דלג לתוכן האתר >

דז'ו ראשקוי

Dezso Raskai (born Desider Reach) (1866-1944?), urologist, born in Budapest, Hungary (then part of the Austrian Empire) who studied at the Universities of Budapest and Vienna. Raskai became lecturer (Privatdozent) at the University of Budapest and physician-in-chief of the urology divisions of several hospitals in Budapest. His numerous works were published both in Hungarian and in German. They include: "A cystitis aetiologiaja" (1900); "A hugycsoszukuletek korszovettana" (1901); "Az eromuvi hugycsoszukuletek" (1908); "Tanulmanyok a dultmirigy megnagyobbodasarol" (1901-1905); "Vesevizsgalati modszerek" (1911); "Ueber Harnroehrenstrikturen" (1912); "Die Rolle des Influenzabazillus bei Erkrankungen der Urogenitalapparate" (in "Virchow's Archiv", 1913); "Metschnikoff-tanulmany" ("Metchnikoff Study", 1932); "Az urologia magyar uttoroi" ("Hungarian Pioneers of Urology", 1933). Raskai converted to Christianity.

בודפשט

 Budapest

בירת הונגריה.

העיר קיימת רשמית משנת 1872, עם מיזוג שלוש הערים בודה (BUDA), אובודה (OBUDA) ופשט (PEST). ב ו ד ה (BUDA) בגרמנית, בתקופות קדומות: אופן (OFEN). במקורות העבריים: אובן, בודן, בודרו.

ראשית המאה ה-21

כ-80,000 עד 100,000 יהודים חיים בהונגריה, הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרכז אירופה. יותר מ-80% מיהודי הונגריה חיים בעיר הבירה בודפשט. ניתן למצוא קהילות יהודיות קטנות יותר באזורים הסמוכים של דברצן (Debrecen), מיסקולץ' (Miskolc), סגד (Szeged), ניירגיהאז (Nyiregyhaza).

מבין עשרת אלפים ניצולי השואה החיים בהונגריה, רובם המכריע מתגוררים בבודפשט. מאז 2013, מאות יהודים עזבו את הונגריה עקב העלייה באנטישמיות. רבים התיישבו בוינה (Vienna). הרובע היהודי המסורתי של בודפשט ממוקם ברובע VII. ברובע זה מספר אתרים היסטוריים יהודיים, חנויות ומסעדות כשרות.

בעקבות קריסת הקומוניזם ב-1989 נפתחו מחדש ארגונים יהודיים אחדים. הארגון הגדול ביותר המשרת את הקהילה היהודית בבודפשט הוא "מאזיהיש" ("Mazsihisz"), הפדרציה של הקהילות היהודיות בהונגריה. מגוון שירותים חברתיים ניתנים על ידי "ועדת ההפצה המשותפת" וכן על ידי "קרן לאודר".

שירותי בריאות ורפואה ניתנים על ידי בית החולים היהודי צדקה ועל ידי מוסד סיעודי ושני מרכזים לטיפול בקשישים. בין מוסדות הדת הרבים בעיר, נמצא מקווה היסטורי ומגוון מסעדות כשרות. בבודפשט יש גם למעלה מעשרה אִטליזים כשרים, מאפיות וגם מפעל מצות.

מדי שנה מתקיימים בבודפשט מספר אירועים יהודיים: חברתיים ותרבותיים. פסטיבל הקיץ היהודי מעלה מגוון מופעים, לרבות קונצרטים, מופעי מחול וסרטים.

הקהילה היהודית מעלה גם תכניות חברתיות וחינוכיות רבות לילדים ולצעירים.

הארגונים הפופולריים ביותר הם "בני ברית", "ויצו", "נוער ציוני" ("UJS"), "בני עקיבא" ומועדון האתלטיקה "מכבי". בכל קיץ, כ-1,500 חניכים מעשרים מדינות ויותר משתתפים במחנה סרוואס (Szarvas).

מאז נפילת הקומוניזם, חלה התעוררות של חיי הדת היהודיים בבודפשט. עד המאה ה-21 פעלו בעיר לא פחות מ-20 בתי כנסת, שייצגו מגוון תנועות כולל אורתודוקסים, חב"ד ליובאוויטש, ניאולוג (רפורמים וקונסרבטיבים) וליברלים.

ישנם גם בתי כנסת הממוקמים בערים המחוזיות מישקולץ (Miskolc) ודברצן (Debrecen). בשנת 2003 סלומו קובס (Slomo Koves) מונה לרב האורתודוקסי הראשון שהוסמך בהונגריה מאז השואה.

בבודפשט יש גני ילדים יהודיים רבים, בתי ספר יסודיים ותיכונים. שלושת בתי הספר התיכוניים היהודיים הם: לאודר ג'אבנה, ווסלני (Wesselenyi) ואנה פרנק.

לאודר ג'אבנה (Lauder Javne) ממוקמת בקמפוס של חמישה דונם ונפתחה בשנת 1990. היא אינה עדתית ונמצאת בחסות קרן רונלד ס' לאודר. אוניברסיטת בודפשט למדעי היהדות הוקמה בשנת 1877 כסמינר נאולוגי לרבנים. תכניות ללימודי יהדות מוצעות במספר אוניברסיטאות, כולל אוניברסיטת אוטווֹס לורנד (Eotvos Lorand), בית הספר הגדול ביותר להשכלה גבוהה בהונגריה, האקדמיה ההונגרית למדעים והאוניברסיטה האירופית המרכזית אשר הוקמה על ידי ג'ורג' סורוס, יליד הונגריה. תכניות חינוך יהודיות מוצע גם ב"בית פרץ" – מרכז החינוך היהודי, בבית הספר של הקרן האמריקאית ובמרכז החינוך והנוער היהודי "הִלל".

עיר הבירה בודפשט עשירה בתרבות ובהיסטוריה, וקיימים בה מבנים אחדים, מונומנטים ומרכזי תרבות, כולל מספר נקודות עניין יהודיות. אחד המקומות הוא המרכז להנצחת השואה, המנציח את קורבנות השואה במלחמת העולם השנייה. המרכז ממוקם מחוץ לרובע היהודי המסורתי ושוכן ליד בית הכנסת פאווה (Pava) בו הוא נמצא מאז 2004. בשנת 2005 הוענק למוסד פרס ניבו (Nivo Prize) לאדריכלות, על שיקום אנדרטה היסטורית. המוזיאון היהודי של העיר הוא השני בגודלו באירופה כולה. המוזיאון פועל בחסות הברית של הקהילות היהודיות בהונגריה. בשנת 1942, שני עובדים החביאו חפצים יקרי ערך מהמוזיאון במרתף המוזיאון הלאומי של בודפשט. בתקופת הכיבוש הגרמני שימש המבנה כמעבר מילוט, שכן שערו היה מחוץ לגבולות הגטו. בנוסף, תיאודור הרצל נולד בבניין שעמד בעבר במקום הנוכחי של המוזיאון. אחד מאתרי התרבות היהודיים המשמעותיים ביותר בבודפשט הוא "עץ החיים", פסל הזיכרון לשואה, בפארק עמנואל ראול ולנברג. על שלושים אלף דפים חרוטים שמותיהם של יהודים שנהרגו או נעלמו במהלך השואה.

