קהילת יהודי קיידאן

קיידאן

Kedainiai

עיר מחוז, מרכז ליטא.

הקהילה היהודית

קיידאן נוסדה במאה ה-14 ככפר דייגים לחופי הנהרות נאוויאז'ה (Nevezis) וסמילגה (Smilga). סוחרים יהודים התיישבו שם לראשונה בסוף המאה ה-15, בעקבות בקשת בעלי המקום. כמה פעמים גורשו היהודים ושבו עם התחלפות השליטים. ב-1590 קיבלה קיידאן זכויות של עיר חפשית, מצבה הכלכלי השתפר ונעשתה מרכז מסחרי לסביבתה. היהודים, ששליטי קיידאן היו מעוניינים בפעילותם המסחרית בעיר, קיבלו חופש דתי וזכויות שוות לאזרחי העיר מידי הנסיך הפולני ראדזיוויל. (מסוף המאה ה-16 ועד סוף המאה ה-18 נסיכות ליטא הייתה חלק ממלכת פולין). מתיישבים יהודים חדשים נבחרו בקפידה, ומשנתקבלו הוצעו להם גם קרקעות לרכישה והנחות במסים. באותה התקופה באו לקיידאן מגרמניה גם יהודים למדנים ומשכילים, ופיתחו לימים את הקהילה היהודית בעיר למרכז תורה וחכמה. הנסיכים הבאים לבית ראדזיוויל אישרו את זכויות היהודים. היהודים השתתפו בבחירת עובדי העירייה, קיבלו הכשרה צבאית ושובצו ביחידות צבאיות לשעת חירום.

בימי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) סייעה קהילת קיידאן (שלא נפגעה) לנפגעי הפרעות. בעת פלישת השוודים במחצית השנייה של המאה ה-17 עזבו יהודים רבים את העיר. בסוף המאה ה-17 פקדה שריפה גדולה את קיידאן ובראשית המאה ה-18 נחרבה העיר, כשעברו דרכה צבאות רוסיה וצבאות שוודיה בימי "מלחמות הצפון". כשנחרב גם ארמונם של נסיכי ראדזיוויל התרוששה הקהילה היהודית, החלה להתאושש רק בעשור השלישי למאה ה- 18, והיה לה ייצוג מכובד ב"ועד מדינת ליטא". אחרי ביטול הועד (1764) עוד התקיימו בעיר אסיפות נציגי הקהילות בליטא (האחרונה ב-1782) וישובים רבים היו כפופים לקהילת קיידאן.

קיידאן שימשה גם מרכז תורני ורוחני לקהילות האזור. במקום היו ישיבות ו"חדרים" שנודעו בליטא כולה. בסוף המאה ה-17 קראו בכל קהילות ליטא סליחות שחיבר ר' יוסף מקוברין, בן קיידאן, לזכר רדיפות היהודים.

הגאון ר' אליהו מוילנה היה תלמידו של הרב משה מרגליות "פני משה" בזמן שהתארח אצל הרב דוד קצנלבוגן, שכיהן כרב של קיידאן במחצית הראשונה של המאה ה-18. הגאון מוילנה נשא לאשה בת קיידאן.

בסוף המאה ה-18, בעקבות חלוקתה של ממלכת פולין, עברה קיידאן לשליטת רוסיה הצארית. זכויות היהודים בוטלו. בראשית המאה ה-19 התיישבו בקיידאן יהודים שגורשו מהכפרים. במגפת חולירע שפרצה ב-1807 ניספו קרוב ל-400 יהודים.

לקראת אמצע המאה ה-19 התאוששה הקהילה וכלכלתה התייצבה, וב-1847 הגיע מספר היהודים בעיר ל-4,987. בסוף המאה ה-19, בימי הגירת היהודים מרוסיה, עזבו רבים את קיידאן. ב-1897 ישבו בעיר 3,733 יהודים, שהיו %64 מאוכלוסיית העיר.

