חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

אנה פרנק

Anne (Annelies Marie) Frank (1929-1945), author, born in  Frankfurt on Main, Germany. She was taken with her family to Amsterdam after the Nazis seized power in 1933. After Holland was invaded in 1940, her father prepared for the eventuality of hiding and in July 1942 the family and a few friends moved into the attic of the vacant annex of her father's business premises where they were hidden by four of her father's employees. For the next two years they remained in the attic and Anne kept a diary of their life. In Aug. 1944, after being tipped off, the Germans arrested them all and send them to death camps. Anne and her sister were sent to Bergen-Belsen Nazi concentration camp where they died of typhus in March 1945. Her diary was discovered by one of those who had hidden them and given to her father who survived the war. First published in 1947, it became a recognized world classic translated into numerous languages. The house in which they hid, known as the Anne Frank House, became a center of pilgrimage for visitors from all parts of the world and houses the Anne Frank Foundation established to fight anti-Semitism and racism.

תאריך לידה:
1929
תאריך פטירה:
1945
מקום לידה:
פרנקפורט אם מיין
מקום פטירה:
הולנד
סוג אישיות:
סופרים
מספר פריט:
254977
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
FRANK

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

הפרנקים היו קבוצת שבטים שחיו במאה ה-3 באיזור שבין נהר המיין וים הצפון. הרומאים קראו להם בשמות פרנקי או פרנקוס. פרנקוניה, שם המופיע לראשונה בתעודה לטינית משנת 1053, פראנס שהוא השם הלועזי של צרפת, ופרנקן הם כולם שמות שתיארו חבל ארץ שבו התיישבו הפרנקים ואשר הפך בימי הביניים לדוכסות גרמנית. שמה הנוכחי של צרפת - פראנס, בצרפתית, ופרנקרייך בגרמנית, כלומר "האימפריה של הפרנקים", נובע מייסודה של ממלכת הפרנקים בגליה ע"י קלוביס במאה ה-5 והפיכתה של ממלכת הפרנקים המערביים, כפי שמוגדרת בחוזה וורדן (843), לשטחי הליבה של המדינה הצרפתית המודרנית. היהודים חיו בשטחה של צרפת החל מהמאה ה-4. פירוש המילה פרנקו בספרדית הוא "חופשי / נדיב". בלדינו השם פרנקו הוא המקביל של המונח הערבי פראנג'י, כלומר "פרנקים". מאז המאה ה-12 שלושת המונחים האלה שימשו בארצות המוסלמיות במזרחו של הים התיכון כשמות המתייחסים לכלל האירופים. במאה ה-16 וגם לאחר מכן, המילה פרנקו מופיעה בספרות הרבנית הספרדית כשם כולל ליהודים האשכנזים תושבי אירופה. במזרח אירופה המילה תחילה התייחסה ליהודי נתין האימפריה העותומנית ובמרוצת הזמן לכל יהודי ספרדי דובר לדינו. שם המשפחה פרנק יכול להיות קשור גם בשמות של מקומות כמו פרנקנברג ופרנקנאו בהסן, גרמניה, פרנקנבורג באוסטריה, פרנקנשטיין (זאבקוביצה) בפולין ומקומות נוספים. בגלל רדיפות האינקוויזיציה בספרד, בני משפחה בשם פרנקו שחיו בספרד עוד לפני המאה ה-15 היגרו לאמסטרדם, ונציה, טוניסיה, כרתים ולונדון. שם זה מתועד בסלוניקי, יוון, בשנת 1492 ובבורדו, צרפת, בשנת 1528. הגרסה האיטלקית פרנקי וכמו כן הגרסאות הגרמניות פרנק ופרנקל מתועדות במאה ה-16. השמות פרנקס, פרנק, פרנקה, פרנקנבורגר ופרנקל מתועדים במאה ה-17, פרנק ופרנקלין במאה ה-18, ופרנקטי במאה ה-19. ככל הנראה מקורו של שם המשפחה היהודי פרנק באיזור ריינלנד, במערב גרמניה. שם זה מתועד בתחילת המאה ה-16 עם הרב מנחם מנדל פרנק אשר חי בפולין.

אישים מוכרים אשר נשאו שם משפחה זה i כוללים את יעקב בן יהודה פרנק (1791-1726), הידוע גם בכינוי "סנטו סניור" ("האדום הקדוש"), מייסד הכת של הפרנקיסטים אשר פרשו מהתנועה השבתאית; את אדולף פרנק (1916-1834); ואת המורה והחזן יליד גרמניה רפאל פרנק (1920-1867), מעצב הפונט העברי המודרני "פרנק-ריהל".
מבקרת צעירה בבית "אנה פרנק", אמשטרדם, הולנד, 1977
צילום: לני זוננפלד
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף זוננפלד)

פראנקפורט על הנהר מיין

(במקורות היהודיים פד"מ, ראשי תיבות של פרנקפורט דמיין)

עיר במחוז הסן נאסאו, גרמניה.

הקהילה היהודית


פראנקפורט הייתה מרכז מסחרי מראשיתה, וקרוב לוודאי שסוחרים יהודיים היו מבקרים בירידי-הסתיו שלה מדי שנה. ב-1074 מנה הקיסר היינריך ה-4 את פראנקפורט עם הערים הפתוחות לפני יהודי וורמייזא, ללא תשלום דמי-מכס.

במאה ה-12 הייתה פראנקפורט קהילה מאורגנת ומשגשגת, אם כי קטנה בכמות. ב-1241 התפרעו תושבי העיר, הרסו את בתי-היהודים ורצחו יותר מ-150 מתוך 200 היהודים במקום, ביניהם שלושת רבני הקהילה. רבים הוטבלו לנצרות. בקהילות גרמניה נכללה בשעתה בט' באב תפילה מיוחדת לזכר הקדושים. בחקירה שנערכה בפקודת פרידריך השני התברר שהמהומות החלו בגלל שמד מאונס. תושבי העיר זכו בחנינה, שלומם של היהודים הובטח ועל המתפרעים הוטלו קנסות כבדים. כעבור שלושים שנה שוב הייתה פראנקפורט קהילה שוקקת חיים, ולה בית-כנסת מרכזי ("אלטשול"), בית-עלמין, בית-מרחץ, בתי-חולים לאנשי המקום ולעוברי-אורח, "בית-ריקודים" לחתונות ולאירועים חברתיים אחרים ומוסדות חינוך וצדקה.

במחצית הראשונה של המאה ה-14 הוכבד עול המסים לקופת המלך ולעירייה, והתועלת שהפיקו מן היהודים מנעה רדיפות. אולם הפרעות שפרצו בתקופת "המגיפה השחורה" לא פסחו על יהודי פראנקפורט. הקיסר קארל ה-4 ויתר לאנשי העיר, תמורת תשלום נאה, על זכויות היהודים, וכעבור זמן קצר נמחקה הקהילה מעל פני האדמה. יהודים רבים הציתו את בתיהם במו ידיהם כדי שלא ייפלו בידי ההמון המתפרע.

פראנקפורט חזרה ופתחה את שעריה בפני יהודים ב-1360. פעילותם הכלכלית הייתה חשובה לעיר המשגשגת. מעתה חוייב כל יהודי להגיש בקשה אישית להיתר-ישיבה מדי שנה בשנה, אגב תשלום מסים והיטלים כבדים. הותקנה מערכת תקנות להסדרת היחסים בין העיר לקהילה.

בין רבני המקום וראשי הקהל במאה ה-14 נמנו זיסקינד וימפפן, שהביא את גופת המהר"ם מרוטנבורג לקבר ישראל, ואלכסנדר זוסלין הכהן.

בשנת 1462 הועברו 110 היהודים שחיו אז בפראנקפורט לרחוב מיוחד, מוקף חומות ושערים, וזאת על-פי דרישות חוזרות ונשנות מצד הקיסר והכנסיה, לרבות האפיפיור. היהודים לא הורשו לחרוג מהגבולות שנקבעו להם, והצפיפות בגיטו גדלה, אבל הארגון הקהילתי התחזק והסתעף. מנהיגים דתיים וחילוניים ("הוכמייסטר" ו"באומייסטר") יצרו מסורת מקומית שנשמרה בקפדנות בחיי הדת, החברה והכלכלה. גדול הרבנים בדורות ההם היה נתן אפשטיין.

