חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי פאנו

פאנו

עיר לחוף הים האדריאטי, איטליה.


קהילה יהודית עשירה הייתה בפאנו במאה ה-14 - מלווים בריבית, מוכסים, רופאים וסוחרים. ב-1464 הונהגה חובת "הטלאי הצהוב" וב-1492 יצא אחד הכמרים בעלילת-דם על יהודי המקום, אל העלילה הושתקה בלחץ המועצה העירונית.

פאנו נמנתה עם ערי האפיפיור ויהודיה גורשו ב-1568. כעבור 20 שנה הותר ל- 25 יהודים מלווי-כספים לחזור לעיר לתקופה קצרה.

בשניים 1517-1502 פעל בפאנו המדפיס גרשם סונצינו. בין הספרים שהוצגו שם היו "מאה ברכות" ומחזור הרוקח (לפי נוסח רומא), "ספר הכוזרי", "ספר העיקרים" לר' יוסף אלבו, "ארבעה טורים" לבעל הטורים ר' יעקוב בן אשר, ואולי גם "משל הקדמוני" לר' יצחק אבן סהולה.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
237818
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
FANO, DA FANO, DAFANO

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

פנו הוא שמה של עיירה על חוף הים האדריאטי של איטליה, היישוב היהודי במקום הזה מתועד החל עם תחילתה של המאה ה-14.

דה פנו ודהפנו הם גרסאות של השם פנו והפירוש שלהן "מפנו".

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי פנו כוללים את המקובל ופרשן התלמוד האיטלקי מנחם עזריה פנו (1620-1548), וחבר הפרלמנט וסנטור האיטלקי אנריקו פנו (1899-1833).

איטליה ITALY

ציוני דרך בתולדות יהודי איטליה

59 לפנה"ס | הרבנית פופיאה

האגדה מספרת כי בשנת 59 לפנה"ס הכריז המדינאי, הסופר והנואם הרומאי הדגול מרקוס טוליוס קיקרו שהוא חושש לדבר בקול רם, וזאת, מאימת תושביה היהודים של רומא. קיקרו אמנם נודע בחיבתו לגוזמאות, אך גם אם הפריז בדבריו, אין ספק שהיהודים באימפריה הרומית הגדולה היו באותה תקופה גורם שכדאי להתחשב בו.
רוב היהודים שהגיעו לאיטליה זרמו לרומא. רבים מהם היו עבדים משוחררים מיהודה, שבויי מלחמות טיטוס ופומפיוס, וכן סוחרים ובעלי מלאכה שנמשכו אל הווי החיים התוסס בבירה הרומאית. לפי מקורות היסטוריים שונים, מליץ היושר של היהודים באותה תקופה היה יוליוס קיסר, שהעניק להם זכויות מיוחדות שאיפשרו להם, בין השאר, לקיים מצוות, להתדיין בבתי-דין יהודיים וכן לשלוח ביכורים לבית-המקדש בירושלים.
אחת המגמות המרתקות באותה תקופה, המתועדת גם בספרות ההיסטורית, היתה אימוץ מנהגים יהודיים בקרב תושבי רומא הנוכרים. אחת הדמויות הידועות בקבוצה זו, שכונתה "יראי ה'", היתה פופיאה, אשתו של הקיסר נירון, שהקפידה על שמירת השבת ונמנעה ממאכל בהמות אסורות.

70 לספירה | עבדות לא מודרנית

לפי מקורות היסטוריים שונים, מספר השבויים העברים שהגיעו מיהודה לרומא בשנת 70 לספירה, אחרי דיכוי "המרד הגדול" וחורבן בית-המקדש בירושלים, עמד על כ-100 אלף איש. הרומאים ניתבו את כוח האדם החדש לבניית היכלי ציבור מפוארים. לפי המסופר, כ-20 אלף עבדים יהודים בנו את הקולוסיאום, זירת הגלדיאטורים הידועה ברומא, שסיפקה בזמנו את הסיפא לאמירתו המפורסמת של נירון, "תנו להם לחם ושעשועים".
במחווה של סולידריות, הקהילה היהודית פדתה את רוב השבויים שהגיעו מיהודה. כך גדלה הקהילה ושיגשגה, והקימה כ-12 בתי-כנסת ולצדם שורה של ישיבות שקיימו קשר תורני רציף עם חכמי ארץ ישראל. היסטוריונים מתארים את הקהילה היהודית באותה תקופה כמי שעברה "הלניזציה"; התפילה בבתי-הכנסת והקריאה בתורה נעשו בשפה היוונית, וגם נישואים לנשים נוכריות נפוצו אז. יחד עם זאת, חברי הקהילה הקפידו על קיום המצוות ועל נאמנות למסורת. בין החוקרים שוררת הסכמה כי הקהילה היהודית באימפריה הרומית בעת העתיקה היתה הגרעין שממנו בקעה לימים יהדות אירופה.

314 | הברבור השחור והופעת הנצרות

בספרו "הברבור השחור" מתאר נאסים טאלב את ההיסטוריה כרצופה ברבורים שחורים, כלומר, אירועים שלא היה ניתן לצפות מראש ושהשפיעו השפעה מכרעת על ההיסטוריה האנושית. בין האירועים מסוג זה מונה טאלב את עליית הנצרות – דת קטנה ואזוטרית, בראשיתה, שצמחה במזרח הקרוב.
ברבור שחור או לא, השתלטות הנצרות על האימפריה הרומית בשנת 314 לספירה הביאה עמה הרעה ניכרת במצבם של היהודים ברומא ומחוצה לה. בלחץ הכנסייה פירסמו השלטונות חוקים שהפלו יהודים בתחום האזרחי, הכלכלי והדתי. בין השאר נאסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות ולהקים בתי-כנסת חדשים.
כ-200 שנה לפני עליית הנצרות התרחש מאורע חשוב אחר: בסביבות 132 לספירה החליט הקיסר הרומאי אדריאנוס, חסיד הדת ההלניסטית וחובב פסלים ידוע, להפוך את ירושלים לעיר אלילית, "איליה קפיטולינה" שמה. החלטה זו, יחד עם איסור על מצוות המילה ושמירת השבת, היתה העילה לפרוץ "מרד בר-כוכבא" בארץ ישראל. המרד דוכא באכזריות בידי הרומאים. אחרי המרד הוגלו עשרות אלפי שבויים יהודים לרומא ונמכרו כעבדים.

476 | אימפריות נופלות

האימפריה הרומית הגדולה ניצבה בחזית התרבות האנושית במשך כ-800 שנה. חותמה ניכר בתרבות העולם עד ימינו, ומופיע כמעט בכל תחום: האמנות, האדריכלות, חוכמת המשפט והמדינה, האסטרטגיה הצבאית ועוד ועוד. גם התככים והמזימות בחצר הקיסרות הרומית היו לשם דבר, ובמרוצת 2,000 השנים האחרונות הם סיפקו השראה לאינספור ספרים ויצירות אמנות פלסטית – ובעשורים האחרונים גם סרטים וסדרות טלוויזיה.
בשלהי המאה החמישית, עם נפילתה של האימפריה הרומית, התיישבו יהודים בכל השטחים שהיו בשליטתה. שרידים מחיי היהודים דאז נמצאו ביישובים רבים באיטליה, ביניהם בסיציליה, סרדיניה, מילאנו, ברשיה, בולוניה ופירנצה.
דווקא תחת שלטון האפיפיור היה מצב היהודים טוב יותר, בעיקר במדינת האפיפיור: חבל ארץ שהיה בריבונות הכנסייה אחרי נפילת האימפריה, וכלל את רומא וחלקים אחרים של איטליה. הסיבות ליחסה הטוב של הכנסייה ליהודים בשטחים הללו היו פוליטיות, כלכליות ותיאולוגיות גם יחד: על-פי פרשנות נוצרית לפסוק ב"תהילים" "אל תהרגם פן ישכחוני עמי", אין להרוג את היהודים, פן תישכח מלב הנוצרים ראשית דתם, שצאצאי היהודים, בני דורו של ישו, הם עדות חיה לקיומה. ועדיין, במאה החמישית חלה ירידה במספר היהודים באיטליה, ממאות אלפים לעשרות אלפים בלבד.

