חיפוש
הפריט שבחרת:
פרידה מבני משפחה בדרך לישראל, סופיה, בולגריה, 1991
תמונות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

פרידה מבני משפחה בדרך לישראל, סופיה, בולגריה, 1991

הדפסה
שיתוף
בתו של אתיאן לוי (מימין) נפרדת מקרובים לפני עלייתה לישראל.
סופיה, בולגריה, מאי 1991.
צילום: דורון בכר, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
תקופת צילום:
1991
תקופת צילום:
1991
מספר פריט:
260498
רכישת תמונות: חלק מהתמונות ניתנות לרכישה, לפרטים נוספים- לחצו כאן, אנא וודאו שיש לכם את מספר יחידת תמונה (כפי שמופיע למעלה)
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

סופיה Sofia Sofija

בירת בולגריה, במרכז-מערב המדינה.

במאה ה- 2 לפנה"ס העניק הקיסר טריאנוס לעיר את השם סרדיקה אולפיה (Serdica Ulpia). אחר כך נקראה גם סרדץ (Sredets , מרכז בבולגרית). במאה ה- 14 שונה שמה לסופיה, בשל הכנסייה הגדולה "סופיה הקדושה". הכובשים העות'מאניים (1392) הפכו את הכנסייה למסגד, אך השם לא שונה. העיר הייתה צומת מרכזי בין מזרח למערב, בה עברו שיירות הסוחרים מאירופה לבירת האימפריה העות'מאנית, איסטנבול. במאות ה- 18 וה- 19 ירדה חשיבותה. ב- 1879, לפני תום המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לרוסיה, הוכרזה סופיה כבירת בולגריה החופשית. משנות ה- 80 של המאה ה- 19 התרחבה העיר וסיפחה אליה כפרים בסביבה. אוכלוסייתה גדלה מ- 20,500 תושבים ב- 1880, ל- 435,000 תושבים בשנת 1946. בשנת 1992 חיו בסופיה 1,108,000 תושבים.


הקהילה היהודית

על היהודים בסופיה יש בידינו מקורות עבריים ועות'מאניים החל מן המאה ה- 14. ייתכן שהיו יהודים במקום קודם לכן, אך אין לכך הוכחות.

התקופה העות'מאנית: סופיה וכפרי הסביבה היו מרכז חקלאי ומסחרי. היהודים חיו בקרב אוכלוסייה מעורבת של דתות ולאומים רבים: הונגרים, וואלאכים, מולדובים, סוחרים מראגוזה (דוברובניק של ימינו), מוסלמים ונוצרים-פרבוסלאביים. על ראשיתה של הקהילה היהודית ישנם מקורות מצומצמים. בספרי שו"ת מוזכר, שבעת הכיבוש העות'מאני חיו בסופיה שתי קהילות יהודיות: האחת רומניוטית (כך נקראו היהודים הביזנטים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית), והשנייה של פליטים שגורשו מהונגריה ב- 1360. לכל קהילה היה בית כנסת משלה. בשנת 1470 הגיעו מעטים מבין היהודים שגורשו מבוואריה, ובעיר נוסד גם בית-כנסת אשכנזי.

מגורשי ספרד הגיעו לסופיה בראשית המאה ה- 16. הם היו דומיננטים מאד, ובהדרגה דחקו את רגליהם של היהודים הרומניוטים והאשכנזים. מקורם של ראשוני היהודים הספרדים בסופיה היה בסלוניקי. מאותה תקופה מתרבים והולכים הנתונים על סדרי החיים היהודיים בקהילת סופיה.

עיסוקם של היהודים מאמצע המאה ה- 16 היה מסחר בבדים, ייצור ומסחר בגבינות, והלוואה בריבית.

בשנים 1560 - 1570 חיו בסופיה כ- 650 יהודים. על פי תעודה מן המאה ה- 17, העוסקת בגביית מסים מיהודי סופיה, באותה תקופה חיו בסופיה 2,600 יהודים מעל גיל 18. בכך הפכה סופיה לקהילה היהודית הגדולה בבולגריה. עד אז היו הקהילות המרכזיות בניקופול, בוידין ובפלובדיב.