מלחמת האיכרים ומלחמות-הדת במאה ה-16 האפילו על חיי הקהילה ואף על-פי כן נוצרו בעיר תנאים נוחים ליוזמה כלכלית, ויהודי פראנקפורט הצליחו לשמור על זכויותיהם. הקהילה (בת 900 נפש) הגיעה לשיא שגשוגה לקראת סוף המאה, וגם נעשתה למקום תורה בזכות הישיבות של ר' אליעזר טרווס ור' עקיבא בן יעקב פראנקפורטר, ופסקי בית-הדין שלה מצאו להם מהלכים בקהילות רבות בגרמניה.

כנסים רבניים נערכו בפראנקפורט בשנים 1562, 1582, 1603. כל אותו זמן נמשך המאבק בעיר בין המשפחות המיוחסות ובין הסוחרים הזעירים ובעלי-המלאכה, שרבים מהם היו בעלי-חוב של היהודים. ב-1614 פרץ לגיטו אספסוף, בהנהגת הצורר וינצנט פטמילך; היהודים גורשו מן העיר. כעבור שנתיים הוצאו להורג ראשי המתפרעים והיהודים הוחזרו ברוב טקס לחומות הגיטו. מאז נחוג בקהילה יום כ' באדר כ"פורים של וינץ" (כלומר וינצנט). ר' ישעיה הורוביץ, בעל "שני לוחות הברית" (השל"ה הקדוש), רבה של פראנקפורט משנת 1606, לא היה בין החוזרים. בין רבני הקהילה האחרים היו בנו שבתאי הורוביץ; חיים כהן, נכדו של המהר"ל מפראג; מאיר בן יעקב הכהן שיף, יליד המקום, אהרן שמואל קאידאנובר ובנו צבי הירש.

יהודי פראנקפורט פיתחו מנהגי תפילה מיוחדים שעליהם הייתה גאוות הקהילה מאות בשנים (הם לוקטו בידי יוסף יוספא האן בספרו "יוסיף אומץ"). בדליקה בשנת 1711 שפרצה בביתו של הרב הראשי נפתלי בן יצחק הכהן עלה באש כמעט כל הרובע היהודי; תושביו נאלצו לחזור אליו לאחר שנבנה מחדש.

בחיי הקהילה שלטו משפחות עתיקות ששמן נגזר מצורת השלטים בפתחי בתיהם, כגון רוטשילד ("שלט אדום"), שווארצשילד ("שלט שחור") קאן ושיף. לישיבות של ר' שמואל שוטן ור' יעקב יהושע פאלק נהרו תלמידים ממקומות יישוב אחרים בגרמניה. התנועה לתיקונים בחינוך היהודי, מחוגו של משה מנדלסון בברלין, מצאה לה מהלכים בקרב המשפחות היהודיות האמידות בפראנקפורט, שראו בתנועה צעד לקראת האמאנציפאציה. 49 מחשובי הקהילה חתמו על ה"ביאור" של מנדלסון (1782), ואילו הרב הראשי פנחס הורוביץ תקף אותו בחריפות, וב-1797 הטיל חרם על תכנית להקים בית-ספר ללימודי-חול.

ב-1806 נכללה פראנקפורט בקונפדראציה של הריין מיסודו של נאפוליון וכעבור חמש שנים בוטל הגיטו ופורסמה הצהרה על שוויון-זכויות, שכללה במפורש גם את היהודים. אחרי תבוסת נאפוליון ביקש הסנאט של פראנקפורט לבטל את זכויות היהודים, וסיכל את מאמציה של משלחת הקהילה בקונגרס הווינאי (1815).

אחרי משא-ומתן ממושך, שבמהלכו אירעו בשנת 1819 "מהומות הפ-הפ", הוענקו ליהודים זכויות שוות בחיים האזרחיים (1824) אבל חוקי-אפליה מסויימים הוחזרו על כנם והרכבו של ועד הקהילה ופעולותיו נשארו בפיקוח הסנאט.

בינתיים הלך והתרחב הקרע בין דתיים ורפורמיים בתוך הקהילה. הרב צבי הירש הורוביץ אמנם חידש את הסכמת אביו לסידור-התפילה שהוציא שמשון היידנהיים, שכלל תרגום לגרמנית ופירוש למדני, אולם לא היה בכך כדי לספק את חסידי הרפורמה וההתבוללות. עוד ב-1804 הם הקימו בית-ספר כללי בשם "פילאנטרופין", ובו הייתה תכנית לימודים חילונית. בית הספר נעשה במרוצת הזמן למעוז הרפורמה ביהדות. כעבור שלוש שנים נוסדה לשכת "הבונים החופשיים", וחבריה פעלו בתוקף לקידום תנועת החילון בקהילה. בשנים 1832-1817 הורכב ועד הקהילה על טהרת חברי הלשכה. ב-1819 נסגרו כל ה"חדרים" בפקודת המשטרה, וועד הקהילה מצדו מנע הקמת בית-ספר דתי-כללי. מספר בחורי הישיבות פחת והלך. ב-1842 נאמד שיעור המשפחות החרדיות בקהילה בפחות מ-%10 מכלל יהודי פראנקפורט. באותה השנה העלו הרפורמים את התביעה לבטל את המצוות שמקורן בתלמוד, את ברית-המילה ואת האמונה בביאת המשיח. הרב הישיש שלמה אברהם טרייר, אחד משני נציגי פראנקפורט לסנהדרין של פאריס ב-1807, פירסם קובץ של תשובות רבנים וחוקרים בני-דורו, בגרמנית, על משמעות המילה ביהדות. ב-1845 נערכה בפראנקפורט ועידת רבנים חסידי
הרפורמה, וביניהם בן המקום ר' אברהם גייגר (רב בפראנקפורט בשנים 1870-1863). התנועה המהפכנית ב-1848 החישה את מהלך האמאנציפאציה שהושגה סופית ב-1864.

עם התרופפות המשטר האוטוקראטי בקהילה הקימה קבוצת חרדים אגודה משלהם, בהנהגת הרב שמשון רפאל הירש (1851). משפחת רוטשילד תרמה להקמת בית-כנסת אורתודוכסי חדש. ב-1876 יצאה האגודה מרשות הקהילה והקימה עדה נפרדת, שצורת החיים ומוסדות החינוך שבה שימשו אות ומופת ליהדות המסורתית בגרמניה כולה. מ-3,300 יהודים בערך ב-1817 גדלה הקהילה בפראנקפורט לכדי 10,000 ב-1871 וקרוב ל-22,000 בסוף המאה (%7,5 מכלל האוכלוסיה).

יהודים רבים מן האזורים הכפריים השתקעו בעיר המשגשגת, במידה רבה בזכות יוזמתם של סוחרים ואנשי-ממון יהודיים. רבים ממוסדות העיר - בתי- חולים, ספריות ומוזיאונים - הוקמו בתרומות של יהודים, במיוחד של משפחת רוטשילד. ליאופולד זונמאן ייסד את העתון הליבראלי "פראנקפורטר צייטונג" ואוניברסיטת פראנקפורט הוקמה ב-1912 בעיקר בכספי יהודים. בין מוסדות הקהילה היו שלושה בתי-ספר ("פילאנטרופין", בית-ספר יסודי ותיכון), "ישיבה", שני בתי-חולים, בית-יתומים, מושב-זקנים, אגודות צדקה ושני בתי-עלמין (העתיק נסגר ב-1828). יהודי פראנקפורט הירבו לסייע למהגרים יהודים נזקקים ותרמו ביד נדיבה ל"כוללים" בארץ ישראל (דרך פראנקפורט היו נשלחות התרומות מכל מערב-אירופה מאז המאה ה-16).

משנת 1906 הופיע בפראנקפורט השבועון החרדי "דער איזראעליט". בספרייה העירונית הייתה מחלקה יהודית ובה אוסף נדיר של ספרים וכתבי-עת יהודיים. בעשור הראשון של המאה העשרים נבנו בפראנקפורט עוד כמה בתי-כנסת מפוארים. ב-1920 הקים פראנץ רוזנצווייג מכון ללימודי היהדות, ומארטין בובר, אז פרופסור באוניברסיטת פראנקפורט, היה מרצה בו לפני קהל רב. נוסדו עוד שתי "ישיבות", האחת על-ידי הרב יעקב הופמאן, שנעשה רב הקהילה החרדית ב-1922.

