חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 3
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי חמיאלניק

חמיאלניק (Chmielnik) עיר במחוז קילצה, פולין.

 

במאה ה-17 חמיאלניק הייתה מרכז של האנטי-טריניטריזם, שגורזו ממנה אחרי 1661. יש שחושבים ששרידי השפעתם בחמיאלניק ובסביבתה הובילו ליחס טוב יותר ליהודים בקרב האוכלוסייה המקומית עד סוף המאה ה-18. היהודים מוזכרים לראשונה בחמיאלניק ב-1565, כשהיה שם רובע יהודי ובית קברות. בשנת 1638 הוקם בית כנסת מפואר. במסגרת מועצת הקרקעות, קהילת חמיאלניק נכללה בפרובינציה של פולניה הקטנה.

ב-1655 כ-150 יהודים נטבחו על ידי הצבא של סטפן צ'רניצקי באשמת סיוע לצבא הפולשים השוודי. לקראת סוף המאה ה-17 ובמאה ה-18 קהילת חמיאלניק שוקמה בהדרגה, למרות שבסוף התקופה הקהילה הייתה במצוקה כלכלית קשה וצברה חובות באלפי זלוטי. בתקופה זו כיהנו בחמיאלניק מספר רבנים יהודים ידועים, ביניהם יצחק יאיר פרנקל תאומים ויוסף הלוי אטינגר. בתקופה זו היהודים עסקו בעיקר בענפי החיטה ובמסחר בעץ. חלקם סחרו בירידים בפולין, במיוחד בענף הטקסטיל. בשנת 1765 חיו בחמיאלניק 1,445 יהודים, ביניהם היו 33 בעלי מלאכה ו-10 סוחרים.

בסוף המאה ה-18 החסידות חדרה לקהילה. אברהם דוד אורבך, שכיהן כאב בית הדין, היא בין מפיציה.

ראשוני החסידים בצפת היו מחמיאלניק.

מהמחצית השנייה של המאה ה-19 חסידות לובלין הייתה הגורם הדומיננטי בקהילה, למרות המחלוקות החריפות עם חסידי שושלות החסידות האחרות. בתקופה זו נוסדה בחמיאלניק ישיבה.

בעקבות שריפה שפרצה ב-1876 נגרם נזק רב לרכוש יהודי, אך בשנת 1880 המצב הכלכלי חזר לקדמותו. מספר יהודים הקימו תעשיות טקסטיל ופיתחו שוק למוצרי כפר ארוגים. בשנת 1897 האוכלוסייה היהודית מנתה 5,560 איש (מתוך 6,880 תושבים), 554 מהם עסקו במסחר ובכספים, ו-4 יהודים היו רופאים. הקהילה תמכה בכארבעים משפחות שהיו זקוקות לסעד. ב-1910 היו 6,452 יהודים (מתוך 8,073). במהלך מלחמת העולם הראשונה יהודים רבים נמלטו מחמיאלניק. וב-1921 האוכלוסייה היהודית מנתה 5,908 אנשים.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בחמיאלניק כ-10,000 יהודים, שהיוו 80% מאוכלוסיית העיר.

 

תקופת השואה

בחודשי המלחמה הראשונים נמלטו מאות צעירים משטחי פולין שכבשו הגרמנים אל שטחי ברית המועצות. בתחילת 1940 הגיע לחמיאלניק מרדכי אנילביץ, מראשי המחתרת בוורשה, כדי לסייע בארגון המחתרת במקום. אך בגלל מחסור בנשק המחתרת יכלה רק להביע התנגדות פסיבית. בשל כך נרצחו רבים, ביניהם יו"ר ה"יודנראט" שמואל זלצמן. במשך 1941-1940 כ-2,000 יהודים שגורשו מערים ועיירות סמוכים ומאזורים מרוחקים יותר של פלוק וצ'חנוב הגיעו לחמיאלניק. באפריל 1941 הוקם בעיר גטו שגרם להחמרה דרמטית במצב האוכלוסייה שהלכה ופחתה בשל רעב ומגפות. מה-12 בדצמבר 1941, הוצא צו המכריז שמי שנתפס כשהוא נמלט מהגטו יוצא להורג ויהודים רבים נורו בשל הברחת מזון לגטו. ב-1 באוקטובר 1942 נשלחו כ-1,000 צעירים וצעירות מהגטו למחנות עבודה בסקארז'יסקו-קאמיינה. רבים לא עמדו בתנאים הקשים ששררו שם, ואחרים הועברו למחנה עבודה (האסאק) בצ'נסטוחוב, ולמחנות בגרמניה. כמה ימים אחר כך נערכה אקציה בעיר. הגרמנים שלחו כ-8,000 יהודים למחנה ההשמדה בטרבלינקה. רק מעטים מהם שרדו.