חיי היום-יום של היהודים בסופיה משתקפים בשלוש איגרות משנות ה- 30 של המאה ה- 16, כתובות ביידיש ובעברית, אשר שלחו יהודים אשכנזיים לאוסטריה ולאיטליה. הכותבים מצאו מקלט בסופיה, והמליצו לקרוביהם להצטרף אליהם וליהנות מהפרנסה המצויה ומהאוויר הצח. מן האיגרות עולים קשיי המסחר עם אוסטריה, וחוסר הביטחון בדרכים, בשל המלחמה. סוחר אחד, דוד כהן אשכנזי, החליט בשל כך לנסות את מזלו במסחר עם פולין. עוד מסופר שם על מגיפה שהפילה חללים בסאלוניקי ובאדירנה, אך לא פגעה בסופיה ובפלבן; וגם על משלח- ידם של יהודי סופיה - מסחר בעיקר - ובייחוד על פרנסות הנשים: יצירת קישורי משי, מיילדות, וגם הלוואה בריבית. מאיגרת מ- 1532, שתוכנה משפחתי, אנו למדים על חייהם הנוחים של היהודים בסופיה. הם מצאו את פרנסתם גם מחוץ לעיר, כשקנו מהשלטונות את הזכות לחכירת המסים. למשל, יצחק בן-ארסלן (אריה?) ואברהם בן-יצחק, תושבי סופיה, רכשו את הזכות לגביית מסי היבוא (המוקאטעא) לסופיה ולנמל ניקופול, לשנת המס 1561-1562.

ליהודים היו יחסי גומלין עם התושבים המקומיים, על רקע עסקיהם עם המוסלמים והנוצרים בעיר. שטר מכירה של בית משנת 1680, מלמד על אמידותו של הקונה היהודי, וגם על מגורים מעורבים של יהודים, מוסלמים ונוצרים בשכונה מכובדת בעיר. זאת בניגוד לשאיפת השלטונות להפריד בין הקבוצות האתניות השונות בעזרת צווים וחוקים. לדוגמא, בשנת 1680 דרש הקאדיעסקר (Kadiasker) של רומליה מהקאדי של סופיה, שנשים מוסלמיות תפסקנה לרחוץ במרחץ העירוני ביחד עם יהודיות ו"לא-מאמינות נוספות", מפני שזו הפרה בוטה זו של חוקי האסלאם.

סכסוכים בין יהודים ליהודים מצאו בדרך כלל את פתרונם בבית הדין הרבני של סופיה. לעתים פנו יהודים גם לערכאות המוסלמיות, למורת רוחם של הרבנים, שראו בערכאות של גויים, בדומה להלכות עבודה זרה, מן האיסורים החמורים ביהדות. רוב הפונים היו סוחרים יהודיים, במיוחד האמידים, שלא היו מרוצים מפסיקות בתי הדין הרבניים. בדרך כלל זיכה בית הדין השרעי את היהודים ביחס הוגן. במקרה אחד, יוצא דופן כנראה, שראשיתו בעיר סמוקוב ואחריתו בבית הדין השרעי של סופיה, גילו השלטונות יחס נוקשה ועוין: בנו של ג'אפר אבן- עבדאללה, מנכבדי סמוקוב, רצח צעיר יהודי בשם ישראל בן לוי. הקאדי של סמוקוב שכנע את משפחת הנרצח לקבל כופר כספי, על-מנת למנוע מתח בין יהודים למוסלמים. אולם האב המכובד תבע להחזיר לו את הסכום, בטענה שישראל בן לוי קיבל עליו את האיסלאם וחזר בו, ושבנו רצה להחזיר את הכופר בתשובה, ומשסירב הרגו. המשפחה היהודית נאלצה לעזוב לסופיה. בית הדין של סופיה קיבל את טענות התובע וחייב את ההורים היהודיים להחזיר את כספי הפיצויים.

היהודים שילמו מסים רגילים שהוטלו על הלא-מוסלמים, ובנוסף הוטלו עליהם מסים מיוחדים. יהודי סופיה, כמו שאר ה"רעאיא", נדרשו לשלם את הוצאות הסיור של הווזיר הגדול חוסיין אשא מבלגרד למונסטיר. המסים שהוטלו על היהודים חושבו בנפרד.

