דלג לתוכן האתר >

אריה לייב בן חיים

Aryeh Leib Ben Hayyim (1741-1809), rabbi, born in Breslau (now Wroclaw, Poland), he lived from childhood in Lissa (now Leszno, Poland) and then was rabbi first in Berlin, then in Emden before moving to Rotterdam in 1781 and remaining there for the rest of his life. A distinguished Talmudist, many noted rabbis addressed to him their queries. His responsa demonstrate a tendency to independent thinking. He also wrote prayers.

HAYYIM, BEN HAYYIM, IBN HAYYIM

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה.

המילה העברית for "חיים", חיים הוא שם פרטי פופולרי אשר הפך לשם משפחה נפוץ בכל תפוצות ישראל. בן חיים הוא פטרונים עברי ואיבן חיים הוא המקביל שלו בערבית.

השם חיים אינו מופיע בתנ"ך, אבל הוא שם פרטי יהודי אהוב מאד המופיע בצורות שונות - חי, חיא, יחיא וחיה, כשם של נשים. בימי הביניים הוספת השם חיים לשם הפרטי בעת ברית המילה או מאוחר יותר במהלך החיים במקרה של מחלה קשה או סכנה אחרת הפכה למנהג מקובל בקרב יהודי אשכנז. זה נעשה על מנת להבטיח בריאות טובה וחיים ארוכים.

אצל יהודי ספרד חי הוא גם היום שם פופולרי; יחיא היה נפוץ מאד אצל יהודי תימן. במרוצת הזמן וכתוצאה מהמגעים של היהודים עם עמים אחרים ההיגוי והאיות של השם חיים הושפע ע"י שפות לועזיות. והפף להיים או אים בספרד, היים או היימס בגרמניה ובאלזס, חיים בטורקיה, והאגין באנגליה.

שם זה תורגם ללטינית לצורות ויוס, ויטה, וידל, ולערבית בשם יעיש או עיאש.

השם חיה הפף לחייס.

היהודים אימצו שמות לא יהודיים בעלי צליל דומה לחיים, כגון היימן, הרמן או ויויאן (שהוא תרגום של השם חיים), כשמות נוספים לשמות העבריים שלהם, לרוב במטרה להקל על יחסיהם עם הסביבה הלא יהודית. שמות פרטיים אלה הפכו מאוחר יותר לשמות משפחה. במאה ה-20, חיים מתועד כשם משפחה יהודי עם אלפונס חיים אשר נספה במחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ בזמן מלחמת העולם השנייה.

אחד האיזכורים הראשונים של חיים כשם משפחה מתועד במאה ה-16 בצרפת. הגרסאות בנאין ובנין הם חדשות יותר. בנאין אומץ בשנת 1924 כשם משפחה ע"י משפחה יהודית באלג'ריה ששמה המקורי היה בן חיים; השם בנין מבוסס על בנחיים. היהודים אימצו לעתים קרובות את השם הפרטי חיים כשם משפחה ע"י הוספת סיומות כמו "-סון", "-ביץ", או מילים כמו בן, איבן. בדרך זאת נוצרו שמות משפחה נפוצים בקרב יהודי אשכנז, כמו חיימוביץ וחיימסון, או בקרב יהודסי ספרד והמזרח, כמו איבן חיים, בן חיים, איבן ויוס, איבן יחיא ורבים אחרים.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי חיים כוללים את המלומד הספרדי בן המאה ה-13 אברהם בן יהודה איבן חיים, מחברו של חיבור העוסק בהסברים על הכנת עלי זהב וצבעים עבור איורים של כתבי יד;

את חיים בן חיים, יליד רוסיה אשר עלה לארץ ישראל בשנת 1770; ובמאה ה-18 המטיף הרוסי אברהם בן אריה לב חיים.

לשנו Leszno

(בגרמנית ליסה, Lissa)

עיר במחוז פוזנאן, מערב פולין.

הקהילה היהודית


יהודים הגיעו לעיר עם היווסדה ב-1534, וכעבור חמישים שנה בערך קיבלו כתב-זכויות ראשון. ב-1659, בימי מלחמות השוודים, נאלצו לנטוש את העיר לזמן-מה, אך שבו והשתקעו בה, ובית- הכנסת נוסד ב-1685.

הסוחרים היהודים בלשנו היו בקשרי מסחר עם סוחרי ברסלאו, והיו סוחרים גם בירידים הגדולים של לייפציג. במחצית השנייה של המאה ה-18 היה המסחר והתיווך רובו ככולו בידי יהודים; וכך ענף החייטות. רבים עסקו בבורסקאות, בעבודות רקמה ובפרוונות. במלחמת הצפון (1706- 1707) נפגעה יהודי העיר מידי שני הצבאות, וכשפרצה מגיפה בלשנו גורשו היהודים והורשו לחזור רק אחרי שהמגיפה הודברה. ב-1767 נהרס בדליקה כל הרובע היהודי ו-20 יהודים נהרגו. ב-1790 שוב פרצה דליקה וכמחצית הרובע היהודי עלתה באש, לרבות בית-הכנסת ובית-המדרש החדש. כעבור תשע שנים נחנך בית-כנסת חדש.

במחצית השנייה של המאה ה-18, עם ירידתה של פוזנה, נעשתה לשנו הקהילה החשובה ביותר בפולין גדול ול"חכמי ליסה" יצא שם בכל קהילות אירופה. לישיבה נהרו תלמידים מרחבי גרמניה ופולין. בין רבני העיר היו ר' מרדכי בן צבי הירש ויורשו אברהם אבוש ליסה; דוד טבלה, שיצא חוצץ נגד ההשכלה נוסח נפתלי הרץ וייזל; יעקב לורברבאום ושמואל בק, אביו של ליאו בק. עקיבא אייגר למד בליסה בשנים 1790-1780 ורפאל קוש, יליד המקום, היה סגן-נשיא ראשון של המועצה הלאומית בברלין ב-1848, ויו"ר הוועדה המסדרת בפרלמנט הפרוסי. (העיר עברה לשליטת פרוסיה בחלוקת פולין בסוף המאה ה- 18).

ב-1765 מנתה הקהילה כ-5,000 נפש. עם הסיפוח לפרוסיה ועם אובדן השווקים של פולין ורוסיה עקרו רבים למרכז-גרמניה; בסוף המאה ה- 19 נשארו בעיר קצת יותר מ-1,200 יהודים וב- 1921, בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם, ישבו בה כ-320 בלבד.


