רחוב שמואל לוי המוליך אל בית הכנסת
אל טרנסיטו, טולדו, ספרד.
בית התפוצות ארכיון התצלומים,
באדיבות מטילדה ג'יני ברנתן)
אל טרנסיטו, טולדו, ספרד.
בית התפוצות ארכיון התצלומים,
באדיבות מטילדה ג'יני ברנתן)
רכישת תמונות: חלק מהתמונות ניתנות לרכישה, לפרטים נוספים-
לחצו כאן, אנא וודאו שיש לכם את מספר יחידת תמונה (כפי שמופיע למעלה)
טולדו, ספרד
(מקום)טולדו
עיר בקאסטיליה, ספרד.
עד שנת 1561 הייתה טולדו בירת ספרד.
לפי מסורת יהודית הייתה בטולדו הקהילה היהודית העתיקה ביותר בחצי-האי האיברי. לדברי יצחק אברבנאל היו ראשוני היהודים במקום גולי יהודה ובנימין אחרי חורבן בית ראשון. מקורות נוצריים טוענים שיהודים הסגירו את העיר לידי המוסלמים (ב-712 לערך), אולם היסטוריון ערבי במאה ה-13 אומר כי בתקופת הכיבוש היו רק יהודים ספורים בעיר.
במאה ה-11 מנתה הקהילה קרוב ל- 4,000 נפש, והיתה מחולקת לעדות לפי מקומות המוצא - אנשי קורדובה, בארצלונה ועוד, ואפילו יוצאי כוזר.
טולדו הייתה גם מרכז היישוב הקראי בספרד. יהודים עסקו בייצור אריגים, בבורסקאות וצביעת בדים, במקצועות צבאיים ובמסחר; היו ביניהם גם בנקאים עשירים וסוכנים של שליטים נוצריים. היהודים יושבי הכפרים הצטיינו כחקלאים וכורמים.
טולדו נודעה גם כמקום תורה ומחקר, וכך היה גם אחרי הכיבוש הנוצרי ב-1085. יהודים ומומרים עסקו בתרגום ספרי מדע מהשפה הערבית לספרדית וללאטינית, ומילאו תפקידים נכבדים בחצר המלך, דוגמת דון יוסף פריצואל.
במות הכובש אלפונסו ה-6 תקפו תושבי העיר את היישוב היהודי. יורשו של אלפונסו הנהיג אפליות נגד היהודים חידש תקנה מימי הוויזיגותים (מ-633) האוסרת על "אנשים ממוצא יהודי" לכהן במשרות ציבוריות.
במאה ה- 12 ישבו בטולדו גדולי הדור דוגמת יצחק אבן עזרא, משה אבן עזרא, הרופא והדיפלומט יוסף אבן קמניאל, משפחות שושן, אל- פכאר, הלוי, אבולעפיה, צדוק. בני פריצואל התייחסו אל בית דוד והכתירו את עצמם בתואר "נשיא". שפת דיבורם של יהודי טולדו היתה בחלקה ערבית, והלשון הכתובה עד למאה ה-14 היתה ערבית באותיות עבריות.
מן התעודות יוצא שיהודים החזיקו עבדים ומקרקעין, נשפטו בערכאות משלהם גם בתביעות שנוצרים היו מעורבים בהן, היו חנוונים ובעלי-מלאכה ואפילו עסקו בגביית מסים בשביל כנסיות ומינזרים. מן המאה ה-13 ניהל את ענייני הקהילה ועד של עשרה "מוקאדימון", וביוזמת דון יוסף אבן וקאר נעשתה בחירת העשרה על-ידי שני "בוררים" מיוחדים. סדרי הקהילה שימשו דוגמה לגולי ספרד בצפון-אפריקה ובקיסרות העותמאנית.
בימי המרד של יורש העצר סאנצ'ו בשנים 1281-1280 היתה הקהילה "כסדום ועמורה"; יהודים נכלאו בבתי-הכנסת ולא שוחררו אלא תמורת תשלום מיוחד. בלחץ הרדיפות התעוררה הקהילה לחזור בתשובה. המשורר טודרוס בן יהודה הלוי אבולעפיה יצא בקריאה, בין השאר, לנהוג ביושר במשא-ומתן ולהתרחק מנשים נכריות.
הפולמוס על כתבי הרמב"ם קיבל תנופה מיוחדת בטולדו בתחילת המאה ה-14, עם פרסום חילופי האיגרות בין שלמה בן אדרת ואבא מארי אסטרוק בעניין החרם שהוטל על "מורה נבוכים". אותו זמן פעלו בעיר ר' אשר בין יחיאל (הרא"ש) ובניו ר' יהודה ור' יעקב; ישראל בן יוסף אל-נקווה, בעל "מנורת המאור", גם הוא נמנה עם חכמי הדור. באותו הזמן ניסו אנשי הכמורה לאסור על היהודים את העיסוק במתן הלוואות בריבית, וזכו בתמיכה חלקית מצד המלך. בין יהודי טולדו העשירים היו גם כאלה שהשכירו דירות ליהודים אחרים, תופעה חדשה בעיר, והחזיקו עבדים מוסלמים.