סופיה הייתה מרכז מסחרי חשוב. תעודה מלמדת על סוחר יהודי מסופיה שהיה בקשרי מסחר עם שותפו בוונציה. עדות נוספת על מסחר בין סופיה לוונציה מצויה בשטר חליפין משנת 1649, כתוב לדינו ועברית, בין סוחרים יהודיים משתי הערים. החשבון נשלח משותף שלישי, שישב בפריס. במאות ה- 16 וה- 17 תפסו היהודים מקום חשוב במסחר בין סופיה לבין ראגוזה (דוברובניק של היום) שלחופי הים האדריאטי. באיגרת משנת 1641, אותה הפנו שליטי ראגוזה אל השלטון העות'מאני, ביקשו להפחית את המסים המוטלים על נתיניהם בסופיה, ולהגן עליהם מפני "ההפרעות והצרת רגליהם מצד הסוחרים היהודים בעיר". בשנת 1619 הוציא השלטון העות'מאני צו לתת גם לסוחרים הקתולים דריסת רגל במסחר הצמר. היהודים התנגדו לכך משום שהתחייבו לספק את דרישת אחיהם בסאלוניקי, המועסקים בתעשיית בגדי הצמר עבור היניצ'רים.

על אף חשיבותו של סחר החוץ, את עיקר פרנסתם מצאו סוחרי סופיה בגבולות האימפריה, בהובילם את מרכולתם בשיירות. מסמך מלמד על סוחר יהודי, שנרצח בדרכו מסאלוניקי עם משלוח בדים לסופיה. בשיירה אחרת, בין סופיה לסקופיה, נרצח יהודי מבלגרד. השיירות היו מעורבות, מוסלמים, נוצרים ויהודים. בהתנפלות על שיירה מסופיה לסאלוניקי בשנת 1606, למשל, נרצחו סוחרים יהודים וגם הקאדי של סופיה ונשותיו.

המאות ה- 18 וה- 19: באמצע המאה ה- 18 הייתה קהילת יהודי סופיה הגדולה בקהילות בולגריה. באותן שנים כיהנו כרבנים ראשיים ראובן בן יעקב טיביה (כיהן 1752-1795), יצחק צאדקה, יעקב שמואל מדג'אר, יוסף יקותיאל, וידאל פאסי, חיים יוסף אליקים ועוד רבים אחרים. חלקם פרסמו חיבורים חשובים שנודעו גם מחוץ לבולגריה. ב- 1808 בא לסופיה הרב רחמים אברהם ונטורה מספאלטו (ספליט Split של ימינו), ושימש בתפקידו עד 1820.

בשנת 1876 הגיע הרב גבריאל אלמוזלינו, יליד ניקופול. עם תום המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה, וכינון בולגריה העצמאית (1878) , נהיה לרבה הראשי הראשון של יהדות בולגריה. הוא ייצג את המיעוט היהודי באסיפה המכוננת הראשונה של בולגריה העצמאית, שהתכנסה בבירה ההיסטורית טארנובו.

בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה (1877-1878), בעת שהתחוללו הקרבות בפאתי סופיה, היה חשש שהצבא העות'מאני הנסוג ישרוף את העיר. סיפורי גבורה רבים קשורים בהתייצבותם של יהודי העיר להגן עליה ולכבות דליקות. בכל זאת היו יהודי סופיה, כבמקומות אחרים, נתונים למעשי שוד וביזה הן מצד הצבא הרוסי והן מצד פורעי חוק בולגריים.

על פי מפקד מ- 1880 חיו בסופיה 5,000 יהודים והיו להם שישה בתי-כנסת. בית העלמין היה עד 1897 ב"שוק המלח", אך השטח הופקע בידי העירייה, למרות התנגדות הקהילה. מאז נמצא בית העלמין בחלקה נפרדת ליד בית העלמין הכללי. כעשרים מצבות עתיקות הובאו אליו מבית העלמין הישן.

בשלהי המאה ה- 19 הוקמה בסופיה ה"קונסיסטוריה" – המוסד המרכזי של יהדות בולגריה.

המאה ה- 20 וראשית המאה ה- 21: ב- 23 בספטמבר 1909 נחנך בסופיה בית הכנסת החדש. האירוע, מן החשובים בתולדות יהדות סופיה ובולגריה, היה חגיגי מאד, בין המוזמנים היו משפחת המלוכה, שרים ונכבדים רבים. בית הכנסת היה מפואר ורחב ידיים, ובו 1,300 מקומות.

בין רבני התקופה הבולטים היו ד"ר ארנפרייס, אברהם פיפאנו, מחבר "חגור האפוד" והד"ר אשר חננאל, רבה האחרון של יהדות בולגריה, שנפטר בסוף שנות ה- 40 של המאה ה- 20.

בתקופת מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בסופיה כ- 17,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 82,621 נפש. 1,421 מהם שירתו בצבא הבולגרי. ארגון העזרה UAI גייס תרומות למען משפחות החיילים היהודים.

