חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי וישטיניץ

וישטיניץ VISTYTIS

עיירה במחוז וילקובישק (VILKOVISKIS) דרום מערב ליטא.


וישטיניץ שוכנת בין גבעות מיוערות לחוף אגם על גבול פולין. בעבר, עד לסיום מלחמת העולם הראשונה, זה היה הגבול עם גרמניה, כלומר עם פרוסיה המזרחית. בימי שלטון רוסיה הצארית שימש האגם להברחת ספרות מהפכנית לרוסיה.

יהודים ישבו במקום כבר במאה ה-18. בראשית המאה העשרים נשרפה העיירה ושוקמה בעזרת תרומות של הקיסר וילהלם השני, שביקר במקום, ושל הצאר ניקולאי השני, שתרומת הקיסר הגיעה לאזניו. העיירה המשוקמת נשרפה שוב במלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918), כשהצית אותה הצבא הרוסי הנסוג בפני הגרמנים ב-1915. מכל בנייני הקהילה שרד רק בית הכנסת, היהודים נמלטו מן המקום ורק מקצתם שבו אחרי המלחמה. בשנת 1921 ישבו שם רק 40 משפחות יהודיות.

בסוף המאה ה-18 כיהן בוישטיניץ ר' יעקב ב"ר חיים הכהן, מחבר "זרע יעקב"; אחריו ר' משה ב"ר אהרון ור' אלחנן צבי לאפ. הרב האחרון שכיהן בוישטיניץ היה ר' זלמן סודלניצקי, הוא ניספה עם קהילתו בשואה.

הסופר ליאון הולנדרסקי היה יליד המקום וכן הרופא ואיש הציבור ד"ר מנדל סודרסקי.

היהודים בוישטיניץ התפרנסו ממסחר זעיר, ממלאכה ומדייג. עיבוד זיפים ועורות היה מקור הפרנסה העיקרי לפני מלחמת העולם הראשונה, אך בליטא העצמאית ירד ערכו ויהודים רבים, שלא מצאו פרנסתם במקום, היגרו לארצות-הברית.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוישטיניץ כ-30 משפחות יהודיות.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

כבר ב-22 ביוני 1941, היום הראשון למתקפה הגרמנית על ברית המועצות, כבשו הגרמנים את וישטיניץ. עם הכובשים חזרו לעיירה גרמנים תושבי המקום, ששולחו לגרמניה בשנות השלטון הסובייטי. אחדים מהם התחברו לחבורה של ליטאים לאומניים והחלו להתעלל ביהודים.

בחסות הגרמנים הופרדו הגברים היהודים ממשפחותיהם, הוצאו לשדות העיירה שליד תחנת הרוח ונצטוו לחפור בורות. צעיר שסירב לחפור הוכה למוות, ברב העיירה התעללו באותו מעמד. בי"ט בתמוז תש"א, 14 ביולי 1941 נרצחו כל הגברים היהודים ונטמנו באותם הבורות. הנשים והילדים הוחזקו עוד זמן מה ונרצחו גם הם ביום י"ז באלול תש"א, 9 בספטמבר 1941.

אחרי המלחמה איחדו שרידי הקהילה את הקברים והקימו מצבה ועליה הכתובת: "קרבנות הפאשיזם".
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
116049
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
HOLANDERSKI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

הולמנדרסקי, המכיל את הסופית הגרמנית "-אר" והסופית הסלבית "-סקי" שפירושן "מ-", "מוצאו מ-" ולפעמים גם "בנו של", הוא גרסה של הולנדר, קשור בהולנד, שמו של מחוז בארצות השפלה אשר הפך לשם של נרדף של כל המדינה. פירושה של הסופית הגרמנית "-אר" היא "מ-", "המוצא מ-". על פי הסברה היהודים חיו שם מאז התקופה הרומית. נוכחותם של היהודים בארצות השפלה מתועדת החל מהמאה ה-12.