תקופת השואה

תחת הכיבוש הגרמני לא הוקם גיטו בעיר אך נתמנה "יודנראט". היהודים חוייבו להתייצב מדי יום לעבודות-כפייה. הם גורשו מבתיהם, ובית-הכנסת נהפך למחסן. בדצמבר 1940 נשלחו 300 יהודים לגרודזיסק-מאזובייצקי בגנראל-גובנמאן, ובפברואר 1941 הועברו עם יהודי המקום לגיטו וארשה. בלשנו עצמה פעל מאפריל 1941 עד אוגוסט 1943 מחנה-עבודה ששוכנו בו כ-250 יהודים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

החיים היהודים לא חודשו בעיר אחרי המלחמה ויהודים לא שבו לעיר .

בית הכנסת הראשון נבנה מעץ בשנת 1626 , אך הוא נפגע בשריפות בעיר והוחלף בבית כנסת נרחב במטה ה - 18 . בשנת 1905 נוסף לו צריח גבוה . בית הכנסת חולל ע"י הגרמנים במלחמת העולם השנייה . אחרי המלחמה נפתח בבניין מחסן . בשנת 1993 המבנה שופץ ושוחזר ע"י המוזיאון האזורי ובתוכו יש תצוגה של חיי היהודים בעבר בעיר . בשנת 2006 נפתחה במבנה גם גלריה לאומנות .בחילת המאה ה - 21 נערכו במבנה כמה תערוכות בנושאים יהודיים .

בית העלמין היהודי נפתח בשנת 1626 והיה בשימוש עד לשנת 1939 . הוא נהרס ע"י הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה ואלפי הקברים שנהרסו שימשו לבניית דרכים . בשנות ה - 70 שח המאה ה - 20 נבנה במקום שכונת מגורים . מבית העלמין שרד רק קטע קטן וכן בית ההלווית ובית הקברן מסוף המאה ה - 19 . בית ההלוויות שימש במשך הרבה שנים אחרי המלחמה כבית מלאכה . בשנת 1992 נרשם כבניין היסטורי ובשנים 1993 - 2004 שימש כסניף של המוזיאון היהודי האזורי . אז גם הובאו עליו כ - 400 מצבות שנמצאו בעיר וביישובים באזור , כאשר הישנה שבהן היא משנת 1700 וכן יש 30 משנות המאה ה - 18 .

ורוצלאב Wrocław

(בגרמנית - ברסלאו, Breslau)

עיר בשלזיה, פולין. עד 1945 במחוז שלזיה תחתית, בגרמניה. העיר מהווה את בירת המחוז .

עיקרים בשנת 2016

שלזיה נקרעה בשנת 1945 מגרמניה וסופחה לפולין , כולל העיר ורוצלב . יש בה קהילה יהודית קטנה שחברים בה 300 יהודים . הקהילה מפעילה 2 בתי כנסת . כ - 10 אלפים היהודיפ שחיו בה בשנת 1939 הושמדו ברובם בשואה .

הישוב היהודי

יישוב יהודי היה במקום במאה ה- 13, בחסות דוכס ברסלאו היינריך הרביעי. ב- 1347 הועברה הקהילה היהודית לשיפוט העירייה, וגורשה מהעיר פעמיים בתריסר השנים שלאחר מכן. יהודים מתו על קידוש השם, והאחרים גורשו באשמת חילול "לחם הקודש".

איסור הישיבה בעיר נמשך עד 1744. בימי הירידים השנתיים, שיהודים הורשו לבקר בהם, פעלו אירגונים מיוחדים של יהודים: "פרנסי היריד" - לקשר עם השלטונות, "דייני היריד" - לפתרון סכסוכים במקום, ובענייני כשרות טיפל "ועד היריד". היהודים שנשאו משרות אלה נעשו בהדרגה תושבים קבועים בורוצלאב.

בשנת 1741 עברה ורוצלאב לידי פרוסיה, וכעבור שלוש שנים הותר בה ארגון יהודי קהילתי של 12 משפחות, ובראשם הרב ראובן גומפרץ (ברוך וזל). בזכויות המגורים ליהודים נוצרו דרגות שונות של חסות, והנהגת הקהילה היתה נתונה בידי המיעוט - העשירים בעלי "הזכויות הכלליות" - שהיו על משפחותיהם חברי הקהילה הרשמיים.

בראשית מאה ה- 19 נטתה הקהילה ברובה ל"השכלה" ולרפורמה, והוקמו בתי-ספר יהודים עממיים ברוח הזמן, חרף התנגדותו של הציבור החרדי. עם הכרזת האמנציפציה בפרוסיה בשנת 1812 נתחזקה גם מגמת ההתבוללות, והמאבק בין הזרמים בקהילה החריף. בראש החרדים עמדו הרב שלמה טיקטין ובנו גדליה, ובראש הרפורמים - אברהם גייגר. בשתי העדות התנהלה פעולה ערה בתחומי הדת והתרבות, בהנהגת גדולי תורה ומחקר כמו יוסף יונה פרנקל, ישעיה בן יהודה לייב ברלין (פיק), פרדינאנד רוזנטאל, משה הופמן וב' האמבורגר (עד לגירושו לפולין ב- 1943) - כל אלה מצד החרדים; ואברהם גייגר, עמנואל יואל, יעקב גוטמן, הרמאן פוגלשטיין וריינהולד לוין מצד הליברליים.

בעיר פעל גם חוג לספרות עברית (בין השאר, רפאל פירסטנטאל, יואל לווה-בריל, שלמה פופנהיים ודוד זאמושץ), חוגי קריאה וספרייה שעברה במרוצת הזמן לרשות הקהילה. בית המדרש המודרני הראשון לרבנים, שייסד ב- 1854 זכריה פרנקל, היה מרכז חשוב לחקר היהדות עד 1938 ופירסם את הירחון המדעי הגדול "מונאטסשריפט פיר געשיכטע אונד ויסנשאפט דעס יודנטומס".

בוורוצלאב, אז ברסלאו, הוקמה אגודת-הסטודנטים היהודית הראשונה "בלאו-וייס" (תכלת- לבן) ב- 1912, ויצאו לאור שני עיתונים יהודיים. אחרי מלחמת-העולם הראשונה קרסה רשת החינוך היהודי, החרדי והרפורמי כאחד.

בעיר פעל ההיסטוריון צבי היינריך גרץ ( 1817 - 1891), ובה נולד המנהיג הסוציאליסטי פרדינאנד לאסאל (1825 - 1864).

