארצות שמעבר לים, שצמחה על רקע רדיפות ומצב כלכלי קשה) הופיע ברומן פעמיים, ב- 1899 וב- 1900, העתון "Migrantii Romanului" ("מהגרי רומן"). ב- 1922 הופיע דו-ירחון בשם "ירושלים", שהיה עלון הועד המרכזי של התנועה הציונית.
כמה ספריות בעיר ריכזו את הפעילות התרבותית בשנים 1918 - 1940: ספריות על שם "רונטי רומן" ו"אור ציון" בשנים 1918 - 1922, ספריית מכבי בשנים 1920 - 1935. ב- 1920 נוסדה ספריה על שם שרה רוזנברג שכללה ספרים בעברית. ב- 1925 נוסדה ספריית "האיגוד התרבותי של הנשים היהודיות" שהיתה במרוצת הזמן לספריית הקהילה. ב- 1918 נוסד החוג התרבותי "רונטי רומן" שקיים כינוסים שבועיים של הרצאות בנושאים יהודיים (הסטוריה, ספרות) ובתרבות כללית. היו גם חוגים לדרמה שהעלו מחזות.
ב- 1930 חיו ברומן 5,963 יהודים, שהיו 28 אחוזים מכלל האוכלוסייה).
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ועל יסוד ההסכם בין גרמניה לברית המועצות (ריבנטרופ-מולוטוב) מאוגוסט 1939 סיפחה ברית-המועצות ביוני 1940 את בסרביה וצפון-בוקובינה (חבלים במזרח ובצפון-מזרח רומניה). בימי נסיגת הרומנים מאזורים אלה היו התפרצויות אנטישמיות, במיוחד ביחידות הצבאיות. ברומן הורה קצין רומני לירות בכמה חיילים יהודים ביחידתו בגלל מוצאם.
בספטמבר 1940 עלה לשלטון ברומניה (שהיתה אז בת ברית של גרמניה הנאצית) הגנרל אנטונסקו, ועד ינואר 1941 היתה ממשלתו מורכבת ברובה מאנשי "משמר הברזל". המפקד המקומי של אנשי "משמר הברזל" היה קומיסאר לרומניזציה במפעלי התעשייה של ראש קהילת רומן, ברטהולד רורליך. הקשרים האישיים שנוצרו השפיעו לטובה על גורל יהודי רומן, ובפקודתו נמנעה מיהודי רומן האלימות שאפיינה את התקופה הזאת במקומות אחרים.
ב- 1940 הוצאו התלמידים והמורים היהודים מבתי הספר הממלכתיים. בניין בית הספר היהודי לבנים הוחרם, הלימודים התקיימו באחד מבתי הכנסת וארכיון בית הספר הועבר למרתף בית הכנסת. בית הספר לבנות, הועבר גם כן לבית כנסת, ובבניינו הוקם בית הספר התיכון המעורב לקליטת התלמידים שהוצאו מהתיכון הממלכתי. בסגל ההוראה נקלטו גם בעלי מקצועות חופשיים שסולקו ממשרותיהם. ביזמת הרב פרנקל, שהיה גם מורה ליהדות, ערך בית הספר התיכון תפילות בציבור בשבת ובמועדים; המקהלה והחזנים היו מבין התלמידים. בחגיגות בית הספר השתתפו כל יהודי העיר.
בינואר 1941 הוחרם בית החולים היהודי והחולים פונו. כתחליף הותקנה מרפאה בבניין אחר. על דלת חדרו של נשיא אגודת הרופאים המקומי היה שלט: "לכלבים וליהודים אין מקום בבית החולים" גם מבחינה כלכלית נפגעו היהודים. מבין 244 פקידים נותרו 158 ללא משרות, ומתוך 281 סוחרים ותעשיינים הורחקו 250 ממפעליהם. הוקמו שני בתי תמחוי לעניים ואחד לתלמידים מחוסרי אמצעים.
אחרי המתקפה הגרמנית על ברית-המועצות ב- 22 ביוני 1941 הגיעו לרומן 800 פליטים, שגורשו מהעיירות ומהכפרים הסמוכים. הראשונים הגיעו בחוסר כל. הפליטים נקלטו על ידי הקהילה ואוכסנו בבתי כנסת ובבתים פרטיים. בית התמחוי שנפתח למענם סיפק ארוחות ל-600 אנשים. בית האבות שופץ וקלט פליטים קשישים.
במסגרת עבודת הכפייה שהוטלה על יהודי רומניה הועסקו גם יהודי רומן והפליטים שבתוכם. תחילה עבדו בעיר ובסביבה אך כעבור זמן נשלחו לחבלים אחרים וגם לטראנסניסטריה. טכנאים ובעלי מלאכה נשלחו ליחידות צבאיות. הקהילה תמכה במשפחות עובדי הכפייה במזון ובביגוד.
16 מנהיגים יהודים נכלאו כבני ערובה והוחזקו כשלושה חדשים בבית הכנסת המרכזי. למעלה ממאה יהודים גורשו לטראנסניסטריה באשמת התחמקות מעבודת כפייה ובאשמת קומוניזם. במשך כל תקופת הגירוש שמרה הקהילה על קשר אתם בעזרת מכתבים ומשלוחי מזון, ביגוד וכסף. מלבד אחד חזרו כולם בשנים 1943 ו- 1944.
