קהילת יהודי קולומבוס, ג'ורג'יה

קרולין גולדברג בעגלת התינוקות המובלת בידי האומנת,
קולומבוס, ג'ורג'יה, ארה"ב, 1902
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ג'אניס רוטשילד בלומברג, וושינגטון)

United States of America (USA)

A country in North America

Estimated Jewish population in 2018: 5,700,000 out of 325,000,000 (1.7%). United States is the home of the second largest Jewish population in the world. 

Community life is organized in more than 2,000 organizations and 700 federations. Each of the main religious denominators – Orthodox, Conservative, Reform, and Reconstructionist – has its own national association of synagogues and rabbis. 

American cities (greater area) with largest Jewish populations in 2018:

New York City, NY: 2,000,000
Los Angeles, CA: 662,000
Miami, FL: 555,000
Philadelphia, PA: 275,000
Chicago, IL: 294,000
Boston, MA: 250,000
San Francisco, CA: 304,000
Washington, DC & Baltimore, MY: 217,000

States with largest proportion of Jewish population in 2018 (Percentage of Total Population):

New York: 8.9
New Jersey: 5.8
Florida: 3.3
District of Columbia: 4.3
Massachusetts: 4.1
Maryland: 4
Connecticut: 3.3
California: 3.2
Pennsylvania: 2.3
Illinois: 2.3

אניסטון

Anniston

עיר ומקום מושב מחוז קלהון באלבמה, ארצות הברית.

הקהילה היהודית הוקמה לאחר שליאון אולמן, סוחר מטלדגה, אלבמה, העביר את עסקיו לאניסטון. ב-1884, יחד עם אחיו, לאופולד, אוגוסט, אייב וסולומון, הוא פתח עסק בשם "האחים אולמן" ברחוב נובל, הרחוב הראשי של העיר. אחריהם הגיעו יהודים גרמנים נוספים שזיהו את ההזדמנויות העסקיות שהעיר המתפתחת הציעה במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19, במיוחד לאחר שאניסטון חוברה לרשת מסילות הברזל ב-1883. ג'וזף סאקס, אדולף אדלר ואנסלם שטרן ויהודים אחרים הפעילו גם הם במהרה עסקים משגשגים.

בשנת 1888 המספר ההולך וגדל של יהודים באניסטון אִפשר את הקמתה של קהילה.  הנרייטה סטרנה, אשתו של אנסלם סטרנה, שהגיעה מאלבני, ג'ורג'יה, שם ניהלה את בית הספר היהודי המקומי, פתחה בית ספר דומה באניסטון ב-1889. אנסלם והנרייטה סטרנה, חברים בעלי השפעה בקהילה, היו חלק מרכזי בהקמת אגודת נשים יהודיות מתנדבות (The Ladies Hebrew Benevolent Society), ארגון צדקה שנפתח בשנת 1890 עם הנרייטה שטרן כנשיאה הראשונה. היא כיהנה בתפקיד זה עד מותה ב-1915.

במהלך השנים הראשונות של ההתיישבות היהודית באניסטון התפילות נערכו בבתים פרטיים או באולמות. אגודת הנשים היהודיות המתנדבות הובילה את המאמצים לפתיחת בית כנסת באניסטון. בשנת 1891 נרכשה הקרקע בפינת קווינטארד אווניו ורחוב שלוש עשרה, ושנתיים לאחר מכן, ב-8 בדצמבר 1893, נחנך רשמית בית הכנסת "בית אל" בנוכחות הרב מקס הלר, הרב היהודי הרפורמי הנכבד מניו אורלינס. עם שובו ללואיזיאנה, שלח הרב הלר לקהילה ספר תנ"ך, שעדיין מונח על הבימה, ואגודת הנשים היהודיות המתנדבות שלחה לאשת הרב חלק מ"עבודתן המהודרת".

ואגודת הנשים היהודיות המתנדבות המשיכה לאסוף כספים שאִפשרו בסופו של דבר לרהט את בית הכנסת ולתחזוקתו. בשנת 1907 הוצג בית הכנסת בפני הקהילה. "בית אל" של אניסטון הוא הבניין העתיק ביותר באלבמה ברציפות ומשמש גם כיום כבית תפילה.

ליאון אולמן שימש כמנהיג הראשון של הקהילה. אחריו שימשו ג'וזף סאקס ואנסלם שטרן כמנהיגי הקהילה. ג'וזף סאקס, שעל שמו נקראה קהילת סאקס שמחוץ לעיר אניסטון, כיהן כנשיא במשך יותר משני עשורים. בשנת 1900 אנסלם שטרן ארגן לרב, סטודנט מהיברו יוניון קולג', לכהן בתפילות הימים הנוראים. רבנים סטודנטים הועסקו במשך רוב שמונה העשורים הבאים, וניהלו רק את תפילות הימים הנוראים. רק באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 התחיל רב סטודנט לבקר את הקהילה פעם ואף פעמיים בחודש. רבנים מחוץ לעיר ניהלו חתונות, הלוויות, אישורים וטקסי בר מצווה.

הארי שירצקי, מפקד המשטרה היהודית של אניסטון, נרצח על ידי מנהיג מבצע "הבהקת ירח" בלתי חוקי, במהלך פשיטה על בית העסק שלו ב-1924.

לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה התיישבו באניסטון מספר פליטים יהודים ולאחר מכן ניצולי שואה.

לאור התמיכה היהודית בתנועת זכויות האזרח של סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, של המאה ה-20, יהודי אניסטון היו מאוימים מדי פעם על ידי קבוצות לבנות עליונות כמו הקו-קלוקס-קלן.

במהלך השנים הקהילה גדלה ככל שחברים חדשים הצטרפו לקהילה ובני קהילה נישאו, וירידה במספר החברים חלה, כאשר בני קהילה מבוגרים נפטרו וילדיהם עברו לקהילות אחרות עם הזדמנויות כלכליות וחברתיות רבות יותר.

מבנה בית הכנסת הורחב עם תוספות של חדר קהילה, כיתות ללימודי דת וספרייה. בשנת 1985, בית הכנסת "בית אל", בניין בסגנון התחייה הרומנסקית, נכלל במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים (NRHP) - הרשימה הרשמית של הממשל הפדרלי של ארצות הברית של מבנים בעלי חשיבות היסטורית.

אטלאנטה


בירת מדינה ג'ורג'יה, ארצות הברית.


מספר תושביה 487,500 (1970). ב-1976 התגוררו באטלאנטה 21,000 יהודים, חלקם הגדול בענפי המסחר, הבניין, ההלבשה ובתעשיה הכימית, ולהם מרכז קהילתי, לשכה לחינוך יהודי ובית-ספר יומי, מושב זקנים, שני מועדונים, ועיתון מקומי ("סאתרן איזראעליט"). בעיר שתי קהילות רפורמיות, שתי קהילות קונסרבטיביות ושלוש אורתודוכסיות, מהן אחת לספרדים. באטלאנטה סניפים של מוסדות וארגונים יהודיים ארציים ומרכז לפעולות סעד ואיסוף כספים למטרות כלל-יהודיות.