ב- 1900 מנתה האוכלוסיה היהודית בעיר כ- 20,060 נפש, וכמספר הזה ב- 1933, ערב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.

בנובמבר 1938, תחת שלטונה של המפלגה הנאצית בגרמניה, הושם הקץ לפעולות התרבות, החינוך והחברה בקרב הציבור היהודי בברסלאו. ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר 1938) נהרסו כל בתי-הכנסת, פרט לאחד, וכל בתי-הספר היהודיים. יהודים רבים עזבו את ברסלאו.

ערב מלחמת העולם השנייה (1939) חיו בעיר 10,300 יהודים.


תקופת השואה

מספטמבר 1941 גירשו הגרמנים את היהודים מבתיהם וריכזו אותם ב"בתי יהודים" לפני שילוחם למחנות-מעבר בדרך לאושוויץ. מאפריל 1942 שילחו הגרמנים את היהודים שעוד נותרו בעיר ישר למחנות אושוויץ, סוביבור וטרזיינשטאדט. ב-1943 נשארו בעיר רק כמה זוגות מעורבים וכמה ילדים.

אחרי המלחמה

בתום המלחמה הועברה שלזיה מגרמניה לפולין וסופחה אליה , כולל העיר ורוצלב , כעונש על מעשי הגרמנים במלחמת העולם השניה .

אחרי המלחמה חזרו מטרזיינשטאדט רק 200 יהודים מתוך 3,800 יהודי וורוצלאב ששולחו לשם.אולם יהודים רבים הגיעו משנת 1946 לורוצלב בעיקר מאלו שחזרו מבריה"מ ולא היה להם מקום מגורים . הם יושבו בעיר וקיבלו דירות של הגרמנים שגורשו ע"י הפולנים והרוסים לגרמניה .

בית-העלמין הישן מ- 1761 נהרס. ארכיון הקהילה נשתמר והועבר ב- 1945 למכון ההיסטורי היהודי בווארשה.

בשנת 1960 נתחדש היישוב היהודי בוורוצלאב, כשהתיישבו שם יהודים מפולין, והקהילה מנתה 1,200 משפחות, הם הפעילו שלושה קואופראטיבים.

ב- 1967 פעל בעיר בית-ספר יהודי, יסודי ותיכון כאחד.

יהודי וורוצלאב עלו ברובם לישראל אחרי מלחמת ששת הימים.

ב- 1974 עוד ישבו בוורוצלאב 3,000 יהודים.

בשנת 1993 הוקמה מחדש הקהילה היהודית על בסיס הקהילה שהייתה קיימת בשנים 1993 - 1946 . בקהילה כיום 300 חברים והיא מחזיקה 2 בתי כנסת . בראש הקהילה עומד בשנת 2016 אלכסנדר גלייצ'ביץ' -
Aleksander Gleichgewicht והרב הראשי הינו טיסון הרברגר ( Tyson Herberger )

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

עיקרים לגבי הקהילה היהודית אחרי מלחמת העולם השנייה 


בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

תולדות הקהילה היהודית


עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.
 

הקהילה היהודית בשואה


בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

הקהילה היהודית אחרי השואה


חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

הפיתוח המואץ של הקהילה היה לאחר נפילת חומת ברלין ואיחוד עם העיר המזרחית . בשנת 2007 לפי נתוני הארגונים היהודיים, האוכלוסייה היהודית בעיר מנתה כ- 50 אלף נפש , חלק מהם מהגרים מברית המועצות לשעבר וכן ישראלים רבים , לפי הערכה כ - 15 אלף . בברלין ישנם 7 בתי כנסת פעילים . הארגון המרכזי של יהודי גרמניה ומערכת העיתון היהודי גוייש אלגמיינה נמצאים בעיר , כמו עשרות ארגונים יהודיים וכלל ארציים . 

בעיר ישנה מערכת חינוך יהודית הכוללת גני ילדים ובתי ספר יסודיים ותיכוניים. בשנת 2003 נפתחה מכללה על ידי טורו - קולג מארצות הברית וישיבה השייכת לקהילה החרדית עדת ישראל . גם חב"ד פתחו מקומות חינוך משלהם .

שני מרכזים קהילתיים פועלים בעיר . הם שופצו ונותנים חסות לפעילות חברתית - תרבותית ענפה , כולל הצגות , קונצרטים ,סרטים , הרצאות , תערוכות ופסטיבל לפעילות חברתית - תרבותית ענפה . היא כוללת הצגות , קונצרטים , הרצאות , תערוכות ופסטיבל קולנוע יהודי שנתי . יש לכך מדריך אירועים חודשי .

בתאטראות בעיר מוצגים לעתים מופעים עם תוכן יהודי , כולל להקות ותזמורות ישראליות. בעיר הוקמה להקת תאטרון יהודית בהנהלת דן להב ונבנה אולם להצגות המכיל כ - 250 מקומות .

בית הכנסת הגדול והמפואר שנהרס בשואה שופץ ומשמש כמקום תפילה ופעילויות חברתיות - תרבותיות . במרתף הבניין שוכן המוזאון לתולדות יהודי ברלין .

בשנת 1989 חודשה הקהילה החרדית - עדת ישראל שכוללת בית כנסת , ישיבה , בית קפה כשר , מרכול כשר המספק גם ארוחות ויין. עבור הישראלים המתגוררים בעיר , יוצא לאור על ידי אלון וייס עלון דו חודשי בגרמנית ובעברית שכולל מידע על אירועים ,עבודה ואימפורמציה חשובה נוספת . הוא מארגן שני מפגשים חודשיים לישראלים . עלון דומה מוציא אבי עפרוני . 

בשנת 2007 נפתח בית חב"ד בהנהלת הרב יהודה טייכל . הוא מפעיל שרותי דת , בית כנסת , מקווה , גן ילדים , בית ספר , חינוך מבוגרים , מסעדה כשרה ובית תמחוי לנזקקים .

בעיר ממוקם המוזאון היהודי המרכזי בגרמניה .

בברלין הוקמו מספר רב של אנדרטאות לזכר נרצחי השואה . בשנת 2005 נחנכה אנדרטה גדולה וגם על מדרכות רבות בעיר הונצחו אלפי יהודים ליד הבתים שבהם הם גרו לפני שנרצחו . ישנם בעיר רחובות על שמות יהודים מפורסמים כמו מנדלסון , שפינוזה , היינה , מהלר ועוד .

בעיר ממוקמת שגרירות ישראל מאז שנת 1999 , כאשר אוחדה גרמניה .

