חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי זאמברוב

זאמברוב

Zambrow

עיירה ובירת הנפה זמברוב במחוז פודלסקיה, פולין.

יהודי מעטים ישבו בזאמברות בתחילת המאה ה-18, לא הייתה להם קהילה עצמאית, והם השתייכו לקהילת טיקטין.

ב-1741 נוסדה חברה קדישא, בית-הקברות נרכש רק ב-1828, והקהילה הוקמה רשמית ב-1830, ומנתה בערך 300 נפש. עד 1857 גדלה הקהילה פי שלושה ומעלה.

יהודים סחרו בעצים ובתבואה, החזיקו אכסניות, ובמרוצת הזמן עברו גם לגידול סוסים, טיפוח עצי-פרי, והיו גם בעלי מלאכה וסוחרים במסחר זעיר.

בסביבות זאמברוב היו מחנות צבא, והקהילה ניהלה מטבח כשר ליהודים שבין אנשי הצבא. בדליקה שפרצה בשנת 1895 עלו באש 400 מבתי-היהודים.

בשנים 1906-1905 ארגנו אנשי ה"בונד" ו"פועלי-ציון" שביתות במפעל הטכסטיל ובמנסרות המקומיות.

בין שתי מלחמות-העולם פעלו בעיר כל המפלגות הציוניות, בתי-ספר ביידיש ובעברית וגן- ילדים. ר' ליפא חיים שימש כרב הקהילה בשנים 1882-1850, ואחריו חתנו ר' מנחם דב רגנסברג. הרב שלמה גורן הוא יליד זאמברוב.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בזאמברוב 3,216 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939), ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נמסרו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות.

זאמברוב תחת השלטון הסובייטי קלטה פליטים מאוסטרוב מאזובייצק, הכבושה בידי הגרמנים, עד שהוגלו לפנים רוסיה. צעירים יהודים גוייסו לצבא האדום.

הגרמנים כבשו את האזור אחרי שתקפו את ברית המועצות ביוני 1941. הגרמנים הקימו "יודנראט" בראשות גרשון סרברוביץ', וכשהוא לא מילא אחר כל פקודותיהם הוקם "יודנראט" אחר ובראשו יהודי שלא מבני המקום.

באוגוסט נרצחו כ-1,500 מיהודי זאמברוב באיזור שומובו ובתחילת ספטמבר נרצחו אלף נוספים ברוטקי-קוסאקי. בסוף דצמבר רוכזו כ-2,000 יהודי העיר והסביבה בגיטו. החלה בריחה ליערות; רבים נהרגו בידי אנשי המחתרת הפולנית הלאומנית, רבים חזרו לגיטו.

בנובמבר 1942 רוכזו 20,000 יהודים מזאמברוב והסביבה במחנה צבאי לשעבר. בינואר 1943 התחילו שילוחים לאושוויץ, בקבוצות של אלפיים ללילה. 200 חולים וזקנים הורעלו במקום.


אחרי המלחמה שבו לזאמברוב רק יהודים מעטים, תוך זמן קצר הם עברו לביאליסטוק וללודז', ומשם המשיכו לארצות-חוץ.

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
249915
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Hebrew writer and folklorist

Born in Zambrow, Poland, he settled in Palestine in 1935. After teaching for ten years, he joined the Devir publishing house. Lewinsky was a founder of the Yeda Am folklore society (1942) and from 1948 edited its publication. He wrote extensively in Hebrew and Yiddish, especially on Jewish folklore. He wrote a two-volume encyclopedia of Jewish tradition, customs and folklore, a series of books on the Jewish festivals, and memorial volumes for the communities of Zambrow and Lomza.
Hebrew writer and folklorist

Born in Zambrow, Poland, he settled in Palestine in 1935. After teaching for ten years, he joined the Devir publishing house. Lewinsky was a founder of the Yeda Am folklore society (1942) and from 1948 edited its publication. He wrote extensively in Hebrew and Yiddish, especially on Jewish folklore. He wrote a two-volume encyclopedia of Jewish tradition, customs and folklore, a series of books on the Jewish festivals, and memorial volumes for the communities of Zambrow and Lomza.

Shlomo Goren (born Shlomo Goronczyk) (1917-1994), Chief Rabbi of Israel, brought to British Mandatory Palestine in 1925, where his father was one of the founders of Kfar Hasidim. At the age of twelve he began his studies at the Hebron Yeshivah in Jerusalem and at seventeen he published his first work - on the "Mishneh Torah" of Maimonides. Four years later he published "Sha 'arei Taharah" on the laws of the mikveh, ritual baths. He volunteered for the Haganah in 1936 and fought in the Jerusalem area during the War of Independence. He was appointed chaplain of the army, qualified as a paratrooper, and rose to the rank of brigadier-general. During the Sinai Campaign (1956) and the Six-Day War (1967) he was a familiar sight on the front lines of battle. He often risked his life to retrieve the bodies of fallen soldiers for proper burial. Rabbi Goren was on hand during the liberation of East Jerusalem on June 7, 1967, where he gave a prayer of thanksgiving broadcast live to the entire country. Shortly afterwards Rabbi Goren, blowing a shofar and carrying a Torah scroll, held the first Jewish prayer service at the Western Wall since 1948.The military chaplaincy was put on an organized basis by Rabbi Goren. He devised arrangements for kosher food, festival observances and prayer services even at remote outposts. Rabbi Goren personally wrote a new prayer book to accommodate the different prayer styles used by the different ethnic groups serving in the army. He wrote many responsa on questions of religious observance in war and peace in a world of technological progress.

In 1961 Goren was awarded the Israel Prize for Jewish scholarship for the first volume of his commentary on the Jerusalem Talmud. In 1968 he was elected Ashkenazi chief rabbi of Tel Aviv-Jaffa, and in 1973, upon the retirement of Rabbi Unterman, Ashkenazi Chief Rabbi of Israel, serving until 1983. In 1983, he established a yeshiva in Jerusalem, which he headed until his death.

ביאליסטוק BIALYSTOK


עיר מחוז בצפון מזרח פולין.

ההתיישבות היהודית

יהודים התיישבו בביאליסטוק, כשהייתה עדיין כפר, בעידודו של הרוזן ברניצקי (BRANICKI) בעל-אדמות המקום. איזכור ראשון של יהודים בעיר הוא משנים 1661 - 1658 ונמצא ברישום " בפנקס טיקוצין " , כלומר הרישום של הקהילה היהודית בטיקוצין הסמוכה .הם היו מסופחים לקהילה היהודית בטיקטין (TIKTIN, TYKOCIN) ותרמו להתפתחות הכפר לישוב עירוני. בשנת 1663 יש רישום לגבי 75 יהודים בוגרים בעיר ובית כנסת ראשון מוקם בה בשנת 1693 , בית כנסת מעץ בשם " נר תמיד " . סביב בית הכנסת קם הרובע היהודי הראשון .

ב-1745 נעשתה ביאליסטוק לקהילה עצמאית, וב-1749 השתתפו ראשיה בבחירות לרשויות המקומיות. ב-1772 כבר ישבו שם 3,400 יהודים.

מצב היהודים בביאליסטוק הורע עם חלוקות פולין בסוף המאה ה-18, כאשר האיזור עבר לזמן קצר לידי פרוסיה ואחר לשליטת רוסיה הצארית. ביאליסטוק חזרה לשטחה של פולין רק ב-1921, כשלש שנים אחרי סיומה של מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) וכינונה מחדש של פולין העצמאית.

פליטים יהודים רבים באו לביאליסטוק בשנים 1825 -1835 וב-1845 (בעקבות "החוקה היהודית" של שנת 1804, שהביאה לגירוש היהודים מהכפרים ולשלילת מקורות פרנסתם). בשנת 1856 כבר חיו בעיר 9,547 יהודים בתוך אוכלוסיה כוללת של 13,787. יהודים רבים מבין הפליטים היו חסרי בית ובלא פרנסה, והקהילה נחלצה לעזרתם במסגרת ארגוני צדקה וגמילות חסדים שהקימה לשם כך.

בימי שלטון רוסיה הצארית נפתח בביאליסטוק ,בנוסף לחדר המסורתי, "חדר מתוקן" (שנלמדו בו גם לימודי חול), כן היה שם בית ספר יסודי יהודי ובית ספר לבנות , אמנם שפת הלימוד היתה רוסית אבל גם השפה העברית נלמדה שם. ב-1910 פתחה הקהילה גם גן ילדים יהודי; ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה נפתחו בביאליסטוק בתי ספר נוספים וביניהם בית הספר והגימנסיה "תחכמוני", בתי ספר מקצועיים, תלמוד תורה, ישיבות, הגימנסיה היידישאית, בית הספר העברי היסודי של רשת "תרבות" וגמנסיה עברית. הגמנסיה העברית נודעה ברמת לימודים גבוהה ובוגריה התקבלו לאוניברסיטה העברית בירושלים ולטכניון בחיפה בלא בחינות כניסה.בין בוגרי הגמנסיה העברית בביאליסטוק היו: יוסף סרלין, שר הבריאות בממשלת ישראל בתקופת הכנסת השנייה; יצחק שמיר, ראש ממשלת ישראל (בשנים 1984-1983 ובשנים 1992-1986) וחברת הכנסת חייקה גרוסמן.

כמה בתי כנסת היו בביאליסטוק והנודע שבהם, ה"כאר שול", בית הכנסת הקוראלי, שהייתה לו מקהלה משלו והופיעו בו חזנים ידועי-שם.

בין רבני הקהילה היו אריה לייב בן ר' ברוך בנדיט (כיהן שם בשנים 1815 - 1820) בעל "שאגת אריה"; ר' יום-טוב ליפמן הילפרין כיהן בביאליסטוק בשנים 1849 - 1879 ור' שמואל מוהליבר (1824 - 1898) מגדולי רבני רוסיה, מראשי חיבת ציון ומאבות הציונות הדתית, כיהן כרב קהילת ביאליסטוק בשנים 1883 - 1896 ולאחר מותו נטמן בבית העלמין היהודי בעיר. ב-ג' כסלו תשנ"א (10 בנובמבר 1991) הובאו עצמותיו לישראל, לבית העלמין שבמזכרת בתיה.

ב-1833 הגיע מגרמניה אליעזר הלברשטאם, מי שנחשב למחולל תנועת ההשכלה בביאליסטוק.


עם העברת האזור לשלטון הרוסי הורע מצבם הכלכלי של יהודי ביאליסטוק, אולם עד מהרה גילו את יתרון היותם בגבולה המערבי של רוסיה הצארית, פיתחו מסחר ענף עם שווקיה והיו ליבואני תה ודברי מותרות אחרים. באותה תקופה מצאו היהודים פרנסה גם כספקי הצבא. בראשית המאה ה-19, כשהתיישבו בעיר בעלי מלאכה לטוויה ואריגה, הקימו יהודי המקום בתי מלאכה בעבורם, סיפקו להם חומר גלם ושיווקו את המוצרים.

ב-1804 פתח ר' אהרון הלוי הורוויץ את בית הדפוס הראשון בעיר.

ב-1850 הקימו שני יהודים בית חרושת לטקסטיל והכשירו פועלים יהודים בכל תחומי הטוויה, האריגה, הסריגה וצביעת הבדים. ב-1860 היו 19 מבין 44 בתי חרושת לטקסטיל בביאליסטוק בבעלות יהודים, וב-1898 היו 299 מתוך 372 בידי יהודים, כמעט %60 מעובדי תעשיית הטקסטיל בביאליסטוק היו יהודים, וכמעט %50 מרווחי תעשיית הטקסטיל בעיר היו של יהודים.

ב-1895 ישבו בביאליסטוק 47,783 יהודים (בתוך אוכלוסיה של 62,993. ב-1897 מבין 3,628 בעלי חנויות בעיר היו 3,186 יהודים. בשנת 1912 היהודים מהווים 75% מתושבי העיר והעיר קרויה "ירושלים של הצפון" .
בשנת 1913 מוקם בה תאטרון יהודי .

בשנת 1921, עת עבר אזור ביאליסטוק לשטחה של פולין העצמאית, היו %93 יהודים בין אנשי העסקים שבעיר ו-%89 מהתעשייה הייתה בבעלות יהודים. אחר כך ירד אחוז היהודים בעסקים ובשנת 1928 עמד על %78.3 בלבד.

ב-1932 ישבו בביאליסטוק 39,165 יהודים בתוך 91,207 תושבי העיר.

בהיותה עיר תעשייתית שרוב עובדיה יהודים, הייתה ביאליסטוק מעוזה של תנועת הפועלים היהודית. ב-1897 הצטרפו פועלים יהודים רבים לתנועת הבונד (BUND) והדפיסו במחתרת את העיתון "דער ביאליסטוקער ארבאיטער" ("הפועל הביאליסטוקי"). יעקב פאט היה מנהיג ה"בונד" בביאליסטוק. פעולות התנועה בימי המהפכה הרוסית של 1905 - 1906 עוררו תגובות עזות של דכוי מצד השלטונות והם גם עודדו את הפורגרום שפרץ ב-1 ביוני 1906 ונמשך שלושה ימים. 70 יהודים נרצחו וכ-90 נפצעו פצעים קשים. רכוש יהודי נהרס ונשדד. ועדת חקירה של ה"דומה" (DUMA, בית הנבחרים הרוסי) הטילה את האחריות למהומות על המשטרה ועל רשויות העיר. ההרס הרב שהשאיר הפוגרום הביא למשבר זמני בכלכלת העיר.

תנועת ההשכלה היהודית נקלטה בביאליסטוק כבר בראשיתה, כשהיו יהודי העיר בקשר עם יהודי גרמניה בתקופה הקצרה שהיו בשליטת פרוסיה. בין חבריה הידועים היו: בני משפחת זמנהוף וביניהם ד"ר אלעזר לודוויג זמנהוף יוצר שפת האספרנטו(יליד 1859), אברהם שפירו מחבר "תולדות ישראל וספרותו" (1892), יחיאל מיכאל זבלודובסקי מחבר "רוח חיים" (1860) והמשורר מנחם מנדל דוליצקי.

תומכים רבים היו לרעיון הציוני בביאליסטוק והם הלכו ורבו עם השנים. קבוצה של "חובבי ציון" נוסדה בביאליסטוק כבר בשנת 1880, בהנהגת ר' שמואל מוהליבר ויוסף חזנוביץ. הראשונים שעלו מביאליסטוק לארץ ישראל היו בין מקימי פתח תקווה, כפר אוריה ועקרון (היא מזכרת בתיה). לימים היו העולים מביאליסטוק לישראל בין מקימי תעשיית הטקסטיל ותעשיית החבלים בישראל, ביניהם משפחת ירושלמי (ירוזולימסקי).

סניפים של התנועה הציונית הוקמו שם כבר בראשית התהוותה של מסגרת התנועה. הרבנים שכיהנו בעיר למן סוף המאה ה-19 תמכו בתנועה הציונית.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו בביאליסטוק סניפים פעילים של כל המפלגות הציוניות וכל תנועות הנוער הציוניות היו מיוצגות בה. חיי הציבור היהודי בעיר וחיי החברה התרכזו סביב התנועה הציונית; בבית העם היו חוגים, הרצאות, הצגות, דיונים ספרותיים ושעורי עברית למבוגרים, כן פעלו שם ספריות בכל השפות המדוברות בקרב יהודי ביאליסטוק, כולל עברית, ויצאו לאור עתונים בשפות אלה.נחום צמח, מייסד תיאטרון "הבימה", הוא בן ביאליסטוק.

בין אגודות הספורט הפעילות היו "מכבי" ו"שומריה".

יושב ראש ועד הקהילה האחרון, שכיהן עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה עורך הדין צבי קלמנטינובסקי.


בשנת 1939 ישבו בביאליסטוק כ-60,000 יהודים. אוכלוסיית העיר הייתה אז כ-120,000 נפש.


תקופת השואה:

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) כבשו הגרמנים את ביאליסטוק והחזיקו בעיר בימים 15 - 22 בספטמבר. לאחר מכן, על-פי ההסכם בין גרמניה לברית המועצות (הסכם ריבנטרופ - מולוטוב שנחתם באוגוסט אותה שנה) נמסרה העיר, ככל הרצועה המזרחית של פולין לידי ברית המועצות.

ב-27 ביוני 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ב-22 ביוני) כבשו הגרמנים את העיר. למחרת, ביום שכונה לימים "יום ששי האדום", שרפו הגרמנים את בית הכנסת הגדול על כ-1,000 יהודים שנכלאו בתוכו.

כעבור ימים אחדים הוצאו אלפי יהודים מחוגי האינטליגנציה אל מחוץ-לעיר ונורו למוות.

ב-26 ביולי הוקם "יודנראט" בראשות הרב רוזנמן, אבל הרוח החיה ואיש-הקשר עם הגרמנים היה המהנדס אפרים ברש.

ב-1 באוגוסט נאסרה היציאה מן הגטו. בשנה הראשונה רתמו הגרמנים את כוח-העבודה בגטו, גברים ונשים בני 65-15, לצורכי המאמץ המלחמתי. הם הועסקו בתנאי ניצול וטרור בין חומות-הגטו ובמפעלים גרמניים מחוצה לו. ה"יודנראט" העסיק 2,000 אנשים למילוי תפקידיו השונים, לרבות 200 אנשי "המשטרה היהודית", אך את עיקר הדגש שם ברש על הייצור התעשייתי, בתקווה שתועלתו הרבה תדחה ואפילו תמנע את שלב ההשמדה, שעליו היתה לו ידיעה מוסמכת. רוב אנשי הגטו היו שותפים לאשליה זו.