1035 | נתן החכם

"מן הענווים", "מן התפוחים", "מן הזקנים" ו"מן האדומים" אמנם נשמעים כמו זנים של פירות הדר, אך למעשה אלו הם שמות המשפחה של ארבע משפחות אצולה יהודיות שהגיעו לרומא, על-פי המסורת, אחרי חורבן בית שני, וצאצאיהן נחשבו במשך דורות למנהיגי וחכמי הציבור היהודי באיטליה. נתמקד באחד החשובים והמשפיעים שבהם: נתן הרומי, נצר למשפחת מן-הענווים, שנולד ברומא בשנת 1035.
מפעלו המרכזי של נתן הרומי היה יצירת המופת הלקסיקוגרפית "הערוך" – אוצר המלים העבריות מימי הספרות היהודית הבתר-מקראית ועד ימיו של המחבר, כמו גם תרגומיהן לאיטלקית, ערבית, פרסית ויוונית. לספר זה נודעה חשיבות רבה בהפצתה של היהדות באירופה הרב-לשונית והוא שימש חוליה חיונית בשרשרת החוכמה היהודית לדורותיה.
ברם, המידע על יהדות איטליה בתקופת ימי הביניים דל ביותר. מן המעט הידוע עולה כי בדרום איטליה הוקמו מרכזי תלמוד שמהם העבירו בני משפחת קלונימוס את התורה למגנצה (מיינץ שבעמק הריין בגרמניה), וכן כי באותה תקופה נוסדו קהילות יהודיות בוונציה, בפירנצה, בפרארה ובמנטובה.

1224 | משה קיבל תורה מסיני ומסרה לאבן-סינא שמסרה לחכם יעקב בן-אבא

אחד המאפיינים העיקריים של תקופת הרנסנס האיטלקי היה גילוי הקלאסיקה היוונית בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הרפואה והמדע. אלא שרבים מהחיבורים המקוריים נעלמו; שוחרי הקלאסיקה נדרשו להסתפק בתרגומי הכתבים לערבית בידי הפילוסופים אבן-סינא ואבן-רושד, שנחשבו לגדולי המפרשים והמתרגמים של אריסטו ופילוסופים אחרים מן התקופה.
כאן נכנסים לתמונה היהודים, שהחזיקו בידם את מפתח התרגום: "עם שקיעתה של תרבות הערבים בספרד, נטלו היהודים את אבוקת החוכמה מן הידיים שרפו, ומסרוה בהצלחה מופלאה ליד העולם הנוצרי, שהיה צמא להשכלה חדשה זו" כתב ססיל רות בספרו "הרנסנס הלטיני והמתרגמים היהודים".
היסטוריונים של ימי הביניים הדגישו את חשיבות תפקידם של היהודים כנשאי התרבות היוונית. תרגום הקלאסיקות הגדולות מערבית ללטינית – שתי שפות שהיהודים שלטו בהן, הן בגלל הנדודים שנכפו עליהם והן בגלל קשרי המסחר הענפים בין הקהילות היהודיות במקומות מושבן השונים – תרמו תרומה מכרעת לתרבות הרנסנס.
ברומא התרכזה חבורה גדולה של מלומדים יהודים, רופאים-פילוסופים, שעסקו בתרגום ובפרשנות הכתבים היווניים העתיקים וכתבי המלומדים המוסלמים. שלושה מהם היו הלל בן-שמואל מוורונה, יצחק בן-מרדכי, רופאם של האפיפיורים בימיו, והחכם יעקב בן-אבא, שהוזמן ב-1224 לנאפולי לשמש מתורגמן בחצרו של הקיסר פרידריך השני.

1450 | בעזרת הדפוס

בפקולטות למדעי החיים מקובל להתייחס לחיים כאל תהליך של זרימת מידע. בהשאלה נוכל לומר כי משמעות החיים, לפי השקפה זו, מתגלמת במידע שאנו אוספים ומעבירים הלאה – ולא רק במידע הגנטי שאנו נושאים, אלא גם בחוויות שתיעדנו, ביומנים שכתבנו, בטכנולוגיות שפיתחנו וביצירות שחיברנו. מהפכת הדפוס שהתחוללה באמצע המאה ה-15 היתה מעין "מעמד הר סיני" בעיני המחזיקים בתפיסת עולם זו. מרגע המצאת הדפוס, כל סופר או מדען שחיבר את האופוס-ויטה שלו היה יכול להפיץ את כתביו בהיקפים שלא נודעו עד אז.
מן הרבע האחרון של המאה ה-15 החלו בתי-הדפוס העבריים באיטליה לבנות את הספרייה היהודית המשרתת אותנו עד עצם היום הזה. כדי להבין את היקף תרומתה של יהדות איטליה בתחום זה נזכיר שני בתי-דפוס מרכזיים. הראשון הוא בית-הדפוס של דניאל בומברג בוונציה, שפעל בשנות ה-20 של המאה ה-16 וקבע את צורתם של ספרי התנ"ך וספרי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם היום. השני הוא בית-הדפוס המפורסם של משפחת שונצינו, ששימר את ספרות הפרשנות וההלכה שנכתבה בימי הביניים בצרפת ובספרד.

1500 | הנדידה צפונה

עד המאה ה-15 חיו רוב היהודים באיטליה בדרומה של הארץ, כולל האי סיציליה. רק עם כיבוש דרום איטליה בשלהי המאה ה-15 בידי הספרדים הקתולים, שהיו עוינים ליהודים, נדד היישוב היהודי אל חלקה הצפוני. יש לציין שכמעט עד סוף המאה ה-19 היתה איטליה מורכבת מעשרות מדינות וערים עצמאיות או עצמאיות למחצה, שכל אחת מהן ניהלה ריבונות עצמאית עם חוקים ומינהל ציבורי משל עצמה. היחס אל היהודים השתנה ממקום למקום וממדינה למדינה. בוונציה, למשל, התקבלו היהודים כתושבים עם מגבלות מסוימות – ואילו ג'נובה, יריבתה של ונציה, לא קלטה יהודים כלל. גירוש יהודים היה באותן שנים מציאות יומיומית, כך שבכמה מן הערים הם התקבלו בזרועות פתוחות, ואילו מאחרות גורשו בבושת פנים.

1516 | הסוחרים מוונציה

מקור המונח "גטו" הוא ברובע היהודי בוונציה, כנראה רובע המגורים היהודי העתיק ביותר בעולם, שקיים עד היום. ההנחה הרווחת היא שמקור המלה "גטו" הוא בבית-יציקה (ג'טו באיטלקית) ששכן סמוך לרובע היהודי. מאוחר יותר השתמש האפיפיור פיוס הרביעי במלה "גטו" לתיאור מקום מגוריהם של היהודים, ומאז השתרש השם והוטען במשמעויות תרבותיות וחברתיות שונות.
יהודים התגוררו בוונציה כבר במאה הרביעית והחמישית, אך נוכחותם בעיר זכתה לתגבור משמעות מאין כמוהו במאה ה-14, אחרי מלחמות ורונה וג'נובה, אז הגיע לוונציה זרם גדול של יהודים סוחרים ומלווים בריבית, בעידוד שליטי העיר, שביקשו לחזק את כלכלתה. במרץ 1516 הוגבל תחום מגורי היהודים בעיר לרובע מיוחד. חופש התנועה שלהם הוגבל, והם אולצו לענוד טלאי צהוב ובהמשך גם לחבוש כובע צהוב.
חרף ההגבלות, החיים היהודיים בוונציה שיגשגו. תושבי העיר היהודים הקימו בתי-מדרש ובתי-כנסת שבהם פעלו רבנים חשובים, ביניהם רבי לאון יהודה אריה ממודינה ורבי שמואל קצנלבוגן. לצד זאת פעלו בגטו מוסדות תרבות רבים, ביניהם תיאטרון, חנויות ספרים וכמובן בית-הדפוס העברי הראשון.
הגטו בוונציה אמנם הוקם מסיבות כלכליות, אך 49 שנה מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1555, הוקם הגטו הראשון ברומא – והפעם היו הסיבות לכך דתיות. האפיפיור פאולוס הרביעי הוציא מכתב פומבי שאסר על יהודים לגור בשכנות לנוצרים.
הקמתו של הגטו ברומא בישרה על הקמת גטאות נוספים בכל רחבי איטליה, בין היתר בפירנצה ובפדובה. בגטאות הללו הלכו והתפתחו הווי חיים ופולקלור ייחודיים. הגטאות אורגנו על-ידי חברי הקהילה, שהקימו מוסדות לעזרה הדדית ובתי-דין פנימיים.

1707 | שד"ל ורמח"ל

חרף ההסתגרות בגטאות, יהודי איטליה העמידו למדנים ותלמידי חכמים לרוב. שניים מהגדולים שבהם ידועים בשמותיהם המקוצרים: רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) ושד"ל (שמואל דוד לוצאטו).
רמח"ל נולד בפדובה בשנת 1707, ומסופר עליו כי כבר בגיל 14 ידע את התלמוד והמשנה על-פה. הגאון הצעיר שלח ידו גם בספרות כללית, חיבר מחזות וכתב שירה. הוא נמשך גם לקבלה ולמיסטיקה, ואיגד סביבו חבורה של תלמידי חכמים שעסקו בתורת הנסתר ובכתבי האר"י.
במקביל ללימודיו בבית-המדרש חווה רמח"ל מפגש שבועי עם מלאך בשם "המגיד", שנהג לבקרו בקביעות ולשתפו בסודות הקבלה ובצירופי האותיות. ברגע של חולשה גילה רמח"ל את סודו לאחד מחבריו, שלא התאפק והפיץ את הסיפור. הגילוי עורר סערה גדולה. רמח"ל הואשם בעיסוק במאגיה ובכישוף, כתביו נלקחו ממנו וכמה מהם נשרפו. בעקבות הפרשה היגר רמח"ל מאיטליה לאמסטרדם, שם כתב את ספרו "מסילת ישרים", חיבור שנמצא בכל ספרייה תורנית עד היום.
100 שנה לאחר הולדתו של רמח"ל נולד בטריאסטה שד"ל, איש אשכולות שעסק בפילוסופיה, שירה ופרשנות המקרא ונחשב לאחד מאבות תנועת ההשכלה היהודית. הגותו של שד"ל שילבה בין רציונליות וחתירה לאמת לבין רומנטיקה והשקפות דתיות ולאומיות. בניגוד לרמח"ל, הוא סלד מעיסוק בקבלה ובמיסטיקה. ספריו זכו לתפוצה אדירה, ויש אומרים כי הוא סימן את הדרך למבשרי דור התחייה.

