קהילת יהודי מנצורה

אב ובתו הקטנה בגני מנצורה,
מצרים התחתית 1930 בקירוב.
(פריס, אוסף ז'אק סטמבולי)

צינוי דרך בתולדות היהודים במצרים

586 לפנה"ס | אין מחיר לחופש

הסיפור המכונן של העם היהודי הוא יציאת מצרים. "בכל דור ודור", אומרת ההגדה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – אמירה שניתן לפרש כקריאה לשחרור מתבניות מחשבתיות, ממצרים הפנימית שלנו, הכובלת אותנו ומעכבת אותנו בדרך אל החופש.
אבל הבה נשאיר לרגע בצד את הפסיכולוגיה ונעבור להיסטוריה: תיאוריות מחקריות מספרות על קבוצה אתנית בשם האבירו (העברים), שיצאה ממצרים בסביבות המאה ה-13 לפנה"ס. חוקרים שונים מזהים קבוצה זו עם אבות אבותינו ועם סיפור יציאת מצרים התנ"כי.
האזכור הבא של הגירת יהודים למצרים מתייחס לשנת 586 לפנה"ס, כשהאימפריה הבבלית החריבה את ירושלים ובישרה את גלות בבל. בספר ירמיהו מ"ג מסופר כי הבבלים הציבו את גדליה בן-אחיקם כנציב על הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בארץ. בעקבות חיכוכים פנימיים, גדליה נרצח; ההתנקשות בו נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה היהודית. בעקבות הרצח וחששם של היהודים מנקמה בבלית, התארגנה קבוצת יהודים בראשות הנביא ירמיהו ונמלטה מצרימה. אל החופש.

410 לפנה"ס | חייל להשכיר

אחד האזכורים המעניינים ביותר של יהודים במצרים נוגע לעיר עתיקה ומסתורית בשם יֵב. העיר יֵב שכנה על אי בנהר הנילוס, בנקודה אסטרטגית – מדרום לעיר הגדולה אסואן. תעודות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות מעידות כי יהודי יֵב מצאו את פרנסתם בעיקר כלוחמים להשכיר. היסטוריונים משערים כי האימפריה הפרסית, ששלטה אז במצרים, שכרה קבוצה לא קטנה של יהודים כדי להגן על גבולה הדרומי של ארץ הנילוס. תפקידם של הלוחמים היהודים היה להמית כל מי שהעז להסתנן למצרים.
כזכר לפולחן הקרבת הקורבנות, חברי הקהילה היהודית הקימו ביֵב מקדש משלהם, תחליף לבית-המקדש שחרב בירושלים. אלא שסמוך למקדש היהודי שכן מקדש מצרי, מקום משכנו של האל המצרי חנום, המופקד לפי המיתולוגיה המצרית על הנילוס, בין השאר. המצרים לא ראו בעין יפה את המקדש היהודי, ובשנת 410 לפנה"ס שרפו אותו עד היסוד.

200 לפנה"ס | שבעים פנים לתורה

בשלהי המאה השלישית לפנה"ס כינס מלך מצרים דאז, תלמי השני, כ-70 מחכמי הקהילה היהודית באלכסנדריה וביקש מהם להירתם לפרויקט גדול של תרגום התנ"ך ליוונית, בשאיפה להפיץ אותו בעולם.
תרגום זה, הידוע בשמו "תרגום השבעים", מפורסם עד היום בדיוקו, בעושרו הלשוני, בערכו ההיסטורי ובמיוחד, כך מספרת האגדה, בעובדה שכל אחד מבין 70 החכמים ישב לתרגם את התורה לבדו – ובאורח פלא, כולם תירגמו אותה באופן זהה לחלוטין.
הפרויקט מלמד על קהילה יהודית תוססת שחיה ופעלה באלכסנדריה. קהילה זו, שמנתה רבבות רבות של יהודים, אימצה בחלקה את התרבות ההלניסטית היוונית, כולל שמות, שפה, בילוי יומי במרחצאות חמי-אלכסנדריה וסגידה לפולחן הגוף. אלא שלא כל היהודים היו מתייוונים. רבים מהם שמרו על מורשתם, והשלטונות, שכחלק מעקרונות ההלניזם דגלו בסובלנות דתית, העניקו להם את הזכות להקים מערכת מדינית מיוחדת, שבה היו זכאים לחיות על-פי חוקיהם, לבחור את מנהיגיהם ואפילו להישפט בבתי-הדין שלהם.

45 לפנה"ס | אפלטון היהודי

מי שגילם בצורה המזוקקת ביותר את המזיגה בין עקרונות ההלניזם ליסודות היהדות היה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שחי מ-45 לפנה"ס עד 15 לספירה. בעץ המשפחתי של פילון אפשר למצוא ענפים מהאריסטוקרטיה הרומית לצד שורשים יהודיים מאצולת משפחת החשמונאים.
פילון נולד באלכסנדריה למשפחה עשירה. על אחיו מסופר כי "עלה על כל בני עירו בייחוסו ובעושרו". פילון גילה עניין בפילוסופיה ובמדעי הטבע מגיל צעיר, ובעיקר התעניין במתח בינם לבין עקרונות הדת היהודית, שבה האמין בכל מאודו. מחיבוריו הרבים עולה דיוקן של אדם מקורי שהתעניין במגוון רחב של נושאים: פילון חקר את משמעות המוות 1,900 שנה לפני הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית), פירש את התורה על-פי עקרונות פילוסופיים יווניים 1,200 שנה לפני הרמב"ם, והטרים את חז"ל באמרותיו העמוקות על אודות טבע האדם, שאותן טבע 250 שנה לפני חתימת המשנה.

