חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי קיידאן

קיידאן Kedainiai

עיר מחוז, מרכז ליטא.

הקהילה היהודית

קיידאן נוסדה במאה ה-14 ככפר דייגים לחופי הנהרות נאוויאז'ה (NEVEZIS) וסמילגה (SMILGA). סוחרים יהודים התיישבו שם לראשונה בסוף המאה ה-15, בעקבות בקשת בעלי המקום. כמה פעמים גורשו היהודים ושבו עם התחלפות השליטים. ב-1590 קיבלה קיידאן זכויות של עיר חפשית, מצבה הכלכלי השתפר ונעשתה מרכז מסחרי לסביבתה. היהודים, ששליטי קיידאן היו מעוניינים בפעילותם המסחרית בעיר, קיבלו חופש דתי וזכויות שוות לאזרחי העיר מידי הנסיך הפולני ראדזיוויל. (מסוף המאה ה-16 ועד סוף המאה ה-18 נסיכות ליטא הייתה חלק ממלכת פולין). מתיישבים יהודים חדשים נבחרו בקפידה, ומשנתקבלו הוצעו להם גם קרקעות לרכישה והנחות במסים. באותה התקופה באו לקיידאן מגרמניה גם יהודים למדנים ומשכילים, ופיתחו לימים את הקהילה היהודית בעיר למרכז תורה וחכמה. הנסיכים הבאים לבית ראדזיוויל אישרו את זכויות היהודים. היהודים השתתפו בבחירת עובדי העירייה, קיבלו הכשרה צבאית ושובצו ביחידות צבאיות לשעת חירום.

בימי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) סייעה קהילת קיידאן (שלא נפגעה) לנפגעי הפרעות. בעת פלישת השוודים במחצית השנייה של המאה ה-17 עזבו יהודים רבים את העיר. בסוף המאה ה-17 פקדה שריפה גדולה את קיידאן ובראשית המאה ה-18 נחרבה העיר, כשעברו דרכה צבאות רוסיה וצבאות שוודיה בימי "מלחמות הצפון". כשנחרב גם ארמונם של נסיכי ראדזיוויל התרוששה הקהילה היהודית, החלה להתאושש רק בעשור השלישי למאה ה- 18, והיה לה ייצוג מכובד ב"ועד מדינת ליטא". אחרי ביטול הועד (1764) עוד התקיימו בעיר אסיפות נציגי הקהילות בליטא (האחרונה ב-1782) וישובים רבים היו כפופים לקהילת קיידאן.

קיידאן שימשה גם מרכז תורני ורוחני לקהילות האזור. במקום היו ישיבות ו"חדרים" שנודעו בליטא כולה. בסוף המאה ה-17 קראו בכל קהילות ליטא סליחות שחיבר ר' יוסף מקוברין, בן קיידאן, לזכר רדיפות היהודים.

הגאון ר' אליהו מוילנה היה תלמידו של ר' דוד קצנלבוגן, שכיהן כרב של קיידאן במחצית הראשונה של המאה ה-18. הגאון מוילנה נשא לאשה בת קיידאן.

בסוף המאה ה-18, בעקבות חלוקתה של ממלכת פולין, עברה קיידאן לשליטת רוסיה הצארית. זכויות היהודים בוטלו. בראשית המאה ה-19 התיישבו בקיידאן יהודים שגורשו מהכפרים. במגפת חולירע שפרצה ב-1807 ניספו קרוב ל-400 יהודים.

לקראת אמצע המאה ה-19 התאוששה הקהילה וכלכלתה התייצבה, וב-1847 הגיע מספר היהודים בעיר ל-4,987. בסוף המאה ה-19, בימי הגירת היהודים מרוסיה, עזבו רבים את קיידאן. ב-1897 ישבו בעיר 3,733 יהודים, שהיו %64 מאוכלוסיית העיר.

בשנת 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), גורשו יהודי קיידאן לפנים רוסיה ולא כולם שבו לעיר אחרי המלחמה. ארגון הג'וינט וקרובי משפחה בארצות שמעבר לים סייעו בשיקום הקהילה. ב-1923, בימי ליטא העצמאית, נימנו בעיר 2,499 יהודים שהיו %33 מכלל אוכלוסייתה.

הקהילה החזיקה ישיבה גדולה, חדרים רבים ובתי מדרש שלמדו בהם יומם ולילה. בית הכנסת הגדול, שנבנה בסוף המאה ה-18, הכיל ארון קודש מלאכת מחשבת ושעון שמש שספרותיו - אותיות עבריות.

בין רבני קיידאן היה ר' משה מרגליות ממפרשי התלמוד הירושלמי. הרב האחרון שכיהן בעיר היה ר' שלמה פינזילבר. הקהילה העמידה משכילים רבים ותומכי תנועת ההשכלה, ביניהם הסופר משה-לייב ליליינבלום והסטוריון הספרות שניאור זקש.

בבית ספר "תלמוד תורה" בעיר למדו מסוף המאה ה-19 גם לימודי חול. מראשית המאה ה-20 היו שם גם בתי ספר עבריים מרשת "תרבות" ובית ספר תיכון יהודי ששפת ההוראה בו הייתה עברית. תלמידים יהודים למדו גם בגימנסיה הפולנית, שהוקמה בידי הנסיך ראדזיוויל עוד בראשית המאה ה-17. בתקופה שאחרי הסיפוח לרוסיה ועד למלחמת העולם הראשונה למדו יהודים גם בבתי ספר רוסיים.

אורגים ובעלי מלאכה מגרמניה שהתיישבו בקיידאן במאה ה-17 סייעו בפיתוח בתי מלאכה לאריגה בעיר. במאה ה-19 היה התחום הזה כולו בידי יהודים. ב-1648 בנה הנסיך ראדזיוויל תחנת קמח ראשונה בעיר והחכירה ליהודים. ב-1650 הוא הקים בית דפוס, שנוהל גם-כן בידי יהודים, ובו הודפס ספר תהילים הראשון בשפה הליטאית וספרי קודש רבים. במשך הזמן הודפסו גם ספרי קודש וספרי חול בעברית. הספר העברי האחרון הודפס שם ב-1940.

בימי מלכות פולין היו יהודי העיר חוכרים וגובי המסים של השליטים תושבי המקום. בסוף המאה ה-18, משעברה קיידאן לשליטת רוסיה, שימש חיל המצב הרוסי שחנה בעיר מקור פרנסה לחנוונים ולבעלי המלאכה. מסילת הרכבת שנסללה בידי הרוסים סייעה להגברת קשרי המסחר עם רוסיה. טחנת קמח שבנה שליט העיר החדש הוחכרה ליהודים.

בליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם עמד הבנק העממי היהודי במרכז כלכלת בעיר. בבנק שנוסד ב-1921 נימנו ב-1929 360 חברים.

מראשית המאה ה-19 עסקו רבים מיהודי קיידאן (בדרך כלל כ-80 משפחות) בגידול ירקות ושיווקם ברחבי ליטא. בתקופות שונות היו בעיר בתי מסחר שייצאו תוצרת חקלאית לרוב ארצות אירופה. בימי ליטא העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה החלו הקואופרטיבים הליטאים, שנתמכו בידי הממשלה, לדחוק את רגלי היהודים. רבים היגרו באותה התקופה.

שרשיה של התנועה הציונית בקיידאן עוד בימי "חיבת ציון" (שלהי המאה ה-19). בליטא העצמאית כבש הרעיון הציוני את כל יהודי העיר. הוקמו המפלגות הציוניות ותנועות הנוער שלהן ונפתחו ספריות שהכילו ספרים רבים בעברית. כן הייתה פעילות רבה למען הקרנות הציוניות. ליד העיר הוקמה חווה להכשרת נוער לקראת עלייה לארץ ישראל. הנוער בקיידאן התרכז בעיקר ב"שומר הצעיר" "גורדוניה" ו"בית"ר". רבים עבדו בחוות ההכשרה ובשנות השלושים עלו לארץ ישראל.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקיידאן כ-3,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

השלטונות הסובייטים הלאימו רכוש פרטי, בתי מסחר וחנויות שהיו ברובן בבעלות יהודים. מוסדות הקהילה חדלו לפעול והמפלגות ותנועות הנוער הציוניות פוזרו. כן נסגרו מוסדות החינוך העבריים. הפעילות הכלכלית בעיר הלכה ופחתה ורמת החיים של התושבים בכלל ושל היהודים בפרט הלכה וירדה. פליטים יהודים מפולין הכבושה בידי הנאצים מצאו מקלט בקיידאן.

עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) התארגנו בקיידאן קבוצות של ליטאים לאומנים. יהודים רבים שניסו לברוח עם הסובייטים הנסוגים נורו בידי הליטאים. הגרמנים נכנסו לעיר ב-24 ביוני ומיד נגזרו גזרות על היהודים. היה עליהם לענוד טלאי צהוב, למסור את חפצי הערך שברשותם, הוטל עליהם עוצר לילה ונאסרו עליהם הקשר והמסחר עם האוכלוסייה.

יהודים הועסקו בעבודות כפייה עבור הגרמנים. שומריהם הליטאים הלאומנים התעללו בהם ורצחו אחדים. תחילה הועסקו רוב היהודים בפינוי פצצות ומוקשים שהשאירו הסובייטים בשדה התעופה המקומי, רבים נהרגו במהלך הפינוי.

ב-23 ביולי נורו 200 יהודים ביער כ-8 ק"מ מקיידאן. כעבור כמה ימים צוו היהודים לעזוב את בתיהם ולעבור לגיטו שנתחם בכמה סימטאות בעיר. לגיטו הובאו כל היהודים מעיירות הסביבה, 3,700 נפשות בסך הכל, הצפיפות הייתה קשה ומלאי המזון הלך ואזל.

ב-15 באוגוסט 1941 רוכזו כל יהודי הגיטו ב"שולהויף" (חצר בית הכנסת) והובלו לחוות סוסים, שם הוחזקו 13 יום בלי מזון. ביום 28 באוגוסט 1941, ה' באלול תש"א, הובלו היהודים קבוצות קבוצות לבורות, שנחפרו מראש מאחורי בית הקברות הקאתולי, והומתו באש מכונות יריה. הגרמנים פיקחו על הרצח שבוצע בידי ליטאים. מכובדים ליטאים מקיידאן (ראש העירייה, מנהל הגימנסיה וכדומה) הוזמנו לצפות במעשה הרצח.
רק יהודים ספורים נמלטו, הסתתרו ביערות והצטרפו לפרטיזנים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אין יהודים בעיר וחיי הקהילה לא חודשו בה.

אחרי המלחמה הוקמה מצבה על קברי האחים, בידי יהודים שרידי קהילות קיידאן והסביבה.