ב- 2 ביולי 1941 עצרה ברומן, בדרכה לקאלארש, "רכבת המוות" מהעיר יאש, שבה היו קורבנות הפוגרום שהתחולל שם ב- 29 ביוני. למרות התנגדותם הרשויות המקומיות ומפקד המסע, הצליחה יושבת ראש הצלב האדום המקומי ויוריקה אגאריצ'י, בעזרת קצין מקומי, לפתוח את דלתות הקרונות, בתוכם היו כבר 53 מתים. האנשים הורדו למשך הלילה, ניתנו להם מים, הם נשלחו לבית מרחץ והקהילה נתנה להם מזון וביגוד. בעקבות פעולה זאת פוטרה אגאריצ'י מתפקידה. בטקס שנערך ב"יד ושם" בירושלים ב- 1983 הוענק לה, אחרי מותה, תואר "חסידי אומות העולם".
שורה של גזרות פקדה את יהודי רומן אחרי פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות. ב- 25 באוגוסט 1941 צוו על ענידת הטלאי הצהוב. הוקם שוק נפרד ליהודים בפרוורי העיר. נאסרה היציאה לרחוב משמונה בערב עד שש בבוקר. 12 יהודים נאסרו כדי לסחוט סכום כסף גדול מהקהילה, ועל הפעולה הזאת זכה מפקד המשטרה לשבחי המדינה.
הכספים וה"תרומות" בבגדים, בלבנים וברהיטים ל"מועצת החסות" (ועד לסיוע סוציאלי בראשות אשת רודן רומניה) שנכפו על כל יהודי רומניה, זירזו והגבירו את ההתרוששות. קשריו של לאו רורליך, מפעילי הקהילה, עם קצין גבוה ביאש הקלו ברומן על החרמות הרכוש של המשטרה והצבא. באביב 1943 דאגה הקהילה לקליטת 130 יתומים, שהוחזרו מטראנסניסטריה, ולהעברתם לבוקארשט.
באביב 1944, עם התקדמות חזית המלחמה, שכרה הקהילה משאיות גרמניות, העבירה לרומן כ- 2,400 פליטים יהודים מאזורי הקרבות והשיגה עבורם רשיון שהייה. בעזרת הג'וינט נפתחו למענם בתי תמחוי. הקהילה שמרה על קשר וסייעה לאנשיה בפלוגות העבודה שהוקמו במאי 1944, הפלוגות הועמדו לרשות הצבא ועסקו בעבודה מפרכת שנמשכה עד כניעת רומניה לבנות הברית באוגוסט 1944. באותה שנה נקלטו ברומן פליטים ממגורשי טראנסניסטריה שמוצאם היה מאזורים שחזרו לשלטון הסובייטי.
אחרי המלחמה נקלטו ברומן פליטים רבים ומספר היהודים בעיר הגיע בשנת 1947 ל- 7,900 נפשות.
התנועה הציונית, תנועות הנוער ו"מכבי", חידשו את פעילותם. בעיר היה גם סניף הכשרה לעלייה וגם החלוצים נסתייעו בעזרה שהג'וינט שלח לקהילה. ב- 15 במאי 1948, ביום קום מדינת ישראל, התכנסו היהודים בבית הכנסת הגדול.
השתלטות המשטר הקומוניסטי ברומניה פגעה בפעילות הציונית, וב-1949 נאסרה הפעילות כליל. מנחם חנוך באדי, פעיל ציוני, עיתונאי ועורך, היה אסיר ציון בשנים 1950 - 1954 ואחרי שחרורו עלה לישראל. מוסדות הקהילה הועברו לרשות המדינה, רוב בתי הכנסת רוקנו והושכרו כדירות או כסדנאות מלבד בית הכנסת המרכזי ובית הכנסת של החייטים שנשמרו על תכולתם.
הישוב היהודי הלך וקטן בעקבות העלייה וההגירה, ובשנת 1978 נותרו בעיר 200 יהודים בלבד. בכל זאת כעבור שנתיים עוד תיפקדו שני בתי כנסת ותלמוד-תורה וב- 1988 נכללה רומן ברשימת הישובים היהודים ברומניה שבהם קיימים תלמוד-תורה ומקהלה.
בישראל הוקמה התאחדות עולי רומן, ובין פעיליה היו: מנחם חנוך באדי (1906 - 1985); נתן מוסקוביץ' (1914 - 1983); רודי מרכוס ריבנזון (1909 - 1989); משה שוורץ (1911 - 1985); סולו חיימזון.
(במקורות היהודיים: ראמאן)
עיר מחוז על הנהר מולדובה (Moldova), חבל מולדובה, הרגאט, רומניה.
רומן נוסדה במאה ה- 14 על חורבות מבצר רומאי, והיתה מרכז כלכלי חשוב על דרכי מסחר, ולכן סבורים שהתיישבות היהודים במקום מוקדמת, אם כי מתועדת במסמכים רק מראשית המאה ה- 18.