115 לספירה | מרד התפוצות

מרד התפוצות, שפרץ בשנת 115 לספירה, נתפס כמרד הסנדביץ' בין שני אחיו הגדולים – המרד הגדול, שהתרחש בשנת 70 לספירה, ומרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנת 132 לספירה. הגורמים העיקריים לפריצתו היו קנאות דתית, חוקים מפלים ותסכול אחרי כשלון המרד הגדול. נוסף לכך, תיאורים זוועתיים של פליטים על אכזריותם של הרומאים שהגיעו מיהודה למצרים ליבו את היצרים, שהיו לוהטים ממילא על רקע הניגודים בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית. היהודים "רכבו" על מלחמה גדולה יותר שהתנהלה באותה עת – בין האימפריה הפרתית, ששלטה במזרח, באזור עיראק ואיראן של ימינו, לבין האימפריה הרומית – וניצלו את שעת הכושר ההיסטורית כדי לפעול נגד שלטון הרומאים. המרד התחיל בלוב, ועד מהרה התפשט למצרים ובעיקר לאלכסנדריה. למרות הניצחונות הראשונים, הרומאים דיכאו את המרד, וקהילת אלכסנדריה, שהייתה העשירה והמשגשגת ביותר ביהדות התפוצות באותה עת, נחרבה והושמדה ברובה.

641 | הכיבוש הערבי

אם תשאלו ישראלי אקראי על הזהות האתנית המצרית, סביר להניח שיאמר לכם כי מצרים היתה מדינה ערבית מאז ומעולם. אבל האמת היא שרק בשנת 641, עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב, הפכה מצרים למדינה שצביונה ערבי בעיקרו.
כמו מדינות רבות אחרות שחיו תחת ריבונות אסלאמית, היחס אל היהודים היה כאל בני-חסות – ד'ימי. החוזה עם הד'ימי היה פשוט: היהודים חויבו להכיר בעליונות האסלאם, לשלם מס גולגולת (שנקרא ג'זיה), ללבוש בגדים מיוחדים ועוד כהנה הגבלות, ובתמורה נהנו מאוטונומיה יחסית בניהול ענייני המשפחה, האישות והדת, וכן קיבלו אישור להתדיין לפני בתי-דין יהודיים.
החוזה עם היהודים נשמר לרוב בהקפדה, למעט במקרים מסוימים, למשל המקרה של הח'ליף הפאטמי עלי מנצור אל-חכים, שנודע באכזריותו. אל-חכים כפה על היהודים באלימות להמיר את דתם, ואף שרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'ווארדיה.

882 | הקראים והרבנים

תולדות הזרמים הדתיים ביהדות ידעו מאבקים מרים וקשים – צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, חרדים וחילונים ועוד. אחד הידועים שבהם היה הפולמוס בין הקראים לרבנים, עימות שהתרחש במלוא עוצמתו במצרים.
מבחינה דתית, הקראים והרבנים נבדלים בכך שהקראים מאמינים בתורה שבכתב ככתבה וכלשונה, ואילו הרבנים מאמינים שהתורה שבכתב היא גוף ידע מקודד המכיל את כל החוכמה שהיתה ותהיה אי-פעם – ומכך, שהם חופשיים לפרש אותה ולהתאימה לרוח הזמן, דבר שהקראים מתנגדים לו בתוקף.
על-פי השערות החוקרים, קהילת הקראים ישבה ופעלה בפוסטאט (קהיר העתיקה) מימי ראשית הכיבוש המוסלמי. על-פי הערכות החוקרים, בשנת 882 ייסדו הקראים בפוסטאט את בית-עזרא, בית-הכנסת שבשנת 1896 נתגלתה בו גניזה עשירה שנודעה בשם "גניזת קהיר". בין שאר האוצרות שנחשפו בגניזה ושפכו אור על חיי המסחר, החינוך, האישות, המשפחה והמוזיקה של יהודי מצרים והסביבה נתגלו גם הפולמוסים הנוקבים שניהלו הקראים עם הרבנים. אחד מהרבנים, הרב סעדיה גאון (רס"ג), נולד במצרים והיה מראשי המתנגדים לקראים. בהמשך עבר רס"ג לבבל והיה שם לאחד מגאוני הדור.

1050 | החוט המשולש

במחצית המאה ה-11 התרכז הקיבוץ היהודי הגדול במצרים בעיר פוסטאט (קהיר העתיקה). הקהילה המבוססת והמכובדת בעיר נחלקה לשניים: הבבלים (אלו שמוצאם מבבל), שקיבלו את מרותם התורנית והמשפטית ממרכזי הישיבות הגדולות בבבל, והירושלמים (שמוצאם מישראל), שהיו כפופים לחכמי ארץ ישראל. שני המרכזים נזקקו ליהודים העשירים מפוסטאט, שתמכו בהם מבחינה כלכלית. נוסיף על כך את המאבק על המונופול הרבני שהתחולל בפוסטאט בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, ונקבל שילוש טעון, אשר יצר חיכוכים פוליטיים רבים.
אחד מהמאבקים האישיים המפורסמים ביותר נתגלע בין אפרים בן-שמריה, מנהיג הירושלמים, לאלחנן בן-שמריה, מנהיג הבבלים. בגניזת קהיר נמצא מסמך שבו מתואר חלום של בן-שמריה, שסיפר כי משה רבנו בכבודו ובעצמו נגלה אליו בלילה והעניק לו את הסמכות העליונה בפוסטאט.

