חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

פיינר, הרמן

Political scientist

Born in Herta, he was taken to England as a child and studied at the London School of Economics, then teaching there from 1920 to 1942. He was involved in Labor and London municipal politics and was a member of group of academics around Sydney and Beatrice Webb and Harold Laski. From 1946 to 1963 he was professor of political science at the University of Chicago. He pioneered the teaching of comparative politics and public administration as academic disciplines. His works included Theory and Practice of Modern Government, The Road to Reaction, and Dulles over Suez.
תאריך לידה:
1898
תאריך פטירה:
1969
מקום לידה:
הרצה
סוג אישיות:
מדענים
מספר פריט:
118147
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
FEINER, FINER, FEINERMAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי.

פיינר, בדומה לשמות משפחה רבים, נגזר מכיוני אישי שפירושו בגרמנית "אדם נחמד". משום שבגרמנית וביידיש האות "ו" מתחלפת עם האות "פ", אפשר שהשם פיינר נגזר מהמילה הגרמנית ויינר, הקשורה ב"יין" או ב"כרם".

במקרה זה אפשר שבמקור שם המשפחה הזה היה כינוי אישי שנגזר מעיסוק הקשור בייצור או במסחר ביין. שמות שנגזרו מעיסוקים, מקצועות או מסחר נפוצים בקרב עמים רבים ובכללם גם היהודים.

במאה ה-20 פיינר מתועד כשם משפחה יהודי עם משפחת פיינר אשר התגוררה בעיירה ז'אדובה ליד צ'רנוביץ, צפון בוקובינה (היום באוקראינה) לפני מלחמת העולם השנייה (1945-1939). כל קהילת ז'אדובה גורשה למחנות מוות ביולי 1941.

הרצה Herta

(ברוסית GERTSA)

עיירה באוקראינה. בין שתי מלחמות העולם בצפון חבל מולדובה, הרגאט, רומניה.

היהודים הראשונים שהתיישבו במקום היו יוצאי פולין בתחילת המאה ה-18; המציבה העתיקה ביותר נשתמרה משנת 1766. בקהילה היו ארבעה בתי-כנסת, ובית-ספר מעורב (מתחילת המאה הנוכחית). בסוף המאה ה-19 מנתה הקהילה כ-1,940 נפש (%66 מכלל האוכלוסיה) וכמספר הזה ב-1930.

במרד האיכרים משנת 1907 מנעה ההגנה העצמית פרעות ביהודים. תחת שלטון רומניה נבחרו יהודים למועצת העיר; ב-1927 מינתה הממשלה ועד קהילה על דעת עצמה, אבל נאלצה לחזור בה כעבור שנתיים בגלל החרם שהכריזו עליהם היהודים.

בימי מלחמת-העולם השנייה גורשו יהודי המקום לטראנסניסטריה.

לונדון London

בירת אנגליה.


אחרי הכיבוש הנורמאני (1066) השתקעו בלונדון יהודים מספר וכעבור כמה עשרות שנים, בימיו של ויליאם רופוס, כבר נערך ויכוח דתי בווסטמינסטר בין ראש-המנזר ובין סוחר יהודי ממיינץ.

הרובע היהודי במקום נזכר לראשונה ב-1128 בקירוב ואותו זמן גם הואשמו יהודים בלונדון ברצח אדם חולה ונאלצו לשלם קנס כבד. על חיי הרוח בקהילה מעיד ביקורו של אברהם אבן עזרא, שחיבר בה את "איגרת השבת" ו"יסוד מורא" ב-1158. ביום ההכתרה של ריצ'ארד ה- 1 (3 בספטמבר 1189) פרצו מהומות בווסטמינסטר שהתפשטו ללונדון; הרובע היהודי הועלה באש ו-30 איש ניספו ובתוכם בעל התוספות ר' יעקב מאורליאן. הבארונים ראו ביהודים מכשיר כספי בידי המלך והתעללו בהם לעת מצוא; ב-1215 תקפו את הרובע היהודי בלונדון. ב-1232 החרים הנרי השלישי את בית-הכנסת הגדול ופתח בלונדון מעון מיוחד למשתמדים. רדיפת היהודים גברה ב-1244, כאשר פשטה שמועה כי נמצאו בגופת ילד חתכים בצורת אותיות עבריות; בעלילת- דם זאת הוטל קנס עצום על כל היהודים במדינה. במלחמת הבארונים (1265-1263) הותקפו היהודים באכזריות וכעבור זמן, כאשר נפוצה שמועה שהיהודים מייצרים גופרית נוזלית בשביל צבא המלך, חזר סיימון דה מונפור ללונדון וערך טבח כללי. ב-1266 תקפו אבירים את שרידי הקהילה שחיפשו מפלט במצודת לונדון. אחרי המלחמה רווח ליהודים אבל ב-1275 גזר אדווארד ה-1 על הלוואת כספים
בריבית ויהודים נאלצו לעקוף את החוק כדי להשתכר למחייתם; כעבור שלוש שנים רוכזו במצודה 680 יהודים מכל רחבי המדינה באשמת גיזום מטבעות וכ-300 מהם הוצאו להורג בתליה. ב-1281, בעקבות עלילת- דם, הגבילה העיריה את מגורי היהודים לרובע היהודי ושנתיים לאחר-מכן ציווה הבישוף של לונדון לסגור את כל בתי-הכנסת בתחום שיפוטו. ב-1290 גורשו כל יהודי אנגליה וקהילת לונדון חדלה להתקיים. עד הגירוש לא עלה היישוב היהודי בלונדון על 500 נפש; עם חכמי המקום נמנו ר' יעקב בן יהודה בעל "עץ חיים", המדקדק ר' משה ובנו אליהו מנחם, שנתפרסם גם כרופא. בתקופת הגירוש התאכסנו במעון למשתמדים כ-100 איש; וגם בשנים שלאחר-מכן לא עמד ריקם. אחרי הגירוש מספרד ומפורטוגאל הגיעו ללונדון אנוסים מספר ובסוף ימיו של הנרי ה-8 מנתה קהילת האנוסים כ-40 בתי-אב; תפילות היו נערכות בביתו של אלווס לופז, ופליטים חדשים היו פונים לשם בבקשת עצה וסיוע. הקבוצה פוזרה בימי הריאקציה הקאתולית של מרי אך התאוששה הרבה תחת שלטונה של אליזאבט; רופא המלכה רודריגו לופז היה בין החשובים שבה. לקראת סוף המאה ה-16 נידלדלה קהילת האנוסים וב- 1609 גורשו הסוחרים ה"פורטוגיזיים"
מלונדון כליל.

כאשר הגיע מנשה בן ישראל ללונדון ב-1655 מצא בה משפחות אחדות של אנוסים, מהגרים חדשים מרואן שבצרפת ומחצי-האי האיברי. כעבור שנה הוגשה בקשה לקרומוול שיכיר בזכות קיומם במקום ונשכר בית לתפילה בציבור. חודשים אחדים לאחר-מכן נרכשה חלקת אדמה לבית-קברות. אחרי מות קרומוול נעשו נסיונות לפזר את הקהילה, אך צ'ארלז ה-2 התערב לטובתם ומכאן ואילך הם זכו להכרה בדיעבד.