בנובמבר 1942 חוסלו כל הקהילות היהודיות במחוז ביאליסטוק, כ-200,000 יהודים. הם רוכזו, רובם ככולם, במחנה הגדוד ה-10 (בעבר של הצבא הפולני), המקום היה ידוע כ"אומשלאגפלאץ" (מקום ריכוז היהודים לפני שילוחם למחנות ההשמדה) אכזרי ביותר, שם הועמסו על רכבות ושולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

בימים 12-5 בפברואר 1943 פתחו הגרמנים ב"אקציה" הראשונה, 1,000 יהודים נרצחו בגטו ו-10,000 הובלו לטרבלינקה. השלטונות הגרמניים במקום היו מעונינים בקיומו של הגטו מטעמים כלכליים, אבל הכריעה דעת הדרגים העליונים בברלין, ונקבע מועד לחיסול הגטו - ב-16 באוגוסט 1943.

תנועת המחתרת בגטו ביאליסטוק התחילה להתגבש בנובמבר 1942, עם בואו של מרדכי טננבוים (תמרוף), שליח הארגון היהודי הלוחם בורשה. אחרי ה"אקציה" הראשונה הוגברה הכוננות הקרבית, נעשו נסיונות ליצור מגע עם הפארטיזנים שבסביבה ושלוש קבוצות קטנות אף הצליחו להסתנן ליערות. ביולי 1943 ניתקה המחתרת את קשריה עם הנהגת הגטו, ופלגיה הרעיוניים השונים התלכדו בארגון שתמך בדעתו של טננבוים, שהמאבק הלאומי בגרמנים חייב להתנהל קודם כל בתחום הגטו ולא ביערות. ב-16 באוגוסט נכנסה המחתרת לקרב עם הגרמנים, שפרצו לגטו בסיוע טאנקים. המרד דוכא: 72 לוחמים התרכזו בבונקר לקראת יציאה ליערות, כולם נתגלו ונהרגו פרט לאחד. חילופי- היריות עם הגרמנים נמשכו מדי לילה בלילה, במשך חודש ימים.

מניחים שמנהיגי המרד, טננבוים ודניאל מושקוביץ, התאבדו בתום הקרבות. מלבדם נמנו עם ראשי המחתרת גם זרח זילברברג, הרשל רוזנטאל, חייקה גרוסמן וישראל מארגוליס. יוזם המרד היה יצחק מלמד
( שרחוב נקרא על שמו במרכז העיר )

יהודי הגטו, 40,000 במספר, נשלחו לטרבלינקה ולמאידאנק, חברי ה"יודנראט" יצאו אחרונים. הלוחמים שהצליחו להצטרף לפרטיזנים התאחדו במרוצת הזמן לקבוצת "קדימה" ונקלטו ביחידות בפיקוד פרטיזנים סובייטיים.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה (1945) נותרו בחיים 260 מתושבי הגטו, ובביאליסטוק עצמה - 1,085 יהודים, 900 מהם היו תושבי העיר לפני המלחמה. בגלל האווירה האנטישמית בפולין בשנים 68 - 1967 , רוב היהודים היגרו מהעיר עד לשנת 1972 . בתחילת שנות ה - 90 נותרו בה 9 יהודים ובשנת 2016 אין בה קהילה יהודית .

בעיר היו 4 בתי קברות . שלשה מהם נהרסו ובשטחם מוקמות רק אנדרטאות . הרביעי שרד ויש בו כמה אלפי קברים . בית קברות זה נוסד בשנת 1890 ונמצא בצפון העיר . במרכז בית הקברות נמצא "אוהל" של הרב חיים הרץ הלפרן שנפטר בשנת 1919 וכן אנדרטה לזכר הנרצחים בפוגרום בשנת 1906 .

יוצאי העיר בעולם

בנוסף לריכוזם בישראל, חיים יוצאי קהילת ביאליסטוק בארצות הברית, בארגנטינה, במקסיקו, באוסטרליה, באורוגואי ובדרום אפריקה. ה-"ביאליסטאקער צענטער" בניו יורק מרכז את פעילות יוצאי ביאליסטוק ברחבי ארצות הברית וסייע בהקמת מפעלי בריאות ורווחה בישראל. כמה בני ביאליסטוק שישבו בברית המועצות עלו בשנות 1991 - 1992 לישראל.


בועידה עולמית של יוצאי ביאליסטוק ב"ביאליסטוק סנטר" בניו יורק ב-1949 הוחלט על הקמתה בישראל של "קרית ביאליסטוק", שתהייה הן אתר הנצחה לעברה המפואר של הקהילה היהודית בביאליסטוק והן מפעל לקליטתם בישראל של שארית הפליטה. הקרייה הוקמה ליד יהוד ובה למעלה מ-200 בתי משפחות, בית כנסת, בית ספר, גני ילדים, מוסדות ציבור, היכל תרבות ואיזור תעשייה.

טיקוצ'ין Tykocin

(במקורותינו טיקטין)

עיר במחוז ביאליסטוק, צפון מזרח פולין.

הקהילה היהודית


ב-1522 הזמינו האצילים הפולנים בעלי העיר עשר משפחות יהודיות מגרודנו להשתקע במקום, וכעבור זמן קצר הותר להם להקים קהילה עצמאית ונקבע בין השאר, שבמשפטים בין יהודים ולא יהודים יישבו בדין רב הקהילה וראש המועצה המקומית.

כעבור יובל שנים בערך היו 54 בתים בעיר בבעלות יהודית. היהודים עסקו במסחר סיטוני במלח, תבלינים ובדים. בית-כנסת בסגנון הבארוק, נחנך ב-1672, והיה הבנין היפה ביותר בעיר.

בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-17 ניתקה טיקוצ’ין את קשריה עם ועד ליטא ונסתפחה לוועד ארבע הארצות, ובתום מאבק של שלושים שנה עם קהילת גרודנו זכתה בהגמוניה על קהילות חורוש'ץ, זאבלודוב, ואסילקוב והורודוק.

במאות 18-17 הייתה טיקוצ’ין מן הקהילות החשובות באיזור. בין רבניה היו אז ר' מנחם דוד בן יצחק, מתלמידי ר' משה איסרלס; ר' שמואל אליעזר אדלס; ר' יהושע בן יוסף, בעל "פני יהושע"; ר' אליהו שפירא ור' שלום בן אליעזר רוקח.

בשנת 1660, בעת פלישות השוודים לאדמת פולין, סבלו יהודי טיקוצ’ין מפגיעתם של חיילים שוודיים ושל חיילים פולניים כאחד.

באמצע המאה ה-19 היו 3,460 יהודי טיקוצ'ין %70 מכלל תושבי העיר, מאז הלך מספרם וירד, ובסוף המאה היו 2,480 לערך (%59). רובם עסקו במסחר זעיר ובמלאכה.

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם עסקו יהודי המקום גם בייצור טליתות, שנודעו כ"טליתות טיקוצ’ין". באותה התקופה פעלו בקהילה המפלגות הציוניות ובית-ספר "תרבות".

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בטיקוצ'ין קרוב ל- 1,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נמסרו שטחי מזרח פולין לידי ברית המועצות, והונהג שלטון סובייטי במקום. לטיקוצ'ין הגיעו יהודים מפולין הכבושה.

הגרמנים כבשו את טיקוצ'ין בסוף יוני1941 , כמה ימים אחרי מתקפתם על ברית המועצות. בימים הראשונים לכיבוש ערכו תושבים מקומיים פרעות ביהודי העיר וגזלו רכוש רב.

עם התארגנות שלטונות הכיבוש נלקחו יהודים לעבודות-כפייה.

ב-25 באוגוסט אותה השנה נערכה סלקציה בככר השוק, כ-1,400 יהודים נלקחו לבורות במבואות העיר ונירצחו בידי הגרמנים בעזרת המשטרה הפולנית. כ-150 יהודים חיפשו מקלט בגיטו ביאליסטוק.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה חזרו לטיקוצ'ין רק יהודים מעטים, ונאלצו לעזוב בגלל עויינות תושבי העיר. רובם עזבו לפלשתינה .

בית הכנסת נבנה בשנת 1642 במקום בית כנסת מעץ שנבנה שהיה במקום . הוא נחשב למרשים ביותר אחרי בית הכנסת הגדול בקרקוב . גם כיום הוא מאד מרשים , תודות לעבודות השימור שנעשו במקום .
כיום משמש הבנין כמוזיאון שכולל אוסף יודאיקה וכן מוצגים אחרים הקשורים לתולדות יהודי העיר . מדי פעם נערכים במקום קונצרטים וכן ציון של חגים יהודים .

הבנין הצמוד היה פעם " בית הכנסת הקטן " שבו היו לימודי תלמוד ובית ספר קהילתי . כיום במרתף של הבנין נפתחה מסעדה המגישה אוכל יהודי .

בית העלמין היהודי נמצא כמה מאות מטרים מבנין בית הכנסת ברחוב 27 במאי . זהו אחד מבתי העלמין היהודים העתיקים בפולין והוא נוסד בשנת 1522 . עד 1750 קברו במקום גם יהודים מביאליסטוק . בית הכנסת חולל ע"י הגרמנים בזמן המלחמה וחלק גדול מהמצבות והחומה נלקח לצרכי בניה . בתהליך זה גם המיכו אחרי המלחמה הפולנים .
כיום חלק מהמצבות שנמצאו ונוקו נמצא במחסן של המוזיאון . בשטח בית העלמין נותרו כמה עשרות מצבות שהעתיקה שבהן היא משנת 1754 . מהצד הצפוני והמזרחי נותרה חומת הבטון שמלפני המלחמה .כיום בשטח בית העלמין רועות פרות .

ביער הסמוך לעיר בלופוחוב , נמצא קבר אחים של תושבי העיר שהוצאו כאן להורג ע"י הגרמנים בשנת 1941 . במקום נבנתה אנדרטה לזכר הנרצחים .

ברחוב פילסוצקי בעיר , השתמר הבית של משפחת זמנהוף .

אוסטרוב מאזובייצקי Ostrow Mazowiecki

עיר במחוז ביאליסטוק, צפון-מזרח פולין.


תחילת היישוב היהודי במקום במאה ה- 18 , עם יהודים בעלי-מלאכה וקמעונאים. ב- 1789 פסק בית-דין פולני שאין ליהודים זכות-ישיבה בעיר והאיסור נשאר בתוקפו עד 1862. אף על-פי כן ישבו בעיר כ- 810 יהודים ב- 1827 (% 39 מכלל האוכלוסיה), יוצאי מרכז-פולין וליטא שפיתחו ניב יידישאי מעורב אופייני למקום.

ב- 1857 מנתה הקהילה 2,412 נפש (% 61), והייתה לה "ישיבה" משלה. כמה משפחות אמידות עסקו בענפי תבואה ועצים. חסידים ומתנגדים שימשו לסירוגין ברבנות העיר, וביניהם דוד שלמה מרגליות, יהודה לייב גורדון והצדיק גרשון חנוך מראדזין.

בסוף המאה ה- 19 התקרב מספר האוכלוסיה היהודית ל- 6,000 ועד סוף מלחמת-העולם הראשונה התפתחו בה מוסדות הקהילה השונים, לרבות מוסדות חינוך ודת.

ב- 1934 סופחו לקהילה יהודי קומורובו הסמוכה.

ערב מלחמת-העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) מנתה הקהילה יותר מ- 7,000 נפש.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לעיר ב- 8 בספטמבר 1939 וכעבור יומיים רצחו 30 יהודים. העיר שכנה על גבול האיזור הסובייטי, וכמעט כל יהודי המקום נמלטו מזרחה, בעיקר לביאליסטוק. את 560 הנותרים בעיר רצחו הגרמנים בנובמבר אותה השנה.

לודז'

Łódź 
עיר מחוז, מרכז פולין.

בסוף המאה ה-18 היה היישוב כפר צנוע. אחרי 1820, תחת השלטון הרוסי, צמחה לודז' ונהייתה מרכז תעשייתי ראשון במעלה, והקהילה השנייה בגודלה בפולין העצמאית, אחרי מלחמת-העולם הראשונה.
בשנת 1793 חיו בלודז' 11 יהודים. ב- 1823 כבר היה מספרם 290, ובשנת 1856 - קרוב ל- 3,000. בראשית המאה העשרים כבר ישבו בלודז' כמאה-אלף יהודים, וכפליים ויותר בשנת 1931. רוב הזמן היו היהודים בערך שליש מן האוכלוסייה הכללית.

הממשלה הרוסית, שהייתה מעוניינת לפתח את תעשיית הטקסטיל במקום, הזמינה אורגים מומחים מגרמניה בתנאים נוחים. כדי למנוע תחרות מצד היהודים דרשו הגרמנים שתיאסר עליהם הישיבה ורכישת נכסים בעיר החדשה, כנהוג בזגיירז' הסמוכה, אך היהודים הצליחו לסכל את המזימה. למתיישבים היהודיים הוקצו שני רחובות בקרבת השוק; היחידים שהורשו להתגורר מחוץ לרובע היו בעלי מפעלים המעסיקים פועלים יהודיים, סיטונאים, ובעלי מקצועות חופשיים; תנאים נוספים היו השליטה בפולנית, צרפתית או גרמנית, הרשמת ילדיהם מגיל 7 ומעלה בבתי-הספר הכלליים, והאיסור ללבוש בגדים יהודיים מסורתיים. בראש המאבק נגד הגרמנים עמד שמואל יחזקאל זלצמן, שדאג גם להרחבת הבנייה כדי להקל על הצפיפות והאמרת שכר-הדירה ברובע היהודי.
בשנת 1848 ביטל הצאר את ההגבלות על מגורי היהודים בערי פולין ובשנות ה- 60 של המאה ה- 19 לא היתה עוד בלודז' התייחסות לרובע מיוחד ליהודים. רבים הוסיפו להתרכז בשכונה הישנה ("אלטשטאט"); ריכוז נוסף של בעלי-מלאכה, רוכלים ופועלים נוצר בפרבר באלוט. עד 1916 היה באלוט בבחינת כפר מחוץ לתחום שיפוטה של עיריית לודז' ותנאי התברואה בו היו גרועים ביותר; המצב לא השתפר גם לאחר שסופח הכפר לעיר, ואף החריף ככל שגדלה האבטלה בקרב קבלני האריגה הקטנים בין שתי מלחמות-העולם.
במשך רוב המאה ה-19 ועד 1939 היו יהודי לודז' פעילים מאוד בתעשיית הטקסטיל, בפרט באספקת חומרי-הגלם; סיטונאים וקמעונאים, סוכנים ומתווכים היוו יותר משליש המפרנסים היהודיים בעיר. ב-1914 היו בבעלות יהודית 175 בתי-חרושת בלודז' (שליש מכלל בתי החרושת); 150 מהם היו בענף הטקסטיל. יהודים החזיקו כ-19,000 בתי-מלאכה קטנים, ומכלל ציבור הפועלים היהודיים עבדו בטקסטיל 26,845. במטוויות היהודיות ייצרו בעיקר כותנה. התעשיינים החשובים היו פוזנאנסקי, חיים יעקב וישליצקי, אשר (אוסקר) כהן, האחים אטינגון, יעקב קסטנברג וטוביה ביאלר. לודז' ניזוקה קשה במלחמת-העולם הראשונה, כאשר הגרמנים תושבי העיר שיתפו פעולה עם הכובשים.

עם מפלת רוסיה הצארית והקמת פולין העצמאית אבד ללודז' השוק הרוסי הגדול, וממשלת פולין לא נתנה סיוע לתעשייה שבידי היהודים ולא דאגה לשיקומה. אדרבה, שר האוצר גראבסקי עוד הכביד את עול המסים על האוכלוסייה היהודית. החברות שהצליחו להתאושש הוכו במשבר הכלכלה העולמי ב-1929. ובשנות ה-30, במגמה להעביר מפעלים ועסקים לידי פולנים, התחזקה המדיניות האנטי-יהודית בתחום הכלכלי.

פועלים נדחקו ממפעלי תעשיה שונים, גם של יהודים, בכל מקרה של התרחבות או הכנסת מיכון חדש במפעל, מאחר שהפועלים התנגדו להעסקתם בעידוד הממשלה. בין שתי מלחמות-העולם הייתה תעשיית הבגדים המוכנים רובה ככולה בידי יהודים. יהודים עבדו גם בבניין ובמקצועות לוואי שונים, על בסיס קבלנות. התאחדות יהודית של בעלי-מלאכה ותעשיה הוקמה בלודז' עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ביזמת הבנק היהודי לעזרה הדדית. ב-1925 התארגנו הסוחרים היהודיים וכעבור שנה הוקם איגוד של סוחרים וקמעונאים משותף ליהודים ולא יהודים; אלה האחרונים פרשו כעבור זמן קצר.

בתחום האיגוד המקצועי נאבקו על הפועל היהודי "הבונד", "פועלי-ציון" והמפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ.פ.ס.); בסוף 1903 נוסדה מחלקה יהודית בפ.פ.ס. המקומית ביוזמת יוזף פילסודסקי. פעילות רבה גילה ה"בונד" בלודז' במהפכת 1905. ב-1927 הונהגו בפולין בחינות מקצועיות לבעלי-מלאכה, שפתחו פתח לאפליה נוספת.