שני אתרים חשובים נוספים המנציחים את קורבנות השואה ומאורעות מלחמת העולם השנייה הם פסלו של ראול ולנברג והנעליים על גדות הדנובה. ראול ולנברג היה דיפלומט שוודי שהציל יהודים רבים בכך שעזר להם להימלט מהגירוש. הנעליים על גדות הדנובה הם אנדרטה המורכבת משישים זוגות של נעלי מתכת משובצות בבטון. האנדרטה הוקמה בשנת 2005, היא מנציחה את הקורבנות היהודים ההונגרים שנהרגו על ידי אנשי מיליציות צלב החץ, המפלגה הלאומית הסוציאליסטית הפרו-גרמנית שפעלה בהונגריה בין השנים 1944 ו-1945.

בנוסף למרכזי תרבות ואנדרטאות ישנן מספר נקודות ציון יהודיות. בלב בודפשט ממוקם מלון המלך – אחד המלונות הפרטיים היהודיים הראשונים בבודפשט ברמת שלושה כוכבים. בעוד שהמלון שופץ וחודש, הבניין עצמו הוא בן יותר ממאה שנים.

בצפון בודפשט נמצאת הקפלה היהודית מימי הביניים, בית תפילה ספרדי קטן אשר נבנה מחדש מהריסותיו במאה ה-18.

במהלך המצור על בודפשט ב-1686, נהרסו כליל רבים מהמבנים היהודיים של העיר. תפקידה המקורי של הקפלה לא נחשף עד החפירות בשנות ה-60 של המאה ה-20, אז נחשפו אבן הראשה של בית הכנסת והמצבות החקוקות בעברית. אתר דתי היסטורי נוסף הוא בית הכנסת ברחוב דוהאני (Dohany), שנחנך בשנת 1659, בית הכנסת מעוצב בסגנון מורי והוא בית הכנסת השני בגודלו בעולם.

בית הקברות ברחוב קוזמה (Kozma) עדיין משרת את הקהילה היהודית של בודפשט. בית הקברות הזה הוא הגדול ביותר בבודפשט ובין הגדולים באירופה. המונומנטים והמאוזוליאום הייחודיים שלו משכו מבקרים רבים מאז פתיחתו ב-1891.

ישנן שלוש הוצאות לאור מרכזיות המשרתות את הקהילה היהודית של בודפשט ושל הונגריה. השבועון Uj Elet (חיים חדשים) הוא כתב העת הרשמי של "מאזיהיש" ("Mazsihisz"); ה-""Szombat ("שבת") מספק חדשות ומידע על החיים היהודיים בהונגריה וכן בנושאים בינלאומיים, וה-"Mult es Jovo" ("עבר ועתיד"), הוא כתב עת תרבותי ואינטלקטואלי.


המתישבים היהודים הראשונים באו למקום מגרמניה ומארצות הסלאווים במחצית השנייה של המאה ה-12 לערך. ב-1279 רוכזו בגיטו, חויבו לענוד טלאי אדום ומשרות ציבוריות נסגרו בפניהם. במאה ה-14 גורשו פעמיים, פעם בעקבות "המגפה השחורה" (1348) ופעם בלחץ הכנסיה. אף משהותרה שיבתם לעיר, הוטלו עליהם הגבלות שונות. במאה ה-15 הייתה בודה לקהילה הראשית במדינה: זכויות היהודים הוכרו, לקהילה ניתנו סמכויות של שלטון פנימי עצמאי, ולראש הקהילה - סמכות של מנהיגות על היהדות ההונגרית כולה. בתקופה זו עסקו יהודי בודה בעיקר במסחר וריכזו בידיהם את כל היצוא לגרמניה ולצ'כיה.

ב-1526 נכבשה בודה על-ידי הטורקים. רוב היהודים (כ-2,000 איש) הוגלו לטורקיה, ומיעוטם הצליחו להימלט לקהילות מערב הונגריה שלא נפלה בידי הטורקים. היישוב היהודי התחדש ב-1541, ולמרות המיסים הכבדים שהוטלו על הקהילה, גדלה זו והייתה לחשובה והעשירה ביותר במדינה. היהודים עסקו במסחר ובכספים ותפשו משרות חשובות במינהל האוצר. ב-1660 מנו קהילות האשכנזים והספרדים כ-1000 איש.

ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר. יהודי בודה נפגעו קשה במצור ששמו על העיר האוסטרים ובעלי-בריתם. כמחצית מן התושבים היהודים שתמכו בטורקים נספו. הרובע היהודי נבזז וספרי תורה הועלו באש. מתוך כ-1,000 יהודים שחיו אז בעיר נספו כ-500 וכ-250 נשבו והוגלו. תחת השלטון האוסטרי הוגבלו צעדיהם בלחץ תושבי העיר והם גורשו ממנה ב-1746 על-ידי הקיסרית מריה תרזיה. זכות המגורים חודשה רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני את שערי הערים החפשיות בהונגריה להתיישבות יהודית. הקהילה לא חזרה למעמדה הקודם עד למחצית השנייה של המאה ה-19 (אז עלה מספר המשפחות היהודיות בה ל-7,000).

במחצית השנייה של המאה ה-18 נוסדה החברה קדישא; עד 1869 נבנו בבודה ארבעה בתי- כנסת (בסוף המאה ה-19 נבנו שניים נוספים); הרב הראשון שנזכר במקום במאה ה-15, היה עקיבא בן מנחם הכהן, שנודע בשם "נשיא". במחצית השנייה של המאה ה-17, בימיו של אפרים בן יעקב הכהן, הייתה בודה המרכז החשוב של השבתאות בהונגריה. משה קוניצר (KUNITZER), מחלוצי ההשכלה היהודית בהונגריה, שימש גם רב ראשי במקום בשנים 1837- 1828.


א ו ב ו ד ה (OBUDA)

נקראה גם אקווינקום (AQUINCUM) ברומית, אלטן אופן (ALTEN-OVEN) בגרמנית, ובמקורות היהודיים אובן ישן.