בית-הכנסת הראשון שופץ והורחב ב-1674 וב-1701 נחנך בית-כנסת חדש בבוויס מארקס, אחד האתרים האדריכליים בעיר עד היום הזה. רבני הקהילה היו כולם ילידי חוץ - יעקב ששפורטס, יהושע דה סילבה, יעקב אבן-דנה, שלמה אילון ודוד נייטו. בימיו הראשונים של ויליאם מאוראנג', בסוף המאה ה-17, הגיע זרם של יהודים ספרדיים ופורטוגיזיים מהולאנד. רוב עשירי הקהילה היו אז מתווכים למיניהם, יבואנים וסיטונאים, ומעט רופאים. ב-1697, עם חידוש הבורסה, נקלטה בה קבוצה של יהודים שפעלה בסיטי של לונדון עד תחילת המאה ה-19. כדי לזכות בחסדי ראש-העיר היו ראשי העדה מגישים לו מדי שנה ארנק עם 50 גיניאות, על-גבי מגש יקר. אותו זמן גם התחילה הגירת האשכנזים, דרך אמסטרדאם והאמבורג. ב-1690 הקימו קהילה משלהם ורבה הראשון היה יהודה לייב בן אפרים אנשל הכהן, שעזב את לונדון בגלל מחלוקת פנימית; אחריו כיהנו ר' אהרן בן משה סופר מדאבלין ור' אורי פייבש בן נפתלי הירש, שנודע בשם אהרן הארט, אחיו של משה הארט, פטרון הקהילה. ב-1706 פרשה מן הקהילה האשכנזית קבוצה בהנהגת מרדכי בן משה מהאמבורג, חתנה של גליקל מהאמלן, והקימה את בית-הכנסת בהאמברו (1726). עדה
אשכנזית נוספת נוצרה ב-1761 מסביב ל"בית- הכנסת החדש". עם זאת נשתמרה זכות-הבכורה של הקהילה המקורית; אחרי ר' אהרן הארט הנהיגו אותה ר' הירשל לוין, ר' דוד טבלה שיף, ר' משה מאירס, שכיהן גם בבית- הכנסת החדש, ובנו של ר' הירשל לוין ר' שלמה הרשל שהוכר לראשונה כרב ראשי לכל קהילות האשכנזים באנגליה. אותו זמן כבר היו האשכנזים בעלי ההשפעה העיקרית ביישוב היהודי בלונדון אף שרבים מהם, מהגרים על- פי רוב, היו רוכלים וסוחרים בבגדים ישנים שלא הוסיפו כבוד לציבור. עוד ב-1760 צירפה הקהילה הספרדית נציגים אשכנזיים לוועד שהיה נבחר מפעם לפעם כדי לייצג את הקהילה לפני השלטונות. מגוף זה צמח "ועד שליחי הקהילות"; עד 1838 הקיף ועד זה את קהילות לונדון בלבד. ועד משותף לספרדים ואשכנזים בענייני שחיטה הוקם בתחילת המאה ה-19 וב-1817 התארגן התלמוד- תורה הישן של האשכנזים כ"בית-ספר חינם", כתריס נגד מוסדות המיסיון. ברבות הימים התפתח בית-ספר זה לאחד הגדולים באירופה. בלונדון התרכז מאבק היהודים לאמאנציפאציה. ב-1831 הוענקה ליהודים אזרחות העיר ומכאן הרשות לעסוק במסחר קמעוני; כעבור ארבע שנים נבחר דוד סלומונס לשריף, יהודי ראשון במשרה
זו, ב- 1874 נבחר למועצת העיריה וב-1855 נעשה ראש-העיר היהודי הראשון בלונדון. החל מ-1830 התמידה הסיטי של לונדון בהצבעתה בעד הבארון ליונל דה רוטשילד, שהביאה בסופו של דבר לכניסת יהודי ראשון לפארלאמנט (1858). ב-1840 התארגנה קהילה רפורמית, וכנגדה הקימו קהילות האשכנזים והספרדים בתי-כנסת חדשים בשכונות המיוחסות. בהנהגת הרב הראשי נתן מארכוס אדלר נפתח בית- מדרש לרבנים ברוח הזמן (1855) והוקם ארגון צדקה למופת. ב- 1870 התמזגו הקהילות האשכנזיות העיקריות בבירה ב"בתי-הכנסת המאוחדים", כיום אחד הארגונים הגדולים והמצוינים מסוגו בעולם היהודי. אחרי 1881 החלה ההגירה ההמונית מרוסיה, ותוך חצי יובל שנים גדלה האוכלוסיה היהודית בלונדון מ-47,000 ל-150,000, מהם כ-100,000 באיסט-אנד. רוב המהגרים נקלטו בענפי המחט, בסנדלרות ובנגרות. נולדה עיתונות באידיש ונוצרו איגודים מקצועיים. שביתת 10,000 חייטים יהודיים ב-1889 שמה קץ לניצול המחפיר של המהגרים. ההגירה נבלמה מכוח "חוק הזרים" ב-1905, אך נמשכה בצורה מתונה יותר עד מלחמת-העולם הראשונה. ככל שמצבו השתפר והלך נטה היהודי תושב האיסט-אנד לעקור לפרברים חדשים, במיוחד בצפון- מזרח
(סטמפורד היל) ובצפון-מערב העיר (גולדרס גרין).

בין שתי מלחמות-העולם חלה התפשטות ניכרת ביישוב היהודי בלונדון, מבחינה כלכלית וגיאוגראפית כאחד, והמבנה הארגוני התגבש והתחזק. נוסד מרכז למוסדות הראשיים והוקם מוזיאון יהודי. החל מ-1933 הגיעו ללונדון פליטים רבים שחיזקו את המחנה החרדי הקיצוני במקום. בשנות השלושים הורגשה פעילות מוגברת של התנועות האנטישמיות; מיצעד "החולצות השחורות" של אוסוואלד מוזליי באיסט-אנד של לונדון באוקטובר 1936 עורר מהומות קשות שהביאו לאיסור ההופעה במדים למטרות פוליטיות. המעבר לשכונות המרוחקות קיבל דחיפה עצומה בתקופת ההפצצות הכבדות על לונדון במלחמת-העולם השנייה.

בשנות החמישים והשישים הייתה התבססות כלכלית וחברתית בקרב יהודי המטרופולין ועמה נהירה גדלה והולכת לאזורים הצפוניים בלונדון רבתי. רבים מפוזרים הרחק מריכוזים יהודיים וישיבתם בקרב אוכלוסיה לא-יהודית השפיעה בהכרח על הזדהותם כיהודים. יש אומרים שהקיבוץ היהודי באנגליה מאורגן יתר על המידה, והדבר גורם לכפילות ולחוסר-יעילות. במיוחד בולט הדבר לגבי יהדות לונדון, שבה שוכנים מרכזי הארגונים הארציים כגון ועד שליחי הקהילות, "אגודת אחים", איגוד החיילים המשוחררים, הסתדרות המורים, הקרן המרכזית לסיוע, ועוד. ריבוי בתי-הכנסת, למשל, נובע מכך שלכל זרם דתי תכניות בנייה משלו. הוא הדין בבתי-הספר היהודיים היומיים, שכל ארגון מקים על דעת עצמו. לעומת הפיצול בתחום הדת והחינוך ניכרת יעילות וריכוזיות בשירותי הסעד של הקהילה. הארגון המרכזי, המחזיק 19 מושבי-זקנים ומספר רב של מוסדות לנצרכים, הוא הגדול במדינה. קיימים בלונדון מוסדות יהודיים לטיפול במוגבלים מכל הסוגים ובתי-חולים יהודיים.