בבית העלמין היהודי הגדול יש מעל 11,500 מצבות וקבורים בו יהודים מפורסמים כמו מנדלסון ורבים אחרים .

ליד הגטו היהודי במזרח גרמניה לשעבר , יש בית כנסת ליברלי - שמרני ששופץ ומתפקד .

יהודי העיר עוסקים במגוון רחב של עיסוקים כמו קולינריה , בידור , מוזיקה , הדרכת טיולים באתרי העיר היהודיים הרבים ועוד .

 

אמדן

Emden

עיר במדינת סאקסטניה תחתית, גרמניה. 

מסורת מקומית קשרה את ראשית היישוב היהודי במקום בגולי בית-ראשון ושני, אבל ידיעה של ממש על יהודים באמדן קיימת רק מן המחצית השנייה של המאה ה- 16, בספר "צמח דוד" של דוד גאנז מבני התקופה.

בסוף המאה ה- 16 התלוננו העירונים על שמתירים ליהודים לחיות על-פי דתם בפרהסיה ולהתהלך בלי אות-קלון.

אנוסים מפורטוגאל בדרכם לאמסטרדאם היו עוברים את אמדן ונמצאו ביניהם שהשתקעו בה וחזרו ליהדות. אחד מרבני העיר, משה אורי הלוי, שימש כ"חכם" ראשון בעדת הפורטוגלים באמסטרדאם. מועצת העיר העדיפה את המהגרים מפורטוגאל אבל הדוכס השליט מנע פגיעה באשכנזים הוותיקים.

בשנת 1744 סופחה אמדן לפרוסיה וב- 1762 התחוללו בעיר מהומות אנטי-יהודיות. ב-1808 בשנת 1808 העניק לואי בונאפארטה זכויות-אזרח ל- 500 היהודים שחיו אז בעיר. הזכויות בוטלו עם נסיגת הצרפתים כעבור שמונה שנים ולא חודשו אלא ב- 1842.

בין גדולי הרבנים בעיר היו יעקב אמדן (במאה ה- 18) ושמשון רפאל הירש (במאה ה- 19).

בית-הכנסת הגדול נחנך ב- 1909. בשנת 1930 מנתה הקהילה 1,000 איש, ובשנת 1933, אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה רק 581.

בית הכנסת נהרס בידי הנאצים כנראה במהומות "ליל הבדולח" בנובמבר 1938. היהודים המשיכו לעזוב את העיר, וערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) התגוררו באמדן רק כ- 300 יהודים.

אחרי פרוץ המלחמה גורשו מאמדן היהודים שעדיין חיו בעיר. בתחילת אוקטובר 1941, שולחו 110 יהודים מאמדן לגיטו לודז' בפולין.

אחרי המלחמה שבו כמה יהודים לחיות באמדן. בשנת 1967 התגוררו בעיר ששה יהודים.

רוטרדאם Rotterdam

עיר בדרום מערב הולנד.


בתחילת המאה ה- 17 ביקשה רוטרדאם למשוך אליה אנוסים מאנטוורפן והציעה להם יתרונות רבים, לרבות חופש דת מלא. מועצת העיר חזרה בה תוך שנתיים וה"פורטגזים" שהתיישבו בה בינתיים עקרו לאמסטרדם. קבוצה קטנה נשארה ברוטרדאם ופתחה בית-כנסת.

ב- 1647 השתקעה בעיר משפחת הנגיד דה פינטו וחזרה לחיק היהדות; באותה השנה העניקה העירייה לתושביה היהודים את הזכויות שכבר היו אז ליהודי אמסטרדם. דה פינטו גם ייסד ישיבה, בהנהגת רב הקהילה ר' יאשיה פראדו, ב-1669 הועתקה הישיבה לאמסטרדם. ומאז הנהיגה את עדת הספרדים משפחת דה לא פיניה, סוחרים ובעלי- אוניות.

העדה הוסיפה להתקיים עד 1736. העדה האשכנזית נוסדה בשנות ה-60 של המאה ה-17 בתמיכת ה"פורטוגזים"; רבה הראשון היה יהודה לייב מווילנה. כיוון שלא נתקבלו כחברים בגילדות נאלצו האשכנזים להסתפק במסחר זעיר. מספר האשכנזים גדל בהדרגה, וב-1725 הקימו בית-כנסת נאה (שנהרס בהפצצה גרמנית ב-1940).

הכרזת האמנציפציה (1796) שמה קץ, בין השאר, לשליטתם המוחלטת של הפרנסים בחיי הקהילה. ביישוב המחלוקת הקשה סביבם מילא תפקיד מכריע הרב הראשי של רוטרדם ר' לוי היימן מברסלאו, בעל "פני אריה". החשובים ברבני הקהילה היו ר' יוסף איזאקסון, בתקופת המאבק ברפורמה הדתית במאה ה- 19, והרב ברנהארד לבל ריטר (1928-1885), חוקר ידוע ומתנגד חריף לתנועה הציונית.

בתחילת המאה ה- 19 היו ברוטרדאם 2,100 יהודים, מספר היהודים בעיר הלך וגדל, אגב שיפור מתמיד במצב החומרי והתגברות תהליכי הטמיעה בסביבה הלא-יהודית, ובמפקד תושבים שנערך בעיר בשנת 1940, בימי מלחמת העולם השנייה, חיו ברוטרדאם יותר מ-13,000 יהודים.


תקופת השואה
שנתיים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-1 בספטמבר 1941, נסגרו בתי-הספר הכלליים בהולנד בפני ילדי היהודים, ותוך זמן קצר הוקמה רשת חינוך עצמית, לרבות מוסד לחינוך גבוה.

גירושים המוניים של יהודי הולנד למחנה הריכוז וסטרבורק התחילו בסוף 1942. משם שולחו למחנות השמדה על אדמת פולין הכבושה.


אחרי המלחמה חזרו לרוטרדאם כ-800 יהודים.

בשנת 1969 התגוררו ברוטרדאם 1,300 יהודים, מהם 800 חברים רשומים בקהילה. מכל המוסדות היהודיים לפני השואה נפתח מחדש ברוטרדאם בשנת 1950 רק מושב הזקנים המרכזי. בית כנסת חדש הוקם בתמיכת הממשלה ב-1954; הכיכר הקטנה שלפניו נקראה על-שם אב"נ דוידס שהיה רב הקהילה האחרון וניספה בשואה.