בשנים 1973-1969 כיהן כראש העיר עוה"ד היהודי סם מאסל.

באטלאנטה קונסוליה של מדינת ישראל.

יהודים יוצאי גרמניה הגיעו לאטלאנטה בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-19 ובית-כנסת ראשון (רפורמי) הוקם בה ב-1877. בשנות ה-80 התחילו להגיע יהודים ממזרח-אירופה וב-1914 התארגנה קהילת הספרדים יוצאי רודוס. היהודים תפסו עמדות בולטות בחיי הציבור; שמואל וייל היה חבר בית המחוקקים בג'ורג'יה (1869), רב הקהילה הרפורמית ד"ר דוד מארכס (1962-1872) פעל רבות בתחום הבין-דתי, ויורשו ד"ר יעקב רוטשילד השתתף במאבק למען זכויות הכושים.

הבולט בין רבני העדה האורתודוכסית היה טוביה גפן.

יהודי אטלאנטה סבלו מאנטישמיות בשל פרשת ליאו פראנק, מבני המקום, חשוד ברצח שהמון מוסת הוציא אותו מכלאו וערך בו לינץ' (1915). ב-1958 הטמינו ניאו-נאצים חומר-נפץ בבית-הכנסת הרפורמי, בגל של מעשי אלימות דומים ברחבי ארצות- הברית.

מייקון

Macon

עיר בחלק המרכזי של מדינת ג'ורג'יה, ארצות הברית.

המאה ה-21

האוכלוסייה היהודית של מייקון, נכון לשנת 2021, היא מתחת ל-1000 נפשות וירדה מעט מאז תחילת המאה ה-21. היהודים מהווים פחות מ-1% מכלל האוכלוסייה. רוב היהודים בקהילה אינם עוסקים עוד במסחר, כפי שהיו בני משפחתם בדור הקודם, אלא במקצועות. הם מועסקים בתחום הבריאות, ההשכלה הגבוהה ובענפי הפיננסים והביטוח.

בעיר שני בתי כנסת, בית הכנסת הרפורמי "בית ישראל", ו"שערי ישראל" – בית הכנסת הקונסרבטיבי. יש פדרציה יהודית, של מייקון וג'ורג'יה התיכונה, המרכזת פעילויות לגיוס כספים עבור הקהילה.

היסטוריה

היהודי הראשון שהתיישב במייקון היה נתן גרוסמאייר, שפתח חנות ב-1840. בשנים הבאות הצטרפו אליו מספר קטן של יהודים. בשנת 1844 רכשה הקהילה חלקת אדמה בבית הקברות רוז היל בעיר. מקום קבורה זה תוחזק על ידי קבוצה התנדבותית עד שקהילת בית הכנסת "בית ישראל" החלה לתחזק אותו בשנת 1863.

בית הכנסת "קהל קודש בית ישראל" הוקם בשנת 1859, ול-78 חבריו הוענקה אמנה על ידי בית המחוקקים של מדינת ג'ורג'יה. התשלום נקבע על 50$ לגבר נשוי עם עסק פתוח, 25$ לפועל ו-12$ לרווק. הוסכם לקיים את המנהג הגרמני האורתודוקסי המסורתי, עם תפילות בעברית ובגרמנית, והרצאות ניתנו בגרמנית ובאנגלית. ספר תורה נרכש ב-250$. הכומר הנרי לוונטל, מלונדון, שגר אז בניו הייבן, התקבל לעבודה כרב, בשכר של 700 דולר, אך כאשר אשתו נפטרה תוך שנה, הוא חזר לאנגליה. התפילות נערכו בחלל שכור מעל קונדיטוריה.

במהלך מלחמת האזרחים (1865-1861), מספר יהודים ממייקון תרגלו עם תותחים של חברה גרמנית, ארגון של אזרחים אמריקאים ממוצא גרמני, שתמכו בקונפדרציה.

לאחר המלחמה, יהודים נוספים עברו למייקון. בשנת 1866 הצטרפו לקהילת "בית ישראל" 20 חברים חדשים. בשנת 1868 הוקם בית ספר דתי עם תכנית לימודים בעברית, בגרמנית ובאנגלית. במרכז העיר נרכש מגרש תמורת 500 דולר, וחברי הקהילה החלו לאסוף כספים לבניית בניין, שנחנך ב-1874. בשנת 1879 הוקם בית קברות יהודי חדש על קרקע שנתרמה על ידי ויליאם וולף.

מבנה בית הכנסת הביא למחלוקות בקהילה בגלל שהותקן עוגב במקום הקדוש. חלק מהחברים התפצלו להקמת קהילה קצרת מועד "בני ישראל", ורכשו קרקע במגרש נפרד בתוך בית הקברות בעיר.

ברבע האחרון של המאה ה-19 מצאו היהודים את מקומם בקהילת מייקון הכללית, כיהנו במועצת העיר, הצטרפו למועדונים אזרחיים, נטלו חלק פעיל באמנויות, בפוליטיקה ובשירותים חברתיים. יהודים סייעו להקים את בית החולים "מייקון" ואת מועצת המסחר.

במשך תקופה קצרה קהילת "בית ישראל" דעכה, בגלל כספים מופחתים, וללא רב או פקידים שיעמדו בראש הקהילה. בשנת 1890 הקהילה התארגנה מחדש עם 74 חברים, ובשנת 1894 הקהילה שכרה את הרב אייזיק א' מרקוסון, בוגר ההיברו יוניון קולג'. הוא הציג שיטות ליברליות כמו הסרת כובע הרב במהלך התפילות, אימוץ ספר התפילות של האיחוד והזדהות מחדש עם איגוד הקהילות היהודיות של התנועה הרפורמית, שאליו הצטרפה קהילת "בית ישראל" לתקופה קצרה בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19.

מרקוסון היה פעיל בקהילה הכללית, כיהן במועצת המנהלים של הספרייה הציבורית של מייקון ובצופים, וכיו"ר סניף מייקון של הצלב האדום האמריקאי. הוא פעל גם בתנועה הרפורמית הלאומית.

ב-1881 החלו להגיע למייקון מספר קטן של יהודים ממזרח אירופה. הם היו בעלי מלאכה, כולל מדללים, חייטים ויצרני תאי מטען. המהגרים החדשים הללו היו מסורתיים בדתם. בשנת 1898 הם הקימו חברה קדישא משלהם, "חברת העזרה היהודית", ובשנת 1904 הותר להם לשלב את קהילת "שארי ישראל". בתחילה, החברים נפגשו באולמות שכורים עד שהצליחו לרכוש בניין בן שתי קומות ברחוב אלון ורחוב שלוש תמורת 5000 דולר.

בשנת 1902 הקימה קהילת "בית ישראל" בניין חדש בפינת הרחובות ספרינג ושרי (Spring and Cherry). שוק איכרים התחיל לפעול מול מיקומו הישן ברחוב פופלר (Poplar), והרעש והמהומה הפריעו לתפילות. בשנת 1903 הייתה הקהילה מורכבת מ-89 משפחות חברים, 75% מהם ממוצא גרמני. רובם היו סוחרים שעסקו בטקסטיל, בביגוד או בנעליים.