ב-3 באוקטובר 1942 1,000 יהודים משיידלו ו-270 מדרוגניה הובאו לחמיאלניק. לאחר 3 ימים יחידת משטרה מיוחדת של גרמנים ואוקראים מקיילצה ניהלו את ה"אקציה" שבה 8,000 יהודים נשלחו למחנה המוות טרבלינקה. ב-5 בנובמבר 1942 נעשה "משלוח" שני. אלה שנותרו, מודעים לגורלם של אלו שנשלחו למחנות, נמלטו ליערות או חיפשו מחסה בתוך הגנו. רק מעטים מהם נתרו בחיים בעת השחרור בינואר 1945 על ידי הרוסים. אלה שעזבו את חמיאלניק בתחילת המלחמה והצטרפו לצבא ברית המועצות או הצבא הפולני נשארו בחיים. כמה מהם הגיעו לדרגות קצונה ועיטורי קרבות גבוהים, כמו הסרן משה קוואסנייבסקי, שצנח באזור חמיאלניק כדי לארגן קבוצות גרילה, ונחום מאלי שפיקד על צוות טנק.

 

התקופה אחרי המלחמה

מספר ניצולים יהודים ניסו להשתקע בחמיאלניק לאחר המלחמה, אך לא השתקעו בה בשל גילויי האיבה של הפולנים המקומיים. 14 היהודים שנותרו עזבו ביולי 1946, אחרי הפוגרום בקיילצה שבו נרצחו 4 יהודים מחמיאלניק. ארגונים של יוצאי העיר פועלים בישראל, ארצות הברית, קנדה, ארגנטינה, צרפת, ברזיל ואנגליה.

בשנת 1960 יצא לאור ספר זיכרון (בעברית וביידיש) לקהילת חמיאלניק.

 

המאה ה-21

משנת 2003 מתקיים בחמיאלניק פסטיבל לתרבות יהודית, ביוזמה מקומית. בשנת 2006, פורסם ספר על ההיסטוריה היהודית של העיר, פרי עטו של תושב מקומי. בנוסף, העירייה דואגת  לשיקום בית העלמין היהודי. ב-2008 בעזרתו של "הארגון התרבותי של חמיאלניק" ומשפחת קאליש מיוצאי חמיאלניק המתגוררת  בחיפה, הוקמה אנדרטה שנבנתה מהמצבות המנותצות שנמצאו במקום. אחת ממסעדות העיירה משחזרת את המסעדה היהודית שפעלה בעיירה היהודית ומגישה אוכל יהודי מקורי. על התפריט מודפסת בקצרה ההיסטוריה היהודית של העיר.

 

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
261098
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

מרק קופיטמן (1929-2011) מלחין.