קהילה יהודית קיימת ברוטרדאם בראשית המאה ה- 21.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
אריה לייב בן חיים

Aryeh Leib Ben Hayyim (1741-1809), rabbi, born in Breslau (now Wroclaw, Poland), he lived from childhood in Lissa (now Leszno, Poland) and then was rabbi first in Berlin, then in Emden before moving to Rotterdam in 1781 and remaining there for the rest of his life. A distinguished Talmudist, many noted rabbis addressed to him their queries. His responsa demonstrate a tendency to independent thinking. He also wrote prayers.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
חיים
HAYYIM, BEN HAYYIM, IBN HAYYIM

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה.

המילה העברית for "חיים", חיים הוא שם פרטי פופולרי אשר הפך לשם משפחה נפוץ בכל תפוצות ישראל. בן חיים הוא פטרונים עברי ואיבן חיים הוא המקביל שלו בערבית.

השם חיים אינו מופיע בתנ"ך, אבל הוא שם פרטי יהודי אהוב מאד המופיע בצורות שונות - חי, חיא, יחיא וחיה, כשם של נשים. בימי הביניים הוספת השם חיים לשם הפרטי בעת ברית המילה או מאוחר יותר במהלך החיים במקרה של מחלה קשה או סכנה אחרת הפכה למנהג מקובל בקרב יהודי אשכנז. זה נעשה על מנת להבטיח בריאות טובה וחיים ארוכים.

אצל יהודי ספרד חי הוא גם היום שם פופולרי; יחיא היה נפוץ מאד אצל יהודי תימן. במרוצת הזמן וכתוצאה מהמגעים של היהודים עם עמים אחרים ההיגוי והאיות של השם חיים הושפע ע"י שפות לועזיות. והפף להיים או אים בספרד, היים או היימס בגרמניה ובאלזס, חיים בטורקיה, והאגין באנגליה.

שם זה תורגם ללטינית לצורות ויוס, ויטה, וידל, ולערבית בשם יעיש או עיאש.

השם חיה הפף לחייס.

היהודים אימצו שמות לא יהודיים בעלי צליל דומה לחיים, כגון היימן, הרמן או ויויאן (שהוא תרגום של השם חיים), כשמות נוספים לשמות העבריים שלהם, לרוב במטרה להקל על יחסיהם עם הסביבה הלא יהודית. שמות פרטיים אלה הפכו מאוחר יותר לשמות משפחה. במאה ה-20, חיים מתועד כשם משפחה יהודי עם אלפונס חיים אשר נספה במחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ בזמן מלחמת העולם השנייה.

אחד האיזכורים הראשונים של חיים כשם משפחה מתועד במאה ה-16 בצרפת. הגרסאות בנאין ובנין הם חדשות יותר. בנאין אומץ בשנת 1924 כשם משפחה ע"י משפחה יהודית באלג'ריה ששמה המקורי היה בן חיים; השם בנין מבוסס על בנחיים. היהודים אימצו לעתים קרובות את השם הפרטי חיים כשם משפחה ע"י הוספת סיומות כמו "-סון", "-ביץ", או מילים כמו בן, איבן. בדרך זאת נוצרו שמות משפחה נפוצים בקרב יהודי אשכנז, כמו חיימוביץ וחיימסון, או בקרב יהודסי ספרד והמזרח, כמו איבן חיים, בן חיים, איבן ויוס, איבן יחיא ורבים אחרים.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי חיים כוללים את המלומד הספרדי בן המאה ה-13 אברהם בן יהודה איבן חיים, מחברו של חיבור העוסק בהסברים על הכנת עלי זהב וצבעים עבור איורים של כתבי יד;

את חיים בן חיים, יליד רוסיה אשר עלה לארץ ישראל בשנת 1770; ובמאה ה-18 המטיף הרוסי אברהם בן אריה לב חיים.

לשנו
לשנו Leszno

(בגרמנית ליסה, Lissa)

עיר במחוז פוזנאן, מערב פולין.

הקהילה היהודית


יהודים הגיעו לעיר עם היווסדה ב-1534, וכעבור חמישים שנה בערך קיבלו כתב-זכויות ראשון. ב-1659, בימי מלחמות השוודים, נאלצו לנטוש את העיר לזמן-מה, אך שבו והשתקעו בה, ובית- הכנסת נוסד ב-1685.

הסוחרים היהודים בלשנו היו בקשרי מסחר עם סוחרי ברסלאו, והיו סוחרים גם בירידים הגדולים של לייפציג. במחצית השנייה של המאה ה-18 היה המסחר והתיווך רובו ככולו בידי יהודים; וכך ענף החייטות. רבים עסקו בבורסקאות, בעבודות רקמה ובפרוונות. במלחמת הצפון (1706- 1707) נפגעה יהודי העיר מידי שני הצבאות, וכשפרצה מגיפה בלשנו גורשו היהודים והורשו לחזור רק אחרי שהמגיפה הודברה. ב-1767 נהרס בדליקה כל הרובע היהודי ו-20 יהודים נהרגו. ב-1790 שוב פרצה דליקה וכמחצית הרובע היהודי עלתה באש, לרבות בית-הכנסת ובית-המדרש החדש. כעבור תשע שנים נחנך בית-כנסת חדש.

במחצית השנייה של המאה ה-18, עם ירידתה של פוזנה, נעשתה לשנו הקהילה החשובה ביותר בפולין גדול ול"חכמי ליסה" יצא שם בכל קהילות אירופה. לישיבה נהרו תלמידים מרחבי גרמניה ופולין. בין רבני העיר היו ר' מרדכי בן צבי הירש ויורשו אברהם אבוש ליסה; דוד טבלה, שיצא חוצץ נגד ההשכלה נוסח נפתלי הרץ וייזל; יעקב לורברבאום ושמואל בק, אביו של ליאו בק. עקיבא אייגר למד בליסה בשנים 1790-1780 ורפאל קוש, יליד המקום, היה סגן-נשיא ראשון של המועצה הלאומית בברלין ב-1848, ויו"ר הוועדה המסדרת בפרלמנט הפרוסי. (העיר עברה לשליטת פרוסיה בחלוקת פולין בסוף המאה ה- 18).

ב-1765 מנתה הקהילה כ-5,000 נפש. עם הסיפוח לפרוסיה ועם אובדן השווקים של פולין ורוסיה עקרו רבים למרכז-גרמניה; בסוף המאה ה- 19 נשארו בעיר קצת יותר מ-1,200 יהודים וב- 1921, בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם, ישבו בה כ-320 בלבד.