בין גדולי הקהילה היו הסופר לודביג ברנה, ההיסטוריון י"מ יוסט, האמנים בנו אלקאן ומוריץ אופנהיים, הביוכימאי פאול אהרליך והסוציולוג פראנץ אופנהיימר. בציבור החרדי בלטו יעקב רוזנהיים ויצחק ברויאר.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בפראקפורט למעלה מ- 25,000 יהודים.


תקופת השואה

באפריל 1933, חודש אחרי עלותם לשלטון בגרמניה, הכריזו הנאצים חרם על בתי- עסק של יהודים ועל בעלי המקצועות חופשיים בציבור היהודי. פוטרו פקידים, אקאדמאים, שחקנים ומוסיקאים. בלחץ השלטון והמפלגה נסגרו או הועברו לידיים "אריות" רוב החברות היהודיות, בעוד יחידות הס"א וסטודנטים נאציים מטילים אימה על היהודים. הקהילה הגיבה בהרחבת השירותים הקיימים, בפתיחת מוסדות חדשים לסיוע כלכלי, ביצירת אפשרויות תעסוקה והכשרה מקצועית, בהקמת מוסדות חינוך לנוער ולמבוגרים ובסיוע להגירה, הכל בפיקוחו הקפדני של הגסטאפו.

ב"ליל הבדולח" בנובמבר 1938 הועלו באש בתי-הכנסת הגדולים של שתי העדות; בנייני הקהילה, בתים פרטיים וחנויות נפרצו ונשדדו. מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות-הריכוז בוכנוואלד ודאכאו. אחר-כך התמזגה העדה החרדית עם הקהילה הכללית, בפקודת השלטונות. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, השתלבה הקהילה המאוחדת ב"איחוד הקהילות של הרייך". נכסי הקהילה הועברו לבעלות עירונית. מוסדות-הצדקה הועמדו תחת פיקוח ישיר של הגסטאפו במאי 1940.

איש הגסטאפו הולאנד, שהיה פקיד העיריה, טיפל גם בענייני ההגירה של היהודים וכעבור זמן היה ממונה על גיוס יהודים לעבודות-כפייה ועל "נוהלים סדירים" לפני הגירוש.

מ-26,158 נפש ב-1933 ירד מספר היהודים בפראנקפורט, כתוצאה מהגירה, ל-10,803 ביוני 1941, וזאת למרות זרם הפליטים מערי-השדה.

ב-19 באוקטובר 1941 החלו שילוחים לגיטו לודז' שעל אדמת פולין הכבושה. אחר-כך נשלחו יהודים מפרנקפורט על המיין גם לגיטאות ולמחנות בערים למינסק (בילורוסיה), ריגה (לאטוויה), טרזיינשטאדט (צ'כוסלובקיה) ולמחנות אחרים. בתום הגירושים ההמוניים, בספטמבר 1943, נותרו בעיר רק 602 יהודים, ביניהם בני זוגות מעורבים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התארגנה בפראנקפורט קהילה חדשה שמנתה קצת יותר מ-1,100 נפש בשנת 1952. עליהם נתוספו מקבלי קיצבאות ויורדים מישראל, וכעבור שבע שנים הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,560 בערך.

ניגוני התפילה והחזנות בקהילת פראנקפורט דמיין היו התגלמות המסורת האשכנזית המערבית. כל מאורע חשוב בלוח-השנה היהודית זכה לניגון משלו, לפי טיב החג או המעשה. אך למרות הדבקות הקפדנית במסורת, מרמזים רבים מלחנים אלה על השפעה משירי-עם גרמניים.

ב-1970 התגוררו בעיר 4,350 יהודים, שני-שלישים מהם בני 40 ומעלה; הקהילה הייתה השנייה בגודלה במדינה אחרי ברלין. בצד בית-כנסת גדול ששוקם היו פתוחים בעיר עוד חמישה בתי-תפילה קטנים.

ב-1965 נפתח בפראנקפורט בית-ספר יהודי ראשון בגרמניה שלאחר המלחמה, וממרס 1968 יצא- לאור בטאון הקהילה. באותה השנה נחנך גם מושב-זקנים ל-200 איש. בספרייה העירונית מצוי האוסף הגדול ביותר בגרמניה של ספרים וכתבי-יד ביהדות. ה"ממורבוך" העתיק של הקהילה הועבר לבית-הספרים הלאומי בירושלים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים מנתה הקהילה בשנת 2005 כ -  7200 נפש , כמחציתם יוצאי ברית המועצות לשעבר . העיר יחד עם ברלין , מינכן ודיסלדורף הן 4 הקהילות הגדולות בגרמניה . יש בעיר מספר בתי כנסת , מסעדות כשרות , חנויות ליודאיקה ומספר מרכזים קהילתיים . הקהילה המרכזית כוללת בית כנסת , מרכז קהילתי שבו גני ילדים, בית ספר , כית אבות והיא מפעילה ארגונים התנדבותיים אחדים כמו חברה קדישא, טיפול בקשישים ועוד .

הקהילה מקיימת פעילות חברתית - תרבותית ודתית נרחבת וכן פסטיבל של תרבות יהודית ויש מוזיאון יהודי . בשנת 1992 נפתח מוזיאון ברחוב היהודים במרתף בניין הקהילה . בית העלמין הישן מתוחזק , חלקו נהרס וקבורים בו אישיים חשובים כמו מאיר רוטשילד מייסד השושלת . הונחו מספר לוחות זיכרון לנרצחי השואה וכן נפתח בית עלמין חדש  .

יש בעיר בית חב"ד בהנהלת הרב זלמן גורביץ ושליחים נוספים לתפקידים שונים . כן יש בית כנסת, מקווה , שיעורים לנוער ומבוגרים , פרויקט בני ובנות מצווה, אירוח בשבתות וחגים , מחנות קיץ , פעילות לנוער היהודי בחופשות , תלמוד תורה  , בית ספר , חנות יודאיקה , ספרייה , שיעורים לסטודנטים ושרותי דת שונים . במרכז הקהילה ישנם אולמות לקונצרטים ושאר פעילויות ומרכז מידע על שירותים יהודיים בעיר . כן מתקיימים בעיר סיורים באתרים יהודיים .

 

אמסטרדאם

עיר נמל והגדולה בערי הולנד.

יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל התחילו להגיע לאמסטרדם אחרי שמחוזות הצפון של הולנד הכריזו על עצמאות (1579), היהודים שהתיישבו בעיר זכו לחופש דתי ולהגנה מצד שלטונותיה. הקהילה גדלה ונעשתה עד מהרה מרכז תורה ומוקד לפעילות רוחנית, שהקרין על תפוצות האנוסים לשעבר בכל מקום ומקום. המרכז השפיע בעיקר במאה ה-17, בהנהגת הרבנים שאול לוי מורטירא ויצחק אבוהב די פונסיקא. חניכי הישיבה המקומית נתפזרו בקהילות הספרדים בארצות מערב-אירופה והים התיכון.

בקהילת אמסטרדאם נתחברו ונדפסו ספרי-קודש יהודיים בספרדית ופוטוגלית ועם גדוליה נמנו אישים מסוגם של מנשה בן ישראל ויעקב סספורטאס, הרופאים אברהם זכות, יצחק אורוביו די קאסטרו ואפרים בואנו. המקובל אברהם הכהן ארירה, המחזאי אנטוניו הנריקז גומז, המשורר דניאל לוי דה באריוס והפילוסופים אוריאל אקוסטא וברוך שפינוזה. תסיסה שבתאית שטפה את הקהילה באמצע המאה והשלכותיה הורגשו בה גם בתחילת המאה ה- 18. בני אמסטרדאם היו בין הראשונים שסגלו לעצמם שיטות-מסחר ברוח הזמן החדש ורבים מהם צברו עושר רב. הם עסקו בסחר בין-לאומי, בתעשיית הטבק, הספנות ובפרט ביהלומים ולקראת סוף המאה ה-17 השתלבו גם בבורסה המקומית והחזיקו רבע ממניות חברת הודו המזרחית.

המשברים הכלכליים החוזרים במאה ה-18 פגעו קשות בציבור היהודי- הספרדי בעיר, ומצבו עוד החריף כתוצאה מן הכיבוש הצרפתי ב- 1794.