1870 | חירות, שוויון, אחווה

72 שנה חלפו מאז כבש נפוליאון את צפון איטליה והכריז כי היהודים הם אזרחים מן המניין ועד שתהליך האמנסיפציה הושלם במלואו והיהודים יצאו מהגטאות והחלו לתפוס את מקומם כאזרחים איטלקים לכל דבר ועניין.
אלא שחסידי דת האמנסיפציה, שהעמידו "אלוהים" משלהם – רעיון אחדות האומה – חששו כי היהודים הבדלנים ייצרו "אומה בתוך אומה". אשר על כן נהגו כלפי היהודים באותו זמן לפי העיקרון שהתקבל כבר בימיה של המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18: "יש למנוע כל זכות מן היהודים כאומה, ולהעניק להם את כל הזכויות כיחידים".
האמנסיפציה האיטלקית הצליחה מעל ומעבר למשוער. יהודי איטליה השתלבו במדינה החדשה באופן חסר תקדים. במסגרת זו נפתחה בפניהם גם הדרך לקריירות בשירות הדיפלומטי, במנגנון שירות המדינה ובצבא – דרך שהיתה סגורה בפני רוב היהודים בכל מקום אחר במערב. איטליה היתה המדינה הראשונה באירופה שמינתה שר מלחמה יהודי, ג'וזפה אוטולנגי, וראש ממשלה יהודי, לואיג'י לוצאטי. בשנים ההן נפוצו נישואי תערובת וההתבוללות גברה, עד כי התעורר החשש שהמיעוט היהודי באיטליה – כעשירית האחוז מכלל האוכלוסייה – פשוט ייעלם.


1922 | עליית הפשיזם

לא פעם במהלך ההיסטוריה, דווקא כשהיהודים ביקשו להשתלב בחברה הכללית, הגיע מישהו שהזכיר להם את מוצאם. במקרה של יהודי איטליה היה זה הרודן בניטו מוסוליני, "איל דוצ'ה", שעמד בראש המפלגה הפשיסטית שעלתה לשלטון באיטליה בשנת 1922.
מבחינת יחסו ליהודים, עידן מוסוליני מתחלק לשלוש תקופות.
התקופה הראשונה כונתה "תקופת ירח הדבש" ונמשכה כעשר שנים, עד 1932. בתקופה זו כובדו הזכויות האזרחיות והדתיות של המיעוט היהודי, ומוסוליני אף גינה בפומבי גזענות ואנטישמיות. מוסוליני אף קיים יחסים טובים עם מנהיגים ציונים ועודד את פעילות הפדרציה הציונית, הגם שהתנגד לבדלנות היהודית.
התקופה השנייה, "תקופת הזיקית", החלה ב-1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, והסתיימה בשנת 1938. בתקופה זו החל מוסוליני לפסוח על שתי הסעיפים: מחד גיסא פיזר הצהרות וחוקים לטובת היהודים, ומאידך גיסא נקט צעדים אנטישמיים לא-רשמיים והשמיע גילויי אהדה לאנטישמיות בגרמניה, שאליה הצטרף בהמשך כבעל-ברית.
התקופה השלישית, "תקופת הפרצוף האמיתי", החלה ב-1938, אז פורסמו חוקי הגזע נגד היהודים. מוסוליני שרף את הגשרים עם המערב, התחייב לציר רומא-ברלין ופתח במתקפה עיתונאית אנטישמית חסרת תקדים, שהופנתה בגלוי נגד יהדות איטליה כולה.

1943 | דם, גזע ודמעות

"אני מאמין באמת ובתמים שאילו היה בידי סמרטוט יבש, הייתי מאושר" (הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי מתאר יום עבודה שגרתי בקור המקפיא של אושוויץ)

אם היו שואלים יהודי באירופה בשנת 1938, עת נקבעו חוקי הגזע באיטליה, באיזו מדינה הוא מעדיף לחיות, סביר להניח שארץ המגף היתה בתחתית הרשימה. אלא שבדומה למשפט הידוע של קארל מרקס, שאמר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה – היה זה דווקא השלטון הפשיסטי ש"שמר" על יהודי איטליה.
הסיבה לכך היתה פוליטית. מוסוליני ביקש להצטייר בעיני אזרחי איטליה כמנהיג עצמאי, ועל כן מנע מהנאצים להשית את "הפתרון הסופי" על האזרחים שחיו תחת שלטונו – גם אם מדובר ב"אזרחים סוג ב'".
בשנת 1943 הודח מוסוליני מראשות הממשלה ובמקומו מונה המרשל פייטרו באדוליו, שחתם מיד על הסכם שביתת נשק עם בנות-הברית. לכאורה, רווח והצלה ליהודים, אלא שכידוע, גורל הוא לא פעם עניין של גיאוגרפיה: רוב אזרחי איטליה היהודים התגוררו בצפון המדינה, באזור שהיה בשליטה נאצית. מבין 44,500 יהודים שחיו באיטליה לפני מלחמת העולם השנייה, לפחות 7,682 נספו בשואה.
יהדות איטליה הוכתה מכה קשה: אלפים איבדו את קהילתם, סדר החיים היהודיים שובש ורבים מאלו שנותרו במדינה היו שבורים בגופם וברוחם. אחד מהם, הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, שמצוטט לעיל, חיבר את הספר "הזהו אדם", שנחשב לאחד התיאורים המצמררים והריאליסטיים ביותר של השואה. לוי נפל אל מותו ממרפסת ביתו בשנת 1987. הסברה הרווחת היא שהתאבד.

2014 | בתחילת המאה ה-21

איטליה זוכרת את יהודיה. ב-2008, למשל, נערכו כחמישה כנסים אקדמיים שעסקו בחוקי הגזע באיטליה, במלאות 70 שנה להכרזתם. במדינה אף הוקמו אתרים להנצחת השואה, ומתקיימות בה עצרות לזכר שואת יהודי איטליה. סוגיית היהודים כלולה בתוכניות הלימודים של בתי-הספר הממלכתיים.
נכון ל-2014 מתקיימות באיטליה 21 קהילות יהודיות המונות 35 אלף נפש. בתי-הכנסת העתיקים נמצאים בשלבים שונים של שיפוץ. היהודים חברים ב"איגוד הקהילות היהודיות של איטליה", המייצג אותם מול הממשל. רוב היהודים באיטליה הם מהגרים ובני מהגרים, ורובם חיים בשתי קהילות עיקריות, ברומא ובמילאנו. ברחבי איטליה ניתן למצוא אתרים רבים למורשת יהודית, וביניהם מוזיאונים, בתי-כנסת, שכונות יהודיות עתיקות, אתרים ארכיאולוגיים ועוד.
בישראל חיים כ-10,000 יהודים יוצאי איטליה. כ-3,000 מהם מאורגנים במסגרת "ארגון יוצאי איטליה", המוציא לאור ביטאון בשפה האיטלקית. חברי הארגון נפגשים באירועים מרכזיים בבית-הכנסת האיטלקי היפהפה שבירושלים, שם נערכות התפילות בנוסח הייחודי של הקהילה.

רימיני
עיר נמל לחוף הים האדריאטי, במחוז אמיליה רומניה, איטליה.

מסמכים בארכיון העירוני מעידים על קיומה של קהילה יהודית ברימיני בשנת 1135. הם עסקו במסחר ובסחר ימי.

במאה ה- 14 התיישבו ברימיני בנקאים יהודים, תחת שלטון בית מלטסטה. ביניהם היה מנחם בן נתן, שהשאיר אחריו כסף לתיקון חומת עיר הולדתו רומא, ולביצוע שיפורים בנמל רימיני. הבנקאים מרימיני עשו עסקים גם במודנה ובפדובה.

במאה ה- 15 ניסה הנזיר הפרנציסקני ברנרדינו דה סיינה להסית נגד היהודים ברימיני, אך לא נחל הצלחה.

המדפיס הנודע גרשום שונצינו הדפיס ברימיני שמונה ספרים בשנים 1521 – 1526.