על פי המסורת היו יהודים ברומן במאה ה- 15 בימי אלכסנדר הטוב ((1402 - 1408). האגדה מספרת, שהנסיך בדרכו למלחמה נגד הטורקים עבר ברומן וביקש מיהודי המקום להתפלל למען נצחונו. בשובו אחרי הנצחון שחרר את יהודי העיר ממסים למשך שלוש שנים. על פי אגדה נוספת מימי בוגדן העיוור (1504 - 1517) הנסיך עבר דרך רומן, ביקר בבית הכנסת מעץ, ותרם כסף שתמורתו נרכשו תשמישי קדושה וספר תורה מפולין, שנודע לימים כ"תורת השליט בוגדאן".
מצבות בבית העלמין היהודי העתיק מעידות גם הן על עברם של יהודי רומן. המצבה העתיקה ביותר שנמצאה היא של "יהודה לייב בן הרב צבי הירש", משנת 1745. בגלל סכסוכים עם תושבי העיר הנוצרים, נאלצה הקהילה לרכוש מגרש עבור בית עלמין חדש, אשר קודש ב- 1829 ובמרוצת הזמן הורחב.
הקהילה ניסתה לשמר את בית העלמין הישן, אך נכשלה. בליל 19 באפריל 1872, בהוראת ראש העירייה, הרסו את בית העלמין הישן, שהיה אז בן 300 שנה. סיפור הריסתו של בית העלמין העתיק נחרת על החומה החיצונית של בית העלמין החדש, ובתוכה הניחו גם כמה מצבות מבית העלמין הישן. את עצמות המתים העבירו אל בית העלמין החדש. בעקבות תלונות שהגישו היהודים ובעקבות מחאות בינלאומיות הורחק ראש העירייה ומועצתו פורקה. על מגרש בית העלמין הישן הוקם בית ספר ובחפירות בחצר ב- 1929 נתגלתה מצבתו של הרב דוד בר (Ber) משנת 1780.
בתולדות היחסים בין היהודים לנוצרים היו שתי עלילת דם, ב- 1714 וב- 1824, מלוות בפרעות ביהודים; אבל היו גם תקופות של שכנות טובה. ב-1889 העניק בעל אחוזה נוצרי לקהילה היהודית עצי הסקה לחלוקה לעניים, ו- 250 שתילי עצים לבית העלמין. היחסים הורעו בשנות ה- 30 של המאה העשרים. נושאי האנטישמיות בעיר ומפיציה בקרב הנוער היו סטודנטים בחופשת לימודים מהאוניברסיטה שבעיר יאש (Iasi), שם הושפעו מהפרופסור א"ק קוזא (Cuza), אבי האנטישמיות הגזענית ברומניה.
עם ביסוסו בעיר התארגן הישוב היהודי לקהילה, רבים מהפנקסים המעידים על התהוות הקהילה ומוסדותיה נעלמו, נשרפו או חוסלו, והידיעה עליהם היא על פי עדויות. בדרך זו נודע שב- 1877 היה פנקס "חברה-קדישא" משנת יסודה הרשמי של החברה - 1794, אך כלל רשימות מ- 1774. מסמכים מן המאה ה- 19 מצביעים על מגעים רשמיים בין השלטונות לנציגי הקהילה. על כמה חותמות ומסמכים מ- 1840 מופיע "קהל עדת ישורון", כנראה כינוי נציגות הקהילה במאה ה-19.
בין רבני הקהילה היו: יצחק בן יהודה ליב, שנולד ברומן והיה לרב ב-1792; נוסף לבקיאותו בעברית הוא ידע שפות רבות והשלטונות נעזרו בו לתרגום. בתחילת המאה ה- 19 עמד בראש הקהילה הרב ינקו ברס (Beres) ולפני 1850 הרב פרוים יוסף גלנט. בסביבות 1850 התיישבה ברומן משפחת הרב יסאקזון (Isacsohn), וצאצאיה העשירו את הקהילה. ב- 1857 עלה על כס הרבנות ברומן דוד יסאקזון, בן הרב יצחק מקאליש. ב- 1908 כיהן הרב שלמה יסאקזון, ב- 1936 מונה הרב פרנקל דיין.
בית הכנסת העתיק מעץ, מהמאה ה- 15, הועלה באש ב- 1830. (לפי גירסה אחרת, המבנה שנשרף היה בית כנסת מאבן שהוקם במקום בית הכנסת מעץ). על חורבותיו הקימה הקהילה באותה השנה בית כנסת מאבן, הוא בית הכנסת הגדול, שהכיל 100 מתפללים ובמראהו הפנימי דמה להיכל. תביעות הבישופות המקומית להריסת בית הכנסת בטענה שהוא נמצא בקרבת הכנסייה לא נענו וב- 1852 גודר בית הכנסת. לאחר שיפוצו ב- 1930 נודע כ"בית הכנסת המרכזי". במאה ה-19 נוספו ברומן עוד בתי כנסת חשובים. ביניהם ב- 1825 בית הכנסת מאבן של חסידי קוסוב, במרוצת הזמן שופץ וכונה "בית ראשון בית המדרש". על חורבות ביתו של הרב יאנקו ברס הוקם ב-1835 בית הכנסת של הסוחרים. במקומו הוקם ב- 1920 בית כנסת לייפציגר. רוב בתי-הכנסת שהוקמו במחצית השנייה של המאה ה- 19 נשאו את שמות מייסדיהם: בית כנסת על שם ברל גולברנס (Goldernes); בית מדרש "זלמינה" על שם זלמן; בית כנסת של הרב יסאקזון ועוד. במקום שבו היה בעבר ביתו של הרב גלנט, הוקם ב- 1866 בית הכנסת של ר' לוי. ב- 1876 הוקם "אלט נוי בית המדרש". היו גם בתי כנסת של בעלי מלאכה כמו בית הכנסת של הסנדלרים והחייטים. בימי מלחמת העולם הראשונה היה בית
הכנסת "דאטשע שיל", שבו התפללו יהודים אמידים. בכמה בתי-כנסת היו ספריות של ספרי קודש; הגדולה ביותר היתה בבית הכנסת על שם הרב יסאקזון וכללה 1,000 כרכים.