1165 | ממשה עד משה לא קם כמשה

אי-אפשר לדבר על תולדות יהדות מצרים ללא "הנשר הגדול", איש האשכולות שידו בכל: הפילוסוף, המשפטן, הפוסק, הרופא, התזונאי ואיש המוסר, הגאון רבי משה בן-מימון, הלוא הוא הרמב"ם, שקבע את מושבו בקהיר בשנת 1165.
הרמב"ם היה האדריכל הגדול של המחשבה היהודית. הוא פיצח את הגנום של ההגות היהודית בחיבורו "מורה נבוכים", חיזק את יסודות האמונה ב"אגרת תימן" ופישט את ההלכה במפעלו המונומנטלי "היד החזקה" – 14 כרכים (לכן י"ד) שמרכזים את כל דיני המשפט העברי נכון לזמנו. הרמב"ם כתב ספרים רבים על פילוסופיה, אך היה גם רופא נחשב, והותיר אחריו כתבים מעמיקים שעסקו בתזונה נכונה וברפואה מונעת. מפעלו העצום מדהים במיוחד לאור העובדה שבשעות היום שימש רופא המלך, ובסוף היום, מתוקף תפקידו כראש הקהילה היהודית, קיבל את פניהם של חברי הקהילה.
גדולתו של הרמב"ם זכתה לעדות של נצח במשפט המפורסם "ממשה (רבנו) עד משה (בן-מימון) לא קם כמשה".

1312 | הנבואה ניתנה לחכמים

על-פי שלמה המלך, אחת הסיבות המדאיגות שבגינן "תרגז הארץ" היא תופעת "עבד כי ימלוך" (משלי ל', כ"א), כלומר אדם שזוכה בבת אחת למעמד של מלך, בלי שלמד את דרכי המלוכה. נבואתו של החכם מכל אדם התגשמה כעבור 2,300 שנה, כשהממלוכים, חיילים-עבדים בשירות האימפריה העבאסית הערבית, השתלטו על מרחב המזרח התיכון והקימו בשנת 1250 ממלכה עריצה בשטחי מצרים, ישראל, סוריה וארצות אחרות באזור.
ההיסטוריון אליהו אשתור כתב בספרו הנודע "תולדות היהודים במצרים וסוריה" כי עליית הממלוכים סיימה את תור הזהב בתולדות יהודי מצרים והתחילה את "ירידתו של הכוח היוצר של תרבות ערב". אשתור מצטט את הפילוסוף יוסף אבן-כספי, פרשן המקרא היהודי הידוע, שבא במיוחד למצרים ב-1312 בתקווה ללמוד פילוסופיה, אך נותר מאוכזב בתכלית לאחר מפגש עם היהודים המקומיים. "כולם צדיקים", כותב אבן-כספי, "אבל בחוכמות לא היו מתעסקים וגם בכל המזרח לא היו שם חכמים, וקראתי על עצמי, 'הוי היורדים מצרים לעזרה' (ישעיהו ל"א, א'), ואשוב אל ארצי בבושת פנים".

1604 | קהילות תאומות

במשך מאות שנים היו ארץ ישראל ומצרים תחת ריבונות אחת – מהשושלת הפאטימית, דרך הממלוכים ועד האימפריה העותומנית, שהשתלטה על ארץ הנילוס בשנת 1517. עקב כך התרקמו יחסים סימביוטיים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובמצרים. יחסים אלה התבטאו בין השאר בהגירה הדדית, במשפחות מפוצלות שחיו במקביל בשתי הקהילות ובקשרי מסחר המעידים בעיקר על תלות כלכלית של הקהילה בישראל בקהילה המצרית.
זרם נוסף של יהודים הגיע למצרים לאחר שנת 1492, בעקבות גירוש ספרד. בין אלה היו אישים ידועים כגון דוד בן-זמרה, סוחר עשיר ופוסק הלכה שכיהן כראש הקהילה היהודית במצרים, ואברהם דוד, איש עסקים אמיד שתרם רבות מכספו למפעלים תורניים וקהילתיים. בראשית המאה ה-17 פקד משבר כלכלי חמור את כל רחבי האימפריה העותומנית. המשבר פגע מאוד בקהילה היהודית ודילדל את אוכלוסייתה. עדות לכך מצויה באיגרת ששלחו ראשי הקהילה היהודית בצפת בשנת 1604. "אבדה מצרים מאחינו", כותבים הצפתים, "שהיו לסעד לתומכנו ובארץ מצרים ירדו פלאים, כי דלו מאוד משאם ומתנם".

1805 | אשכנזי, ספרדי וקראי נכנסים לבר בקהיר

תקופת היובש היהודית במצרים תמה עם זרם המהגרים הגדול שהציף את ארץ הנילוס במאה ה-19 על רקע עלייתו לשלטון של מוחמד עלי.
עלי, שעלה לשלטון בשנת 1805, היה האחראי לתהליך המודרניזציה שעבר על מצרים. עם מפעליו הרבים יש למנות פיתוח תשתיות, פיתוח חקלאי, הקמת נתיבי מעבר, ניהול ריכוזי ועוד. וזאת יש לדעת: באמצע המאה ה-19 חיו במצרים כ-6,000 יהודים, וכעבור פחות מ-70 שנה הגיע מספרם ל-60 אלף. היהודים התחלקו לארבע קבוצות: ספרדים, קראים, יהודים-מצרים וקבוצה של אשכנזים שהיגרו מתחום המושב במזרח אירופה למצרים במהלך המאה ה-19.
כך הפכה מצרים, ובעיקר קהיר, לפסיפס קוסמופוליטי שהיה רב-תרבותי עד כדי כך שכל מי ששוטט באותה עת בקהיר היה יכול לשמוע בכל סמטה וסמטה יהודים בעיצומה של שיחה נמרצת בלדינו, יידיש, צרפתית, איטלקית או ערבית.