ההתערבות בחיי היהודים בימי הצארים השפיעה אך במעט על קהילת לודז', והיא שמרה על עצמאותה גם בתנאים קשים. כאשר זכו הקהילות למעמד רשמי בפולין העצמאית התקיימו לראשונה בחירות דמוקראטיות לוועד הקהילה בלודז' (1924) ונבחרו 7 מרשימת חסידי אלקסאנדרוב, 6 מרשימת הציונים וה"מזרחי", 3 נציגי ה"בונד", 11 נציגי "אגודת ישראל", 1 מרשימת פועלי אגודת ישראל, 2 נציגים של בעלי- מלאכה, 2 של פועלי-ציון שמאל, 1 מרשימת הפולקיסקים ושני קומוניסטים. ראש הקהילה הראשון הציוני היה אורי רוזנבלאט. ב-1931 פוזר הוועד בפקודת השלטונות ופרט לירידה גדולה ברשימה החסידית לא חל שינוי ממשי בהרכב הוועד החדש; הפעם הועמד בראשו איש "האגודה" חייב מינצברג, שהמשיך בתפקיד עד לשואה. החשוב במוסדות הצדקה בקהילה היה קופת גמילות חסדים שייסד ב-1899 ישראל פוזנאנסקי.

בין רבני לודז' במאה ה-19 היו: מנדל וולף הכהן ירוזולימסקי ויחזקאל נומברג, מחסידי קוצק, שהיו לו מתנגדים רבים בקהילה (אבי-סבו של הסופר האידי דוד נומברג). עם גידולה של לודז' היהודית גדלה חשיבותה של רבנות לודז'. ב-1873 עלה על כס הרבנות אליהו חיים מייזל, מיהודי ליטא, שנעשה למנהיגה המוכר של יהדות לודז'. ב-1920 פרצה מחלוקת על יורשו של ר' אליעזר לייב טרייסטמן ושוב לא נבחר רב לקהילה. אחרון הרבנים בבית-הכנסת הרפורמי היה מארכוס (מרדכי) בראודה, מי שהיה מייסד בתי-הספר העבריים בעיר.

ב-1926 פתחה "בני-ברית" לשכה בלודז', שתמכה בבית-הספר המקצועי של "אורט", בבית- יתומים ובמוסדות תרבות שונים. בין שתי מלחמות-העולם פעל בהצלחה רבה בית- ההבראה לחולי ריאות וחברת "לינת-הצדק" הקימה בתמיכת העיריה והקהילה בית-חולים לילדים ובית-מרקחת. ליד בתי-הכנסת התארגנו שירותים שונים לנזקקים כגון "מלביש ערומים", סיוע משפטי, סעד רפואי, וארוחות-חינם לילדי בתי-ספר; כמו"כ ניתן סיוע בהקמת קואופראטיבים יצרניים. היו בעיר ישיבות רבות, תלמודי-תורה, "חדר מתוקן", ורשת מגוונת של מוסדות חינוך, מגני-ילדים לתיכונים, שלימדו בהם גם עברית ופולנית. ב-1918 נוסד בית-הספר הראשון באידיש על-שם בורוכוב. ה"תלמוד-תורה" על-שם יארוצ'ינסקי נעשה לבית-ספר מקצועי ללימודי מכניקה, חשמלאות ואריגה. בית-ספר לבנות ("בית-יעקב") נוסד ב-1924. אף כי לודז' לא נמנתה עם מרכזי התרבות הגדולים חיו ופעלו בה יוצרים וחוקרים עבריים רבים דוגמת יצחק קצנלסון, דוד פרישמן, יעקב כהן, י"נ שמחוני, פיליפ פרידמן, אריה טרטקובר וחיים יצחק בונין; סופרי האידיש - ישעיה אוגר, עורך העיתון הציוני "לאדזער טאגבלאט", י"י טרונק; ל. פוקס וחיים קרול; המנצח חמיו
(נחמיה) וינאוור והמלחין י' גולדשטיין.

בסוף המאה שעברה התארגנו בלודז' להקות דראמאטיות באידיש שמהן צמח "התיאטרון הגדול" עם יוליוס אדלר וזאסלאבסקי; פעלה במה סאטירית בהנהלת משה ברודרזון ושמעון דז'יגאן. אגודות ציוניות התארגנו בלודז' מיד לאחר הקונגרס הציוני הראשון ב-1897, מסביב לבתי-הכנסת. הפעולה העברית התנהלה במסגרת האגודה "הזמיר", שנוסדה ב-1899 והקימה מקהלה, חוג דראמאטי וספריה ואף תזמורת פילהארמונית (1915). "פועלי-ציון" ו"הבונד" ייסדו ספריות משלהם. "אגודת- ישראל", שעיקר תומכיה היו חסידי גור, הייתה פעילה במיוחד בשנות מלחמת-העולם הראשונה. מלבד "לאדזער טאגבלאט" (מ-1908) הופיעו בעיר העיתונים "לאדזער מארגענבלאט" (1915); "נייער פאלקסבלאט" (1923) וכתבי-עת אחרים באידיש ובעברית.

לפני שהתחילו הנאצים בהסתת המיעוט הגרמני בלודז' שררה בעיר אנטישמיות פולנית רגילה. משנת 1933 התרבו מקרי תקיפה ורצח ובבחירות לעיריה ב-1934 השיגו המפלגות האנטישמיות רוב מכריע בדרישתן לטהר את לודז' מיהודים; שלטונן לא האריך ימים ובבחירות כעבור שנתיים היה רוב למפלגות הסוציאליסטיות בציבור הפולני היהודי. המינהל החדש פעל לריסון ההתנכלות בציבור הפועלים היהודי ובמסחר היהודי אך ללא הועיל.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בלודז' 233,000 יהודים, כשליש האוכלוסייה בעיר.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ופלישת צבאות גרמניה לפולין, נמלטו יהודים רבים מן הצמרת התרבותית והחברתית, עשירים ובני נוער, אל וארשה וערים אחרות בדרום פולין. רבים עברו לשטחים שהועברו לשליטת הסובייטים (במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) במזרח פולין. בריחת יהודים מהעיר נמשכה עד מאי 1940.

הגרמנים נכנסו ללודז' ב-8 בספטמבר 1939. העיר סופחה ל"רייך" כחלק מ"חבל-וארטה" ושמה שונה לליצמנשטדט.

באוקטובר 1939 פיזרו הגרמנים את ועד הקהילה ומינו את חיים מרדכי רומקובסקי, לשעבר סגן יושב-ראש הוועד, ל"זקן היהודים". מועצה שהקים רומקובסקי פוזרה עד מהרה ו-31 חבריה נשלחו בנובמבר למחנה הריכוז ראדוגושץ'; במקומה הוקם גוף פורמלי כפוף לגסטפו ול"זקן היהודים". באותו החודש העלו הנאצים באש את בית-הכנסת הגדול ותלו בפומבי שני פולנים ויהודי אחד.

בדצמבר פינו הנאצים את היהודים מבתיהם במרכז העיר ושיכנו במקומם גרמנים. הם גם גירשו אלפי יהודים לגנראל-גוברנמאן. בינואר 1940 נדרשה האוכלוסייה היהודית שנותרה בלודז' להתרכז בעיר הישנה ברובע באלוט.

הגטו נתחם רשמית ב-8 בפברואר 1940; שטחו היה פחות מ-4 קמ"ר, לא היה ביוב ברוב הרחובות. כדי להחיש את המעבר לגטו ערכו הנאצים פוגרום ב-1 במארס ורצחו יהודים רבים. ב-30 באפריל נסגר הגטו על 164,000 יהודים. הנאצים הקימו גדרות תיל ועץ ועמדות משטרה, והפרידו את הגטו מהעיר.
באוקטובר 1940 ירדה מן הפרק התכנית להעביר את יהודי לודז' למחוז לובלין או למדגסקר באפריקה, ויושבי הגטו נידונו לחיי ניוון ורעב. עד מהרה נותרו רובם ללא אמצעי מחייה, ובתחילת סתיו 1940 היו בגטו הפגנות ומהומות על רקע זה. המצב השתפר במקצת כאשר הוקמה רשת של מפעלי ייצור, בעיקר לצורכי הצבא הגרמני; באוגוסט 1942 פעלו בגטו 91 בתי- חרושת שהעסיקו קרוב ל-78,000 עובדים. בשנים 1944-1940 הוציאו הגרמנים למחנות-עבודה 15,000 איש ורק מעטים חזרו חיים. המשטרה הגרמנית ערכה חיפושים חוזרים ונשנים וגזלה מן היהודים את המעט שעוד נשאר בידם. הצפיפות, הרעב ותנאי התברואה גרמו למגיפות דיזנטריה וטיפוס, אך עיקר התמותה הייתה משחפת (פי 26 מזו שב-1936), שיעור התמותה הממוצע לחודש היה גבוה פי 8 מזה שלפני המלחמה. בתנאים מחרידים אלה הקים רומקובסקי רשת נרחבת של מינהל
עצמאי, עם מחלקות שנועדו לספק את צורכי האוכלוסייה במידת האפשר. משנת 1940 עד ספטמבר 1942 הפעילה מחלקת הבריאות של הגטו 7-5 בתי- חולים, 5 בתי-מרקחת ומרפאות מיוחדות; מחלקת החינוך ניהלה 45 בתי-ספר דתיים וחילוניים, שני תיכונים ובית-ספר מקצועי; מחלקת המזון פתחה מטבחים ציבוריים במפעלים, משרדים ובתי-ספר והנהיגה קיצוב מיוחד לגבי סוגי אנשים שונים. מחלקת הסעד חילקה הקצבות לנזקקים וקיימה שני בתי-זקנים, מעון לנכים ומעון לחולים כרוניים. הוקם בית-יתומים ואורגנו מחנות לילדים. המחלקה לחקלאות דאגה לגינות-ירק בגטו והמחלקה לסטטיסטיקה ריכזה נתונים לצורכי הנהלת הגטו והגרמנים כאחד.

מחלקת הארכיון ניהלה רישום יומי על החיים בגטו (החומר שמור ברובו במכון ההיסטורי היהודי בווארשה). לעומת זאת עסקה "לשכת עבודה" בהעמדת כוח-אדם יהודי למחנות של עבודת-כפייה ומחלקת קניות מיוחדת עסקה ברכישת נכסים בזיל הזול. המשטרה היהודית שמרה על הסדר בגטו, אך גם נטלה חלק בגירושים ובגיוס יהודים לעבודות-כפייה. יחידת משטרה מיוחדת החרימה רכוש יהודי ומפקדה דוד גרטלר, ואחריו מ. קליגר, קיבל פקודות ישר מן הגסטאפו. בגטו היה גם בית-דין ובית-סוהר. חוגים פוליטיים וחברתיים ניהלו פעולות חינוכיות, אירגנו הפגנות נגד רומקובסקי (1940) ושביתות בבתי-החרושת. הם חיבלו בתוצרת והאזינו לשידורי הראדיו. כמה מהם ניהלו, בהסכמת רומקובסקי, מטבחים לחבריהם ואפילו נקודות-הכשרה במבואות הגטו (מאריסין). בספטמבר 1940 הקימו חוגים ציוניים את "חזית דור בני המדבר" שהוסיפה לפעול אחרי שחוסלה ההכשרה, באמצע 1941.

בחודשים ינואר-אפריל 1942 הובילו הגרמנים למחנה-המוות חלמנו יותר מ-44,000 יהודים; במאי הועברו לשם 11 אלף יוצאי פראג, וינה, לוקסמבורג וערים שונות ב"רייך הישן" שהגיעו לגטו בסתיו 1941 (מספרם היה אז כמעט כפליים מזה). אחרי ה"מבצע" הזה נלקחו להשמדה 16,000 מיהודי המקום - ילדים עד גיל 10, קשישים מבני 60 ומעלה, חולים ותשושים. תוך תשעה חודשים - ינואר-ספטמבר 1942 - פחתה אוכלוסיית הגטו כדי החצי בקירוב, ל- 89,500 לערך; למעשה הייתה הירידה גדולה יותר, בהתחשב ב-15,500 הפליטים שרוכזו בגטו ממקומות אחרים. הגטו נעשה למחנה-עבודה; צומצמו או חוסלו גופי-מינהל יהודיים ומוסדות נסגרו ברובם. לעומת זאת גדל מספר המפעלים ל-119 (באוגוסט 1943) והם העסיקו כ- %90 מיושבי הגטו, לרבות ילדים מבני 8 ומעלה.

חיסול גטו לודז' בא בחודשים יוני-אוגוסט 1944, כשהעבירו הגרמנים 76,701 אחרוני יהודי הגטו למחנה ההשמדה אושוויץ. בינואר 1945 עוד נמצאו בלודז' 800 יהודים, "פלוגת-נעילה" כביכול, ועוד כ- 70 יהודים שהצליחו להסתתר בשטח הגטו; הם שוחררו ב-19 בינואר 1945, עם כניסת הצבא הסובייטי לעיר.

אחרי המלחמה

תוך שנתיים הייתה לודז' הגדולה בקהילות היהודיות שנתחדשו בפולין; עד סוף 1946 השתקעו בה יותר מ-50,000 יהודים משארית הפליטה, רובם יהודי פולין שעברו את שנות המלחמה ברוסיה. הוקמו מוסדות יהודיים - הוועדה ההיסטורית המרכזית, תיאטרון, מערכות עיתונים בעברית, ביידיש ובפולנית ואירגונים ציוניים. נוסדו "קיבוצים" - לצעירים שהתכוננו לעלייה לישראל.

עם השלמת הסובייטיזציה של פולין ב-1950 נגזר אלם על החיים היהודיים בפולין. יותר ממחצית היהודים במדינה עזבו עוד ב-1950-1946; אחרי גל העלייה השני ב-1957-1956 נשארו בלודז' רק אלפים אחדים. מועדון ובית-ספר יהודי הוסיפו לפעול עד 1969, כאשר עזבו כמעט כל הנותרים.

שנות ה-2000

משנת 2006 הקהילה משדרת ברדיו לודז' תכנית בשם "שלום - מוסף של דת ותרבות יהודית".

בשנת 2016 חיו בלודז' כ-300 יהודים שחברים בקהילה היהודית. בראש הקהילה עומד שמחה קלר. לקהילה שתי בתי כנסת פעילים (ברח' פומורוסקה וביה"כ רייכר) וכן בית קברות חדש - בשנים 1811 - 1892 פעל בית קברות חדש, שהוא כיום הרוס ברובו). הקהילה מנהלת מעון יומי לקשישים, מסעדה, כשרה - קפה טובים (Cafe Tuwim), חנות כשרה, מרכז תרבות והיסטוריה יהודי, בית הארחה "לינת אורחים", ישיבה "שומרי הדת", חברה קדישא, אגודת "ביקור חולים" ומקווה. בתוכנית בניית בית כנסת חדש עבור כ- 200 מתפללים.

צ'יז'ב

שמות נוספים: צ'יז'בו, צ'יז'ב-אוסאדה
Czyżew, Czyżewo, Czyżew-Osada

עיר נפת ויסוקיה מאזובייצקי במחוז פודלסיה, פולין.

היישוב השוכן על הנהר ברוק מוזכר לראשונה ב-1187.  בשנת 1417 צ'יז'ב קיבלה זכויות עיר. בסוף המאה ה-16,  צ'יז'ב התחלקה למקבץ כפרים אשר נשאו את השם צ'יז'ב בתוספת שמו של האציל אשר קנה את המקום.  

ב-1738 המלך הפולני אוגוסט ה-3 העניק למקום זכויות עיר. במשך הזמן קובצו אליה הכפרים הסמוכים צ'יז'בו-קושצ'ילנה (Czyżewo Kościelne) וציז'ב-סטאציה (Czyżew-Stacja) ושמה הרישמי שונה לצ'יז'ב-אוסאדה (Czyżew-Osada). עם קבלת מעמד של עיר צ'יז'ב שימשה מרכז אדמיניסטראטיבי שבו פעלו מוסדות כגו בית משפט מקומי, משרד דואר וכנראה עד לשנים 1823-1822 גם בית חולים של הכנסייה.

לאחר החלוקות הרבות של פולין בין המעצמות השכנות, צ'יז'ב נכללה בתחומי מלכות פולין כחלק מאימפריה הרוסית. ב-1870, בדומה לרוב ערי מלכות פולין נשללו מצ'יז'ב זכויות עיר כעונש על המרידות הרבות של הפולנים נגד האימפריה הרוסית. זכויות העיר וסימלה של הוחזרו לה רק בשנת 2011.

ב-1854 חובר היישוב למסילת הברזל וורשה-סנט פטרסבורג. מסילת הברזל תרמה לפיתוחה המהיר של העיר ומספר התושבים במקום גדל במהירות. צ'יז'ב המשיכה לשמש מרכז אדמיניסטראטיבי שבו פעלו בית ספר אזורי, בית משפט מקומי, משרד דואר, בית מרקחת ועוד.

ב-1912 ביקר בצ'יז'ב הצאר הרוסי ניקולאי ה-2. לאחר שהצאר ירד בתחנת הרכבת של צ'יז'ב, חצה את ככר העיר ופנה לשדות שבין צ'יז'ב לאנדז'ייבו. שם נערך תמרון ענק של צבא רוסיה בהשתתפות 180 אלף חיילים. בסיום התמרון העניק הצאר לנוכחים במקום ולכל חייל מטבע של רובל אחד אשר הוטבע במיוחד עבור מעמד זה.

עם כינונה של פולין העצמאית לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) צ'יז'ב שימשה כמרכז חקלאי.

ב-1931, בככר הקטנה של צ'יז'ב, הוצב פסלו של המצביא הפולני המרשל יוזף פילסודסקי, לציון גבורתם של החיילים אשר נפלו בקרבות למען עצמאותה שח פולין.