ראשוני היהודים האשכנזים הגיעו לאמסטרדאם בשנות העשרים של המאה ה-17 וב-1640 רכשו להם בית-כנסת ראשון. מספרם גדל, במיוחד אחרי גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ופלישת השוודים לפולין (1655), ועלה עד מהרה על מספר יוצאי ספרד ופורטוגאל בעיר. ב- 1660 יסדו קהילה משלהם שעמדה בקשרים עם "ועד ארבע הארצות". בית-כנסת אשכנזי מפואר נחנך ב-1671 ותוך מאה שנה נוספו לעדה האשכנזית עוד שלושה בתי-כנסת גדולים. עם רבני העדה נמנו דוד בן אריה לייב מלידא, אלעזר בן שמואל מברודי וצבי הירש בן יעקב אשכנזי ("חכם צבי") ובני משפחתו - חתנו אריה לייב לוונשטאם, נכדו שאול לוונשטאם ונינו משה לוונשטאם.

באמסטרדאם יצא לאור העיתון הראשון ביידיש, (1686 -1687), בשם "דינסטאגישע אונד פרייטאגישע קוראנט", העתון הופיע פעמיים בשבוע בשנים 1686 ו- 1687. ובשנים 1690-1675 יצא לאור העיתון הראשון ליהודים בלשון הספרדית בשם "גאזטה דה אמסטרדאם". מן המאה ה-17 פעל באמסטרדאם מרכז לאיסוף כספים למען ארץ-ישראל (מן המאה ה-19 נקרא בשם "פקידים ואמרכלים של ערי-הקודש בא"י") שתרם רבות לשיפור תנאי החיים בישוב הישן.

מרוכלות וממסחר בבגדים ישנים עברו האשכנזים בהדרגה לקשרי מסחר עם גרמניה וארצות מזרח- אירופה ורבים מהם נעשו סוכני הלוואות ויהלומים בשיתוף עם "יהודי החצר" במדינות הגרמניות. בסוף המאה ה-18 נפגעו קשות מן המשברים הכלכליים, רובם התרוששו ונזקקו לתמיכת אחיהם האמידים, פרנסי הקהילה.

במאבק בין תומכי המהפכה הצרפתית וחסידי בית המלכות בהולנד שמרו יהודי שתי העדות אמונים לשושלת אוראנייה, מחשש שמא תוליך האמנציפציה מידי המהפכנים לביטול האוטונומיה הקהילתית.

הצרפתים כבשו את הולנד ב-1795 וב-2 בספטמבר העניקו שוויון- זכויות ליהודים וכעבור שנתיים נכנס היהודי הראשון, משה מורסקו, כחבר המועצה העירונית. חסידי המהפכה פרשו והקימו קהילה משלהם בשם "עדת ישורון" (1797), אולם נאלצו לחזור ולהתאחד עם הקהילה הוותיקה בפקודת לואי נפוליון, ב-1808, מאז עברה הנהגת הקהילה האשכנזית לידי תומכי האמאנציפאציה. עם החזרת המלוכה ההולנדית ב-1815 נשארו זכויות היהודים.

בינתיים גברה הטמיעה, בפרט בקרב העדה הפורטוגלית. ביישוב האשכנזי החריף המאבק בין החרדים לבין תומכי הרפורמה נוסח גרמניה. הרוחות נרגעו בתקופת כהונתו של יוסף הירש דינר כרב ראשי (משנת 1874), שהעלה את רמת הלימודים בבית-המדרש לרבנים וקירב להנהגה גם יהודים חילוניים מסוגו של הבנקאי וראש הליבראלים באמסטרדאם אברהם קארל ורטהיים. יהודים עלו לעמדות חשובות בציבור, ביניהם המשפטן יונאס דניאל מאיר (1834-1780), בני משפחת אסר, שר המשפטים מ"ה גודפרוי והרופא-הכלכלן שמואל צרפתי (1866-1813) שתרם רבות לפיתוח התעשיה והתרבות בעיר.

חוג לעברית כשפה חיה, בשם "תועלת" הוקם בעיר בידי קבוצת סופרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ותנועת נוער ציונית חזקה פעלה באמסטרדאם בשנים 1939-1929.

הסופרים והאמנים מבין יהודי אמסטרדאם השתלבו בחיי התרבות בהולנד, וביניהם הרמאן היירמאנס (1921-1864), ישראל קרידו (1932-1872), יעקב ישראל דה האן (1924-1881) ואחותו קארי ואן ברוגן (1932-1881). המשפטן טוביאס מיכאל קארל אסר זכה בפרס נובל לשלום (1911).

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית באמסטרדאם 60,000. עד 1932 חלה ירידה תלולה במספר הלידות ועלייה מקבילה במספר הזוגות המעורבים, אולם הקהילה לא פחתה כיוון שקלטה תמיד מהגרים חדשים.

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התארגן באמסטרדאם ועד למען פליטי גרמניה. בעיר חיו אז כ- 61,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-16 במאי 1940 נכנסו הגרמנים לאמסטרדאם, וכעבור זמן קצר פתחו נאצים מקומיים בהפגנות ובהתפרעויות ברובע היהודי.

קמה מחתרת יהודית שפעלה נגד נאצים הולנדיים. מושל העיר מינה מועצה יהודית בראשות שני ראשי הוועד למען הפליטים, ותפקידה הראשון היה לפרק את היהודים מנשקם. בימים 23-22 בפברואר 1941 נאסרו בפקודת הימלר 425 מיהודי אמסטרדאם ונשלחו לבוכנוואלד ומשם למוות במאטהאוזן. ב-25 בפברואר נערכה בעיר שביתת-מחאה כמעט בכל השירותים הציבוריים ובמפעלים פרטיים רבים. שלטונות הכבוש היו מעוניינים שיהודי הולנד יתרכזו באמסטרדאם, בחלקים מסוימים של העיר. כשהגיעה שעת הפתרון הסופי "נתבקשו" היהודים להתנדב לעבודה במזרח-אירופה. בשלושה מצודים ענקיים (בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1943) נאסרו כ-13,000 יהודים והועברו לווסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור. מוסדות יהודיים הופקעו מנכסיהם; בבתי-הכנסת לא נגעו לרעה. בפברואר 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגלים ונשלחו לווסטרבורק, בדרך לאושוויץ.


בשנת 1968 היה מספר תושבי אמסטרדאם כ- 850,000. ב- 1973 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,700, מהם נמנו 5,000 על הקהילה האשכנזית, 600 על הקהילה הספרדית וכ-750 על העדה הליבראלית; הליברלית חנכה בית-כנסת משלה ב-1967.

אמסטרדאם היא העיר היחידה בהולנד שפועלים בה בית-חולים יהודי ורשת חינוך יהודית - ארבעה גני-ילדים, שני בתי-ספר יסודיים ובית-ספר תיכון (ע"ש הרמב"ם). במוסדות החינוך למדו ב-1969 450 תלמיד. בעיר יוצא לאור השבועון היהודי היחיד במדינה.

תעשיית-היהלומים, שהתנהלה לפני המלחמה כמעט על טהרת היהודים, עברה לידיים לא- יהודיות; אולם יהודים מיוצגים היטב בתעשיית הטכסטיל ובמקצועות החופשיים, בפרט ברפואה. ספריית רוזנטאל- המדור למדעי יהדות בספריית אוניברסיטת אמסטרדאם, מפרסמת פעמיים בשנה (מאז 1966) כתב-עת לחקר היהדות.

עיריית אמסטרדאם הקימה יד זכרון לקרבנות הנאצים מיהודי המקום, וקרן פרטית מקיימת את בית אנה פראנק. הרובע היהודי של אמסטרדאם נהרס בידי שלטונות העיר מטעמי תחבורה. בכיכר ע"ש יונאס דניאל מאיר עומדים על תלם שלושה בתי-כנסת גדולים; שניים מהם לא נפתחו מחדש בתום המלחמה ונמכרו לעיריה (1955) ושלישי, של הפוטוגלים, בשימוש כולל ספריית "עץ חיים" שלידו.