במאה ה-15 הייתה באובודה קהילה יהודית, אך כל יהודיה הוגלו לאחר הכיבוש הטורקי ב- 1526 ע"י הסולטאן סולימן לטורקיה.

ב-1712 נתחדש היישוב היהודי על-ידי יעקב לוב (LOB), וב-1727 כבר נימנו במקום 24 משפחות יהודיות, שהתגוררו בעיר בחסות הרוזנת זיצ'י (ZICHY). כתב החסות (שהוכר גם על-ידי החצר המלכותית ב-1766) העניק להם חופש מלא בתחום הדת, זכויות מסחר כנגד תשלום מיסים מיוחדים ורשות להתגורר בכל מקום בעיר (היישוב היחידי בהונגריה שהעניק זכות זו ליהודים).

יהודי אובודה עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות שונות; בתי החרושת לאריגים שהקימו היהודים באובודה (ומפעלי גולדברגר בתוכם) נודעו בכל רחבי הונגריה.

בית הכנסת הראשון נבנה ב-1738, וב-1770 נוסדה החברה קדישא. ב-1820 נחנך בית הכנסת הגדול שברחוב לאיוש (LAJOS), אחד הנודעים שבתחומי הקיסרות ההאבסבורגית. כמו כן הקימה הקהילה בית חולים ב-1772 ובית ספר שנבנה בלחץ הקיסר יוזף השני אך נסגר משום סירוב ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורים נוצריים. במחצית המאה ה-19 התמעטה חשיבותה של קהילה זו, ורבים מחבריה עברו לפשט.


פ ש ט (PEST)

יהודים נזכרים בפשט לראשונה ב-1406; ב-1504 היו בבעלותם בתים ואדמות, אך לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1686, נאסרה ישיבתם במקום. הבסיס ליישוב החדש הונח על-ידי יהודים שגורשו מבודה ב-1746. ישיבתם הותרה באופן רשמי רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני (1790-1780) את שערי הערים בהונגריה בפני התיישבות יהודית. לאחר מות הקיסר חודשו ההגבלות על התיישבות יהודית, אך מחשש לשיבוש המסחר בעיר, הותרה ישיבתם של יהודים מסוימים על-פי בחירת שלטונות העיר. רוב היהודים התרכזו ברובע ארז'בט-וארוש (ERZSEBETVAROS, שעד לשואה היו רוב תושביו יהודים). היהודים הקימו בתי-חרושת ועסקו במסחר.

ב-1821 הוכרה קהילת פשט רשמית והחלה תופשת מקום מרכזי בחייהן של קהילות הונגריה. קהילת פשט מילאה תפקיד נכבד במהפכה הלאומית ההונגרית (הידועה גם בשם "המהפכה הליברלית") שכוונה כנגד המשטר ההאבסבורגי. יהודים רבים הצטרפו ללוחמי החופש, וסכומים ניכרים נתרמו על-ידי הקהילה. לאחר כשלון המרד והתארגנותו של המשטר החדש בהונגריה והשגת ה"פשרה" עם אוסטריה ב-1867, נחקק חוק שהעניק שוויון מוחלט לכל התושבים היהודיים. למרות זאת, הוטלו על יהודי פשט מיסים כבדים, חלק מן המס הכבד בו חויבו כל קהילות הונגריה בעקבות השתתפותן במרד.

ב-1867 יזמה קהילת פשט את כינוס הקונגרס היהודי הארצי שמטרתו הייתה לדון בחילוקי הדעות המתמשכים בין חרדים למשכילים בנושאי ארגון הקהילות והאוטונומיה שלהן בעניני דת וחינוך. בעקבות הקונגרס נוצרו שלושה טיפוסי קהילות בהונגריה: החרדים, שסרבו לקבל כל סטייה מן ההלכה היהודית ופרשו מן הקונגרס, הנאולוגים - עמם נמנו רוב יהודי הבירה - שארגנו את קהילותיהם בהתאם לתקנות הקונגרס, וקהילות הסטאטוס-קוו שביקשו להימנע מנקיטת עמדה כדי שלא לגרום לפילוג. קהילת פשט הקימה שורה ארוכה של מוסדות סעד כגון מעונות לזקנים וחולים, בית יתומות (נוסד ב-1867 והיה הראשון מסוגו בהונגריה), מעון חרשים-אלמים ( נוסד ב-1876) ובתי חולים (הראשון שבהם הוקם ב-1841).

בית התפילה הראשון בפשט הוקם ב-1784 ברחוב קיראי. נבנו בתי כנסת רבים נוספים, ביניהם בתי כנסת נפרדים לפלג האורתודוקסי ובית כנסת למתפללים בנוסח ספרד. ב-1859 הוקם בית הכנסת הגדול ברח' דוהאן' (DOHANY) המכיל כ-3000 מקומות ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה.

בית הספר הראשון בפשט נפתח ב-1814 ולמדו בו לימודי דת ולימודי חול בגרמנית. מלבדו פעלו בתי ספר יהודיים פרטיים נוספים, וכן דאגה הקהילה למורי דת גם בבתי הספר הלא- יהודיים. בין שתי המלחמות הקיפה מערכת החינוך של הקהילה 15 מוסדות, בהם למדו כ- 3600 תלמידים ,פרט לקהילה האורתודוקסית, שמנתה בתקופה זאת כ-10,000 יהודים והקימה מוסדות חינוך וסעד נפרדים.


ב-1872 אוחדו שלוש הערים בודה, פשט ואובודה. להלן ידובר על "קהילת בודאפשט" למרות שהקהילות היהודיות שמרו על עצמאותן.

בודפשט

ב-1877 נפתח בבודאפשט בית-המדרש לרבנים, אחד המוסדות החשובים בעולם להכשרת רבנים, שמטרתו היתה שילוב לימודי רבנות עם השכלה כללית. הוא תפש מקום מרכזי בעיצובה של יהדות הונגריה המודרנית והוחרם על-ידי היהדות האורתודוקסית. המורים שלימדו בו היו חוקרים ומלומדים ידועי-שם, ביניהם יצחק גולדציהר (IGNAZ GOLDZIHER, 1921-1850) מייסד האקדמיה ללימודי האיסלם המודרני, מזכיר הקהילה הנאולוגית בבודאפשט בין 1904-1874 ויוזם הקמת ה"חברה היהודית-הונגרית לספרות" (TARSULAT ISRAELITA MAGYAR IRODALMI) שפעלה להפצת התרבות היהודית בקרב הציבור הרחב על- ידי הרצאות, פרסומים, וביניהם התרגום היהודי הראשון של התנ"ך להונגרית. בהוצאת בית-המדרש הוצאו פרסומים ומחקרים שונים כגון כתב-העת היהודי-הונגרי "מדיאר ז'ידו סמלה" (SZEMLE MAGYAR ZSIDO); ומתוכו צמחה האגודה לספרות יהודית בהונגריה, שגם יסדה את המוזיאון היהודי-הונגרי.