הדאגה לדור הצעיר מתבטאת בריבוי מועדונים ואגודות נוער, ולסטודנטים הרבים בבירה הוקם "בית הלל" משוכלל. בלונדון פועלים ארגונים ציוניים וגופים רבים התומכים במוסדות בישראל (ב-1970 היה מספרם 65, ולרובם סניפים בערי-השדה). הקהילה בולטת בחיי התרבות של יהדות אנגליה. בלונדון מופיעים רוב הפירסומים היהודיים במדינה ועשר ספריות ומוזיאונים יהודיים פתוחים לציבור הרחב. הרבנות הראשית של בתי-הכנסת המאוחדים המקיפה 40,000 חבר ו-80 בתי-כנסת אף היא מגבירה את מגמת הריכוזיות. עם זאת הסתמנה בשנות השישים נטייה לביזור, למשל בהקמת בתי-דין עצמאיים בעדות השונות ובתחום החינוך.

מספר היהודים בלונדון רבתי היה בשנת 1967 קרוב ל- 280,000 בשנת 1997 הוערך מספר יהודי לונדון ב- 300,000.

שיקגו Chicago

עיר במדינת אילינוי, ארצות הברית. קיבלה מעמד של עיר בשנת 1837. אוכלוסייתה מנתה אז כ- 5,000 תושבים.

בשנים 1840-1844 התיישבו בשיקגו כעשרים יהודים, רובם מהגרים גרמנים מבוואריה. ב- 3 באוקטובר 1846, ייסדו 15 יהודים הקהילה היהודית הראשונה בעיר, קהילת "אנשי מערב" (KAM). הם נהגו לפי מנהג אשכנז, והתפללו בחדר מעל לחנות בגדים. עד אמצע המאה ה- 19 נוסדו עשרה מוסדות קהילתיים נוספים, שפעלו עד למלחמת העולם השנייה. ב- 1861 נוסדה הקהילה הרפורמית "סיני". באותה תקופה החלו להגיע לשיקגו יהודים ממזרח אירופה, רוסים וליטאים דוברי יידיש, רוכלים ברובם. בסתיו 1862 יסדו היהודים ממזרח אירופה את קהילת "בני יעקב", ושנה לאחר מכן את קהילת "בית המדרש הגדול". שתי הקהילות התאחדו בשנת 1867 תחת השם "בית המדרש ובני יעקב".

כאשר פרצו קרבות מלחמת האזרחים האמריקנית, כבר הייתה הקהילה גדולה למדי, והעמידה פלוגה שלמה בת כ- 100 מתנדבים, שהצטרפה לגדוד ה- 82 של מתנדבי אילינוי. בשנת 1871 פרצה בעיר שריפה גדולה, שפגעה בשכונת היהודים הבווארים, וב- 1874 פגעה שריפה נוספת באזורם של היהודים במזרח אירופאים. במהירה התאוששה הקהילה מהדלקות הקשות. שכונתם של היהודים ממזרח אירופה נקראה "גטו", ואילו זו של הבווארים - "גטו הזהב".

בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 החלו היהודים מבוואריה לחדור למקצועות הרפואה והמשפט. חלקם השתלבו גם בתחום הבנקאות, ואפילו יסדו בנקים יהודיים. היהודים שהגיעו בשנות ה- 80 מרוסיה ומליטא, העדיפו את תחום התעשייה והעסקים הקטנים. רבים מהם (כ- 4,000 עד שנת 1900), נכנסו לתעשיית הטבק, ובעיקר לענף הסחר בסיגרים.

בשנות ה- 80, סדנאות-היזע הרבות לייצור בגדים, בהן שררו תנאי סניטציה גרועים ושעות עבודה ארוכות, השפיעו השפעה מכרעת על התפתחותה של התנועה הסוציאליסטית יהודית ושל האיגוד המקצועי היהודי. איגוד יצרני הבגדים בשיקגו, שהיה יהודי ברובו, היה הראשון שהרים קול מחאה נגד העסקת ילדים, שנמשכה למרות חוק חינוך חובה. האיגוד הצליח להשיג העסקת ילדים מעל לגיל 14 בלבד. ב- 1911 ארגן האיגוד שביתה גדולה, שבעקבותיה הושג הסכם קיבוצי בענף ההלבשה. השביתה הניחה את היסודות לאיגוד חדש, שהאריך ימים, בשם איחוד פועלי ההלבשה של אמריקה (Amalgamated Clothing Workers of America). ב- 1888 נוסדה בשיקגו קרן סיוע ליהודים בתחום החקלאות, שמטרתה הייתה ליצור חלופה לסדנאות היזע.

בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 חיו בשיקגו כ- 10,000 יהודים, שהיוו 2 אחוזים מאוכלוסיית העיר. עד לשנות ה- 20 של המאה ה- 20 גדל מספרם ל- 225,000, 8 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

משנות ה- 30 עד שנות ה- 50 של המאה ה- 20, עברו היהודים לגור בצפון העיר ובפרבריה הצפוניים. בשנת 1969 חיו הקהילות היהודיות העיקריות בשכונות ווסט רוג'רס פארק וסקוקי, כ- 50,000 יהודים בכל אחת, שהיוו כ- 70 אחוזים מאוכלוסיית האזור. התפתחותן של קהילות חדשות אלה, על מוסדות החינוך, הדת, החינוך והחברה שלהן, הייתה תוצאה של מאמץ מודע לשמר אחדות וזהות יהודית. מנהיגי הקהילה אחזו בהשקפה שקורטוב חינוך יהודי, ומעט בידול מרצון מהסביבה, יבלמו את תהליך ההתבוללות.

שנות ה- 60

בשנת 1961 פעלו בשיקגו 43 בתי כנסת אורתודוכסיים, 25 בתי כנסת קונסרבטיביים, 16 רפורמיים, וחמישה מסורתיים. מועצת רבני שיקגו, שנתמכה על ידי הפדרציה היהודית וקרן הרווחה היהודית (The Jewish Welfare Fund) , מימנו גם תכניות וטלוויזיה יהודיות. הייתה גם ועידת רבנים, שסיפקה שירותי רבנות לבתי חולים ולבתי כלא. בשנות ה- 60 היו בעיר גם שלושה מקוואות, ושני בתי דין, האחד אורתודוכסי והשני קונסרבטיבי. בתי הדין עסקו בעיקר בגיטין ובגיור. ב- 1969 הוערך כי כ- 15 אחוזים מהיהודים בשיקגו נולדו מחוצה לה. לשונם של כ- 5 אחוזים מהם הייתה יידיש. 3-5 אחוזים היו שומרי שבת. בעיר שיקגו הלכו לבית-כנסת באופן קבוע כ- 50 אחוזים מהיהודים, ובפרברים - כ- 60 אחוזים.