1865 | מלחמת המעמדות

האם תופתעו לגלות כי מתחים בין אשכנזים לספרדים – "השד העדתי", כפי שהם מכונים בישראל של ימינו – היו קיימים גם במצרים? כך היה מאז שנת 1865, עת החלה הגירה של יהודים ממזרח אירופה למצרים כתוצאה מהאנטישמיות שהשתוללה באירופה.
הקבוצה האשכנזית, שבשיאה מנתה כ-10,000 איש, השתייכה בראשיתה למעמד הבינוני-נמוך, אך עד מהרה התקדמו חבריה בסולם המעמדי והצליחו להיחלץ מחארה-אל יאהוד (הרובע היהודי) מוכה העוני והצפיפות ולעבור אל השכונות היוקרתיות בקהיר. ניסיונותיהם של בני הקבוצה האשכנזית לעצב את פני הקהילה היהודית במצרים נתקלו בהתנגדות מצד קבוצת הספרדים, צאצאי גירוש ספרד, שהיו אליטת הקהילה היהודית. הספרדים דיברו צרפתית, שלחו את ילדיהם לבתי-ספר בריטיים והתגוררו ברבעים העשירים בקהיר. בעיני השלטונות, הם היו נציגיה היחידים של הקהילה.

1917 | נפש מצרי הומייה

את זרעי הציונות במצרים זרע יוסף מרקו ברוך, דמות צבעונית ורבת ניגודים – משורר ואנרכיסט, מורה ועיתונאי, ובעיקר פעיל ציוני נמרץ שאילולא שלח יד בנפשו בעקבות אהבה נכזבת והוא בן 27 בלבד, מי יודע כמה רחוק היה מגיע.
ברוך ייסד בקהיר את אגודת בר-כוכבא, מלכ"ר ציוני שהפעיל ספרייה, בית-קפה, מועדון ציוני שוקק חיים ועוד. פועלו הציוני התחזק עם הקמת ההסתדרות הציונית של מצרים, שלוחה של ארגון מכבי ותנועת הצופים העבריים. ההסתדרות, כמו תנועות ציוניות רבות, הושפעה מההתלהבות ששטפה את העם היהודי ב-1917, עם הצהרת בלפור.
ליוזמות ציוניות אלו הצטרפו אנשי עסקים יהודים דוגמת פליקס דה-מנשה וז'ק מוצרי, שתרמו רבות לבניין ארץ ישראל ובזכות נדבנותם הוקמו בארץ כמה יישובים, ביניהם המושב כפר-ידידיה.
בתקופה זו החלה להתעצם גם תנועה לאומית מצרית גדולה, תנועת אל-ופד, ששאפה לריבונות טריטוריאלית מצרית. העובדה ששאיפות הלאום היהודיות והמצריות לא התנגשו מעידה על הפלורליזם הנדיר שאיפיין את האווירה הקוסמופוליטית של מצרים בשנות ה-20 של המאה ה-20.

1939 | אביב העמים האמיתי

האפלה שירדה על האנושות בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עליית הנאציזם ותנועות הפשיזם השונות בארצות אירופה, לא פסחה גם על מצרים. תעמולה גזענית ושנאת זרים פשו בקרב סטודנטים וקציני צבא מצרים, שסלדו מהקולוניאליזם הבריטי וראו בהיטלר את מושיעם. העובדה שתורת הגזע הנאצית לא הבדילה בין יהודי לערבי לא הפריעה להקצנה. מציאת אויב משותף, כפי שאמר החכם היהודי זיגמונד פרויד, היא הדרך הטובה ביותר לאחד שני יריבים. הלאומיות המתונה שאפיינה את שנות ה-20 הפכה ללאומנות חולנית, שדחתה את כל מי שאינו מצרי "אמיתי" ואת כל מי שאינו מוסלמי, כלומר, יהודים וקופטים (מצרים נוצרים).
את דגל הלאומנות נשאו תנועות האחים-המוסלמים ומצרים-הצעירה, שנשענו על טקסטים שתורגמו לערבית וביניהם "מיין קאמפף" של היטלר ו"הפרוטוקולים של זקני ציון". ואולם, הקהילה היהודית לא שקטה על שמריה. זכורים לטובה עיתונאים יהודים שסיכנו את פרנסתם והתייצבו נגד התעמולה השקרית, וכמובן ידוע החרם של הקהילה היהודית על סחורה גרמנית שהחל בשנת 1933 ונמשך עד 1939.

