משה טיף

מינסק Minsk

עיר מחוז ובירת בלרוס.


מן המאה ה-15 היתה מינסק המרכז המסחרי החשוב ביותר בביילורוסיה. יהודים חכרו את גביית דמי-המכס במינסק ב-1489, ובמאה ה-16 התחילו להתיישב בעיר. ב-1579 קיבלו כתב זכויות מסטפאן באטורי, מלך פולין, ב-1606 נאסר עליהם לפתוח חנויות ולעסוק במסחר בעיר, וב-1683 שוב אושרו זכויותיהם והותר להם לרכוש מקרקעין בכיכר השוק ובכל מקום אחר בעיר.

בימי מרד חמלניצקי (1648) ובמלחמת רוסיה פולין נפגעה הקהילה בפרעות, השתקמה, ומאז התחילה תקופת שגשוג ליהודי העיר, למרות התנכלויות מצד העירוניים, שראו בהם מתחרים.

ב-1685 נפתחה ישיבה על-ידי הרב דמתא, ר' משה מרדכי. בין רבני מינסק וראשי הישיבה שלה במאה ה- 17 היו ר' יחיאל בן שלמה היילפרין, ר' אריה לייב בן אשר גינזברג ור' רפאל כהן. במסגרת ועד ארבע ארצות הייתה קהילת מינסק כפופה לבריסק דליטא אך מ-1631, כשנעשתה לעיר מחוז, הייתה לקהילה עצמאית וסופחו אליה קהילות קטנות באזור.

במאה ה-19 היתה מינסק בין הקהילות הגדולות והחשובות ברוסיה. באמצע המאה מנתה כ- 13,000 נפש ובסופה, כ-47,500 (%52 מכלל האוכלוסייה והקהילה הרביעית בגודלה ב"תחום- המושב"). החיים בעיר במחצית הראשונה של המאה משתקפים בפנקסי הקהילה שפירסם בתרגום רוסי יעקב בראפמן.

המתנגדים היו רוב מכריע בעיר. הגדולה בישיבות מינסק, "בלומקה'ס קלויז", התפרסמה ביישובי היהודים. בסוף המאה ה- 19 כיהן ר' ירוחם יהודה לייב פרלמן, "הגדול ממינסק", כרב של קהילת מינסק.

חוג של משכילים פתח בתי-ספר במינסק עוד בשנות ה-40, ומאמצע שנות ה-70 צמחה שם תנועת פועלים יהודית, שגילתה פעילות רבה בשנות ה-80 וה-90. בשנים 1894-1893 התארגנה "האופוזיציה הלאומית" בהנהגת א' לייסין. הסוציאליסטים שיגרו צירים לוועידת-היסוד של ה"בונד" ב-1897, ובמינסק ישב הוועד המרכזי של התנועה עד שפוזר בידי המשטרה בשנת 1898.

חוגים מקומיים של "חובבי ציון" קמו לראשונה בשנות ה-80 וב- 1902 נערכה במינסק, ברשיון ממשלתי, הוועידה השנייה של ציוני רוסיה. בבחירות למועצת הקהילה בשנת 1918 קיבלו הציונים ו"פועלי-ציון" 33 מושבים, רשימת החרדים 25, ה"בונד" 17, בלתי- תלויים - ששה מושבים, פולקיסטים - שניים והרשימה הסוציאליסטית המאוחדת זכתה גם היא בשני מושבים.

בשנות העשרים, עם התייצבות המשטר הסובייטי, שותקו חיי הקהילה ובמקום מוסדות התורה הוקמו מוסדות חינוך ותרבות שהושתתו על תרבות היידיש ועל אידיאולוגיה קומוניסטית. בשנת 1921 נפתחה מחלקה יהודית בפאקולטה לחינוך של אוניברסיטת מינסק, וב-1924, עם פתיחת המכון לתרבות ביילורוסית, הוקם בו מדור לתרבות יהודית, שפירסם מחקרים אחדים לרבות כתב-עת בשם "צייטשריפט" (1931-1926). במינסק יצאו לאור גם עתונים יומיים, וירחון ספרותי ביידיש בשם "שטערן" הופיע בשנים 1925 - 1941.

בשנת 1926 התפקדו במינסק 53,686 תושבים יהודים, שהיו כ- %41 מכלל האוכלוסיה, אולם הגילויים האחרונים של תרבות יהודית עצמית חדלו באמצע שנות השלושים.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו במינסק כ- 60,000 יהודים.


תקופת השואה

בחדשים הראשונים למלחמה הגיעו למינסק פליטים יהודים משטחי הכיבוש הגרמני, בעיקר מפולין. סבורים שערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, התגוררו במינסק 90,000 יהודים (כ-%37 מכלל האוכלוסיה), יהודים החלו לעזוב את העיר מזרחה, אחרי שהגרמנים פתחו במתקפה על ברית המועצות (22 ביוני), וביום הכיבוש, 28 ביוני, נמצאו בעיר 50,000 יהודים. עם התארגנות משטר הכיבוש ציוו הגרמנים על הגברים בעיר, בני 45-15, להתייצב לרישום. כ-40,000 התייצבו וחולקו ל-3 חטיבות: יהודים, אנשי הצבא האדום, ולא יהודים הלא יהודים שוחררו כעבור חמישה ימים. אנשי האינטליגנציה היהודית, אלפים אחדים, הובלו ליער סמוך ונורו למוות. שאר היהודים הוחזקו בבית-הסוהר העירוני והועברו לגיטו ב-20 באוגוסט. הגיטו נתחם כחודש ימים אחרי כיבוש העיר ורוכזו בו לפחות 85,000 יהודים, מהם רבבות פליטים מליטא וכ-8,000 מגורשים מצ'כיה, מאוסטריה ומגרמניה. היהודים נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב. אליהו מושקין, שידע מעט גרמנית, הועמד בראש "היודנראט".