ב- 1968 התאחדו הפדרציה היהודית, קרן הרווחה היהודית וה United Jewish Appeal, לארגון יהודי אחד בשם The Jewish United Fund of Metropolitan Chicago. הארגון עסק בסיוע בארצות הברית ומחוצה לה, וכן בתמיכה במוסדות קהילתיים רבים, ביניהם שירות קהילתי למשפחה, מרכזים להתפתחות הילד, מעונות יום, מרכזים רפואיים, ועוד. ב- 1881 נוסדו בשיקגו שני בתי חולים יהודיים, וב- 1918 נוסד בית החולים "מאונט סיני" (קודם "מיימונידס"). יהודים רבים איישו משרות ממשלתיות גבוהות, הן ברמה העירונית והן ברמה הלאומית, ביניהם ארתור גולדברג, שופט בית דין עליון ושגריר ארצות הברית באו"ם. היהודים השתלבו לחלוטין בחיי העיר, ולראייה, בשנת 1970 עמדו יהודים בראש שלושה מוסדות מרכזיים להשכלה גבוהה בשיקגו.

חיי תרבות

בשנים 1877-1950 פורסמה בשיקגו ביבליוגרפיה של פרסומים בעברית וביידיש, המונה 492 כותרים. העיתונות ביידיש פרחה בעיר, יותר מן העיתונות העברית. תחילתה של העיתונות העברית בשיקגו בשנת 1877, עם המוסף השבועי "היכל העברייה" (1877-1879), של העיתון Israelitishe Press . משנת 1889 יצא לאור גם ירחון בשם "קרן אור". ב- 1897 הופיע השבועון "הפיסגה", וב- 1899 תפס את מקומו "התחייה". כתב-העת היהודי הראשון בשיקגו היה השבועון Occident (1873-1895). גם כיום מתפרסמים בשיקגו עיתונים וכתבי עת יהודיים רבים.

הקהילה היהודית בשיקגו רבתי כיום

ב- 1999 האוכלוסייה היהודית בשיקגו רבתי, (כולל מחוזות קוק , דופייג', וחלק ממחוז לייק) מנתה כ- 261,000 נפש, והייתה הקהילה היהודית הרביעית בגודלה בארצות הברית. ליהודים יש מוסדות וארגונים רבים, העוסקים בכל תחומי החיים, כגון תמיכה קהילתית ומשפחתית, טיפול בקשישים, צרכי דת, בריאות, פעילות תרבותית, חינוך, התנדבות וצדקה, ועוד. קהילת שיקגו מעורבת מאד בחיי יהדות ארצות הברית, והשפעתה מורגשת בכל העולם היהודי, כולל בישראל.

ב- 25 השנים האחרונות התיישבו בשיקגו כ- 30,000 מהגרים מברית המועצות לשעבר. רבים קיבלו סיוע מהפדרציה היהודית על מנת שיוכלו להתחיל חיים חדשים בשיקגו.

חינוך

מטרותיה העיקריות של הפדרציה היהודית הן חיזוק הזהות היהודית, הבטחת המשכיותה, ושימור המורשת היהודית העשירה. יותר מ- 20 אחוזים מכספי הפדרציה מוקצבים לחינוך, והיא אחד הגופים החשובים בשימור החיים היהודיים בדורנו ובדורות הבאים.

בשיקגו מוסדות חינוך יהודיים רבים ומגוונים, ביניהם בתי ספר רגילים, "סאנדיי סקולס" ומוסדות לא פורמליים, המקיימים שיעורים ותכניות חינוכיות לילדים בכל הגילים, לנוער, לצעירים ולמשפחות. המשותף לכל המוסדות הוא הרצון לקדם ולשמר ערכים ומורשת יהודיים, לעורר יצירתיות חדשה, ולשמר את הזהות היהודית, ובו בזמן להכין את הדור הצעיר לאתגרים של חיים בחברה דינמית ומשתנה. זאת באמצעות תכניות לימוד מגוונות, מערכת מעונות יום, מערכת חינוך תיכוני, מחנות קיץ ועוד. בשיקגו מתפרסמים גם כתבי עת יהודיים רבים, בדפוס ובאינטרנט, וכן מגזינים ברדיו ובטלוויזיה.*

חיי הדת

בשיקגו בתי כנסת, מוסדות וארגונים דתיים רבים ומגוונים, מכל התנועות והזרמים. הפדרציה היהודית של שיקגו וכן הקהילות היהודיות בעיר אחראים לנושאים כגון מזון כשר, מקוואות, קבורה, טקסי בר ובת מצווה ועוד. על ענייני הקהילה האורתודוכסית אחראית מועצת הרבנים, ואילו ארגון בשם איחוד הקהילות היהודיות באמריקה (UAHC) אמון על הקהילות הרפורמיות. בשיקגו פועל גם ארגון שלבתי הכנסת הקונסרבטיביים (USCJ) שאחראי לפעילויות הדתיות, החינוכיות והחברתיות של הקהילות הקונסרבטיביות.

בתי כנסת

נציין אך אחדים מבתי הכנסת הרבים בעיר: אחד מאבני הדרך בתולדות יהודי שיקגו הוא בית הכנסת הקונסרבטיבי "אנשי אמת" הוותיק מאד, הנמצא בשכונת "לייקוויו". קהילות קונסרבטיביות נוספות: קהילת "הר ציון" בריוור פורסט, "עם חי" בהופמן אסטייטס, "רודפי צדק" ו"בני אמונה" בסקוקי.

בתי כנסת רפורמיים: "מנורה", "עמנואל", ו"אור חדש", "בית ישראל" בסקוקי, "בני יהושע בית אלוהים" בגלנוויו, ו"בני יהודה בית שלום" בהומווד, הם רק אחדים מ- 20 הקהילות הרפורמיות בעיר.

בתי כנסת אורתודוכסים: "עדת ישורון אנשי כנסת ישראל" ו"אנשי שלום בני ישראל" בשיקגו, ו"אור תורה" בסקוקי.

קהילות רקונסטרוקציוניסטיות: "עזרא הבונים" (Ezra Habonim: Niles Township Jewish Reconstructionist Congregation) בסקוקי, "הקהילה הרקונסטרוקציוניסטית" באוונסטון, קהילת "בית שלום" בנאפרוויל, וקהילת "שיר קדוש" בנורת'ברוק.

קשרים עם ישראל

במסגרת התכנית שותפות 2000 (Partnership 2000) שמטרתה לכונן ולפתח קשרים קרובים בין קהילות יהודיות בתפוצות לבין יישובים בישראל, הפדרציה היהודית והקרן היהודית בשיקגו קשרו יחסים עם יישובי חבל לכיש בנגב, ומסייעים להם בפיתוח ובקשרים בין קהילות.

בנובמבר 2000 אירחה הפדרציה היהודית של שיקגו את הכינוס הכללי (GA) השנתי של איחוד הקהילות היהודיות. בכינוס השתתפו 5,000 נציגים מארצות הברית, קנדה, דרום אמריקה, ישראל ואירופה.


