שמואל בן ברוך במברג

באמברג BAMBERG

(במקורות היהודיים: באבינבורק, באמבעריג, באמפוריג, בביבערק, בבנבריק, בומבירק, בונבורק, בונפור, בנבורק)


עיר נפה בפרנקוניה העילית, באוואריה, גרמניה. עד 1990 בגרמניה המערבית.

הקהילה היהודית

יהודים ישבו בבאמברג בתקופת מסע הצלב הראשון (1096). ר' בניימין מטודלה מזכירם בספרו במחצית השניה של המאה ה-12. הם גרו ב"שכונת היהודים", בית הכנסת, ההקדש, מקווה טהרה ושאר מוסדות הקהילה היו ב"חצר היהודים"במרכז השכונה. גם בית עלמין יהודי היה בעיר.

ב-1298, נרצחו 135 יהודים בעת פרעות רינדפלייש. בימי "המגפה השחורה" (1349) תקף המון פרוע את שכונת היהודים, בראותם שגורלם נחרץ נסגרו היהודים בבתיהם והציתו את עצמם. רק מעטים ניצלו ונמלטו מן העיר. הקהילה נחרבה, בית הכנסת, בית העלמין ושאר מוסדות הקהילה נהרסו במצוות ההגמון. כעבור זמן שבו שרידי הקהילה לבאמברג והחלו להקים את קהילתם מחדש. ב-1400 ניתן כתב חסות לקהילה החדשה.

עד למאה ה-17 גורשו היהודים מבאמברג פעמים רבות, ב-1644 הותרה להם ישיבת קבע בעיר תמורת תשלום מיסים גבוהים. מהמאה ה-17 ואילך הורשו היהודים לבנות את בתיהם גם מחוץ ל"חצר היהודים".

ב-1803 הועברו יהודי באמברג מחסות הכמורה לחסותו של השליט החילוני ובשנת 1813 הוציא הדוכס את "צו היהודים" (JUDENEDIKT) שהפך את הקהילה ליחידה אוטונומית. במשך המאה ה-19 גדל מספר היהודים בבאמברג מ-500 ל-1270, נבנה בה בית כנסת נוסף והוקמו בית טהרה ובית עלמין חדשים.

במחצית השניה של המאה ה-19 הקימו משפחות יהודיות עשירות קרנות צדקה רבות לחינוך, בריאות וסעד. ליד הקהילה פעל בית הספר היהודי "תלמוד תורה".

נמנו עם קהילת באמברג: הפייטן שמואל בן ברוך באמברג (המאה ה-13), בעל הלכה ופרשן, הרב משה מינץ (MINZ), מחשובי הפוסקים באשכנז, ששימש ברבנות המקום בשנים 1474-1469, הרב שמעון רוזנפלד (ROSENFELD), שכיהן ברבנות באמברג בין 1862- 1825, יסד בה בית ספר לימות חג (FEIERTAGSSCHULE), הוציא כתב עת ספרותי בשם DAS FULLHORN ופעל למען האמנציפציה של יהודי באווריה ור' שמואל מזריץ, בעל "נחלת שבעה" שכהן ברבנות בשנים 1882-1862. כן פעלו בבאמברג ר' יוסף יצחק קובאק (KOBAK), עורך כתב העת "ישורון", והרב המחוזי ד"ר אדולף אקשטיין (ECKSTEIN), שחקר תולדות יהודי באווריה, היה בעל השקפות ליבראליות ופעל להקמת בית הכנסת החדש שנחנך ב-1910.


יהודי באמברג התפרנסו בתחילה מהלוואה בריבית ורובם היו עניים. מאוחר יותר עסקו במלאכה וחקלאות. בראשית המאה ה-19 היו במקום רופאים ועורכי דין יהודיים. במשך המאה ה-19, הקימו יהודי באמברג בנקים, בתי חרושת ללבנים, לסיבי משי ונעלים, בתי מסחר לברזל ובדים וכן, סחרו בבהמות. המסחר הקימעוני בעיר היה בידי היהודים, והיו ביניהם גם בעלי מקצועות חופשיים.