מוסדות הציבור של הקהילה כללו את "בית העם" (נחנך ב- 1934), וגם בית חולים יהודי, בנקים בהנהלה יהודית, מוסדות צדקה למיניהם ובתי-ספר לכל הגילאים. באמצע שנות ה- 30 חיו בסופיה כמחצית מיהודי בולגריה, ובה פעלו כל המוסדות המרכזיים של יהדות בולגריה. באותה תקופה היה גם ניסיון קצר מועד להקים להקת תיאטרון יהודית, ששחקניה השתלבו לבסוף בתיאטראות הבירה. כן נוסדה תזמורת סימפונית שרוב נגניה היו יהודים. מקהלת "צדיקוב" הנודעת נוסדה בשנת 1908, והגיעה לפרסום רב אחרי מלחמת העולם הראשונה. המקהלה תרמה רבות לטיפוח התרבות בקרב יהודי סופיה ובולגריה כולה, והמשיכה את פעילותה גם במדינת ישראל.

הפעילות הציונית בקרב יהודי סופיה כללה מפלגות ותנועות נוער רבות: "השומר הצעיר", "בית"ר", "הנוער הציוני", "מכבי" ועוד. בקהילת סופיה יצאו לאור עיתונים רבים, בלאדינו ובבולגרית, ששיקפו את קשת הדעות של הפלגים השונים – ציוניים ואחרים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, התחוללו התפרעויות ברחובות המסחריים של סופיה וחנויות היהודים נפגעו. 4,000 יהודים שהיו נתינים זרים גורשו מחוץ לגבולות בולגריה; התערבות הקונסיסטוריה לא הועילה.

בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס, מלך בולגריה, לראש ממשלה את פרופסור בוגדאון פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו לפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

על פי דרישת השלטונות, נערכה בסופיה בראשית 1943 רשימה מפורטת של "המשפחות היהודיות העשירות, המכובדות ובעלות המעמד". במאי 1943 הוחלט על גירוש יהודי הבירה לערי השדה, כשלב הכנה לקראת גירוש יהודי בולגריה למזרח. כאשר נודע הדבר התקיימה הפגנה, רוב משתתפיה היו יהודים. ההפגנה פוזרה תוך דקות ורבים נעצרו. בין הנעצרים היו רבנים, מנהיגים ציונים, וחברי קונסיסטוריה. בנסיונות הקדחתניים לביטול הגזרה היו מעורבים אישי ציבור בולגריים, אנשי כנסייה, ואישים יהודים, ביניהם הרב של סופיה, ר' דניאל ציון. הנעצרים הועברו למחנה ריכוז על יד סומוביט.

גירוש יהודי סופיה החל ב- 26 במאי 1943 והסתיים כעבור שבועיים. גורשו 25,743 יהודים. הם הורשו לקחת איתם את רכושם, ופוזרו ב- 20 ערי שדה. בבירה נותרו כמה עשרות משפחות בעלות אישורים מיוחדים, מקצתן משפחות של מומרים, מקצתן של חיוניים מבחינה כלכלית.

בערי השדה הורו השלטונות לשכן את המגורשים בבתי יהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב. אולם רוב הבולגרים נשארו נאמנים לעקרונות ההומניים ואהדו את היהודים בשעתם הקשה. בחודש דצמבר באותה שנה הורשו המגורשים לחזור לסופיה לתקופות קצרות כדי לטפל בעסקיהם הפרטיים.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944.


במאי 1949, אחרי העלייה ההמונית מבולגריה לישראל (1948 - 1950), חיו בסופיה כ- 5,000 יהודים.

בין 1989 ל- 2002 עלו לישראל למעלה מ- 3,000 מיהודי בולגריה, מרביתם מסופיה.

בשנות ה- 90 חיי הקהילה התרכזו "בית העם", התקיימו חוגים שונים ובית ספר יום א' לילדים הצעירים. את החגים ציינו לרוב בבית הכנסת המשופץ או ב"בית העם". ב- 1992 חידשה פעילותה תנועת "השומר הצעיר" בעיר, ובמהלך שנות ה- 90 עלו לישראל כשבעים מחניכיה. הייתה גם פעילות של תנועת הנוער של "בני-ברית". רוב הפעילות מומנה על ידי ה"ג'וינט".