בעיירה נותרו 3 בתי כנסת, שאחד מהם משמש כמרכז תרבות ומציג תערוכה על יהודי העיר.
ביזמת יהודי אוסטרליה שיש ביניהם צאצאים ליהודי העיר בעבר נלמדת ההיסטוריה של יהודי העיר באחד מבתי הספר הליטאיים במקום.

ביעו היו 2 בתי עלמין יהודיים שהיישן שבהם נהרס לגמרי ונותר במקום רק שלט זיכרון.בית העלמין השני הרוס בחלקו ונותרו בו כ - 100 מצבות.יהודי תושב העיר קובנה שהיה בעבר תושב קייאדן,מטפל בהתנדבות בבית העלמין.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
146664
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Scholar

Born in Kedainiai, Lithuania, he grew up in Zagare, Lithuania, where his father was a rabbi. Already as a boy he was interested in Hebrew literature and became acquainted with Haskala. About 1839, he went to Dubno where he earned a livelihood by teaching Hebrew, and spent most of his time reading scientific and philosophical works. For two years he taught in Raseiniai, Lithuania, where he was a friend of the novelist Avraham Mapu. In 1844 Sachs reached Berlin, Germany, where he entered the university and in 1854 was invited to Paris by Baron Joseph Guenzburg as his private librarian and tutor to his children. He became involved in many aspects of Hebrew literature but as his interests were so diffuse most of his works were unfinished. Sachs edited journals and pamphlets and wrote articles and studies in Hebrew.
Lilienblum, Moshe Leib (1843-1910, Zionist and Hebrew author. He was born in Kedainiai, Lithuania (then in the Russian Empire), and received an Orthodox Jewish education and established two yeshivot by the time he was 22. But he also studied Haskalah literature and secular subjects which he advocated in public. This led to him being persecuted in Ukmerge (Wilkomir), Lithuania, where he was then living. He retaliated in articles advocating reforms in religion and society and criticizing some of the leading rabbinic authorities. Eventually despairing of religious reform, he sought a solution to the Jewish problem in the Labor movement, particularly in agricultural work in Russia. When these hopes were destroyed by the Russian pogroms of 1881, he began to write Zionist-oriented articles, presenting a nationalist program. Lilienblum joined Hibbat Zion, serving as Leon (Yehuda Leib) Pinsker's deputy and joined the Zionist movement where he sought a combination of political and practical Zionism. Writing in Hebrew, Russian and Yiddish, his books included works on Zionism, literary criticism, and several volumes of autobiography.
Jerusalem community leader

Born in Kedainiai, he set out with his family for Erets Israel in 1811. They settled in Safed where he worked as a gold- and silversmith (which is the origin of his name, Tsoref). In 1813 the outbreak of plague in Safed led him to move to Jerusalem, where he became a leader of the small Lithuanian community. On two occasions he spent long periods abroad as an emissary. In 1831, when Erets Israel was under Egyptian rule, he journeyed to Cairo on a successful mission to obtain permission to rebuild Jewish housing in Jerusalem. This earned him the enmity of the Arabs who made two attempts on a life, the second of which proved fatal. His descendants took the name Salomon and his grandson Yoel Moshe Salomon was a noted pioneer in the growth of modern Jerusalem.
ספורטאים חברי "מכבי" בקיידאן,
ליטא, 1920-1930
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
Jerusalem community leader

Born in Kedainiai, he set out with his family for Erets Israel in 1811. They settled in Safed where he worked as a gold- and silversmith (which is the origin of his name, Tsoref). In 1813 the outbreak of plague in Safed led him to move to Jerusalem, where he became a leader of the small Lithuanian community. On two occasions he spent long periods abroad as an emissary. In 1831, when Erets Israel was under Egyptian rule, he journeyed to Cairo on a successful mission to obtain permission to rebuild Jewish housing in Jerusalem. This earned him the enmity of the Arabs who made two attempts on a life, the second of which proved fatal. His descendants took the name Salomon and his grandson Yoel Moshe Salomon was a noted pioneer in the growth of modern Jerusalem.
Lilienblum, Moshe Leib (1843-1910, Zionist and Hebrew author. He was born in Kedainiai, Lithuania (then in the Russian Empire), and received an Orthodox Jewish education and established two yeshivot by the time he was 22. But he also studied Haskalah literature and secular subjects which he advocated in public. This led to him being persecuted in Ukmerge (Wilkomir), Lithuania, where he was then living. He retaliated in articles advocating reforms in religion and society and criticizing some of the leading rabbinic authorities. Eventually despairing of religious reform, he sought a solution to the Jewish problem in the Labor movement, particularly in agricultural work in Russia. When these hopes were destroyed by the Russian pogroms of 1881, he began to write Zionist-oriented articles, presenting a nationalist program. Lilienblum joined Hibbat Zion, serving as Leon (Yehuda Leib) Pinsker's deputy and joined the Zionist movement where he sought a combination of political and practical Zionism. Writing in Hebrew, Russian and Yiddish, his books included works on Zionism, literary criticism, and several volumes of autobiography.
Scholar

Born in Kedainiai, Lithuania, he grew up in Zagare, Lithuania, where his father was a rabbi. Already as a boy he was interested in Hebrew literature and became acquainted with Haskala. About 1839, he went to Dubno where he earned a livelihood by teaching Hebrew, and spent most of his time reading scientific and philosophical works. For two years he taught in Raseiniai, Lithuania, where he was a friend of the novelist Avraham Mapu. In 1844 Sachs reached Berlin, Germany, where he entered the university and in 1854 was invited to Paris by Baron Joseph Guenzburg as his private librarian and tutor to his children. He became involved in many aspects of Hebrew literature but as his interests were so diffuse most of his works were unfinished. Sachs edited journals and pamphlets and wrote articles and studies in Hebrew.

בבטאי BABTAI

(בפי היהודים בובט)


עיירה על גדות הנהר נאוויאז'ה (NEVEZ'IS), מחוז קובנה, מרכז ליטא.


בעבר הייתה בובט תחנת רפסודות בדרך הנהר לגרמניה. העיירה התפתחה במאה ה-19, כשעבר דרכה הכביש החדש מקובנה לריגה.


לפני מלחמת העולם הראשונה היה מספר תושבי המקום כ-1,200 מהם %80 יהודים. הרב של העיר קיידאן (KEDAINIAI) כיהן גם כרב של בובט. בימי עצמאות ליטא בין שתי מלחמות העולם נדלדלה אוכלוסית המקום ובשנת 1923 היו שם רק 770 נפש, בתוכם 153 יהודים. רובאנשי הקהילה היגרו לארצות הברית או עקרו למרכזים עירוניים אחרים בליטא.


לפני מלחמת העולם הראשונה התפרנסו היהודים ממסחר ובעיקר מחנויות ששרתו איכרים שבאו לעיירה בימי החג הנוצריים. הם גם פיתחו את היצוא בעצים ובתוצרת חקלאית לפרוסיה, והיו ביניהם גננים ובעלי מלאכה. מקור פרנסה נוסף היתה הספנות על הנהר נאוויאז'ה.

אחרי הנחת מסילת הרכבת לריגה התמעטה התנועה בכביש שחצה את בובט, וכלכלת המקום נפגעה.


בשנת 1941 חיו בבובט 40 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

זמן קצר אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941), כבש הצבא הגרמני את העיירה. אל הצבא הגרמני הכובש התלוו "עוצבות המבצע" (EINSATZGRUPPEN) במטרה "לחסל את אוייבי הרייך", כלומר בראש וראשונה את היהודים. מיד עם כניסת הגרמנים לעיירה הקימו לאומנים ליטאים מעין שלטון מקומי. הם התעללו ביהודים ורצחו בהם. בראשם עמדו ראש העיירה לשעבר וראש משטרת הנפה. אותה קבוצה מאורגנת של ליטאים העמידה עצמה לרשות הכובש הגרמני כמשטרת עזר.

כאשר נפוצו שמועות שהגרמנים מתכננים לרצוח את יהודי המקום, הבטיח להם ראש המועצה הליטאי הצלה מהשמדה תמורת תשעת אלפים רובל. למחרת קבלת הכופר הסגיר את היהודים והוא עצמו פיקד על מעשי הרצח.

יהודי בובט נרצחו בשני שלבים, האחד ביום 17 ביולי 1941 והשני ב-31 באוגוסט. בחורשה על שפת הנהר, מרחק 2 ק"מ מהעיירה הומתו 316 יהודים, ביניהם גם בני קהילת ואנדז'יגולה (VANDZIOGALA) הסמוכה.

יוסוואין JOSVAINIAI

עיירה במחוז קיידאן (KEDAINIAI), מרכז ליטא.


העיירה שוכנת בבקעה מוקפת משלשת עבריה בנהר שושווה (SUSVE), כ-10 ק"מ מדרום לעיר המחוז קיידאן. בשנת 1897 ישבו שם 534 יהודים, כולם גורשו ב-1915, בימי מלחמת העולם הראשונה ורוב בתיהם ורכושם עלו באש. אחרי המלחמה חזרו רק מקצתם לעיירה והתיישבו סביב השוק וברחובות הסמוכים.

יהודי יוסוואין היו סוחרים ובעלי מלאכה, אך בימי הקיץ נעשו כולם לגננים, גידלו עגבניות ומלפפונים ושיווקו אותם באלפי שקים לליטא כולה. היו ביניהם גם שלושה בעלי בתי מרזח, שני בעלי טחנות קמח, בעל מנסרה, סוחר יערות, שני שוחטים, שני מורים ובעל בית מרקחת. בשנת 1924 הוקם שם בנק יהודי עממי.

בית המדרש, בניין לבנים לבן שהתנשא בין בתי העץ של העיירה, היה מרכז חיי הקהילה. בנוסף לתפילות ולמוד התורה היה באכסנייתו גם ה"חדר" לילדים ור' שמואל אהרן ראפייקו לימד בנים ובנות (בנפרד), לימודי קודש ולימודי חול גם יחד, לפניו לימד שם המורה יצחק אניקשט.בבית המדרש נערכו גם טקסי בר-מצווה, חתונות, בריתות והספדים. כן התרכזו בבית המדרש חברות ש"ס, משניות, "חיי אדם" וחברת "תפארת בחורים".

בית ספר עממי עברי הוקם בעיירה אחרי מלחמת העולם הראשונה, אך החדר המשיך לפעול לצידו. ילדי העיירה המשיכו את לימודיהם בישיבות קיידאן וסלאבודקה (בקובנה). בספריה המקומית היו כ-500 ספרים.

בקרב הקהילה פעלו מוסדות צדקה וגמילות חסדים כגון: "ביקור חולים", "לינת הצדק" וקופת גמילות חסדים.