בשנת 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), גורשו יהודי קיידאן לפנים רוסיה ולא כולם שבו לעיר אחרי המלחמה. ארגון הג'וינט וקרובי משפחה בארצות שמעבר לים סייעו בשיקום הקהילה. ב-1923, בימי ליטא העצמאית, נימנו בעיר 2,499 יהודים שהיו %33 מכלל אוכלוסייתה.

הקהילה החזיקה ישיבה גדולה, חדרים רבים ובתי מדרש שלמדו בהם יומם ולילה. בית הכנסת הגדול, שנבנה בסוף המאה ה-18, הכיל ארון קודש מלאכת מחשבת ושעון שמש שספרותיו - אותיות עבריות.

בין רבני קיידאן היה ר' משה מרגוליס (משה בן שמעון מרגליות) "פני משה", ממפרשי התלמוד הירושלמי. הרב האחרון שכיהן בעיר היה ר' שלמה פינזילבר. הקהילה העמידה משכילים רבים ותומכי תנועת ההשכלה, ביניהם הסופר משה-לייב ליליינבלום והסטוריון הספרות שניאור זקש.

בבית ספר "תלמוד תורה" בעיר למדו מסוף המאה ה-19 גם לימודי חול. מראשית המאה ה-20 היו שם גם בתי ספר עבריים מרשת "תרבות" ובית ספר תיכון יהודי ששפת ההוראה בו הייתה עברית. תלמידים יהודים למדו גם בגימנסיה הפולנית, שהוקמה בידי הנסיך ראדזיוויל עוד בראשית המאה ה-17. בתקופה שאחרי הסיפוח לרוסיה ועד למלחמת העולם הראשונה למדו יהודים גם בבתי ספר רוסיים.

אורגים ובעלי מלאכה מגרמניה שהתיישבו בקיידאן במאה ה-17 סייעו בפיתוח בתי מלאכה לאריגה בעיר. במאה ה-19 היה התחום הזה כולו בידי יהודים. ב-1648 בנה הנסיך ראדזיוויל תחנת קמח ראשונה בעיר והחכירה ליהודים. ב-1650 הוא הקים בית דפוס, שנוהל גם-כן בידי יהודים, ובו הודפס ספר תהילים הראשון בשפה הליטאית וספרי קודש רבים. במשך הזמן הודפסו גם ספרי קודש וספרי חול בעברית. הספר העברי האחרון הודפס שם ב-1940.

בימי מלכות פולין היו יהודי העיר חוכרים וגובי המסים של השליטים תושבי המקום. בסוף המאה ה-18, משעברה קיידאן לשליטת רוסיה, שימש חיל המצב הרוסי שחנה בעיר מקור פרנסה לחנוונים ולבעלי המלאכה. מסילת הרכבת שנסללה בידי הרוסים סייעה להגברת קשרי המסחר עם רוסיה. טחנת קמח שבנה שליט העיר החדש הוחכרה ליהודים.

בליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם עמד הבנק העממי היהודי במרכז כלכלת בעיר. בבנק שנוסד ב-1921 נימנו ב-1929 360 חברים.

מראשית המאה ה-19 עסקו רבים מיהודי קיידאן (בדרך כלל כ-80 משפחות) בגידול ירקות ושיווקם ברחבי ליטא. בתקופות שונות היו בעיר בתי מסחר שייצאו תוצרת חקלאית לרוב ארצות אירופה. בימי ליטא העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה החלו הקואופרטיבים הליטאים, שנתמכו בידי הממשלה, לדחוק את רגלי היהודים. רבים היגרו באותה התקופה.