חברות צדקה הוקמו ביזמת יחידים ובתשובה לצרכי הזמן. ב- 1782 נוסדה "חברה של מנורת המאור" שעסקה בצדקה וב- 1796 "גמילות-חסדים" שנתנה הלוואות ללא ריבית. ב- 1800 הוקם "ביקור חולים". חברות סעד נוספות: "Sprijnul" (תמיכה) דאגה לביגוד התלמידים. "Fraterna" (אחווה) תמכה בחולים חברי האגודה. בין חברות הסעד היה גם "פועלי צדק", האיגוד המקצועי הוותיק ברומניה שנוסד ב- 1794. ביזמת כמה בעלי מלאכה נוסדה ב- 1899 החברה "כנסת ישראל" שחבריה חוייבו בתשלום חודשי ומטרתה לסייע להם בעת שרפה, מחלה ופטירה. החברה "Materna" (אמהות) תמכה ביולדות.
ההקדש, בראשיתו פונדק ליהודים שעברו את העיר, נעשה ב- 1905 לבית אבות. ב- 1870 הוקם בית חולים ומנהליו הראשונים היו ד"ר אליאס והרוקח פרנקל. ב- 1911 נחנך הבניין וב- 1939 נוסף אגף חדש. בית החולים היהודי שירת גם את האוכלוסיה הנוצרית. בית המרחץ היהודי, שהוקם במאה ה- 19, היה היחיד בעיר ושירת את כל האוכלוסייה.
בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) חילקה הקהילה ארוחות למשפחות המגוייסים, 750 איש בערך, מהם רק 118 יהודים והשאר נוצרים. באותה תקופה היו נשים יהודיות רבות פעילות בצלב האדום והנוער היהודי היה פעיל במסגרת הצופים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה התארגנה הקהילה מחדש, ב- 1926 נקבע תקנון הקהילה וב- 1932 הוכרה כגוף משפטי. בניין הקהילה הוקם ב- 1929. בין שתי מלחמות העולם באו מקורות ההכנסה של הקהילה ממיסים, מהקצבות המדינה, מתרומות מרצון. בתחום הסעד ניתנה קצבה חדשית לאלמנות ולזקנים, תמכה בעניים ובנכים, סיפקה עצי הסקה, לימוד יסודי חינם לילדי העניים וטיפול רפואי חינם לעניים בבית החולים של הקהילה. ב- 1934, כדי לשים קץ לתופעת החזרה על הפתחים, נקבעה קצבה חודשית למקבצי נדבות.
החינוד הדתי, ראשיתו ב"תלמוד-תורה" שנוסד בין 1680 ל- 1690 ונחשב לאחד הותיקים במולדובה. במקביל נתקיימו "חדרים". באמצע המאה ה- 19 נתבע ראש הקהילה דאז, אבא אברהם, ליסד בית ספר יהודי מודרני, הנסיון לא הצליח. ב- 1866 נפתח בית-ספר בבניין שנרכש על ידי הקהילה אבל עויינות השלטונות הביאה לסגירתו תוך זמן קצר, והקהילה חוייבה להחזיר את הבניין למוכריו. הקהילה לא ויתרה ובית הספר נפתח לסירוגין בבניינים ארעיים. הילדים היהודים למדו גם בבתי הספר הממלכתיים והשלימו את חינוכם היהודי באופן פרטי, לרוב על ידי מלמד שבא מפולין.
חוק החינוך היסודי, שנתקבל בפרלמנט הרומני ב- 1893, כלל סעיף של הוצאת התלמידים היהודים מבתי-הספר של המדינה. ברומן, כמו בשאר ערי רומניה, היה נצחון זה של האנטישמיות הרומנית מנוף לביסוס מערכת החינוך של הקהילה. ב- 1893 נפתח בית הספר היסודי לבנים, "בית הספר הישראלי-רומני". תוכנית הלימודים הכללית נקבעה על פי תוכנית בתי-הספר הממלכתיים. החוק חייב מינוי מורים רומנים להוראת הרומנית ומינוי מנהל רומני, שבזכותו קיבל בית-הספר הכרה רשמית ב-1896. כעבור שנתיים שוכן בית הספר בבניין שנרכש עבורו ומספר התלמידים בו עלה. בעזרת תרומות הוקם בניין חדש, בית הספר שוכן בו ב- 1910 ובבניין הישן הוקם בית הספר לבנות.