נולד בפודולסק, בריה"מ, ולמד בו-זמנית במכללה למוסיקה (השלים מסלול של לימודי נגינה בפסנתר ב-1950) ובמכון לרפואה (קיבל תואר דוקטור לרפואה ב-1952) בצ'רנובסקי. קופיטמן המשיך את לימודיו באקדמיה למוסיקה של לבוב ובקונסרבטוריון של מוסקבה (קומפוזיציה למד אצל סימיון בוגאטירב) ב-1958 קיבל תואר דוקטור במוסיקולוגיה. הצלחה ראשונה נחל בזכות הסימפוניה בפה מינור (1954). עד שהגיע לישראל ב-1972 לימד באקדמיות למוסיקה של אלמה אטא, קישינב, לנינגרד ומוסקבה. מאז הוא מלמד באקדמיה למוסיקה ומחול על שם רובין בירושלים.
יצירותיו כוללות שש נעימות מולדביות לתזמורת (1964); קאזה מארה, אופרה (1966); קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת סימפונית (1971); קינה לחליל (1973); יום זיכרון, קנטטה למצו-סופרן ולחמישה כלי-נגינה (1975); קנטוס I לשלושה אבובים (1979); קנטוס II לשלושה אבובים (1979); קול הזיכרונות לקול ולתזמורת סימפונית (1981; פרס קוסוביצקי); קדיש לצ'לו ולתזמורת כלי-קשת (1982); תמונות מחייו של זיסקינד פון טרימברג, אופרה (1982/83); קנטוס III לקלרנית בס ולתזמורת (1984); קנטוס IV לכינור (1986); וקנטוס V לוויולה ולתזמורת סימפונית (1990). קופיטמן מתגורר בירושלים.
מראה ממערב של בית הכנסת בחמיאלניק,
מחוז קילצה, פולין 1929 בקירוב.
בית הכנסת מן המאה ה-18 והוא בעל מבנה
מוארך עם גג משופע.
צילום: ש. זייצ'יק.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
עזבון לאה סנדל, ישראל)
הקימורים מעל עמודי התווך בבית הכנסת בחמלניק,
מחוז קילץ, פולין.
בית הכנסת נבנה במאה ה-18, מבנה אבן ריבועי מוארך,
עם גג משופע.
צלם: ש' זייצ'יק.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף זייצ'יק)
פנים בית הכנסת מן המאה ה-18 בחמילניק,
מחוז קילצה, פולין המאה ה-20
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
אוסף זייצ'יק)

מרקובה

Markowa

כפר בנפת לנצוט ( Łańcut) במחוז פודקרפאטי, פולין.

הכפר הוקם על ידי המלך הפולני קאזימיר הגדול בשנים 1349-1340 לאחר ששטחי הנסיכות האליץ'-וולדימיר סופחו למלכות פולין. הכפר יושב על ידי מתיישבים מסאקסוניה התחתית ושלזיה התחתית. גל מתיישבים נוסף הובא למקום בשנת 1571. בשנת, לאחר חלוקת פולין הראשונה בין המעצמות השכנות, מרקובה נכללה בשטח שסופח לאימפריה האוסטרית וכונה בשם גאליציה. בתום מלחמת העולם הראשונה וכינונה של פולין העצמאית ב-1918, מרקובה נכללה בגבולות פולין. בין שתי מלחמות העולם המועצה המקומית מנתה כ- 4,500 תושבים.

הקהילה היהודית

היהודים התחילו להתיישב במרקובה לקראת סוף המאה ה-19. בשנת 1885 התגוררו במקום 25 יהודים.

במפקד האוכלוסין של 1921 נמנו בכפר 126 יהודים (30 משפחות) מתוך 4,227 של כלל התושבים (2,98%). כל היהודים במרקובה, פרט לשתי משפחות שהיו איכרים, עסקו במסחר זעיר, ברוכלות ובמלאכה. היהודים של מרקובה קיבלו את שרותי הדת מקהילת לנצוט.

 

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. הגרמנים כבשו את מרקובה ב-9 בספטמבר. ב-17 בספטמבר 1939 ברה"מ פלשה לפולין וכבשה את מזרח פולין. בגלל הקירבה של הגבול בין אזור הכיבוש הגרמני לאזור הכיבוש הסובייטי, ב-22 בספטמבר 1939 הגרמנים ניסו לגרש את היהודים מאזור ז'שוב לעבר שטח שנכבש על ידי הסובייטים, מזרחית לנהר הבוג. חלק מהיהודים עברו לשטח הכיבוש הסובייטי אך חלק מהיהודים נשאר במקום. לא הוקם גטו במרקובה. היהודים הוכרחו לעבוד בעבודות כפייה, לענוד על השרוול סרט עם מגן דוד, רכושם הוחרם והוטלו עליהם תשלומי כופר וקנסות.

ב-26 באוקטובר האזור סופח לגנרלגוברנמון של קרקוב. השטח חולק מחדש, מרקובה נכללה בנפת ירוסלאב (Jarosław). במרקובה הוקמה תחנת "משטרה כחולה" פולנית בפיקודו של קונסטנטי קינדלר (Konstanty Kindler), בן המיעוט הגרמני ("פולקסדויטשה") שמוצאו בפולין גדול. בשנים 1944-1941 פיקד על המשטרה סגן איילרט דיקן (Eilert Dieken). עד שנת 1942 הגרמנים רצחו במרקובה שבעה יהודים. הם נקברו בחצר ביתו של בני משפחת מילר.

