קהילת יהודי זמון

זמון Zemun

(בגרמנית זמלין)

עיר בסרביה, יוגוסלביה.


ב-1739 נמלטו לזמון 20 משפחות מבלגראד, שנפלה אז לידי הטורקים, והקימו קהילה משגשגת תחת שלטון אוסטריה. הקהילה זכתה להכרה רשמית ב-1746. כעבור שנים מספר היה בזמון "רחוב יהודי", בית-כנסת ובית-ספר יהודי.

בין היהודים היו צורפי-זהב ועובדי זכוכית. במסחר היו היהודים מופלים לרעה; נאסר עליהם לסחור בעורות ובמשקאות חריפים, וגילדת הסוחרים העירונית ביקשה להגביל את פעולתם למסחר בפסולת ברזל בלבד.

ב-1772 הותר ליהודים להתיישב בזמון ללא הגבלה, וזאת כאות הוקרה לתועלת שהביאו לעיר, אך כעבור שנה אחת בלבד הוגבל ההיתר לתושבים המקוריים ולצאצאיהם בלבד.

בסוף המאה ה-18 מנתה קהילת זמון כ-160 נפש.

ב-1804 ייצרו יהודי המקום נשק בשביל המורדים הסרביים בראשות קאקאגיאורגיו וכעבור שנתיים נאלצו לספק נשק לטורקים.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 ניתן היתר-מגורים ל-30 משפחות יהודיות נוספות, וב-1862 ביקשה העירייה להכניס יותר יהודים לזמון כדי שתוכל לתפוש את מקומה של בלגראד כמרכז מסחרי באיזור; אולם רק ב-1881 בוטלו ההגבלות על התיישבות יהודים בעיר.

בשנים 1843-1825 הנהיג את קהילת זמון ר' יהודה חי אלקלעי, ממבשרי הציונות. שמעון לב הרצל, סבו של זאב בנימין הרצל, היה מחסידי הרב אלקלעי ובין המשפחות המיוחסות בעיר. הוא נקבר בזמון ואילו בנו יעקב, אביו של הרצל, עבר לבודאפשט.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בזמון למעלה מ- 500 יהודים.


תקופת השואה

בימי המלחמה, בשנת 1941, נרצחו רוב 500 יהודי זמון בקסרקטין המקומי ששימש מחנה-מעצר ליהודים. בין הנרצחים היה הסופר והמלחין אריך (אלישע) סאמלאיץ'.