"המגיפה השחורה" (1348) הפילה חללים רבים בקרב קהילת טולדו, וכעבור שנים מועטות נאסר הממונה על אוצר המלך, דון שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה, הואשם ומת בעינויים בכלא סביליה. ב-1355 הסתערו נוצרים ומוסלמים על הרובע היהודי ובמלחמת-האזרחים בסוף שנות השישים נהרגו בעיר 8,000 יהודים. המלך ציווה למכור את נכסי היהודים כדי לגייס כספים לצרכי המלחמה. על כל אלה נוסף גל הפרעות של 1391; כמעט כל בתי-הכנסת ובתי-המדרש היו לעיי חרבות. רבים מתו מות קדושים ורבים נטשו את דת ישראל. הקהילה נידלדלה ולא חזרה עוד לאיתנה.
ב-1411 ביקר בעיר המסית ויסנטה פרר, ובין השאר הפך לכנסיה את בית-הכנסת על שם אבן שושן. יש מקום להניח שגם הביא יהודים רבים לשמד.
אחרי איחוד קאסטיליה ואראגון עוד נמצאו יהודים במשרות רמות, בפרט בגביית המסים, עד שהחליט הזוג המלכותי פרדינאנד ואיזאבל על המדיניות הקיצונית, ב-1480. על לואיס דה אלקלע ופרנאנדו נונז קורונל (אברהם סניור) הוטל לגבות את החובות שהגיעו להם מנוצרים ורכושם, לרבות מוסדות הציבור, הועברו לאוצר המלוכה ב-1494. בטולדו היו אנוסים רבים עוד לפני הגירוש ואלפים מהם נפלו קרבן לאינקוויזיציה, משדרות הציבור העליונות ומפשוטי-העם כאחד.
רחובות בטולדו נושאים שמות המזכירים את עברה היהודי המפואר, ובתי-כנסת שהפכו לכנסיות עומדים על תלם עד היום; שניים מהם - מיסודם של יוסף אבו עומר אבן שושן (1203), ושל דון שמואל הלוי (1357), כיום כנסיית "סאנטה מאריה לה בלאנקה", וכנסיית "אל טראנסיטו" - הוכרזו כאתר לאומי באמצע המאה ה-19; השני משמש מאז 1964 כמוזיאון לתולדות היהודים בספרד. בביתו הפרטי של דון שמואל התגורר בשעתו הצייר אל גרקו. מציבות עתיקות שמורות במוזיאון העירוני, ותוכנן התפרסם במחקרים אחדים, משד"ל ואילך. נמצא גם עמוד של בית-כנסת ועליו הכתובת "ברוך אתה בבואך ובצאתך", מן המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13.
עיר בקאסטיליה, ספרד.
עד שנת 1561 הייתה טולדו בירת ספרד.
לפי מסורת יהודית הייתה בטולדו הקהילה היהודית העתיקה ביותר בחצי-האי האיברי. לדברי יצחק אברבנאל היו ראשוני היהודים במקום גולי יהודה ובנימין אחרי חורבן בית ראשון. מקורות נוצריים טוענים שיהודים הסגירו את העיר לידי המוסלמים (ב-712 לערך), אולם היסטוריון ערבי במאה ה-13 אומר כי בתקופת הכיבוש היו רק יהודים ספורים בעיר.
במאה ה-11 מנתה הקהילה קרוב ל- 4,000 נפש, והיתה מחולקת לעדות לפי מקומות המוצא - אנשי קורדובה, בארצלונה ועוד, ואפילו יוצאי כוזר.
טולדו הייתה גם מרכז היישוב הקראי בספרד. יהודים עסקו בייצור אריגים, בבורסקאות וצביעת בדים, במקצועות צבאיים ובמסחר; היו ביניהם גם בנקאים עשירים וסוכנים של שליטים נוצריים. היהודים יושבי הכפרים הצטיינו כחקלאים וכורמים.
טולדו נודעה גם כמקום תורה ומחקר, וכך היה גם אחרי הכיבוש הנוצרי ב-1085. יהודים ומומרים עסקו בתרגום ספרי מדע מהשפה הערבית לספרדית וללאטינית, ומילאו תפקידים נכבדים בחצר המלך, דוגמת דון יוסף פריצואל.
במות הכובש אלפונסו ה-6 תקפו תושבי העיר את היישוב היהודי. יורשו של אלפונסו הנהיג אפליות נגד היהודים חידש תקנה מימי הוויזיגותים (מ-633) האוסרת על "אנשים ממוצא יהודי" לכהן במשרות ציבוריות.
במאה ה- 12 ישבו בטולדו גדולי הדור דוגמת יצחק אבן עזרא, משה אבן עזרא, הרופא והדיפלומט יוסף אבן קמניאל, משפחות שושן, אל- פכאר, הלוי, אבולעפיה, צדוק. בני פריצואל התייחסו אל בית דוד והכתירו את עצמם בתואר "נשיא". שפת דיבורם של יהודי טולדו היתה בחלקה ערבית, והלשון הכתובה עד למאה ה-14 היתה ערבית באותיות עבריות.