בשנת 1997 חיו 15,000 יהודים באמסטרדאם, מספר זה הוא כמחצית יהודי הולנד, ואמסטרדאם משמשת מרכז ליהודי הולנד כולה. ופועל בה מוזיאון יהודי המתעד את תולדות יהודי הולנד ושוכן בבנין הישן של בית הכנסת האשכנזי.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
אנה פרנק

Anne (Annelies Marie) Frank (1929-1945), author, born in  Frankfurt on Main, Germany. She was taken with her family to Amsterdam after the Nazis seized power in 1933. After Holland was invaded in 1940, her father prepared for the eventuality of hiding and in July 1942 the family and a few friends moved into the attic of the vacant annex of her father's business premises where they were hidden by four of her father's employees. For the next two years they remained in the attic and Anne kept a diary of their life. In Aug. 1944, after being tipped off, the Germans arrested them all and send them to death camps. Anne and her sister were sent to Bergen-Belsen Nazi concentration camp where they died of typhus in March 1945. Her diary was discovered by one of those who had hidden them and given to her father who survived the war. First published in 1947, it became a recognized world classic translated into numerous languages. The house in which they hid, known as the Anne Frank House, became a center of pilgrimage for visitors from all parts of the world and houses the Anne Frank Foundation established to fight anti-Semitism and racism.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

אמסטרדם
פרנקפורט אם מיין
אמסטרדאם

עיר נמל והגדולה בערי הולנד.

יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל התחילו להגיע לאמסטרדם אחרי שמחוזות הצפון של הולנד הכריזו על עצמאות (1579), היהודים שהתיישבו בעיר זכו לחופש דתי ולהגנה מצד שלטונותיה. הקהילה גדלה ונעשתה עד מהרה מרכז תורה ומוקד לפעילות רוחנית, שהקרין על תפוצות האנוסים לשעבר בכל מקום ומקום. המרכז השפיע בעיקר במאה ה-17, בהנהגת הרבנים שאול לוי מורטירא ויצחק אבוהב די פונסיקא. חניכי הישיבה המקומית נתפזרו בקהילות הספרדים בארצות מערב-אירופה והים התיכון.

בקהילת אמסטרדאם נתחברו ונדפסו ספרי-קודש יהודיים בספרדית ופוטוגלית ועם גדוליה נמנו אישים מסוגם של מנשה בן ישראל ויעקב סספורטאס, הרופאים אברהם זכות, יצחק אורוביו די קאסטרו ואפרים בואנו. המקובל אברהם הכהן ארירה, המחזאי אנטוניו הנריקז גומז, המשורר דניאל לוי דה באריוס והפילוסופים אוריאל אקוסטא וברוך שפינוזה. תסיסה שבתאית שטפה את הקהילה באמצע המאה והשלכותיה הורגשו בה גם בתחילת המאה ה- 18. בני אמסטרדאם היו בין הראשונים שסגלו לעצמם שיטות-מסחר ברוח הזמן החדש ורבים מהם צברו עושר רב. הם עסקו בסחר בין-לאומי, בתעשיית הטבק, הספנות ובפרט ביהלומים ולקראת סוף המאה ה-17 השתלבו גם בבורסה המקומית והחזיקו רבע ממניות חברת הודו המזרחית.

המשברים הכלכליים החוזרים במאה ה-18 פגעו קשות בציבור היהודי- הספרדי בעיר, ומצבו עוד החריף כתוצאה מן הכיבוש הצרפתי ב- 1794.

ראשוני היהודים האשכנזים הגיעו לאמסטרדאם בשנות העשרים של המאה ה-17 וב-1640 רכשו להם בית-כנסת ראשון. מספרם גדל, במיוחד אחרי גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ופלישת השוודים לפולין (1655), ועלה עד מהרה על מספר יוצאי ספרד ופורטוגאל בעיר. ב- 1660 יסדו קהילה משלהם שעמדה בקשרים עם "ועד ארבע הארצות". בית-כנסת אשכנזי מפואר נחנך ב-1671 ותוך מאה שנה נוספו לעדה האשכנזית עוד שלושה בתי-כנסת גדולים. עם רבני העדה נמנו דוד בן אריה לייב מלידא, אלעזר בן שמואל מברודי וצבי הירש בן יעקב אשכנזי ("חכם צבי") ובני משפחתו - חתנו אריה לייב לוונשטאם, נכדו שאול לוונשטאם ונינו משה לוונשטאם.

באמסטרדאם יצא לאור העיתון הראשון ביידיש, (1686 -1687), בשם "דינסטאגישע אונד פרייטאגישע קוראנט", העתון הופיע פעמיים בשבוע בשנים 1686 ו- 1687. ובשנים 1690-1675 יצא לאור העיתון הראשון ליהודים בלשון הספרדית בשם "גאזטה דה אמסטרדאם". מן המאה ה-17 פעל באמסטרדאם מרכז לאיסוף כספים למען ארץ-ישראל (מן המאה ה-19 נקרא בשם "פקידים ואמרכלים של ערי-הקודש בא"י") שתרם רבות לשיפור תנאי החיים בישוב הישן.

מרוכלות וממסחר בבגדים ישנים עברו האשכנזים בהדרגה לקשרי מסחר עם גרמניה וארצות מזרח- אירופה ורבים מהם נעשו סוכני הלוואות ויהלומים בשיתוף עם "יהודי החצר" במדינות הגרמניות. בסוף המאה ה-18 נפגעו קשות מן המשברים הכלכליים, רובם התרוששו ונזקקו לתמיכת אחיהם האמידים, פרנסי הקהילה.

במאבק בין תומכי המהפכה הצרפתית וחסידי בית המלכות בהולנד שמרו יהודי שתי העדות אמונים לשושלת אוראנייה, מחשש שמא תוליך האמנציפציה מידי המהפכנים לביטול האוטונומיה הקהילתית.

הצרפתים כבשו את הולנד ב-1795 וב-2 בספטמבר העניקו שוויון- זכויות ליהודים וכעבור שנתיים נכנס היהודי הראשון, משה מורסקו, כחבר המועצה העירונית. חסידי המהפכה פרשו והקימו קהילה משלהם בשם "עדת ישורון" (1797), אולם נאלצו לחזור ולהתאחד עם הקהילה הוותיקה בפקודת לואי נפוליון, ב-1808, מאז עברה הנהגת הקהילה האשכנזית לידי תומכי האמאנציפאציה. עם החזרת המלוכה ההולנדית ב-1815 נשארו זכויות היהודים.

בינתיים גברה הטמיעה, בפרט בקרב העדה הפורטוגלית. ביישוב האשכנזי החריף המאבק בין החרדים לבין תומכי הרפורמה נוסח גרמניה. הרוחות נרגעו בתקופת כהונתו של יוסף הירש דינר כרב ראשי (משנת 1874), שהעלה את רמת הלימודים בבית-המדרש לרבנים וקירב להנהגה גם יהודים חילוניים מסוגו של הבנקאי וראש הליבראלים באמסטרדאם אברהם קארל ורטהיים. יהודים עלו לעמדות חשובות בציבור, ביניהם המשפטן יונאס דניאל מאיר (1834-1780), בני משפחת אסר, שר המשפטים מ"ה גודפרוי והרופא-הכלכלן שמואל צרפתי (1866-1813) שתרם רבות לפיתוח התעשיה והתרבות בעיר.

חוג לעברית כשפה חיה, בשם "תועלת" הוקם בעיר בידי קבוצת סופרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ותנועת נוער ציונית חזקה פעלה באמסטרדאם בשנים 1939-1929.

הסופרים והאמנים מבין יהודי אמסטרדאם השתלבו בחיי התרבות בהולנד, וביניהם הרמאן היירמאנס (1921-1864), ישראל קרידו (1932-1872), יעקב ישראל דה האן (1924-1881) ואחותו קארי ואן ברוגן (1932-1881). המשפטן טוביאס מיכאל קארל אסר זכה בפרס נובל לשלום (1911).

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית באמסטרדאם 60,000. עד 1932 חלה ירידה תלולה במספר הלידות ועלייה מקבילה במספר הזוגות המעורבים, אולם הקהילה לא פחתה כיוון שקלטה תמיד מהגרים חדשים.

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התארגן באמסטרדאם ועד למען פליטי גרמניה. בעיר חיו אז כ- 61,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-16 במאי 1940 נכנסו הגרמנים לאמסטרדאם, וכעבור זמן קצר פתחו נאצים מקומיים בהפגנות ובהתפרעויות ברובע היהודי.

