קהילת יהודי וישטיניץ
וישטיניץ VISTYTIS
עיירה במחוז וילקובישק (VILKOVISKIS) דרום מערב ליטא.
וישטיניץ שוכנת בין גבעות מיוערות לחוף אגם על גבול פולין. בעבר, עד לסיום מלחמת העולם הראשונה, זה היה הגבול עם גרמניה, כלומר עם פרוסיה המזרחית. בימי שלטון רוסיה הצארית שימש האגם להברחת ספרות מהפכנית לרוסיה.
יהודים ישבו במקום כבר במאה ה-18. בראשית המאה העשרים נשרפה העיירה ושוקמה בעזרת תרומות של הקיסר וילהלם השני, שביקר במקום, ושל הצאר ניקולאי השני, שתרומת הקיסר הגיעה לאזניו. העיירה המשוקמת נשרפה שוב במלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918), כשהצית אותה הצבא הרוסי הנסוג בפני הגרמנים ב-1915. מכל בנייני הקהילה שרד רק בית הכנסת, היהודים נמלטו מן המקום ורק מקצתם שבו אחרי המלחמה. בשנת 1921 ישבו שם רק 40 משפחות יהודיות.
בסוף המאה ה-18 כיהן בוישטיניץ ר' יעקב ב"ר חיים הכהן, מחבר "זרע יעקב"; אחריו ר' משה ב"ר אהרון ור' אלחנן צבי לאפ. הרב האחרון שכיהן בוישטיניץ היה ר' זלמן סודלניצקי, הוא ניספה עם קהילתו בשואה.
הסופר ליאון הולנדרסקי היה יליד המקום וכן הרופא ואיש הציבור ד"ר מנדל סודרסקי.
היהודים בוישטיניץ התפרנסו ממסחר זעיר, ממלאכה ומדייג. עיבוד זיפים ועורות היה מקור הפרנסה העיקרי לפני מלחמת העולם הראשונה, אך בליטא העצמאית ירד ערכו ויהודים רבים, שלא מצאו פרנסתם במקום, היגרו לארצות-הברית.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוישטיניץ כ-30 משפחות יהודיות.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
כבר ב-22 ביוני 1941, היום הראשון למתקפה הגרמנית על ברית המועצות, כבשו הגרמנים את וישטיניץ. עם הכובשים חזרו לעיירה גרמנים תושבי המקום, ששולחו לגרמניה בשנות השלטון הסובייטי. אחדים מהם התחברו לחבורה של ליטאים לאומניים והחלו להתעלל ביהודים.
בחסות הגרמנים הופרדו הגברים היהודים ממשפחותיהם, הוצאו לשדות העיירה שליד תחנת הרוח ונצטוו לחפור בורות. צעיר שסירב לחפור הוכה למוות, ברב העיירה התעללו באותו מעמד. בי"ט בתמוז תש"א, 14 ביולי 1941 נרצחו כל הגברים היהודים ונטמנו באותם הבורות. הנשים והילדים הוחזקו עוד זמן מה ונרצחו גם הם ביום י"ז באלול תש"א, 9 בספטמבר 1941.
אחרי המלחמה איחדו שרידי הקהילה את הקברים והקימו מצבה ועליה הכתובת: "קרבנות הפאשיזם".
עיירה במחוז וילקובישק (VILKOVISKIS) דרום מערב ליטא.
וישטיניץ שוכנת בין גבעות מיוערות לחוף אגם על גבול פולין. בעבר, עד לסיום מלחמת העולם הראשונה, זה היה הגבול עם גרמניה, כלומר עם פרוסיה המזרחית. בימי שלטון רוסיה הצארית שימש האגם להברחת ספרות מהפכנית לרוסיה.
יהודים ישבו במקום כבר במאה ה-18. בראשית המאה העשרים נשרפה העיירה ושוקמה בעזרת תרומות של הקיסר וילהלם השני, שביקר במקום, ושל הצאר ניקולאי השני, שתרומת הקיסר הגיעה לאזניו. העיירה המשוקמת נשרפה שוב במלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918), כשהצית אותה הצבא הרוסי הנסוג בפני הגרמנים ב-1915. מכל בנייני הקהילה שרד רק בית הכנסת, היהודים נמלטו מן המקום ורק מקצתם שבו אחרי המלחמה. בשנת 1921 ישבו שם רק 40 משפחות יהודיות.
בסוף המאה ה-18 כיהן בוישטיניץ ר' יעקב ב"ר חיים הכהן, מחבר "זרע יעקב"; אחריו ר' משה ב"ר אהרון ור' אלחנן צבי לאפ. הרב האחרון שכיהן בוישטיניץ היה ר' זלמן סודלניצקי, הוא ניספה עם קהילתו בשואה.
הסופר ליאון הולנדרסקי היה יליד המקום וכן הרופא ואיש הציבור ד"ר מנדל סודרסקי.
היהודים בוישטיניץ התפרנסו ממסחר זעיר, ממלאכה ומדייג. עיבוד זיפים ועורות היה מקור הפרנסה העיקרי לפני מלחמת העולם הראשונה, אך בליטא העצמאית ירד ערכו ויהודים רבים, שלא מצאו פרנסתם במקום, היגרו לארצות-הברית.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוישטיניץ כ-30 משפחות יהודיות.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
כבר ב-22 ביוני 1941, היום הראשון למתקפה הגרמנית על ברית המועצות, כבשו הגרמנים את וישטיניץ. עם הכובשים חזרו לעיירה גרמנים תושבי המקום, ששולחו לגרמניה בשנות השלטון הסובייטי. אחדים מהם התחברו לחבורה של ליטאים לאומניים והחלו להתעלל ביהודים.
בחסות הגרמנים הופרדו הגברים היהודים ממשפחותיהם, הוצאו לשדות העיירה שליד תחנת הרוח ונצטוו לחפור בורות. צעיר שסירב לחפור הוכה למוות, ברב העיירה התעללו באותו מעמד. בי"ט בתמוז תש"א, 14 ביולי 1941 נרצחו כל הגברים היהודים ונטמנו באותם הבורות. הנשים והילדים הוחזקו עוד זמן מה ונרצחו גם הם ביום י"ז באלול תש"א, 9 בספטמבר 1941.
אחרי המלחמה איחדו שרידי הקהילה את הקברים והקימו מצבה ועליה הכתובת: "קרבנות הפאשיזם".