מן התעודות יוצא שיהודים החזיקו עבדים ומקרקעין, נשפטו בערכאות משלהם גם בתביעות שנוצרים היו מעורבים בהן, היו חנוונים ובעלי-מלאכה ואפילו עסקו בגביית מסים בשביל כנסיות ומינזרים. מן המאה ה-13 ניהל את ענייני הקהילה ועד של עשרה "מוקאדימון", וביוזמת דון יוסף אבן וקאר נעשתה בחירת העשרה על-ידי שני "בוררים" מיוחדים. סדרי הקהילה שימשו דוגמה לגולי ספרד בצפון-אפריקה ובקיסרות העותמאנית.
בימי המרד של יורש העצר סאנצ'ו בשנים 1281-1280 היתה הקהילה "כסדום ועמורה"; יהודים נכלאו בבתי-הכנסת ולא שוחררו אלא תמורת תשלום מיוחד. בלחץ הרדיפות התעוררה הקהילה לחזור בתשובה. המשורר טודרוס בן יהודה הלוי אבולעפיה יצא בקריאה, בין השאר, לנהוג ביושר במשא-ומתן ולהתרחק מנשים נכריות.
הפולמוס על כתבי הרמב"ם קיבל תנופה מיוחדת בטולדו בתחילת המאה ה-14, עם פרסום חילופי האיגרות בין שלמה בן אדרת ואבא מארי אסטרוק בעניין החרם שהוטל על "מורה נבוכים". אותו זמן פעלו בעיר ר' אשר בין יחיאל (הרא"ש) ובניו ר' יהודה ור' יעקב; ישראל בן יוסף אל-נקווה, בעל "מנורת המאור", גם הוא נמנה עם חכמי הדור. באותו הזמן ניסו אנשי הכמורה לאסור על היהודים את העיסוק במתן הלוואות בריבית, וזכו בתמיכה חלקית מצד המלך. בין יהודי טולדו העשירים היו גם כאלה שהשכירו דירות ליהודים אחרים, תופעה חדשה בעיר, והחזיקו עבדים מוסלמים.
"המגיפה השחורה" (1348) הפילה חללים רבים בקרב קהילת טולדו, וכעבור שנים מועטות נאסר הממונה על אוצר המלך, דון שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה, הואשם ומת בעינויים בכלא סביליה. ב-1355 הסתערו נוצרים ומוסלמים על הרובע היהודי ובמלחמת-האזרחים בסוף שנות השישים נהרגו בעיר 8,000 יהודים. המלך ציווה למכור את נכסי היהודים כדי לגייס כספים לצרכי המלחמה. על כל אלה נוסף גל הפרעות של 1391; כמעט כל בתי-הכנסת ובתי-המדרש היו לעיי חרבות. רבים מתו מות קדושים ורבים נטשו את דת ישראל. הקהילה נידלדלה ולא חזרה עוד לאיתנה.
ב-1411 ביקר בעיר המסית ויסנטה פרר, ובין השאר הפך לכנסיה את בית-הכנסת על שם אבן שושן. יש מקום להניח שגם הביא יהודים רבים לשמד.
אחרי איחוד קאסטיליה ואראגון עוד נמצאו יהודים במשרות רמות, בפרט בגביית המסים, עד שהחליט הזוג המלכותי פרדינאנד ואיזאבל על המדיניות הקיצונית, ב-1480. על לואיס דה אלקלע ופרנאנדו נונז קורונל (אברהם סניור) הוטל לגבות את החובות שהגיעו להם מנוצרים ורכושם, לרבות מוסדות הציבור, הועברו לאוצר המלוכה ב-1494. בטולדו היו אנוסים רבים עוד לפני הגירוש ואלפים מהם נפלו קרבן לאינקוויזיציה, משדרות הציבור העליונות ומפשוטי-העם כאחד.
רחובות בטולדו נושאים שמות המזכירים את עברה היהודי המפואר, ובתי-כנסת שהפכו לכנסיות עומדים על תלם עד היום; שניים מהם - מיסודם של יוסף אבו עומר אבן שושן (1203), ושל דון שמואל הלוי (1357), כיום כנסיית "סאנטה מאריה לה בלאנקה", וכנסיית "אל טראנסיטו" - הוכרזו כאתר לאומי באמצע המאה ה-19; השני משמש מאז 1964 כמוזיאון לתולדות היהודים בספרד. בביתו הפרטי של דון שמואל התגורר בשעתו הצייר אל גרקו. מציבות עתיקות שמורות במוזיאון העירוני, ותוכנן התפרסם במחקרים אחדים, משד"ל ואילך. נמצא גם עמוד של בית-כנסת ועליו הכתובת "ברוך אתה בבואך ובצאתך", מן המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13.