בבירה יצאו לאור עיתונים יהודיים רבים (העיתון היהודי הראשון בשפה ההונגרית היה השבועון "היהודי ההונגרי" (ISRAELITA MAGYAR), בצד התפקיד החשוב שמילאו היהודים ביסודם ועריכתם של חשובי העיתונים בהונגריה, למשל העיתון "מערב" (NYUGAT).

ב-1903 נוסדה בבודאפשט אגודת הסטודנטים הציונית "מכביה", וקבוצה ראשונה מחבריה עלתה לארץ ישראל סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.

באוגוסט 1919 פקד את הונגריה גל של אנטישמיות (הידוע בשם "הטרור הלבן") בעקבות כשלון ההפיכה הקומוניסטית ותפיסת השלטון על-ידי האדמירל מיקלוש הורטי (MIKLOS HORTHY). קורבנותיהם העיקריים של הכנופיות הצבאיות, שנתארגנו לשם "טיהור" הארץ מהקומוניסטים ושותפיהם היו יהודים. עם כניסתו של הורטי לבודאפשט ב-14 בנובמבר 1919, פוטרו פקידים יהודיים בשרות הממשלתי והצבאי, נאסר על יהודים לסחור בטבק וביין, ומוסדות המדע נסגרו בפניהם. חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (שקבע כי הקבלה לאוניברסיטאות תהיה על-פי מכסות לאומיות) פגע בעיקר ביהודי הבירה, וב-1922 גורשו 15,000 יהודים תושבי פשט בטענה שהם חסרי אזרחות.


בבודאפשט פעלו, בין השאר, המזרחן והחוקר-נוסע ארמין ואמברי (VAMBERY ARMINIUS 1832-1913), שנעזר בקשריו כדי להציג את הרצל בפני הסולטן הטורקי; המחזאי והסופר פרנץ מולנאר FERENC) MOLNAR 1931-1878), מחבר הספר "מחניים" והמחזאי והתסריטאי מנ'הרט לנג'ל (LENGYEL MENYHERT יליד 1880), שכתב, בין היתר, את התסריטים ל"מלאך הכחול" (1932) ול"נינוצ'קה" (1940).

בודאפשט היא עיר מולדתם של אבי-הציונות החדשה, בנימין זאב הרצל (THEODOR HERZL 1904-1860), מכס נורדאו (MAX NORDAU - 1932-1849), סופר ופיזיקאי, ממיסדי הקונגרס הציוני העולמי ומחבר "מצע בזל" בקונגרס הציוני הראשון, וכן חנה סנש, (SZENES HANNA 1944-1921) המשוררת ולוחמת ההגנה שצנחה בהונגריה במלחמת העולם השנייה והוצאה להורג על-ידי הנאצים.

בשנת 1930 התגוררו בבודאפשט 204,371 יהודים.

תקופת השואה

בעקבות חוקי ההפלייה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל בגיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה (מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל הונגריה, למרות שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה).

ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית (ZSIDO TANACS). יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. ב-30 ביוני הוחל בריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של הורטי, לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה (KISTARCSA), שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רשיון.

לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק), תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית (ב-16-15 באוקטובר), ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות סאלאשי (SZALASI), שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודאפשט, וב-20 באוקטובר צוו כל הגברים בגיל 60-16 לצאת ל"מצעד המוות" - 50,000 גברים (וב-23 באוקטובר הוצאו למצעד גם הנשים והילדים) הובלו לעבודות חפירה נגד הצבא הרוסי שעמד כ-60 ק"מ מהבירה, ואחר-כך עמדו להימסר לידי הגרמנים בתחנת הגבול הגיישהאלום (HEGYESHALOM). אייכמן ריכז את היהודים בשני גיטאות גדולים. בסוף דצמבר 1944 ישבו בגיטו המרכזי כ- 70,000 איש; עשרות אלפים מצאו מקלט בבתים מוגנים, או ב"גיטו הבינלאומי" בחסות קונסוליות של מדינות נייטרליות כשוויץ ושוודיה. נציגי המדינות הללו (הקונסול השוויצרי שארל לוץ (CHARLES LUTZ) והדיפלומט השוודי ראול ואלנברג (RAOUL WALLENBERG; נולד ב-1912 ופעל בבודאפשט מתוך סיכון עצמי רב, עד שנאסר ב-1945 בידי הסובייטים וגורלו לא נודע), הצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. גם
ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזוייפים. 2748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזוייפות שהונפקו בבודאפשט הגיע ל-100,000.

ב-1941 התגוררו בבודאפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קורבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).

עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגיטאות; 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-%50 מיהדות בודאפשט נספו בשואה.

לאחר המלחמה

ב-1950 אוחדו בפקודת השלטונות הקהילה האורתודוקסית והקהילה הנאולוגית בפשט עם קהילות בודה ואובודה והפכו ל"קהילה היהודית של בודאפשט".

ב-1956, לאחר המרד האנטי-רוסי, עזבו את העיר כ-25,000 יהודים.

מאז 1968 פועלים בכל אחד מ-18 האזורים המינהליים בבודאפשט לפחות בית-כנסת אחד (ביניהם בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאן'), רב אחד, "תלמוד תורה" ואולם להרצאות. כמו כן קיים בבירה בית ספר תיכון יהודי ובו 140 תלמידים. הקהילה האורתודוקסית מקיימת ישיבה עם 40 תלמידים. הקהילה הנאולוגית, המקיפה כיום כ-%80 מיהודי הבירה ומקיימת את בית-המדרש לרבנים, ששוקם לאחר המלחמה ועד לשלהי המאה העשרים הוא המוסד היחידי להכשרת רבנים הפועל מעבר למסך הברזל.

החל משנת 1950 ניהל את בית המדרש לרבנים פרופסור אלכסנדר שייבר (ALEXANDER [SANDOR] SCHEIBER), שנפטר בשנת 1985, הוא פירסם מחקרים על תולדות יהדות הונגריה ופעל בשנותיו האחרונות לגיבוש חיי הקהילה היהודית בעיר.

בבודאפשט יוצא לאור דו-שבועון הקהילה היהודית "חיים חדשים" (UJ-ELET), וכן פועלים בה בית-חולים יהודי, מושב-זקנים, מסעדה כשרה ושרותי שחיטה ואפיית מצות.