שרשיה של התנועה הציונית בקיידאן עוד בימי "חיבת ציון" (שלהי המאה ה-19). בליטא העצמאית כבש הרעיון הציוני את כל יהודי העיר. הוקמו המפלגות הציוניות ותנועות הנוער שלהן ונפתחו ספריות שהכילו ספרים רבים בעברית. כן הייתה פעילות רבה למען הקרנות הציוניות. ליד העיר הוקמה חווה להכשרת נוער לקראת עלייה לארץ ישראל. הנוער בקיידאן התרכז בעיקר ב"שומר הצעיר" "גורדוניה" ו"בית"ר". רבים עבדו בחוות ההכשרה ובשנות השלושים עלו לארץ ישראל.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקיידאן כ-3,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

השלטונות הסובייטים הלאימו רכוש פרטי, בתי מסחר וחנויות שהיו ברובן בבעלות יהודים. מוסדות הקהילה חדלו לפעול והמפלגות ותנועות הנוער הציוניות פוזרו. כן נסגרו מוסדות החינוך העבריים. הפעילות הכלכלית בעיר הלכה ופחתה ורמת החיים של התושבים בכלל ושל היהודים בפרט הלכה וירדה. פליטים יהודים מפולין הכבושה בידי הנאצים מצאו מקלט בקיידאן.

עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) התארגנו בקיידאן קבוצות של ליטאים לאומנים. יהודים רבים שניסו לברוח עם הסובייטים הנסוגים נורו בידי הליטאים. הגרמנים נכנסו לעיר ב-24 ביוני ומיד נגזרו גזרות על היהודים. היה עליהם לענוד טלאי צהוב, למסור את חפצי הערך שברשותם, הוטל עליהם עוצר לילה ונאסרו עליהם הקשר והמסחר עם האוכלוסייה.

יהודים הועסקו בעבודות כפייה עבור הגרמנים. שומריהם הליטאים הלאומנים התעללו בהם ורצחו אחדים. תחילה הועסקו רוב היהודים בפינוי פצצות ומוקשים שהשאירו הסובייטים בשדה התעופה המקומי, רבים נהרגו במהלך הפינוי.

ב-23 ביולי נורו 200 יהודים ביער כ-8 ק"מ מקיידאן. כעבור כמה ימים צוו היהודים לעזוב את בתיהם ולעבור לגיטו שנתחם בכמה סימטאות בעיר. לגיטו הובאו כל היהודים מעיירות הסביבה, 3,700 נפשות בסך הכל, הצפיפות הייתה קשה ומלאי המזון הלך ואזל.

ב-15 באוגוסט 1941 רוכזו כל יהודי הגיטו ב"שולהויף" (חצר בית הכנסת) והובלו לחוות סוסים, שם הוחזקו 13 יום בלי מזון. ביום 28 באוגוסט 1941, ה' באלול תש"א, הובלו היהודים קבוצות קבוצות לבורות, שנחפרו מראש מאחורי בית הקברות הקאתולי, והומתו באש מכונות יריה. הגרמנים פיקחו על הרצח שבוצע בידי ליטאים. מכובדים ליטאים מקיידאן (ראש העירייה, מנהל הגימנסיה וכדומה) הוזמנו לצפות במעשה הרצח.
רק יהודים ספורים נמלטו, הסתתרו ביערות והצטרפו לפרטיזנים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אין יהודים בעיר וחיי הקהילה לא חודשו בה.

אחרי המלחמה הוקמה מצבה על קברי האחים, בידי יהודים שרידי קהילות קיידאן והסביבה.

בעיירה נותרו 3 בתי כנסת, שאחד מהם משמש כמרכז תרבות ומציג תערוכה על יהודי העיר.
ביזמת יהודי אוסטרליה שיש ביניהם צאצאים ליהודי העיר בעבר נלמדת ההיסטוריה של יהודי העיר באחד מבתי הספר הליטאיים במקום.

ביעו היו 2 בתי עלמין יהודיים שהיישן שבהם נהרס לגמרי ונותר במקום רק שלט זיכרון.בית העלמין השני הרוס בחלקו ונותרו בו כ - 100 מצבות.יהודי תושב העיר קובנה שהיה בעבר תושב קייאדן,מטפל בהתנדבות בבית העלמין.