ב- 1903 נוסדה החברה "Cantina Scolara" והחליפה את בתי התמחוי שפעלו לפניה. פעילותה הורחבה אחרי מלחמת העולם הראשונה כשסיפקה לילדים ארוחות יומיות וביגוד חורפי, חילקה ספרים והעניקה מילגות לתלמידים עניים מצטיינים. בימי מלחמת העולם הראשונה שימש בניין בית הספר כבית חולים והלימודים התקיימו בבתי-הכנסת. הלימודים התיכוניים היו במסגרת בתי-הספר הרומניים. ב- 1919 נמנו הורי תלמידים יהודים בין חברי הועד של בית הספר התיכון -Voda Romanוב- 1923 מונה לראשונה מורה יהודי בבית הספר.
כמו בשאר ערי רומניה עסקו היהודים הראשונים ברומן במסחר ובמלאכה. רבוי בתי-כנסת הנושאים שמות בעלי מלאכה מעיד על ריבוי בעלי המלאכה ואירגונם בגילדות. באמצע המאה ה- 19 היו רוב המפרנסים היהודים בעלי מלאכה אבל בהדרגה היה המסחר, בעיקר בתבואה, לעיסוק עיקרי. ב- 1900 היו ברומן כ- 2,500 משפחות ובין מפרנסיהן 842 בעלי מלאכה יהודים; סנדלרים, חייטים, תופרות, אופים, עגלונים, נגרים, עובדי דפוס, אופי כריכים, שענים, צבעים, עושי חביות. ב- 1910 היו 322 סוחרים לעומת 145 בעלי מלאכה ו- 305 בעלי מקצועות אחרים.
המעבר לתעשייה היה בשלב מאוחר ומפקד מ- 1930 מצביע על פעילות יהודים בתעשיית הטקסטיל, המזון, המתכת, הכימייה ועוד. יהודים הקימו בתי חרושת לשמן ולעור. היתה גם תעשייה זעירה של סיכות, אבזמים, סבון, נרות ועוד. כ- 90 אחוזים מהחנויות במרכז העיר היו בבעלות יהודים, בעיקר בקונפקציה. גם בין הבנקאים היו יהודים. ב-1925 ייסד נציג הג'וינט (Joint), מרצ'ל זינגר, יחד עם קבוצה של בעלי מלאכה, בנק לאשראי שסייע לבעלי- מלאכה.
ב- 1899 קמו ברומן האיגודים הציוניים הראשונים, חברת "כרמיה" ואיגוד של נשים ציוניות. ב- 1915 הקימה קבוצת צעירים את הארגון הציוני "אור ציון" ובמרוצת הזמן הצטרפו אליהם מאות. התקיימו כינוסים, הרצאות, קורסים לעברית ונוסדה ספרייה של ספרים עבריים. ביוזמת יצחק רובינשטיין הוקם ארגון"תאודור הרצל".
את הצהרת בלפור (1917) חגגו ברומן בתהלוכה ברחוב המרכזי ובכינוס בגן ציבורי. ב- 1919 התארגנו תלמידי תיכון יהודיים ב"איגוד כללי של תלמידים ציונים" (A.G.A.E.Z) ב- 1922 נוסד "מרכז הנוער הציוני" (.C.T.S) כארגון צופים וב- 1925 כבר התעצב האופי החלוצי של קבוצות שעברו להכשרה ועלו לארץ ישראל. ב- 1924 קם הקן הראשון של "השומר" (לימים "השומר הצעיר") ברומניה הישנה (Regat). מקימיו יצאו מבין שורות הארגונים הציוניים הקיימים, אליהם הצטרפו גם תלמידי תיכון. הדגש בהתחלה היה על פעילות תרבותית אבל במרוצת הזמן כוון לעלייה בארץ ישראל. אחרי ביקור יצחק בן אהרון (אז יצחק נוסנבאום, חבר ההנהגה הראשית ברומניה) עברו עשרות לחוות הכשרה, עלו לארץ והצטרפו לקיבוץ "שער העמקים".
בראש התנועה הציונית הרביזיוניסטית עמדו ברקו ברקוב ומ. בראם (Beram). "האיגוד התרבותי של הנשים היהודיות" (A.C.F.E) נשא אופי לאומי והצטרף ל"ויצ"ו". אירגוני הנשים עסקו באיסוף תרומות לקרנות הלאומיות, באחזקת גן ילדים, בחלוקת ארוחות בבית התמחוי, בניקוי והגשת ארוחות בבית האבות ועוד. במסגרת האיגוד פעל חוג לתולדות ישראל, ואישים מן העיר ומחוצה לה הוזמנו כמרצים.
ב- 1920 נוסד "מכבי". תחרויות ספורט שאירגנו חבריו בעיירות הסביבה משכו לשורותיהם נוער יהודי. הנשפים של מכבי היו מוקד משיכה בעיר ותזמורתו נודעה ברבים. ב- 1934 היתה ברומן המכביה של חבל מולדובה. כתב העת "מכבי" יצא לאור בשנים 1932 - 1937.
יהודים שהיו פעילים במפלגות רומניות נבחרו מטעמן למועצת העירייה ובין שתי מלחמות העולם כיהנו שני יהודים כסגני ראש-עירייה. ב- 1930 היו ששה יהודים בין עשרה חברי הועד המסחרי והתעשייתי. סוכאר ריבנסון, מנהל בית הספר היהודי נבחר לסנאט הרומני בראשית שנות השלושים.