בין רבני העיירה היו ר' שמואל לוינסון בעל "זכרון שמואל", ר' נפתלי אמשטרדם, ר' אברהם בעל "בית אברהם" והרב האחרון, ר' אברהם דב טרנא, חניך הישיבה בסלאבודקה.

רבים מילדי העיירה קלטו את האהבה לארץ ישראל כבר ממלמדיהם בחדר ולימים הצטרפו לתנועת "המזרחי" ועברו במסגרתה הכשרה לעלייה. רבים מהם עלו לארץ ישראל.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו ביוסוואין כ-300 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

עם פרוץ מלחמת גרמניה ברית המועצות (22 ביוני 1941), עוד לפני כניסת הגרמנים לעיירה, החלו ליטאים לאומנים מקומיים להתנכל ליהודים. יהודי נרצח בדרכו לביתו וכל רכושו נשדד. אחרי כניסת הגרמנים לעיירה נעשו הליטאים תוקפניים עוד יותר, הם לכדו יהודים, ביניהם את רב העיירה ואת השוחט, גזזו את זקנם, התעללו והיכו, לעתים עד מוות. האוכלוסיה היהודית כולה הוחזקה בפחד מתמיד מפני פשיטות על הבתים, שדידת רכוש, התעללות ורצח.

בסוף אוגוסט 1941 גורשו היהודים מבתיהם והובלו לעיירה איירגולה (ARIOGALA), בדרך נורו לבורות שהוכנו מראש ונטמנו בתוכם, מכוסים בסיד ועפר. 282 יהודים נרצחו באותו היום, גברים, נשים וטף. לקבר האחים אין סימן ואין מצבה.

קרוז' KRAZIAI

עיירה במחוז ראסיין (RASEINIAI), מערב ליטא.


קרוז' מתועדת כבר במאה ה-10, כמרכז פולחן פגני לפני קבלת הנצרות בליטא. במאה ה-15 הוקמה שם כנסייה ובמאה ה-17 כנסייה נוספת מבוצרת. באותה עת הוקמה בעיירה גם "הגמנסיה הקרוז'אית", שפעלה בעיר כ-200 שנה, הייתה ידועה בכל המחוז ולמדו בה מאות תלמידים. קרוז' התפתחה למרכז אדמיניסטרטיבי ומסחרי לסביבה כולה, חשיבותה ירדה רק במחצית השנייה של המאה ה-19, בעקבות שריפה גדולה שפקדה את העיר ב-1848 ובעקבות סלילת כבישים ראשיים ליד ערים אחרות.

יהודים התיישבו בקרוז' במאה ה-15 והשתייכו לקהילת קיידאן (KEDAINIAI). ראשי קהילת קרוז' היו פעילים ב"ועד מדינת ליטא" (המוסד המרכזי האוטונומי של יהודי פולין וליטא, שפעל מ-1623 ועד 1764). קרוז' הייתה מרכז לקהילות הסביבה ובה התכנסו נציגיהן. בסוף המאה ה-17 נתמנה הרב הראשון בקרוז', ר' יעקב ב"ר אליהו הלוי שור וכיהן גם בראשית המאה ה-18. לפי המסורת הגיע ייחוסו עד לרבי יוחנן הסנדלר (דור רביעי לרבן גמליאל הזקן, שהתייחס למלכות בית דוד).

באותה עת הייתה העיירה מרכז ללומדי קבלה. בקרוז' היה בית מדרש עתיק ובו שני "שטיבלאך" (חדרי תפילה ולימוד), באמצע המאה ה-19 נבנה בית-הכנסת הגדול ששימש את הציבור בימי שבת וחג. תקרת בית הכנסת הייתה כיפה גבוהה וארון הקודש גולף בעץ מלאכת מחשבת.

הקהילה הייתה מאורגנת על מוסדותיה, פעלו בה חברות לימוד רבות ומוסדות צדקה לרווחת הציבור ולסיוע לנזקקים. סיום קריאת הש"ס היה "שמחת מצווה" לעיירה כולה, נחוג שבוע ימים ונודע בסביבה.

במשך הזמן, ועוד קודם לזרם ההשכלה היהודי (שתחילתו מתוארכת למחצית השנייה של המאה ה-18), רבו המשכילים בין יהודי קרוז', בעיקר בין אלו שסיימו את לימודיהם בגימנסיה הכללית, ולא מעטים יצאו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה בערי רוסיה וגרמניה. משכילים יהודים מקרוז' השתתפו במהפכה הרוסית ב-1905.

ב-1766 נימנו בקרוז' 1,048 יהודים בין משלמי מס גולגולת. ב-1,888 היו שם כ-220 משפחות יהודיות - 1,125 נפשות - %32 מ-3,375 אוכלוסי העיר. מספרם כמעט שלא השתנה עד ראשית המאה העשרים. בליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם ירד מספר היהודים בקרוז', אף על פי שבימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1814) קלטה הקהילה פליטים יהודים מוילנה וממקומות אחרים. ב-1925 נימנו בעיירה רק 650 יהודים.

הרב האחרון שכיהן בקרוז' היה ר'אליהו קרמרמן.

בעבר התפרנסו יהודי קרוז' על המלאכה ועל המסחר. יום שני בשבוע היה יום השוק. בסוף המאה ה-19 היו בקרוז' 192 בעלי מלאכה יהודים שעסקו ב-28 מקצועות ו-129 סוחרים וביניהם חנוונים סיטונאים וקמעונאים וכמה בעלי בתי מלון. בנוסף היו פועלים יהודים בבתי המלאכה, מורים, מלמדים, רופא וחובש.

בשנות השלושים למאה העשרים, כשקטנה האוכלוסיה היהודית בעיירה, היו שם 54 סוחרים יהודים, 22 בעלי מלאכה, 4 פועלים ו-12 בעלי מקצועות חפשיים, בכללם "כלי קודש".

בסוף המאה ה-19 הוקם בית דואר בקרוז'. עד להקמתו קיימו שני יהודים ברכבם את קשרי הדואר בעיירה.

גם התחבורה בקרוז' הייתה רובה ככולה בידי יהודים. המכונית הראשונה שהחליפה את הסוסים והעגלות נרכשה בשנת 1925. ב-1926 הותקן חשמל בעיירה וב-1927 רוצפו מדרכותיה וניטעו עצים בצדי הרחובות. בבנק היהודי העממי היו ב-1932 132 חברים.

העדפת השלטונות את הליטאים על פני היהודים בתחומי הכלכלה, צמצמה עם הזמן את מקורות הפרנסה ליהודים, וצעירים רבים עקרו לערים הגדולות.

בשנות ה-80 למאה ה-19 פעלה בעיירה חברת "דורשי ציון", ארגון של "חובבי ציון" שאסף כספים למען פתח תקוה. חובבי-ציון ומטיפים לציונות הופיעו בעיירה והשמיעו דברם לפני קהל רב עוד בראשית המאה העשרים, אך פעילות ציונית של ממש החלה שם רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוקמו תנועות צעירי ציון" ו"צעירי ישראל", אירגנו מועדונים ולימדו עברית. ב-1921 נוסד בית ספר עברי עממי, ב-1924 הוקמה ספרייה צבורית בעברית וביידיש, נפוצה קריאת עתונים עבריים והחלו פעולות תרבות ופעולות למען הקרן הקיימת. הוקמו כמה סניפים של המפלגות הציוניות והנוער התארגן ב"הצופים" וב"מכבי". אחר כך נוסדו סניפי "החלוץ הצעיר" "הציונים הסוציאליסטים" (צ.ס.) ובית"ר. תלמידים יהודים בגימנסיה הליטאית הקימו יחידת מכבי אש משותפת עם התלמידים הליטאים ולמשך זמן מה גם קיימו פעולות תרבות משותפות.

בהמשך לפעילות הציונית עלו בני נוער מקרוז' לארץ ישראל, אך משפחות יהודיות רבות היגרו באותה עת לארצות שמעבר לים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקרוז' כ-100 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

יומיים אחרי מתקפתם על ברית המועצות, ב-24 ביוני 1941, נכנסו הגרמנים לקרוז', ובחסותם השתלטו ליטאים לאומנים על העיירה. תוך כמה ימים ציוו על היהודים, שנמלטו לכפרים כשהחלו הקרבות באזור, לשוב לעיירה. כ-400 יהודים שבו ורוכזו בחצר אחד הבתים, שלא עלו באש בהפגזת העיירה. הם שוכנו שם במבני מחסנים ואורוות. למקום הריכוז צורפו עוד יהודים שגורשו מבתיהם בכפרי הסביבה. משם נלקחו היהודים על חפציהם לככר העיר והשומרים הליטאים שדדו מהם תוך חיפושים אלימים את כל חפצי הערך שהיו ברשותם. מהככר הובלו כל היהודים לאחוזה חקלאית במרחק של קילומטר מהעיירה ושוכנו במתבן שכונה "מחנה היהודים". הם קיבלו מזון בקיצוב, נלקחו בשעות היום לעבודות נקיון בעיירה, ובלילות הוצבו עליהם שומרים.

ב-22 ביולי 1941, כ"ז תמוז תש"א, הוצבה שמירה כבדה על "מחנה היהודים". 17 צעירים נלקחו כביכול לעבודה בעיר ז'אגר (ZAGARE) ולמעשה הובלו ליער כ-9 ק"מ מקרוז' ונצטוו לחפור שם בורות. במשך היום הובלו היהודים מהמתבן ליער קבוצות קבוצות ונרצחו בבורות. באותו היום נרצחו שם 390 יהודים.

במתבן נותרו 64 ילדים ו-5 מבוגרים וביניהם רב הקהילה. ליטאים מהסביבה הביאו מזון לילדים והציעו לקחתם לבתיהם, אך הרב התנגד. הילדים בני 10 ומעלה הוצאו לעבודות בעיירה.

ב-2 בספטמבר 1941, י' באלול תש"א, הביאו אנשי ס"ס גרמנים ליטאים חמושים למתבן וכל שוכניו נלקחו ליער סמוך, נרצחו ונטמנו בשוחות שנותרו שם מימי הקרבות בסובייטים. כמה ילדים נמלטו, אך רובם נלכדו במשך הזמן. שלושה נערים הצליחו בסופו של דבר לעלות וארץ ישראל, הם השתתפו במלחמת השחרור ואחד מהם נפל בקרב.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.

איירגולה ARIOGALA


עיירה במחוז קיידאן (KEDAINIAI), מרכז ליטא.


איירגולה - מן היישובים הקדומים בליטא, ונזכרת בתעודות בשנת 1282. בין שתי מלחמות העולם הייתה בליטא העצמאית, ועד 1991 ברפובליקה של ליטא, ברית המועצות.