לקראת מבצע "ריינהרד" לחיסול יהודי דרום פולין, יהודי מרקובה חוייבו עד 30 באפריל 1942 להרשם לקבלת תעודות זהות. בתחילת אוגוסט 1942 היהודים של נפת ירוסלאב רוכזו במחנה המעבר בפלקיניה (Pełkinie) ומשם נשלחו אל מחנה המוות בלז'ץ. חלק מהיהודים מהמחנה בפלקיניה נרצחו עוד קודם לכן ביער וולקה פלקינסקה (Wólka Pełkińska).

באוגוסט 1942 פורסם צוו אשר אסר על היהודים להתגורר במרקובה חייב אותם להתייצב בנקודת איסוף לקראת גירוש. התייצבו רק 8-6 איש, בעיקר זקנים וחולים. אותם שלחו על עגלה אחת בלבד לגטו לנצוט. יתר היהודים החליטו להסתתר בעזרת האוכלוסייה המקומית או ביערות הסביבה. הז'נדרמריה הגרמנית והמשטרה המקומית ערכו מצוד אחר המסתתרים.

עד דצמבר 1942 נמצאו ונרצחו כעשרים יהודים. חלקם נרצחו ע"י קונסטנטי קינדלר בעצמו. מסתתרת אחת מתה משום שלא יכלה למצוא מספיק מזון, יהודי אחד הסגיר את עצמו  למשטרה משום שהגיעה לאפיסת כוחות ולא יכול היה להמשיך להסתתר.  בבוקר ביום ראשון ה-13 בדצמבר 1942, ראש הכפר הכריז בככר שבחזית הכנסייה שביום זה יערך מצוד אחרי היהודים המסתתרים. יש אומרים שהוא עשה את זה כדי להזהיר את האיכרים שיסתירו את היהודים טוב יותר. במצוד לקחו חלק כ-26 פולנים מקומיים. ביום הזה נמצאו 25 יהודים. (יעקב איינהורן בעדותו לאחר המלחמה מוסר מספר של 17 יהודים נתפסים). למחרת ב-14 בדצמבר הגיעו ז'נדרמים גרמנים מלנצוט ורצחו את היהודים שנתפסו וקברו אותם ב"תעלה" ששמשה לקבורת חיות מתות. אחד מהנרצחים היה ישראל טוהים (Tohym).

בסוף 1942 בני הזוג הפולנים יוזף וויקטוריה אולם  Józef Wiktoria  Ulm ממרקובה הסתירו 8 יהודים. שוטר ב"משטרה הכחולה" מלנצוט בשם ולודומייז' לש (  ) הלשין עליהם. בבוקר ב-24 במרץ 1944 הגיעו לביתם של בני הזוג אולם חמישה ז'נדרמים פולנים בפיקודו של סגן איילרט דיקן ביחד עם מספר שוטרים פולנים. ראשית הם רצחו את היהודים ואחר כך את בני הזוג אולם (ויקטוריה הייתה בהריון בחודש שביעי) ובסוף את ששת ילדיהם. יחד עם זאת, בכפר מרקובה הצליחו להסתתר ולהנצל 17 יהודים.   

 

לאחר השואה

הכפר מרקובה שוחרר על ידי הצבא הסובייטי ב-27 ביולי 1944. בשנת 1947 הוצאו מקברי האחים בסביבות מרקובה שרידים של 49 יהודים שנרצחו על ידי הנאצים: 34 שרידי יהודים נמצאו בקבר אחים ב"תעלה" במרקובה, 8 גופות נמצאו על יד ביתם של בני הזוג אולם , 7 גופות נמצאו בקבר בחצר ביתו של בני משפחת מילר. שרידי היהודים נקברו מחדש באתר הקבורה של קורבנות הנאצים ביאגילה-ניחציאלקי (Jagielle–Niechciałki) אשר סמוך לפשבורסק (Przeworsk).

תשעה תושבי הפולנים ממרקובה אשר הצילו יהודים הוכרזו ע"י יד ושם "חסידי אומות העולם".