תקופת השואה

תחת הכיבוש הגרמני לא הוקם גיטו בעיר אך נתמנה "יודנראט". היהודים חוייבו להתייצב מדי יום לעבודות-כפייה. הם גורשו מבתיהם, ובית-הכנסת נהפך למחסן. בדצמבר 1940 נשלחו 300 יהודים לגרודזיסק-מאזובייצקי בגנראל-גובנמאן, ובפברואר 1941 הועברו עם יהודי המקום לגיטו וארשה. בלשנו עצמה פעל מאפריל 1941 עד אוגוסט 1943 מחנה-עבודה ששוכנו בו כ-250 יהודים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

החיים היהודים לא חודשו בעיר אחרי המלחמה ויהודים לא שבו לעיר .

בית הכנסת הראשון נבנה מעץ בשנת 1626 , אך הוא נפגע בשריפות בעיר והוחלף בבית כנסת נרחב במטה ה - 18 . בשנת 1905 נוסף לו צריח גבוה . בית הכנסת חולל ע"י הגרמנים במלחמת העולם השנייה . אחרי המלחמה נפתח בבניין מחסן . בשנת 1993 המבנה שופץ ושוחזר ע"י המוזיאון האזורי ובתוכו יש תצוגה של חיי היהודים בעבר בעיר . בשנת 2006 נפתחה במבנה גם גלריה לאומנות .בחילת המאה ה - 21 נערכו במבנה כמה תערוכות בנושאים יהודיים .

בית העלמין היהודי נפתח בשנת 1626 והיה בשימוש עד לשנת 1939 . הוא נהרס ע"י הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה ואלפי הקברים שנהרסו שימשו לבניית דרכים . בשנות ה - 70 שח המאה ה - 20 נבנה במקום שכונת מגורים . מבית העלמין שרד רק קטע קטן וכן בית ההלווית ובית הקברן מסוף המאה ה - 19 . בית ההלוויות שימש במשך הרבה שנים אחרי המלחמה כבית מלאכה . בשנת 1992 נרשם כבניין היסטורי ובשנים 1993 - 2004 שימש כסניף של המוזיאון היהודי האזורי . אז גם הובאו עליו כ - 400 מצבות שנמצאו בעיר וביישובים באזור , כאשר הישנה שבהן היא משנת 1700 וכן יש 30 משנות המאה ה - 18 .

ורוצלאב

ורוצלאב Wrocław

(בגרמנית - ברסלאו, Breslau)

עיר בשלזיה, פולין. עד 1945 במחוז שלזיה תחתית, בגרמניה. העיר מהווה את בירת המחוז .

עיקרים בשנת 2016

שלזיה נקרעה בשנת 1945 מגרמניה וסופחה לפולין , כולל העיר ורוצלב . יש בה קהילה יהודית קטנה שחברים בה 300 יהודים . הקהילה מפעילה 2 בתי כנסת . כ - 10 אלפים היהודיפ שחיו בה בשנת 1939 הושמדו ברובם בשואה .

הישוב היהודי

יישוב יהודי היה במקום במאה ה- 13, בחסות דוכס ברסלאו היינריך הרביעי. ב- 1347 הועברה הקהילה היהודית לשיפוט העירייה, וגורשה מהעיר פעמיים בתריסר השנים שלאחר מכן. יהודים מתו על קידוש השם, והאחרים גורשו באשמת חילול "לחם הקודש".

איסור הישיבה בעיר נמשך עד 1744. בימי הירידים השנתיים, שיהודים הורשו לבקר בהם, פעלו אירגונים מיוחדים של יהודים: "פרנסי היריד" - לקשר עם השלטונות, "דייני היריד" - לפתרון סכסוכים במקום, ובענייני כשרות טיפל "ועד היריד". היהודים שנשאו משרות אלה נעשו בהדרגה תושבים קבועים בורוצלאב.

בשנת 1741 עברה ורוצלאב לידי פרוסיה, וכעבור שלוש שנים הותר בה ארגון יהודי קהילתי של 12 משפחות, ובראשם הרב ראובן גומפרץ (ברוך וזל). בזכויות המגורים ליהודים נוצרו דרגות שונות של חסות, והנהגת הקהילה היתה נתונה בידי המיעוט - העשירים בעלי "הזכויות הכלליות" - שהיו על משפחותיהם חברי הקהילה הרשמיים.

בראשית מאה ה- 19 נטתה הקהילה ברובה ל"השכלה" ולרפורמה, והוקמו בתי-ספר יהודים עממיים ברוח הזמן, חרף התנגדותו של הציבור החרדי. עם הכרזת האמנציפציה בפרוסיה בשנת 1812 נתחזקה גם מגמת ההתבוללות, והמאבק בין הזרמים בקהילה החריף. בראש החרדים עמדו הרב שלמה טיקטין ובנו גדליה, ובראש הרפורמים - אברהם גייגר. בשתי העדות התנהלה פעולה ערה בתחומי הדת והתרבות, בהנהגת גדולי תורה ומחקר כמו יוסף יונה פרנקל, ישעיה בן יהודה לייב ברלין (פיק), פרדינאנד רוזנטאל, משה הופמן וב' האמבורגר (עד לגירושו לפולין ב- 1943) - כל אלה מצד החרדים; ואברהם גייגר, עמנואל יואל, יעקב גוטמן, הרמאן פוגלשטיין וריינהולד לוין מצד הליברליים.

בעיר פעל גם חוג לספרות עברית (בין השאר, רפאל פירסטנטאל, יואל לווה-בריל, שלמה פופנהיים ודוד זאמושץ), חוגי קריאה וספרייה שעברה במרוצת הזמן לרשות הקהילה. בית המדרש המודרני הראשון לרבנים, שייסד ב- 1854 זכריה פרנקל, היה מרכז חשוב לחקר היהדות עד 1938 ופירסם את הירחון המדעי הגדול "מונאטסשריפט פיר געשיכטע אונד ויסנשאפט דעס יודנטומס".

בוורוצלאב, אז ברסלאו, הוקמה אגודת-הסטודנטים היהודית הראשונה "בלאו-וייס" (תכלת- לבן) ב- 1912, ויצאו לאור שני עיתונים יהודיים. אחרי מלחמת-העולם הראשונה קרסה רשת החינוך היהודי, החרדי והרפורמי כאחד.

בעיר פעל ההיסטוריון צבי היינריך גרץ ( 1817 - 1891), ובה נולד המנהיג הסוציאליסטי פרדינאנד לאסאל (1825 - 1864).