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
דז'ו ראשקוי

Dezso Raskai (born Desider Reach) (1866-1944?), urologist, born in Budapest, Hungary (then part of the Austrian Empire) who studied at the Universities of Budapest and Vienna. Raskai became lecturer (Privatdozent) at the University of Budapest and physician-in-chief of the urology divisions of several hospitals in Budapest. His numerous works were published both in Hungarian and in German. They include: "A cystitis aetiologiaja" (1900); "A hugycsoszukuletek korszovettana" (1901); "Az eromuvi hugycsoszukuletek" (1908); "Tanulmanyok a dultmirigy megnagyobbodasarol" (1901-1905); "Vesevizsgalati modszerek" (1911); "Ueber Harnroehrenstrikturen" (1912); "Die Rolle des Influenzabazillus bei Erkrankungen der Urogenitalapparate" (in "Virchow's Archiv", 1913); "Metschnikoff-tanulmany" ("Metchnikoff Study", 1932); "Az urologia magyar uttoroi" ("Hungarian Pioneers of Urology", 1933). Raskai converted to Christianity.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

בודפשט

בודפשט

 Budapest

בירת הונגריה.

העיר קיימת רשמית משנת 1872, עם מיזוג שלוש הערים בודה (BUDA), אובודה (OBUDA) ופשט (PEST). ב ו ד ה (BUDA) בגרמנית, בתקופות קדומות: אופן (OFEN). במקורות העבריים: אובן, בודן, בודרו.

ראשית המאה ה-21

כ-80,000 עד 100,000 יהודים חיים בהונגריה, הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרכז אירופה. יותר מ-80% מיהודי הונגריה חיים בעיר הבירה בודפשט. ניתן למצוא קהילות יהודיות קטנות יותר באזורים הסמוכים של דברצן (Debrecen), מיסקולץ' (Miskolc), סגד (Szeged), ניירגיהאז (Nyiregyhaza).

מבין עשרת אלפים ניצולי השואה החיים בהונגריה, רובם המכריע מתגוררים בבודפשט. מאז 2013, מאות יהודים עזבו את הונגריה עקב העלייה באנטישמיות. רבים התיישבו בוינה (Vienna). הרובע היהודי המסורתי של בודפשט ממוקם ברובע VII. ברובע זה מספר אתרים היסטוריים יהודיים, חנויות ומסעדות כשרות.

בעקבות קריסת הקומוניזם ב-1989 נפתחו מחדש ארגונים יהודיים אחדים. הארגון הגדול ביותר המשרת את הקהילה היהודית בבודפשט הוא "מאזיהיש" ("Mazsihisz"), הפדרציה של הקהילות היהודיות בהונגריה. מגוון שירותים חברתיים ניתנים על ידי "ועדת ההפצה המשותפת" וכן על ידי "קרן לאודר".

שירותי בריאות ורפואה ניתנים על ידי בית החולים היהודי צדקה ועל ידי מוסד סיעודי ושני מרכזים לטיפול בקשישים. בין מוסדות הדת הרבים בעיר, נמצא מקווה היסטורי ומגוון מסעדות כשרות. בבודפשט יש גם למעלה מעשרה אִטליזים כשרים, מאפיות וגם מפעל מצות.

מדי שנה מתקיימים בבודפשט מספר אירועים יהודיים: חברתיים ותרבותיים. פסטיבל הקיץ היהודי מעלה מגוון מופעים, לרבות קונצרטים, מופעי מחול וסרטים.

הקהילה היהודית מעלה גם תכניות חברתיות וחינוכיות רבות לילדים ולצעירים.

הארגונים הפופולריים ביותר הם "בני ברית", "ויצו", "נוער ציוני" ("UJS"), "בני עקיבא" ומועדון האתלטיקה "מכבי". בכל קיץ, כ-1,500 חניכים מעשרים מדינות ויותר משתתפים במחנה סרוואס (Szarvas).

מאז נפילת הקומוניזם, חלה התעוררות של חיי הדת היהודיים בבודפשט. עד המאה ה-21 פעלו בעיר לא פחות מ-20 בתי כנסת, שייצגו מגוון תנועות כולל אורתודוקסים, חב"ד ליובאוויטש, ניאולוג (רפורמים וקונסרבטיבים) וליברלים.

ישנם גם בתי כנסת הממוקמים בערים המחוזיות מישקולץ (Miskolc) ודברצן (Debrecen). בשנת 2003 סלומו קובס (Slomo Koves) מונה לרב האורתודוקסי הראשון שהוסמך בהונגריה מאז השואה.

בבודפשט יש גני ילדים יהודיים רבים, בתי ספר יסודיים ותיכונים. שלושת בתי הספר התיכוניים היהודיים הם: לאודר ג'אבנה, ווסלני (Wesselenyi) ואנה פרנק.

לאודר ג'אבנה (Lauder Javne) ממוקמת בקמפוס של חמישה דונם ונפתחה בשנת 1990. היא אינה עדתית ונמצאת בחסות קרן רונלד ס' לאודר. אוניברסיטת בודפשט למדעי היהדות הוקמה בשנת 1877 כסמינר נאולוגי לרבנים. תכניות ללימודי יהדות מוצעות במספר אוניברסיטאות, כולל אוניברסיטת אוטווֹס לורנד (Eotvos Lorand), בית הספר הגדול ביותר להשכלה גבוהה בהונגריה, האקדמיה ההונגרית למדעים והאוניברסיטה האירופית המרכזית אשר הוקמה על ידי ג'ורג' סורוס, יליד הונגריה. תכניות חינוך יהודיות מוצע גם ב"בית פרץ" – מרכז החינוך היהודי, בבית הספר של הקרן האמריקאית ובמרכז החינוך והנוער היהודי "הִלל".

עיר הבירה בודפשט עשירה בתרבות ובהיסטוריה, וקיימים בה מבנים אחדים, מונומנטים ומרכזי תרבות, כולל מספר נקודות עניין יהודיות. אחד המקומות הוא המרכז להנצחת השואה, המנציח את קורבנות השואה במלחמת העולם השנייה. המרכז ממוקם מחוץ לרובע היהודי המסורתי ושוכן ליד בית הכנסת פאווה (Pava) בו הוא נמצא מאז 2004. בשנת 2005 הוענק למוסד פרס ניבו (Nivo Prize) לאדריכלות, על שיקום אנדרטה היסטורית. המוזיאון היהודי של העיר הוא השני בגודלו באירופה כולה. המוזיאון פועל בחסות הברית של הקהילות היהודיות בהונגריה. בשנת 1942, שני עובדים החביאו חפצים יקרי ערך מהמוזיאון במרתף המוזיאון הלאומי של בודפשט. בתקופת הכיבוש הגרמני שימש המבנה כמעבר מילוט, שכן שערו היה מחוץ לגבולות הגטו. בנוסף, תיאודור הרצל נולד בבניין שעמד בעבר במקום הנוכחי של המוזיאון. אחד מאתרי התרבות היהודיים המשמעותיים ביותר בבודפשט הוא "עץ החיים", פסל הזיכרון לשואה, בפארק עמנואל ראול ולנברג. על שלושים אלף דפים חרוטים שמותיהם של יהודים שנהרגו או נעלמו במהלך השואה.