ב-17 במרץ 2016  הוקם במרקובה מוזיאון ע"ש משפחת אולם לתיעוד תושבים פולנים שהצילו יהודים בזמן השואה. ליד המוזיאון הוקמה חורשת הזכרון ובה לוחיות עם שמות הפולנים חסידי אומות העולם ושל המקומות שבהם הצילו יהודים - כ-1,500 ישובים. במרכז החורשה הוצבה אנדרטה לזכרה של משפחת אולם. האנדרטה נחנכה ב-19 באוקטובר 2018 בהשתתפות חסידי אומות העולם מפולין. על האנדרטה נרשם: "בהצלת חיי אחרים הקריבו את עצמם יוזף, וויקטוריה וילדיהם סטסיה, באסיה, ולדזיו, פראנוש, אנטוש ומאריסה, כאשר סתירו שמונה אחים בכורים באמונתם, יהודים ממשפחות שאללוב (כינוי לשאול גולדברג-מ.) וגולדברג, ונרצחו ביחד איתם במרקובה ב-23 במרץ 1944 בידי הז'נדרמים הגרמנים. שהקורבן שלהם יהווה קריאה לכבד ולאהוב כל אדם; הם היו בנים ובנות של הארץ הזאת ונשארים בלבנו. קהילת מרקובה, 23 מרץ 2004".

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי חמיאלניק

חמיאלניק (Chmielnik) עיר במחוז קילצה, פולין.

 

במאה ה-17 חמיאלניק הייתה מרכז של האנטי-טריניטריזם, שגורזו ממנה אחרי 1661. יש שחושבים ששרידי השפעתם בחמיאלניק ובסביבתה הובילו ליחס טוב יותר ליהודים בקרב האוכלוסייה המקומית עד סוף המאה ה-18. היהודים מוזכרים לראשונה בחמיאלניק ב-1565, כשהיה שם רובע יהודי ובית קברות. בשנת 1638 הוקם בית כנסת מפואר. במסגרת מועצת הקרקעות, קהילת חמיאלניק נכללה בפרובינציה של פולניה הקטנה.

ב-1655 כ-150 יהודים נטבחו על ידי הצבא של סטפן צ'רניצקי באשמת סיוע לצבא הפולשים השוודי. לקראת סוף המאה ה-17 ובמאה ה-18 קהילת חמיאלניק שוקמה בהדרגה, למרות שבסוף התקופה הקהילה הייתה במצוקה כלכלית קשה וצברה חובות באלפי זלוטי. בתקופה זו כיהנו בחמיאלניק מספר רבנים יהודים ידועים, ביניהם יצחק יאיר פרנקל תאומים ויוסף הלוי אטינגר. בתקופה זו היהודים עסקו בעיקר בענפי החיטה ובמסחר בעץ. חלקם סחרו בירידים בפולין, במיוחד בענף הטקסטיל. בשנת 1765 חיו בחמיאלניק 1,445 יהודים, ביניהם היו 33 בעלי מלאכה ו-10 סוחרים.

בסוף המאה ה-18 החסידות חדרה לקהילה. אברהם דוד אורבך, שכיהן כאב בית הדין, היא בין מפיציה.

ראשוני החסידים בצפת היו מחמיאלניק.

מהמחצית השנייה של המאה ה-19 חסידות לובלין הייתה הגורם הדומיננטי בקהילה, למרות המחלוקות החריפות עם חסידי שושלות החסידות האחרות. בתקופה זו נוסדה בחמיאלניק ישיבה.

בעקבות שריפה שפרצה ב-1876 נגרם נזק רב לרכוש יהודי, אך בשנת 1880 המצב הכלכלי חזר לקדמותו. מספר יהודים הקימו תעשיות טקסטיל ופיתחו שוק למוצרי כפר ארוגים. בשנת 1897 האוכלוסייה היהודית מנתה 5,560 איש (מתוך 6,880 תושבים), 554 מהם עסקו במסחר ובכספים, ו-4 יהודים היו רופאים. הקהילה תמכה בכארבעים משפחות שהיו זקוקות לסעד. ב-1910 היו 6,452 יהודים (מתוך 8,073). במהלך מלחמת העולם הראשונה יהודים רבים נמלטו מחמיאלניק. וב-1921 האוכלוסייה היהודית מנתה 5,908 אנשים.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בחמיאלניק כ-10,000 יהודים, שהיוו 80% מאוכלוסיית העיר.