בשנת 1847 חיו בעיירה 1,237 יהודים ועד 1897 עלה מספרם ל-1,541 כ-%70 מכלל התושבים. בימי מלחמת העולם הראשונה נחרבה העיירה וב-1915 גורשו ממנה כל היהודים. לאחר המלחמה חזרו חלק מהם ושיקמו את הקהילה מחורבנה. ב-1921 ישבו שם 420 יהודים.

במקום היו שלושה בתי מדרש, בית כנסת אחד, חברת ש"ס, וחברת משניות. שיעורים ב"חיי אדם", ב"משנה ברורה", ב"עין יעקב" וב"מנורת המאור" ניתנו לציבור. עד מלחמת העולם הראשונה התחנכו ילדי הקהילה ב"תלמוד תורה", בשישה "חדרים" ובישיבה. במוסדות אלה למדו ילדים יהודים גם מיישובים בסביבה.

בימי ליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם למדו בבית הספר העברי כ-70 תלמידים וב"חדר" כ-20.

עם מוסדות הסעד נמנו: לינת צדק, גמילות חסדים, וקופת צדקה לתמיכה קבועה ולמתן בסתר לבני עניים.

איירגולה נודעה ברבניה הרבים, מקצתם כתבו ספרות ש"ות (שאלות ותשובות) ודברי ספרות תורנית. רבים מהם שימשו כרבנים וראשי ישיבות בליטא ובארצות אחרות, לרבות ארצות הברית.

ר' יעקב קסטין, בעל שו"ת "משפטי יעקב", ישב בעיירה ונספה עם בני הקהילה בשואה, והרב האחרון שכיהן במקום היה ר' יוסף בנציון פרידמן.

יהודים מאיירגולה היגרו לדרום אפריקה ולארצות הברית, קצתם עלו לארץ ישראל.


יהודי המקום עסקו במסחר זעיר ובמלאכה. רובם היו חנוונים. מקצתם היו יצואנים של פשתן ושל עצים או סוחרים בבהמות ובעורות. יום חמישי היה יום שוק בעיירה וגם שני ירידים שנתיים היו שם. בבעלות יהודים היו שתי טחנות קמח, בית משרפות לבנים, ובית זיקוק לשיכר ויין שרף.

בבנק העממי היהודי במקום היו בשנת 1929 כ-100 חברים.


במחצית הראשונה של שנת 1941 חיו בעיירה כ-450 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

ביום 23 ביוני (למחרת המתקפה הגרמנית על ברית המועצות) כבשו הגרמנים את איירגולה. כבר בימים הראשונים לכיבוש הוצאו להורג ביריה אחדים מנכבדי העדה ומנהיגיה בידי ליטאים לאומנים. מביניהם הקימו הגרמנים מעין משטרת עזר שגם טיפלה ביהודים.

היהודים גורשו מבתיהם והוכנסו לגיטו מוקף גדר-תיל, בשטח שבין בית הכנסת לבית המדרש וה"קלויז". לגיטו הובאו יהודים גם מישובים בסביבה. מדי בוקר נלקחו מן הגיטו יהודים לעבודות כפייה והיו נתונים להתעללויות.

בסוף קיץ 1941 נצטוו היהודים לעזוב את הגיטו, כביכול למקום עבודה בו הם עתידים לשבת עד סוף המלחמה; הם הורשו לקחת מטען אישי. הגרמנים והשוטרים הליטאים הובילו את היהודים במורד ההר כלפי הנהר דוביסה (DUBYSA) וסמוך לנהר ירו בהם לתוך בורות שהיו מוכנים מראש.

בין 28 באוגוסט ל-2 בספטמבר 1941 נרצחו שם 662 יהודים: גברים, נשים וילדים מאיירגולה והסביבה. בין שוטרי העזר הליטאים, שהשתתפו ברצח, היו מורים מבתי הספר של העיירה וכומר אחד.


בחקירות שנערכו אחרי המלחמה העידו על הטבח איכר ליטאי אחד ושוטר ממשטרת העזר הליטאית, שהובאה למקום ב-1 בספטמבר 1941 לביצוע הרצח.

דטנובה DOTNUVA


עיירה במחוז קיידאן (KEDAINIAI), מרכז ליטא.


דטנובה שוכנת על גדת נהר דאטנובלה (DOTNUVELE), סמוכה לתחנת רכבת במרחק 21 ק"מ מעיר המחוז קיידאן. בשנים 1940-1918 היתה בליטא העצמאית.


במאה ה-19 שימש בית העלמין היהודי בדטנובה גם את קהילת קיידאן. המסורת מייחסת מצבה עתיקה בבית עלמין זה לרבו של הגאון מוילנה. בשנת 1899 פרצה שרפה במקום ובתי העיירה עלו באש ונבנו מחדש.

במקום היו בית כנסת, בית מדרש, ו"שטיבל", ששימש גם להכנסת אורחים. בחצר בית הכנסת עמד "בית הרב", ששימש בעבר בית כנסת. על-פי המסורת התפלל שם הגאון מוילנה, כאשר ביקר בעיירה בצעירותו, ור' מיכל מדטנובה בחן את האורח והופתע מעומק ידיעותיו.

לפני מלחמת העולם הראשונה היו ישובים יהודיים בסמוך לדטנובה והם התחסלו בימי המלחמה. 120 המשפחות היהודיות שחיו בדטנובה, גורשו לעומקי רוסיה במהלך מלחמת העולם הראשונה ורק קצתם חזרו אחרי המלחמה. משפחות אחדות היגרו לדרום אפריקה ולארצות אמריקה. בשנת 1921 היו בדטנובה 50 משפחות יהודיות.

עד למלחמת העולם הראשונה למדו ילדי הקהילה ב"חדרים". בימי ליטא העצמאית, בגלל מיעוט תלמידים במקום, הם למדו בבית הספר הממלכתי בקיידאן. גם באקדמיה לחקלאות שליד העיירה למדו כמה יהודים. הרב האחרון שכיהן בדטנובה היה ר' משה אהרון קושלבסקי.


היהודים עסקו במסחר, בבורסקאות ובחקלאות. טחנת הקמח בדטנובה היתה שייכת ליהודי. יום שוק שבועי, שהתקיים בעיירה לפני מלחמת העולם הראשונה, בוטל בליטא העצמאית, ומרכז המסחר והרוכלות עבר לקיידאן.


ערב מלחמת העולם השנייה חיו בדטנובה כ-120 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

שלושה ימים אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נכנס הצבא הגרמני לעיירה. מיד השתלטו עליה ליטאים לאומנים ואילצו את היהודים לנקות את הרחובות ולעבוד בעבודות קשות אחרות. בסוף חודש אוגוסט גורשו היהודים מבתיהם והובלו למנזר ישן במרחק כ-10 ק"מ מדטנובה בדרך לעיירה קרוק (KRAKES).

הם נרצחו ב-2 בספטמבר 1941 (י" באלול תש"א) ביער הסמוך, יחד עם יהודים מן הסביבה ונקברו בקבר אחים.


אחרי המלחמה, בשנות 1950-1949, הקימו שרידי הקהילות מצבה על הקבר ועליה כתובת בעברית ובליטאית.

שט SETA

עיירה במחוז קיידאן (KEDAINIAI), מרכז ליטא.


יהודים ישבו בשט בימי "ועד קהילות ליטא" (המאה ה-16) והיו מסופחים אז לקהילת בירז' (BIRZAI). ב-1847 ישבו בשט 802 יהודים. ב-1897 הגיע מספרם בעיירה ל-1,135 - %68 מאוכלוסי העיירה ומאז הלך וירד. רבים היגרו לדרום אפריקה ולארצות הברית ורבים עזבו את העיירה בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914). בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם ישבו בעיירה רק כ-400 יהודים. עם זאת הייתה העיירה מפורסמת ברבניה ובלמדניה. הרב האחרון שכיהן שם היה ר' אלחנן וינר.

יהודי שט התפרנסו על המסחר והמלאכה והיו ביניהם עגלונים. יום שלישי היה יום השוק השבועי והתקיימו שם שני ירידים גדולים בשנה. קופת גמ"ח סייעה לנזקקים, בבנק היהודי העממי היו 105 חברים ב-1929.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בשט 350 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941), השתלטו על שט והסביבה ליטאים מקומיים חמושים ומנעו מהיהודים להמלט מהעיירה. כבר ביום השלישי למלחמה נכנסו טנקים גרמניים לשט. אחרי קרב קצר עם הכוחות הסובייטים השתלטו הגרמנים על העיירה. יהודי שנלקח לבית הכנסת ונצטווה לקרוע את ספרי התורה נורה במקום. הליטאים עברו עם הגרמנים בבתי יהודים והוציאו גברים לעבודות כפייה. במהלך העבודה התעללו הליטאים ביהודים והיכו אותם. יהודים קשישים נרצחו. ב-20 באוגוסט שולחו כל יהודי שט לקיידאן ונרצחו עם יהודי קיידאן והסביבה ב-28 באוגוסט 1941. אחרי המלחמה הוצבה מצבה במקום קבורתם.

Baisogala

A small town in the Kedainiai district, central Lithuania.

Jews settled in Baisogala at the beginning of the 19th century. The entries in the hevra kadisha (burial society) registers start in 1813. In 1847 there were 416 souls in the Baisogala community and in 1897 their number grew to 634 (more than 50% of the general population). In 1914 there were only about 100 Jews (15 families) in the town and they were expulsed from there during World War I. After the war only 8 families returned. The number of the Jews dwindled even more and in 1929 they constituted only 6% of the general population.

There was no Jewish cemetery in Baisogala; the local Jews had the right of burial in the Jewish cemetery of nearby Grinkiskis.

Baisogala was known in the Jewish world thanks to its rabbis and personalities, among them the rabbinical dynasty of the Feibelson family, who officiated in the town; the last rabbi of the family, Rabbi Josef Feibel Feibelson was murdered with the rest of the community during the Holocaust.

The Baisogala Jews made a living from small trade, peddling and gardening and a few had small farmyards.

In 1941 there were only a few Jewish families in Baisogala.


The Holocaust Period

After the outbreak of World War II (September 1, 1939) and the conquest of Poland by the Germans, Lithuania came under Soviet rule and at the end of summer 1940 was annexed by the Soviet Union.

A few days after the German attack on the Soviet Union (June 22, 1940) the German army occupied the town.

At the end of August, beginning of September 1941 all the Jews of the small town were taken by armed Lithuanians to the town of Krakes and on September 9 they, together with the Jews of Krakes were murdered and buried in a mass grave there.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי קיידאן
קיידאן Kedainiai

עיר מחוז, מרכז ליטא.