שני אתרים חשובים נוספים המנציחים את קורבנות השואה ומאורעות מלחמת העולם השנייה הם פסלו של ראול ולנברג והנעליים על גדות הדנובה. ראול ולנברג היה דיפלומט שוודי שהציל יהודים רבים בכך שעזר להם להימלט מהגירוש. הנעליים על גדות הדנובה הם אנדרטה המורכבת משישים זוגות של נעלי מתכת משובצות בבטון. האנדרטה הוקמה בשנת 2005, היא מנציחה את הקורבנות היהודים ההונגרים שנהרגו על ידי אנשי מיליציות צלב החץ, המפלגה הלאומית הסוציאליסטית הפרו-גרמנית שפעלה בהונגריה בין השנים 1944 ו-1945.

בנוסף למרכזי תרבות ואנדרטאות ישנן מספר נקודות ציון יהודיות. בלב בודפשט ממוקם מלון המלך – אחד המלונות הפרטיים היהודיים הראשונים בבודפשט ברמת שלושה כוכבים. בעוד שהמלון שופץ וחודש, הבניין עצמו הוא בן יותר ממאה שנים.

בצפון בודפשט נמצאת הקפלה היהודית מימי הביניים, בית תפילה ספרדי קטן אשר נבנה מחדש מהריסותיו במאה ה-18.

במהלך המצור על בודפשט ב-1686, נהרסו כליל רבים מהמבנים היהודיים של העיר. תפקידה המקורי של הקפלה לא נחשף עד החפירות בשנות ה-60 של המאה ה-20, אז נחשפו אבן הראשה של בית הכנסת והמצבות החקוקות בעברית. אתר דתי היסטורי נוסף הוא בית הכנסת ברחוב דוהאני (Dohany), שנחנך בשנת 1659, בית הכנסת מעוצב בסגנון מורי והוא בית הכנסת השני בגודלו בעולם.

בית הקברות ברחוב קוזמה (Kozma) עדיין משרת את הקהילה היהודית של בודפשט. בית הקברות הזה הוא הגדול ביותר בבודפשט ובין הגדולים באירופה. המונומנטים והמאוזוליאום הייחודיים שלו משכו מבקרים רבים מאז פתיחתו ב-1891.

ישנן שלוש הוצאות לאור מרכזיות המשרתות את הקהילה היהודית של בודפשט ושל הונגריה. השבועון Uj Elet (חיים חדשים) הוא כתב העת הרשמי של "מאזיהיש" ("Mazsihisz"); ה-""Szombat ("שבת") מספק חדשות ומידע על החיים היהודיים בהונגריה וכן בנושאים בינלאומיים, וה-"Mult es Jovo" ("עבר ועתיד"), הוא כתב עת תרבותי ואינטלקטואלי.


המתישבים היהודים הראשונים באו למקום מגרמניה ומארצות הסלאווים במחצית השנייה של המאה ה-12 לערך. ב-1279 רוכזו בגיטו, חויבו לענוד טלאי אדום ומשרות ציבוריות נסגרו בפניהם. במאה ה-14 גורשו פעמיים, פעם בעקבות "המגפה השחורה" (1348) ופעם בלחץ הכנסיה. אף משהותרה שיבתם לעיר, הוטלו עליהם הגבלות שונות. במאה ה-15 הייתה בודה לקהילה הראשית במדינה: זכויות היהודים הוכרו, לקהילה ניתנו סמכויות של שלטון פנימי עצמאי, ולראש הקהילה - סמכות של מנהיגות על היהדות ההונגרית כולה. בתקופה זו עסקו יהודי בודה בעיקר במסחר וריכזו בידיהם את כל היצוא לגרמניה ולצ'כיה.

ב-1526 נכבשה בודה על-ידי הטורקים. רוב היהודים (כ-2,000 איש) הוגלו לטורקיה, ומיעוטם הצליחו להימלט לקהילות מערב הונגריה שלא נפלה בידי הטורקים. היישוב היהודי התחדש ב-1541, ולמרות המיסים הכבדים שהוטלו על הקהילה, גדלה זו והייתה לחשובה והעשירה ביותר במדינה. היהודים עסקו במסחר ובכספים ותפשו משרות חשובות במינהל האוצר. ב-1660 מנו קהילות האשכנזים והספרדים כ-1000 איש.

ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר. יהודי בודה נפגעו קשה במצור ששמו על העיר האוסטרים ובעלי-בריתם. כמחצית מן התושבים היהודים שתמכו בטורקים נספו. הרובע היהודי נבזז וספרי תורה הועלו באש. מתוך כ-1,000 יהודים שחיו אז בעיר נספו כ-500 וכ-250 נשבו והוגלו. תחת השלטון האוסטרי הוגבלו צעדיהם בלחץ תושבי העיר והם גורשו ממנה ב-1746 על-ידי הקיסרית מריה תרזיה. זכות המגורים חודשה רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני את שערי הערים החפשיות בהונגריה להתיישבות יהודית. הקהילה לא חזרה למעמדה הקודם עד למחצית השנייה של המאה ה-19 (אז עלה מספר המשפחות היהודיות בה ל-7,000).

במחצית השנייה של המאה ה-18 נוסדה החברה קדישא; עד 1869 נבנו בבודה ארבעה בתי- כנסת (בסוף המאה ה-19 נבנו שניים נוספים); הרב הראשון שנזכר במקום במאה ה-15, היה עקיבא בן מנחם הכהן, שנודע בשם "נשיא". במחצית השנייה של המאה ה-17, בימיו של אפרים בן יעקב הכהן, הייתה בודה המרכז החשוב של השבתאות בהונגריה. משה קוניצר (KUNITZER), מחלוצי ההשכלה היהודית בהונגריה, שימש גם רב ראשי במקום בשנים 1837- 1828.


א ו ב ו ד ה (OBUDA)

נקראה גם אקווינקום (AQUINCUM) ברומית, אלטן אופן (ALTEN-OVEN) בגרמנית, ובמקורות היהודיים אובן ישן.