 

תקופת השואה

בחודשי המלחמה הראשונים נמלטו מאות צעירים משטחי פולין שכבשו הגרמנים אל שטחי ברית המועצות. בתחילת 1940 הגיע לחמיאלניק מרדכי אנילביץ, מראשי המחתרת בוורשה, כדי לסייע בארגון המחתרת במקום. אך בגלל מחסור בנשק המחתרת יכלה רק להביע התנגדות פסיבית. בשל כך נרצחו רבים, ביניהם יו"ר ה"יודנראט" שמואל זלצמן. במשך 1941-1940 כ-2,000 יהודים שגורשו מערים ועיירות סמוכים ומאזורים מרוחקים יותר של פלוק וצ'חנוב הגיעו לחמיאלניק. באפריל 1941 הוקם בעיר גטו שגרם להחמרה דרמטית במצב האוכלוסייה שהלכה ופחתה בשל רעב ומגפות. מה-12 בדצמבר 1941, הוצא צו המכריז שמי שנתפס כשהוא נמלט מהגטו יוצא להורג ויהודים רבים נורו בשל הברחת מזון לגטו. ב-1 באוקטובר 1942 נשלחו כ-1,000 צעירים וצעירות מהגטו למחנות עבודה בסקארז'יסקו-קאמיינה. רבים לא עמדו בתנאים הקשים ששררו שם, ואחרים הועברו למחנה עבודה (האסאק) בצ'נסטוחוב, ולמחנות בגרמניה. כמה ימים אחר כך נערכה אקציה בעיר. הגרמנים שלחו כ-8,000 יהודים למחנה ההשמדה בטרבלינקה. רק מעטים מהם שרדו.

ב-3 באוקטובר 1942 1,000 יהודים משיידלו ו-270 מדרוגניה הובאו לחמיאלניק. לאחר 3 ימים יחידת משטרה מיוחדת של גרמנים ואוקראים מקיילצה ניהלו את ה"אקציה" שבה 8,000 יהודים נשלחו למחנה המוות טרבלינקה. ב-5 בנובמבר 1942 נעשה "משלוח" שני. אלה שנותרו, מודעים לגורלם של אלו שנשלחו למחנות, נמלטו ליערות או חיפשו מחסה בתוך הגנו. רק מעטים מהם נתרו בחיים בעת השחרור בינואר 1945 על ידי הרוסים. אלה שעזבו את חמיאלניק בתחילת המלחמה והצטרפו לצבא ברית המועצות או הצבא הפולני נשארו בחיים. כמה מהם הגיעו לדרגות קצונה ועיטורי קרבות גבוהים, כמו הסרן משה קוואסנייבסקי, שצנח באזור חמיאלניק כדי לארגן קבוצות גרילה, ונחום מאלי שפיקד על צוות טנק.

 

התקופה אחרי המלחמה

מספר ניצולים יהודים ניסו להשתקע בחמיאלניק לאחר המלחמה, אך לא השתקעו בה בשל גילויי האיבה של הפולנים המקומיים. 14 היהודים שנותרו עזבו ביולי 1946, אחרי הפוגרום בקיילצה שבו נרצחו 4 יהודים מחמיאלניק. ארגונים של יוצאי העיר פועלים בישראל, ארצות הברית, קנדה, ארגנטינה, צרפת, ברזיל ואנגליה.

בשנת 1960 יצא לאור ספר זיכרון (בעברית וביידיש) לקהילת חמיאלניק.

 

המאה ה-21

משנת 2003 מתקיים בחמיאלניק פסטיבל לתרבות יהודית, ביוזמה מקומית. בשנת 2006, פורסם ספר על ההיסטוריה היהודית של העיר, פרי עטו של תושב מקומי. בנוסף, העירייה דואגת  לשיקום בית העלמין היהודי. ב-2008 בעזרתו של "הארגון התרבותי של חמיאלניק" ומשפחת קאליש מיוצאי חמיאלניק המתגוררת  בחיפה, הוקמה אנדרטה שנבנתה מהמצבות המנותצות שנמצאו במקום. אחת ממסעדות העיירה משחזרת את המסעדה היהודית שפעלה בעיירה היהודית ומגישה אוכל יהודי מקורי. על התפריט מודפסת בקצרה ההיסטוריה היהודית של העיר.