בראשית שנות האלפיים נמנו בעיר כ- 3,000 יהודים, רבים מהם קשורים בנישואים מעורבים.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
פרידה מבני משפחה בדרך לישראל, סופיה, בולגריה, 1991
תמונות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
פרידה מבני משפחה בדרך לישראל, סופיה, בולגריה, 1991
בתו של אתיאן לוי (מימין) נפרדת מקרובים לפני עלייתה לישראל.
סופיה, בולגריה, מאי 1991.
צילום: דורון בכר, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
רכישת תמונות: חלק מהתמונות ניתנות לרכישה, לפרטים נוספים- לחצו כאן, אנא וודאו שיש לכם את מספר יחידת תמונה (כפי שמופיע למעלה)

סופיה
סופיה Sofia Sofija

בירת בולגריה, במרכז-מערב המדינה.

במאה ה- 2 לפנה"ס העניק הקיסר טריאנוס לעיר את השם סרדיקה אולפיה (Serdica Ulpia). אחר כך נקראה גם סרדץ (Sredets , מרכז בבולגרית). במאה ה- 14 שונה שמה לסופיה, בשל הכנסייה הגדולה "סופיה הקדושה". הכובשים העות'מאניים (1392) הפכו את הכנסייה למסגד, אך השם לא שונה. העיר הייתה צומת מרכזי בין מזרח למערב, בה עברו שיירות הסוחרים מאירופה לבירת האימפריה העות'מאנית, איסטנבול. במאות ה- 18 וה- 19 ירדה חשיבותה. ב- 1879, לפני תום המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לרוסיה, הוכרזה סופיה כבירת בולגריה החופשית. משנות ה- 80 של המאה ה- 19 התרחבה העיר וסיפחה אליה כפרים בסביבה. אוכלוסייתה גדלה מ- 20,500 תושבים ב- 1880, ל- 435,000 תושבים בשנת 1946. בשנת 1992 חיו בסופיה 1,108,000 תושבים.


הקהילה היהודית

על היהודים בסופיה יש בידינו מקורות עבריים ועות'מאניים החל מן המאה ה- 14. ייתכן שהיו יהודים במקום קודם לכן, אך אין לכך הוכחות.

התקופה העות'מאנית: סופיה וכפרי הסביבה היו מרכז חקלאי ומסחרי. היהודים חיו בקרב אוכלוסייה מעורבת של דתות ולאומים רבים: הונגרים, וואלאכים, מולדובים, סוחרים מראגוזה (דוברובניק של ימינו), מוסלמים ונוצרים-פרבוסלאביים. על ראשיתה של הקהילה היהודית ישנם מקורות מצומצמים. בספרי שו"ת מוזכר, שבעת הכיבוש העות'מאני חיו בסופיה שתי קהילות יהודיות: האחת רומניוטית (כך נקראו היהודים הביזנטים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית), והשנייה של פליטים שגורשו מהונגריה ב- 1360. לכל קהילה היה בית כנסת משלה. בשנת 1470 הגיעו מעטים מבין היהודים שגורשו מבוואריה, ובעיר נוסד גם בית-כנסת אשכנזי.

מגורשי ספרד הגיעו לסופיה בראשית המאה ה- 16. הם היו דומיננטים מאד, ובהדרגה דחקו את רגליהם של היהודים הרומניוטים והאשכנזים. מקורם של ראשוני היהודים הספרדים בסופיה היה בסלוניקי. מאותה תקופה מתרבים והולכים הנתונים על סדרי החיים היהודיים בקהילת סופיה.

עיסוקם של היהודים מאמצע המאה ה- 16 היה מסחר בבדים, ייצור ומסחר בגבינות, והלוואה בריבית.

בשנים 1560 - 1570 חיו בסופיה כ- 650 יהודים. על פי תעודה מן המאה ה- 17, העוסקת בגביית מסים מיהודי סופיה, באותה תקופה חיו בסופיה 2,600 יהודים מעל גיל 18. בכך הפכה סופיה לקהילה היהודית הגדולה בבולגריה. עד אז היו הקהילות המרכזיות בניקופול, בוידין ובפלובדיב.