על פי סקר משנת 1909 של משרד ה-IRO, סוכנות שסייעה למהגרים יהודים מאירופה לארה"ב בתחילת המאה ה-20, חיו במייקון כ-470 יהודים (110 משפחות). בנוסף לשתי הקהילות, היה סניף מקומי של "בני ברית" ומועדון קידמה. הקהילה כללה לפחות רופא אחד, עורך דין אחד, בורסקאי, יצרן אוכפים, סוחרים, סוחרים קטנים, רוכלים, פועלים וחקלאי כותנה אחדים. לפי דו"ח ה-IRO, מייקון הייתה "עיר מתאימה לג'נטלמנים יהודים", שכן אוכל כשר היה זמין. במרץ 1913 הקים ה-IRO ועדה רשמית במייקון כדי לעזור למהגרים חדשים למצוא עבודה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה שירתו חברי קהילות "בית ישראל" ו"שערי ישראל" בכוחות המזוינים של ארה"ב. יהודי מייקון גייסו כסף לקרן הסיוע היהודית למלחמה כדי לסייע ליהודי אירופה הסובלים. אחרי המלחמה, החלו לקום במייקון קבוצות ציוניות שפעלו להקמת מדינה יהודית בפלשתינה. אך, התנועה הרפורמית התנגדה לרעיון, והרב מרקוסון כתב מכתב לעיתון "הטלגרף היומי של מייקון" (Macon Daily Telegraph) שקבע כי "היהודים יישארו באמריקה ויישארו יהודים אמריקאים טובים".

בשנת 1922 חנכה קהילת "שערי ישראל" בניין חדש ברחובות פלום ופירסט (Plum and First). הוקמה חברת סיוע לנשים שמילאה תפקיד פעיל בגיוס כספים. מספר החברים גדל וגם הרישום לבית הספר היהודי גדל. שיעורי תנ"ך למבוגרים נערכו ביידיש.

במהלך מלחמת העולם השנייה קהילות "בית ישראל" ו"שערי ישראל" ערכו סדרים לאנשי שירות שהוצבו בקמפ וילר (Camp Wheeler) במייקון ובבסיס חיל האוויר בקוקרן פילד (Cochran field). חברי הקהילות שירתו בצבא והרב מרקוסון מונה לרב אזרחי.

בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 התרחקה קהילת "שערי ישראל" מהאורתודוקסיה ובשנת 1949 הצטרפה לבית הכנסת הקונסרבטיבי המאוחד של אמריקה. המתחם הורחב ושופץ במהלך השנים הבאות. בשנת 1974 קהל בית הכנסת פנה שמאלה והחל לקרוא לנשים לעלות לתורה והן נמנו למניין. בשנת 1999 הוחלט לשנות את שם הקהילה ל"שערי ישראל".

בשנות ה-90 של המאה ה-20 קהילת "בית ישראל" פנתה יותר ימינה, תוך שילוב אלמנטים של יהדות מסורתית יותר.

מונטגומרי

Montgomery

 

בירת מדינת אלבמה, ארה"ב.

המאה ה-21

"אגודת ישראל" ואגודת "עץ החיים" התאחדו בשנת 2001 והקימו את "אגודת ישראל עץ החיים". תקנון חדש של בית הכנסת נכתב כדי למזג את המנהגים והטקסים של הספרדים ושל האשכנזים בקהילה המשולבת החדשה. "אגודת ישראל עץ החיים" מזוהה עם התנועה הקונסרבטיבית, בעוד בית הכנסת "בית אור" המשיך לשרת את הקהילה הרפורמית של מונטגומרי. שתי הקהילות מנהלות ביחד את בית הספר הדתי "קול עמי".

בשנת 2001 חיו במונטגומרי כ-1,200 יהודים.

היסטוריה

אברהם מרדכי, שהגיע ב-1785 מפנסילבניה, היה היהודי הראשון שהתיישב במונטגומרי. כשפגש את ילידי האזור, אנשי הקריק והצ'יקסאו (Creek and Chickasaw), מרדכי האמין שגילה שבט אבוד של ישראל. לאחר מכן הוא חי עם ילידי האזור, אנשי הקריק, צ'יקסאו וקוסאודה, כמעט 20 שנה, למד את שפתם ותרבותם ולעתים קרובות פעל כמתווך בין השבטים האינדיאנים והמתיישבים הלבנים. בסופו של דבר הוא גם התחתן עם אִשה מקומית, ונישואים אלה העניקו לו את הכינוי "הצ'יף הקטן". ראוי לציין בין הישגיו המסחריים הרבים של מרדכי גם את הבאת מנפטת הכותנה הראשונה לאלבמה.

מונטגומרי יועדה כבירת אלבמה ב-1846, והפכה במהרה למרכז עסקים מרכזי, והרבה מהגרים הגיעו אליה, ביניהם יהודים מבוואריה. בין קבוצת המהגרים מבוואריה היה הנרי ליהמן, שהגיע ב-1844 והקים חנות כלבו. בסופו של דבר הנרי ליהמן הזמין את אחיו עמנואל, שהגיע ב-1847, ואת אחיו מאייר, שהגיע ב-1848, להצטרף אליו. יחד הם פיתחו שיטה לפיה הם החליפו את הסחורה שבחנותם בכותנה שגידלו לקוחותיהם החקלאים. לפי שיטה זו, חנות הכלבו של האחים ליהמן ברדרס הפכה לחברת תיווך כותנה... שבסופו של דבר הפכה לחברה הפיננסית ליהמן ברדרס (Lehman Brothers) בוול סטריט.

עם גידול האוכלוסייה היהודית עלה הצורך הגובר בהקמת מוסדות יהודיים. חברה "ביקור חולים", ארגון העוסק בטיפול בחולים והכנת המתים לקבורה, נוסדה בשנת 1846. הקהילה הראשונה של מונטגומרי, "קהל מונטגומרי", הוקמה ב-1849, ומשכה אליה יהודים המתגוררים באזורים סמוכים. בתחילה הקהילה נפגשה בבתים פרטיים ולאחר מכן בחדרים שכורים. כאשר יהודה טורו, נדבן מניו אורלינס, נפטר ב-1858, קהילת מונטגומרי הייתה בין הקהילות שיהודה טורו הורישו להן תרומה משמעותית (2,000 דולר), שאִפשרה להן לבנות בית כנסת משלהן; בית הכנסת נחנך, בסופו של דבר, בשנת 1862, שנה לאחר פרוץ מלחמת האזרחים (1865-1861).

מונטגומרי סבלה כלכלית במהלך המלחמה, כולל מחסור במזון ועלייה תלולה ביוקר המחיה. רוב יהודי העיר תמכו בקונפדרציה; ואכן, הרב הראשון במשרה מלאה של קהילת מונטגומרי, ג'יימס ק' גוטהיים, הגיע מניו אורלינס לאחר שהעיר נכבשה על ידי צבא האיחוד והוא סירב להישבע אמונים לאיחוד.