קמה מחתרת יהודית שפעלה נגד נאצים הולנדיים. מושל העיר מינה מועצה יהודית בראשות שני ראשי הוועד למען הפליטים, ותפקידה הראשון היה לפרק את היהודים מנשקם. בימים 23-22 בפברואר 1941 נאסרו בפקודת הימלר 425 מיהודי אמסטרדאם ונשלחו לבוכנוואלד ומשם למוות במאטהאוזן. ב-25 בפברואר נערכה בעיר שביתת-מחאה כמעט בכל השירותים הציבוריים ובמפעלים פרטיים רבים. שלטונות הכבוש היו מעוניינים שיהודי הולנד יתרכזו באמסטרדאם, בחלקים מסוימים של העיר. כשהגיעה שעת הפתרון הסופי "נתבקשו" היהודים להתנדב לעבודה במזרח-אירופה. בשלושה מצודים ענקיים (בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1943) נאסרו כ-13,000 יהודים והועברו לווסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור. מוסדות יהודיים הופקעו מנכסיהם; בבתי-הכנסת לא נגעו לרעה. בפברואר 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגלים ונשלחו לווסטרבורק, בדרך לאושוויץ.


בשנת 1968 היה מספר תושבי אמסטרדאם כ- 850,000. ב- 1973 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,700, מהם נמנו 5,000 על הקהילה האשכנזית, 600 על הקהילה הספרדית וכ-750 על העדה הליבראלית; הליברלית חנכה בית-כנסת משלה ב-1967.

אמסטרדאם היא העיר היחידה בהולנד שפועלים בה בית-חולים יהודי ורשת חינוך יהודית - ארבעה גני-ילדים, שני בתי-ספר יסודיים ובית-ספר תיכון (ע"ש הרמב"ם). במוסדות החינוך למדו ב-1969 450 תלמיד. בעיר יוצא לאור השבועון היהודי היחיד במדינה.

תעשיית-היהלומים, שהתנהלה לפני המלחמה כמעט על טהרת היהודים, עברה לידיים לא- יהודיות; אולם יהודים מיוצגים היטב בתעשיית הטכסטיל ובמקצועות החופשיים, בפרט ברפואה. ספריית רוזנטאל- המדור למדעי יהדות בספריית אוניברסיטת אמסטרדאם, מפרסמת פעמיים בשנה (מאז 1966) כתב-עת לחקר היהדות.

עיריית אמסטרדאם הקימה יד זכרון לקרבנות הנאצים מיהודי המקום, וקרן פרטית מקיימת את בית אנה פראנק. הרובע היהודי של אמסטרדאם נהרס בידי שלטונות העיר מטעמי תחבורה. בכיכר ע"ש יונאס דניאל מאיר עומדים על תלם שלושה בתי-כנסת גדולים; שניים מהם לא נפתחו מחדש בתום המלחמה ונמכרו לעיריה (1955) ושלישי, של הפוטוגלים, בשימוש כולל ספריית "עץ חיים" שלידו.

בשנת 1997 חיו 15,000 יהודים באמסטרדאם, מספר זה הוא כמחצית יהודי הולנד, ואמסטרדאם משמשת מרכז ליהודי הולנד כולה. ופועל בה מוזיאון יהודי המתעד את תולדות יהודי הולנד ושוכן בבנין הישן של בית הכנסת האשכנזי.

פראנקפורט על הנהר מיין

(במקורות היהודיים פד"מ, ראשי תיבות של פרנקפורט דמיין)

עיר במחוז הסן נאסאו, גרמניה.

הקהילה היהודית


פראנקפורט הייתה מרכז מסחרי מראשיתה, וקרוב לוודאי שסוחרים יהודיים היו מבקרים בירידי-הסתיו שלה מדי שנה. ב-1074 מנה הקיסר היינריך ה-4 את פראנקפורט עם הערים הפתוחות לפני יהודי וורמייזא, ללא תשלום דמי-מכס.

במאה ה-12 הייתה פראנקפורט קהילה מאורגנת ומשגשגת, אם כי קטנה בכמות. ב-1241 התפרעו תושבי העיר, הרסו את בתי-היהודים ורצחו יותר מ-150 מתוך 200 היהודים במקום, ביניהם שלושת רבני הקהילה. רבים הוטבלו לנצרות. בקהילות גרמניה נכללה בשעתה בט' באב תפילה מיוחדת לזכר הקדושים. בחקירה שנערכה בפקודת פרידריך השני התברר שהמהומות החלו בגלל שמד מאונס. תושבי העיר זכו בחנינה, שלומם של היהודים הובטח ועל המתפרעים הוטלו קנסות כבדים. כעבור שלושים שנה שוב הייתה פראנקפורט קהילה שוקקת חיים, ולה בית-כנסת מרכזי ("אלטשול"), בית-עלמין, בית-מרחץ, בתי-חולים לאנשי המקום ולעוברי-אורח, "בית-ריקודים" לחתונות ולאירועים חברתיים אחרים ומוסדות חינוך וצדקה.

במחצית הראשונה של המאה ה-14 הוכבד עול המסים לקופת המלך ולעירייה, והתועלת שהפיקו מן היהודים מנעה רדיפות. אולם הפרעות שפרצו בתקופת "המגיפה השחורה" לא פסחו על יהודי פראנקפורט. הקיסר קארל ה-4 ויתר לאנשי העיר, תמורת תשלום נאה, על זכויות היהודים, וכעבור זמן קצר נמחקה הקהילה מעל פני האדמה. יהודים רבים הציתו את בתיהם במו ידיהם כדי שלא ייפלו בידי ההמון המתפרע.

פראנקפורט חזרה ופתחה את שעריה בפני יהודים ב-1360. פעילותם הכלכלית הייתה חשובה לעיר המשגשגת. מעתה חוייב כל יהודי להגיש בקשה אישית להיתר-ישיבה מדי שנה בשנה, אגב תשלום מסים והיטלים כבדים. הותקנה מערכת תקנות להסדרת היחסים בין העיר לקהילה.

בין רבני המקום וראשי הקהל במאה ה-14 נמנו זיסקינד וימפפן, שהביא את גופת המהר"ם מרוטנבורג לקבר ישראל, ואלכסנדר זוסלין הכהן.

בשנת 1462 הועברו 110 היהודים שחיו אז בפראנקפורט לרחוב מיוחד, מוקף חומות ושערים, וזאת על-פי דרישות חוזרות ונשנות מצד הקיסר והכנסיה, לרבות האפיפיור. היהודים לא הורשו לחרוג מהגבולות שנקבעו להם, והצפיפות בגיטו גדלה, אבל הארגון הקהילתי התחזק והסתעף. מנהיגים דתיים וחילוניים ("הוכמייסטר" ו"באומייסטר") יצרו מסורת מקומית שנשמרה בקפדנות בחיי הדת, החברה והכלכלה. גדול הרבנים בדורות ההם היה נתן אפשטיין.

מלחמת האיכרים ומלחמות-הדת במאה ה-16 האפילו על חיי הקהילה ואף על-פי כן נוצרו בעיר תנאים נוחים ליוזמה כלכלית, ויהודי פראנקפורט הצליחו לשמור על זכויותיהם. הקהילה (בת 900 נפש) הגיעה לשיא שגשוגה לקראת סוף המאה, וגם נעשתה למקום תורה בזכות הישיבות של ר' אליעזר טרווס ור' עקיבא בן יעקב פראנקפורטר, ופסקי בית-הדין שלה מצאו להם מהלכים בקהילות רבות בגרמניה.

כנסים רבניים נערכו בפראנקפורט בשנים 1562, 1582, 1603. כל אותו זמן נמשך המאבק בעיר בין המשפחות המיוחסות ובין הסוחרים הזעירים ובעלי-המלאכה, שרבים מהם היו בעלי-חוב של היהודים. ב-1614 פרץ לגיטו אספסוף, בהנהגת הצורר וינצנט פטמילך; היהודים גורשו מן העיר. כעבור שנתיים הוצאו להורג ראשי המתפרעים והיהודים הוחזרו ברוב טקס לחומות הגיטו. מאז נחוג בקהילה יום כ' באדר כ"פורים של וינץ" (כלומר וינצנט). ר' ישעיה הורוביץ, בעל "שני לוחות הברית" (השל"ה הקדוש), רבה של פראנקפורט משנת 1606, לא היה בין החוזרים. בין רבני הקהילה האחרים היו בנו שבתאי הורוביץ; חיים כהן, נכדו של המהר"ל מפראג; מאיר בן יעקב הכהן שיף, יליד המקום, אהרן שמואל קאידאנובר ובנו צבי הירש.