חיי היום-יום של היהודים בסופיה משתקפים בשלוש איגרות משנות ה- 30 של המאה ה- 16, כתובות ביידיש ובעברית, אשר שלחו יהודים אשכנזיים לאוסטריה ולאיטליה. הכותבים מצאו מקלט בסופיה, והמליצו לקרוביהם להצטרף אליהם וליהנות מהפרנסה המצויה ומהאוויר הצח. מן האיגרות עולים קשיי המסחר עם אוסטריה, וחוסר הביטחון בדרכים, בשל המלחמה. סוחר אחד, דוד כהן אשכנזי, החליט בשל כך לנסות את מזלו במסחר עם פולין. עוד מסופר שם על מגיפה שהפילה חללים בסאלוניקי ובאדירנה, אך לא פגעה בסופיה ובפלבן; וגם על משלח- ידם של יהודי סופיה - מסחר בעיקר - ובייחוד על פרנסות הנשים: יצירת קישורי משי, מיילדות, וגם הלוואה בריבית. מאיגרת מ- 1532, שתוכנה משפחתי, אנו למדים על חייהם הנוחים של היהודים בסופיה. הם מצאו את פרנסתם גם מחוץ לעיר, כשקנו מהשלטונות את הזכות לחכירת המסים. למשל, יצחק בן-ארסלן (אריה?) ואברהם בן-יצחק, תושבי סופיה, רכשו את הזכות לגביית מסי היבוא (המוקאטעא) לסופיה ולנמל ניקופול, לשנת המס 1561-1562.

ליהודים היו יחסי גומלין עם התושבים המקומיים, על רקע עסקיהם עם המוסלמים והנוצרים בעיר. שטר מכירה של בית משנת 1680, מלמד על אמידותו של הקונה היהודי, וגם על מגורים מעורבים של יהודים, מוסלמים ונוצרים בשכונה מכובדת בעיר. זאת בניגוד לשאיפת השלטונות להפריד בין הקבוצות האתניות השונות בעזרת צווים וחוקים. לדוגמא, בשנת 1680 דרש הקאדיעסקר (Kadiasker) של רומליה מהקאדי של סופיה, שנשים מוסלמיות תפסקנה לרחוץ במרחץ העירוני ביחד עם יהודיות ו"לא-מאמינות נוספות", מפני שזו הפרה בוטה זו של חוקי האסלאם.

סכסוכים בין יהודים ליהודים מצאו בדרך כלל את פתרונם בבית הדין הרבני של סופיה. לעתים פנו יהודים גם לערכאות המוסלמיות, למורת רוחם של הרבנים, שראו בערכאות של גויים, בדומה להלכות עבודה זרה, מן האיסורים החמורים ביהדות. רוב הפונים היו סוחרים יהודיים, במיוחד האמידים, שלא היו מרוצים מפסיקות בתי הדין הרבניים. בדרך כלל זיכה בית הדין השרעי את היהודים ביחס הוגן. במקרה אחד, יוצא דופן כנראה, שראשיתו בעיר סמוקוב ואחריתו בבית הדין השרעי של סופיה, גילו השלטונות יחס נוקשה ועוין: בנו של ג'אפר אבן- עבדאללה, מנכבדי סמוקוב, רצח צעיר יהודי בשם ישראל בן לוי. הקאדי של סמוקוב שכנע את משפחת הנרצח לקבל כופר כספי, על-מנת למנוע מתח בין יהודים למוסלמים. אולם האב המכובד תבע להחזיר לו את הסכום, בטענה שישראל בן לוי קיבל עליו את האיסלאם וחזר בו, ושבנו רצה להחזיר את הכופר בתשובה, ומשסירב הרגו. המשפחה היהודית נאלצה לעזוב לסופיה. בית הדין של סופיה קיבל את טענות התובע וחייב את ההורים היהודיים להחזיר את כספי הפיצויים.

היהודים שילמו מסים רגילים שהוטלו על הלא-מוסלמים, ובנוסף הוטלו עליהם מסים מיוחדים. יהודי סופיה, כמו שאר ה"רעאיא", נדרשו לשלם את הוצאות הסיור של הווזיר הגדול חוסיין אשא מבלגרד למונסטיר. המסים שהוטלו על היהודים חושבו בנפרד.