ב- 1857 יצא לאור העיתון היהודי הראשון. העיתון הופיע אחר כך בהפסקות בשנים 1860 - 1866 ובשנים 1867 - 1870. ה"פולקס דולמעטשער" הודפס ב- 1884. בימי "ההגירה ברגל" (תנועה ליציאת רומניה אל הארצות שמעבר לים, שצמחה על רקע רדיפות ומצב כלכלי קשה) הופיע ברומן פעמיים, ב- 1899 וב- 1900, העתון "Migrantii Romanului" ("מהגרי רומן"). ב- 1922 הופיע דו-ירחון בשם "ירושלים", שהיה עלון הועד המרכזי של התנועה הציונית.
כמה ספריות בעיר ריכזו את הפעילות התרבותית בשנים 1918 - 1940: ספריות על שם "רונטי רומן" ו"אור ציון" בשנים 1918 - 1922, ספריית מכבי בשנים 1920 - 1935. ב- 1920 נוסדה ספריה על שם שרה רוזנברג שכללה ספרים בעברית. ב- 1925 נוסדה ספריית "האיגוד התרבותי של הנשים היהודיות" שהיתה במרוצת הזמן לספריית הקהילה. ב- 1918 נוסד החוג התרבותי "רונטי רומן" שקיים כינוסים שבועיים של הרצאות בנושאים יהודיים (הסטוריה, ספרות) ובתרבות כללית. היו גם חוגים לדרמה שהעלו מחזות.
ב- 1930 חיו ברומן 5,963 יהודים, שהיו 28 אחוזים מכלל האוכלוסייה).
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ועל יסוד ההסכם בין גרמניה לברית המועצות (ריבנטרופ-מולוטוב) מאוגוסט 1939 סיפחה ברית-המועצות ביוני 1940 את בסרביה וצפון-בוקובינה (חבלים במזרח ובצפון-מזרח רומניה). בימי נסיגת הרומנים מאזורים אלה היו התפרצויות אנטישמיות, במיוחד ביחידות הצבאיות. ברומן הורה קצין רומני לירות בכמה חיילים יהודים ביחידתו בגלל מוצאם.
בספטמבר 1940 עלה לשלטון ברומניה (שהיתה אז בת ברית של גרמניה הנאצית) הגנרל אנטונסקו, ועד ינואר 1941 היתה ממשלתו מורכבת ברובה מאנשי "משמר הברזל". המפקד המקומי של אנשי "משמר הברזל" היה קומיסאר לרומניזציה במפעלי התעשייה של ראש קהילת רומן, ברטהולד רורליך. הקשרים האישיים שנוצרו השפיעו לטובה על גורל יהודי רומן, ובפקודתו נמנעה מיהודי רומן האלימות שאפיינה את התקופה הזאת במקומות אחרים.
ב- 1940 הוצאו התלמידים והמורים היהודים מבתי הספר הממלכתיים. בניין בית הספר היהודי לבנים הוחרם, הלימודים התקיימו באחד מבתי הכנסת וארכיון בית הספר הועבר למרתף בית הכנסת. בית הספר לבנות, הועבר גם כן לבית כנסת, ובבניינו הוקם בית הספר התיכון המעורב לקליטת התלמידים שהוצאו מהתיכון הממלכתי. בסגל ההוראה נקלטו גם בעלי מקצועות חופשיים שסולקו ממשרותיהם. ביזמת הרב פרנקל, שהיה גם מורה ליהדות, ערך בית הספר התיכון תפילות בציבור בשבת ובמועדים; המקהלה והחזנים היו מבין התלמידים. בחגיגות בית הספר השתתפו כל יהודי העיר.
בינואר 1941 הוחרם בית החולים היהודי והחולים פונו. כתחליף הותקנה מרפאה בבניין אחר. על דלת חדרו של נשיא אגודת הרופאים המקומי היה שלט: "לכלבים וליהודים אין מקום בבית החולים" גם מבחינה כלכלית נפגעו היהודים. מבין 244 פקידים נותרו 158 ללא משרות, ומתוך 281 סוחרים ותעשיינים הורחקו 250 ממפעליהם. הוקמו שני בתי תמחוי לעניים ואחד לתלמידים מחוסרי אמצעים.
אחרי המתקפה הגרמנית על ברית-המועצות ב- 22 ביוני 1941 הגיעו לרומן 800 פליטים, שגורשו מהעיירות ומהכפרים הסמוכים. הראשונים הגיעו בחוסר כל. הפליטים נקלטו על ידי הקהילה ואוכסנו בבתי כנסת ובבתים פרטיים. בית התמחוי שנפתח למענם סיפק ארוחות ל-600 אנשים. בית האבות שופץ וקלט פליטים קשישים.
במסגרת עבודת הכפייה שהוטלה על יהודי רומניה הועסקו גם יהודי רומן והפליטים שבתוכם. תחילה עבדו בעיר ובסביבה אך כעבור זמן נשלחו לחבלים אחרים וגם לטראנסניסטריה. טכנאים ובעלי מלאכה נשלחו ליחידות צבאיות. הקהילה תמכה במשפחות עובדי הכפייה במזון ובביגוד.