יהודי פראנקפורט פיתחו מנהגי תפילה מיוחדים שעליהם הייתה גאוות הקהילה מאות בשנים (הם לוקטו בידי יוסף יוספא האן בספרו "יוסיף אומץ"). בדליקה בשנת 1711 שפרצה בביתו של הרב הראשי נפתלי בן יצחק הכהן עלה באש כמעט כל הרובע היהודי; תושביו נאלצו לחזור אליו לאחר שנבנה מחדש.

בחיי הקהילה שלטו משפחות עתיקות ששמן נגזר מצורת השלטים בפתחי בתיהם, כגון רוטשילד ("שלט אדום"), שווארצשילד ("שלט שחור") קאן ושיף. לישיבות של ר' שמואל שוטן ור' יעקב יהושע פאלק נהרו תלמידים ממקומות יישוב אחרים בגרמניה. התנועה לתיקונים בחינוך היהודי, מחוגו של משה מנדלסון בברלין, מצאה לה מהלכים בקרב המשפחות היהודיות האמידות בפראנקפורט, שראו בתנועה צעד לקראת האמאנציפאציה. 49 מחשובי הקהילה חתמו על ה"ביאור" של מנדלסון (1782), ואילו הרב הראשי פנחס הורוביץ תקף אותו בחריפות, וב-1797 הטיל חרם על תכנית להקים בית-ספר ללימודי-חול.

ב-1806 נכללה פראנקפורט בקונפדראציה של הריין מיסודו של נאפוליון וכעבור חמש שנים בוטל הגיטו ופורסמה הצהרה על שוויון-זכויות, שכללה במפורש גם את היהודים. אחרי תבוסת נאפוליון ביקש הסנאט של פראנקפורט לבטל את זכויות היהודים, וסיכל את מאמציה של משלחת הקהילה בקונגרס הווינאי (1815).

אחרי משא-ומתן ממושך, שבמהלכו אירעו בשנת 1819 "מהומות הפ-הפ", הוענקו ליהודים זכויות שוות בחיים האזרחיים (1824) אבל חוקי-אפליה מסויימים הוחזרו על כנם והרכבו של ועד הקהילה ופעולותיו נשארו בפיקוח הסנאט.

בינתיים הלך והתרחב הקרע בין דתיים ורפורמיים בתוך הקהילה. הרב צבי הירש הורוביץ אמנם חידש את הסכמת אביו לסידור-התפילה שהוציא שמשון היידנהיים, שכלל תרגום לגרמנית ופירוש למדני, אולם לא היה בכך כדי לספק את חסידי הרפורמה וההתבוללות. עוד ב-1804 הם הקימו בית-ספר כללי בשם "פילאנטרופין", ובו הייתה תכנית לימודים חילונית. בית הספר נעשה במרוצת הזמן למעוז הרפורמה ביהדות. כעבור שלוש שנים נוסדה לשכת "הבונים החופשיים", וחבריה פעלו בתוקף לקידום תנועת החילון בקהילה. בשנים 1832-1817 הורכב ועד הקהילה על טהרת חברי הלשכה. ב-1819 נסגרו כל ה"חדרים" בפקודת המשטרה, וועד הקהילה מצדו מנע הקמת בית-ספר דתי-כללי. מספר בחורי הישיבות פחת והלך. ב-1842 נאמד שיעור המשפחות החרדיות בקהילה בפחות מ-%10 מכלל יהודי פראנקפורט. באותה השנה העלו הרפורמים את התביעה לבטל את המצוות שמקורן בתלמוד, את ברית-המילה ואת האמונה בביאת המשיח. הרב הישיש שלמה אברהם טרייר, אחד משני נציגי פראנקפורט לסנהדרין של פאריס ב-1807, פירסם קובץ של תשובות רבנים וחוקרים בני-דורו, בגרמנית, על משמעות המילה ביהדות. ב-1845 נערכה בפראנקפורט ועידת רבנים חסידי
הרפורמה, וביניהם בן המקום ר' אברהם גייגר (רב בפראנקפורט בשנים 1870-1863). התנועה המהפכנית ב-1848 החישה את מהלך האמאנציפאציה שהושגה סופית ב-1864.

עם התרופפות המשטר האוטוקראטי בקהילה הקימה קבוצת חרדים אגודה משלהם, בהנהגת הרב שמשון רפאל הירש (1851). משפחת רוטשילד תרמה להקמת בית-כנסת אורתודוכסי חדש. ב-1876 יצאה האגודה מרשות הקהילה והקימה עדה נפרדת, שצורת החיים ומוסדות החינוך שבה שימשו אות ומופת ליהדות המסורתית בגרמניה כולה. מ-3,300 יהודים בערך ב-1817 גדלה הקהילה בפראנקפורט לכדי 10,000 ב-1871 וקרוב ל-22,000 בסוף המאה (%7,5 מכלל האוכלוסיה).

יהודים רבים מן האזורים הכפריים השתקעו בעיר המשגשגת, במידה רבה בזכות יוזמתם של סוחרים ואנשי-ממון יהודיים. רבים ממוסדות העיר - בתי- חולים, ספריות ומוזיאונים - הוקמו בתרומות של יהודים, במיוחד של משפחת רוטשילד. ליאופולד זונמאן ייסד את העתון הליבראלי "פראנקפורטר צייטונג" ואוניברסיטת פראנקפורט הוקמה ב-1912 בעיקר בכספי יהודים. בין מוסדות הקהילה היו שלושה בתי-ספר ("פילאנטרופין", בית-ספר יסודי ותיכון), "ישיבה", שני בתי-חולים, בית-יתומים, מושב-זקנים, אגודות צדקה ושני בתי-עלמין (העתיק נסגר ב-1828). יהודי פראנקפורט הירבו לסייע למהגרים יהודים נזקקים ותרמו ביד נדיבה ל"כוללים" בארץ ישראל (דרך פראנקפורט היו נשלחות התרומות מכל מערב-אירופה מאז המאה ה-16).

משנת 1906 הופיע בפראנקפורט השבועון החרדי "דער איזראעליט". בספרייה העירונית הייתה מחלקה יהודית ובה אוסף נדיר של ספרים וכתבי-עת יהודיים. בעשור הראשון של המאה העשרים נבנו בפראנקפורט עוד כמה בתי-כנסת מפוארים. ב-1920 הקים פראנץ רוזנצווייג מכון ללימודי היהדות, ומארטין בובר, אז פרופסור באוניברסיטת פראנקפורט, היה מרצה בו לפני קהל רב. נוסדו עוד שתי "ישיבות", האחת על-ידי הרב יעקב הופמאן, שנעשה רב הקהילה החרדית ב-1922.

בין גדולי הקהילה היו הסופר לודביג ברנה, ההיסטוריון י"מ יוסט, האמנים בנו אלקאן ומוריץ אופנהיים, הביוכימאי פאול אהרליך והסוציולוג פראנץ אופנהיימר. בציבור החרדי בלטו יעקב רוזנהיים ויצחק ברויאר.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בפראקפורט למעלה מ- 25,000 יהודים.


תקופת השואה

באפריל 1933, חודש אחרי עלותם לשלטון בגרמניה, הכריזו הנאצים חרם על בתי- עסק של יהודים ועל בעלי המקצועות חופשיים בציבור היהודי. פוטרו פקידים, אקאדמאים, שחקנים ומוסיקאים. בלחץ השלטון והמפלגה נסגרו או הועברו לידיים "אריות" רוב החברות היהודיות, בעוד יחידות הס"א וסטודנטים נאציים מטילים אימה על היהודים. הקהילה הגיבה בהרחבת השירותים הקיימים, בפתיחת מוסדות חדשים לסיוע כלכלי, ביצירת אפשרויות תעסוקה והכשרה מקצועית, בהקמת מוסדות חינוך לנוער ולמבוגרים ובסיוע להגירה, הכל בפיקוחו הקפדני של הגסטאפו.