משנת 1923, פעלו בבאמברג סניפים של ההסתדרות הציונית, "צה-פאו" האגודה המרכזית של יהודי גרמניה (.C.V), ברית חיילי החזית היהודיים (.R.J.F), אגודה לתולדות ישראל וספרותו, "האגודה למען היהדות הליבראלית" והאגודה למען היהדות החרדית "עדת ישראל". בתחילת שנות ה-20 קמו: "אגודת הנוער היהודי הכללי", "ברית הנוער הגרמני- יהודי", "ברית הצופים" ואגודת הספורט מכבי. ב-1934 נפתח בעיר סניף "החלוץ הבונים", שהכשיר את חבריו לעליה לארץ-ישראל.


ב-1933 היו בבאמברג כ-850 יהודים, שהיוו %1.5 מכלל התושבים.


תקופת השואה

עם תפיסת השלטון ע"י הנאצים במרס 1933, נאסרו וגורשו לדאכאו (DACHAU) שלושה יהודים מקהילת באמברג. ב-1 באפריל, 1933 - יום החרם הכללי - נושלו יהודים רבים בעיר מעמדותיהם. בשנים 1938-1935 הוחרמו בנייני ציבור יהודיים ובתי מסחר רבים הועברו לידים "אריות". בעקבות חוקי נירנברג (1937-1935), נאסרו יהודים שהעסיקו עוזרות בית "אריות", הורחקו התלמידים היהודיים מבתי הספר הכלליים והוחמר הפקוח על חיי החברה והתרבות של היהודים.

הקהילה פתחה בפעולות לעזרה הדדית, הכשרה מקצועית של הנוער וחיזוק חיי הדת והתרבות. ב-1934 הוקם ארגון משותף לכל הנוער היהודי בעיר, נערכו קונצרטים, הרצאות, קורסים לתנ"ך ולעברית.

בליל 9 בנובמבר 1938"ליל הבדולח" חדרו פורעים לבית הכנסת הישן והעלוהו באש על 40 ספרי התורה שבו. כן נשרפו חדרי הספריה, אולם החתונות וכיתת בית הספר. ביום הפרעות נאסרו 120 יהודים שגורשו לדכאו (DACHAU). כעבור שבועיים, הוטל עוצר (JUDENBANN), והיהודים הורשו להימצא ברחובות מ-06:00 בבוקר עד 08:00 בערב, ולערוך קניותיהם בשעות ומקומות מסויימים.

בנובמבר 1939, חוסלו כל המוסדות היהודיים, וב-1941 הוצאו היהודים לעבודות כפיה. בעיר נשארו כ-300 יהודים. רובם גורשו דרך נירנברג לריגה ולאיזביצה. במאי 1942, הועברו כ-75 משרידי הקהילה לגטו שהוקם במלון "וייסע טאובע" (WEISSE TAUBE), ברחוב צינקנוורת (ZINKENWORTH). הגטו חוסל ב-9 בספטמבר, 1942. 21 יושביו שולחו לתרזיינשטאט (THERESIENSTADT). בעיר נותרו 15 יהודים שחיו בנישואי תערובת.

הקהילה היהודית אחרי השואה

עם תום המלחמה, חזרו 3 מוותיקי הקהילה לבאמברג וניסו לשקמה מחדש. ב-1946 חזרו עוד 17 יהודים, ב-1947 שימשה העיר מרכז לשארית הפלטה, והתרכזו בה כ-14,000 עקורים.

ב-1 בינואר 1970 היו בקהילת באמברג החדשה כ-80 יהודים. בית העלמין שלה שופץ בשנת 1980 . הוקמו בו אנדרטאות לחיילים היהודיים שנפלו במלחמות העולם ולנרצחי השואה .

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, מנתה הקהילה בשנת 2005 כ - 900 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . באותה שנה נחנך בית הכנסת החדש כולל מרכז קהילתי , מקווה , אולם כינוסים ,מוזיאון ותערוכות , גן , מועדון קשישים , בית מדרש , ישיבה בסגנון מודרני, קפה-תרבות , ארכיון , סיורים בעיר היהודית , בית עלמין ועיתון של הקהילה . הקהילה רפורמית ויש לה רבה - יעל אנטה אוברשטיין.

הודעות הקהילה נכתבות בגרמנית וברוסית .

 

מץ Metz

עיר בצפון-מזרח צרפת

מספרים על הבישוף סימון, בישוף מץ בשנת 350, שהיה ממוצא יהודי, אולם אין הדבר מלמד על מציאות יהודים בעיר בתקופה מוקדמת כל כך.