1956 | הסוף

החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 ומלחמת העצמאות שבעקבותיה בישרו את סופה של הקהילה היהודית במצרים. הממשלה המצרית השתמשה בחוק צבאי כדי להסתער על יריביה, ואף החרימה את רכושם (סוגיה רגישה, התלויה ועומדת מול שלטונות מצרים עד היום).
למרות הצהרות הנאמנות למדינה, הקהילה היהודית היתה קורבן להסתה מצד העיתונים והשלטונות; מחודש יוני ועד ספטמבר הושמדו חלקים מהרובע היהודי בקהיר. ההפגנות האלימות, מעשי ההצתה וההפצצות לא פסחו על בתי-קולנוע, חנויות כלבו ובתי עסק אחרים שהיו בבעלות יהודים.
בין 1948 ל-1952 עזבו את מצרים כ-20 אלף יהודים. לאחר מכן, עם עלייתו לשלטון של גמאל נאצר, ובעקבות זאת יישום הסוציאליזם והגישה הפן-ערבית, נוספו עליהם עוד כ-30 אלף יהודים. ב-1967 נותרו במצרים כ-3,000 יהודים בלבד. עם השנים הלך מספרם וקטן. ב-2014 חיו בה 360 יהודים בלבד.
האם בכך תם הקשר הארוך בין ארץ הנילוס לבני העם הנבחר?
בשנת 1979 נחתם הסכם שלום היסטורי בין ישראל למצרים. מאז ההסכם, הגבול עם מצרים נשמר וכובד, וישראלים רבים נסעו לארץ הנילוס, המקום אשר אבות אבותיהם עזבו לפני אלפי שנים כדי להגשים את ייעודם ולהיות לעם.

קהיר

 Cairo
בערבית: القاهرة‎ - אל-קאהרה, מצר; במקורות היהודיים: מצרים

בירת מצרים.

קהילה יהודית החלה להתקבץ בתקופת הכיבוש הערבי בפסטאט (היום האזור העתיק של קהיר) שהוקמה בשנת 641. במאה ה-12 היו בה 3,300 יהודים. בשנת 1165 התיישב הרמב"ם בעיר והביא לפריחה בחיי הרוח. בבית הכנסת "עזרא" בפסטאט התגלתה ב- 1864 "הגניזה", כתבים המאירים את חיי היהודים במאות ה-9 עד ה-11.

השליטים הפאטימים (לאחר השנה 969) בנו את בירתם, קהיר, מצפון לפסטאט והיהודים השתכנו בה. פסטאט ננטשה בעקבות שריפה ב-1265, בית הכנסת עזרא המשיך לפעול. במאה ה-16 התיישבו היהודים בפרבר בולאק על גדות הנילוס, משום עיסוקם במסחר ובכספים. במאה ה-18 הם סחרו עם ארצות אירופה ושימשו מתורגמנים ואנשי כספים.

בשנת 1735 נהרגו מאות יהודים ב"חארת אל-יהוד" (שכונת היהודים), במהומות שסיבתן הייתה כלכלית, והקהילה נכחדה למעשה. ב-1778 נותרו בעיר כ- 3,000 יהודים בלבד. ב-1817 ישבו שם 5,379 יהודים רבניים וקראים, עסקו במלאכות, בחלפנות, בסחר בינלאומי והשתלבו במינהל. ביניהם בלטו: יעקב ביי דה-מנשה שהיה ה"צראף" (גובה מסים) של מחוז גיזה, יוסף קטאוי פאשא שנתמנה לשר ומשפחת מוצירי שעסקה בבנקאות ופיננסים.

במאה ה-19 גדל מספר היהודים מ-5,000 ב-1882 ל-8,819 ב-1879. בשנת 1907 עלה מספרם ל- 20,281 ובשנת 1917, אחרי שהתורכים גירשו למצרים אלפי יהודים מארץ-ישראל, היו בקהיר 29,207 יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה עקרו היהודים בעלי אמצעים לשכונות כמו זמאלכ וגארדן סיטי. קהילת עבאסיה הייתה מערבית באוכלוסייתה, והייתה בה פעילות ציונית ערה.

בשנת 1920 התגוררו עדיין 3,000 יהודים בחארת אל-יהוד. ברובע עבאסיה התגבשה קהילה יהודית רבנית ומרבית העדה הקראית, בשנת 1937 היו בה 12,964 נפש.

ברבע השני של המאה העשרים השתכנו משפחות אמידות בסביבות מידאן אל-תחריר וניהלו אורח חיים מערבי. וכך בפרבר היוקרתי מעאדי, שבשנת 1945 היו בו 555 משפחות.

ב-1945 היו בקהיר למעלה מ- 50,000 יהודים. 60 אחוזים מהם עסקו במסחר, כ- 18 אחוזים בתעשייה והשאר בפקידות ממלכתית ובענפי שירותים.

בעקבות התחזקות הלאומיות המצרית היו התפרעויות נגד היהודים בנובמבר 1945. בשנת 1947 פוטרו רוב היהודים ממשרותיהם. ב-1948 נעצרו יהודים, ביניהם חברי ההנהגה הציונית. לאחר עליית גמל עבדאל נאצר לשלטון (1952), עלו כ- 8,000 יהודים לישראל.

בשנת 1954 נתגלו תאי מחתרת יהודיים בקהיר, והוחרפה העויינות, ובעקבות מלחמת סיני (1956) הוחרם רכוש יהודי ונסגרו מוסדות הקהילה. רבים יצאו לישראל. ב- 1960 נותרו במצרים כולה כ- 8,500 יהודים.

בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) נאסרו יהודים ובהדרגה יצאו רובם את מצרים. בשנת 1995 נותרו 55 בלבד, רובם אלמנות וקשישים.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית נוהלה בידי נכבדיה. כמאה שנים ניהלה את הקהילה משפחת קטאוי. ב-1908 נוסדה אגודת "התחיה היהודית" ודרשה תיקונים בתחום החינוך ובניהול הקהילה. בעקבות זאת הוקם ב-1912 ועד של 18 חברים, שנבחרו לשלוש שנים, וסמכות הרב הראשי הוגבלה לענייני דת.