 

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מרק קופיטמן

מרק קופיטמן (1929-2011) מלחין.

נולד בפודולסק, בריה"מ, ולמד בו-זמנית במכללה למוסיקה (השלים מסלול של לימודי נגינה בפסנתר ב-1950) ובמכון לרפואה (קיבל תואר דוקטור לרפואה ב-1952) בצ'רנובסקי. קופיטמן המשיך את לימודיו באקדמיה למוסיקה של לבוב ובקונסרבטוריון של מוסקבה (קומפוזיציה למד אצל סימיון בוגאטירב) ב-1958 קיבל תואר דוקטור במוסיקולוגיה. הצלחה ראשונה נחל בזכות הסימפוניה בפה מינור (1954). עד שהגיע לישראל ב-1972 לימד באקדמיות למוסיקה של אלמה אטא, קישינב, לנינגרד ומוסקבה. מאז הוא מלמד באקדמיה למוסיקה ומחול על שם רובין בירושלים.
יצירותיו כוללות שש נעימות מולדביות לתזמורת (1964); קאזה מארה, אופרה (1966); קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת סימפונית (1971); קינה לחליל (1973); יום זיכרון, קנטטה למצו-סופרן ולחמישה כלי-נגינה (1975); קנטוס I לשלושה אבובים (1979); קנטוס II לשלושה אבובים (1979); קול הזיכרונות לקול ולתזמורת סימפונית (1981; פרס קוסוביצקי); קדיש לצ'לו ולתזמורת כלי-קשת (1982); תמונות מחייו של זיסקינד פון טרימברג, אופרה (1982/83); קנטוס III לקלרנית בס ולתזמורת (1984); קנטוס IV לכינור (1986); וקנטוס V לוויולה ולתזמורת סימפונית (1990). קופיטמן מתגורר בירושלים.
מראה ממערב של בית הכנסת בכמיאלניק, פולין, 1929 בקירוב
מראה ממערב של בית הכנסת בחמיאלניק,
מחוז קילצה, פולין 1929 בקירוב.
בית הכנסת מן המאה ה-18 והוא בעל מבנה
מוארך עם גג משופע.
צילום: ש. זייצ'יק.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
עזבון לאה סנדל, ישראל)
הקימורים מעל עמודי התווך בבית הכנסת בחמלניק, מחוז קילץ, פולין שנות 1930
הקימורים מעל עמודי התווך בבית הכנסת בחמלניק,
מחוז קילץ, פולין.
בית הכנסת נבנה במאה ה-18, מבנה אבן ריבועי מוארך,
עם גג משופע.
צלם: ש' זייצ'יק.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף זייצ'יק)
פנים בית הכנסת מן המאה ה-18 בחמילניק, מחוז קילצה, פולין המאה ה-20
פנים בית הכנסת מן המאה ה-18 בחמילניק,
מחוז קילצה, פולין המאה ה-20
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
אוסף זייצ'יק)

מרקובה

מרקובה

Markowa

כפר בנפת לנצוט ( Łańcut) במחוז פודקרפאטי, פולין.

הכפר הוקם על ידי המלך הפולני קאזימיר הגדול בשנים 1349-1340 לאחר ששטחי הנסיכות האליץ'-וולדימיר סופחו למלכות פולין. הכפר יושב על ידי מתיישבים מסאקסוניה התחתית ושלזיה התחתית. גל מתיישבים נוסף הובא למקום בשנת 1571. בשנת, לאחר חלוקת פולין הראשונה בין המעצמות השכנות, מרקובה נכללה בשטח שסופח לאימפריה האוסטרית וכונה בשם גאליציה. בתום מלחמת העולם הראשונה וכינונה של פולין העצמאית ב-1918, מרקובה נכללה בגבולות פולין. בין שתי מלחמות העולם המועצה המקומית מנתה כ- 4,500 תושבים.

הקהילה היהודית

היהודים התחילו להתיישב במרקובה לקראת סוף המאה ה-19. בשנת 1885 התגוררו במקום 25 יהודים.