ב"ליל הבדולח" בנובמבר 1938 הועלו באש בתי-הכנסת הגדולים של שתי העדות; בנייני הקהילה, בתים פרטיים וחנויות נפרצו ונשדדו. מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות-הריכוז בוכנוואלד ודאכאו. אחר-כך התמזגה העדה החרדית עם הקהילה הכללית, בפקודת השלטונות. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, השתלבה הקהילה המאוחדת ב"איחוד הקהילות של הרייך". נכסי הקהילה הועברו לבעלות עירונית. מוסדות-הצדקה הועמדו תחת פיקוח ישיר של הגסטאפו במאי 1940.

איש הגסטאפו הולאנד, שהיה פקיד העיריה, טיפל גם בענייני ההגירה של היהודים וכעבור זמן היה ממונה על גיוס יהודים לעבודות-כפייה ועל "נוהלים סדירים" לפני הגירוש.

מ-26,158 נפש ב-1933 ירד מספר היהודים בפראנקפורט, כתוצאה מהגירה, ל-10,803 ביוני 1941, וזאת למרות זרם הפליטים מערי-השדה.

ב-19 באוקטובר 1941 החלו שילוחים לגיטו לודז' שעל אדמת פולין הכבושה. אחר-כך נשלחו יהודים מפרנקפורט על המיין גם לגיטאות ולמחנות בערים למינסק (בילורוסיה), ריגה (לאטוויה), טרזיינשטאדט (צ'כוסלובקיה) ולמחנות אחרים. בתום הגירושים ההמוניים, בספטמבר 1943, נותרו בעיר רק 602 יהודים, ביניהם בני זוגות מעורבים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התארגנה בפראנקפורט קהילה חדשה שמנתה קצת יותר מ-1,100 נפש בשנת 1952. עליהם נתוספו מקבלי קיצבאות ויורדים מישראל, וכעבור שבע שנים הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,560 בערך.

ניגוני התפילה והחזנות בקהילת פראנקפורט דמיין היו התגלמות המסורת האשכנזית המערבית. כל מאורע חשוב בלוח-השנה היהודית זכה לניגון משלו, לפי טיב החג או המעשה. אך למרות הדבקות הקפדנית במסורת, מרמזים רבים מלחנים אלה על השפעה משירי-עם גרמניים.

ב-1970 התגוררו בעיר 4,350 יהודים, שני-שלישים מהם בני 40 ומעלה; הקהילה הייתה השנייה בגודלה במדינה אחרי ברלין. בצד בית-כנסת גדול ששוקם היו פתוחים בעיר עוד חמישה בתי-תפילה קטנים.

ב-1965 נפתח בפראנקפורט בית-ספר יהודי ראשון בגרמניה שלאחר המלחמה, וממרס 1968 יצא- לאור בטאון הקהילה. באותה השנה נחנך גם מושב-זקנים ל-200 איש. בספרייה העירונית מצוי האוסף הגדול ביותר בגרמניה של ספרים וכתבי-יד ביהדות. ה"ממורבוך" העתיק של הקהילה הועבר לבית-הספרים הלאומי בירושלים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים מנתה הקהילה בשנת 2005 כ -  7200 נפש , כמחציתם יוצאי ברית המועצות לשעבר . העיר יחד עם ברלין , מינכן ודיסלדורף הן 4 הקהילות הגדולות בגרמניה . יש בעיר מספר בתי כנסת , מסעדות כשרות , חנויות ליודאיקה ומספר מרכזים קהילתיים . הקהילה המרכזית כוללת בית כנסת , מרכז קהילתי שבו גני ילדים, בית ספר , כית אבות והיא מפעילה ארגונים התנדבותיים אחדים כמו חברה קדישא, טיפול בקשישים ועוד .

הקהילה מקיימת פעילות חברתית - תרבותית ודתית נרחבת וכן פסטיבל של תרבות יהודית ויש מוזיאון יהודי . בשנת 1992 נפתח מוזיאון ברחוב היהודים במרתף בניין הקהילה . בית העלמין הישן מתוחזק , חלקו נהרס וקבורים בו אישיים חשובים כמו מאיר רוטשילד מייסד השושלת . הונחו מספר לוחות זיכרון לנרצחי השואה וכן נפתח בית עלמין חדש  .

יש בעיר בית חב"ד בהנהלת הרב זלמן גורביץ ושליחים נוספים לתפקידים שונים . כן יש בית כנסת, מקווה , שיעורים לנוער ומבוגרים , פרויקט בני ובנות מצווה, אירוח בשבתות וחגים , מחנות קיץ , פעילות לנוער היהודי בחופשות , תלמוד תורה  , בית ספר , חנות יודאיקה , ספרייה , שיעורים לסטודנטים ושרותי דת שונים . במרכז הקהילה ישנם אולמות לקונצרטים ושאר פעילויות ומרכז מידע על שירותים יהודיים בעיר . כן מתקיימים בעיר סיורים באתרים יהודיים .

 

מבקרת צעירה בבית "אנה פרנק", אמסטרדם, הולנד, 1977
מבקרת צעירה בבית "אנה פרנק", אמשטרדם, הולנד, 1977
צילום: לני זוננפלד
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף זוננפלד)
פרנק
FRANK

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

הפרנקים היו קבוצת שבטים שחיו במאה ה-3 באיזור שבין נהר המיין וים הצפון. הרומאים קראו להם בשמות פרנקי או פרנקוס. פרנקוניה, שם המופיע לראשונה בתעודה לטינית משנת 1053, פראנס שהוא השם הלועזי של צרפת, ופרנקן הם כולם שמות שתיארו חבל ארץ שבו התיישבו הפרנקים ואשר הפך בימי הביניים לדוכסות גרמנית. שמה הנוכחי של צרפת - פראנס, בצרפתית, ופרנקרייך בגרמנית, כלומר "האימפריה של הפרנקים", נובע מייסודה של ממלכת הפרנקים בגליה ע"י קלוביס במאה ה-5 והפיכתה של ממלכת הפרנקים המערביים, כפי שמוגדרת בחוזה וורדן (843), לשטחי הליבה של המדינה הצרפתית המודרנית. היהודים חיו בשטחה של צרפת החל מהמאה ה-4. פירוש המילה פרנקו בספרדית הוא "חופשי / נדיב". בלדינו השם פרנקו הוא המקביל של המונח הערבי פראנג'י, כלומר "פרנקים". מאז המאה ה-12 שלושת המונחים האלה שימשו בארצות המוסלמיות במזרחו של הים התיכון כשמות המתייחסים לכלל האירופים. במאה ה-16 וגם לאחר מכן, המילה פרנקו מופיעה בספרות הרבנית הספרדית כשם כולל ליהודים האשכנזים תושבי אירופה. במזרח אירופה המילה תחילה התייחסה ליהודי נתין האימפריה העותומנית ובמרוצת הזמן לכל יהודי ספרדי דובר לדינו. שם המשפחה פרנק יכול להיות קשור גם בשמות של מקומות כמו פרנקנברג ופרנקנאו בהסן, גרמניה, פרנקנבורג באוסטריה, פרנקנשטיין (זאבקוביצה) בפולין ומקומות נוספים. בגלל רדיפות האינקוויזיציה בספרד, בני משפחה בשם פרנקו שחיו בספרד עוד לפני המאה ה-15 היגרו לאמסטרדם, ונציה, טוניסיה, כרתים ולונדון. שם זה מתועד בסלוניקי, יוון, בשנת 1492 ובבורדו, צרפת, בשנת 1528. הגרסה האיטלקית פרנקי וכמו כן הגרסאות הגרמניות פרנק ופרנקל מתועדות במאה ה-16. השמות פרנקס, פרנק, פרנקה, פרנקנבורגר ופרנקל מתועדים במאה ה-17, פרנק ופרנקלין במאה ה-18, ופרנקטי במאה ה-19. ככל הנראה מקורו של שם המשפחה היהודי פרנק באיזור ריינלנד, במערב גרמניה. שם זה מתועד בתחילת המאה ה-16 עם הרב מנחם מנדל פרנק אשר חי בפולין.

אישים מוכרים אשר נשאו שם משפחה זה i כוללים את יעקב בן יהודה פרנק (1791-1726), הידוע גם בכינוי "סנטו סניור" ("האדום הקדוש"), מייסד הכת של הפרנקיסטים אשר פרשו מהתנועה השבתאית; את אדולף פרנק (1916-1834); ואת המורה והחזן יליד גרמניה רפאל פרנק (1920-1867), מעצב הפונט העברי המודרני "פרנק-ריהל".