ב-7 בספטמבר 1939 צ'יז'ב נכבשה על ידי הגרמנים ובאוקטובר 1939 הועברה לשליטת ברה"מ בהתאם להסכם מולוטוב-ריבנטרופ. פיסלו של המרשל פילסודסקי הוסר על ידי הסובייטים ונקבר על ידם. ב-1981 התגלה מקום קבורת של הפסל. הפסל הוצא מהאדמה, שופץ והוצב מחדש. 

 

יהודים בצ'יז'ב

היהודים החלו להתיישב בצ'יז'ב לאחר שהמקום קיבל זכויות עיר והרשות לקיים ירידים שנתיים. ב-1755 גרו במקום 30 משפחות יהודיות. ב-1792 כבר חיו בצ'יז'ב 135 יהודים מתוך 867 תושבי המקום (15,6%). ברשות הקהילה היה בית כנסת הבנוי מעץ, מקווה ובית עלמין.

ב-1820 מוקם בית עלמין חדש לאחר שהתמעטו מקומות קבורה בבית הקברות הישן.

 בשנת 1857, עם הקמת תחנת הברזל מנתה הקהילה היהודית, כולל הכפרים הסמוכים,  2,412 איש מתוך מתוך כלל אוכלוסייה של 3,972 איש (60,7%). תושבי צ'יז'ב הנוצרים עסקו בעיקר בחקלאות, לעומת היהודים הם הסוחרים ובעלי המלאכה. כאשר בשנת 1870 צ'יז'ב איבדה את זכויות העיר, בכיכר העיר עמדו שני בתי כנסת. עד שנת 1900 סביב הככר הקטנה של העיר פעלו דוכני העץ של הסוחרים היהודים. לאחר מכן העבירו את דוכני השוק לככר הגדולה. ב-1899 בצ'יז'ב העיר לבדה, ללא הכפרים הסמוכים, התגוררו 2,162 יהודים מתוך 2,300 תושבים של כלל האוכלוסייה (94%).

בצ'יז'ב הוקם מפעל לטליתות ותוצרתו שווקה בכמויות גדולות לכל פולין ואף לארצות חוץ.

עם תום מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) וכינונה של פולין העצמאית, צ'יז'ב המשיכה להתפתח כמרכז עירוני אזורי ובככר הגדולה המשיך להתקיים השוק השבועי. ביישוב הוקם סניף של הבנק העממי של אוסטרוב מאזובייצקי, נוסדה "אגודה שיתופית חקלאית-מסחרית" אשר רכשה את התוצרת החקלאית של האזור וסיפקה דשנים וציוד והשאילה מיכון חקלאי. ביישוב פעלו 14 מאפיות, 17 איטליזים ומשנת 1929 תחנת חשמל פרטית. בנוסף, הוקמו בצ'ז'ב מפעלי מלאכה לאריזת מוצרי טבק, מלח, תחנת דלק ומפעלים לייצור לבנים וטחנות קמח. למרות שביישוב גרו 3 רופאים ומיילדת עד 1939 לא היה בצ'יז'ב בית חולים.

בשנים שבין שתי מלחמות העולם הוקמו מספר חברות לעזרה סוציאלית כגון "טא"ז- החברה לשמירת בריאות הציבור היהודי", "צנטוס- החברה לטיפול ביתומים", "גמילות חסד". ילדי הקהילה למדו בחדרים מסורתיים או ב"חדר מתוקן" עם הוראת עברית ותנ"ך אשר הופעלו ע"י האירגונים הציוניים או בבית ספר עממי ממשלתי. במקום פעל גם בית ספר לבנות דתיות של הרשת "בית יעקב".

במקום התקיימה פעילות תרבותית ופוליטית ערה. בציז'ב הייתה נציגות של רוב האירגונים הציוניים ושל המפלגות אגודה ישראל, הבונד והתנועה הקומוניסטית אשר פעלה במחתרת.

באותן שנים הרגשות האנטישמיים הלכו וגברו קרב אוכלוסייה הנוצרית. הלאומנים הפולנים קראו להחרמת המסחר היהודי. ביום שוק ב-5 לינואר 1937, פרעו הפולנים ביהודים. בפרעות נהרג זליג ילן, חמישה יהודים נפצעו קשה ועשרות נפצעו קל.

עד ספטמבר 1939 התגוררו בצ'יז'ב העיר כ-1,600 יהודים שהם היוו 85% מכלל האוכלוסייה במקום.

 

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. באותו היום תחנת הרכבת של צ'יז'ב הופצצה קשות, שרפות פרצו בעיר אשר החריבו את דוכני השוק, בית התפילה ובתי עץ רבים. הגרמנים כבשו את צ'יז'ב ב-7 בספטמבר 1939. מיד התחילו ההתעללויות ביהודים ובחטיפות לעבודות כפייה.

ב-17 בספטמבר 1939 ברה"מ פלשה לפולין וכבשה את אזור לובלין.

ב-28 בספטמבר 1939 הסובייטים והגרמנים היליפו שטחי כיבוש. בהתאם להסכם מולוטוב ריבנטרופ שנחתם בין גרמניה הנאצית לברה"מ ב-23 באוגוסט 1939, אזור לובלין הועבר  לידי הגרמנים והצבא הסובייטי נכנס לאזור ביאליסטוק. צ'יז'ב הועברה לשליטת הסובייטים  ב-10 באוקטובר 1939. בנוסף ליהודי המקום, בציז'ב התרכזו גם הרבה פליטים שברחו מאזור הכיבוש הגרמני. הסובייטים הלאימו מיד את כל העסקים הפרטיים, ועד הקהילה פוזר, וכמו כן פוזרו כל המפלגות הציוניות ונאסרו הלימודים בעברית. אלה שנחשבו למתנגדי המשטר הסובייטי נאסרו. היהודים האמידים גורשו לסיביר. הפליטים משיטחי הכיבוש הגרמני שלא קיבלו על עצמם אזרחות סובייטית לא הורשו להתגורר עד 400 ק"מ מהגבול ושולחו לפנים רוסיה. כ-2,000 פליטים הורשו להשאר באזור. פסלו של פילסודסקי הופל ונקבר ובעיר הוצב פסלו של לנין.

ב-22 ביולי 1941 הגרמנים פלשו לברית המועצות. תוך זמן קצר צ'יז'ב שוב נכבשה על ידי הגרמנים. בעיר נמצאו בנוסף ליהודי המקום גם כ-2,000 פליטים. מיד התחילו להתעלל ביהודים. הגרמנים אספו את היהודים, הכריחו אותם להפיל את פסלו של לנין שהציבו הסובייטים ולשאת אותו עד לגשר שעל נהר הברוק ולהשליח אותו לנהר (הפסל זרוק שם עד היום). היהודים הוכרחו לעבוד בעבודות כפייה והוטל עליהם לשלם כופר כבד. הוקם יודנראט בן חמישה חברים שבראשו הועמד זבולון גרוסברד.

ב-20 באוגוסט 1941 הגרמנים אספו 5,000 יהודים מקהילות אנדז'ייבו, צ'יז'ב וזארמבי קושצ'לנה, הובילו אותם ל- Szulborz Wielki , שם הכניסו אותם לחצר גדולה של בית הספר, שדדו מהם את דברי הערך והתכשיטים, הפרידו בין גברים לנשים. לפי העדויות של כפריים מקומיים את הילדים הקטנים רצחו במקום לעיני ההורים כשרוצצו את הראשים הקטנים על גזעי העצים. את הגופות הקטנים ואת היהודים הבוגרים העמיסו על משאיות והובילו כקילומטר ליער שליד הכפר מיאנובק Mianówek –Mianów על יד Szulborz Wielki. שם רצחו אותם בירי בתוך תעלה נגד טנקים.

בצ'יז'ב נשארו כ-200 בעלי מלאכה יהודים שרוכזו בגטו קטן של כמה בתים. בראש היודנראט החדש הועמד אלתר וולמן. היהודים הועסקו בעבודות הקשות של שיפוץ ובניית מסילות רכבת באזור. לגטו הקטן הזה התגנבו כעבור זמן כ-30 ילדים יתומים שהסתובבו באזור. מפקד הז'נדרמריה המקומי ציווה לאסוף את הילדים האלה ולהסיע אותם למקום בורות המוות בכפר מיאנובק ושם הם נרצחו. ב-1 בנובמבר 1942 הגרמנים חיסלו גם את הגטו הקטן, הובילו את היהודים לזמברוב ובתחילת ינואר 1943 ביחד עם יהודי זמברוב נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

לאחר השואה

ב-19באוגוסט 1944 הצבא הסובייט שיחרר את צ'יז'ב. רק אחדים מיהודי צ'יז'ב שרדו. בית התפילה מעץ נשרף עוד בשרפה של ראשית ספטמבר 1939.מהמקווה ומבית העלמין הישן שהיו פעם לידו לא נשאר זכר.

בית העלמין החדש גם כן נהרס והמצבות ששרדו את הגרמנים נשדדו אחר כך על ידי האוכלוסייה המקומית. במכון ההיסטורי היהודי בוורשה לצד אחת המצבות ששרדה מבית העלמין של צ'יזב ישנה עדות כתובה של שמואל גוטמן, מפקד יחידה של הפרטיזנים אשר פוצצו ב-26 היולי 1943 את הגשר שליד מלכיניה. כתוב בה, כי הפרטיזנים לאחר הפעולה והקרב שלאחריו התגנבו לצ'יז'ב ובאוהל שהיה קיים בבית הקברות החדש קברו את חברם היהודי, סגן לובקה אשר נהרג בקרב. שטח בית העלמין החדש מכוסה צמחיית פרא וללא מצבות.

בניין בית הכנסת ברחוב פיבנה 5 שרד בחלקו. ב-1945 הוא עבר שיפוץ וב-1950 נבנה מחדש חלקו המזרחי ההרוס. היום המבנה משמש כמחסן של המועצה המקומית.

בשנת 1959, מעל לגיא ההריגה בכפר מיאנוב (Mianówek  Mianow) שליד שולבוז'ה וילקי הוקמה אנדרטה מגרנית בדמות לוחות הברית ומעליהם מגן דוד. על הלוחות רשומה בעברית ובפולנית כתובת זאת: "במקום הזה קבורים 5,000 יהודים, גברים, נשים וילדים מזרמבי, צ'יז'ב ואנדז'ייבו. הם נרצחו באכזריות על ידי הנאצים בסתיו 1941. אשמתם היחידה הייתה היותם יהודים. יהיה זכרם ברוך."

שניאדובה

Śniadowo

שניאדובה

כפר בנפת לומז'ה במחוז פודלסקיה, פולין.

הכפר נזכר במאה ה-14 בשם סמולודובו (Smołodow). מיקומו של היישוב על הדרך בין וורשה ללומז'ה היווה אחד מהגורמים לפיתוחו. בשנת 1703 העונקו ליישוב זכויות עיר על פי חוקי מגדבורג מידי המלך הפולני אוגוסט השני, אשר כללו זכות לקיים ירידים שנתיים. באתה הזדמנות והוחלף שמו לשניאדובו.

לאחר החלוקות של פולין בין המעצמות השכנות בסוף המאה ה-18, החל מ-1815 שניאדובה נכללה במלכות פולין כחלק מאימפריה רוסית. ב-1869 שניאדובה , בדומה לרוב ערי מלכות פולין, איבדה את זכויות העיר והפכה לכפר, וזאת כעונש על המרידות הרבות נגד של הפולנים נגד האימפריה הרוסית.

 

היהודים בשניאדובה

קהילה יהודית מתועדת בשניאדובה בסוף המאה ה-16.  היא קיבלה שירותי הדת מקהילת יהודי טיקוצ'ין (טיקטין / Tykocin). ברשות הקהילה היה בית כנסת מפואר הבנוי בסגנון גוטי. מהמאה ה-17 הקהילה מתנהלת באופן עצמאי. היהודים מהווים רוב מוחלט בישוב. הם עסקו במסחר זעיר, בחכירת בתי מרזח, בפונדקאות ובמלאכה. מסוף המאה ה-17 רבה של העיר משרת גם את הקהילה היהודית בעיר לומז'ה הסמוכה.

בשנות ה-1760 ברחוב בוז'ניצ'ה (רחוב "בית הכנסת", בפולנית) הוקם בית כנסת חדש בנוי מעץ , ככל הנראה במקום בית הכנסת הקודם. בית הכנסת הזה נשרף בימי מלחמת העולם הראשונה.

בין רבני העיר ידועים הרב אברהם אבלי, הרב זאב וולף והרב פישל ממחצית השניה של המאה ה-19. בשנים 1912-1907 כיהן הרב מרדכי חיים בן הרב יוסף סוקולובר, אחריו בשנות ה-1920 שירת במשרה הרב יעקב קלפפיש והרב א. חן שימש כרבה של הקהילה עד השואה.

 בשנת 1892 היו בשניאדובה כ-1,300 יהודים. רוב המסחר היה בידי היהודים. 19 חנויות היו בבעלות יהודים וכל המרכז המסחרי הוקם על ידי יהודים. 16 מתוך 50 בעלי המלאכה היו יהודים, רובם בעלי תואר "אומן". היו ביניהם 6 חייטים, 5 נפחים ו-3 סנדלרים.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) השלטונות הרוסים גירשו את היהודים משניאדובה. ב-1915 הצבא הגרמני כבש את האזור. בזמן הקרבות שהתנהלו במקום נשרף בית הכנסת.

לאחר סיום מלחמת העולם ב-1918 וכינונה של פולין העצמאית, רוב יהודי שניאדובו לא חוזרו לכפר. חלקם התיישבו בלומז'ה, חלקם היגרו אל מעבר לים. במפקד האוכלוסין של 1921 נרשמו בכפר 386 יהודים (44,4% מכלל האוכלוסיה). היהודים התפרנסו בדוחק. במקום התקיימה פעילות תרבותים ופוליטית שכללה פתיחתם של סניפים של התנועות הציוניות ומפלגות אחרות. בשנת 1933 במקום בית הכנסת הישן שנשרף הוקם במקום בית כנסת חדש, גם הוא בנוי מעץ.

לאחר המשבר הכלכלי של שנות ה-1930 התגברה האנטישמיות בקרב האוכלוסייה הנוצרית שהובילה לקריאות לחרם על המסחר עם היהודים. לאומנים פולנים אף קיימו משמרות לפני חנויות היהודים כדי לאכוף את החרם. מדי פעם היו התנכלויות של ביריונים ביהודים בשוק. ב-1 בנובמבר 1936 וב-7 במרץ 1938 אירעו פרעות ביהודים שהופסקו רק לאחר ההתערבות כוחות משטרה שהגיעו מלומז'ה.

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. אזור לומז'ה וביאליסטוק נכבשו על ידי הגרמנים ב-13-10 בספטמבר 1939. ב-17 בספטמבר 1939 ברית המועצות פלשה לפולין וכבשה את מזרח פולין, כולל אזור לובלין. על פי הסכם מולוטוב ריבנטרופ לחלוקת פולין בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור ביאליסטוק היה שייך לאזור הכיבוש הסובייטי ואזור לובלין לאזור הכיבוש הגרמני. ב-28 בספטמבר 1939 התקיימו בביאליסטוק ובטארנובז'ג מצעדי ניצחון וטכסי חילופי השטחים בין המנצחים. שניאדובה נכללה באזור הכיבוש הסובייטי.  

ב-22 ביוני 1941 גרמניה פלשה לברית המועצות ושניאדובה שוב נכבשה ע"י הצבא הגרמני. תוך זמן קצר לאחר כניסת הגרמנים, נחטפו והוצאו להורג למעלה מ-50 יהודים. במקום הוקם גטו זמני שבו רוכזו כ-600 יהודי המקום והסביבה. היהודים הועסקו בבתי מלאכה כחייטים וסנדלרים וכן בעבודות כפייה בתחנת הרכבת במקום. לאחר מכן היהודים הועברו לגטו לומז'ה.

ב-2 בנובמבר 1941 הגרמנים חיסלו את הגטו בלומז'ה והיהודים, כולל יהודי שניאדובה הועברו לגטו בזאמברוב (Zambrów). בינואר 1943 נשלחו יושבי הגטו זאמברוב למחנה ההשמדה באושוויץ.

לאחר השואה

בית הכנסת שנותר הפך ב-1942 למחסן תבואות. ב-1946 הוועדה האזורית לעינייני הרכוש הנטוש מכרה את ביניין בית הכנסת לכומר אוגניוס גרודזקי (Eugeniusz Grodzki) משומובו (Szumowo) ובכסף שהתקבל מהמכירה קנו ציוד עבור בית הספר היסודי במקום. הכומר אוגניוס גרודזקי הורה לפרק את המבנה של בית הכנסת ולהרכיבו בשומובו. היום המבנה של בית הכנסת שהורכב במלואו מחדש משמש את הכנסייה של שומובו.

בית העלמין העתיק של שניאדובו אשר הוקם לאחר שנת 1550 נהרס לחלוטין. בימים הראשונים שלאחר המלחמת העולם השנייה בית העלמין שימש כמקור לחומרי ביניין ולכריית חצץ.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי זאמברוב

זאמברוב

Zambrow

עיירה ובירת הנפה זמברוב במחוז פודלסקיה, פולין.

יהודי מעטים ישבו בזאמברות בתחילת המאה ה-18, לא הייתה להם קהילה עצמאית, והם השתייכו לקהילת טיקטין.