הקהילה היהודית

קיידאן נוסדה במאה ה-14 ככפר דייגים לחופי הנהרות נאוויאז'ה (NEVEZIS) וסמילגה (SMILGA). סוחרים יהודים התיישבו שם לראשונה בסוף המאה ה-15, בעקבות בקשת בעלי המקום. כמה פעמים גורשו היהודים ושבו עם התחלפות השליטים. ב-1590 קיבלה קיידאן זכויות של עיר חפשית, מצבה הכלכלי השתפר ונעשתה מרכז מסחרי לסביבתה. היהודים, ששליטי קיידאן היו מעוניינים בפעילותם המסחרית בעיר, קיבלו חופש דתי וזכויות שוות לאזרחי העיר מידי הנסיך הפולני ראדזיוויל. (מסוף המאה ה-16 ועד סוף המאה ה-18 נסיכות ליטא הייתה חלק ממלכת פולין). מתיישבים יהודים חדשים נבחרו בקפידה, ומשנתקבלו הוצעו להם גם קרקעות לרכישה והנחות במסים. באותה התקופה באו לקיידאן מגרמניה גם יהודים למדנים ומשכילים, ופיתחו לימים את הקהילה היהודית בעיר למרכז תורה וחכמה. הנסיכים הבאים לבית ראדזיוויל אישרו את זכויות היהודים. היהודים השתתפו בבחירת עובדי העירייה, קיבלו הכשרה צבאית ושובצו ביחידות צבאיות לשעת חירום.

בימי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) סייעה קהילת קיידאן (שלא נפגעה) לנפגעי הפרעות. בעת פלישת השוודים במחצית השנייה של המאה ה-17 עזבו יהודים רבים את העיר. בסוף המאה ה-17 פקדה שריפה גדולה את קיידאן ובראשית המאה ה-18 נחרבה העיר, כשעברו דרכה צבאות רוסיה וצבאות שוודיה בימי "מלחמות הצפון". כשנחרב גם ארמונם של נסיכי ראדזיוויל התרוששה הקהילה היהודית, החלה להתאושש רק בעשור השלישי למאה ה- 18, והיה לה ייצוג מכובד ב"ועד מדינת ליטא". אחרי ביטול הועד (1764) עוד התקיימו בעיר אסיפות נציגי הקהילות בליטא (האחרונה ב-1782) וישובים רבים היו כפופים לקהילת קיידאן.

קיידאן שימשה גם מרכז תורני ורוחני לקהילות האזור. במקום היו ישיבות ו"חדרים" שנודעו בליטא כולה. בסוף המאה ה-17 קראו בכל קהילות ליטא סליחות שחיבר ר' יוסף מקוברין, בן קיידאן, לזכר רדיפות היהודים.

הגאון ר' אליהו מוילנה היה תלמידו של ר' דוד קצנלבוגן, שכיהן כרב של קיידאן במחצית הראשונה של המאה ה-18. הגאון מוילנה נשא לאשה בת קיידאן.

בסוף המאה ה-18, בעקבות חלוקתה של ממלכת פולין, עברה קיידאן לשליטת רוסיה הצארית. זכויות היהודים בוטלו. בראשית המאה ה-19 התיישבו בקיידאן יהודים שגורשו מהכפרים. במגפת חולירע שפרצה ב-1807 ניספו קרוב ל-400 יהודים.

לקראת אמצע המאה ה-19 התאוששה הקהילה וכלכלתה התייצבה, וב-1847 הגיע מספר היהודים בעיר ל-4,987. בסוף המאה ה-19, בימי הגירת היהודים מרוסיה, עזבו רבים את קיידאן. ב-1897 ישבו בעיר 3,733 יהודים, שהיו %64 מאוכלוסיית העיר.

בשנת 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), גורשו יהודי קיידאן לפנים רוסיה ולא כולם שבו לעיר אחרי המלחמה. ארגון הג'וינט וקרובי משפחה בארצות שמעבר לים סייעו בשיקום הקהילה. ב-1923, בימי ליטא העצמאית, נימנו בעיר 2,499 יהודים שהיו %33 מכלל אוכלוסייתה.

הקהילה החזיקה ישיבה גדולה, חדרים רבים ובתי מדרש שלמדו בהם יומם ולילה. בית הכנסת הגדול, שנבנה בסוף המאה ה-18, הכיל ארון קודש מלאכת מחשבת ושעון שמש שספרותיו - אותיות עבריות.

בין רבני קיידאן היה ר' משה מרגליות ממפרשי התלמוד הירושלמי. הרב האחרון שכיהן בעיר היה ר' שלמה פינזילבר. הקהילה העמידה משכילים רבים ותומכי תנועת ההשכלה, ביניהם הסופר משה-לייב ליליינבלום והסטוריון הספרות שניאור זקש.

בבית ספר "תלמוד תורה" בעיר למדו מסוף המאה ה-19 גם לימודי חול. מראשית המאה ה-20 היו שם גם בתי ספר עבריים מרשת "תרבות" ובית ספר תיכון יהודי ששפת ההוראה בו הייתה עברית. תלמידים יהודים למדו גם בגימנסיה הפולנית, שהוקמה בידי הנסיך ראדזיוויל עוד בראשית המאה ה-17. בתקופה שאחרי הסיפוח לרוסיה ועד למלחמת העולם הראשונה למדו יהודים גם בבתי ספר רוסיים.

אורגים ובעלי מלאכה מגרמניה שהתיישבו בקיידאן במאה ה-17 סייעו בפיתוח בתי מלאכה לאריגה בעיר. במאה ה-19 היה התחום הזה כולו בידי יהודים. ב-1648 בנה הנסיך ראדזיוויל תחנת קמח ראשונה בעיר והחכירה ליהודים. ב-1650 הוא הקים בית דפוס, שנוהל גם-כן בידי יהודים, ובו הודפס ספר תהילים הראשון בשפה הליטאית וספרי קודש רבים. במשך הזמן הודפסו גם ספרי קודש וספרי חול בעברית. הספר העברי האחרון הודפס שם ב-1940.

בימי מלכות פולין היו יהודי העיר חוכרים וגובי המסים של השליטים תושבי המקום. בסוף המאה ה-18, משעברה קיידאן לשליטת רוסיה, שימש חיל המצב הרוסי שחנה בעיר מקור פרנסה לחנוונים ולבעלי המלאכה. מסילת הרכבת שנסללה בידי הרוסים סייעה להגברת קשרי המסחר עם רוסיה. טחנת קמח שבנה שליט העיר החדש הוחכרה ליהודים.

בליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם עמד הבנק העממי היהודי במרכז כלכלת בעיר. בבנק שנוסד ב-1921 נימנו ב-1929 360 חברים.

מראשית המאה ה-19 עסקו רבים מיהודי קיידאן (בדרך כלל כ-80 משפחות) בגידול ירקות ושיווקם ברחבי ליטא. בתקופות שונות היו בעיר בתי מסחר שייצאו תוצרת חקלאית לרוב ארצות אירופה. בימי ליטא העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה החלו הקואופרטיבים הליטאים, שנתמכו בידי הממשלה, לדחוק את רגלי היהודים. רבים היגרו באותה התקופה.

שרשיה של התנועה הציונית בקיידאן עוד בימי "חיבת ציון" (שלהי המאה ה-19). בליטא העצמאית כבש הרעיון הציוני את כל יהודי העיר. הוקמו המפלגות הציוניות ותנועות הנוער שלהן ונפתחו ספריות שהכילו ספרים רבים בעברית. כן הייתה פעילות רבה למען הקרנות הציוניות. ליד העיר הוקמה חווה להכשרת נוער לקראת עלייה לארץ ישראל. הנוער בקיידאן התרכז בעיקר ב"שומר הצעיר" "גורדוניה" ו"בית"ר". רבים עבדו בחוות ההכשרה ובשנות השלושים עלו לארץ ישראל.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקיידאן כ-3,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

השלטונות הסובייטים הלאימו רכוש פרטי, בתי מסחר וחנויות שהיו ברובן בבעלות יהודים. מוסדות הקהילה חדלו לפעול והמפלגות ותנועות הנוער הציוניות פוזרו. כן נסגרו מוסדות החינוך העבריים. הפעילות הכלכלית בעיר הלכה ופחתה ורמת החיים של התושבים בכלל ושל היהודים בפרט הלכה וירדה. פליטים יהודים מפולין הכבושה בידי הנאצים מצאו מקלט בקיידאן.

עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) התארגנו בקיידאן קבוצות של ליטאים לאומנים. יהודים רבים שניסו לברוח עם הסובייטים הנסוגים נורו בידי הליטאים. הגרמנים נכנסו לעיר ב-24 ביוני ומיד נגזרו גזרות על היהודים. היה עליהם לענוד טלאי צהוב, למסור את חפצי הערך שברשותם, הוטל עליהם עוצר לילה ונאסרו עליהם הקשר והמסחר עם האוכלוסייה.

יהודים הועסקו בעבודות כפייה עבור הגרמנים. שומריהם הליטאים הלאומנים התעללו בהם ורצחו אחדים. תחילה הועסקו רוב היהודים בפינוי פצצות ומוקשים שהשאירו הסובייטים בשדה התעופה המקומי, רבים נהרגו במהלך הפינוי.

ב-23 ביולי נורו 200 יהודים ביער כ-8 ק"מ מקיידאן. כעבור כמה ימים צוו היהודים לעזוב את בתיהם ולעבור לגיטו שנתחם בכמה סימטאות בעיר. לגיטו הובאו כל היהודים מעיירות הסביבה, 3,700 נפשות בסך הכל, הצפיפות הייתה קשה ומלאי המזון הלך ואזל.

ב-15 באוגוסט 1941 רוכזו כל יהודי הגיטו ב"שולהויף" (חצר בית הכנסת) והובלו לחוות סוסים, שם הוחזקו 13 יום בלי מזון. ביום 28 באוגוסט 1941, ה' באלול תש"א, הובלו היהודים קבוצות קבוצות לבורות, שנחפרו מראש מאחורי בית הקברות הקאתולי, והומתו באש מכונות יריה. הגרמנים פיקחו על הרצח שבוצע בידי ליטאים. מכובדים ליטאים מקיידאן (ראש העירייה, מנהל הגימנסיה וכדומה) הוזמנו לצפות במעשה הרצח.
רק יהודים ספורים נמלטו, הסתתרו ביערות והצטרפו לפרטיזנים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אין יהודים בעיר וחיי הקהילה לא חודשו בה.

אחרי המלחמה הוקמה מצבה על קברי האחים, בידי יהודים שרידי קהילות קיידאן והסביבה.

בעיירה נותרו 3 בתי כנסת, שאחד מהם משמש כמרכז תרבות ומציג תערוכה על יהודי העיר.
ביזמת יהודי אוסטרליה שיש ביניהם צאצאים ליהודי העיר בעבר נלמדת ההיסטוריה של יהודי העיר באחד מבתי הספר הליטאיים במקום.