בשנת 1555 עברה רימיני תחת שלטון מדינת האפיפיור, והוקם בה גטו. הקהילה היהודית העצמאית חדלה להתקיים, כנראה, עם גירושם של כל היהודים מערי האפיפיור, בשנת 1569.

בסוף שנות השמונים של המאה ה- 16 הותר ל- 17 בנקאים יהודים לחזור לרימיני, הודות למדיניותו הסובלנית של האפיפיור סיקסטוס החמישי, אך הם גורשו שוב ב 1593. אחרי 1615 לא חיו יותר יהודים במקום. שם המשפחה רימיני נפוץ עד היום בין יהודי איטליה.

במלחמתה של איטליה נגד השלטון האוסטרי (1831), לחמו ברימיני 20 חיילים יהודים.

בתקופת הפשיזם באיטליה (1922 – 1943) חיו ברימיני פחות מעשרה תושבים יהודים. שניים מהם נשלחו בשנת 1943 אל מחנה הריכוז בפורלי, וממנו למחנות השמדה, משם לא שבו.

בשנת 2003 חיו ברימיני יהודים ספורים, שהשתייכו לקהילת פרארה.

אנקונה

עיר-נמל לחוף הים האדריאטי, איטליה

כבר בשנת 967 חיו יהודים באנקונה. בשנת 1300 הייתה במקום קהילה יהודית מאורגנת. המשורר עמנואל הרומי שלח בשם יהודי אנקונה איגרת לקהילת רומא, ובה ביקש הנחה בנטל המסים, בשל משבר כלכלי ורדיפות מהם סבלה קהילת אנקונה. (מחברת 24). במחצית הראשונה של המאה ה- 14 היהודים באנקונה התפרנסו כנראה מהלוואות כספים.

בשנת 1427 ניסה הפרנציסקני ג'אקומו דלה מרקה, ממשיכו של ברנרדינו מסיינה, לכפות על יהודי אנקונה לענוד טלאי זיהוי, ולהגביל את מגוריהם לרחוב אחד בלבד, ניסיון שלא צלח.

בשנת 1492 החלו להגיע לאנקונה פליטים יהודים מסיציליה. בהמשך, מ- 1510, הצטרפו אליהם פליטים מממלכת נאפולי. ב- 1524 שוב צוו היהודים ללבוש טלאי זיהוי, וכעבור ארבע שנים בוטלה ההוראה.

בשנת 1529 ביקר בקהילה היהודית סולומון מולכו, ועורר בקרב היהודים התלהבות משיחית.

ב- 1532 התיישב בעיר נציג האפיפיור, ולמהלך זה היו כמה השלכות. כיוון שאנקונה הייתה מיועדת להפוך לנמל סחר חפשי, נהנו סוחרים יהודים רבים משירותי הנמל הטובים, והשתמשו בהם כדי לסחור עם אזור הלבנט. בתחילה גברו אצל נציג האפיפיור השיקולים המסחריים, והאפיפיור פאולוס השלישי הזמין סוחרים מהלבנט להתיישב באנקונה למרות שהיו יהודים. ב- 1541 הוא אף עודד התיישבותם של יהודים מגורשי נאפולי וב- 1547 הזמין גם יהודים אנוסים, והבטיח להם הגנה מפני האינקוויזיציה. האפיפיור יוליוס השלישי חידש מדיניות הגנה זאת, ובתקופתו התיישבו באנקונה כמאה משפחות של אנוסים מפורטוגל. אך ב- 1555 החל האפיפיור פאולוס הרביעי לנקוט צעדים נגד היהודים בערים שבשלטונו. בשנת 1555 נבנה באנקונה גטו, בו רוכזו היהודים. נאסר עליהם להיות בעלים של נכסי דלא ניידי, ומסחרם הוגבל למסחר בבדים משומשים. בייחוד ביקש האפיפיור לפגוע ביהודים האנוסים. נציג מטעמו נשלח לאנקונה להחמיר את הצעדים נגדם. חלק מהיהודים הצליחו להימלט לפסארו, לפרארה, ולמקומות נוספים, אך 51 יהודים נעצרו ונשפטו, מהם 25 הועלו על המוקד במהלך החודשים אפריל-יוני 1555. ב- 12 ביולי 1555
פורסם בולה (איגרת מטעם האפיפיור) ובו גזרות נוספות נגד היהודים.

הטרגדיה של יהודי אנקונה גרמה אבל וזעזוע בקרב יהודים ברחבי העולם, נכתבו אודותיה אלגיות ושירי אבל, ועדיין נוהגים להזכירה בתפילות תשעה באב. האירועים הקשים באנקונה הם שגרמו לדונה גרציה נשיא ליזום חרם על העיר. החרם גרם למחלוקת פנים יהודית, כאשר חלק מהרבנים והמנהיגים התנגדו למהלך, מפחד נקמתו של האפיפיור ביהודים שבתחום שלטונו. היה זה ניסיונם הראשון של יהודים לנצל את עוצמתם הכלכלית כנשק נגד רדיפות, אשר עורר ויכוח על היתרונות והחסרונות של שיתוף פעולה יהודי בינלאומי מסוג זה.

מצבה של קהילת אנקונה השתפר מעט תחת שלטונו של פיוס הרביעי, אך שב והורע בתקופתו של פיוס החמישי. אנקונה (כמו גם רומא) הייתה אחד המקומות המעטים באיטליה מהם לא גורשו יהודים על ידי האפיפיור ב- 1569, בשל חיוניותם במסחר עם הלבנט. למרות זאת רבים העדיפו לעזוב. יחסו של האפיפיור סיקסטוס החמישי היה אוהד יחסית, ובשנת 1593, כאשר חידש קלמנט השמיני את צו הגירוש, שוב פסחה הגזרה על יהודי אנקונה. למרות זאת, במאתיים השנים הבאות, הלכה הקהילה ונחלשה. לעתים השתפר מעמד היהודים באופן זמני, בשל שיקולים כלכליים.

ב- 29 בדצמבר 1690 אירעה בעיר רעידת אדמה. הקהילה היהודית ניצלה, ובשל כך נקבע יום זה, כ"א בטבת, כיום פורים מקומי.

ב- 1775 שוב נחקקו באנקונה חוקים אנטי יהודיים קיצוניים, על ידי האפיפיור פיוס השישי.

במהלך כיבוש העיר על ידי צבא נפוליאון הראשון בשנים 1797 - 1799, בוטלו חוקי האפלייה, ושערי הגטו הוסרו. היהודים אמנם היו חייבים בהיטלי מלחמה כבדים, אך עם זאת, במועצת העיר החדשה היו חברים שלושה נציגים יהודים, שמשון קוסטאנטיני ודוד ויחזקאל מורפורגו. ב- 1814, אחרי מפלתו של נפוליאון, שבה אנקונה להיות עיר תחת שלטון אפיפיורי, ושוב נאכפו החוקים האנטי יהודיים הקודמים. מהפכת 1831 ומהפכת 1848 הביאו שוב להקלות במצב היהודים. בשנת 1861 הייתה אנקונה לחלק מממלכת איטליה, והיהודים קיבלו זכויות אזרח מלאות.

בשנת 1789 חיו באנקונה כ- 1,400 יהודים. במאה ה- 19 עלה מספרם לכ- 1,600. גודלה של הקהילה וקשריה הנרחבים משכו רבנים רבים ידועים ומלומדים, ביניהם ההומניסט יהודה מסר לאון (במאה ה- 15), הרופא אמאטוס לוסטיאנוס ומשה באסולה (במאה ה- 16), מהללאל הלליה מצ'יוויטנובה, חזקיה מנוח פרובנזל ויוסף פרמי (במאה ה- 17), שמשון מורפוגו ויוסף פיאמטה (במאה ה- 18), יעקב שבתאי סיניגאליה, ישעיה רפאל אזולאי, דוד אברהם וויואנטי ויצחק רפאל טדסקי (במאה ה- 19), וה. רוזנברג, שפרסם כמה חיבורים על תולדות המקום.

בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945), היו אמנם רדיפות נגד יהודים, אך אלא נשאו בדרך כלל אופי אישי ולא קולקטיבי. הגרמנים והפשיסטים האיטלקים נהגו לדרוש כופר נפש תמורת חיי היהודים.

אחרי מלחמת העולם השנייה המלחמה נותרו באנקונה 400 יהודים, מספרם ירד ל- 300 בשנת 1969.

כיום ישנם כמה ארגונים פעילים בקהילה, ביניהם עדי ויצ"ו, גמילות חסדים, מעשה הצדקה, ותלמוד תורה. ברחוב אסטאגנו נמצאים שני בתי כנסת ומקווה, ויש גם שני בתי עלמין יהודיים, מונטה קארדטו, העתיק יותר, וטאוורנל, בית העלמין החדש. קהילת אנקונה אחראית גם על בתי הכנסת בעיירות הסמוכות אורבינו וסיניגאליה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי פאנו
פאנו

עיר לחוף הים האדריאטי, איטליה.