ב-1741 נוסדה חברה קדישא, בית-הקברות נרכש רק ב-1828, והקהילה הוקמה רשמית ב-1830, ומנתה בערך 300 נפש. עד 1857 גדלה הקהילה פי שלושה ומעלה.

יהודים סחרו בעצים ובתבואה, החזיקו אכסניות, ובמרוצת הזמן עברו גם לגידול סוסים, טיפוח עצי-פרי, והיו גם בעלי מלאכה וסוחרים במסחר זעיר.

בסביבות זאמברוב היו מחנות צבא, והקהילה ניהלה מטבח כשר ליהודים שבין אנשי הצבא. בדליקה שפרצה בשנת 1895 עלו באש 400 מבתי-היהודים.

בשנים 1906-1905 ארגנו אנשי ה"בונד" ו"פועלי-ציון" שביתות במפעל הטכסטיל ובמנסרות המקומיות.

בין שתי מלחמות-העולם פעלו בעיר כל המפלגות הציוניות, בתי-ספר ביידיש ובעברית וגן- ילדים. ר' ליפא חיים שימש כרב הקהילה בשנים 1882-1850, ואחריו חתנו ר' מנחם דב רגנסברג. הרב שלמה גורן הוא יליד זאמברוב.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בזאמברוב 3,216 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939), ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נמסרו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות.

זאמברוב תחת השלטון הסובייטי קלטה פליטים מאוסטרוב מאזובייצק, הכבושה בידי הגרמנים, עד שהוגלו לפנים רוסיה. צעירים יהודים גוייסו לצבא האדום.

הגרמנים כבשו את האזור אחרי שתקפו את ברית המועצות ביוני 1941. הגרמנים הקימו "יודנראט" בראשות גרשון סרברוביץ', וכשהוא לא מילא אחר כל פקודותיהם הוקם "יודנראט" אחר ובראשו יהודי שלא מבני המקום.

באוגוסט נרצחו כ-1,500 מיהודי זאמברוב באיזור שומובו ובתחילת ספטמבר נרצחו אלף נוספים ברוטקי-קוסאקי. בסוף דצמבר רוכזו כ-2,000 יהודי העיר והסביבה בגיטו. החלה בריחה ליערות; רבים נהרגו בידי אנשי המחתרת הפולנית הלאומנית, רבים חזרו לגיטו.

בנובמבר 1942 רוכזו 20,000 יהודים מזאמברוב והסביבה במחנה צבאי לשעבר. בינואר 1943 התחילו שילוחים לאושוויץ, בקבוצות של אלפיים ללילה. 200 חולים וזקנים הורעלו במקום.


אחרי המלחמה שבו לזאמברוב רק יהודים מעטים, תוך זמן קצר הם עברו לביאליסטוק וללודז', ומשם המשיכו לארצות-חוץ.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

שניאדובה
צ'יז'ק
לודז'
אוסטרוב מאזובייצקי
טיקוצ'ין
ביאליסטוק

שניאדובה

Śniadowo

שניאדובה

כפר בנפת לומז'ה במחוז פודלסקיה, פולין.

הכפר נזכר במאה ה-14 בשם סמולודובו (Smołodow). מיקומו של היישוב על הדרך בין וורשה ללומז'ה היווה אחד מהגורמים לפיתוחו. בשנת 1703 העונקו ליישוב זכויות עיר על פי חוקי מגדבורג מידי המלך הפולני אוגוסט השני, אשר כללו זכות לקיים ירידים שנתיים. באתה הזדמנות והוחלף שמו לשניאדובו.

לאחר החלוקות של פולין בין המעצמות השכנות בסוף המאה ה-18, החל מ-1815 שניאדובה נכללה במלכות פולין כחלק מאימפריה רוסית. ב-1869 שניאדובה , בדומה לרוב ערי מלכות פולין, איבדה את זכויות העיר והפכה לכפר, וזאת כעונש על המרידות הרבות נגד של הפולנים נגד האימפריה הרוסית.

 

היהודים בשניאדובה

קהילה יהודית מתועדת בשניאדובה בסוף המאה ה-16.  היא קיבלה שירותי הדת מקהילת יהודי טיקוצ'ין (טיקטין / Tykocin). ברשות הקהילה היה בית כנסת מפואר הבנוי בסגנון גוטי. מהמאה ה-17 הקהילה מתנהלת באופן עצמאי. היהודים מהווים רוב מוחלט בישוב. הם עסקו במסחר זעיר, בחכירת בתי מרזח, בפונדקאות ובמלאכה. מסוף המאה ה-17 רבה של העיר משרת גם את הקהילה היהודית בעיר לומז'ה הסמוכה.

בשנות ה-1760 ברחוב בוז'ניצ'ה (רחוב "בית הכנסת", בפולנית) הוקם בית כנסת חדש בנוי מעץ , ככל הנראה במקום בית הכנסת הקודם. בית הכנסת הזה נשרף בימי מלחמת העולם הראשונה.

בין רבני העיר ידועים הרב אברהם אבלי, הרב זאב וולף והרב פישל ממחצית השניה של המאה ה-19. בשנים 1912-1907 כיהן הרב מרדכי חיים בן הרב יוסף סוקולובר, אחריו בשנות ה-1920 שירת במשרה הרב יעקב קלפפיש והרב א. חן שימש כרבה של הקהילה עד השואה.

 בשנת 1892 היו בשניאדובה כ-1,300 יהודים. רוב המסחר היה בידי היהודים. 19 חנויות היו בבעלות יהודים וכל המרכז המסחרי הוקם על ידי יהודים. 16 מתוך 50 בעלי המלאכה היו יהודים, רובם בעלי תואר "אומן". היו ביניהם 6 חייטים, 5 נפחים ו-3 סנדלרים.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) השלטונות הרוסים גירשו את היהודים משניאדובה. ב-1915 הצבא הגרמני כבש את האזור. בזמן הקרבות שהתנהלו במקום נשרף בית הכנסת.

לאחר סיום מלחמת העולם ב-1918 וכינונה של פולין העצמאית, רוב יהודי שניאדובו לא חוזרו לכפר. חלקם התיישבו בלומז'ה, חלקם היגרו אל מעבר לים. במפקד האוכלוסין של 1921 נרשמו בכפר 386 יהודים (44,4% מכלל האוכלוסיה). היהודים התפרנסו בדוחק. במקום התקיימה פעילות תרבותים ופוליטית שכללה פתיחתם של סניפים של התנועות הציוניות ומפלגות אחרות. בשנת 1933 במקום בית הכנסת הישן שנשרף הוקם במקום בית כנסת חדש, גם הוא בנוי מעץ.

לאחר המשבר הכלכלי של שנות ה-1930 התגברה האנטישמיות בקרב האוכלוסייה הנוצרית שהובילה לקריאות לחרם על המסחר עם היהודים. לאומנים פולנים אף קיימו משמרות לפני חנויות היהודים כדי לאכוף את החרם. מדי פעם היו התנכלויות של ביריונים ביהודים בשוק. ב-1 בנובמבר 1936 וב-7 במרץ 1938 אירעו פרעות ביהודים שהופסקו רק לאחר ההתערבות כוחות משטרה שהגיעו מלומז'ה.

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. אזור לומז'ה וביאליסטוק נכבשו על ידי הגרמנים ב-13-10 בספטמבר 1939. ב-17 בספטמבר 1939 ברית המועצות פלשה לפולין וכבשה את מזרח פולין, כולל אזור לובלין. על פי הסכם מולוטוב ריבנטרופ לחלוקת פולין בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור ביאליסטוק היה שייך לאזור הכיבוש הסובייטי ואזור לובלין לאזור הכיבוש הגרמני. ב-28 בספטמבר 1939 התקיימו בביאליסטוק ובטארנובז'ג מצעדי ניצחון וטכסי חילופי השטחים בין המנצחים. שניאדובה נכללה באזור הכיבוש הסובייטי.  

ב-22 ביוני 1941 גרמניה פלשה לברית המועצות ושניאדובה שוב נכבשה ע"י הצבא הגרמני. תוך זמן קצר לאחר כניסת הגרמנים, נחטפו והוצאו להורג למעלה מ-50 יהודים. במקום הוקם גטו זמני שבו רוכזו כ-600 יהודי המקום והסביבה. היהודים הועסקו בבתי מלאכה כחייטים וסנדלרים וכן בעבודות כפייה בתחנת הרכבת במקום. לאחר מכן היהודים הועברו לגטו לומז'ה.

ב-2 בנובמבר 1941 הגרמנים חיסלו את הגטו בלומז'ה והיהודים, כולל יהודי שניאדובה הועברו לגטו בזאמברוב (Zambrów). בינואר 1943 נשלחו יושבי הגטו זאמברוב למחנה ההשמדה באושוויץ.

לאחר השואה

בית הכנסת שנותר הפך ב-1942 למחסן תבואות. ב-1946 הוועדה האזורית לעינייני הרכוש הנטוש מכרה את ביניין בית הכנסת לכומר אוגניוס גרודזקי (Eugeniusz Grodzki) משומובו (Szumowo) ובכסף שהתקבל מהמכירה קנו ציוד עבור בית הספר היסודי במקום. הכומר אוגניוס גרודזקי הורה לפרק את המבנה של בית הכנסת ולהרכיבו בשומובו. היום המבנה של בית הכנסת שהורכב במלואו מחדש משמש את הכנסייה של שומובו.

בית העלמין העתיק של שניאדובו אשר הוקם לאחר שנת 1550 נהרס לחלוטין. בימים הראשונים שלאחר המלחמת העולם השנייה בית העלמין שימש כמקור לחומרי ביניין ולכריית חצץ.

צ'יז'ב

שמות נוספים: צ'יז'בו, צ'יז'ב-אוסאדה
Czyżew, Czyżewo, Czyżew-Osada

עיר נפת ויסוקיה מאזובייצקי במחוז פודלסיה, פולין.

היישוב השוכן על הנהר ברוק מוזכר לראשונה ב-1187.  בשנת 1417 צ'יז'ב קיבלה זכויות עיר. בסוף המאה ה-16,  צ'יז'ב התחלקה למקבץ כפרים אשר נשאו את השם צ'יז'ב בתוספת שמו של האציל אשר קנה את המקום.  

ב-1738 המלך הפולני אוגוסט ה-3 העניק למקום זכויות עיר. במשך הזמן קובצו אליה הכפרים הסמוכים צ'יז'בו-קושצ'ילנה (Czyżewo Kościelne) וציז'ב-סטאציה (Czyżew-Stacja) ושמה הרישמי שונה לצ'יז'ב-אוסאדה (Czyżew-Osada). עם קבלת מעמד של עיר צ'יז'ב שימשה מרכז אדמיניסטראטיבי שבו פעלו מוסדות כגו בית משפט מקומי, משרד דואר וכנראה עד לשנים 1823-1822 גם בית חולים של הכנסייה.

לאחר החלוקות הרבות של פולין בין המעצמות השכנות, צ'יז'ב נכללה בתחומי מלכות פולין כחלק מאימפריה הרוסית. ב-1870, בדומה לרוב ערי מלכות פולין נשללו מצ'יז'ב זכויות עיר כעונש על המרידות הרבות של הפולנים נגד האימפריה הרוסית. זכויות העיר וסימלה של הוחזרו לה רק בשנת 2011.

ב-1854 חובר היישוב למסילת הברזל וורשה-סנט פטרסבורג. מסילת הברזל תרמה לפיתוחה המהיר של העיר ומספר התושבים במקום גדל במהירות. צ'יז'ב המשיכה לשמש מרכז אדמיניסטראטיבי שבו פעלו בית ספר אזורי, בית משפט מקומי, משרד דואר, בית מרקחת ועוד.

ב-1912 ביקר בצ'יז'ב הצאר הרוסי ניקולאי ה-2. לאחר שהצאר ירד בתחנת הרכבת של צ'יז'ב, חצה את ככר העיר ופנה לשדות שבין צ'יז'ב לאנדז'ייבו. שם נערך תמרון ענק של צבא רוסיה בהשתתפות 180 אלף חיילים. בסיום התמרון העניק הצאר לנוכחים במקום ולכל חייל מטבע של רובל אחד אשר הוטבע במיוחד עבור מעמד זה.

עם כינונה של פולין העצמאית לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) צ'יז'ב שימשה כמרכז חקלאי.

ב-1931, בככר הקטנה של צ'יז'ב, הוצב פסלו של המצביא הפולני המרשל יוזף פילסודסקי, לציון גבורתם של החיילים אשר נפלו בקרבות למען עצמאותה שח פולין.

ב-7 בספטמבר 1939 צ'יז'ב נכבשה על ידי הגרמנים ובאוקטובר 1939 הועברה לשליטת ברה"מ בהתאם להסכם מולוטוב-ריבנטרופ. פיסלו של המרשל פילסודסקי הוסר על ידי הסובייטים ונקבר על ידם. ב-1981 התגלה מקום קבורת של הפסל. הפסל הוצא מהאדמה, שופץ והוצב מחדש. 

 

יהודים בצ'יז'ב

היהודים החלו להתיישב בצ'יז'ב לאחר שהמקום קיבל זכויות עיר והרשות לקיים ירידים שנתיים. ב-1755 גרו במקום 30 משפחות יהודיות. ב-1792 כבר חיו בצ'יז'ב 135 יהודים מתוך 867 תושבי המקום (15,6%). ברשות הקהילה היה בית כנסת הבנוי מעץ, מקווה ובית עלמין.

ב-1820 מוקם בית עלמין חדש לאחר שהתמעטו מקומות קבורה בבית הקברות הישן.

 בשנת 1857, עם הקמת תחנת הברזל מנתה הקהילה היהודית, כולל הכפרים הסמוכים,  2,412 איש מתוך מתוך כלל אוכלוסייה של 3,972 איש (60,7%). תושבי צ'יז'ב הנוצרים עסקו בעיקר בחקלאות, לעומת היהודים הם הסוחרים ובעלי המלאכה. כאשר בשנת 1870 צ'יז'ב איבדה את זכויות העיר, בכיכר העיר עמדו שני בתי כנסת. עד שנת 1900 סביב הככר הקטנה של העיר פעלו דוכני העץ של הסוחרים היהודים. לאחר מכן העבירו את דוכני השוק לככר הגדולה. ב-1899 בצ'יז'ב העיר לבדה, ללא הכפרים הסמוכים, התגוררו 2,162 יהודים מתוך 2,300 תושבים של כלל האוכלוסייה (94%).

בצ'יז'ב הוקם מפעל לטליתות ותוצרתו שווקה בכמויות גדולות לכל פולין ואף לארצות חוץ.

עם תום מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) וכינונה של פולין העצמאית, צ'יז'ב המשיכה להתפתח כמרכז עירוני אזורי ובככר הגדולה המשיך להתקיים השוק השבועי. ביישוב הוקם סניף של הבנק העממי של אוסטרוב מאזובייצקי, נוסדה "אגודה שיתופית חקלאית-מסחרית" אשר רכשה את התוצרת החקלאית של האזור וסיפקה דשנים וציוד והשאילה מיכון חקלאי. ביישוב פעלו 14 מאפיות, 17 איטליזים ומשנת 1929 תחנת חשמל פרטית. בנוסף, הוקמו בצ'ז'ב מפעלי מלאכה לאריזת מוצרי טבק, מלח, תחנת דלק ומפעלים לייצור לבנים וטחנות קמח. למרות שביישוב גרו 3 רופאים ומיילדת עד 1939 לא היה בצ'יז'ב בית חולים.

בשנים שבין שתי מלחמות העולם הוקמו מספר חברות לעזרה סוציאלית כגון "טא"ז- החברה לשמירת בריאות הציבור היהודי", "צנטוס- החברה לטיפול ביתומים", "גמילות חסד". ילדי הקהילה למדו בחדרים מסורתיים או ב"חדר מתוקן" עם הוראת עברית ותנ"ך אשר הופעלו ע"י האירגונים הציוניים או בבית ספר עממי ממשלתי. במקום פעל גם בית ספר לבנות דתיות של הרשת "בית יעקב".

במקום התקיימה פעילות תרבותית ופוליטית ערה. בציז'ב הייתה נציגות של רוב האירגונים הציוניים ושל המפלגות אגודה ישראל, הבונד והתנועה הקומוניסטית אשר פעלה במחתרת.

באותן שנים הרגשות האנטישמיים הלכו וגברו קרב אוכלוסייה הנוצרית. הלאומנים הפולנים קראו להחרמת המסחר היהודי. ביום שוק ב-5 לינואר 1937, פרעו הפולנים ביהודים. בפרעות נהרג זליג ילן, חמישה יהודים נפצעו קשה ועשרות נפצעו קל.

עד ספטמבר 1939 התגוררו בצ'יז'ב העיר כ-1,600 יהודים שהם היוו 85% מכלל האוכלוסייה במקום.

 

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. באותו היום תחנת הרכבת של צ'יז'ב הופצצה קשות, שרפות פרצו בעיר אשר החריבו את דוכני השוק, בית התפילה ובתי עץ רבים. הגרמנים כבשו את צ'יז'ב ב-7 בספטמבר 1939. מיד התחילו ההתעללויות ביהודים ובחטיפות לעבודות כפייה.

ב-17 בספטמבר 1939 ברה"מ פלשה לפולין וכבשה את אזור לובלין.