למרות העלות שגבתה המלחמה במונטגומרי, העיר התאוששה מהר יחסית לאחר המלחמה ואף חוותה פריחה כלכלית במהלך שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19. בתקופה זו הגיעו מספר מבני הקהילה היהודית לדרגות בולטות. מרדכי מוזס כיהן כראש העיר הדמוקרטי הראשון של מונטגומרי בשנת 1875. אחיו, אלפרד מוזס, ייסד את העיר שפילד, שם הוא גם כיהן כראש העיר ב-1886. שני האחים הקימו יחד את חברת שפילד לנד, ברזל ופחם.

הפריחה הכלכלית של מונטגומרי, כמו גם הגעתם של מספר מהגרים ממזרח אירופה, הגדילה את האוכלוסייה היהודית המקומית. כתוצאה מכך, מספר חברי קהילת מונטגומרי המשיך לגדול, והקהילה עברה שורה של שינויים אידיאולוגיים, שהובילו להגברת השתייכותה לתנועה הרפורמית. שינויי פולחן אלה הגיעו לשיאם בהחלטה לשנות את שם הקהילה, על מנת לשקף את השינויים בטקסים; "קהל מונטגומרי" הפכה ל"מקדש בית אור" ב-1874, וקהילת "בית אור" הצטרפה רשמית לאיגוד הקהילות היהודיות האמריקאיות ב-1879. בית הכנסת הקים גם בית ספר ראשון, בו נרשמו 112 תלמידים. בשנת 1902 הושלמה הקמת בית כנסת חדש שיכול היה להכיל את מספר החברים הגדל.

אולם, כמה מחברי קהילת "בית אור", במיוחד המהגרים ממזרח אירופה, רצו פולחן וקיום מצוות מסורתיים יותר. בשנת 1902 הם הקימו קהילה חדשה "אגודת ישראל"; מייסדיה ניסחו את החוקה הראשונה של הקהילה ביידיש, והתפילות נערכו בעברית וביידיש (בניגוד לקהילת "בית אור", ששילבה טקסטים רבים באנגלית בתפילותיה). בשנת 1914 רכשה הקהילה מבנה עבור בית הכנסת.

עד תחילת המאה ה-20 שתי הקבוצות היהודיות הגדולות במונטגומרי היו יהודים מגרמניה ויהודים ממזרח אירופה, שתיהן יהודים אשכנזים. אולם החל משנת 1906, יהודים ספרדים, במיוחד מרודוס, שנמשכו על ידי ההזדמנויות הכלכליות שהציעה העיר, החלו להגיע למונטגומרי. היהודי הספרדי הראשון שהתיישב במונטגומרי היה ראלף נאס כהן, שהגיע מרודוס. בעקבותיו הגיעו יהודים נוספים מרודוס, ולאחר מכן הגיעו יהודים מיוון ומטורקיה. התפילות הראשונים של הספרדיים במונטגומרי התקיימו בשנת 1908 במהלך הימים הנוראים. בשנת 1912 הקימה קבוצה זו קהילה רשמית, "עץ החיים", וכתבה את תקנותיה בלאדינו. עד שנת 1918 קהילת "עץ החיים" גדלה דיה כדי לבנות בית כנסת, שהקמתו הושלמה ב-1927.

בין העדות האשכנזיות והספרדיות היו מתחים, שנבעו מהבדלים הן במנהגים הדתיים והן ברקע הסוציו-אקונומי שלהם; חברי קהילת "בית אור", במיוחד, היו מבוססים היטב במונטגומרי ורבים הגיעו לעמדות כוח בולטות. הספרדים היו עולים חדשים, ולכן בינתיים הם שגשגו ובלטו פחות. המועדון החברתי של קהילת "בית אור", מועדון הסטנדרט, סירב לקבל את רוב הספרדים (חברי אגודת ישראל, שהיו אשכנזים, נטו להתרחק ממועדון הסטנדרט והעדיפו מוסדות בעלי אופי יהודי גלוי יותר).

שתי הקהילות, האשכנזית והספרדית, הושפעו עמוקות ממלחמת העולם השנייה (1939-1945) ומהשואה. מספר רב של חברי קהילת "בית אור" שירתו בכוחות המזוינים של ארצות הברית, בעוד שהקהילה היהודית כולה תמכה בחיילים יהודים שהיו מוצבים בבסיס חיל האוויר מקסוול הסמוך. קהילת "עץ החיים", ששמרה על קשרים הדוקים עם הקהילה היהודית ברודוס, שבה נותרו בני משפחה רבים, הייתה הרוסה מהשואה; לאחר כיבוש רודוס ב-1943, על ידי הגרמנים, 1,673 יהודים גורשו לאושוויץ. כמעט כל חברי הקהילה איבדו בני משפחה. קהילת "קל גרנדה" ברודוס הצליחה לקבור את ספרי התורה שלה לפני הגירוש. לאחר המלחמה נשלחו ספרי תורה אלו לישראל; אחד מהם נשלח לקהילת "עץ החיים".

מספר שינויים התרחשו במהלך שנות החמישים, המצביעים על מידת האמריקניזציה של חברי הקהילה היהודית של מונטגומרי. התפילות של קהילת "עץ החיים", שהתנהלו בעבר בעברית ובלאדינו, החלו להתנהל באנגלית. בינתיים החלה "אגודת ישראל" להשתייך יותר ויותר לתנועה הקונסרבטיבית. בנוסף, במהלך שנות החמישים המאוחרות ותחילת שנות השישים החליפו "בית אור", "אגודת ישראל" ו"עץ החיים" מקומות, המשקפים את תנועתם של יהודי מונטגומרי.

בתקופת המאבקים על זכויות האזרח (1968-1954) יהודי מונטגומרי חוו עלייה באנטישמיות, שדורבנה על ידי האמונה שיהודים (וקומוניסטים) אחראים לאתגרים ההולכים וגדלים להפרדה ולחוקי ג'ים קרואו (Jim Crow). בעוד שרוב יהודי מונטגומרי בחרו לשמור על שתיקה פומבית בנושא, כדי לא לסכן את מעמדם, אחדים מהם הביעו את דעתם בעד זכויות האזרח. בעוד שמועצת הנאמנים של קהילת "בית אור" שלחה לאיגוד הקהילות העבריות האמריקאיות מכתב זועם בתגובה על תמיכתם בחרם האוטובוסים במונטגומרי (1956-1955), שלמה אכריש (Solomon Acrish) הרב של קהילת "עץ החיים", הביע בפומבי את דעתו בעד החרם ונגד ההפרדה. אולם אלה שהתבטאו בפומבי נגד ההפרדה, שילמו לעתים קרובות מחיר. הרב אכריש הביע פחות בפומבי את תמיכתו בביטול ההפרדה לאחר שהוחרם חברתית וקהילת "עץ החיים" קיבלה איום על פצצה. גם רבה של אגודת ישראל, סיימור אטלס, שהתיידד עם הכומר דר' מרטין לותר קינג ג'וניור ב-1955, התבטא בתמיכתו בזכויות האזרח. אך, לאחר תמיכתו הבוטה בחרם האוטובוסים, חוזהו לא חודש והוא ואשתו עזבו את מונטגומרי ב-1956.