בשנת 1938 היו בקהיר 29 בתי כנסת, והחשובים היו: בית הכנסת "עזרא" בפסטאט, "אלתרכיה" "רדב"ז" ובית הכנסת של הפורטוגלים; "אל-מצריון" (אלאסתאד'), שנבנה במאה ה-16 ונהרס בשנת 1975; בית הכנסת רמב"ם; כפוסי, מסוף המאה ה- 17; חנאן (עץ חיים) בעבאסיה מסוף המאה ה- 19; בית הכנסת הקראי "משה דבעי" בעבאסיה מ-1900; "האשכנזי" שברחוב אלג'יש במרכז קהיר; "שער השמים" ברחוב עדלי מ-1905 ובית הכנסת "מאיר עיניים" במעאדי, שהוקם בשנת 1904. בשנת 1912 הקים מוסא אשכנזי, סוחר סוכר יליד מחלא אל כברא, את בית הכנסת "מידאן טור סינא" בשכונת סכאכיני. ב-1995 פעלו רק בתי הכנסת "שער שמים" ו"מאיר עיניים".

בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נקלטו מקצת פליטי ארץ-ישראל בקהיר. בין מוסדות הקהילה היו האגודות "החמלה" לטיפול בפליטים, "מוהר הבתולות", "צדקה בסתר" וכן בית מחסה לזקנים, בית יתומים וטיפת חלב, שהוקמו לפני המלחמה.

בשנת 1884 פעל בקהיר בית-חולים יהודי קטן. בשנת 1917 הוקם בית-חולים גדול בידי אברמינו מנשה. חברת "ביקור-חולים" הוקמה ב-1909, ב-1920 - חברת "עוזר חולים" וב- 1922 - האגודה לטיפול רפואי של הספרדים. ב- 1924 התאחדו שלושת המוסדות תחת השם Les Societes de Bienfaisance )"אגודות צדקה(".

"הנוער" חברה אשכנזית לעזרה הדדית פתחה בשנת 1908 ספרייה צרפתית. לשכת "בני ברית" אשכנזית על-שם הרמב"ם הוקמה כבר ב-1886 וב-1911 - לשכה נוספת לספרדים. בקהיר פעלו אגודת "מכבי", כדורסל, אגרוף ושחייה, וברובע הליופוליס אגודת "הכוח" ו"מכבי" לכדורסל.

בשנת 1840 הוקם ביזמת המדינאי היהודי-הצרפתי, אדולף כרמיה, בית-ספר יהודי מודרני. ב-1872 פעלו ארבעה בתי ספר יהודיים. ב- 1875 נפתחו כיתות לנערות יהודיות, ותלמודי תורה בתרומותיהם של רבני קהיר ומשפחות קטאוי, אגיון ומוצירי. בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") נוסד ב-1896. ב-1924 הוקמו "מארי סוארץ" ו"גרין" בתמיכת משפחות קטאוי וסקיורל. ב-1936 נפתחו בית הספר התיכון "סכאכיני" ובית ספר "בטש" בהליופוליס.

כבר במאה ה-16 פעל בקהיר דפוס עברי. עיתונים יהודיים הופיעו בתחילת המאה העשרים, ביניהם Le Messager Sioniste  מ-1902 ו"מצרים" מ-1904. ב-1906 הופיעו שני עיתונים בלדינו "לה טריבונה" (הבמה) ו"לה לוז" (האור). בשנים 1920-1917 הופיע הירחון La Renaissance Juive ואחריו, עד 1925, La Revue Sioniste. ועיתונים בצרפתית: Israel ב-1920, L’aurore (השחר) ב-1921. כמו-כן הודפסו ספרים עבריים רבים.

בתחום הכלכלי בלטו משפחות סקיורל, קטאוי, מוצירי, אדה, סוארץ, יוסף, פליקס ורפאל. יעקב קטאוי מונה בידי עבאס הראשון לממונה על המטבע. יוסף אסלאן קטאוי היה ממייסדי בנק מצר, אדולף קטאוי ביי היה מקורבו של המלך פואד וממייסדי האוניברסיטה המצרית. נסים מוצירי ייסד בנק פרטי. יוסף דה פיצ'יוטו מליבורנו מונה סנטור בידי המלך פואד. ויקטור הררי פאשא היה מנכ"ל האוצר והמסים.

יהודי קהיר השתתפו בפעולות התנועה הלאומית המצרית מראשיתה. בלטו ביניהם: ויקטור זראדל צנוע המכונה "אבו נדארה", שיסד כתב-עת בשם אבו נדארה (1890). עו"ד דאוד חזאן (1904) היה מקורב למנהיג מצטפא כמאל, עו"ד ליאון קסטרו שימש יועץ פוליטי לסעד זגלול ויסד עיתון פרטי בשם La Liberte  ("החירות"). יוסף אסלאן קטאוי פאשא היה נשיא הקהילה, ציר בפרלמנט וסנטור. עו"ד פליקס בן-זקן היה חבר במפלגת ה"ופד" בשנות השלושים.

בשנת 1897 הוקם בידי מרקו ברוך סניף אגודת "בר כוכבא" בקהיר. בשנת 1900 הוקם בית ספר ציוני ונפתחו סניפים של אגודות ציוניות נוספות, "בני ציון" ב-1900, "אגודה ספרותית עברית" ב-1905, "מוריה" ו"אהבת ציון" ב- 1906. עם בוא הפליטים מארץ-ישראל ב-1915 גדלה הפעילות הציונית.