ביעו היו 2 בתי עלמין יהודיים שהיישן שבהם נהרס לגמרי ונותר במקום רק שלט זיכרון.בית העלמין השני הרוס בחלקו ונותרו בו כ - 100 מצבות.יהודי תושב העיר קובנה שהיה בעבר תושב קייאדן,מטפל בהתנדבות בבית העלמין.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

באיסוגאלה
שט
דטנובה
איירגולה
ליטא
קרוז'
יוסוואין
בבטאי

Baisogala

A small town in the Kedainiai district, central Lithuania.

Jews settled in Baisogala at the beginning of the 19th century. The entries in the hevra kadisha (burial society) registers start in 1813. In 1847 there were 416 souls in the Baisogala community and in 1897 their number grew to 634 (more than 50% of the general population). In 1914 there were only about 100 Jews (15 families) in the town and they were expulsed from there during World War I. After the war only 8 families returned. The number of the Jews dwindled even more and in 1929 they constituted only 6% of the general population.

There was no Jewish cemetery in Baisogala; the local Jews had the right of burial in the Jewish cemetery of nearby Grinkiskis.

Baisogala was known in the Jewish world thanks to its rabbis and personalities, among them the rabbinical dynasty of the Feibelson family, who officiated in the town; the last rabbi of the family, Rabbi Josef Feibel Feibelson was murdered with the rest of the community during the Holocaust.

The Baisogala Jews made a living from small trade, peddling and gardening and a few had small farmyards.

In 1941 there were only a few Jewish families in Baisogala.


The Holocaust Period

After the outbreak of World War II (September 1, 1939) and the conquest of Poland by the Germans, Lithuania came under Soviet rule and at the end of summer 1940 was annexed by the Soviet Union.

A few days after the German attack on the Soviet Union (June 22, 1940) the German army occupied the town.

At the end of August, beginning of September 1941 all the Jews of the small town were taken by armed Lithuanians to the town of Krakes and on September 9 they, together with the Jews of Krakes were murdered and buried in a mass grave there.

שט SETA

עיירה במחוז קיידאן (KEDAINIAI), מרכז ליטא.


יהודים ישבו בשט בימי "ועד קהילות ליטא" (המאה ה-16) והיו מסופחים אז לקהילת בירז' (BIRZAI). ב-1847 ישבו בשט 802 יהודים. ב-1897 הגיע מספרם בעיירה ל-1,135 - %68 מאוכלוסי העיירה ומאז הלך וירד. רבים היגרו לדרום אפריקה ולארצות הברית ורבים עזבו את העיירה בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914). בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם ישבו בעיירה רק כ-400 יהודים. עם זאת הייתה העיירה מפורסמת ברבניה ובלמדניה. הרב האחרון שכיהן שם היה ר' אלחנן וינר.

יהודי שט התפרנסו על המסחר והמלאכה והיו ביניהם עגלונים. יום שלישי היה יום השוק השבועי והתקיימו שם שני ירידים גדולים בשנה. קופת גמ"ח סייעה לנזקקים, בבנק היהודי העממי היו 105 חברים ב-1929.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בשט 350 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941), השתלטו על שט והסביבה ליטאים מקומיים חמושים ומנעו מהיהודים להמלט מהעיירה. כבר ביום השלישי למלחמה נכנסו טנקים גרמניים לשט. אחרי קרב קצר עם הכוחות הסובייטים השתלטו הגרמנים על העיירה. יהודי שנלקח לבית הכנסת ונצטווה לקרוע את ספרי התורה נורה במקום. הליטאים עברו עם הגרמנים בבתי יהודים והוציאו גברים לעבודות כפייה. במהלך העבודה התעללו הליטאים ביהודים והיכו אותם. יהודים קשישים נרצחו. ב-20 באוגוסט שולחו כל יהודי שט לקיידאן ונרצחו עם יהודי קיידאן והסביבה ב-28 באוגוסט 1941. אחרי המלחמה הוצבה מצבה במקום קבורתם.
דטנובה DOTNUVA


עיירה במחוז קיידאן (KEDAINIAI), מרכז ליטא.


דטנובה שוכנת על גדת נהר דאטנובלה (DOTNUVELE), סמוכה לתחנת רכבת במרחק 21 ק"מ מעיר המחוז קיידאן. בשנים 1940-1918 היתה בליטא העצמאית.


במאה ה-19 שימש בית העלמין היהודי בדטנובה גם את קהילת קיידאן. המסורת מייחסת מצבה עתיקה בבית עלמין זה לרבו של הגאון מוילנה. בשנת 1899 פרצה שרפה במקום ובתי העיירה עלו באש ונבנו מחדש.

במקום היו בית כנסת, בית מדרש, ו"שטיבל", ששימש גם להכנסת אורחים. בחצר בית הכנסת עמד "בית הרב", ששימש בעבר בית כנסת. על-פי המסורת התפלל שם הגאון מוילנה, כאשר ביקר בעיירה בצעירותו, ור' מיכל מדטנובה בחן את האורח והופתע מעומק ידיעותיו.

לפני מלחמת העולם הראשונה היו ישובים יהודיים בסמוך לדטנובה והם התחסלו בימי המלחמה. 120 המשפחות היהודיות שחיו בדטנובה, גורשו לעומקי רוסיה במהלך מלחמת העולם הראשונה ורק קצתם חזרו אחרי המלחמה. משפחות אחדות היגרו לדרום אפריקה ולארצות אמריקה. בשנת 1921 היו בדטנובה 50 משפחות יהודיות.

עד למלחמת העולם הראשונה למדו ילדי הקהילה ב"חדרים". בימי ליטא העצמאית, בגלל מיעוט תלמידים במקום, הם למדו בבית הספר הממלכתי בקיידאן. גם באקדמיה לחקלאות שליד העיירה למדו כמה יהודים. הרב האחרון שכיהן בדטנובה היה ר' משה אהרון קושלבסקי.


היהודים עסקו במסחר, בבורסקאות ובחקלאות. טחנת הקמח בדטנובה היתה שייכת ליהודי. יום שוק שבועי, שהתקיים בעיירה לפני מלחמת העולם הראשונה, בוטל בליטא העצמאית, ומרכז המסחר והרוכלות עבר לקיידאן.


ערב מלחמת העולם השנייה חיו בדטנובה כ-120 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

שלושה ימים אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נכנס הצבא הגרמני לעיירה. מיד השתלטו עליה ליטאים לאומנים ואילצו את היהודים לנקות את הרחובות ולעבוד בעבודות קשות אחרות. בסוף חודש אוגוסט גורשו היהודים מבתיהם והובלו למנזר ישן במרחק כ-10 ק"מ מדטנובה בדרך לעיירה קרוק (KRAKES).

הם נרצחו ב-2 בספטמבר 1941 (י" באלול תש"א) ביער הסמוך, יחד עם יהודים מן הסביבה ונקברו בקבר אחים.


אחרי המלחמה, בשנות 1950-1949, הקימו שרידי הקהילות מצבה על הקבר ועליה כתובת בעברית ובליטאית.
איירגולה ARIOGALA


עיירה במחוז קיידאן (KEDAINIAI), מרכז ליטא.


איירגולה - מן היישובים הקדומים בליטא, ונזכרת בתעודות בשנת 1282. בין שתי מלחמות העולם הייתה בליטא העצמאית, ועד 1991 ברפובליקה של ליטא, ברית המועצות.


בשנת 1847 חיו בעיירה 1,237 יהודים ועד 1897 עלה מספרם ל-1,541 כ-%70 מכלל התושבים. בימי מלחמת העולם הראשונה נחרבה העיירה וב-1915 גורשו ממנה כל היהודים. לאחר המלחמה חזרו חלק מהם ושיקמו את הקהילה מחורבנה. ב-1921 ישבו שם 420 יהודים.

במקום היו שלושה בתי מדרש, בית כנסת אחד, חברת ש"ס, וחברת משניות. שיעורים ב"חיי אדם", ב"משנה ברורה", ב"עין יעקב" וב"מנורת המאור" ניתנו לציבור. עד מלחמת העולם הראשונה התחנכו ילדי הקהילה ב"תלמוד תורה", בשישה "חדרים" ובישיבה. במוסדות אלה למדו ילדים יהודים גם מיישובים בסביבה.

בימי ליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם למדו בבית הספר העברי כ-70 תלמידים וב"חדר" כ-20.

עם מוסדות הסעד נמנו: לינת צדק, גמילות חסדים, וקופת צדקה לתמיכה קבועה ולמתן בסתר לבני עניים.

איירגולה נודעה ברבניה הרבים, מקצתם כתבו ספרות ש"ות (שאלות ותשובות) ודברי ספרות תורנית. רבים מהם שימשו כרבנים וראשי ישיבות בליטא ובארצות אחרות, לרבות ארצות הברית.

ר' יעקב קסטין, בעל שו"ת "משפטי יעקב", ישב בעיירה ונספה עם בני הקהילה בשואה, והרב האחרון שכיהן במקום היה ר' יוסף בנציון פרידמן.

יהודים מאיירגולה היגרו לדרום אפריקה ולארצות הברית, קצתם עלו לארץ ישראל.


יהודי המקום עסקו במסחר זעיר ובמלאכה. רובם היו חנוונים. מקצתם היו יצואנים של פשתן ושל עצים או סוחרים בבהמות ובעורות. יום חמישי היה יום שוק בעיירה וגם שני ירידים שנתיים היו שם. בבעלות יהודים היו שתי טחנות קמח, בית משרפות לבנים, ובית זיקוק לשיכר ויין שרף.

בבנק העממי היהודי במקום היו בשנת 1929 כ-100 חברים.


במחצית הראשונה של שנת 1941 חיו בעיירה כ-450 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

ביום 23 ביוני (למחרת המתקפה הגרמנית על ברית המועצות) כבשו הגרמנים את איירגולה. כבר בימים הראשונים לכיבוש הוצאו להורג ביריה אחדים מנכבדי העדה ומנהיגיה בידי ליטאים לאומנים. מביניהם הקימו הגרמנים מעין משטרת עזר שגם טיפלה ביהודים.

היהודים גורשו מבתיהם והוכנסו לגיטו מוקף גדר-תיל, בשטח שבין בית הכנסת לבית המדרש וה"קלויז". לגיטו הובאו יהודים גם מישובים בסביבה. מדי בוקר נלקחו מן הגיטו יהודים לעבודות כפייה והיו נתונים להתעללויות.