בשנת 1976, לרגל חגיגות מאתיים השנים של ארצות הברית ולמעלה מ-200 שנות היסטוריה יהודית במונטגומרי, העניקו קהילות "בית אור", "אגודת ישראל" ו"עץ החיים" למדינת אלבמה ספר תורה ששימש את יהודי המדינה תחת השלטון הצרפתי במאה ה-18. ספר תורה זה הוצג בבירת המדינה עד המאה ה-21.

סינתיה קלפפר (Cynthia Culpepper) הפכה לרבנית הראשונה, במשרה מלאה, שכיהנה באלבמה כאשר התקבלה לתפקיד על ידי "אגודת ישראל" ב-1995.

אוגוסטה

Augusta

עיר על הנהר סוואנה בחלק המרכזי המזרחי של מדינת ג'ורג'יה, ארצות הברית.

המאה ה-21

האוכלוסייה היהודית של אוגוסטה מונה כ-1300 אנשים, פחות מ-1% מכלל האוכלוסייה. הקהילה תומכת בפדרציה יהודית, במרכז קהילתי יהודי פעיל, וכן בארגון שירותי משפחות יהודיות. בעיר יש קהילה רפורמית, "בני ישראל", קהילה קונסרבטיבית, "עדת ישורון" ובית חב"ד. בשנת 2009 מנתה קהילת "בני ישראל" 157 משפחות וקהילת "עדת ישורון" 170 משפחות, ירידה ניכרת מסוף המאה הקודמת. בגלל הירידה במספר התלמידים ל-45, הקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות מיזגו את בתי הספר הדתיים שלהן כדי לפתוח בית ספר של יום ראשון לקהילה היהודית של אוגוסטה, המציע כיתות לימוד מהגן ועד כיתה ז'. חב"ד מפעיל בית ספר דתי נפרד הפתוח לכל אנשי הקהילה. בשנת 2021 הצטמצם המרכז הקהילתי היהודי, מכר את המתחם הגדול שלו, והחליט לקיים את התוכניות שלו בשיתוף עם ארגונים יהודיים מקומיים אחרים.

למרות שמספר חברי הקהילה הולך ופוחת, ישנה מחויבות של הקהילה לשמר את מורשתה. בשנת 2021 נפתח באוגוסטה המוזיאון היהודי. הוא שוכן בבניין בית משפט משנת 1860 הסמוך לבניין הקהילה המקורית של "בני ישראל", מבנה בית הכנסת הוא העתיק ביותר בג'ורג'יה שנותר על כנו. העיר אוגוסטה הכריזה על תכניות להריסת שני הבניינים כדי לפנות מקום לחניון עירוני. מנהיגי אוגוסטה ההיסטורית וחברים וחברי הקהילה היהודית יצרו ברית לשיקום שני הבניינים ולהפוך אותם למרכז לימוד עם מוצגים ותכנות המתעדים את החיים, ההיסטוריה והתרומות של הקהילה היהודית באזור הנהר סוואנה המרכזי. המרכז יהווה גם מקום לחינוך על השואה ועל ישראל. בשנת 2022 ישנן תכניות לשפץ את מבנה בית הכנסת למרחב אירועים צמוד למוזיאון.

היסטוריה

לפי המתועד, היהודי הראשון שהתיישב באוגוסטה היה אייזק הנדריקס, סוחר בפרוות ובעורות, שהגיע ב-1802 מצ'רלסטון, דרום קרוליינה. ב-1825 הצטרפו אליו משפחת פלורנס ומשפחותיהם של יצחק ויעקב מואיז.

הקהילה החלה להתארגן לראשונה עם הגעת המהגרים מגרמניה בשנות ה-40 של המאה ה-19. בשנת 1845 הקימה קבוצה של חמש או שש משפחות בית ספר דתי, שבנותיהם של אייזק הנדריקס ויעקב מואיז לימדו שם, שאחד עשר ילדים נרשמו אליו. בשנת 1846 ייסדה הקבוצה את הקהילה היהודית "בני ישראל". האמנה שלה קבעה כי הקהילה מורכבת מ"בני ישראל המפוזרים" של אוגוסטה, ג'ורג'יה והשכנה המבורג, דרום קרוליינה. מטרתה הייתה תפילה קהילתית וצדקה "למען אחינו הנזקקים". פקידי עיריית אוגוסטה העניקו לקהילה חלק מבית הקברות מגנוליה לשימוש כאתר קבורה.

על פי מאמר משנת 1846 שכתב יעקב מואיז בירחון (Occident), כתב עת יהודי, שפִרסם המנהיג הדתי האמריקני רבי יצחק לייסר (Isaac Leeser) (18061868-), הקהילה החדשה של "בני ישראל" עמדה לחזק את היהדות באוגוסטה, שם יהודים התערבבו עם גויים בנישואי תערובת, ו"זהותם ככת דתית נהרסה כליל".

בשנת 1847 בנקאי מקומי, יצחק הנרי (Isaac Henry), ארגן בניין שהקהילה תוכל להשתמש בו לתפילות וללימוד. בשנת 1851 נשכר הכומר מארקאסוהם (Marcassohm) כחזן וכמנהיג רוחני, אך הוא עזב זמן קצר לאחר מכן והתנצר. בשנת 1852 שכרה הקהילה בניין בפינת הרחובות גרין וג'קסון שבו היא השתמשה כבית תפילה במשך 17 השנים הבאות. קוראי הירחון (ה- Occident) תרמו כסף כדי לסייע לקהילת "בני ישראל" לרכוש ספר תורה. התפילות היו מסורתיות, למרות שהן כללו כמה תפילות באנגלית, והייתה מקהלה מעורבת. התפילות כללו אלמנטים פורטוגזיים ואשכנזים כאחד. החברים החלו לקרוא לבית הכנסת שלהם בתרגום לאנגלית של "בני ישראל": "ילדי ישראל".

במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית (1865-1861) מתו ארבעה מחברי הקהילה ששירתו בצבא הקונפדרציה, שלושה מהם קבורים בבית הקברות מגנוליה.

כמו בתי כנסת רבים אחרים בדרום ארה"ב, גם קהילת "בני ישראל" החלו לעבור ליהדות הרפורמית. בשנת 1869, כאשר הונחה אבן הפינה לבניין חדש משלהם ברחוב טלפייר (Telfair), אייזק מ' וייז (1900-1819), מנהיג התנועה הרפורמית בארה"ב, היה הנואם האורח. עלות בניית בית הכנסת הייתה 15,000 דולר. בקהילה היו 44 חברים, 6% ילידי הארץ, 75% מפרוסיה ופחות מ-10% מפולין או מרוסיה. הגיל הממוצע היה 41, ו-87% היו סוחרים, רובם סחרו באריגים או בבגדים. היה סנדלר אחד.