16 מנהיגים יהודים נכלאו כבני ערובה והוחזקו כשלושה חדשים בבית הכנסת המרכזי. למעלה ממאה יהודים גורשו לטראנסניסטריה באשמת התחמקות מעבודת כפייה ובאשמת קומוניזם. במשך כל תקופת הגירוש שמרה הקהילה על קשר אתם בעזרת מכתבים ומשלוחי מזון, ביגוד וכסף. מלבד אחד חזרו כולם בשנים 1943 ו- 1944.
ב- 2 ביולי 1941 עצרה ברומן, בדרכה לקאלארש, "רכבת המוות" מהעיר יאש, שבה היו קורבנות הפוגרום שהתחולל שם ב- 29 ביוני. למרות התנגדותם הרשויות המקומיות ומפקד המסע, הצליחה יושבת ראש הצלב האדום המקומי ויוריקה אגאריצ'י, בעזרת קצין מקומי, לפתוח את דלתות הקרונות, בתוכם היו כבר 53 מתים. האנשים הורדו למשך הלילה, ניתנו להם מים, הם נשלחו לבית מרחץ והקהילה נתנה להם מזון וביגוד. בעקבות פעולה זאת פוטרה אגאריצ'י מתפקידה. בטקס שנערך ב"יד ושם" בירושלים ב- 1983 הוענק לה, אחרי מותה, תואר "חסידי אומות העולם".
שורה של גזרות פקדה את יהודי רומן אחרי פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות. ב- 25 באוגוסט 1941 צוו על ענידת הטלאי הצהוב. הוקם שוק נפרד ליהודים בפרוורי העיר. נאסרה היציאה לרחוב משמונה בערב עד שש בבוקר. 12 יהודים נאסרו כדי לסחוט סכום כסף גדול מהקהילה, ועל הפעולה הזאת זכה מפקד המשטרה לשבחי המדינה.
הכספים וה"תרומות" בבגדים, בלבנים וברהיטים ל"מועצת החסות" (ועד לסיוע סוציאלי בראשות אשת רודן רומניה) שנכפו על כל יהודי רומניה, זירזו והגבירו את ההתרוששות. קשריו של לאו רורליך, מפעילי הקהילה, עם קצין גבוה ביאש הקלו ברומן על החרמות הרכוש של המשטרה והצבא. באביב 1943 דאגה הקהילה לקליטת 130 יתומים, שהוחזרו מטראנסניסטריה, ולהעברתם לבוקארשט.
באביב 1944, עם התקדמות חזית המלחמה, שכרה הקהילה משאיות גרמניות, העבירה לרומן כ- 2,400 פליטים יהודים מאזורי הקרבות והשיגה עבורם רשיון שהייה. בעזרת הג'וינט נפתחו למענם בתי תמחוי. הקהילה שמרה על קשר וסייעה לאנשיה בפלוגות העבודה שהוקמו במאי 1944, הפלוגות הועמדו לרשות הצבא ועסקו בעבודה מפרכת שנמשכה עד כניעת רומניה לבנות הברית באוגוסט 1944. באותה שנה נקלטו ברומן פליטים ממגורשי טראנסניסטריה שמוצאם היה מאזורים שחזרו לשלטון הסובייטי.
אחרי המלחמה נקלטו ברומן פליטים רבים ומספר היהודים בעיר הגיע בשנת 1947 ל- 7,900 נפשות.
התנועה הציונית, תנועות הנוער ו"מכבי", חידשו את פעילותם. בעיר היה גם סניף הכשרה לעלייה וגם החלוצים נסתייעו בעזרה שהג'וינט שלח לקהילה. ב- 15 במאי 1948, ביום קום מדינת ישראל, התכנסו היהודים בבית הכנסת הגדול.
השתלטות המשטר הקומוניסטי ברומניה פגעה בפעילות הציונית, וב-1949 נאסרה הפעילות כליל. מנחם חנוך באדי, פעיל ציוני, עיתונאי ועורך, היה אסיר ציון בשנים 1950 - 1954 ואחרי שחרורו עלה לישראל. מוסדות הקהילה הועברו לרשות המדינה, רוב בתי הכנסת רוקנו והושכרו כדירות או כסדנאות מלבד בית הכנסת המרכזי ובית הכנסת של החייטים שנשמרו על תכולתם.
הישוב היהודי הלך וקטן בעקבות העלייה וההגירה, ובשנת 1978 נותרו בעיר 200 יהודים בלבד. בכל זאת כעבור שנתיים עוד תיפקדו שני בתי כנסת ותלמוד-תורה וב- 1988 נכללה רומן ברשימת הישובים היהודים ברומניה שבהם קיימים תלמוד-תורה ומקהלה.
בישראל הוקמה התאחדות עולי רומן, ובין פעיליה היו: מנחם חנוך באדי (1906 - 1985); נתן מוסקוביץ' (1914 - 1983); רודי מרכוס ריבנזון (1909 - 1989); משה שוורץ (1911 - 1985); סולו חיימזון.
בוטושאן
(מקום)בוטושאן Botosani
עיר מחוז בצפון חבל מולדובה, הרגאט, רומניה.