קהילה יהודית עשירה הייתה בפאנו במאה ה-14 - מלווים בריבית, מוכסים, רופאים וסוחרים. ב-1464 הונהגה חובת "הטלאי הצהוב" וב-1492 יצא אחד הכמרים בעלילת-דם על יהודי המקום, אל העלילה הושתקה בלחץ המועצה העירונית.

פאנו נמנתה עם ערי האפיפיור ויהודיה גורשו ב-1568. כעבור 20 שנה הותר ל- 25 יהודים מלווי-כספים לחזור לעיר לתקופה קצרה.

בשניים 1517-1502 פעל בפאנו המדפיס גרשם סונצינו. בין הספרים שהוצגו שם היו "מאה ברכות" ומחזור הרוקח (לפי נוסח רומא), "ספר הכוזרי", "ספר העיקרים" לר' יוסף אלבו, "ארבעה טורים" לבעל הטורים ר' יעקוב בן אשר, ואולי גם "משל הקדמוני" לר' יצחק אבן סהולה.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

אנקונה
רימיני
איטליה
אנקונה

עיר-נמל לחוף הים האדריאטי, איטליה

כבר בשנת 967 חיו יהודים באנקונה. בשנת 1300 הייתה במקום קהילה יהודית מאורגנת. המשורר עמנואל הרומי שלח בשם יהודי אנקונה איגרת לקהילת רומא, ובה ביקש הנחה בנטל המסים, בשל משבר כלכלי ורדיפות מהם סבלה קהילת אנקונה. (מחברת 24). במחצית הראשונה של המאה ה- 14 היהודים באנקונה התפרנסו כנראה מהלוואות כספים.

בשנת 1427 ניסה הפרנציסקני ג'אקומו דלה מרקה, ממשיכו של ברנרדינו מסיינה, לכפות על יהודי אנקונה לענוד טלאי זיהוי, ולהגביל את מגוריהם לרחוב אחד בלבד, ניסיון שלא צלח.

בשנת 1492 החלו להגיע לאנקונה פליטים יהודים מסיציליה. בהמשך, מ- 1510, הצטרפו אליהם פליטים מממלכת נאפולי. ב- 1524 שוב צוו היהודים ללבוש טלאי זיהוי, וכעבור ארבע שנים בוטלה ההוראה.

בשנת 1529 ביקר בקהילה היהודית סולומון מולכו, ועורר בקרב היהודים התלהבות משיחית.

ב- 1532 התיישב בעיר נציג האפיפיור, ולמהלך זה היו כמה השלכות. כיוון שאנקונה הייתה מיועדת להפוך לנמל סחר חפשי, נהנו סוחרים יהודים רבים משירותי הנמל הטובים, והשתמשו בהם כדי לסחור עם אזור הלבנט. בתחילה גברו אצל נציג האפיפיור השיקולים המסחריים, והאפיפיור פאולוס השלישי הזמין סוחרים מהלבנט להתיישב באנקונה למרות שהיו יהודים. ב- 1541 הוא אף עודד התיישבותם של יהודים מגורשי נאפולי וב- 1547 הזמין גם יהודים אנוסים, והבטיח להם הגנה מפני האינקוויזיציה. האפיפיור יוליוס השלישי חידש מדיניות הגנה זאת, ובתקופתו התיישבו באנקונה כמאה משפחות של אנוסים מפורטוגל. אך ב- 1555 החל האפיפיור פאולוס הרביעי לנקוט צעדים נגד היהודים בערים שבשלטונו. בשנת 1555 נבנה באנקונה גטו, בו רוכזו היהודים. נאסר עליהם להיות בעלים של נכסי דלא ניידי, ומסחרם הוגבל למסחר בבדים משומשים. בייחוד ביקש האפיפיור לפגוע ביהודים האנוסים. נציג מטעמו נשלח לאנקונה להחמיר את הצעדים נגדם. חלק מהיהודים הצליחו להימלט לפסארו, לפרארה, ולמקומות נוספים, אך 51 יהודים נעצרו ונשפטו, מהם 25 הועלו על המוקד במהלך החודשים אפריל-יוני 1555. ב- 12 ביולי 1555
פורסם בולה (איגרת מטעם האפיפיור) ובו גזרות נוספות נגד היהודים.

הטרגדיה של יהודי אנקונה גרמה אבל וזעזוע בקרב יהודים ברחבי העולם, נכתבו אודותיה אלגיות ושירי אבל, ועדיין נוהגים להזכירה בתפילות תשעה באב. האירועים הקשים באנקונה הם שגרמו לדונה גרציה נשיא ליזום חרם על העיר. החרם גרם למחלוקת פנים יהודית, כאשר חלק מהרבנים והמנהיגים התנגדו למהלך, מפחד נקמתו של האפיפיור ביהודים שבתחום שלטונו. היה זה ניסיונם הראשון של יהודים לנצל את עוצמתם הכלכלית כנשק נגד רדיפות, אשר עורר ויכוח על היתרונות והחסרונות של שיתוף פעולה יהודי בינלאומי מסוג זה.

מצבה של קהילת אנקונה השתפר מעט תחת שלטונו של פיוס הרביעי, אך שב והורע בתקופתו של פיוס החמישי. אנקונה (כמו גם רומא) הייתה אחד המקומות המעטים באיטליה מהם לא גורשו יהודים על ידי האפיפיור ב- 1569, בשל חיוניותם במסחר עם הלבנט. למרות זאת רבים העדיפו לעזוב. יחסו של האפיפיור סיקסטוס החמישי היה אוהד יחסית, ובשנת 1593, כאשר חידש קלמנט השמיני את צו הגירוש, שוב פסחה הגזרה על יהודי אנקונה. למרות זאת, במאתיים השנים הבאות, הלכה הקהילה ונחלשה. לעתים השתפר מעמד היהודים באופן זמני, בשל שיקולים כלכליים.

ב- 29 בדצמבר 1690 אירעה בעיר רעידת אדמה. הקהילה היהודית ניצלה, ובשל כך נקבע יום זה, כ"א בטבת, כיום פורים מקומי.

ב- 1775 שוב נחקקו באנקונה חוקים אנטי יהודיים קיצוניים, על ידי האפיפיור פיוס השישי.

במהלך כיבוש העיר על ידי צבא נפוליאון הראשון בשנים 1797 - 1799, בוטלו חוקי האפלייה, ושערי הגטו הוסרו. היהודים אמנם היו חייבים בהיטלי מלחמה כבדים, אך עם זאת, במועצת העיר החדשה היו חברים שלושה נציגים יהודים, שמשון קוסטאנטיני ודוד ויחזקאל מורפורגו. ב- 1814, אחרי מפלתו של נפוליאון, שבה אנקונה להיות עיר תחת שלטון אפיפיורי, ושוב נאכפו החוקים האנטי יהודיים הקודמים. מהפכת 1831 ומהפכת 1848 הביאו שוב להקלות במצב היהודים. בשנת 1861 הייתה אנקונה לחלק מממלכת איטליה, והיהודים קיבלו זכויות אזרח מלאות.

בשנת 1789 חיו באנקונה כ- 1,400 יהודים. במאה ה- 19 עלה מספרם לכ- 1,600. גודלה של הקהילה וקשריה הנרחבים משכו רבנים רבים ידועים ומלומדים, ביניהם ההומניסט יהודה מסר לאון (במאה ה- 15), הרופא אמאטוס לוסטיאנוס ומשה באסולה (במאה ה- 16), מהללאל הלליה מצ'יוויטנובה, חזקיה מנוח פרובנזל ויוסף פרמי (במאה ה- 17), שמשון מורפוגו ויוסף פיאמטה (במאה ה- 18), יעקב שבתאי סיניגאליה, ישעיה רפאל אזולאי, דוד אברהם וויואנטי ויצחק רפאל טדסקי (במאה ה- 19), וה. רוזנברג, שפרסם כמה חיבורים על תולדות המקום.

בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945), היו אמנם רדיפות נגד יהודים, אך אלא נשאו בדרך כלל אופי אישי ולא קולקטיבי. הגרמנים והפשיסטים האיטלקים נהגו לדרוש כופר נפש תמורת חיי היהודים.

אחרי מלחמת העולם השנייה המלחמה נותרו באנקונה 400 יהודים, מספרם ירד ל- 300 בשנת 1969.

כיום ישנם כמה ארגונים פעילים בקהילה, ביניהם עדי ויצ"ו, גמילות חסדים, מעשה הצדקה, ותלמוד תורה. ברחוב אסטאגנו נמצאים שני בתי כנסת ומקווה, ויש גם שני בתי עלמין יהודיים, מונטה קארדטו, העתיק יותר, וטאוורנל, בית העלמין החדש. קהילת אנקונה אחראית גם על בתי הכנסת בעיירות הסמוכות אורבינו וסיניגאליה.
רימיני
עיר נמל לחוף הים האדריאטי, במחוז אמיליה רומניה, איטליה.