כשם משפחה יהודי הולנד יכול להיות קשור גם למספר כפרים שנוסדו ע"י חקלאים הולנדים בליטא ובפולין במאה ה-16. בסוף המאה ה-19, הולנדרסקי מתועד כשם משפחה יהודי בברזיל עם אפרים הולנדרסקי, יליד צרפת.

וילקובישק Vilkaviskis

עיר מחוז, דרום מערב ליטא.


וילקובישק שכנה במרחק כ- 15 ק"מ מהגבול הגרמני (פרוסיה המזרחית), בדרך המלך המוליכה מקובנה לקניגסברג (מאז 1945 קלינינגרד). העיר נוסדה בראשית המאה ה- 15, קיבלה זכויות עיר בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה ה- 16, עברה לשליטת פרוסיה עם חלוקות פולין בסוף המאה ה-18, נכללה בנסיכות הוארשאית בראשית המאה ה-19 ועברה לשליטת רוסיה הצארית ב-1815 (בעקבות קונגרס וינה). בעת מלחמת נפוליאון ברוסיה, ב- 1812, ישבו צבאותיו באזור ומפקדתו שהתה זמן-מה בוילקובישק.

הישוב היהודי בוילקובישק היה מן הראשונים בליטא, יהודים מפרוסיה התיישבו שם כבר בראשית המאה ה-17. אשתו של המלך זיגמונט אוגוסט תרמה עצים לבניין בית הכנסת.

במאה ה-19 היו רוב אוכלוסי העיר יהודים, במפקד של שנת 1856 נמנו שם 4,417 יהודים לצד 834 נוצרים. לפני מלחמת העולם הראשונה ישבו בוילקובישק 850 משפחות יהודיות. בימי המלחמה, בעת הכיבוש הגרמני, שימש בנדט רבינוביץ היהודי כראש העיר.

לפני מלחמת העולם הראשונה למדו ילדי הקהילה בחדרים בעיר ואחר כך בישיבה במקום או בערים הסמוכות. בליטא העצמאית הייתה בוילקובישק ישיבה קטנה, בית ספר עממי עברי מרשת "תרבות", בית ספר ביידיש, בית ספר למלאכה ומ-1919 גימנסיה עברית ריאלית מן הראשונות בליטא ולמדו בה גם תלמידים מיישובי הסביבה. כן היו בעיר שתי ספריות, האחת עברית וכללית והשנייה ביידיש; וילקובישק נודעה בליטא כעיר של תורה והשכלה.

גאוות הקהילה הייתה על לבית הכנסת העתיק שלה, שבנייתו החלה עוד בראשית המאה ה- 16, ובו היה ארון קודש מרהיב מעשה אמן. כן היו במקום בית מדרש, ארבעה "קלויזים" ו"שטיבל" אחד. בית תפילה נפרד היה לפועלי הזיף (שיער חזיר).

ברבנות שימשו רבנים ידועי שם וביניהם: רבי אליעזר לנדוי, רבי יעקב דב בעל הפרוש לתלמוד הירושלמי, ר' צבי הירש מה יפית, ר' אליהו גרין, ר' אלחנן הפרוש, ר' בערל קאמאיקה ור' אברהם פלטינוב.

מוסדות הציבור של הקהילה, שנחרבו במלחמת העולם הראשונה, שוקמו והורחבו בימי ליטא העצמאית, היו ביניהם: מושב זקנים, ביקור חולים, מרפאה, בית ילדים, לינת צדק וגמילות חסדים. בשנת 1921 ישבו בעיר למעלה מ-3,000 יהודים.

בעבר התפרנסו יהודי וילקובישק על המסחר והמלאכה, לפני מלחמת העולם הראשונה היה המסחר בעצים ובתוצרת חקלאית ויצואו לגרמניה בידי יהודים. יהודים רבים עבדו בתעשיית מברשות מזיפי חזיר, ואחרים היו איכרים וסוחרים בפירות ובירקות בעיר ובסביבתה.