*לפירוט מוסדות החינוך והתרבות השונים, אנא פנו לאתר האינטרנט שלנו bh.org.il .
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
פיינר, הרמן
Political scientist

Born in Herta, he was taken to England as a child and studied at the London School of Economics, then teaching there from 1920 to 1942. He was involved in Labor and London municipal politics and was a member of group of academics around Sydney and Beatrice Webb and Harold Laski. From 1946 to 1963 he was professor of political science at the University of Chicago. He pioneered the teaching of comparative politics and public administration as academic disciplines. His works included Theory and Practice of Modern Government, The Road to Reaction, and Dulles over Suez.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

שיקגו
לונדון, אנגליה
הרצה
שיקגו Chicago

עיר במדינת אילינוי, ארצות הברית. קיבלה מעמד של עיר בשנת 1837. אוכלוסייתה מנתה אז כ- 5,000 תושבים.

בשנים 1840-1844 התיישבו בשיקגו כעשרים יהודים, רובם מהגרים גרמנים מבוואריה. ב- 3 באוקטובר 1846, ייסדו 15 יהודים הקהילה היהודית הראשונה בעיר, קהילת "אנשי מערב" (KAM). הם נהגו לפי מנהג אשכנז, והתפללו בחדר מעל לחנות בגדים. עד אמצע המאה ה- 19 נוסדו עשרה מוסדות קהילתיים נוספים, שפעלו עד למלחמת העולם השנייה. ב- 1861 נוסדה הקהילה הרפורמית "סיני". באותה תקופה החלו להגיע לשיקגו יהודים ממזרח אירופה, רוסים וליטאים דוברי יידיש, רוכלים ברובם. בסתיו 1862 יסדו היהודים ממזרח אירופה את קהילת "בני יעקב", ושנה לאחר מכן את קהילת "בית המדרש הגדול". שתי הקהילות התאחדו בשנת 1867 תחת השם "בית המדרש ובני יעקב".

כאשר פרצו קרבות מלחמת האזרחים האמריקנית, כבר הייתה הקהילה גדולה למדי, והעמידה פלוגה שלמה בת כ- 100 מתנדבים, שהצטרפה לגדוד ה- 82 של מתנדבי אילינוי. בשנת 1871 פרצה בעיר שריפה גדולה, שפגעה בשכונת היהודים הבווארים, וב- 1874 פגעה שריפה נוספת באזורם של היהודים במזרח אירופאים. במהירה התאוששה הקהילה מהדלקות הקשות. שכונתם של היהודים ממזרח אירופה נקראה "גטו", ואילו זו של הבווארים - "גטו הזהב".

בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 החלו היהודים מבוואריה לחדור למקצועות הרפואה והמשפט. חלקם השתלבו גם בתחום הבנקאות, ואפילו יסדו בנקים יהודיים. היהודים שהגיעו בשנות ה- 80 מרוסיה ומליטא, העדיפו את תחום התעשייה והעסקים הקטנים. רבים מהם (כ- 4,000 עד שנת 1900), נכנסו לתעשיית הטבק, ובעיקר לענף הסחר בסיגרים.

בשנות ה- 80, סדנאות-היזע הרבות לייצור בגדים, בהן שררו תנאי סניטציה גרועים ושעות עבודה ארוכות, השפיעו השפעה מכרעת על התפתחותה של התנועה הסוציאליסטית יהודית ושל האיגוד המקצועי היהודי. איגוד יצרני הבגדים בשיקגו, שהיה יהודי ברובו, היה הראשון שהרים קול מחאה נגד העסקת ילדים, שנמשכה למרות חוק חינוך חובה. האיגוד הצליח להשיג העסקת ילדים מעל לגיל 14 בלבד. ב- 1911 ארגן האיגוד שביתה גדולה, שבעקבותיה הושג הסכם קיבוצי בענף ההלבשה. השביתה הניחה את היסודות לאיגוד חדש, שהאריך ימים, בשם איחוד פועלי ההלבשה של אמריקה (Amalgamated Clothing Workers of America). ב- 1888 נוסדה בשיקגו קרן סיוע ליהודים בתחום החקלאות, שמטרתה הייתה ליצור חלופה לסדנאות היזע.

בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 חיו בשיקגו כ- 10,000 יהודים, שהיוו 2 אחוזים מאוכלוסיית העיר. עד לשנות ה- 20 של המאה ה- 20 גדל מספרם ל- 225,000, 8 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

משנות ה- 30 עד שנות ה- 50 של המאה ה- 20, עברו היהודים לגור בצפון העיר ובפרבריה הצפוניים. בשנת 1969 חיו הקהילות היהודיות העיקריות בשכונות ווסט רוג'רס פארק וסקוקי, כ- 50,000 יהודים בכל אחת, שהיוו כ- 70 אחוזים מאוכלוסיית האזור. התפתחותן של קהילות חדשות אלה, על מוסדות החינוך, הדת, החינוך והחברה שלהן, הייתה תוצאה של מאמץ מודע לשמר אחדות וזהות יהודית. מנהיגי הקהילה אחזו בהשקפה שקורטוב חינוך יהודי, ומעט בידול מרצון מהסביבה, יבלמו את תהליך ההתבוללות.

שנות ה- 60

בשנת 1961 פעלו בשיקגו 43 בתי כנסת אורתודוכסיים, 25 בתי כנסת קונסרבטיביים, 16 רפורמיים, וחמישה מסורתיים. מועצת רבני שיקגו, שנתמכה על ידי הפדרציה היהודית וקרן הרווחה היהודית (The Jewish Welfare Fund) , מימנו גם תכניות וטלוויזיה יהודיות. הייתה גם ועידת רבנים, שסיפקה שירותי רבנות לבתי חולים ולבתי כלא. בשנות ה- 60 היו בעיר גם שלושה מקוואות, ושני בתי דין, האחד אורתודוכסי והשני קונסרבטיבי. בתי הדין עסקו בעיקר בגיטין ובגיור. ב- 1969 הוערך כי כ- 15 אחוזים מהיהודים בשיקגו נולדו מחוצה לה. לשונם של כ- 5 אחוזים מהם הייתה יידיש. 3-5 אחוזים היו שומרי שבת. בעיר שיקגו הלכו לבית-כנסת באופן קבוע כ- 50 אחוזים מהיהודים, ובפרברים - כ- 60 אחוזים.

ב- 1968 התאחדו הפדרציה היהודית, קרן הרווחה היהודית וה United Jewish Appeal, לארגון יהודי אחד בשם The Jewish United Fund of Metropolitan Chicago. הארגון עסק בסיוע בארצות הברית ומחוצה לה, וכן בתמיכה במוסדות קהילתיים רבים, ביניהם שירות קהילתי למשפחה, מרכזים להתפתחות הילד, מעונות יום, מרכזים רפואיים, ועוד. ב- 1881 נוסדו בשיקגו שני בתי חולים יהודיים, וב- 1918 נוסד בית החולים "מאונט סיני" (קודם "מיימונידס"). יהודים רבים איישו משרות ממשלתיות גבוהות, הן ברמה העירונית והן ברמה הלאומית, ביניהם ארתור גולדברג, שופט בית דין עליון ושגריר ארצות הברית באו"ם. היהודים השתלבו לחלוטין בחיי העיר, ולראייה, בשנת 1970 עמדו יהודים בראש שלושה מוסדות מרכזיים להשכלה גבוהה בשיקגו.