סופיה הייתה מרכז מסחרי חשוב. תעודה מלמדת על סוחר יהודי מסופיה שהיה בקשרי מסחר עם שותפו בוונציה. עדות נוספת על מסחר בין סופיה לוונציה מצויה בשטר חליפין משנת 1649, כתוב לדינו ועברית, בין סוחרים יהודיים משתי הערים. החשבון נשלח משותף שלישי, שישב בפריס. במאות ה- 16 וה- 17 תפסו היהודים מקום חשוב במסחר בין סופיה לבין ראגוזה (דוברובניק של היום) שלחופי הים האדריאטי. באיגרת משנת 1641, אותה הפנו שליטי ראגוזה אל השלטון העות'מאני, ביקשו להפחית את המסים המוטלים על נתיניהם בסופיה, ולהגן עליהם מפני "ההפרעות והצרת רגליהם מצד הסוחרים היהודים בעיר". בשנת 1619 הוציא השלטון העות'מאני צו לתת גם לסוחרים הקתולים דריסת רגל במסחר הצמר. היהודים התנגדו לכך משום שהתחייבו לספק את דרישת אחיהם בסאלוניקי, המועסקים בתעשיית בגדי הצמר עבור היניצ'רים.

על אף חשיבותו של סחר החוץ, את עיקר פרנסתם מצאו סוחרי סופיה בגבולות האימפריה, בהובילם את מרכולתם בשיירות. מסמך מלמד על סוחר יהודי, שנרצח בדרכו מסאלוניקי עם משלוח בדים לסופיה. בשיירה אחרת, בין סופיה לסקופיה, נרצח יהודי מבלגרד. השיירות היו מעורבות, מוסלמים, נוצרים ויהודים. בהתנפלות על שיירה מסופיה לסאלוניקי בשנת 1606, למשל, נרצחו סוחרים יהודים וגם הקאדי של סופיה ונשותיו.

המאות ה- 18 וה- 19: באמצע המאה ה- 18 הייתה קהילת יהודי סופיה הגדולה בקהילות בולגריה. באותן שנים כיהנו כרבנים ראשיים ראובן בן יעקב טיביה (כיהן 1752-1795), יצחק צאדקה, יעקב שמואל מדג'אר, יוסף יקותיאל, וידאל פאסי, חיים יוסף אליקים ועוד רבים אחרים. חלקם פרסמו חיבורים חשובים שנודעו גם מחוץ לבולגריה. ב- 1808 בא לסופיה הרב רחמים אברהם ונטורה מספאלטו (ספליט Split של ימינו), ושימש בתפקידו עד 1820.

בשנת 1876 הגיע הרב גבריאל אלמוזלינו, יליד ניקופול. עם תום המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה, וכינון בולגריה העצמאית (1878) , נהיה לרבה הראשי הראשון של יהדות בולגריה. הוא ייצג את המיעוט היהודי באסיפה המכוננת הראשונה של בולגריה העצמאית, שהתכנסה בבירה ההיסטורית טארנובו.

בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה (1877-1878), בעת שהתחוללו הקרבות בפאתי סופיה, היה חשש שהצבא העות'מאני הנסוג ישרוף את העיר. סיפורי גבורה רבים קשורים בהתייצבותם של יהודי העיר להגן עליה ולכבות דליקות. בכל זאת היו יהודי סופיה, כבמקומות אחרים, נתונים למעשי שוד וביזה הן מצד הצבא הרוסי והן מצד פורעי חוק בולגריים.

על פי מפקד מ- 1880 חיו בסופיה 5,000 יהודים והיו להם שישה בתי-כנסת. בית העלמין היה עד 1897 ב"שוק המלח", אך השטח הופקע בידי העירייה, למרות התנגדות הקהילה. מאז נמצא בית העלמין בחלקה נפרדת ליד בית העלמין הכללי. כעשרים מצבות עתיקות הובאו אליו מבית העלמין הישן.

בשלהי המאה ה- 19 הוקמה בסופיה ה"קונסיסטוריה" – המוסד המרכזי של יהדות בולגריה.

המאה ה- 20 וראשית המאה ה- 21: ב- 23 בספטמבר 1909 נחנך בסופיה בית הכנסת החדש. האירוע, מן החשובים בתולדות יהדות סופיה ובולגריה, היה חגיגי מאד, בין המוזמנים היו משפחת המלוכה, שרים ונכבדים רבים. בית הכנסת היה מפואר ורחב ידיים, ובו 1,300 מקומות.

בין רבני התקופה הבולטים היו ד"ר ארנפרייס, אברהם פיפאנו, מחבר "חגור האפוד" והד"ר אשר חננאל, רבה האחרון של יהדות בולגריה, שנפטר בסוף שנות ה- 40 של המאה ה- 20.

בתקופת מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בסופיה כ- 17,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 82,621 נפש. 1,421 מהם שירתו בצבא הבולגרי. ארגון העזרה UAI גייס תרומות למען משפחות החיילים היהודים.