אישור ממשי לישיבת יהודים במץ מוצאים רק בסוף המאה ה- 9, במסמך האוסר על נוצרים לסעוד בחברת יהודים.

בתקופת מסעות הצלב היו פרעות גם במץ, ובשנת 1096 רצחו שם 22 יהודים.

בין ילידי המקום היו: רבנו גרשום בן יהודה; מאור הגולה (שהתגורר רוב ימיו בעיר הגרמנית מיינץ, מגנצא במקורותינו), תלמידו אליעזר בן-שמואל וכן ר' דוד בעל התוספות.

מתחילת המאה ה- 13 ועד לכיבוש הצרפתי ב- 1552 לא ניתן ליהודים לשבת דרך קבע בעיר. בסוף המאה ה- 16 כבר הייתה במקום קהילה יהודית של 120 נפש, שחיה בחסות המלך אנרי הרביעי ובחסות יורשיו. עם בואם של יהודים מחבל הריין גדלה הקהילה, ובשנת 1748 מנתה 3,000 נפש בערך.

הקהילה התבססה כלכלית, אך כרעה תחת נטל המסים. יהודים מעטים צברו עושר רב, ואילו המון-העם היה שרוי בדחקות. בעלילת-דם ב- 1670 הוצא להורג הסוחר רפאל לוי.

הרבנים הראשיים היו מתמנים בהסכמת המלך מבין אנשי-חוץ, דוגמת הרב יונה תאומים פרנקל מפראג, הרב גבריאל בן יהודה לייב אסקלס מקראקוב והרב יהונתן אייבשיץ מפראג. הרב הראשי היה גם פוסק בהתדיינות אזרחית בין יהודים, אך במאה ה- 18 תבע הפרלמנט את זכות השיפוט לעצמו, ולשם ערכו במץ, לבקשת הפרלמנט ולשימושו, לקט של מנהגי ישראל (1743).

ב- 1689 הונהג בקהילה חינוך חובה חינם וב- 1764 הוקם דפוס עברי לספרי קודש וחול.

ערב המהפכה הצרפתית פעלו המשפטנים פיירלואי לאקרטל ופייר לואי רדרר להשגת שוויון- זכויות ליהודים. רדרר אף יזם בשנת 1785 תחרות חיבורים מפורסמים באקדמיה של מץ בשאלת היהודים. ב- 1792 העניק לאפאייאט, מפקד צבא המהפכה במץ, חופש דתי ליהודים, אך החופש בוטל בימי הטרור.

הקונסיסטוריה שהוקמה בסופו של דבר במץ ב- 1808 הקיפה יותר מ- 6,500 יהודים בקהילות האיזור. ישיבת מץ קיבלה מעמד של בית-מדרש ארצי לרבנים ב- 1829, וכעבור 30 שנה הועתקה לפאריס. בית-הכנסת הגדול שוקם מיסודו ב- 1850. עם סיפוח האזור לגרמניה בשנת 1871 עברו כ- 600 מיהודי מץ לצרפת, ובמקומם הגיעו מתיישבים חדשים מגרמניה.

בסיום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, חזרה העיר לצרפת והקהילה קלטה המוני מהגרים ממזרח-אירופה ומחבל הסאר.

בשנת 1931 מנתה הקהילה היהודית במץ 4,150 נפש.


תקופת השואה
תחת הכיבוש הגרמני בימי מלחמת-העולם השנייה (1939-1945) הייתה מץ "נקייה מיהודים"; רבים נמלטו בעוד מועד ורבים אחרים, ובתוכם הרבנים בלוך וקאהלנברג, שולחו למחנות.

בית-הכנסת הגדול שימש את הגרמנים כאפסנאות.

אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות במץ. ב- 1970 התגוררו בה 3,500 יהודים, מהם כ- 40 משפחות מצפון-אפריקה. יחד עם יישובי הסביבה הקיפה הקונסיסטוריה האזורית 5,500 יהודים. הגדולים שבהם היו: תיוזוויל (450), שארגמין (270), סארבורג (180) ופורבאך (300 יהודים). במץ חמישה בתי-כנסת (מהם אחד לספרדים), תלמוד-תורה, גן-ילדים ואכסנייה לעניים.