בשנת 1943 הגיעו מארץ-ישראל חיילים, ששרתו בצבא הבריטי, ושליחים ראשונים של הסוכנות ושל המוסד לעלייה ב'. פעלו תנועות הנוער: "החלוץ הצעיר" (בשנת 1947 התפלג ל-"הבונים" ו"דרור"); "העברי הצעיר" שנוסד ב-1932, והיה מקורב ל"השומר הצעיר; "בני עקיבא" ותנועת "ביתר" (חדלה לפעול אחרי רצח הלורד מוין בשנת 1944). בשנת 1945 שוב קמה הפדרציה הציונית בראשות לואי קסטרו.

ערב הקמת מדינת ישראל היו בקהיר 41,860 יהודים. עד 1956 עלו רובם בעזרת שליחי התנועה הציונית , וייתרם עלו אחרי מלחמת 1967.

דמיאט, דמיאטה Damietta

בערבית: دمياط‎ 


עיר במצרים התחתית, סמוך לחופי הים התיכון.


עוד במאות ה- 11 וה- 12 התקיימה במקום קהילה יהודית משגשגת, והתיישבו בה גם מהגרים מעיראק. בנימין מטודלה, שביקר בדמיאט (במחצית השנייה של המאה ה- 12) סיפר על 200 יהודים. בעיר פעל בית דין יהודי. יהודי העיר היו מעורבים בפעילות מסחרית בינלאומית שהייתה במקום.

הקהילה התקיימה גם בעת הכיבוש הממלוכי (1250). במאה ה- 15 הייתה דמיאט עיר מסחר חשובה וככל הנראה התקיים בה ישוב יהודי. דוד הראובני ביקר בעיר ב- 1523.

מקובלת הדעה שיהודים ישבו בדמיאט בגלל קרבתה לים ולנמל, ועמדו בקשרי מסחר עם אנשי הספינות שעגנו שם. ואמנם במאות ה- 16 וה- 17 עלתה שוב חשיבות הקהילה, ויהודים היו מעורבים בסחר עם איטליה.

הקהילה אז הייתה מאורגנת ופעלו בה בית דין וחברת קבורה. במאה ה- 17 היה מלמד אחד ששימש גם שוחט וגם חזן. בשנות ה- 70 של המאה ה- 16 כיהן יהודי כסגן קונסול של ויניציאה. כן היה יהודי ממונה על גביית המסים בנמל. עד 1769 פעל בעיר מוכס יהודי.

הדלדלות הקהילה החלה במאה ה- 18. יהודים רבים עברו לקהיר ולאלכסנדריה. רבים נוספים היגרו במאה ה0 19. ב- 1833 היו בעיר 300 - 400 יהודים. ב- 1897 נותרו רק שמונה וב- 1907 התחסלה הקהילה למעשה, כשנותר יהודי אחד בלבד בדמיאט. ב- 1936 נמצאו בדמיאט שלושה יהודים.

טנטא

Tanta

בערבית: طنطا‎‎ 

עיר במחוז ע'רביה, מצרים התחתית.


קהילה יהודית הייתה בטנטא כבר במאה ה- 17. במאה ה- 19 גדל מספר היהודים במקום בגלל מיקומה של טנטא על מסילת הרכבת בין קהיר לאלכסנדריה, והקהילה הייתה הגדולה מבין הקהילות הבינוניות והקטנות במחוזות מצרים התחתית.

בתקופת מחמד עלי (1848-1805) עסקו היהודים בצורפות ובמסחר. בימי מרד עראבי (1881) קיבלו היהודים הגנה מידי מנשאוי-ביי וכך נמנעה פגיעה בהם.

באמצע המאה ה- 19 היו בקהילה 20 משפחות ומאז חל גידול במספרם. ב- 1897 היו בטנטא 883 יהודים, בשנת 1903 היו 1,000 וב- 1907 מנתה הקהילה 180 משפחות (1,104 נפשות). ב- 1917 נערך מפקד רשמי והתפקדו שם 1,183 יהודים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) עזבו יהודים רבים את טנטא. מקצתם עברו לקהיר ולאלכסנדריה ומקצתם עלו לארץ ישראל. בטנטא נשארו בעיקר היהודים העניים. עזיבת היהודים את העיר נבעה מהפגיעה בכלכלתה, שבאה בעקבות הקמת המרכז התעשייתי לעיבוד כותנה במחלה אלכברא, בהשפעת המשבר הכלכלי בגרמניה ובגלל העובדה שהפלאחים חדלו להביא את יבוליהם לטנטא למשמרת בתשלום.


חיי הקהילה

בקהילת טנטא היו שלושה בתי כנסת. בית הכנסת הישן ביותר היה "כניסת אלמע'ארבה" (בית הכנסת של המרוקנים). השני נבנה ב- 1907 בידי בכור בוטון. השלישי נבנה ב- 1913 בידי לונה בוטון. בית עלמין יהודי היה מחוץ לעיר, במרחק 20 דקות נסיעה מטנטא, מטופח ומוחזק יפה. מצבה משנת 1871 מעידה על קיומו של ישוב יהודי באותה העת.