ב-28 בספטמבר 1939 הסובייטים והגרמנים היליפו שטחי כיבוש. בהתאם להסכם מולוטוב ריבנטרופ שנחתם בין גרמניה הנאצית לברה"מ ב-23 באוגוסט 1939, אזור לובלין הועבר  לידי הגרמנים והצבא הסובייטי נכנס לאזור ביאליסטוק. צ'יז'ב הועברה לשליטת הסובייטים  ב-10 באוקטובר 1939. בנוסף ליהודי המקום, בציז'ב התרכזו גם הרבה פליטים שברחו מאזור הכיבוש הגרמני. הסובייטים הלאימו מיד את כל העסקים הפרטיים, ועד הקהילה פוזר, וכמו כן פוזרו כל המפלגות הציוניות ונאסרו הלימודים בעברית. אלה שנחשבו למתנגדי המשטר הסובייטי נאסרו. היהודים האמידים גורשו לסיביר. הפליטים משיטחי הכיבוש הגרמני שלא קיבלו על עצמם אזרחות סובייטית לא הורשו להתגורר עד 400 ק"מ מהגבול ושולחו לפנים רוסיה. כ-2,000 פליטים הורשו להשאר באזור. פסלו של פילסודסקי הופל ונקבר ובעיר הוצב פסלו של לנין.

ב-22 ביולי 1941 הגרמנים פלשו לברית המועצות. תוך זמן קצר צ'יז'ב שוב נכבשה על ידי הגרמנים. בעיר נמצאו בנוסף ליהודי המקום גם כ-2,000 פליטים. מיד התחילו להתעלל ביהודים. הגרמנים אספו את היהודים, הכריחו אותם להפיל את פסלו של לנין שהציבו הסובייטים ולשאת אותו עד לגשר שעל נהר הברוק ולהשליח אותו לנהר (הפסל זרוק שם עד היום). היהודים הוכרחו לעבוד בעבודות כפייה והוטל עליהם לשלם כופר כבד. הוקם יודנראט בן חמישה חברים שבראשו הועמד זבולון גרוסברד.

ב-20 באוגוסט 1941 הגרמנים אספו 5,000 יהודים מקהילות אנדז'ייבו, צ'יז'ב וזארמבי קושצ'לנה, הובילו אותם ל- Szulborz Wielki , שם הכניסו אותם לחצר גדולה של בית הספר, שדדו מהם את דברי הערך והתכשיטים, הפרידו בין גברים לנשים. לפי העדויות של כפריים מקומיים את הילדים הקטנים רצחו במקום לעיני ההורים כשרוצצו את הראשים הקטנים על גזעי העצים. את הגופות הקטנים ואת היהודים הבוגרים העמיסו על משאיות והובילו כקילומטר ליער שליד הכפר מיאנובק Mianówek –Mianów על יד Szulborz Wielki. שם רצחו אותם בירי בתוך תעלה נגד טנקים.

בצ'יז'ב נשארו כ-200 בעלי מלאכה יהודים שרוכזו בגטו קטן של כמה בתים. בראש היודנראט החדש הועמד אלתר וולמן. היהודים הועסקו בעבודות הקשות של שיפוץ ובניית מסילות רכבת באזור. לגטו הקטן הזה התגנבו כעבור זמן כ-30 ילדים יתומים שהסתובבו באזור. מפקד הז'נדרמריה המקומי ציווה לאסוף את הילדים האלה ולהסיע אותם למקום בורות המוות בכפר מיאנובק ושם הם נרצחו. ב-1 בנובמבר 1942 הגרמנים חיסלו גם את הגטו הקטן, הובילו את היהודים לזמברוב ובתחילת ינואר 1943 ביחד עם יהודי זמברוב נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

לאחר השואה

ב-19באוגוסט 1944 הצבא הסובייט שיחרר את צ'יז'ב. רק אחדים מיהודי צ'יז'ב שרדו. בית התפילה מעץ נשרף עוד בשרפה של ראשית ספטמבר 1939.מהמקווה ומבית העלמין הישן שהיו פעם לידו לא נשאר זכר.

בית העלמין החדש גם כן נהרס והמצבות ששרדו את הגרמנים נשדדו אחר כך על ידי האוכלוסייה המקומית. במכון ההיסטורי היהודי בוורשה לצד אחת המצבות ששרדה מבית העלמין של צ'יזב ישנה עדות כתובה של שמואל גוטמן, מפקד יחידה של הפרטיזנים אשר פוצצו ב-26 היולי 1943 את הגשר שליד מלכיניה. כתוב בה, כי הפרטיזנים לאחר הפעולה והקרב שלאחריו התגנבו לצ'יז'ב ובאוהל שהיה קיים בבית הקברות החדש קברו את חברם היהודי, סגן לובקה אשר נהרג בקרב. שטח בית העלמין החדש מכוסה צמחיית פרא וללא מצבות.

בניין בית הכנסת ברחוב פיבנה 5 שרד בחלקו. ב-1945 הוא עבר שיפוץ וב-1950 נבנה מחדש חלקו המזרחי ההרוס. היום המבנה משמש כמחסן של המועצה המקומית.

בשנת 1959, מעל לגיא ההריגה בכפר מיאנוב (Mianówek  Mianow) שליד שולבוז'ה וילקי הוקמה אנדרטה מגרנית בדמות לוחות הברית ומעליהם מגן דוד. על הלוחות רשומה בעברית ובפולנית כתובת זאת: "במקום הזה קבורים 5,000 יהודים, גברים, נשים וילדים מזרמבי, צ'יז'ב ואנדז'ייבו. הם נרצחו באכזריות על ידי הנאצים בסתיו 1941. אשמתם היחידה הייתה היותם יהודים. יהיה זכרם ברוך."

לודז'

Łódź 
עיר מחוז, מרכז פולין.

בסוף המאה ה-18 היה היישוב כפר צנוע. אחרי 1820, תחת השלטון הרוסי, צמחה לודז' ונהייתה מרכז תעשייתי ראשון במעלה, והקהילה השנייה בגודלה בפולין העצמאית, אחרי מלחמת-העולם הראשונה.
בשנת 1793 חיו בלודז' 11 יהודים. ב- 1823 כבר היה מספרם 290, ובשנת 1856 - קרוב ל- 3,000. בראשית המאה העשרים כבר ישבו בלודז' כמאה-אלף יהודים, וכפליים ויותר בשנת 1931. רוב הזמן היו היהודים בערך שליש מן האוכלוסייה הכללית.

הממשלה הרוסית, שהייתה מעוניינת לפתח את תעשיית הטקסטיל במקום, הזמינה אורגים מומחים מגרמניה בתנאים נוחים. כדי למנוע תחרות מצד היהודים דרשו הגרמנים שתיאסר עליהם הישיבה ורכישת נכסים בעיר החדשה, כנהוג בזגיירז' הסמוכה, אך היהודים הצליחו לסכל את המזימה. למתיישבים היהודיים הוקצו שני רחובות בקרבת השוק; היחידים שהורשו להתגורר מחוץ לרובע היו בעלי מפעלים המעסיקים פועלים יהודיים, סיטונאים, ובעלי מקצועות חופשיים; תנאים נוספים היו השליטה בפולנית, צרפתית או גרמנית, הרשמת ילדיהם מגיל 7 ומעלה בבתי-הספר הכלליים, והאיסור ללבוש בגדים יהודיים מסורתיים. בראש המאבק נגד הגרמנים עמד שמואל יחזקאל זלצמן, שדאג גם להרחבת הבנייה כדי להקל על הצפיפות והאמרת שכר-הדירה ברובע היהודי.
בשנת 1848 ביטל הצאר את ההגבלות על מגורי היהודים בערי פולין ובשנות ה- 60 של המאה ה- 19 לא היתה עוד בלודז' התייחסות לרובע מיוחד ליהודים. רבים הוסיפו להתרכז בשכונה הישנה ("אלטשטאט"); ריכוז נוסף של בעלי-מלאכה, רוכלים ופועלים נוצר בפרבר באלוט. עד 1916 היה באלוט בבחינת כפר מחוץ לתחום שיפוטה של עיריית לודז' ותנאי התברואה בו היו גרועים ביותר; המצב לא השתפר גם לאחר שסופח הכפר לעיר, ואף החריף ככל שגדלה האבטלה בקרב קבלני האריגה הקטנים בין שתי מלחמות-העולם.
במשך רוב המאה ה-19 ועד 1939 היו יהודי לודז' פעילים מאוד בתעשיית הטקסטיל, בפרט באספקת חומרי-הגלם; סיטונאים וקמעונאים, סוכנים ומתווכים היוו יותר משליש המפרנסים היהודיים בעיר. ב-1914 היו בבעלות יהודית 175 בתי-חרושת בלודז' (שליש מכלל בתי החרושת); 150 מהם היו בענף הטקסטיל. יהודים החזיקו כ-19,000 בתי-מלאכה קטנים, ומכלל ציבור הפועלים היהודיים עבדו בטקסטיל 26,845. במטוויות היהודיות ייצרו בעיקר כותנה. התעשיינים החשובים היו פוזנאנסקי, חיים יעקב וישליצקי, אשר (אוסקר) כהן, האחים אטינגון, יעקב קסטנברג וטוביה ביאלר. לודז' ניזוקה קשה במלחמת-העולם הראשונה, כאשר הגרמנים תושבי העיר שיתפו פעולה עם הכובשים.

עם מפלת רוסיה הצארית והקמת פולין העצמאית אבד ללודז' השוק הרוסי הגדול, וממשלת פולין לא נתנה סיוע לתעשייה שבידי היהודים ולא דאגה לשיקומה. אדרבה, שר האוצר גראבסקי עוד הכביד את עול המסים על האוכלוסייה היהודית. החברות שהצליחו להתאושש הוכו במשבר הכלכלה העולמי ב-1929. ובשנות ה-30, במגמה להעביר מפעלים ועסקים לידי פולנים, התחזקה המדיניות האנטי-יהודית בתחום הכלכלי.

פועלים נדחקו ממפעלי תעשיה שונים, גם של יהודים, בכל מקרה של התרחבות או הכנסת מיכון חדש במפעל, מאחר שהפועלים התנגדו להעסקתם בעידוד הממשלה. בין שתי מלחמות-העולם הייתה תעשיית הבגדים המוכנים רובה ככולה בידי יהודים. יהודים עבדו גם בבניין ובמקצועות לוואי שונים, על בסיס קבלנות. התאחדות יהודית של בעלי-מלאכה ותעשיה הוקמה בלודז' עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ביזמת הבנק היהודי לעזרה הדדית. ב-1925 התארגנו הסוחרים היהודיים וכעבור שנה הוקם איגוד של סוחרים וקמעונאים משותף ליהודים ולא יהודים; אלה האחרונים פרשו כעבור זמן קצר.

בתחום האיגוד המקצועי נאבקו על הפועל היהודי "הבונד", "פועלי-ציון" והמפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ.פ.ס.); בסוף 1903 נוסדה מחלקה יהודית בפ.פ.ס. המקומית ביוזמת יוזף פילסודסקי. פעילות רבה גילה ה"בונד" בלודז' במהפכת 1905. ב-1927 הונהגו בפולין בחינות מקצועיות לבעלי-מלאכה, שפתחו פתח לאפליה נוספת.

ההתערבות בחיי היהודים בימי הצארים השפיעה אך במעט על קהילת לודז', והיא שמרה על עצמאותה גם בתנאים קשים. כאשר זכו הקהילות למעמד רשמי בפולין העצמאית התקיימו לראשונה בחירות דמוקראטיות לוועד הקהילה בלודז' (1924) ונבחרו 7 מרשימת חסידי אלקסאנדרוב, 6 מרשימת הציונים וה"מזרחי", 3 נציגי ה"בונד", 11 נציגי "אגודת ישראל", 1 מרשימת פועלי אגודת ישראל, 2 נציגים של בעלי- מלאכה, 2 של פועלי-ציון שמאל, 1 מרשימת הפולקיסקים ושני קומוניסטים. ראש הקהילה הראשון הציוני היה אורי רוזנבלאט. ב-1931 פוזר הוועד בפקודת השלטונות ופרט לירידה גדולה ברשימה החסידית לא חל שינוי ממשי בהרכב הוועד החדש; הפעם הועמד בראשו איש "האגודה" חייב מינצברג, שהמשיך בתפקיד עד לשואה. החשוב במוסדות הצדקה בקהילה היה קופת גמילות חסדים שייסד ב-1899 ישראל פוזנאנסקי.

בין רבני לודז' במאה ה-19 היו: מנדל וולף הכהן ירוזולימסקי ויחזקאל נומברג, מחסידי קוצק, שהיו לו מתנגדים רבים בקהילה (אבי-סבו של הסופר האידי דוד נומברג). עם גידולה של לודז' היהודית גדלה חשיבותה של רבנות לודז'. ב-1873 עלה על כס הרבנות אליהו חיים מייזל, מיהודי ליטא, שנעשה למנהיגה המוכר של יהדות לודז'. ב-1920 פרצה מחלוקת על יורשו של ר' אליעזר לייב טרייסטמן ושוב לא נבחר רב לקהילה. אחרון הרבנים בבית-הכנסת הרפורמי היה מארכוס (מרדכי) בראודה, מי שהיה מייסד בתי-הספר העבריים בעיר.

ב-1926 פתחה "בני-ברית" לשכה בלודז', שתמכה בבית-הספר המקצועי של "אורט", בבית- יתומים ובמוסדות תרבות שונים. בין שתי מלחמות-העולם פעל בהצלחה רבה בית- ההבראה לחולי ריאות וחברת "לינת-הצדק" הקימה בתמיכת העיריה והקהילה בית-חולים לילדים ובית-מרקחת. ליד בתי-הכנסת התארגנו שירותים שונים לנזקקים כגון "מלביש ערומים", סיוע משפטי, סעד רפואי, וארוחות-חינם לילדי בתי-ספר; כמו"כ ניתן סיוע בהקמת קואופראטיבים יצרניים. היו בעיר ישיבות רבות, תלמודי-תורה, "חדר מתוקן", ורשת מגוונת של מוסדות חינוך, מגני-ילדים לתיכונים, שלימדו בהם גם עברית ופולנית. ב-1918 נוסד בית-הספר הראשון באידיש על-שם בורוכוב. ה"תלמוד-תורה" על-שם יארוצ'ינסקי נעשה לבית-ספר מקצועי ללימודי מכניקה, חשמלאות ואריגה. בית-ספר לבנות ("בית-יעקב") נוסד ב-1924. אף כי לודז' לא נמנתה עם מרכזי התרבות הגדולים חיו ופעלו בה יוצרים וחוקרים עבריים רבים דוגמת יצחק קצנלסון, דוד פרישמן, יעקב כהן, י"נ שמחוני, פיליפ פרידמן, אריה טרטקובר וחיים יצחק בונין; סופרי האידיש - ישעיה אוגר, עורך העיתון הציוני "לאדזער טאגבלאט", י"י טרונק; ל. פוקס וחיים קרול; המנצח חמיו
(נחמיה) וינאוור והמלחין י' גולדשטיין.

בסוף המאה שעברה התארגנו בלודז' להקות דראמאטיות באידיש שמהן צמח "התיאטרון הגדול" עם יוליוס אדלר וזאסלאבסקי; פעלה במה סאטירית בהנהלת משה ברודרזון ושמעון דז'יגאן. אגודות ציוניות התארגנו בלודז' מיד לאחר הקונגרס הציוני הראשון ב-1897, מסביב לבתי-הכנסת. הפעולה העברית התנהלה במסגרת האגודה "הזמיר", שנוסדה ב-1899 והקימה מקהלה, חוג דראמאטי וספריה ואף תזמורת פילהארמונית (1915). "פועלי-ציון" ו"הבונד" ייסדו ספריות משלהם. "אגודת- ישראל", שעיקר תומכיה היו חסידי גור, הייתה פעילה במיוחד בשנות מלחמת-העולם הראשונה. מלבד "לאדזער טאגבלאט" (מ-1908) הופיעו בעיר העיתונים "לאדזער מארגענבלאט" (1915); "נייער פאלקסבלאט" (1923) וכתבי-עת אחרים באידיש ובעברית.

לפני שהתחילו הנאצים בהסתת המיעוט הגרמני בלודז' שררה בעיר אנטישמיות פולנית רגילה. משנת 1933 התרבו מקרי תקיפה ורצח ובבחירות לעיריה ב-1934 השיגו המפלגות האנטישמיות רוב מכריע בדרישתן לטהר את לודז' מיהודים; שלטונן לא האריך ימים ובבחירות כעבור שנתיים היה רוב למפלגות הסוציאליסטיות בציבור הפולני היהודי. המינהל החדש פעל לריסון ההתנכלות בציבור הפועלים היהודי ובמסחר היהודי אך ללא הועיל.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בלודז' 233,000 יהודים, כשליש האוכלוסייה בעיר.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ופלישת צבאות גרמניה לפולין, נמלטו יהודים רבים מן הצמרת התרבותית והחברתית, עשירים ובני נוער, אל וארשה וערים אחרות בדרום פולין. רבים עברו לשטחים שהועברו לשליטת הסובייטים (במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) במזרח פולין. בריחת יהודים מהעיר נמשכה עד מאי 1940.

הגרמנים נכנסו ללודז' ב-8 בספטמבר 1939. העיר סופחה ל"רייך" כחלק מ"חבל-וארטה" ושמה שונה לליצמנשטדט.

באוקטובר 1939 פיזרו הגרמנים את ועד הקהילה ומינו את חיים מרדכי רומקובסקי, לשעבר סגן יושב-ראש הוועד, ל"זקן היהודים". מועצה שהקים רומקובסקי פוזרה עד מהרה ו-31 חבריה נשלחו בנובמבר למחנה הריכוז ראדוגושץ'; במקומה הוקם גוף פורמלי כפוף לגסטפו ול"זקן היהודים". באותו החודש העלו הנאצים באש את בית-הכנסת הגדול ותלו בפומבי שני פולנים ויהודי אחד.