בסוף קיץ 1941 נצטוו היהודים לעזוב את הגיטו, כביכול למקום עבודה בו הם עתידים לשבת עד סוף המלחמה; הם הורשו לקחת מטען אישי. הגרמנים והשוטרים הליטאים הובילו את היהודים במורד ההר כלפי הנהר דוביסה (DUBYSA) וסמוך לנהר ירו בהם לתוך בורות שהיו מוכנים מראש.

בין 28 באוגוסט ל-2 בספטמבר 1941 נרצחו שם 662 יהודים: גברים, נשים וילדים מאיירגולה והסביבה. בין שוטרי העזר הליטאים, שהשתתפו ברצח, היו מורים מבתי הספר של העיירה וכומר אחד.


בחקירות שנערכו אחרי המלחמה העידו על הטבח איכר ליטאי אחד ושוטר ממשטרת העזר הליטאית, שהובאה למקום ב-1 בספטמבר 1941 לביצוע הרצח.
ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
קרוז' KRAZIAI

עיירה במחוז ראסיין (RASEINIAI), מערב ליטא.


קרוז' מתועדת כבר במאה ה-10, כמרכז פולחן פגני לפני קבלת הנצרות בליטא. במאה ה-15 הוקמה שם כנסייה ובמאה ה-17 כנסייה נוספת מבוצרת. באותה עת הוקמה בעיירה גם "הגמנסיה הקרוז'אית", שפעלה בעיר כ-200 שנה, הייתה ידועה בכל המחוז ולמדו בה מאות תלמידים. קרוז' התפתחה למרכז אדמיניסטרטיבי ומסחרי לסביבה כולה, חשיבותה ירדה רק במחצית השנייה של המאה ה-19, בעקבות שריפה גדולה שפקדה את העיר ב-1848 ובעקבות סלילת כבישים ראשיים ליד ערים אחרות.

יהודים התיישבו בקרוז' במאה ה-15 והשתייכו לקהילת קיידאן (KEDAINIAI). ראשי קהילת קרוז' היו פעילים ב"ועד מדינת ליטא" (המוסד המרכזי האוטונומי של יהודי פולין וליטא, שפעל מ-1623 ועד 1764). קרוז' הייתה מרכז לקהילות הסביבה ובה התכנסו נציגיהן. בסוף המאה ה-17 נתמנה הרב הראשון בקרוז', ר' יעקב ב"ר אליהו הלוי שור וכיהן גם בראשית המאה ה-18. לפי המסורת הגיע ייחוסו עד לרבי יוחנן הסנדלר (דור רביעי לרבן גמליאל הזקן, שהתייחס למלכות בית דוד).

באותה עת הייתה העיירה מרכז ללומדי קבלה. בקרוז' היה בית מדרש עתיק ובו שני "שטיבלאך" (חדרי תפילה ולימוד), באמצע המאה ה-19 נבנה בית-הכנסת הגדול ששימש את הציבור בימי שבת וחג. תקרת בית הכנסת הייתה כיפה גבוהה וארון הקודש גולף בעץ מלאכת מחשבת.

הקהילה הייתה מאורגנת על מוסדותיה, פעלו בה חברות לימוד רבות ומוסדות צדקה לרווחת הציבור ולסיוע לנזקקים. סיום קריאת הש"ס היה "שמחת מצווה" לעיירה כולה, נחוג שבוע ימים ונודע בסביבה.

במשך הזמן, ועוד קודם לזרם ההשכלה היהודי (שתחילתו מתוארכת למחצית השנייה של המאה ה-18), רבו המשכילים בין יהודי קרוז', בעיקר בין אלו שסיימו את לימודיהם בגימנסיה הכללית, ולא מעטים יצאו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה בערי רוסיה וגרמניה. משכילים יהודים מקרוז' השתתפו במהפכה הרוסית ב-1905.

ב-1766 נימנו בקרוז' 1,048 יהודים בין משלמי מס גולגולת. ב-1,888 היו שם כ-220 משפחות יהודיות - 1,125 נפשות - %32 מ-3,375 אוכלוסי העיר. מספרם כמעט שלא השתנה עד ראשית המאה העשרים. בליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם ירד מספר היהודים בקרוז', אף על פי שבימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1814) קלטה הקהילה פליטים יהודים מוילנה וממקומות אחרים. ב-1925 נימנו בעיירה רק 650 יהודים.

הרב האחרון שכיהן בקרוז' היה ר'אליהו קרמרמן.

בעבר התפרנסו יהודי קרוז' על המלאכה ועל המסחר. יום שני בשבוע היה יום השוק. בסוף המאה ה-19 היו בקרוז' 192 בעלי מלאכה יהודים שעסקו ב-28 מקצועות ו-129 סוחרים וביניהם חנוונים סיטונאים וקמעונאים וכמה בעלי בתי מלון. בנוסף היו פועלים יהודים בבתי המלאכה, מורים, מלמדים, רופא וחובש.

בשנות השלושים למאה העשרים, כשקטנה האוכלוסיה היהודית בעיירה, היו שם 54 סוחרים יהודים, 22 בעלי מלאכה, 4 פועלים ו-12 בעלי מקצועות חפשיים, בכללם "כלי קודש".

בסוף המאה ה-19 הוקם בית דואר בקרוז'. עד להקמתו קיימו שני יהודים ברכבם את קשרי הדואר בעיירה.

גם התחבורה בקרוז' הייתה רובה ככולה בידי יהודים. המכונית הראשונה שהחליפה את הסוסים והעגלות נרכשה בשנת 1925. ב-1926 הותקן חשמל בעיירה וב-1927 רוצפו מדרכותיה וניטעו עצים בצדי הרחובות. בבנק היהודי העממי היו ב-1932 132 חברים.

העדפת השלטונות את הליטאים על פני היהודים בתחומי הכלכלה, צמצמה עם הזמן את מקורות הפרנסה ליהודים, וצעירים רבים עקרו לערים הגדולות.

בשנות ה-80 למאה ה-19 פעלה בעיירה חברת "דורשי ציון", ארגון של "חובבי ציון" שאסף כספים למען פתח תקוה. חובבי-ציון ומטיפים לציונות הופיעו בעיירה והשמיעו דברם לפני קהל רב עוד בראשית המאה העשרים, אך פעילות ציונית של ממש החלה שם רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוקמו תנועות צעירי ציון" ו"צעירי ישראל", אירגנו מועדונים ולימדו עברית. ב-1921 נוסד בית ספר עברי עממי, ב-1924 הוקמה ספרייה צבורית בעברית וביידיש, נפוצה קריאת עתונים עבריים והחלו פעולות תרבות ופעולות למען הקרן הקיימת. הוקמו כמה סניפים של המפלגות הציוניות והנוער התארגן ב"הצופים" וב"מכבי". אחר כך נוסדו סניפי "החלוץ הצעיר" "הציונים הסוציאליסטים" (צ.ס.) ובית"ר. תלמידים יהודים בגימנסיה הליטאית הקימו יחידת מכבי אש משותפת עם התלמידים הליטאים ולמשך זמן מה גם קיימו פעולות תרבות משותפות.

בהמשך לפעילות הציונית עלו בני נוער מקרוז' לארץ ישראל, אך משפחות יהודיות רבות היגרו באותה עת לארצות שמעבר לים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקרוז' כ-100 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

יומיים אחרי מתקפתם על ברית המועצות, ב-24 ביוני 1941, נכנסו הגרמנים לקרוז', ובחסותם השתלטו ליטאים לאומנים על העיירה. תוך כמה ימים ציוו על היהודים, שנמלטו לכפרים כשהחלו הקרבות באזור, לשוב לעיירה. כ-400 יהודים שבו ורוכזו בחצר אחד הבתים, שלא עלו באש בהפגזת העיירה. הם שוכנו שם במבני מחסנים ואורוות. למקום הריכוז צורפו עוד יהודים שגורשו מבתיהם בכפרי הסביבה. משם נלקחו היהודים על חפציהם לככר העיר והשומרים הליטאים שדדו מהם תוך חיפושים אלימים את כל חפצי הערך שהיו ברשותם. מהככר הובלו כל היהודים לאחוזה חקלאית במרחק של קילומטר מהעיירה ושוכנו במתבן שכונה "מחנה היהודים". הם קיבלו מזון בקיצוב, נלקחו בשעות היום לעבודות נקיון בעיירה, ובלילות הוצבו עליהם שומרים.

ב-22 ביולי 1941, כ"ז תמוז תש"א, הוצבה שמירה כבדה על "מחנה היהודים". 17 צעירים נלקחו כביכול לעבודה בעיר ז'אגר (ZAGARE) ולמעשה הובלו ליער כ-9 ק"מ מקרוז' ונצטוו לחפור שם בורות. במשך היום הובלו היהודים מהמתבן ליער קבוצות קבוצות ונרצחו בבורות. באותו היום נרצחו שם 390 יהודים.

במתבן נותרו 64 ילדים ו-5 מבוגרים וביניהם רב הקהילה. ליטאים מהסביבה הביאו מזון לילדים והציעו לקחתם לבתיהם, אך הרב התנגד. הילדים בני 10 ומעלה הוצאו לעבודות בעיירה.

ב-2 בספטמבר 1941, י' באלול תש"א, הביאו אנשי ס"ס גרמנים ליטאים חמושים למתבן וכל שוכניו נלקחו ליער סמוך, נרצחו ונטמנו בשוחות שנותרו שם מימי הקרבות בסובייטים. כמה ילדים נמלטו, אך רובם נלכדו במשך הזמן. שלושה נערים הצליחו בסופו של דבר לעלות וארץ ישראל, הם השתתפו במלחמת השחרור ואחד מהם נפל בקרב.
יוסוואין JOSVAINIAI

עיירה במחוז קיידאן (KEDAINIAI), מרכז ליטא.


העיירה שוכנת בבקעה מוקפת משלשת עבריה בנהר שושווה (SUSVE), כ-10 ק"מ מדרום לעיר המחוז קיידאן. בשנת 1897 ישבו שם 534 יהודים, כולם גורשו ב-1915, בימי מלחמת העולם הראשונה ורוב בתיהם ורכושם עלו באש. אחרי המלחמה חזרו רק מקצתם לעיירה והתיישבו סביב השוק וברחובות הסמוכים.

יהודי יוסוואין היו סוחרים ובעלי מלאכה, אך בימי הקיץ נעשו כולם לגננים, גידלו עגבניות ומלפפונים ושיווקו אותם באלפי שקים לליטא כולה. היו ביניהם גם שלושה בעלי בתי מרזח, שני בעלי טחנות קמח, בעל מנסרה, סוחר יערות, שני שוחטים, שני מורים ובעל בית מרקחת. בשנת 1924 הוקם שם בנק יהודי עממי.