מסמכים בארכיון העירוני מעידים על קיומה של קהילה יהודית ברימיני בשנת 1135. הם עסקו במסחר ובסחר ימי.

במאה ה- 14 התיישבו ברימיני בנקאים יהודים, תחת שלטון בית מלטסטה. ביניהם היה מנחם בן נתן, שהשאיר אחריו כסף לתיקון חומת עיר הולדתו רומא, ולביצוע שיפורים בנמל רימיני. הבנקאים מרימיני עשו עסקים גם במודנה ובפדובה.

במאה ה- 15 ניסה הנזיר הפרנציסקני ברנרדינו דה סיינה להסית נגד היהודים ברימיני, אך לא נחל הצלחה.

המדפיס הנודע גרשום שונצינו הדפיס ברימיני שמונה ספרים בשנים 1521 – 1526.

בשנת 1555 עברה רימיני תחת שלטון מדינת האפיפיור, והוקם בה גטו. הקהילה היהודית העצמאית חדלה להתקיים, כנראה, עם גירושם של כל היהודים מערי האפיפיור, בשנת 1569.

בסוף שנות השמונים של המאה ה- 16 הותר ל- 17 בנקאים יהודים לחזור לרימיני, הודות למדיניותו הסובלנית של האפיפיור סיקסטוס החמישי, אך הם גורשו שוב ב 1593. אחרי 1615 לא חיו יותר יהודים במקום. שם המשפחה רימיני נפוץ עד היום בין יהודי איטליה.

במלחמתה של איטליה נגד השלטון האוסטרי (1831), לחמו ברימיני 20 חיילים יהודים.

בתקופת הפשיזם באיטליה (1922 – 1943) חיו ברימיני פחות מעשרה תושבים יהודים. שניים מהם נשלחו בשנת 1943 אל מחנה הריכוז בפורלי, וממנו למחנות השמדה, משם לא שבו.

בשנת 2003 חיו ברימיני יהודים ספורים, שהשתייכו לקהילת פרארה.
איטליה ITALY

ציוני דרך בתולדות יהודי איטליה

59 לפנה"ס | הרבנית פופיאה

האגדה מספרת כי בשנת 59 לפנה"ס הכריז המדינאי, הסופר והנואם הרומאי הדגול מרקוס טוליוס קיקרו שהוא חושש לדבר בקול רם, וזאת, מאימת תושביה היהודים של רומא. קיקרו אמנם נודע בחיבתו לגוזמאות, אך גם אם הפריז בדבריו, אין ספק שהיהודים באימפריה הרומית הגדולה היו באותה תקופה גורם שכדאי להתחשב בו.
רוב היהודים שהגיעו לאיטליה זרמו לרומא. רבים מהם היו עבדים משוחררים מיהודה, שבויי מלחמות טיטוס ופומפיוס, וכן סוחרים ובעלי מלאכה שנמשכו אל הווי החיים התוסס בבירה הרומאית. לפי מקורות היסטוריים שונים, מליץ היושר של היהודים באותה תקופה היה יוליוס קיסר, שהעניק להם זכויות מיוחדות שאיפשרו להם, בין השאר, לקיים מצוות, להתדיין בבתי-דין יהודיים וכן לשלוח ביכורים לבית-המקדש בירושלים.
אחת המגמות המרתקות באותה תקופה, המתועדת גם בספרות ההיסטורית, היתה אימוץ מנהגים יהודיים בקרב תושבי רומא הנוכרים. אחת הדמויות הידועות בקבוצה זו, שכונתה "יראי ה'", היתה פופיאה, אשתו של הקיסר נירון, שהקפידה על שמירת השבת ונמנעה ממאכל בהמות אסורות.

70 לספירה | עבדות לא מודרנית

לפי מקורות היסטוריים שונים, מספר השבויים העברים שהגיעו מיהודה לרומא בשנת 70 לספירה, אחרי דיכוי "המרד הגדול" וחורבן בית-המקדש בירושלים, עמד על כ-100 אלף איש. הרומאים ניתבו את כוח האדם החדש לבניית היכלי ציבור מפוארים. לפי המסופר, כ-20 אלף עבדים יהודים בנו את הקולוסיאום, זירת הגלדיאטורים הידועה ברומא, שסיפקה בזמנו את הסיפא לאמירתו המפורסמת של נירון, "תנו להם לחם ושעשועים".
במחווה של סולידריות, הקהילה היהודית פדתה את רוב השבויים שהגיעו מיהודה. כך גדלה הקהילה ושיגשגה, והקימה כ-12 בתי-כנסת ולצדם שורה של ישיבות שקיימו קשר תורני רציף עם חכמי ארץ ישראל. היסטוריונים מתארים את הקהילה היהודית באותה תקופה כמי שעברה "הלניזציה"; התפילה בבתי-הכנסת והקריאה בתורה נעשו בשפה היוונית, וגם נישואים לנשים נוכריות נפוצו אז. יחד עם זאת, חברי הקהילה הקפידו על קיום המצוות ועל נאמנות למסורת. בין החוקרים שוררת הסכמה כי הקהילה היהודית באימפריה הרומית בעת העתיקה היתה הגרעין שממנו בקעה לימים יהדות אירופה.

314 | הברבור השחור והופעת הנצרות

בספרו "הברבור השחור" מתאר נאסים טאלב את ההיסטוריה כרצופה ברבורים שחורים, כלומר, אירועים שלא היה ניתן לצפות מראש ושהשפיעו השפעה מכרעת על ההיסטוריה האנושית. בין האירועים מסוג זה מונה טאלב את עליית הנצרות – דת קטנה ואזוטרית, בראשיתה, שצמחה במזרח הקרוב.
ברבור שחור או לא, השתלטות הנצרות על האימפריה הרומית בשנת 314 לספירה הביאה עמה הרעה ניכרת במצבם של היהודים ברומא ומחוצה לה. בלחץ הכנסייה פירסמו השלטונות חוקים שהפלו יהודים בתחום האזרחי, הכלכלי והדתי. בין השאר נאסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות ולהקים בתי-כנסת חדשים.
כ-200 שנה לפני עליית הנצרות התרחש מאורע חשוב אחר: בסביבות 132 לספירה החליט הקיסר הרומאי אדריאנוס, חסיד הדת ההלניסטית וחובב פסלים ידוע, להפוך את ירושלים לעיר אלילית, "איליה קפיטולינה" שמה. החלטה זו, יחד עם איסור על מצוות המילה ושמירת השבת, היתה העילה לפרוץ "מרד בר-כוכבא" בארץ ישראל. המרד דוכא באכזריות בידי הרומאים. אחרי המרד הוגלו עשרות אלפי שבויים יהודים לרומא ונמכרו כעבדים.

476 | אימפריות נופלות

האימפריה הרומית הגדולה ניצבה בחזית התרבות האנושית במשך כ-800 שנה. חותמה ניכר בתרבות העולם עד ימינו, ומופיע כמעט בכל תחום: האמנות, האדריכלות, חוכמת המשפט והמדינה, האסטרטגיה הצבאית ועוד ועוד. גם התככים והמזימות בחצר הקיסרות הרומית היו לשם דבר, ובמרוצת 2,000 השנים האחרונות הם סיפקו השראה לאינספור ספרים ויצירות אמנות פלסטית – ובעשורים האחרונים גם סרטים וסדרות טלוויזיה.
בשלהי המאה החמישית, עם נפילתה של האימפריה הרומית, התיישבו יהודים בכל השטחים שהיו בשליטתה. שרידים מחיי היהודים דאז נמצאו ביישובים רבים באיטליה, ביניהם בסיציליה, סרדיניה, מילאנו, ברשיה, בולוניה ופירנצה.
דווקא תחת שלטון האפיפיור היה מצב היהודים טוב יותר, בעיקר במדינת האפיפיור: חבל ארץ שהיה בריבונות הכנסייה אחרי נפילת האימפריה, וכלל את רומא וחלקים אחרים של איטליה. הסיבות ליחסה הטוב של הכנסייה ליהודים בשטחים הללו היו פוליטיות, כלכליות ותיאולוגיות גם יחד: על-פי פרשנות נוצרית לפסוק ב"תהילים" "אל תהרגם פן ישכחוני עמי", אין להרוג את היהודים, פן תישכח מלב הנוצרים ראשית דתם, שצאצאי היהודים, בני דורו של ישו, הם עדות חיה לקיומה. ועדיין, במאה החמישית חלה ירידה במספר היהודים באיטליה, ממאות אלפים לעשרות אלפים בלבד.