ב- 1900 מנתה האוכלוסיה היהודית בעיר כ- 20,060 נפש, וכמספר הזה ב- 1933, ערב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.

בנובמבר 1938, תחת שלטונה של המפלגה הנאצית בגרמניה, הושם הקץ לפעולות התרבות, החינוך והחברה בקרב הציבור היהודי בברסלאו. ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר 1938) נהרסו כל בתי-הכנסת, פרט לאחד, וכל בתי-הספר היהודיים. יהודים רבים עזבו את ברסלאו.

ערב מלחמת העולם השנייה (1939) חיו בעיר 10,300 יהודים.


תקופת השואה

מספטמבר 1941 גירשו הגרמנים את היהודים מבתיהם וריכזו אותם ב"בתי יהודים" לפני שילוחם למחנות-מעבר בדרך לאושוויץ. מאפריל 1942 שילחו הגרמנים את היהודים שעוד נותרו בעיר ישר למחנות אושוויץ, סוביבור וטרזיינשטאדט. ב-1943 נשארו בעיר רק כמה זוגות מעורבים וכמה ילדים.

אחרי המלחמה

בתום המלחמה הועברה שלזיה מגרמניה לפולין וסופחה אליה , כולל העיר ורוצלב , כעונש על מעשי הגרמנים במלחמת העולם השניה .

אחרי המלחמה חזרו מטרזיינשטאדט רק 200 יהודים מתוך 3,800 יהודי וורוצלאב ששולחו לשם.אולם יהודים רבים הגיעו משנת 1946 לורוצלב בעיקר מאלו שחזרו מבריה"מ ולא היה להם מקום מגורים . הם יושבו בעיר וקיבלו דירות של הגרמנים שגורשו ע"י הפולנים והרוסים לגרמניה .

בית-העלמין הישן מ- 1761 נהרס. ארכיון הקהילה נשתמר והועבר ב- 1945 למכון ההיסטורי היהודי בווארשה.

בשנת 1960 נתחדש היישוב היהודי בוורוצלאב, כשהתיישבו שם יהודים מפולין, והקהילה מנתה 1,200 משפחות, הם הפעילו שלושה קואופראטיבים.

ב- 1967 פעל בעיר בית-ספר יהודי, יסודי ותיכון כאחד.

יהודי וורוצלאב עלו ברובם לישראל אחרי מלחמת ששת הימים.

ב- 1974 עוד ישבו בוורוצלאב 3,000 יהודים.

בשנת 1993 הוקמה מחדש הקהילה היהודית על בסיס הקהילה שהייתה קיימת בשנים 1993 - 1946 . בקהילה כיום 300 חברים והיא מחזיקה 2 בתי כנסת . בראש הקהילה עומד בשנת 2016 אלכסנדר גלייצ'ביץ' -
Aleksander Gleichgewicht והרב הראשי הינו טיסון הרברגר ( Tyson Herberger )

ברלין

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

עיקרים לגבי הקהילה היהודית אחרי מלחמת העולם השנייה 


בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

תולדות הקהילה היהודית


עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.
 

הקהילה היהודית בשואה


בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

הקהילה היהודית אחרי השואה


חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

הפיתוח המואץ של הקהילה היה לאחר נפילת חומת ברלין ואיחוד עם העיר המזרחית . בשנת 2007 לפי נתוני הארגונים היהודיים, האוכלוסייה היהודית בעיר מנתה כ- 50 אלף נפש , חלק מהם מהגרים מברית המועצות לשעבר וכן ישראלים רבים , לפי הערכה כ - 15 אלף . בברלין ישנם 7 בתי כנסת פעילים . הארגון המרכזי של יהודי גרמניה ומערכת העיתון היהודי גוייש אלגמיינה נמצאים בעיר , כמו עשרות ארגונים יהודיים וכלל ארציים . 

בעיר ישנה מערכת חינוך יהודית הכוללת גני ילדים ובתי ספר יסודיים ותיכוניים. בשנת 2003 נפתחה מכללה על ידי טורו - קולג מארצות הברית וישיבה השייכת לקהילה החרדית עדת ישראל . גם חב"ד פתחו מקומות חינוך משלהם .

שני מרכזים קהילתיים פועלים בעיר . הם שופצו ונותנים חסות לפעילות חברתית - תרבותית ענפה , כולל הצגות , קונצרטים ,סרטים , הרצאות , תערוכות ופסטיבל לפעילות חברתית - תרבותית ענפה . היא כוללת הצגות , קונצרטים , הרצאות , תערוכות ופסטיבל קולנוע יהודי שנתי . יש לכך מדריך אירועים חודשי .

בתאטראות בעיר מוצגים לעתים מופעים עם תוכן יהודי , כולל להקות ותזמורות ישראליות. בעיר הוקמה להקת תאטרון יהודית בהנהלת דן להב ונבנה אולם להצגות המכיל כ - 250 מקומות .

בית הכנסת הגדול והמפואר שנהרס בשואה שופץ ומשמש כמקום תפילה ופעילויות חברתיות - תרבותיות . במרתף הבניין שוכן המוזאון לתולדות יהודי ברלין .

בשנת 1989 חודשה הקהילה החרדית - עדת ישראל שכוללת בית כנסת , ישיבה , בית קפה כשר , מרכול כשר המספק גם ארוחות ויין. עבור הישראלים המתגוררים בעיר , יוצא לאור על ידי אלון וייס עלון דו חודשי בגרמנית ובעברית שכולל מידע על אירועים ,עבודה ואימפורמציה חשובה נוספת . הוא מארגן שני מפגשים חודשיים לישראלים . עלון דומה מוציא אבי עפרוני . 

בשנת 2007 נפתח בית חב"ד בהנהלת הרב יהודה טייכל . הוא מפעיל שרותי דת , בית כנסת , מקווה , גן ילדים , בית ספר , חינוך מבוגרים , מסעדה כשרה ובית תמחוי לנזקקים .

בעיר ממוקם המוזאון היהודי המרכזי בגרמניה .

בברלין הוקמו מספר רב של אנדרטאות לזכר נרצחי השואה . בשנת 2005 נחנכה אנדרטה גדולה וגם על מדרכות רבות בעיר הונצחו אלפי יהודים ליד הבתים שבהם הם גרו לפני שנרצחו . ישנם בעיר רחובות על שמות יהודים מפורסמים כמו מנדלסון , שפינוזה , היינה , מהלר ועוד .

בעיר ממוקמת שגרירות ישראל מאז שנת 1999 , כאשר אוחדה גרמניה .