חיי תרבות

בשנים 1877-1950 פורסמה בשיקגו ביבליוגרפיה של פרסומים בעברית וביידיש, המונה 492 כותרים. העיתונות ביידיש פרחה בעיר, יותר מן העיתונות העברית. תחילתה של העיתונות העברית בשיקגו בשנת 1877, עם המוסף השבועי "היכל העברייה" (1877-1879), של העיתון Israelitishe Press . משנת 1889 יצא לאור גם ירחון בשם "קרן אור". ב- 1897 הופיע השבועון "הפיסגה", וב- 1899 תפס את מקומו "התחייה". כתב-העת היהודי הראשון בשיקגו היה השבועון Occident (1873-1895). גם כיום מתפרסמים בשיקגו עיתונים וכתבי עת יהודיים רבים.

הקהילה היהודית בשיקגו רבתי כיום

ב- 1999 האוכלוסייה היהודית בשיקגו רבתי, (כולל מחוזות קוק , דופייג', וחלק ממחוז לייק) מנתה כ- 261,000 נפש, והייתה הקהילה היהודית הרביעית בגודלה בארצות הברית. ליהודים יש מוסדות וארגונים רבים, העוסקים בכל תחומי החיים, כגון תמיכה קהילתית ומשפחתית, טיפול בקשישים, צרכי דת, בריאות, פעילות תרבותית, חינוך, התנדבות וצדקה, ועוד. קהילת שיקגו מעורבת מאד בחיי יהדות ארצות הברית, והשפעתה מורגשת בכל העולם היהודי, כולל בישראל.

ב- 25 השנים האחרונות התיישבו בשיקגו כ- 30,000 מהגרים מברית המועצות לשעבר. רבים קיבלו סיוע מהפדרציה היהודית על מנת שיוכלו להתחיל חיים חדשים בשיקגו.

חינוך

מטרותיה העיקריות של הפדרציה היהודית הן חיזוק הזהות היהודית, הבטחת המשכיותה, ושימור המורשת היהודית העשירה. יותר מ- 20 אחוזים מכספי הפדרציה מוקצבים לחינוך, והיא אחד הגופים החשובים בשימור החיים היהודיים בדורנו ובדורות הבאים.

בשיקגו מוסדות חינוך יהודיים רבים ומגוונים, ביניהם בתי ספר רגילים, "סאנדיי סקולס" ומוסדות לא פורמליים, המקיימים שיעורים ותכניות חינוכיות לילדים בכל הגילים, לנוער, לצעירים ולמשפחות. המשותף לכל המוסדות הוא הרצון לקדם ולשמר ערכים ומורשת יהודיים, לעורר יצירתיות חדשה, ולשמר את הזהות היהודית, ובו בזמן להכין את הדור הצעיר לאתגרים של חיים בחברה דינמית ומשתנה. זאת באמצעות תכניות לימוד מגוונות, מערכת מעונות יום, מערכת חינוך תיכוני, מחנות קיץ ועוד. בשיקגו מתפרסמים גם כתבי עת יהודיים רבים, בדפוס ובאינטרנט, וכן מגזינים ברדיו ובטלוויזיה.*

חיי הדת

בשיקגו בתי כנסת, מוסדות וארגונים דתיים רבים ומגוונים, מכל התנועות והזרמים. הפדרציה היהודית של שיקגו וכן הקהילות היהודיות בעיר אחראים לנושאים כגון מזון כשר, מקוואות, קבורה, טקסי בר ובת מצווה ועוד. על ענייני הקהילה האורתודוכסית אחראית מועצת הרבנים, ואילו ארגון בשם איחוד הקהילות היהודיות באמריקה (UAHC) אמון על הקהילות הרפורמיות. בשיקגו פועל גם ארגון שלבתי הכנסת הקונסרבטיביים (USCJ) שאחראי לפעילויות הדתיות, החינוכיות והחברתיות של הקהילות הקונסרבטיביות.

בתי כנסת

נציין אך אחדים מבתי הכנסת הרבים בעיר: אחד מאבני הדרך בתולדות יהודי שיקגו הוא בית הכנסת הקונסרבטיבי "אנשי אמת" הוותיק מאד, הנמצא בשכונת "לייקוויו". קהילות קונסרבטיביות נוספות: קהילת "הר ציון" בריוור פורסט, "עם חי" בהופמן אסטייטס, "רודפי צדק" ו"בני אמונה" בסקוקי.

בתי כנסת רפורמיים: "מנורה", "עמנואל", ו"אור חדש", "בית ישראל" בסקוקי, "בני יהושע בית אלוהים" בגלנוויו, ו"בני יהודה בית שלום" בהומווד, הם רק אחדים מ- 20 הקהילות הרפורמיות בעיר.

בתי כנסת אורתודוכסים: "עדת ישורון אנשי כנסת ישראל" ו"אנשי שלום בני ישראל" בשיקגו, ו"אור תורה" בסקוקי.

קהילות רקונסטרוקציוניסטיות: "עזרא הבונים" (Ezra Habonim: Niles Township Jewish Reconstructionist Congregation) בסקוקי, "הקהילה הרקונסטרוקציוניסטית" באוונסטון, קהילת "בית שלום" בנאפרוויל, וקהילת "שיר קדוש" בנורת'ברוק.

קשרים עם ישראל

במסגרת התכנית שותפות 2000 (Partnership 2000) שמטרתה לכונן ולפתח קשרים קרובים בין קהילות יהודיות בתפוצות לבין יישובים בישראל, הפדרציה היהודית והקרן היהודית בשיקגו קשרו יחסים עם יישובי חבל לכיש בנגב, ומסייעים להם בפיתוח ובקשרים בין קהילות.

בנובמבר 2000 אירחה הפדרציה היהודית של שיקגו את הכינוס הכללי (GA) השנתי של איחוד הקהילות היהודיות. בכינוס השתתפו 5,000 נציגים מארצות הברית, קנדה, דרום אמריקה, ישראל ואירופה.


*לפירוט מוסדות החינוך והתרבות השונים, אנא פנו לאתר האינטרנט שלנו bh.org.il .
לונדון London

בירת אנגליה.


אחרי הכיבוש הנורמאני (1066) השתקעו בלונדון יהודים מספר וכעבור כמה עשרות שנים, בימיו של ויליאם רופוס, כבר נערך ויכוח דתי בווסטמינסטר בין ראש-המנזר ובין סוחר יהודי ממיינץ.