במאה ה-15 הייתה באובודה קהילה יהודית, אך כל יהודיה הוגלו לאחר הכיבוש הטורקי ב- 1526 ע"י הסולטאן סולימן לטורקיה.

ב-1712 נתחדש היישוב היהודי על-ידי יעקב לוב (LOB), וב-1727 כבר נימנו במקום 24 משפחות יהודיות, שהתגוררו בעיר בחסות הרוזנת זיצ'י (ZICHY). כתב החסות (שהוכר גם על-ידי החצר המלכותית ב-1766) העניק להם חופש מלא בתחום הדת, זכויות מסחר כנגד תשלום מיסים מיוחדים ורשות להתגורר בכל מקום בעיר (היישוב היחידי בהונגריה שהעניק זכות זו ליהודים).

יהודי אובודה עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות שונות; בתי החרושת לאריגים שהקימו היהודים באובודה (ומפעלי גולדברגר בתוכם) נודעו בכל רחבי הונגריה.

בית הכנסת הראשון נבנה ב-1738, וב-1770 נוסדה החברה קדישא. ב-1820 נחנך בית הכנסת הגדול שברחוב לאיוש (LAJOS), אחד הנודעים שבתחומי הקיסרות ההאבסבורגית. כמו כן הקימה הקהילה בית חולים ב-1772 ובית ספר שנבנה בלחץ הקיסר יוזף השני אך נסגר משום סירוב ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורים נוצריים. במחצית המאה ה-19 התמעטה חשיבותה של קהילה זו, ורבים מחבריה עברו לפשט.


פ ש ט (PEST)

יהודים נזכרים בפשט לראשונה ב-1406; ב-1504 היו בבעלותם בתים ואדמות, אך לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1686, נאסרה ישיבתם במקום. הבסיס ליישוב החדש הונח על-ידי יהודים שגורשו מבודה ב-1746. ישיבתם הותרה באופן רשמי רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני (1790-1780) את שערי הערים בהונגריה בפני התיישבות יהודית. לאחר מות הקיסר חודשו ההגבלות על התיישבות יהודית, אך מחשש לשיבוש המסחר בעיר, הותרה ישיבתם של יהודים מסוימים על-פי בחירת שלטונות העיר. רוב היהודים התרכזו ברובע ארז'בט-וארוש (ERZSEBETVAROS, שעד לשואה היו רוב תושביו יהודים). היהודים הקימו בתי-חרושת ועסקו במסחר.

ב-1821 הוכרה קהילת פשט רשמית והחלה תופשת מקום מרכזי בחייהן של קהילות הונגריה. קהילת פשט מילאה תפקיד נכבד במהפכה הלאומית ההונגרית (הידועה גם בשם "המהפכה הליברלית") שכוונה כנגד המשטר ההאבסבורגי. יהודים רבים הצטרפו ללוחמי החופש, וסכומים ניכרים נתרמו על-ידי הקהילה. לאחר כשלון המרד והתארגנותו של המשטר החדש בהונגריה והשגת ה"פשרה" עם אוסטריה ב-1867, נחקק חוק שהעניק שוויון מוחלט לכל התושבים היהודיים. למרות זאת, הוטלו על יהודי פשט מיסים כבדים, חלק מן המס הכבד בו חויבו כל קהילות הונגריה בעקבות השתתפותן במרד.

ב-1867 יזמה קהילת פשט את כינוס הקונגרס היהודי הארצי שמטרתו הייתה לדון בחילוקי הדעות המתמשכים בין חרדים למשכילים בנושאי ארגון הקהילות והאוטונומיה שלהן בעניני דת וחינוך. בעקבות הקונגרס נוצרו שלושה טיפוסי קהילות בהונגריה: החרדים, שסרבו לקבל כל סטייה מן ההלכה היהודית ופרשו מן הקונגרס, הנאולוגים - עמם נמנו רוב יהודי הבירה - שארגנו את קהילותיהם בהתאם לתקנות הקונגרס, וקהילות הסטאטוס-קוו שביקשו להימנע מנקיטת עמדה כדי שלא לגרום לפילוג. קהילת פשט הקימה שורה ארוכה של מוסדות סעד כגון מעונות לזקנים וחולים, בית יתומות (נוסד ב-1867 והיה הראשון מסוגו בהונגריה), מעון חרשים-אלמים ( נוסד ב-1876) ובתי חולים (הראשון שבהם הוקם ב-1841).

בית התפילה הראשון בפשט הוקם ב-1784 ברחוב קיראי. נבנו בתי כנסת רבים נוספים, ביניהם בתי כנסת נפרדים לפלג האורתודוקסי ובית כנסת למתפללים בנוסח ספרד. ב-1859 הוקם בית הכנסת הגדול ברח' דוהאן' (DOHANY) המכיל כ-3000 מקומות ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה.

בית הספר הראשון בפשט נפתח ב-1814 ולמדו בו לימודי דת ולימודי חול בגרמנית. מלבדו פעלו בתי ספר יהודיים פרטיים נוספים, וכן דאגה הקהילה למורי דת גם בבתי הספר הלא- יהודיים. בין שתי המלחמות הקיפה מערכת החינוך של הקהילה 15 מוסדות, בהם למדו כ- 3600 תלמידים ,פרט לקהילה האורתודוקסית, שמנתה בתקופה זאת כ-10,000 יהודים והקימה מוסדות חינוך וסעד נפרדים.


ב-1872 אוחדו שלוש הערים בודה, פשט ואובודה. להלן ידובר על "קהילת בודאפשט" למרות שהקהילות היהודיות שמרו על עצמאותן.

בודפשט

ב-1877 נפתח בבודאפשט בית-המדרש לרבנים, אחד המוסדות החשובים בעולם להכשרת רבנים, שמטרתו היתה שילוב לימודי רבנות עם השכלה כללית. הוא תפש מקום מרכזי בעיצובה של יהדות הונגריה המודרנית והוחרם על-ידי היהדות האורתודוקסית. המורים שלימדו בו היו חוקרים ומלומדים ידועי-שם, ביניהם יצחק גולדציהר (IGNAZ GOLDZIHER, 1921-1850) מייסד האקדמיה ללימודי האיסלם המודרני, מזכיר הקהילה הנאולוגית בבודאפשט בין 1904-1874 ויוזם הקמת ה"חברה היהודית-הונגרית לספרות" (TARSULAT ISRAELITA MAGYAR IRODALMI) שפעלה להפצת התרבות היהודית בקרב הציבור הרחב על- ידי הרצאות, פרסומים, וביניהם התרגום היהודי הראשון של התנ"ך להונגרית. בהוצאת בית-המדרש הוצאו פרסומים ומחקרים שונים כגון כתב-העת היהודי-הונגרי "מדיאר ז'ידו סמלה" (SZEMLE MAGYAR ZSIDO); ומתוכו צמחה האגודה לספרות יהודית בהונגריה, שגם יסדה את המוזיאון היהודי-הונגרי.