בחודש אוגוסט הוצאו אלפי יהודים מן הגיטו ורק מעטים מהם הגיעו ל"מחנה העבודה" ברחוב שירוקאיה בעיר, שבו הוחזקו גם שבויי מלחמה רוסיים. ב- 7 בנובמבר נלקחו 12,000 יהודים לכפר טוצ'ינקה ונרצחו על שפת חפירות. בבתים שנתרוקנו בגיטו שוכנו 1,500 יהודים מגורשים, בעיקר מהאמבורג. הגיטו חולק אז לשלושה: "חסרי-מקצוע", "פועלים מקצועיים" ופקידי ה"יודנראט" שכללו גם את משטרת הגיטו, ויהודים לא מקומיים, מצ'כיה, מאוסטריה ומגרמניה. ב-20 בחודש נרצחו עוד 5,000 יהודים ובמקומם הוכנסו 6,500 יהודים שהוגלו ממערב אירופה.

בסוף פברואר 1942 דרשו הגרמנים מה"יודנראט" להוציא 5,000 יהודים מבין אלה שאינם מועסקים במפעלי הצבא. משלא נענו פתחו במצוד וב-2 במארס 1942 קברו חיים את ילדי בית היתומים ברחוב לא-סלול במרכז הגיטו ועימם המיתו וקברו אלפיים מבוגרים. אלפי אנשים שחזרו לעת ערב מן העבודה נרצחו בשכונת קוידאנובו.

בסוף יולי 1942 פשטו הגרמנים ועוזריהם הביילורוסים על גיטו מינסק ותוך שלושה ימים נרצחו קרוב ל-10,000 יהודים, ביניהם 3,500 מיהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה - רובם זקנים, נשים וילדים. עדיין נשארו בגיטו 9,000 יהודים.

ב-1 בפברואר 1943 נרצחו עוד 1,500 ליד קברים פתוחים בכפר מאלי טרוסטנץ. אחרים הומתו קבוצות קבוצות - הגברים ביריות, הנשים והילדים בגאזים בתוך מכוניות סגורות. 2,000 יהודים שהיו חיילים בצבא האדום נשלחו ממחנה שירוקאיה למחנה סוביבור בספטמבר אותה השנה, וביניהם הסגן אלכסנדר פצ'רסקי והקומוניסט היהודי מפולין שלמה לייטמן, והם הנהיגו את המרד בסוביבור ב- 14 באוקטובר 1943.

ב-22 בספטמבר 1943 נהרג הגנראל-קומיסאר הגרמני קובה בפצצה שהניחה עוזרת-הבית הביילורוסית לפי הוראות דוד קמח, קומיסאר פוליטי באחת היחידות הפרטיזאניות באיזור. ההתנקשות החישה את הקץ על יהודי הגיטו, הדבר התרחש כעבור חודש ימים.

התארגנות המחתרת בגיטו מינסק התחילה סמוך להקמתו בהחלטה ברורה שלא להפעיל נשק בתחום הגיטו ולרכז את עיקר המאמץ בבריחה ליערות, אל יחידות הפרטיזנים. אחרי טבח טושינקה בנובמבר 1941 נקשר קשר בין הירש סמולאר, מנהיג המחתרת היהודית בגיטו, יליד פולין, ובין יהושע פאבלוביץ קוזינץ (סלאבק), מנהיג קבוצה מחתרתית בחלק ה"ארי" של מינסק. סלאבק נעשה לראש המחתרת באיזור כולו. ב-1942 היתה מחתרת הגיטו מאורגנת ויעילה יותר מזו שבעיר ועזרה לה בדרכים שונות; לימים אירגנה יחידות פרטיזניות משלה, שרבות מהן הצטיינו בלחימה נגד הגרמנים. בסך הכל הצליחו להימלט מן הגיטו כ-10,000 יהודים, מספר שאין דומה לו בתולדות הגיטאות; משערים כי לפחות מחציתם נפלו בקרבות.


אחרי המלחמה הוקם במינסק גלעד לזכר חללי השואה, ועליו כתובת ביידיש מזכירה במפורש את היהודים. ב-13 בינואר 1948 נרצח במינסק, בידי המשטרה החשאית הסובייטית, שלמה מיכאלס, יו"ר הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי ומנהל התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה.

בית-הכנסת הגדול נסגר בפקודת השלטונות ב-1959, ובית-כנסת קטן נהרס ב-1964 בגלל פיתוח עירוני. כעבור זמן הותר ליהודים לערוך תפילה בציבור בבניין-עץ קטן באחד הפרברים. בית העלמין היהודי במינסק מוקם בחלקה מיוחדת בבית-הקברות הכללי. שנים מספר נאסרה אפיית מצות בעיר, ועיתון מקומי הוקיע משלוחי מצות מקהילות בחוץ-לארץ. ב-1968 נאסרו צעירים באשמת פעולה ציונית.

ב-1970 התפקדו בעיר 47,057 ו-%22 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם; למעשה נאמד מספר היהודים במקום באותה השנה ב-60,000 לערך.

בשנת 1997 נמסר בדוחות של הקונגרס היהודי העולמי על 60,000 יהודים בבלרוס כולה. במינסק נימנו אז 28,000 יהודים.