הרובע היהודי במקום נזכר לראשונה ב-1128 בקירוב ואותו זמן גם הואשמו יהודים בלונדון ברצח אדם חולה ונאלצו לשלם קנס כבד. על חיי הרוח בקהילה מעיד ביקורו של אברהם אבן עזרא, שחיבר בה את "איגרת השבת" ו"יסוד מורא" ב-1158. ביום ההכתרה של ריצ'ארד ה- 1 (3 בספטמבר 1189) פרצו מהומות בווסטמינסטר שהתפשטו ללונדון; הרובע היהודי הועלה באש ו-30 איש ניספו ובתוכם בעל התוספות ר' יעקב מאורליאן. הבארונים ראו ביהודים מכשיר כספי בידי המלך והתעללו בהם לעת מצוא; ב-1215 תקפו את הרובע היהודי בלונדון. ב-1232 החרים הנרי השלישי את בית-הכנסת הגדול ופתח בלונדון מעון מיוחד למשתמדים. רדיפת היהודים גברה ב-1244, כאשר פשטה שמועה כי נמצאו בגופת ילד חתכים בצורת אותיות עבריות; בעלילת- דם זאת הוטל קנס עצום על כל היהודים במדינה. במלחמת הבארונים (1265-1263) הותקפו היהודים באכזריות וכעבור זמן, כאשר נפוצה שמועה שהיהודים מייצרים גופרית נוזלית בשביל צבא המלך, חזר סיימון דה מונפור ללונדון וערך טבח כללי. ב-1266 תקפו אבירים את שרידי הקהילה שחיפשו מפלט במצודת לונדון. אחרי המלחמה רווח ליהודים אבל ב-1275 גזר אדווארד ה-1 על הלוואת כספים
בריבית ויהודים נאלצו לעקוף את החוק כדי להשתכר למחייתם; כעבור שלוש שנים רוכזו במצודה 680 יהודים מכל רחבי המדינה באשמת גיזום מטבעות וכ-300 מהם הוצאו להורג בתליה. ב-1281, בעקבות עלילת- דם, הגבילה העיריה את מגורי היהודים לרובע היהודי ושנתיים לאחר-מכן ציווה הבישוף של לונדון לסגור את כל בתי-הכנסת בתחום שיפוטו. ב-1290 גורשו כל יהודי אנגליה וקהילת לונדון חדלה להתקיים. עד הגירוש לא עלה היישוב היהודי בלונדון על 500 נפש; עם חכמי המקום נמנו ר' יעקב בן יהודה בעל "עץ חיים", המדקדק ר' משה ובנו אליהו מנחם, שנתפרסם גם כרופא. בתקופת הגירוש התאכסנו במעון למשתמדים כ-100 איש; וגם בשנים שלאחר-מכן לא עמד ריקם. אחרי הגירוש מספרד ומפורטוגאל הגיעו ללונדון אנוסים מספר ובסוף ימיו של הנרי ה-8 מנתה קהילת האנוסים כ-40 בתי-אב; תפילות היו נערכות בביתו של אלווס לופז, ופליטים חדשים היו פונים לשם בבקשת עצה וסיוע. הקבוצה פוזרה בימי הריאקציה הקאתולית של מרי אך התאוששה הרבה תחת שלטונה של אליזאבט; רופא המלכה רודריגו לופז היה בין החשובים שבה. לקראת סוף המאה ה-16 נידלדלה קהילת האנוסים וב- 1609 גורשו הסוחרים ה"פורטוגיזיים"
מלונדון כליל.

כאשר הגיע מנשה בן ישראל ללונדון ב-1655 מצא בה משפחות אחדות של אנוסים, מהגרים חדשים מרואן שבצרפת ומחצי-האי האיברי. כעבור שנה הוגשה בקשה לקרומוול שיכיר בזכות קיומם במקום ונשכר בית לתפילה בציבור. חודשים אחדים לאחר-מכן נרכשה חלקת אדמה לבית-קברות. אחרי מות קרומוול נעשו נסיונות לפזר את הקהילה, אך צ'ארלז ה-2 התערב לטובתם ומכאן ואילך הם זכו להכרה בדיעבד.

בית-הכנסת הראשון שופץ והורחב ב-1674 וב-1701 נחנך בית-כנסת חדש בבוויס מארקס, אחד האתרים האדריכליים בעיר עד היום הזה. רבני הקהילה היו כולם ילידי חוץ - יעקב ששפורטס, יהושע דה סילבה, יעקב אבן-דנה, שלמה אילון ודוד נייטו. בימיו הראשונים של ויליאם מאוראנג', בסוף המאה ה-17, הגיע זרם של יהודים ספרדיים ופורטוגיזיים מהולאנד. רוב עשירי הקהילה היו אז מתווכים למיניהם, יבואנים וסיטונאים, ומעט רופאים. ב-1697, עם חידוש הבורסה, נקלטה בה קבוצה של יהודים שפעלה בסיטי של לונדון עד תחילת המאה ה-19. כדי לזכות בחסדי ראש-העיר היו ראשי העדה מגישים לו מדי שנה ארנק עם 50 גיניאות, על-גבי מגש יקר. אותו זמן גם התחילה הגירת האשכנזים, דרך אמסטרדאם והאמבורג. ב-1690 הקימו קהילה משלהם ורבה הראשון היה יהודה לייב בן אפרים אנשל הכהן, שעזב את לונדון בגלל מחלוקת פנימית; אחריו כיהנו ר' אהרן בן משה סופר מדאבלין ור' אורי פייבש בן נפתלי הירש, שנודע בשם אהרן הארט, אחיו של משה הארט, פטרון הקהילה. ב-1706 פרשה מן הקהילה האשכנזית קבוצה בהנהגת מרדכי בן משה מהאמבורג, חתנה של גליקל מהאמלן, והקימה את בית-הכנסת בהאמברו (1726). עדה
אשכנזית נוספת נוצרה ב-1761 מסביב ל"בית- הכנסת החדש". עם זאת נשתמרה זכות-הבכורה של הקהילה המקורית; אחרי ר' אהרן הארט הנהיגו אותה ר' הירשל לוין, ר' דוד טבלה שיף, ר' משה מאירס, שכיהן גם בבית- הכנסת החדש, ובנו של ר' הירשל לוין ר' שלמה הרשל שהוכר לראשונה כרב ראשי לכל קהילות האשכנזים באנגליה. אותו זמן כבר היו האשכנזים בעלי ההשפעה העיקרית ביישוב היהודי בלונדון אף שרבים מהם, מהגרים על- פי רוב, היו רוכלים וסוחרים בבגדים ישנים שלא הוסיפו כבוד לציבור. עוד ב-1760 צירפה הקהילה הספרדית נציגים אשכנזיים לוועד שהיה נבחר מפעם לפעם כדי לייצג את הקהילה לפני השלטונות. מגוף זה צמח "ועד שליחי הקהילות"; עד 1838 הקיף ועד זה את קהילות לונדון בלבד. ועד משותף לספרדים ואשכנזים בענייני שחיטה הוקם בתחילת המאה ה-19 וב-1817 התארגן התלמוד- תורה הישן של האשכנזים כ"בית-ספר חינם", כתריס נגד מוסדות המיסיון. ברבות הימים התפתח בית-ספר זה לאחד הגדולים באירופה. בלונדון התרכז מאבק היהודים לאמאנציפאציה. ב-1831 הוענקה ליהודים אזרחות העיר ומכאן הרשות לעסוק במסחר קמעוני; כעבור ארבע שנים נבחר דוד סלומונס לשריף, יהודי ראשון במשרה
זו, ב- 1874 נבחר למועצת העיריה וב-1855 נעשה ראש-העיר היהודי הראשון בלונדון. החל מ-1830 התמידה הסיטי של לונדון בהצבעתה בעד הבארון ליונל דה רוטשילד, שהביאה בסופו של דבר לכניסת יהודי ראשון לפארלאמנט (1858). ב-1840 התארגנה קהילה רפורמית, וכנגדה הקימו קהילות האשכנזים והספרדים בתי-כנסת חדשים בשכונות המיוחסות. בהנהגת הרב הראשי נתן מארכוס אדלר נפתח בית- מדרש לרבנים ברוח הזמן (1855) והוקם ארגון צדקה למופת. ב- 1870 התמזגו הקהילות האשכנזיות העיקריות בבירה ב"בתי-הכנסת המאוחדים", כיום אחד הארגונים הגדולים והמצוינים מסוגו בעולם היהודי. אחרי 1881 החלה ההגירה ההמונית מרוסיה, ותוך חצי יובל שנים גדלה האוכלוסיה היהודית בלונדון מ-47,000 ל-150,000, מהם כ-100,000 באיסט-אנד. רוב המהגרים נקלטו בענפי המחט, בסנדלרות ובנגרות. נולדה עיתונות באידיש ונוצרו איגודים מקצועיים. שביתת 10,000 חייטים יהודיים ב-1889 שמה קץ לניצול המחפיר של המהגרים. ההגירה נבלמה מכוח "חוק הזרים" ב-1905, אך נמשכה בצורה מתונה יותר עד מלחמת-העולם הראשונה. ככל שמצבו השתפר והלך נטה היהודי תושב האיסט-אנד לעקור לפרברים חדשים, במיוחד בצפון- מזרח
(סטמפורד היל) ובצפון-מערב העיר (גולדרס גרין).