בבירה יצאו לאור עיתונים יהודיים רבים (העיתון היהודי הראשון בשפה ההונגרית היה השבועון "היהודי ההונגרי" (ISRAELITA MAGYAR), בצד התפקיד החשוב שמילאו היהודים ביסודם ועריכתם של חשובי העיתונים בהונגריה, למשל העיתון "מערב" (NYUGAT).

ב-1903 נוסדה בבודאפשט אגודת הסטודנטים הציונית "מכביה", וקבוצה ראשונה מחבריה עלתה לארץ ישראל סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.

באוגוסט 1919 פקד את הונגריה גל של אנטישמיות (הידוע בשם "הטרור הלבן") בעקבות כשלון ההפיכה הקומוניסטית ותפיסת השלטון על-ידי האדמירל מיקלוש הורטי (MIKLOS HORTHY). קורבנותיהם העיקריים של הכנופיות הצבאיות, שנתארגנו לשם "טיהור" הארץ מהקומוניסטים ושותפיהם היו יהודים. עם כניסתו של הורטי לבודאפשט ב-14 בנובמבר 1919, פוטרו פקידים יהודיים בשרות הממשלתי והצבאי, נאסר על יהודים לסחור בטבק וביין, ומוסדות המדע נסגרו בפניהם. חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (שקבע כי הקבלה לאוניברסיטאות תהיה על-פי מכסות לאומיות) פגע בעיקר ביהודי הבירה, וב-1922 גורשו 15,000 יהודים תושבי פשט בטענה שהם חסרי אזרחות.


בבודאפשט פעלו, בין השאר, המזרחן והחוקר-נוסע ארמין ואמברי (VAMBERY ARMINIUS 1832-1913), שנעזר בקשריו כדי להציג את הרצל בפני הסולטן הטורקי; המחזאי והסופר פרנץ מולנאר FERENC) MOLNAR 1931-1878), מחבר הספר "מחניים" והמחזאי והתסריטאי מנ'הרט לנג'ל (LENGYEL MENYHERT יליד 1880), שכתב, בין היתר, את התסריטים ל"מלאך הכחול" (1932) ול"נינוצ'קה" (1940).

בודאפשט היא עיר מולדתם של אבי-הציונות החדשה, בנימין זאב הרצל (THEODOR HERZL 1904-1860), מכס נורדאו (MAX NORDAU - 1932-1849), סופר ופיזיקאי, ממיסדי הקונגרס הציוני העולמי ומחבר "מצע בזל" בקונגרס הציוני הראשון, וכן חנה סנש, (SZENES HANNA 1944-1921) המשוררת ולוחמת ההגנה שצנחה בהונגריה במלחמת העולם השנייה והוצאה להורג על-ידי הנאצים.

בשנת 1930 התגוררו בבודאפשט 204,371 יהודים.

תקופת השואה

בעקבות חוקי ההפלייה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל בגיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה (מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל הונגריה, למרות שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה).

ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית (ZSIDO TANACS). יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. ב-30 ביוני הוחל בריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של הורטי, לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה (KISTARCSA), שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רשיון.

לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק), תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית (ב-16-15 באוקטובר), ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות סאלאשי (SZALASI), שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודאפשט, וב-20 באוקטובר צוו כל הגברים בגיל 60-16 לצאת ל"מצעד המוות" - 50,000 גברים (וב-23 באוקטובר הוצאו למצעד גם הנשים והילדים) הובלו לעבודות חפירה נגד הצבא הרוסי שעמד כ-60 ק"מ מהבירה, ואחר-כך עמדו להימסר לידי הגרמנים בתחנת הגבול הגיישהאלום (HEGYESHALOM). אייכמן ריכז את היהודים בשני גיטאות גדולים. בסוף דצמבר 1944 ישבו בגיטו המרכזי כ- 70,000 איש; עשרות אלפים מצאו מקלט בבתים מוגנים, או ב"גיטו הבינלאומי" בחסות קונסוליות של מדינות נייטרליות כשוויץ ושוודיה. נציגי המדינות הללו (הקונסול השוויצרי שארל לוץ (CHARLES LUTZ) והדיפלומט השוודי ראול ואלנברג (RAOUL WALLENBERG; נולד ב-1912 ופעל בבודאפשט מתוך סיכון עצמי רב, עד שנאסר ב-1945 בידי הסובייטים וגורלו לא נודע), הצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. גם
ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזוייפים. 2748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזוייפות שהונפקו בבודאפשט הגיע ל-100,000.

ב-1941 התגוררו בבודאפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קורבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).

עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגיטאות; 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-%50 מיהדות בודאפשט נספו בשואה.

לאחר המלחמה

ב-1950 אוחדו בפקודת השלטונות הקהילה האורתודוקסית והקהילה הנאולוגית בפשט עם קהילות בודה ואובודה והפכו ל"קהילה היהודית של בודאפשט".

ב-1956, לאחר המרד האנטי-רוסי, עזבו את העיר כ-25,000 יהודים.

מאז 1968 פועלים בכל אחד מ-18 האזורים המינהליים בבודאפשט לפחות בית-כנסת אחד (ביניהם בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאן'), רב אחד, "תלמוד תורה" ואולם להרצאות. כמו כן קיים בבירה בית ספר תיכון יהודי ובו 140 תלמידים. הקהילה האורתודוקסית מקיימת ישיבה עם 40 תלמידים. הקהילה הנאולוגית, המקיפה כיום כ-%80 מיהודי הבירה ומקיימת את בית-המדרש לרבנים, ששוקם לאחר המלחמה ועד לשלהי המאה העשרים הוא המוסד היחידי להכשרת רבנים הפועל מעבר למסך הברזל.

החל משנת 1950 ניהל את בית המדרש לרבנים פרופסור אלכסנדר שייבר (ALEXANDER [SANDOR] SCHEIBER), שנפטר בשנת 1985, הוא פירסם מחקרים על תולדות יהדות הונגריה ופעל בשנותיו האחרונות לגיבוש חיי הקהילה היהודית בעיר.

בבודאפשט יוצא לאור דו-שבועון הקהילה היהודית "חיים חדשים" (UJ-ELET), וכן פועלים בה בית-חולים יהודי, מושב-זקנים, מסעדה כשרה ושרותי שחיטה ואפיית מצות.

וינה
וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.