במהלך הרבע האחרון של המאה ה-19 מספר מבני הקהילה פיתחו עסקים מצליחים והתעשרו. חלקם נכנסו למקצועות, כמו שמואל לוי שהיה שופט בית המשפט לצוואות בין השנים 1877-1866 וכיהן במועצת העיר אוגוסטה, ס' הנרי כהן היה היועץ המשפטי של בית המשפט העליון בשנים 1901-1877, ויצחק לוי אשר מילא את תפקיד השריף. בשנת 1869 נוסד סניף של "בני ברית" ובשנת 1879 הקימה קבוצת נשים את האגודה לעזרת הנשים היהודיות. חברי הקהילה היהודית הקימו גם ארגון חברתי אקסקלוסיבי, "מועדון הסטנדרט", עם בריכת שחייה וחדר ביליארד.

החל משנות ה-80 של המאה ה-20, יהודים החלו להגר לאוגוסטה ממזרח אירופה, רובם מהעיירה קוברין בתוך תחום המושב הרוסי. אלה היו יהודים אורתודוקסים, ובשנת 1889 ארגנו חמש משפחות מניין שנפגש ליד בית מרקחת, ברחובות 10 וברוד, בביתו של מוריס שטיינברג. עד מהרה התעוררה מחלוקת בין חברי הקבוצה הקטנה הזו. מכיוון שחלק מהחברים פתחו את עסקיהם בשבת, אלה שפסלו זאת התנתקו בשנת 1890 כדי להקים מניין נוסף בשם "אגודת שמירת שבת". בשנת 1891, קבוצה שלישית הקימה מניין משלה. מאוחר יותר באותה שנה שלוש הקבוצות יישבו את המחלוקות ביניהן במידה מספקת כדי להתאחד מחדש ולהקים את קהילת "עדת ישורון". על פי האמנה המטרות היו "לתועלת והנאה הדדית וסיוע בעבודת צדקה".

בשנת 1895 קנתה קהילת "עדת ישורון" מגרש ברחוב 10, ובהתחייבויות בסך 10 דולר מכל אחד מ-60 חבריו ומשכנתא, הקימה בניין עם אולם תפילה בקומה הראשית ובית ספר יהודי ומקווה במרתף. בשנת 1902 שוב התפצלה הקהילה בסוגיית השוחט, אך לאחר מספר שנים התאחדה שוב.

בשנת 1907 הגיעה האוכלוסייה היהודית של אוגוסטה לכ-500 נפשות. בקהילת "עדת ישורון" היו חברים 65 משפחות ובקהילת "בני ישראל" 42 חברים.

בשנת 1909 ארגנו נשות "עדת ישורון" אחוות אחיות – "בנות ישראל". בשנת 1914 עברה הקהילה לבניין גדול יותר, ורכשה בניין כנסייה לשעבר ברחוב אליס. המבנה שופץ עם יציע לנשים ומקווה. עד שנת 1930 התנהלו הישיבות, והפרוטוקול שנרשם, ביידיש. בשנת 1944, בפעם הראשונה, שכרה הקהילה רב, הנרי גולדנברגר. הוא הכניס כמה שינויים, אבל בית הכנסת נשאר אורתודוקסי, חוקתו משנת 1949 קבעה ש"הרב חייב להיות רב אורתודוקסי מוסמך". אהרון טננבאום (1967-1873), שהגיע לאוגוסטה בגיל 16, היה מראשי "עדת ישורון". הוא גם היה ציוני נלהב, ומייסד "אוהבי ציון של אוגוסטה", הארגון הציוני הראשון באזור דרום מזרח ארה"ב. הוא היה ציר בקונגרס הציוני העולמי ב-1901. עד 1907 היו באוגוסטה שני ארגונים ציוניים, "אוהבי ציון" ו"בנות ציון", וכן סניף של מפלגת העבודה היהודית-סוציאליסטית-טריטוריאליסטית.

ב-1935 ייסדו קהילות "עדת ישורון" ו"בני ישראל" אגודת צעירים יהודיים (YMHA). הבניין שלו ברחוב גרין הפך למרכז חברתי לקהילה היהודית של אוגוסטה עם תכניות ספורט ותיאטרון. במהלך מלחמת העולם השנייה שימש המבנה כמועדון USO לחיילים יהודים שהוצבו במחנה גורדון. בשנות ה-50 של המאה ה-20 המועדון עבר לרחוב סיבלי (Sibley) ונודע כמרכז הקהילה היהודית. מאוחר יותר נבנה מרכז גדול יותר בדרך ויינברגר.

בשנת 1939 נרשמו לבית הספר הדתי של קהילת "בני ישראל" 43 ילדים ובשנת 1941 היו חברים בקהילה 60 משפחות. במהלך מלחמת העולם השנייה המספרים גדלו בהדרכתו של הרב סילבן שוורצמן שניהל שיעורי חינוך למבוגרים, פתח פורום קהילתי בין-דתי ושימש כומר בבסיס הצבאי המקומי. 43 מחברי הקהילה שירתו בחיל החימוש.

עד 1946 קהילת "בני ישראל" גדלה ל-105 משפחות. בשנת 1951 בניין הקהילה עבר לבניין חדש בפינת דרך וולטון וברנספורד (Walton Way and Bransford Road). עד 1955 מספר חברי הקהילה גדל ל-142 משפחות, ועד 1963 למדו 103 ילדים בבית הספר הדתי. בגלל עליית מספר חברי הקהילה, בשנת 1967 נוספו לבניין הקיים אולם תפילה חדש, אולם חברתי ומטבח. בשנת 1992 נעשו שיפוצים נוספים. בשנת 1995 הגיע מספר החברים לשיא של 225 משפחות והיה רישום של 140 ילדים לבית הספר הדתי. בשנת 1996 הוקם תיכון יהודי.

קהילת "עדת ישורון" גדלה גם במחצית השנייה של המאה ה-20. ב-1954, לאחר מחלוקת מסוימת, בית הקהילה עבר ממרכז העיר לרחוב ג'ונס, בשכונה שאליה עברו רוב בני העדה. באותה עת בקהילה היו 200 משפחות חברים. בית הכנסת נותר אורתודוקסי ונבנה מקווה חדש בשנות ה-60 של המאה ה-20. אולם ב-1995, הקהילה הצטרפה רשמית לבית הכנסת המאוחד של היהדות השמרנית.

את הוואקום האורתודוקסי מילאה חב"ד, שפתחה בית בקהילה בשנת 1996.

אלבני

Albany

עיר במחוז דוהרטי במדינת ג'ורג'יה, ארצות הברית.

המאה ה-21

נכון לשנת 2022, באלבני יש מקום פולחן יהודי אחד, בית הכנסת הרפורמי "בני ישראל", עם חברים של 39 משפחות, ירידה מ-85 משפחות בתחילת המאה. בבית הכנסת מתקיימות תפילות שבת כפעמיים בחודש.