בין שתי מלחמות-העולם חלה התפשטות ניכרת ביישוב היהודי בלונדון, מבחינה כלכלית וגיאוגראפית כאחד, והמבנה הארגוני התגבש והתחזק. נוסד מרכז למוסדות הראשיים והוקם מוזיאון יהודי. החל מ-1933 הגיעו ללונדון פליטים רבים שחיזקו את המחנה החרדי הקיצוני במקום. בשנות השלושים הורגשה פעילות מוגברת של התנועות האנטישמיות; מיצעד "החולצות השחורות" של אוסוואלד מוזליי באיסט-אנד של לונדון באוקטובר 1936 עורר מהומות קשות שהביאו לאיסור ההופעה במדים למטרות פוליטיות. המעבר לשכונות המרוחקות קיבל דחיפה עצומה בתקופת ההפצצות הכבדות על לונדון במלחמת-העולם השנייה.

בשנות החמישים והשישים הייתה התבססות כלכלית וחברתית בקרב יהודי המטרופולין ועמה נהירה גדלה והולכת לאזורים הצפוניים בלונדון רבתי. רבים מפוזרים הרחק מריכוזים יהודיים וישיבתם בקרב אוכלוסיה לא-יהודית השפיעה בהכרח על הזדהותם כיהודים. יש אומרים שהקיבוץ היהודי באנגליה מאורגן יתר על המידה, והדבר גורם לכפילות ולחוסר-יעילות. במיוחד בולט הדבר לגבי יהדות לונדון, שבה שוכנים מרכזי הארגונים הארציים כגון ועד שליחי הקהילות, "אגודת אחים", איגוד החיילים המשוחררים, הסתדרות המורים, הקרן המרכזית לסיוע, ועוד. ריבוי בתי-הכנסת, למשל, נובע מכך שלכל זרם דתי תכניות בנייה משלו. הוא הדין בבתי-הספר היהודיים היומיים, שכל ארגון מקים על דעת עצמו. לעומת הפיצול בתחום הדת והחינוך ניכרת יעילות וריכוזיות בשירותי הסעד של הקהילה. הארגון המרכזי, המחזיק 19 מושבי-זקנים ומספר רב של מוסדות לנצרכים, הוא הגדול במדינה. קיימים בלונדון מוסדות יהודיים לטיפול במוגבלים מכל הסוגים ובתי-חולים יהודיים.

הדאגה לדור הצעיר מתבטאת בריבוי מועדונים ואגודות נוער, ולסטודנטים הרבים בבירה הוקם "בית הלל" משוכלל. בלונדון פועלים ארגונים ציוניים וגופים רבים התומכים במוסדות בישראל (ב-1970 היה מספרם 65, ולרובם סניפים בערי-השדה). הקהילה בולטת בחיי התרבות של יהדות אנגליה. בלונדון מופיעים רוב הפירסומים היהודיים במדינה ועשר ספריות ומוזיאונים יהודיים פתוחים לציבור הרחב. הרבנות הראשית של בתי-הכנסת המאוחדים המקיפה 40,000 חבר ו-80 בתי-כנסת אף היא מגבירה את מגמת הריכוזיות. עם זאת הסתמנה בשנות השישים נטייה לביזור, למשל בהקמת בתי-דין עצמאיים בעדות השונות ובתחום החינוך.

מספר היהודים בלונדון רבתי היה בשנת 1967 קרוב ל- 280,000 בשנת 1997 הוערך מספר יהודי לונדון ב- 300,000.
הרצה Herta

(ברוסית GERTSA)

עיירה באוקראינה. בין שתי מלחמות העולם בצפון חבל מולדובה, הרגאט, רומניה.

היהודים הראשונים שהתיישבו במקום היו יוצאי פולין בתחילת המאה ה-18; המציבה העתיקה ביותר נשתמרה משנת 1766. בקהילה היו ארבעה בתי-כנסת, ובית-ספר מעורב (מתחילת המאה הנוכחית). בסוף המאה ה-19 מנתה הקהילה כ-1,940 נפש (%66 מכלל האוכלוסיה) וכמספר הזה ב-1930.

במרד האיכרים משנת 1907 מנעה ההגנה העצמית פרעות ביהודים. תחת שלטון רומניה נבחרו יהודים למועצת העיר; ב-1927 מינתה הממשלה ועד קהילה על דעת עצמה, אבל נאלצה לחזור בה כעבור שנתיים בגלל החרם שהכריזו עליהם היהודים.

בימי מלחמת-העולם השנייה גורשו יהודי המקום לטראנסניסטריה.
פיינר
FEINER, FINER, FEINERMAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי.

פיינר, בדומה לשמות משפחה רבים, נגזר מכיוני אישי שפירושו בגרמנית "אדם נחמד". משום שבגרמנית וביידיש האות "ו" מתחלפת עם האות "פ", אפשר שהשם פיינר נגזר מהמילה הגרמנית ויינר, הקשורה ב"יין" או ב"כרם".

במקרה זה אפשר שבמקור שם המשפחה הזה היה כינוי אישי שנגזר מעיסוק הקשור בייצור או במסחר ביין. שמות שנגזרו מעיסוקים, מקצועות או מסחר נפוצים בקרב עמים רבים ובכללם גם היהודים.

במאה ה-20 פיינר מתועד כשם משפחה יהודי עם משפחת פיינר אשר התגוררה בעיירה ז'אדובה ליד צ'רנוביץ, צפון בוקובינה (היום באוקראינה) לפני מלחמת העולם השנייה (1945-1939). כל קהילת ז'אדובה גורשה למחנות מוות ביולי 1941.