תחילת היישוב היהודי בעיר כנראה במאה ה-17, ובסוף המאה ה-19 הקהילה השנייה בגודלה ובחשיבותה במולדאביה (16,817 נפש, יותר ממחצית האוכלוסיה במקום). אותו זמן היוו היהודים %75 מן הסוחרים ו-%68 מבעלי-המלאכה בעיר. תושבי המקום לחצו להגבלת הסחר היהודי; מהומות אנטי-יהודיות פרצו ב-1870 ובשנות מרד האיכרים ברומניה (1907). פעולות הקהילה הצטמצמו עם שלילת המעמד החוקי מקהילות רומניה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19 והיא התארגנה מחדש רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה. ב-1866 פתח בה הסופר העברי הלל כהנא בית-ספר חילוני, מן הראשונים ברומניה, שהתקיים בתמיכת כי"ח עד מלחמת-העולם השנייה. בשנת 1882 הוציאו לאור מורי בית-הספר הסופרים דוד ישעיה זילברבוש וצבי אליעזר טלר את הירחון העברי "האור". עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) קיימה הקהילה שני בתי-ספר לבנים ולבנות ובית-ספר מקצועי לבנות.
תקופת השואה
בימי "משמר הברזל" ברומניה (מספטמבר 1940 עד ינואר 1941) סבלו 10,900 יהודי בוטושאן מהגבלות כלכליות ואחרות.8,000 מהם הוצאו לעבודות-כפייה, מחציתם מחוץ לעיר, וכ-150 נשלחו לטראנסניסטריה. בפרוץ המלחמה עם ברית-המועצות (יוני 1941) הובאו לעיר 11,000 יהודים מן העיירות בסביבה. עם הרחקת התלמידים היהודיים מבתי-הספר הכלליים פתחה הקהילה גם שני מוסדות תיכוניים. באפריל 1944, עם התקרב הצבא האדום, השתררה אנארכיה גמורה והקהילה קיבלה על עצמה את תפקידי העיריה, הקימה משמר אזרחי ודאגה להמשך קיומם של בית-החולים ומושב-הזקנים בעיר. ב-7 באפריל קיבלו הסובייטים את מפתחות העיר מידי משלחת הקהילה היהודית. יהודים מונו לתפקידי ציבור, אבל המפקד הרוסי הזהיר אותם שלא להפוך את בוטושאן ל"רפובליקה יהודית". בשנת 1947 מנה היישוב 19,550 נפש; רובם עלו לישראל כעבור שנים אחדות.
בשנת 1963 היה מספר תושבי העיר למעלה מ-70,000. ב-1969 ישבו שם 500 משפחות יהודיות, והיו להם ארבעה בתי-כנסת.
עיר מחוז בצפון חבל מולדובה, הרגאט, רומניה.
תחילת היישוב היהודי בעיר כנראה במאה ה-17, ובסוף המאה ה-19 הקהילה השנייה בגודלה ובחשיבותה במולדאביה (16,817 נפש, יותר ממחצית האוכלוסיה במקום). אותו זמן היוו היהודים %75 מן הסוחרים ו-%68 מבעלי-המלאכה בעיר. תושבי המקום לחצו להגבלת הסחר היהודי; מהומות אנטי-יהודיות פרצו ב-1870 ובשנות מרד האיכרים ברומניה (1907). פעולות הקהילה הצטמצמו עם שלילת המעמד החוקי מקהילות רומניה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19 והיא התארגנה מחדש רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה. ב-1866 פתח בה הסופר העברי הלל כהנא בית-ספר חילוני, מן הראשונים ברומניה, שהתקיים בתמיכת כי"ח עד מלחמת-העולם השנייה. בשנת 1882 הוציאו לאור מורי בית-הספר הסופרים דוד ישעיה זילברבוש וצבי אליעזר טלר את הירחון העברי "האור". עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) קיימה הקהילה שני בתי-ספר לבנים ולבנות ובית-ספר מקצועי לבנות.
תקופת השואה
בימי "משמר הברזל" ברומניה (מספטמבר 1940 עד ינואר 1941) סבלו 10,900 יהודי בוטושאן מהגבלות כלכליות ואחרות.8,000 מהם הוצאו לעבודות-כפייה, מחציתם מחוץ לעיר, וכ-150 נשלחו לטראנסניסטריה. בפרוץ המלחמה עם ברית-המועצות (יוני 1941) הובאו לעיר 11,000 יהודים מן העיירות בסביבה. עם הרחקת התלמידים היהודיים מבתי-הספר הכלליים פתחה הקהילה גם שני מוסדות תיכוניים. באפריל 1944, עם התקרב הצבא האדום, השתררה אנארכיה גמורה והקהילה קיבלה על עצמה את תפקידי העיריה, הקימה משמר אזרחי ודאגה להמשך קיומם של בית-החולים ומושב-הזקנים בעיר. ב-7 באפריל קיבלו הסובייטים את מפתחות העיר מידי משלחת הקהילה היהודית. יהודים מונו לתפקידי ציבור, אבל המפקד הרוסי הזהיר אותם שלא להפוך את בוטושאן ל"רפובליקה יהודית". בשנת 1947 מנה היישוב 19,550 נפש; רובם עלו לישראל כעבור שנים אחדות.
בשנת 1963 היה מספר תושבי העיר למעלה מ-70,000. ב-1969 ישבו שם 500 משפחות יהודיות, והיו להם ארבעה בתי-כנסת.