בית המדרש, בניין לבנים לבן שהתנשא בין בתי העץ של העיירה, היה מרכז חיי הקהילה. בנוסף לתפילות ולמוד התורה היה באכסנייתו גם ה"חדר" לילדים ור' שמואל אהרן ראפייקו לימד בנים ובנות (בנפרד), לימודי קודש ולימודי חול גם יחד, לפניו לימד שם המורה יצחק אניקשט.בבית המדרש נערכו גם טקסי בר-מצווה, חתונות, בריתות והספדים. כן התרכזו בבית המדרש חברות ש"ס, משניות, "חיי אדם" וחברת "תפארת בחורים".

בית ספר עממי עברי הוקם בעיירה אחרי מלחמת העולם הראשונה, אך החדר המשיך לפעול לצידו. ילדי העיירה המשיכו את לימודיהם בישיבות קיידאן וסלאבודקה (בקובנה). בספריה המקומית היו כ-500 ספרים.

בקרב הקהילה פעלו מוסדות צדקה וגמילות חסדים כגון: "ביקור חולים", "לינת הצדק" וקופת גמילות חסדים.

בין רבני העיירה היו ר' שמואל לוינסון בעל "זכרון שמואל", ר' נפתלי אמשטרדם, ר' אברהם בעל "בית אברהם" והרב האחרון, ר' אברהם דב טרנא, חניך הישיבה בסלאבודקה.

רבים מילדי העיירה קלטו את האהבה לארץ ישראל כבר ממלמדיהם בחדר ולימים הצטרפו לתנועת "המזרחי" ועברו במסגרתה הכשרה לעלייה. רבים מהם עלו לארץ ישראל.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו ביוסוואין כ-300 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

עם פרוץ מלחמת גרמניה ברית המועצות (22 ביוני 1941), עוד לפני כניסת הגרמנים לעיירה, החלו ליטאים לאומנים מקומיים להתנכל ליהודים. יהודי נרצח בדרכו לביתו וכל רכושו נשדד. אחרי כניסת הגרמנים לעיירה נעשו הליטאים תוקפניים עוד יותר, הם לכדו יהודים, ביניהם את רב העיירה ואת השוחט, גזזו את זקנם, התעללו והיכו, לעתים עד מוות. האוכלוסיה היהודית כולה הוחזקה בפחד מתמיד מפני פשיטות על הבתים, שדידת רכוש, התעללות ורצח.

בסוף אוגוסט 1941 גורשו היהודים מבתיהם והובלו לעיירה איירגולה (ARIOGALA), בדרך נורו לבורות שהוכנו מראש ונטמנו בתוכם, מכוסים בסיד ועפר. 282 יהודים נרצחו באותו היום, גברים, נשים וטף. לקבר האחים אין סימן ואין מצבה.
בבטאי BABTAI

(בפי היהודים בובט)


עיירה על גדות הנהר נאוויאז'ה (NEVEZ'IS), מחוז קובנה, מרכז ליטא.


בעבר הייתה בובט תחנת רפסודות בדרך הנהר לגרמניה. העיירה התפתחה במאה ה-19, כשעבר דרכה הכביש החדש מקובנה לריגה.


לפני מלחמת העולם הראשונה היה מספר תושבי המקום כ-1,200 מהם %80 יהודים. הרב של העיר קיידאן (KEDAINIAI) כיהן גם כרב של בובט. בימי עצמאות ליטא בין שתי מלחמות העולם נדלדלה אוכלוסית המקום ובשנת 1923 היו שם רק 770 נפש, בתוכם 153 יהודים. רובאנשי הקהילה היגרו לארצות הברית או עקרו למרכזים עירוניים אחרים בליטא.


לפני מלחמת העולם הראשונה התפרנסו היהודים ממסחר ובעיקר מחנויות ששרתו איכרים שבאו לעיירה בימי החג הנוצריים. הם גם פיתחו את היצוא בעצים ובתוצרת חקלאית לפרוסיה, והיו ביניהם גננים ובעלי מלאכה. מקור פרנסה נוסף היתה הספנות על הנהר נאוויאז'ה.

אחרי הנחת מסילת הרכבת לריגה התמעטה התנועה בכביש שחצה את בובט, וכלכלת המקום נפגעה.


בשנת 1941 חיו בבובט 40 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

זמן קצר אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941), כבש הצבא הגרמני את העיירה. אל הצבא הגרמני הכובש התלוו "עוצבות המבצע" (EINSATZGRUPPEN) במטרה "לחסל את אוייבי הרייך", כלומר בראש וראשונה את היהודים. מיד עם כניסת הגרמנים לעיירה הקימו לאומנים ליטאים מעין שלטון מקומי. הם התעללו ביהודים ורצחו בהם. בראשם עמדו ראש העיירה לשעבר וראש משטרת הנפה. אותה קבוצה מאורגנת של ליטאים העמידה עצמה לרשות הכובש הגרמני כמשטרת עזר.

כאשר נפוצו שמועות שהגרמנים מתכננים לרצוח את יהודי המקום, הבטיח להם ראש המועצה הליטאי הצלה מהשמדה תמורת תשעת אלפים רובל. למחרת קבלת הכופר הסגיר את היהודים והוא עצמו פיקד על מעשי הרצח.

יהודי בובט נרצחו בשני שלבים, האחד ביום 17 ביולי 1941 והשני ב-31 באוגוסט. בחורשה על שפת הנהר, מרחק 2 ק"מ מהעיירה הומתו 316 יהודים, ביניהם גם בני קהילת ואנדז'יגולה (VANDZIOGALA) הסמוכה.
ספורטאים חברי "מכבי" בקיידאן, ליטא, 1930-1920
ספורטאים חברי "מכבי" בקיידאן,
ליטא, 1920-1930
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
Tsoref, Avraham Shelomo Zalman
ליליינבלום, משה לייב
Sachs, Senior
Jerusalem community leader

Born in Kedainiai, he set out with his family for Erets Israel in 1811. They settled in Safed where he worked as a gold- and silversmith (which is the origin of his name, Tsoref). In 1813 the outbreak of plague in Safed led him to move to Jerusalem, where he became a leader of the small Lithuanian community. On two occasions he spent long periods abroad as an emissary. In 1831, when Erets Israel was under Egyptian rule, he journeyed to Cairo on a successful mission to obtain permission to rebuild Jewish housing in Jerusalem. This earned him the enmity of the Arabs who made two attempts on a life, the second of which proved fatal. His descendants took the name Salomon and his grandson Yoel Moshe Salomon was a noted pioneer in the growth of modern Jerusalem.
Lilienblum, Moshe Leib (1843-1910, Zionist and Hebrew author. He was born in Kedainiai, Lithuania (then in the Russian Empire), and received an Orthodox Jewish education and established two yeshivot by the time he was 22. But he also studied Haskalah literature and secular subjects which he advocated in public. This led to him being persecuted in Ukmerge (Wilkomir), Lithuania, where he was then living. He retaliated in articles advocating reforms in religion and society and criticizing some of the leading rabbinic authorities. Eventually despairing of religious reform, he sought a solution to the Jewish problem in the Labor movement, particularly in agricultural work in Russia. When these hopes were destroyed by the Russian pogroms of 1881, he began to write Zionist-oriented articles, presenting a nationalist program. Lilienblum joined Hibbat Zion, serving as Leon (Yehuda Leib) Pinsker's deputy and joined the Zionist movement where he sought a combination of political and practical Zionism. Writing in Hebrew, Russian and Yiddish, his books included works on Zionism, literary criticism, and several volumes of autobiography.
Scholar

Born in Kedainiai, Lithuania, he grew up in Zagare, Lithuania, where his father was a rabbi. Already as a boy he was interested in Hebrew literature and became acquainted with Haskala. About 1839, he went to Dubno where he earned a livelihood by teaching Hebrew, and spent most of his time reading scientific and philosophical works. For two years he taught in Raseiniai, Lithuania, where he was a friend of the novelist Avraham Mapu. In 1844 Sachs reached Berlin, Germany, where he entered the university and in 1854 was invited to Paris by Baron Joseph Guenzburg as his private librarian and tutor to his children. He became involved in many aspects of Hebrew literature but as his interests were so diffuse most of his works were unfinished. Sachs edited journals and pamphlets and wrote articles and studies in Hebrew.
Tsoref, Avraham Shelomo Zalman
ליליינבלום, משה לייב
Sachs, Senior
Jerusalem community leader

Born in Kedainiai, he set out with his family for Erets Israel in 1811. They settled in Safed where he worked as a gold- and silversmith (which is the origin of his name, Tsoref). In 1813 the outbreak of plague in Safed led him to move to Jerusalem, where he became a leader of the small Lithuanian community. On two occasions he spent long periods abroad as an emissary. In 1831, when Erets Israel was under Egyptian rule, he journeyed to Cairo on a successful mission to obtain permission to rebuild Jewish housing in Jerusalem. This earned him the enmity of the Arabs who made two attempts on a life, the second of which proved fatal. His descendants took the name Salomon and his grandson Yoel Moshe Salomon was a noted pioneer in the growth of modern Jerusalem.
Lilienblum, Moshe Leib (1843-1910, Zionist and Hebrew author. He was born in Kedainiai, Lithuania (then in the Russian Empire), and received an Orthodox Jewish education and established two yeshivot by the time he was 22. But he also studied Haskalah literature and secular subjects which he advocated in public. This led to him being persecuted in Ukmerge (Wilkomir), Lithuania, where he was then living. He retaliated in articles advocating reforms in religion and society and criticizing some of the leading rabbinic authorities. Eventually despairing of religious reform, he sought a solution to the Jewish problem in the Labor movement, particularly in agricultural work in Russia. When these hopes were destroyed by the Russian pogroms of 1881, he began to write Zionist-oriented articles, presenting a nationalist program. Lilienblum joined Hibbat Zion, serving as Leon (Yehuda Leib) Pinsker's deputy and joined the Zionist movement where he sought a combination of political and practical Zionism. Writing in Hebrew, Russian and Yiddish, his books included works on Zionism, literary criticism, and several volumes of autobiography.
Scholar

Born in Kedainiai, Lithuania, he grew up in Zagare, Lithuania, where his father was a rabbi. Already as a boy he was interested in Hebrew literature and became acquainted with Haskala. About 1839, he went to Dubno where he earned a livelihood by teaching Hebrew, and spent most of his time reading scientific and philosophical works. For two years he taught in Raseiniai, Lithuania, where he was a friend of the novelist Avraham Mapu. In 1844 Sachs reached Berlin, Germany, where he entered the university and in 1854 was invited to Paris by Baron Joseph Guenzburg as his private librarian and tutor to his children. He became involved in many aspects of Hebrew literature but as his interests were so diffuse most of his works were unfinished. Sachs edited journals and pamphlets and wrote articles and studies in Hebrew.