בדצמבר פינו הנאצים את היהודים מבתיהם במרכז העיר ושיכנו במקומם גרמנים. הם גם גירשו אלפי יהודים לגנראל-גוברנמאן. בינואר 1940 נדרשה האוכלוסייה היהודית שנותרה בלודז' להתרכז בעיר הישנה ברובע באלוט.

הגטו נתחם רשמית ב-8 בפברואר 1940; שטחו היה פחות מ-4 קמ"ר, לא היה ביוב ברוב הרחובות. כדי להחיש את המעבר לגטו ערכו הנאצים פוגרום ב-1 במארס ורצחו יהודים רבים. ב-30 באפריל נסגר הגטו על 164,000 יהודים. הנאצים הקימו גדרות תיל ועץ ועמדות משטרה, והפרידו את הגטו מהעיר.
באוקטובר 1940 ירדה מן הפרק התכנית להעביר את יהודי לודז' למחוז לובלין או למדגסקר באפריקה, ויושבי הגטו נידונו לחיי ניוון ורעב. עד מהרה נותרו רובם ללא אמצעי מחייה, ובתחילת סתיו 1940 היו בגטו הפגנות ומהומות על רקע זה. המצב השתפר במקצת כאשר הוקמה רשת של מפעלי ייצור, בעיקר לצורכי הצבא הגרמני; באוגוסט 1942 פעלו בגטו 91 בתי- חרושת שהעסיקו קרוב ל-78,000 עובדים. בשנים 1944-1940 הוציאו הגרמנים למחנות-עבודה 15,000 איש ורק מעטים חזרו חיים. המשטרה הגרמנית ערכה חיפושים חוזרים ונשנים וגזלה מן היהודים את המעט שעוד נשאר בידם. הצפיפות, הרעב ותנאי התברואה גרמו למגיפות דיזנטריה וטיפוס, אך עיקר התמותה הייתה משחפת (פי 26 מזו שב-1936), שיעור התמותה הממוצע לחודש היה גבוה פי 8 מזה שלפני המלחמה. בתנאים מחרידים אלה הקים רומקובסקי רשת נרחבת של מינהל
עצמאי, עם מחלקות שנועדו לספק את צורכי האוכלוסייה במידת האפשר. משנת 1940 עד ספטמבר 1942 הפעילה מחלקת הבריאות של הגטו 7-5 בתי- חולים, 5 בתי-מרקחת ומרפאות מיוחדות; מחלקת החינוך ניהלה 45 בתי-ספר דתיים וחילוניים, שני תיכונים ובית-ספר מקצועי; מחלקת המזון פתחה מטבחים ציבוריים במפעלים, משרדים ובתי-ספר והנהיגה קיצוב מיוחד לגבי סוגי אנשים שונים. מחלקת הסעד חילקה הקצבות לנזקקים וקיימה שני בתי-זקנים, מעון לנכים ומעון לחולים כרוניים. הוקם בית-יתומים ואורגנו מחנות לילדים. המחלקה לחקלאות דאגה לגינות-ירק בגטו והמחלקה לסטטיסטיקה ריכזה נתונים לצורכי הנהלת הגטו והגרמנים כאחד.

מחלקת הארכיון ניהלה רישום יומי על החיים בגטו (החומר שמור ברובו במכון ההיסטורי היהודי בווארשה). לעומת זאת עסקה "לשכת עבודה" בהעמדת כוח-אדם יהודי למחנות של עבודת-כפייה ומחלקת קניות מיוחדת עסקה ברכישת נכסים בזיל הזול. המשטרה היהודית שמרה על הסדר בגטו, אך גם נטלה חלק בגירושים ובגיוס יהודים לעבודות-כפייה. יחידת משטרה מיוחדת החרימה רכוש יהודי ומפקדה דוד גרטלר, ואחריו מ. קליגר, קיבל פקודות ישר מן הגסטאפו. בגטו היה גם בית-דין ובית-סוהר. חוגים פוליטיים וחברתיים ניהלו פעולות חינוכיות, אירגנו הפגנות נגד רומקובסקי (1940) ושביתות בבתי-החרושת. הם חיבלו בתוצרת והאזינו לשידורי הראדיו. כמה מהם ניהלו, בהסכמת רומקובסקי, מטבחים לחבריהם ואפילו נקודות-הכשרה במבואות הגטו (מאריסין). בספטמבר 1940 הקימו חוגים ציוניים את "חזית דור בני המדבר" שהוסיפה לפעול אחרי שחוסלה ההכשרה, באמצע 1941.

בחודשים ינואר-אפריל 1942 הובילו הגרמנים למחנה-המוות חלמנו יותר מ-44,000 יהודים; במאי הועברו לשם 11 אלף יוצאי פראג, וינה, לוקסמבורג וערים שונות ב"רייך הישן" שהגיעו לגטו בסתיו 1941 (מספרם היה אז כמעט כפליים מזה). אחרי ה"מבצע" הזה נלקחו להשמדה 16,000 מיהודי המקום - ילדים עד גיל 10, קשישים מבני 60 ומעלה, חולים ותשושים. תוך תשעה חודשים - ינואר-ספטמבר 1942 - פחתה אוכלוסיית הגטו כדי החצי בקירוב, ל- 89,500 לערך; למעשה הייתה הירידה גדולה יותר, בהתחשב ב-15,500 הפליטים שרוכזו בגטו ממקומות אחרים. הגטו נעשה למחנה-עבודה; צומצמו או חוסלו גופי-מינהל יהודיים ומוסדות נסגרו ברובם. לעומת זאת גדל מספר המפעלים ל-119 (באוגוסט 1943) והם העסיקו כ- %90 מיושבי הגטו, לרבות ילדים מבני 8 ומעלה.

חיסול גטו לודז' בא בחודשים יוני-אוגוסט 1944, כשהעבירו הגרמנים 76,701 אחרוני יהודי הגטו למחנה ההשמדה אושוויץ. בינואר 1945 עוד נמצאו בלודז' 800 יהודים, "פלוגת-נעילה" כביכול, ועוד כ- 70 יהודים שהצליחו להסתתר בשטח הגטו; הם שוחררו ב-19 בינואר 1945, עם כניסת הצבא הסובייטי לעיר.

אחרי המלחמה

תוך שנתיים הייתה לודז' הגדולה בקהילות היהודיות שנתחדשו בפולין; עד סוף 1946 השתקעו בה יותר מ-50,000 יהודים משארית הפליטה, רובם יהודי פולין שעברו את שנות המלחמה ברוסיה. הוקמו מוסדות יהודיים - הוועדה ההיסטורית המרכזית, תיאטרון, מערכות עיתונים בעברית, ביידיש ובפולנית ואירגונים ציוניים. נוסדו "קיבוצים" - לצעירים שהתכוננו לעלייה לישראל.

עם השלמת הסובייטיזציה של פולין ב-1950 נגזר אלם על החיים היהודיים בפולין. יותר ממחצית היהודים במדינה עזבו עוד ב-1950-1946; אחרי גל העלייה השני ב-1957-1956 נשארו בלודז' רק אלפים אחדים. מועדון ובית-ספר יהודי הוסיפו לפעול עד 1969, כאשר עזבו כמעט כל הנותרים.

שנות ה-2000

משנת 2006 הקהילה משדרת ברדיו לודז' תכנית בשם "שלום - מוסף של דת ותרבות יהודית".

בשנת 2016 חיו בלודז' כ-300 יהודים שחברים בקהילה היהודית. בראש הקהילה עומד שמחה קלר. לקהילה שתי בתי כנסת פעילים (ברח' פומורוסקה וביה"כ רייכר) וכן בית קברות חדש - בשנים 1811 - 1892 פעל בית קברות חדש, שהוא כיום הרוס ברובו). הקהילה מנהלת מעון יומי לקשישים, מסעדה, כשרה - קפה טובים (Cafe Tuwim), חנות כשרה, מרכז תרבות והיסטוריה יהודי, בית הארחה "לינת אורחים", ישיבה "שומרי הדת", חברה קדישא, אגודת "ביקור חולים" ומקווה. בתוכנית בניית בית כנסת חדש עבור כ- 200 מתפללים.

אוסטרוב מאזובייצקי Ostrow Mazowiecki

עיר במחוז ביאליסטוק, צפון-מזרח פולין.


תחילת היישוב היהודי במקום במאה ה- 18 , עם יהודים בעלי-מלאכה וקמעונאים. ב- 1789 פסק בית-דין פולני שאין ליהודים זכות-ישיבה בעיר והאיסור נשאר בתוקפו עד 1862. אף על-פי כן ישבו בעיר כ- 810 יהודים ב- 1827 (% 39 מכלל האוכלוסיה), יוצאי מרכז-פולין וליטא שפיתחו ניב יידישאי מעורב אופייני למקום.

ב- 1857 מנתה הקהילה 2,412 נפש (% 61), והייתה לה "ישיבה" משלה. כמה משפחות אמידות עסקו בענפי תבואה ועצים. חסידים ומתנגדים שימשו לסירוגין ברבנות העיר, וביניהם דוד שלמה מרגליות, יהודה לייב גורדון והצדיק גרשון חנוך מראדזין.

בסוף המאה ה- 19 התקרב מספר האוכלוסיה היהודית ל- 6,000 ועד סוף מלחמת-העולם הראשונה התפתחו בה מוסדות הקהילה השונים, לרבות מוסדות חינוך ודת.

ב- 1934 סופחו לקהילה יהודי קומורובו הסמוכה.

ערב מלחמת-העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) מנתה הקהילה יותר מ- 7,000 נפש.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לעיר ב- 8 בספטמבר 1939 וכעבור יומיים רצחו 30 יהודים. העיר שכנה על גבול האיזור הסובייטי, וכמעט כל יהודי המקום נמלטו מזרחה, בעיקר לביאליסטוק. את 560 הנותרים בעיר רצחו הגרמנים בנובמבר אותה השנה.
טיקוצ'ין Tykocin

(במקורותינו טיקטין)

עיר במחוז ביאליסטוק, צפון מזרח פולין.

הקהילה היהודית


ב-1522 הזמינו האצילים הפולנים בעלי העיר עשר משפחות יהודיות מגרודנו להשתקע במקום, וכעבור זמן קצר הותר להם להקים קהילה עצמאית ונקבע בין השאר, שבמשפטים בין יהודים ולא יהודים יישבו בדין רב הקהילה וראש המועצה המקומית.

כעבור יובל שנים בערך היו 54 בתים בעיר בבעלות יהודית. היהודים עסקו במסחר סיטוני במלח, תבלינים ובדים. בית-כנסת בסגנון הבארוק, נחנך ב-1672, והיה הבנין היפה ביותר בעיר.

בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-17 ניתקה טיקוצ’ין את קשריה עם ועד ליטא ונסתפחה לוועד ארבע הארצות, ובתום מאבק של שלושים שנה עם קהילת גרודנו זכתה בהגמוניה על קהילות חורוש'ץ, זאבלודוב, ואסילקוב והורודוק.

במאות 18-17 הייתה טיקוצ’ין מן הקהילות החשובות באיזור. בין רבניה היו אז ר' מנחם דוד בן יצחק, מתלמידי ר' משה איסרלס; ר' שמואל אליעזר אדלס; ר' יהושע בן יוסף, בעל "פני יהושע"; ר' אליהו שפירא ור' שלום בן אליעזר רוקח.

בשנת 1660, בעת פלישות השוודים לאדמת פולין, סבלו יהודי טיקוצ’ין מפגיעתם של חיילים שוודיים ושל חיילים פולניים כאחד.

באמצע המאה ה-19 היו 3,460 יהודי טיקוצ'ין %70 מכלל תושבי העיר, מאז הלך מספרם וירד, ובסוף המאה היו 2,480 לערך (%59). רובם עסקו במסחר זעיר ובמלאכה.

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם עסקו יהודי המקום גם בייצור טליתות, שנודעו כ"טליתות טיקוצ’ין". באותה התקופה פעלו בקהילה המפלגות הציוניות ובית-ספר "תרבות".

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בטיקוצ'ין קרוב ל- 1,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נמסרו שטחי מזרח פולין לידי ברית המועצות, והונהג שלטון סובייטי במקום. לטיקוצ'ין הגיעו יהודים מפולין הכבושה.

הגרמנים כבשו את טיקוצ'ין בסוף יוני1941 , כמה ימים אחרי מתקפתם על ברית המועצות. בימים הראשונים לכיבוש ערכו תושבים מקומיים פרעות ביהודי העיר וגזלו רכוש רב.

עם התארגנות שלטונות הכיבוש נלקחו יהודים לעבודות-כפייה.

ב-25 באוגוסט אותה השנה נערכה סלקציה בככר השוק, כ-1,400 יהודים נלקחו לבורות במבואות העיר ונירצחו בידי הגרמנים בעזרת המשטרה הפולנית. כ-150 יהודים חיפשו מקלט בגיטו ביאליסטוק.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה חזרו לטיקוצ'ין רק יהודים מעטים, ונאלצו לעזוב בגלל עויינות תושבי העיר. רובם עזבו לפלשתינה .

בית הכנסת נבנה בשנת 1642 במקום בית כנסת מעץ שנבנה שהיה במקום . הוא נחשב למרשים ביותר אחרי בית הכנסת הגדול בקרקוב . גם כיום הוא מאד מרשים , תודות לעבודות השימור שנעשו במקום .
כיום משמש הבנין כמוזיאון שכולל אוסף יודאיקה וכן מוצגים אחרים הקשורים לתולדות יהודי העיר . מדי פעם נערכים במקום קונצרטים וכן ציון של חגים יהודים .

הבנין הצמוד היה פעם " בית הכנסת הקטן " שבו היו לימודי תלמוד ובית ספר קהילתי . כיום במרתף של הבנין נפתחה מסעדה המגישה אוכל יהודי .

בית העלמין היהודי נמצא כמה מאות מטרים מבנין בית הכנסת ברחוב 27 במאי . זהו אחד מבתי העלמין היהודים העתיקים בפולין והוא נוסד בשנת 1522 . עד 1750 קברו במקום גם יהודים מביאליסטוק . בית הכנסת חולל ע"י הגרמנים בזמן המלחמה וחלק גדול מהמצבות והחומה נלקח לצרכי בניה . בתהליך זה גם המיכו אחרי המלחמה הפולנים .
כיום חלק מהמצבות שנמצאו ונוקו נמצא במחסן של המוזיאון . בשטח בית העלמין נותרו כמה עשרות מצבות שהעתיקה שבהן היא משנת 1754 . מהצד הצפוני והמזרחי נותרה חומת הבטון שמלפני המלחמה .כיום בשטח בית העלמין רועות פרות .

ביער הסמוך לעיר בלופוחוב , נמצא קבר אחים של תושבי העיר שהוצאו כאן להורג ע"י הגרמנים בשנת 1941 . במקום נבנתה אנדרטה לזכר הנרצחים .

ברחוב פילסוצקי בעיר , השתמר הבית של משפחת זמנהוף .

ביאליסטוק BIALYSTOK


עיר מחוז בצפון מזרח פולין.

ההתיישבות היהודית

יהודים התיישבו בביאליסטוק, כשהייתה עדיין כפר, בעידודו של הרוזן ברניצקי (BRANICKI) בעל-אדמות המקום. איזכור ראשון של יהודים בעיר הוא משנים 1661 - 1658 ונמצא ברישום " בפנקס טיקוצין " , כלומר הרישום של הקהילה היהודית בטיקוצין הסמוכה .הם היו מסופחים לקהילה היהודית בטיקטין (TIKTIN, TYKOCIN) ותרמו להתפתחות הכפר לישוב עירוני. בשנת 1663 יש רישום לגבי 75 יהודים בוגרים בעיר ובית כנסת ראשון מוקם בה בשנת 1693 , בית כנסת מעץ בשם " נר תמיד " . סביב בית הכנסת קם הרובע היהודי הראשון .

ב-1745 נעשתה ביאליסטוק לקהילה עצמאית, וב-1749 השתתפו ראשיה בבחירות לרשויות המקומיות. ב-1772 כבר ישבו שם 3,400 יהודים.

מצב היהודים בביאליסטוק הורע עם חלוקות פולין בסוף המאה ה-18, כאשר האיזור עבר לזמן קצר לידי פרוסיה ואחר לשליטת רוסיה הצארית. ביאליסטוק חזרה לשטחה של פולין רק ב-1921, כשלש שנים אחרי סיומה של מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) וכינונה מחדש של פולין העצמאית.

פליטים יהודים רבים באו לביאליסטוק בשנים 1825 -1835 וב-1845 (בעקבות "החוקה היהודית" של שנת 1804, שהביאה לגירוש היהודים מהכפרים ולשלילת מקורות פרנסתם). בשנת 1856 כבר חיו בעיר 9,547 יהודים בתוך אוכלוסיה כוללת של 13,787. יהודים רבים מבין הפליטים היו חסרי בית ובלא פרנסה, והקהילה נחלצה לעזרתם במסגרת ארגוני צדקה וגמילות חסדים שהקימה לשם כך.