הפועלים היו מאורגנים באיגוד מקצועי ("עושי המברשות") בהשפעת עסקני ה"בונד", ואף הוציאו כתב עת בשם "דער ועקער" (המעורר). הם היו בין פועלי התעשייה הראשונים שנאבקו על זכויותיהם, וכבר בשנים 1839-1837 היו שם שביתות של פועלים יהודים שהונהגו ביד ה"בונד". דלת העם התפרנסו בקושי ממלאכה וממסחר זעיר, ומפאת הקשיים הייתה בתקופות שונות תנועת הגירה לארצות אמריקה ולדרום אפריקה.

חיי הציבור בווילקובישק הושפעו בעיקר מן הציונות ומאירגוני הפועלים. "פועלי ציון" והבונד זכו לרוב מוחלט בבחירות. בין שתי מלחמות העולם היה רוב הנוער מאורגן בתנועות הנוער הציוניות ובאגודות הספורט "מכבי" ו"הפועל".

ב-1939 ישבו בווילקובישק 3,609 יהודים והיו %45 מאוכלוסיתה.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

כבר ביום הראשון למתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נכבשה וילקובישק בידי הצבא הגרמני. יהודים שניסו להמלט מן העיר ושבו כשנחסמו הדרכים על-ידי הגרמנים, מצאו את בתיהם שרופים. רוב בתי היהודים בוילקובישק נשרפו בהפצצות ונפוצה עלילה שהיהודים הם אשר הציתו את העיר.

וילקובישק הייתה ברצועת 25 ק"מ מן הגבול הגרמני, שלגביה הייתה החלטה להשמדה מיידית של היהודים והקומוניסטים. ראש הגיסטאפו בעיר טילזיט מונה על הביצוע. בינתיים נטפלו ליטאים מקומיים ליהודים והובילו את הגרמנים לבתיהם לשדוד את רכושם. הגברים היהודים נצטוו להתייצב בככר השוק ולצאת לעבודות כפייה בעיר ובסביבתה. כעבור שבוע ציוו עליהם לענוד טלאי צהוב על בגדיהם ואסרו עליהם להלך על המדרכות. יהודים רבים נעצרו בעוון קומוניזם.

בראשית יולי 1941 הובלו כל הגברים היהודים לבניין הסימינריון לכמרים הסמוך לעיר. שם היו נתונים להתעללות קשה של שוטרים ליטאים, שלושה יהודים נרצחו בידיהם. כעבור שבוע הוכרז הבניין לגיטו, מונתה "מועצת יהודים" וגברים יהודים היו מובלים משם לעבודות כפייה משפילות, והשומרים הליטאים מתעללים בהם בדרך.

ביום 27 ביולי בא לעיר ראש הגיסטפו של טילזיט, באהמה (BOHME), ועימו חיילים גרמנים ושוטרי עזר ליטאים. היהודים נשלחו לחפור תעלות, לאחסון מיכלי דלק כביכול, במגרש האימונים של הקסרקטינים. ביום המחרת, ד' באב תש"א, הוצאו שוב בקבוצות לעבודה, אך נורו ונרצחו בתעלות שחפרו בעצמם. הגרמני שוברט שהיה ממונה על מחסני הדלק בעיר הצליח לדחות את הוצאתם להורג של כמה עשרות יהודים שעבדו איתו.

בראשית אוגוסט הועברו הנשים והילדים לקסרקטינים, הם הבחינו בקברי האחים של הגברים, אך נאסר עליהם לגשת לשם. ביום צום גדליהו, 24 בספטמבר 1941, נרצחו גם הנשים והילדים ונטמנו בקבר אחים סמוך לקברי הגברים.

כמאתיים יהודים ברחו בעזרת איש בטחון ליטאי ששוחד, וליטאים יחידים, בני העיר, הצילו כמה נשים וילדים תוך סיכון חייהם.

אחרי המלחמה נמצאו קברי האחים עזובים ופרות רעו במקום. שרידי הקהילה פנו אל השלטונות, גידרו את הקברים והקימו מצבה.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.