1035 | נתן החכם

"מן הענווים", "מן התפוחים", "מן הזקנים" ו"מן האדומים" אמנם נשמעים כמו זנים של פירות הדר, אך למעשה אלו הם שמות המשפחה של ארבע משפחות אצולה יהודיות שהגיעו לרומא, על-פי המסורת, אחרי חורבן בית שני, וצאצאיהן נחשבו במשך דורות למנהיגי וחכמי הציבור היהודי באיטליה. נתמקד באחד החשובים והמשפיעים שבהם: נתן הרומי, נצר למשפחת מן-הענווים, שנולד ברומא בשנת 1035.
מפעלו המרכזי של נתן הרומי היה יצירת המופת הלקסיקוגרפית "הערוך" – אוצר המלים העבריות מימי הספרות היהודית הבתר-מקראית ועד ימיו של המחבר, כמו גם תרגומיהן לאיטלקית, ערבית, פרסית ויוונית. לספר זה נודעה חשיבות רבה בהפצתה של היהדות באירופה הרב-לשונית והוא שימש חוליה חיונית בשרשרת החוכמה היהודית לדורותיה.
ברם, המידע על יהדות איטליה בתקופת ימי הביניים דל ביותר. מן המעט הידוע עולה כי בדרום איטליה הוקמו מרכזי תלמוד שמהם העבירו בני משפחת קלונימוס את התורה למגנצה (מיינץ שבעמק הריין בגרמניה), וכן כי באותה תקופה נוסדו קהילות יהודיות בוונציה, בפירנצה, בפרארה ובמנטובה.

1224 | משה קיבל תורה מסיני ומסרה לאבן-סינא שמסרה לחכם יעקב בן-אבא

אחד המאפיינים העיקריים של תקופת הרנסנס האיטלקי היה גילוי הקלאסיקה היוונית בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הרפואה והמדע. אלא שרבים מהחיבורים המקוריים נעלמו; שוחרי הקלאסיקה נדרשו להסתפק בתרגומי הכתבים לערבית בידי הפילוסופים אבן-סינא ואבן-רושד, שנחשבו לגדולי המפרשים והמתרגמים של אריסטו ופילוסופים אחרים מן התקופה.
כאן נכנסים לתמונה היהודים, שהחזיקו בידם את מפתח התרגום: "עם שקיעתה של תרבות הערבים בספרד, נטלו היהודים את אבוקת החוכמה מן הידיים שרפו, ומסרוה בהצלחה מופלאה ליד העולם הנוצרי, שהיה צמא להשכלה חדשה זו" כתב ססיל רות בספרו "הרנסנס הלטיני והמתרגמים היהודים".
היסטוריונים של ימי הביניים הדגישו את חשיבות תפקידם של היהודים כנשאי התרבות היוונית. תרגום הקלאסיקות הגדולות מערבית ללטינית – שתי שפות שהיהודים שלטו בהן, הן בגלל הנדודים שנכפו עליהם והן בגלל קשרי המסחר הענפים בין הקהילות היהודיות במקומות מושבן השונים – תרמו תרומה מכרעת לתרבות הרנסנס.
ברומא התרכזה חבורה גדולה של מלומדים יהודים, רופאים-פילוסופים, שעסקו בתרגום ובפרשנות הכתבים היווניים העתיקים וכתבי המלומדים המוסלמים. שלושה מהם היו הלל בן-שמואל מוורונה, יצחק בן-מרדכי, רופאם של האפיפיורים בימיו, והחכם יעקב בן-אבא, שהוזמן ב-1224 לנאפולי לשמש מתורגמן בחצרו של הקיסר פרידריך השני.

1450 | בעזרת הדפוס

בפקולטות למדעי החיים מקובל להתייחס לחיים כאל תהליך של זרימת מידע. בהשאלה נוכל לומר כי משמעות החיים, לפי השקפה זו, מתגלמת במידע שאנו אוספים ומעבירים הלאה – ולא רק במידע הגנטי שאנו נושאים, אלא גם בחוויות שתיעדנו, ביומנים שכתבנו, בטכנולוגיות שפיתחנו וביצירות שחיברנו. מהפכת הדפוס שהתחוללה באמצע המאה ה-15 היתה מעין "מעמד הר סיני" בעיני המחזיקים בתפיסת עולם זו. מרגע המצאת הדפוס, כל סופר או מדען שחיבר את האופוס-ויטה שלו היה יכול להפיץ את כתביו בהיקפים שלא נודעו עד אז.
מן הרבע האחרון של המאה ה-15 החלו בתי-הדפוס העבריים באיטליה לבנות את הספרייה היהודית המשרתת אותנו עד עצם היום הזה. כדי להבין את היקף תרומתה של יהדות איטליה בתחום זה נזכיר שני בתי-דפוס מרכזיים. הראשון הוא בית-הדפוס של דניאל בומברג בוונציה, שפעל בשנות ה-20 של המאה ה-16 וקבע את צורתם של ספרי התנ"ך וספרי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם היום. השני הוא בית-הדפוס המפורסם של משפחת שונצינו, ששימר את ספרות הפרשנות וההלכה שנכתבה בימי הביניים בצרפת ובספרד.

1500 | הנדידה צפונה

עד המאה ה-15 חיו רוב היהודים באיטליה בדרומה של הארץ, כולל האי סיציליה. רק עם כיבוש דרום איטליה בשלהי המאה ה-15 בידי הספרדים הקתולים, שהיו עוינים ליהודים, נדד היישוב היהודי אל חלקה הצפוני. יש לציין שכמעט עד סוף המאה ה-19 היתה איטליה מורכבת מעשרות מדינות וערים עצמאיות או עצמאיות למחצה, שכל אחת מהן ניהלה ריבונות עצמאית עם חוקים ומינהל ציבורי משל עצמה. היחס אל היהודים השתנה ממקום למקום וממדינה למדינה. בוונציה, למשל, התקבלו היהודים כתושבים עם מגבלות מסוימות – ואילו ג'נובה, יריבתה של ונציה, לא קלטה יהודים כלל. גירוש יהודים היה באותן שנים מציאות יומיומית, כך שבכמה מן הערים הם התקבלו בזרועות פתוחות, ואילו מאחרות גורשו בבושת פנים.

1516 | הסוחרים מוונציה

מקור המונח "גטו" הוא ברובע היהודי בוונציה, כנראה רובע המגורים היהודי העתיק ביותר בעולם, שקיים עד היום. ההנחה הרווחת היא שמקור המלה "גטו" הוא בבית-יציקה (ג'טו באיטלקית) ששכן סמוך לרובע היהודי. מאוחר יותר השתמש האפיפיור פיוס הרביעי במלה "גטו" לתיאור מקום מגוריהם של היהודים, ומאז השתרש השם והוטען במשמעויות תרבותיות וחברתיות שונות.
יהודים התגוררו בוונציה כבר במאה הרביעית והחמישית, אך נוכחותם בעיר זכתה לתגבור משמעות מאין כמוהו במאה ה-14, אחרי מלחמות ורונה וג'נובה, אז הגיע לוונציה זרם גדול של יהודים סוחרים ומלווים בריבית, בעידוד שליטי העיר, שביקשו לחזק את כלכלתה. במרץ 1516 הוגבל תחום מגורי היהודים בעיר לרובע מיוחד. חופש התנועה שלהם הוגבל, והם אולצו לענוד טלאי צהוב ובהמשך גם לחבוש כובע צהוב.
חרף ההגבלות, החיים היהודיים בוונציה שיגשגו. תושבי העיר היהודים הקימו בתי-מדרש ובתי-כנסת שבהם פעלו רבנים חשובים, ביניהם רבי לאון יהודה אריה ממודינה ורבי שמואל קצנלבוגן. לצד זאת פעלו בגטו מוסדות תרבות רבים, ביניהם תיאטרון, חנויות ספרים וכמובן בית-הדפוס העברי הראשון.
הגטו בוונציה אמנם הוקם מסיבות כלכליות, אך 49 שנה מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1555, הוקם הגטו הראשון ברומא – והפעם היו הסיבות לכך דתיות. האפיפיור פאולוס הרביעי הוציא מכתב פומבי שאסר על יהודים לגור בשכנות לנוצרים.
הקמתו של הגטו ברומא בישרה על הקמת גטאות נוספים בכל רחבי איטליה, בין היתר בפירנצה ובפדובה. בגטאות הללו הלכו והתפתחו הווי חיים ופולקלור ייחודיים. הגטאות אורגנו על-ידי חברי הקהילה, שהקימו מוסדות לעזרה הדדית ובתי-דין פנימיים.