בבית העלמין היהודי הגדול יש מעל 11,500 מצבות וקבורים בו יהודים מפורסמים כמו מנדלסון ורבים אחרים .

ליד הגטו היהודי במזרח גרמניה לשעבר , יש בית כנסת ליברלי - שמרני ששופץ ומתפקד .

יהודי העיר עוסקים במגוון רחב של עיסוקים כמו קולינריה , בידור , מוזיקה , הדרכת טיולים באתרי העיר היהודיים הרבים ועוד .

 

אמדן

אמדן

Emden

עיר במדינת סאקסטניה תחתית, גרמניה. 

מסורת מקומית קשרה את ראשית היישוב היהודי במקום בגולי בית-ראשון ושני, אבל ידיעה של ממש על יהודים באמדן קיימת רק מן המחצית השנייה של המאה ה- 16, בספר "צמח דוד" של דוד גאנז מבני התקופה.

בסוף המאה ה- 16 התלוננו העירונים על שמתירים ליהודים לחיות על-פי דתם בפרהסיה ולהתהלך בלי אות-קלון.

אנוסים מפורטוגאל בדרכם לאמסטרדאם היו עוברים את אמדן ונמצאו ביניהם שהשתקעו בה וחזרו ליהדות. אחד מרבני העיר, משה אורי הלוי, שימש כ"חכם" ראשון בעדת הפורטוגלים באמסטרדאם. מועצת העיר העדיפה את המהגרים מפורטוגאל אבל הדוכס השליט מנע פגיעה באשכנזים הוותיקים.

בשנת 1744 סופחה אמדן לפרוסיה וב- 1762 התחוללו בעיר מהומות אנטי-יהודיות. ב-1808 בשנת 1808 העניק לואי בונאפארטה זכויות-אזרח ל- 500 היהודים שחיו אז בעיר. הזכויות בוטלו עם נסיגת הצרפתים כעבור שמונה שנים ולא חודשו אלא ב- 1842.

בין גדולי הרבנים בעיר היו יעקב אמדן (במאה ה- 18) ושמשון רפאל הירש (במאה ה- 19).

בית-הכנסת הגדול נחנך ב- 1909. בשנת 1930 מנתה הקהילה 1,000 איש, ובשנת 1933, אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה רק 581.

בית הכנסת נהרס בידי הנאצים כנראה במהומות "ליל הבדולח" בנובמבר 1938. היהודים המשיכו לעזוב את העיר, וערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) התגוררו באמדן רק כ- 300 יהודים.

אחרי פרוץ המלחמה גורשו מאמדן היהודים שעדיין חיו בעיר. בתחילת אוקטובר 1941, שולחו 110 יהודים מאמדן לגיטו לודז' בפולין.

אחרי המלחמה שבו כמה יהודים לחיות באמדן. בשנת 1967 התגוררו בעיר ששה יהודים.

רוטרדאם
רוטרדאם Rotterdam

עיר בדרום מערב הולנד.


בתחילת המאה ה- 17 ביקשה רוטרדאם למשוך אליה אנוסים מאנטוורפן והציעה להם יתרונות רבים, לרבות חופש דת מלא. מועצת העיר חזרה בה תוך שנתיים וה"פורטגזים" שהתיישבו בה בינתיים עקרו לאמסטרדם. קבוצה קטנה נשארה ברוטרדאם ופתחה בית-כנסת.

ב- 1647 השתקעה בעיר משפחת הנגיד דה פינטו וחזרה לחיק היהדות; באותה השנה העניקה העירייה לתושביה היהודים את הזכויות שכבר היו אז ליהודי אמסטרדם. דה פינטו גם ייסד ישיבה, בהנהגת רב הקהילה ר' יאשיה פראדו, ב-1669 הועתקה הישיבה לאמסטרדם. ומאז הנהיגה את עדת הספרדים משפחת דה לא פיניה, סוחרים ובעלי- אוניות.

העדה הוסיפה להתקיים עד 1736. העדה האשכנזית נוסדה בשנות ה-60 של המאה ה-17 בתמיכת ה"פורטוגזים"; רבה הראשון היה יהודה לייב מווילנה. כיוון שלא נתקבלו כחברים בגילדות נאלצו האשכנזים להסתפק במסחר זעיר. מספר האשכנזים גדל בהדרגה, וב-1725 הקימו בית-כנסת נאה (שנהרס בהפצצה גרמנית ב-1940).

הכרזת האמנציפציה (1796) שמה קץ, בין השאר, לשליטתם המוחלטת של הפרנסים בחיי הקהילה. ביישוב המחלוקת הקשה סביבם מילא תפקיד מכריע הרב הראשי של רוטרדם ר' לוי היימן מברסלאו, בעל "פני אריה". החשובים ברבני הקהילה היו ר' יוסף איזאקסון, בתקופת המאבק ברפורמה הדתית במאה ה- 19, והרב ברנהארד לבל ריטר (1928-1885), חוקר ידוע ומתנגד חריף לתנועה הציונית.

בתחילת המאה ה- 19 היו ברוטרדאם 2,100 יהודים, מספר היהודים בעיר הלך וגדל, אגב שיפור מתמיד במצב החומרי והתגברות תהליכי הטמיעה בסביבה הלא-יהודית, ובמפקד תושבים שנערך בעיר בשנת 1940, בימי מלחמת העולם השנייה, חיו ברוטרדאם יותר מ-13,000 יהודים.


תקופת השואה
שנתיים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-1 בספטמבר 1941, נסגרו בתי-הספר הכלליים בהולנד בפני ילדי היהודים, ותוך זמן קצר הוקמה רשת חינוך עצמית, לרבות מוסד לחינוך גבוה.

גירושים המוניים של יהודי הולנד למחנה הריכוז וסטרבורק התחילו בסוף 1942. משם שולחו למחנות השמדה על אדמת פולין הכבושה.


אחרי המלחמה חזרו לרוטרדאם כ-800 יהודים.

בשנת 1969 התגוררו ברוטרדאם 1,300 יהודים, מהם 800 חברים רשומים בקהילה. מכל המוסדות היהודיים לפני השואה נפתח מחדש ברוטרדאם בשנת 1950 רק מושב הזקנים המרכזי. בית כנסת חדש הוקם בתמיכת הממשלה ב-1954; הכיכר הקטנה שלפניו נקראה על-שם אב"נ דוידס שהיה רב הקהילה האחרון וניספה בשואה.

קהילה יהודית קיימת ברוטרדאם בראשית המאה ה- 21.