היסטוריה

יהודים החלו להתיישב באלבני ב-1846, עם הגעתן של שלוש משפחות מבוואריה, משפחת מרקס סמית', משפחת יעקב גרוס ומשפחת ג'וליוס ברייטנבך. ב-1854, ארבעה יהודים, כולל מרקס סמית' ויעקב גרוס, איגדו את החברה היהודית המאוחדת של אלבני במטרה לקנות קרקע לבית קברות ולבניית בית כנסת. הקרקע לבית הקברות נרכשה בשנת 1858. קהילת "בני ישראל" הוקמה בשנת 1876, אז התגוררו בעיר כ-100 יהודים. מאז הקמתה הקהילה הייתה רפורמית, והיא הייתה לחברה באיחוד הקהילות היהודיות האמריקאיות. מתוך 41 החברים המייסדים, 90% היו ילידי חוץ, שני שלישים מגרמניה ו-22% מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. הגיל הממוצע היה 31, ומעל 60% מהם היו סוחרים ו-20% היו פקידי חנויות או מנהלי חשבונות.

ב-1882 בנו חברי "בני ישראל" בית כנסת קטן בפינת הרחובות ג'פרסון וברוד, וב-1896 בנו בית כנסת גדול יותר בפינת הרחובות ג'פרסון ואוגלתורפ. בשנת 1885 שכרה הקהילה את הרב הראשון שלה. בשנותיה הראשונות הייתה לקהילת "בני ישראל" שורה של רבנים, רובם כיהנו לתקופות קצרות. בשנת 1898 היא שכרה בוגר בן 22 של היברו יוניון קולג', אדמונד א' לנדאו, ששימש כמנהיג רוחני במשך 47 השנים הבאות. בשנת 1878 נוסדה האגודה היהודית של נשים מתנדבות על ידי קבוצה של 13 נשים יהודיות, במטרה לסייע לנזקקים ללא הבדלי דת. ב-1895 הוקמה האגודה לעזרת הנשים כדי לתמוך בקהילת "בני ישראל", ובשנת 1917 שינתה את שמה ל"אחוות נשים". בסופו של דבר, ב-2006, התאחדו "אגודה המתנדבות" ואגודת "אחוות נשים".

אחד החברים הבולטים בקהילה היה צ'רלס וסולובסקי (1904-1839), מהגר פרוסי, ואחד מוותיקי הקונפדרציה, שעברב-1869 לאלבני מסוואנה ופתח חנות מכולת. ב-1870 הוא נבחר ליו"ר המועצה, וב-1875 לבית המחוקקים של המדינה, שם הוא כיהן שלוש קדנציות. הוא היה פעיל ב"בונים החופשיים" ובסניף המקומי של "בני ברית". היה גורם מרכזי בהקמת אגודת חסדים יהודית לעזרה לנזקקים ובהקמת בית ספר דתי ב"בני ישראל". בשנת 1877 הוא הפך לעורך המשנה של העיתון היהודי-אנגלי הראשון, "הדרום היהודי" שיצא לאור בדרום ארה"ב. במשך ארבע שנים הוא נסע בדרום, מכר מנויים וארגן סניפים מקומיים של "בני ברית". מכתביו לרב בראון (E.B.M. Browne) מאטלנטה, על הקהילות שבהן ביקר, פורסמו ב-1982 בספר "הרהורים על יהדות הדרום". חבר פעיל נוסף בקהילה היהודית, בולט אף הוא בחיים האזרחיים של אלבני, היה סמואל ב' בראון (1922-1855). הוא הקים כמה מפעלים עסקיים מצליחים והיה נשיא של שני בנקים מקומיים. הוא כיהן במועצת המנהלים של העיר ונבחר לראשות העיר ב-1901. יוסף ארליך (1940-1845) היה הבעלים של חנות מצליחה של נעליים וכובעים. הוא כיהן במועצת המנהלים במשך 33 שנים, היה חבר במועצת החינוך ומזכיר בלשכת "הבונים החופשיים" המקומית.

הקהילה היהודית של אלבני לקחה חלק פעיל בתמיכה במאמץ המלחמתי במהלך מלחמת העולם הראשונה. 37 גברים יהודים שירתו בצבא, וסמואל בראון היה יושב ראש סניף הצלב האדום המקומי. לאחר המלחמה עסקה הקהילה במאמצי צדקה כדי לתמוך ביהודים הסובלים באירופה, וב-1922 גייסה 10,000 דולר, רובם מגויים מקומיים.

ב-10 בפברואר 1940, אלבני נהרסה מסופת טורנדו שפגעה ברבים מהעסקים היהודיים באזור מרכז העיר ופגעה במאמצי צדקה רבים לתמוך ביהודים הסובלים באירופה. בניין בית הכנסת "בני ישראל" נהרס, וכל החלונות התנפצו. הקהילה, שהיה לה רק 15,00 דולר בביטוח, התכנסה במקדש "הבונים החופשיים" המקומי עד שגויסו כספים, וניתן היה לבנות בית כנסת חדש באתר המקורי.

במהלך מלחמת העולם השנייה, העיר אלבני גדלה בגלל הבסיסים הצבאיים באזור. האוכלוסייה היהודית גדלה מ-290 נפשות ב-1937 ל-475 ב-1960, והגיעה לשיא של כ-525 ב-1968. מספר חברי קהילת "בני ישראל" גדל מ-70 חברים ב-1940 ל-150 ב-1962. אולם בשנים שלאחר מכן הקהילה הלכה והידרדרה. בשנות ה-80 של המאה ה-20 החלו להיסגר חנויות בבעלות יהודית בגלל תחרות מצד הרשתות הארציות. ילדי הסוחרים הקמעונאיים הפכו לבעלי מקצוע ועברו לאטלנטה ולערים גדולות אחרות שבהן ההזדמנויות הכלכליות והחברתיות היו גדולות יותר. עד 1997 ירדה האוכלוסייה היהודית של אלבני ל-200 נפשות. בניין קהילת "בני ישראל" נמכר לבנק ב-1995, ובשנת 1999 קידשה הקהילה בניין קטן יותר על כביש גיליונוויל.

ולדוסטה

Valdosta

עיר במישור חוף המפרץ במחוז לאונדס (Lowndes County) בחלק הדרומי של מדינת ג'ורג'יה בארה"ב, 32 קילומטרים מגבול פלורידה.

המאה ה-21

במאה ה-21 הקהילה נהנתה במידה מוגבלת מזרם של אנשי מקצוע יהודים הקשורים לאוניברסיטת ולדוסטה סטייט, למרכז הרפואי דרום ג'ורג'יה ולמשרדי תאגידים אזוריים.

בשנת 2009 היו בולדוסטה כ-100 תושבים יהודים, ועוד 50 למדו באוניברסיטת ולדוסטה סטייט, שיש בה ארגון "הלל".

בוולדוסטה יש בית כנסת אחד, "טמפל ישראל/הקהילה היהודית ולדוסטה", שהוא קונסרבטיבי/רפורמי בפועל, אם כי כיום אינו מזוהה עם שום תנועה מרכזית. בערבי שישי ובשבתות בבוקר מתקיימות תפילות. למרות שהקהילה היא קטנה, יש לה רב במשרה מלאה – הרב משה אלבז, יליד ישראל. הנשיא הוא לואי שמייר (Louis Schmier), פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת ולדוסטה סטייט, שפרסם בהרחבה על ההיסטוריה המוקדמת של הקהילה ועל יהודי הדרום. מתחם בית הכנסת עודכן ושופץ בשנת 2016.