עד 1905 למדו ילדי הקהילה בבתי הספר של הישועים ושל הנזירות. ב- 1903 נערכה מגבית לשם פתיחת בית ספר של "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), וכך באוקטובר 1905 נפתחו בתי ספר לבנים ולבנות. גם ילדים מוסלמים נתקבלו ללימודים. בין 1920-1910 סיימו את בתי הספר בוגרים מצטיינים שעברו לאלכסנדריה ולקהיר ובלטו שם בחיים האינטלקטואליים. ביניהם היו: פליקס ושאול בן-זקן, עורכי דין באלכסנדריה, שנודעו בהגנתם על יהודים שנתבעו למשפט, ועו"ד לניאדו, גם הוא באלכסנדריה. חברת "אליאנס" המשיכה לתמוך ולהפעיל את בתי הספר בטנטא עד לחיסולה של הקהילה בשנת 1957. בשנת 1922 היו בתי הספר של "אליאנס" בטנטא, בתי הספר היהודיים היחידים שנותרו במצרים.

ב- 1911 הוקמה חברת צדקה של נשים בשם “Societe d’Damme” לשם סיוע לנשים יולדות יהודיות וערביות ולאספקת לבוש לתלמידים עניים. אגודות צדקה נוספות פרחו בטנטא בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה; קופת בית הכנסת שימשה לחלוקת מזון לעניים בערב שבת.

רוב יהודי טנטא היו מבין יוצאי מרוקו וניהלו אורח חיים דתי. רבים היו עשירים ושלטו בחיי המסחר בעיר. בלטו ביניהם אמיל סוארץ, מנהל בנק קומרשל; אלברט רודריג, מנהל סניף חברת "זינגר" למכונות תפירה; מטלון, מנהל בנק נשיונל; משה ויוסף ביקטאוי, מנהלי חברת "מימי טנטא". והיו אחרים שעסקו בבנקאות ובפקידות.

היחסים בין היהודים לבין התושבים המוסלמים היו תקינים בדרך-כלל, אך ב- 1903 הייתה עלילת דם נגד יהודים ועתון מקומי "אלראיד אלעת'מאני", הסית ופרסם מאמרים בגנותם.

בשנת 1937 כיהן הרב אברהם בורלא כרב הקהילה. לפניו כיהנו הרב סטרון, הרב חיים מלול והרב נחמיאס. הקהילה הייתה כפופה לרב הראשי של אלכסנדריה.

פעילות ציונית התנהלה במקום ועד שנות העשרים פעלה בקהילה אגודה ציונית. בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) באו לטנטא פליטים מארץ ישראל, יזמו חוגים ללימוד עברית, מקרא והיסטוריה של עם ישראל, והקימו סניף של "אגודת שפת עבר" שמרכזו היה בקהיר. האגודה עסקה גם באיסוף כספים לקק"ל.

זאקאזיק Zaqaziq

בערבית: الزقازيق‎

עיר במחוז אל-שרקיה במצרים התחתית, צפון מזרח מצרים.


קהילת זאקאזיק התגבשה במהלך המחצית השנייה של המאה התשע עשרה בעקבות שנות השפע הכלכלי של ימי שלטונו של הח'דיוי אסמאעיל (1879-1863) שבמהלכן נפתחה תעלת סואץ. באותה תקופה הגיע מהגרים רבים מאירופה למצרים וביניהם יהודים.

במפקד 1907 נמנו בזאקאזיק 235 יהודים, ויהודים ספורים ישבו בכפרים בסביבה הקרובה - כפר עזאוי ובו יהודי אחד, כפר נחל ובו שלושה יהודים ונפישה ובה יהודי אחד. ב- 1917 היו בזאקאזיק 241 יהודים; ב- 1922 נימנו שם עשר משפחות יהודיות וביניהן: ז'קו כהן, אלבז, יחיא, אלי כהן, סלאם ואלקייס. באותה התקופה הגיעו יהודים ממרוקו, מטריפולי, מעיראק ומתימן. ב- 1937 היו במקום תשע משפחות שמנו כ- 43 נפש. ראש הקהילה היה אז שלום אלבז.

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה נבנה בית-כנסת מפואר בידי הרון גבאי. ב- 1901 הוא שימש נשיא הקהילה. היהודי סימון ארביב היה באותה התקופה בעל בית חרושת בעיר.

בית ספר יהודי לא היה בזאקאזיק, והילדים למדו בבית הספר של המסדר הישועי. השוחט לימד את ילדי הקהילה תורה ותפילות. שמש בית הכנסת קיבל את משכורתו מהקהילה.

בשנות העשרים שטח בית העלמין לא היה מגודר, הקהילה החזיקה שומר מקומי לבית העלמין ושילמה את שכרו מקופתה.

בענייני אישות פנו היהודים לרבנות בקהיר, ולפעמים היו עורכים נישואים במרכז היהודי בקהיר. משפחות מעוטות יכולת ערכו חתונות בבית הכנסת המקומי.

יהודי זאקאזיק התגוררו בבתים גדולים וטובים במרכז אחד, לא הרחק מבית הכנסת. רובם היו בעלי עסקים בתחום תעשיית הכותנה. היה רוקח יהודי אחד בעיר ומלווה כספים אחד. היחסים עם השכנים המצרים היו טובים. לא הייתה בזאקאזיק פעילות ציונית כלשהי. ב- 1945 הגיעו שליחים מארץ ישראל ואספו תרומות לקרן הקיימת.

ב- 1948 הורגשה מתיחות בעיר בעקבות מלחמת העצמאות של ישראל, אך היהודים לא נפגעו. ב- 1955 עזבו חמש משפחות מזאקאזיק לקהיר, ובמקום נותרו חמש או שש משפחות. משפחות אלה עלו לישראל ב- 1957, כשמשטרו של גמאל עבדל נאצר החליט על סילוק הזרים ממצרים.