בימי שלטון רוסיה הצארית נפתח בביאליסטוק ,בנוסף לחדר המסורתי, "חדר מתוקן" (שנלמדו בו גם לימודי חול), כן היה שם בית ספר יסודי יהודי ובית ספר לבנות , אמנם שפת הלימוד היתה רוסית אבל גם השפה העברית נלמדה שם. ב-1910 פתחה הקהילה גם גן ילדים יהודי; ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה נפתחו בביאליסטוק בתי ספר נוספים וביניהם בית הספר והגימנסיה "תחכמוני", בתי ספר מקצועיים, תלמוד תורה, ישיבות, הגימנסיה היידישאית, בית הספר העברי היסודי של רשת "תרבות" וגמנסיה עברית. הגמנסיה העברית נודעה ברמת לימודים גבוהה ובוגריה התקבלו לאוניברסיטה העברית בירושלים ולטכניון בחיפה בלא בחינות כניסה.בין בוגרי הגמנסיה העברית בביאליסטוק היו: יוסף סרלין, שר הבריאות בממשלת ישראל בתקופת הכנסת השנייה; יצחק שמיר, ראש ממשלת ישראל (בשנים 1984-1983 ובשנים 1992-1986) וחברת הכנסת חייקה גרוסמן.

כמה בתי כנסת היו בביאליסטוק והנודע שבהם, ה"כאר שול", בית הכנסת הקוראלי, שהייתה לו מקהלה משלו והופיעו בו חזנים ידועי-שם.

בין רבני הקהילה היו אריה לייב בן ר' ברוך בנדיט (כיהן שם בשנים 1815 - 1820) בעל "שאגת אריה"; ר' יום-טוב ליפמן הילפרין כיהן בביאליסטוק בשנים 1849 - 1879 ור' שמואל מוהליבר (1824 - 1898) מגדולי רבני רוסיה, מראשי חיבת ציון ומאבות הציונות הדתית, כיהן כרב קהילת ביאליסטוק בשנים 1883 - 1896 ולאחר מותו נטמן בבית העלמין היהודי בעיר. ב-ג' כסלו תשנ"א (10 בנובמבר 1991) הובאו עצמותיו לישראל, לבית העלמין שבמזכרת בתיה.

ב-1833 הגיע מגרמניה אליעזר הלברשטאם, מי שנחשב למחולל תנועת ההשכלה בביאליסטוק.


עם העברת האזור לשלטון הרוסי הורע מצבם הכלכלי של יהודי ביאליסטוק, אולם עד מהרה גילו את יתרון היותם בגבולה המערבי של רוסיה הצארית, פיתחו מסחר ענף עם שווקיה והיו ליבואני תה ודברי מותרות אחרים. באותה תקופה מצאו היהודים פרנסה גם כספקי הצבא. בראשית המאה ה-19, כשהתיישבו בעיר בעלי מלאכה לטוויה ואריגה, הקימו יהודי המקום בתי מלאכה בעבורם, סיפקו להם חומר גלם ושיווקו את המוצרים.

ב-1804 פתח ר' אהרון הלוי הורוויץ את בית הדפוס הראשון בעיר.

ב-1850 הקימו שני יהודים בית חרושת לטקסטיל והכשירו פועלים יהודים בכל תחומי הטוויה, האריגה, הסריגה וצביעת הבדים. ב-1860 היו 19 מבין 44 בתי חרושת לטקסטיל בביאליסטוק בבעלות יהודים, וב-1898 היו 299 מתוך 372 בידי יהודים, כמעט %60 מעובדי תעשיית הטקסטיל בביאליסטוק היו יהודים, וכמעט %50 מרווחי תעשיית הטקסטיל בעיר היו של יהודים.

ב-1895 ישבו בביאליסטוק 47,783 יהודים (בתוך אוכלוסיה של 62,993. ב-1897 מבין 3,628 בעלי חנויות בעיר היו 3,186 יהודים. בשנת 1912 היהודים מהווים 75% מתושבי העיר והעיר קרויה "ירושלים של הצפון" .
בשנת 1913 מוקם בה תאטרון יהודי .

בשנת 1921, עת עבר אזור ביאליסטוק לשטחה של פולין העצמאית, היו %93 יהודים בין אנשי העסקים שבעיר ו-%89 מהתעשייה הייתה בבעלות יהודים. אחר כך ירד אחוז היהודים בעסקים ובשנת 1928 עמד על %78.3 בלבד.

ב-1932 ישבו בביאליסטוק 39,165 יהודים בתוך 91,207 תושבי העיר.

בהיותה עיר תעשייתית שרוב עובדיה יהודים, הייתה ביאליסטוק מעוזה של תנועת הפועלים היהודית. ב-1897 הצטרפו פועלים יהודים רבים לתנועת הבונד (BUND) והדפיסו במחתרת את העיתון "דער ביאליסטוקער ארבאיטער" ("הפועל הביאליסטוקי"). יעקב פאט היה מנהיג ה"בונד" בביאליסטוק. פעולות התנועה בימי המהפכה הרוסית של 1905 - 1906 עוררו תגובות עזות של דכוי מצד השלטונות והם גם עודדו את הפורגרום שפרץ ב-1 ביוני 1906 ונמשך שלושה ימים. 70 יהודים נרצחו וכ-90 נפצעו פצעים קשים. רכוש יהודי נהרס ונשדד. ועדת חקירה של ה"דומה" (DUMA, בית הנבחרים הרוסי) הטילה את האחריות למהומות על המשטרה ועל רשויות העיר. ההרס הרב שהשאיר הפוגרום הביא למשבר זמני בכלכלת העיר.

תנועת ההשכלה היהודית נקלטה בביאליסטוק כבר בראשיתה, כשהיו יהודי העיר בקשר עם יהודי גרמניה בתקופה הקצרה שהיו בשליטת פרוסיה. בין חבריה הידועים היו: בני משפחת זמנהוף וביניהם ד"ר אלעזר לודוויג זמנהוף יוצר שפת האספרנטו(יליד 1859), אברהם שפירו מחבר "תולדות ישראל וספרותו" (1892), יחיאל מיכאל זבלודובסקי מחבר "רוח חיים" (1860) והמשורר מנחם מנדל דוליצקי.

תומכים רבים היו לרעיון הציוני בביאליסטוק והם הלכו ורבו עם השנים. קבוצה של "חובבי ציון" נוסדה בביאליסטוק כבר בשנת 1880, בהנהגת ר' שמואל מוהליבר ויוסף חזנוביץ. הראשונים שעלו מביאליסטוק לארץ ישראל היו בין מקימי פתח תקווה, כפר אוריה ועקרון (היא מזכרת בתיה). לימים היו העולים מביאליסטוק לישראל בין מקימי תעשיית הטקסטיל ותעשיית החבלים בישראל, ביניהם משפחת ירושלמי (ירוזולימסקי).

סניפים של התנועה הציונית הוקמו שם כבר בראשית התהוותה של מסגרת התנועה. הרבנים שכיהנו בעיר למן סוף המאה ה-19 תמכו בתנועה הציונית.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו בביאליסטוק סניפים פעילים של כל המפלגות הציוניות וכל תנועות הנוער הציוניות היו מיוצגות בה. חיי הציבור היהודי בעיר וחיי החברה התרכזו סביב התנועה הציונית; בבית העם היו חוגים, הרצאות, הצגות, דיונים ספרותיים ושעורי עברית למבוגרים, כן פעלו שם ספריות בכל השפות המדוברות בקרב יהודי ביאליסטוק, כולל עברית, ויצאו לאור עתונים בשפות אלה.נחום צמח, מייסד תיאטרון "הבימה", הוא בן ביאליסטוק.

בין אגודות הספורט הפעילות היו "מכבי" ו"שומריה".

יושב ראש ועד הקהילה האחרון, שכיהן עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה עורך הדין צבי קלמנטינובסקי.


בשנת 1939 ישבו בביאליסטוק כ-60,000 יהודים. אוכלוסיית העיר הייתה אז כ-120,000 נפש.


תקופת השואה:

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) כבשו הגרמנים את ביאליסטוק והחזיקו בעיר בימים 15 - 22 בספטמבר. לאחר מכן, על-פי ההסכם בין גרמניה לברית המועצות (הסכם ריבנטרופ - מולוטוב שנחתם באוגוסט אותה שנה) נמסרה העיר, ככל הרצועה המזרחית של פולין לידי ברית המועצות.

ב-27 ביוני 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ב-22 ביוני) כבשו הגרמנים את העיר. למחרת, ביום שכונה לימים "יום ששי האדום", שרפו הגרמנים את בית הכנסת הגדול על כ-1,000 יהודים שנכלאו בתוכו.

כעבור ימים אחדים הוצאו אלפי יהודים מחוגי האינטליגנציה אל מחוץ-לעיר ונורו למוות.

ב-26 ביולי הוקם "יודנראט" בראשות הרב רוזנמן, אבל הרוח החיה ואיש-הקשר עם הגרמנים היה המהנדס אפרים ברש.

ב-1 באוגוסט נאסרה היציאה מן הגטו. בשנה הראשונה רתמו הגרמנים את כוח-העבודה בגטו, גברים ונשים בני 65-15, לצורכי המאמץ המלחמתי. הם הועסקו בתנאי ניצול וטרור בין חומות-הגטו ובמפעלים גרמניים מחוצה לו. ה"יודנראט" העסיק 2,000 אנשים למילוי תפקידיו השונים, לרבות 200 אנשי "המשטרה היהודית", אך את עיקר הדגש שם ברש על הייצור התעשייתי, בתקווה שתועלתו הרבה תדחה ואפילו תמנע את שלב ההשמדה, שעליו היתה לו ידיעה מוסמכת. רוב אנשי הגטו היו שותפים לאשליה זו.

בנובמבר 1942 חוסלו כל הקהילות היהודיות במחוז ביאליסטוק, כ-200,000 יהודים. הם רוכזו, רובם ככולם, במחנה הגדוד ה-10 (בעבר של הצבא הפולני), המקום היה ידוע כ"אומשלאגפלאץ" (מקום ריכוז היהודים לפני שילוחם למחנות ההשמדה) אכזרי ביותר, שם הועמסו על רכבות ושולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

בימים 12-5 בפברואר 1943 פתחו הגרמנים ב"אקציה" הראשונה, 1,000 יהודים נרצחו בגטו ו-10,000 הובלו לטרבלינקה. השלטונות הגרמניים במקום היו מעונינים בקיומו של הגטו מטעמים כלכליים, אבל הכריעה דעת הדרגים העליונים בברלין, ונקבע מועד לחיסול הגטו - ב-16 באוגוסט 1943.

תנועת המחתרת בגטו ביאליסטוק התחילה להתגבש בנובמבר 1942, עם בואו של מרדכי טננבוים (תמרוף), שליח הארגון היהודי הלוחם בורשה. אחרי ה"אקציה" הראשונה הוגברה הכוננות הקרבית, נעשו נסיונות ליצור מגע עם הפארטיזנים שבסביבה ושלוש קבוצות קטנות אף הצליחו להסתנן ליערות. ביולי 1943 ניתקה המחתרת את קשריה עם הנהגת הגטו, ופלגיה הרעיוניים השונים התלכדו בארגון שתמך בדעתו של טננבוים, שהמאבק הלאומי בגרמנים חייב להתנהל קודם כל בתחום הגטו ולא ביערות. ב-16 באוגוסט נכנסה המחתרת לקרב עם הגרמנים, שפרצו לגטו בסיוע טאנקים. המרד דוכא: 72 לוחמים התרכזו בבונקר לקראת יציאה ליערות, כולם נתגלו ונהרגו פרט לאחד. חילופי- היריות עם הגרמנים נמשכו מדי לילה בלילה, במשך חודש ימים.

מניחים שמנהיגי המרד, טננבוים ודניאל מושקוביץ, התאבדו בתום הקרבות. מלבדם נמנו עם ראשי המחתרת גם זרח זילברברג, הרשל רוזנטאל, חייקה גרוסמן וישראל מארגוליס. יוזם המרד היה יצחק מלמד
( שרחוב נקרא על שמו במרכז העיר )

יהודי הגטו, 40,000 במספר, נשלחו לטרבלינקה ולמאידאנק, חברי ה"יודנראט" יצאו אחרונים. הלוחמים שהצליחו להצטרף לפרטיזנים התאחדו במרוצת הזמן לקבוצת "קדימה" ונקלטו ביחידות בפיקוד פרטיזנים סובייטיים.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה (1945) נותרו בחיים 260 מתושבי הגטו, ובביאליסטוק עצמה - 1,085 יהודים, 900 מהם היו תושבי העיר לפני המלחמה. בגלל האווירה האנטישמית בפולין בשנים 68 - 1967 , רוב היהודים היגרו מהעיר עד לשנת 1972 . בתחילת שנות ה - 90 נותרו בה 9 יהודים ובשנת 2016 אין בה קהילה יהודית .

בעיר היו 4 בתי קברות . שלשה מהם נהרסו ובשטחם מוקמות רק אנדרטאות . הרביעי שרד ויש בו כמה אלפי קברים . בית קברות זה נוסד בשנת 1890 ונמצא בצפון העיר . במרכז בית הקברות נמצא "אוהל" של הרב חיים הרץ הלפרן שנפטר בשנת 1919 וכן אנדרטה לזכר הנרצחים בפוגרום בשנת 1906 .

יוצאי העיר בעולם

בנוסף לריכוזם בישראל, חיים יוצאי קהילת ביאליסטוק בארצות הברית, בארגנטינה, במקסיקו, באוסטרליה, באורוגואי ובדרום אפריקה. ה-"ביאליסטאקער צענטער" בניו יורק מרכז את פעילות יוצאי ביאליסטוק ברחבי ארצות הברית וסייע בהקמת מפעלי בריאות ורווחה בישראל. כמה בני ביאליסטוק שישבו בברית המועצות עלו בשנות 1991 - 1992 לישראל.


בועידה עולמית של יוצאי ביאליסטוק ב"ביאליסטוק סנטר" בניו יורק ב-1949 הוחלט על הקמתה בישראל של "קרית ביאליסטוק", שתהייה הן אתר הנצחה לעברה המפואר של הקהילה היהודית בביאליסטוק והן מפעל לקליטתם בישראל של שארית הפליטה. הקרייה הוקמה ליד יהוד ובה למעלה מ-200 בתי משפחות, בית כנסת, בית ספר, גני ילדים, מוסדות ציבור, היכל תרבות ואיזור תעשייה.

גורן, שלומה
Lewinsky, Yom-Tov

Shlomo Goren (born Shlomo Goronczyk) (1917-1994), Chief Rabbi of Israel, brought to British Mandatory Palestine in 1925, where his father was one of the founders of Kfar Hasidim. At the age of twelve he began his studies at the Hebron Yeshivah in Jerusalem and at seventeen he published his first work - on the "Mishneh Torah" of Maimonides. Four years later he published "Sha 'arei Taharah" on the laws of the mikveh, ritual baths. He volunteered for the Haganah in 1936 and fought in the Jerusalem area during the War of Independence. He was appointed chaplain of the army, qualified as a paratrooper, and rose to the rank of brigadier-general. During the Sinai Campaign (1956) and the Six-Day War (1967) he was a familiar sight on the front lines of battle. He often risked his life to retrieve the bodies of fallen soldiers for proper burial. Rabbi Goren was on hand during the liberation of East Jerusalem on June 7, 1967, where he gave a prayer of thanksgiving broadcast live to the entire country. Shortly afterwards Rabbi Goren, blowing a shofar and carrying a Torah scroll, held the first Jewish prayer service at the Western Wall since 1948.The military chaplaincy was put on an organized basis by Rabbi Goren. He devised arrangements for kosher food, festival observances and prayer services even at remote outposts. Rabbi Goren personally wrote a new prayer book to accommodate the different prayer styles used by the different ethnic groups serving in the army. He wrote many responsa on questions of religious observance in war and peace in a world of technological progress.

In 1961 Goren was awarded the Israel Prize for Jewish scholarship for the first volume of his commentary on the Jerusalem Talmud. In 1968 he was elected Ashkenazi chief rabbi of Tel Aviv-Jaffa, and in 1973, upon the retirement of Rabbi Unterman, Ashkenazi Chief Rabbi of Israel, serving until 1983. In 1983, he established a yeshiva in Jerusalem, which he headed until his death.

Hebrew writer and folklorist

Born in Zambrow, Poland, he settled in Palestine in 1935. After teaching for ten years, he joined the Devir publishing house. Lewinsky was a founder of the Yeda Am folklore society (1942) and from 1948 edited its publication. He wrote extensively in Hebrew and Yiddish, especially on Jewish folklore. He wrote a two-volume encyclopedia of Jewish tradition, customs and folklore, a series of books on the Jewish festivals, and memorial volumes for the communities of Zambrow and Lomza.
Dov Menachem Regensberg
Lewinsky, Yom-Tov
Hebrew writer and folklorist

Born in Zambrow, Poland, he settled in Palestine in 1935. After teaching for ten years, he joined the Devir publishing house. Lewinsky was a founder of the Yeda Am folklore society (1942) and from 1948 edited its publication. He wrote extensively in Hebrew and Yiddish, especially on Jewish folklore. He wrote a two-volume encyclopedia of Jewish tradition, customs and folklore, a series of books on the Jewish festivals, and memorial volumes for the communities of Zambrow and Lomza.
Lewinsky, Yom-Tov
Hebrew writer and folklorist

Born in Zambrow, Poland, he settled in Palestine in 1935. After teaching for ten years, he joined the Devir publishing house. Lewinsky was a founder of the Yeda Am folklore society (1942) and from 1948 edited its publication. He wrote extensively in Hebrew and Yiddish, especially on Jewish folklore. He wrote a two-volume encyclopedia of Jewish tradition, customs and folklore, a series of books on the Jewish festivals, and memorial volumes for the communities of Zambrow and Lomza.