לקהילה יש ​​מסורת לקיים מדי שנה גיוס תרומות של קורנביף, במסגרתו מוגשים כ-6,500 כריכים כשרים לתושבי העיר המעוניינים "לטעום" מהתרבות היהודית.

היסטוריה

ולדוסטה התאגדה לראשונה ב-1859 וגדלה כמרכז מסילות רכבת אזורי. היהודים הראשונים שהתיישבו בעיר היו אברהם ארליך ובנימין קאול (Kaul) שהגיעו ב-1866 והקימו חנות כלבו, "ארליך וקאול". ארליך נולד בגרמניה והיגר לסוואנה בשנות ה-50 של המאה ה-19. הוא התגייס לצבא הקונפדרציה ונותר נכה לצמיתות מפציעה בזרועו בקרב בצ'יקמאוגה (Chickamauga). קאול גם היה יהודי גרמני, שנלחם למען הקונפדרציה. בתחילה, העסק שלהם הצליח, אך הם פשטו רגל לאחר שניסו להרחיב את הקף פעילותם במטעי כותנה, ולאחר מכן עזבו את העיר. אחיו של אברהם ארליך, לואיס והנרי, ודודו ג'ורג' שהגיע אחריו לוולדוסטה נשארו שם, וג'ורג' פתח חנות לאריגים.

הנישואים היהודיים הראשונים נחגגו בוולדוסטה בשנת 1868 בין לואיס ארליך ובת דודתו הנרייטה, בתו של ג'ורג' ארליך. הטקס נוהל על ידי צ'ארלס וסולובסקי מאלבני, ג'ורג'יה, הדיוט (layman) בעל ידע, שסיפק שירותי דת בדרום ג'ורג'יה. הילד היהודי הראשון שנולד בוולדוסטה, ב-1869, היה בנימין ארליך.

המתיישבים היהודים הראשונים שהגיעו לוולדוסטה בתקופה זו לא הקימו מוסדות משלהם. במקום זאת, הם התאמצו להיטמע, ובדרך כלל הצליחו, להיות מקובלים חברתית על ידי קהילת הגויים. הם נהנו מהגזענות האנטי-שחורה של העיר, שכן הם נתפסו כלבנים, חרוצים ובעלי מוצא גרמני דומה למוצאם של רבים מהתושבים הנוצרים. בנוסף, ולדוסטה הייתה עיר צעירה, שבה לא היה זמן להתפתח ריבוד חברתי מסורתי של הדרום.

עמנואל אנגל, שהגיע ב-1872, והקים חנות משלו בעזרתו של ג'ורג' ארליך, נישא לאישה גויה מקומית. למרות שבני הזוג היו בהתחלה מנודים חברתית, בסופו של דבר הם התקבלו והפכו פעילים בפעילויות אזרחיות. במקביל, אנגל, בלחץ אשתו, זנח כמעט את כל המנהגים היהודיים המסורתיים.

עד סוף שנות ה-1880 עזבו בני המשפחות היהודיות המקוריות של ולדוסטה, רובם חזרו לסוואנה. אולם בשנת 1891 הגיעה קבוצה חדשה קטנה של מהגרים יהודים שומרי מצוות ממזרח אירופה, רובם משתי העיירות הליטאיות בייסגולה וסודובה (Baisagola and Sudova). הקהילה שכרה מספר שוחטים פולחניים במהלך השנים הבאות כדי לספק בשר כשר. המשכורת שלהם הייתה 2 דולר לשבוע בתוספת חדר ופנסיון, מה שחייב אותם להשלים את הכנסתם על ידי עבודה בחנות מקומית. ג'וזף מרקס שהגיע לוולדוסטה ב-1891 היה מהבולטים שבמהגרים החדשים. הוא נודע בקהילה כ"מלך היהודים". הוא פתח חנות למוצרי טקסטיל ועזר למהגרים יהודים שהגיעו אחריו להסתגל לסביבה. בנוסף, הוא ארגן בביתו תפילות ושכר מקום לתפילות בימים הנוראים. הוא לקח על עצמו להסביר לקהילה הכללית על טקסים ומנהגים יהודיים, ובשנת 1907 ארגן תפילה פומבית של ליל שישי על מדרגות בית המשפט, תוך שהוא עוצר מעת לעת לתרגם את דברי התפילות בעברית עבור הצופים הסקרנים. עם זאת, מרקס הסתכסך עם שאר יהודי ולדוסטה, שהתרעמו ודחו את מה שנחשב בעיניהם לשיטות ההתבוללות והטיפוס החברתי של משפחתו.

בשנת 1908 התאגדה רשמית הקהילה היהודית של ולדוסטה בהנהגתם של נתן גוליבסקי ומוריס הנדלמן. הקהילה רכשה ספר תורה והחלה לגייס כסף להקמת בית כנסת. למרות שהקהילה הייתה מורכבת מ-42 משפחות בלבד, היא הצליחה להקים בית כנסת, שנחנך בראש השנה בשנת 1920.

מלכתחילה הייתה מחלוקת סביב בית הכנסת. חלקת הקרקע היחידה הקיימת במרחק הליכה של שומרי השבת לא אִפשרה בניית בניין הפונה מזרחה, לפי המסורת. בנוסף, הנשים שמילאו תפקיד חשוב בגיוס הכספים לפרויקט התנגדו ליציע הנפרד שתוכנן עבורן. בהנהגת אנני לזרוס, שהקימה את ארגון העזר לנשים, הן התעקשו על ישיבה משותפת של קהל המתפללים. בשנת 1925 התארגן בית ספר של יום ראשון, ש-17 תלמידים למדו בו בשנתו הראשונה. קרקע לבית קברות נרכשה ב-1930.

בשנת 1937 מנתה האוכלוסייה היהודית של ולדוסטה 82 אנשים. במהלך מלחמת העולם השנייה פתח הצבא האמריקאי בסיס מצפון לעיר. בסיס חיל האוויר מודי הפך למעסיק הגדול ביותר באזור, והביא אנשים חדשים רבים לאזור, כולל יהודים. האוכלוסייה הכללית של ולדוסטה כמעט שילשה את עצמה, וגדלה מ-15,595 תושבים ב-1940 ל-43,724 ב-2000. עד 1960 גדל מספר היהודים ל-230, וזה עורר מוטיבציה בקהילה להקים בניין בית כנסת חדש ברחוב בייטרי (Baytree) 511, עם אולם תפילה שכלל 100 מקומות ישיבה, אולם חברתי, מטבח כשר וחמישה חדרים שהותאמו לבית הספר הדתי שלה. הקהילה אימצה את השם "מקדש ישראל" ושכרה רב מוסמך, שמואל זקוטו, ששימש גם כמנהיגה. בשנת 1986 היו בבית הכנסת 58 משפחות חברים.

ברבע האחרון של המאה ה-20 הדור הצעיר החל לעבור לערים גדולות יותר בדרום, כמו אטלנטה, והותיר את הקהילה היהודית עם אוכלוסייה מזדקנת.