1707 | שד"ל ורמח"ל

חרף ההסתגרות בגטאות, יהודי איטליה העמידו למדנים ותלמידי חכמים לרוב. שניים מהגדולים שבהם ידועים בשמותיהם המקוצרים: רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) ושד"ל (שמואל דוד לוצאטו).
רמח"ל נולד בפדובה בשנת 1707, ומסופר עליו כי כבר בגיל 14 ידע את התלמוד והמשנה על-פה. הגאון הצעיר שלח ידו גם בספרות כללית, חיבר מחזות וכתב שירה. הוא נמשך גם לקבלה ולמיסטיקה, ואיגד סביבו חבורה של תלמידי חכמים שעסקו בתורת הנסתר ובכתבי האר"י.
במקביל ללימודיו בבית-המדרש חווה רמח"ל מפגש שבועי עם מלאך בשם "המגיד", שנהג לבקרו בקביעות ולשתפו בסודות הקבלה ובצירופי האותיות. ברגע של חולשה גילה רמח"ל את סודו לאחד מחבריו, שלא התאפק והפיץ את הסיפור. הגילוי עורר סערה גדולה. רמח"ל הואשם בעיסוק במאגיה ובכישוף, כתביו נלקחו ממנו וכמה מהם נשרפו. בעקבות הפרשה היגר רמח"ל מאיטליה לאמסטרדם, שם כתב את ספרו "מסילת ישרים", חיבור שנמצא בכל ספרייה תורנית עד היום.
100 שנה לאחר הולדתו של רמח"ל נולד בטריאסטה שד"ל, איש אשכולות שעסק בפילוסופיה, שירה ופרשנות המקרא ונחשב לאחד מאבות תנועת ההשכלה היהודית. הגותו של שד"ל שילבה בין רציונליות וחתירה לאמת לבין רומנטיקה והשקפות דתיות ולאומיות. בניגוד לרמח"ל, הוא סלד מעיסוק בקבלה ובמיסטיקה. ספריו זכו לתפוצה אדירה, ויש אומרים כי הוא סימן את הדרך למבשרי דור התחייה.

1870 | חירות, שוויון, אחווה

72 שנה חלפו מאז כבש נפוליאון את צפון איטליה והכריז כי היהודים הם אזרחים מן המניין ועד שתהליך האמנסיפציה הושלם במלואו והיהודים יצאו מהגטאות והחלו לתפוס את מקומם כאזרחים איטלקים לכל דבר ועניין.
אלא שחסידי דת האמנסיפציה, שהעמידו "אלוהים" משלהם – רעיון אחדות האומה – חששו כי היהודים הבדלנים ייצרו "אומה בתוך אומה". אשר על כן נהגו כלפי היהודים באותו זמן לפי העיקרון שהתקבל כבר בימיה של המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18: "יש למנוע כל זכות מן היהודים כאומה, ולהעניק להם את כל הזכויות כיחידים".
האמנסיפציה האיטלקית הצליחה מעל ומעבר למשוער. יהודי איטליה השתלבו במדינה החדשה באופן חסר תקדים. במסגרת זו נפתחה בפניהם גם הדרך לקריירות בשירות הדיפלומטי, במנגנון שירות המדינה ובצבא – דרך שהיתה סגורה בפני רוב היהודים בכל מקום אחר במערב. איטליה היתה המדינה הראשונה באירופה שמינתה שר מלחמה יהודי, ג'וזפה אוטולנגי, וראש ממשלה יהודי, לואיג'י לוצאטי. בשנים ההן נפוצו נישואי תערובת וההתבוללות גברה, עד כי התעורר החשש שהמיעוט היהודי באיטליה – כעשירית האחוז מכלל האוכלוסייה – פשוט ייעלם.


1922 | עליית הפשיזם

לא פעם במהלך ההיסטוריה, דווקא כשהיהודים ביקשו להשתלב בחברה הכללית, הגיע מישהו שהזכיר להם את מוצאם. במקרה של יהודי איטליה היה זה הרודן בניטו מוסוליני, "איל דוצ'ה", שעמד בראש המפלגה הפשיסטית שעלתה לשלטון באיטליה בשנת 1922.
מבחינת יחסו ליהודים, עידן מוסוליני מתחלק לשלוש תקופות.
התקופה הראשונה כונתה "תקופת ירח הדבש" ונמשכה כעשר שנים, עד 1932. בתקופה זו כובדו הזכויות האזרחיות והדתיות של המיעוט היהודי, ומוסוליני אף גינה בפומבי גזענות ואנטישמיות. מוסוליני אף קיים יחסים טובים עם מנהיגים ציונים ועודד את פעילות הפדרציה הציונית, הגם שהתנגד לבדלנות היהודית.
התקופה השנייה, "תקופת הזיקית", החלה ב-1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, והסתיימה בשנת 1938. בתקופה זו החל מוסוליני לפסוח על שתי הסעיפים: מחד גיסא פיזר הצהרות וחוקים לטובת היהודים, ומאידך גיסא נקט צעדים אנטישמיים לא-רשמיים והשמיע גילויי אהדה לאנטישמיות בגרמניה, שאליה הצטרף בהמשך כבעל-ברית.
התקופה השלישית, "תקופת הפרצוף האמיתי", החלה ב-1938, אז פורסמו חוקי הגזע נגד היהודים. מוסוליני שרף את הגשרים עם המערב, התחייב לציר רומא-ברלין ופתח במתקפה עיתונאית אנטישמית חסרת תקדים, שהופנתה בגלוי נגד יהדות איטליה כולה.

1943 | דם, גזע ודמעות

"אני מאמין באמת ובתמים שאילו היה בידי סמרטוט יבש, הייתי מאושר" (הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי מתאר יום עבודה שגרתי בקור המקפיא של אושוויץ)

אם היו שואלים יהודי באירופה בשנת 1938, עת נקבעו חוקי הגזע באיטליה, באיזו מדינה הוא מעדיף לחיות, סביר להניח שארץ המגף היתה בתחתית הרשימה. אלא שבדומה למשפט הידוע של קארל מרקס, שאמר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה – היה זה דווקא השלטון הפשיסטי ש"שמר" על יהודי איטליה.
הסיבה לכך היתה פוליטית. מוסוליני ביקש להצטייר בעיני אזרחי איטליה כמנהיג עצמאי, ועל כן מנע מהנאצים להשית את "הפתרון הסופי" על האזרחים שחיו תחת שלטונו – גם אם מדובר ב"אזרחים סוג ב'".
בשנת 1943 הודח מוסוליני מראשות הממשלה ובמקומו מונה המרשל פייטרו באדוליו, שחתם מיד על הסכם שביתת נשק עם בנות-הברית. לכאורה, רווח והצלה ליהודים, אלא שכידוע, גורל הוא לא פעם עניין של גיאוגרפיה: רוב אזרחי איטליה היהודים התגוררו בצפון המדינה, באזור שהיה בשליטה נאצית. מבין 44,500 יהודים שחיו באיטליה לפני מלחמת העולם השנייה, לפחות 7,682 נספו בשואה.
יהדות איטליה הוכתה מכה קשה: אלפים איבדו את קהילתם, סדר החיים היהודיים שובש ורבים מאלו שנותרו במדינה היו שבורים בגופם וברוחם. אחד מהם, הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, שמצוטט לעיל, חיבר את הספר "הזהו אדם", שנחשב לאחד התיאורים המצמררים והריאליסטיים ביותר של השואה. לוי נפל אל מותו ממרפסת ביתו בשנת 1987. הסברה הרווחת היא שהתאבד.

2014 | בתחילת המאה ה-21

איטליה זוכרת את יהודיה. ב-2008, למשל, נערכו כחמישה כנסים אקדמיים שעסקו בחוקי הגזע באיטליה, במלאות 70 שנה להכרזתם. במדינה אף הוקמו אתרים להנצחת השואה, ומתקיימות בה עצרות לזכר שואת יהודי איטליה. סוגיית היהודים כלולה בתוכניות הלימודים של בתי-הספר הממלכתיים.
נכון ל-2014 מתקיימות באיטליה 21 קהילות יהודיות המונות 35 אלף נפש. בתי-הכנסת העתיקים נמצאים בשלבים שונים של שיפוץ. היהודים חברים ב"איגוד הקהילות היהודיות של איטליה", המייצג אותם מול הממשל. רוב היהודים באיטליה הם מהגרים ובני מהגרים, ורובם חיים בשתי קהילות עיקריות, ברומא ובמילאנו. ברחבי איטליה ניתן למצוא אתרים רבים למורשת יהודית, וביניהם מוזיאונים, בתי-כנסת, שכונות יהודיות עתיקות, אתרים ארכיאולוגיים ועוד.
בישראל חיים כ-10,000 יהודים יוצאי איטליה. כ-3,000 מהם מאורגנים במסגרת "ארגון יוצאי איטליה", המוציא לאור ביטאון בשפה האיטלקית. חברי הארגון נפגשים באירועים מרכזיים בבית-הכנסת האיטלקי היפהפה שבירושלים, שם נערכות התפילות בנוסח הייחודי של הקהילה.
פנו
FANO, DA FANO, DAFANO

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

פנו הוא שמה של עיירה על חוף הים האדריאטי של איטליה, היישוב היהודי במקום הזה מתועד החל עם תחילתה של המאה ה-14.

דה פנו ודהפנו הם גרסאות של השם פנו והפירוש שלהן "מפנו".

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי פנו כוללים את המקובל ופרשן התלמוד האיטלקי מנחם עזריה פנו (1620-1548), וחבר הפרלמנט וסנטור האיטלקי אנריקו פנו (1899-1833).