מוסדות הציבור של הקהילה כללו את "בית העם" (נחנך ב- 1934), וגם בית חולים יהודי, בנקים בהנהלה יהודית, מוסדות צדקה למיניהם ובתי-ספר לכל הגילאים. באמצע שנות ה- 30 חיו בסופיה כמחצית מיהודי בולגריה, ובה פעלו כל המוסדות המרכזיים של יהדות בולגריה. באותה תקופה היה גם ניסיון קצר מועד להקים להקת תיאטרון יהודית, ששחקניה השתלבו לבסוף בתיאטראות הבירה. כן נוסדה תזמורת סימפונית שרוב נגניה היו יהודים. מקהלת "צדיקוב" הנודעת נוסדה בשנת 1908, והגיעה לפרסום רב אחרי מלחמת העולם הראשונה. המקהלה תרמה רבות לטיפוח התרבות בקרב יהודי סופיה ובולגריה כולה, והמשיכה את פעילותה גם במדינת ישראל.

הפעילות הציונית בקרב יהודי סופיה כללה מפלגות ותנועות נוער רבות: "השומר הצעיר", "בית"ר", "הנוער הציוני", "מכבי" ועוד. בקהילת סופיה יצאו לאור עיתונים רבים, בלאדינו ובבולגרית, ששיקפו את קשת הדעות של הפלגים השונים – ציוניים ואחרים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, התחוללו התפרעויות ברחובות המסחריים של סופיה וחנויות היהודים נפגעו. 4,000 יהודים שהיו נתינים זרים גורשו מחוץ לגבולות בולגריה; התערבות הקונסיסטוריה לא הועילה.

בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס, מלך בולגריה, לראש ממשלה את פרופסור בוגדאון פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו לפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

על פי דרישת השלטונות, נערכה בסופיה בראשית 1943 רשימה מפורטת של "המשפחות היהודיות העשירות, המכובדות ובעלות המעמד". במאי 1943 הוחלט על גירוש יהודי הבירה לערי השדה, כשלב הכנה לקראת גירוש יהודי בולגריה למזרח. כאשר נודע הדבר התקיימה הפגנה, רוב משתתפיה היו יהודים. ההפגנה פוזרה תוך דקות ורבים נעצרו. בין הנעצרים היו רבנים, מנהיגים ציונים, וחברי קונסיסטוריה. בנסיונות הקדחתניים לביטול הגזרה היו מעורבים אישי ציבור בולגריים, אנשי כנסייה, ואישים יהודים, ביניהם הרב של סופיה, ר' דניאל ציון. הנעצרים הועברו למחנה ריכוז על יד סומוביט.

גירוש יהודי סופיה החל ב- 26 במאי 1943 והסתיים כעבור שבועיים. גורשו 25,743 יהודים. הם הורשו לקחת איתם את רכושם, ופוזרו ב- 20 ערי שדה. בבירה נותרו כמה עשרות משפחות בעלות אישורים מיוחדים, מקצתן משפחות של מומרים, מקצתן של חיוניים מבחינה כלכלית.

בערי השדה הורו השלטונות לשכן את המגורשים בבתי יהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב. אולם רוב הבולגרים נשארו נאמנים לעקרונות ההומניים ואהדו את היהודים בשעתם הקשה. בחודש דצמבר באותה שנה הורשו המגורשים לחזור לסופיה לתקופות קצרות כדי לטפל בעסקיהם הפרטיים.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944.


במאי 1949, אחרי העלייה ההמונית מבולגריה לישראל (1948 - 1950), חיו בסופיה כ- 5,000 יהודים.

בין 1989 ל- 2002 עלו לישראל למעלה מ- 3,000 מיהודי בולגריה, מרביתם מסופיה.

בשנות ה- 90 חיי הקהילה התרכזו "בית העם", התקיימו חוגים שונים ובית ספר יום א' לילדים הצעירים. את החגים ציינו לרוב בבית הכנסת המשופץ או ב"בית העם". ב- 1992 חידשה פעילותה תנועת "השומר הצעיר" בעיר, ובמהלך שנות ה- 90 עלו לישראל כשבעים מחניכיה. הייתה גם פעילות של תנועת הנוער של "בני-ברית". רוב הפעילות מומנה על ידי ה"ג'וינט".

בראשית שנות האלפיים נמנו בעיר כ- 3,000 יהודים, רבים מהם קשורים בנישואים מעורבים.