במפקד האוכלוסין של 1921 נמנו בכפר 126 יהודים (30 משפחות) מתוך 4,227 של כלל התושבים (2,98%). כל היהודים במרקובה, פרט לשתי משפחות שהיו איכרים, עסקו במסחר זעיר, ברוכלות ובמלאכה. היהודים של מרקובה קיבלו את שרותי הדת מקהילת לנצוט.

 

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. הגרמנים כבשו את מרקובה ב-9 בספטמבר. ב-17 בספטמבר 1939 ברה"מ פלשה לפולין וכבשה את מזרח פולין. בגלל הקירבה של הגבול בין אזור הכיבוש הגרמני לאזור הכיבוש הסובייטי, ב-22 בספטמבר 1939 הגרמנים ניסו לגרש את היהודים מאזור ז'שוב לעבר שטח שנכבש על ידי הסובייטים, מזרחית לנהר הבוג. חלק מהיהודים עברו לשטח הכיבוש הסובייטי אך חלק מהיהודים נשאר במקום. לא הוקם גטו במרקובה. היהודים הוכרחו לעבוד בעבודות כפייה, לענוד על השרוול סרט עם מגן דוד, רכושם הוחרם והוטלו עליהם תשלומי כופר וקנסות.

ב-26 באוקטובר האזור סופח לגנרלגוברנמון של קרקוב. השטח חולק מחדש, מרקובה נכללה בנפת ירוסלאב (Jarosław). במרקובה הוקמה תחנת "משטרה כחולה" פולנית בפיקודו של קונסטנטי קינדלר (Konstanty Kindler), בן המיעוט הגרמני ("פולקסדויטשה") שמוצאו בפולין גדול. בשנים 1944-1941 פיקד על המשטרה סגן איילרט דיקן (Eilert Dieken). עד שנת 1942 הגרמנים רצחו במרקובה שבעה יהודים. הם נקברו בחצר ביתו של בני משפחת מילר.

לקראת מבצע "ריינהרד" לחיסול יהודי דרום פולין, יהודי מרקובה חוייבו עד 30 באפריל 1942 להרשם לקבלת תעודות זהות. בתחילת אוגוסט 1942 היהודים של נפת ירוסלאב רוכזו במחנה המעבר בפלקיניה (Pełkinie) ומשם נשלחו אל מחנה המוות בלז'ץ. חלק מהיהודים מהמחנה בפלקיניה נרצחו עוד קודם לכן ביער וולקה פלקינסקה (Wólka Pełkińska).

באוגוסט 1942 פורסם צוו אשר אסר על היהודים להתגורר במרקובה חייב אותם להתייצב בנקודת איסוף לקראת גירוש. התייצבו רק 8-6 איש, בעיקר זקנים וחולים. אותם שלחו על עגלה אחת בלבד לגטו לנצוט. יתר היהודים החליטו להסתתר בעזרת האוכלוסייה המקומית או ביערות הסביבה. הז'נדרמריה הגרמנית והמשטרה המקומית ערכו מצוד אחר המסתתרים.

עד דצמבר 1942 נמצאו ונרצחו כעשרים יהודים. חלקם נרצחו ע"י קונסטנטי קינדלר בעצמו. מסתתרת אחת מתה משום שלא יכלה למצוא מספיק מזון, יהודי אחד הסגיר את עצמו  למשטרה משום שהגיעה לאפיסת כוחות ולא יכול היה להמשיך להסתתר.  בבוקר ביום ראשון ה-13 בדצמבר 1942, ראש הכפר הכריז בככר שבחזית הכנסייה שביום זה יערך מצוד אחרי היהודים המסתתרים. יש אומרים שהוא עשה את זה כדי להזהיר את האיכרים שיסתירו את היהודים טוב יותר. במצוד לקחו חלק כ-26 פולנים מקומיים. ביום הזה נמצאו 25 יהודים. (יעקב איינהורן בעדותו לאחר המלחמה מוסר מספר של 17 יהודים נתפסים). למחרת ב-14 בדצמבר הגיעו ז'נדרמים גרמנים מלנצוט ורצחו את היהודים שנתפסו וקברו אותם ב"תעלה" ששמשה לקבורת חיות מתות. אחד מהנרצחים היה ישראל טוהים (Tohym).

בסוף 1942 בני הזוג הפולנים יוזף וויקטוריה אולם  Józef Wiktoria  Ulm ממרקובה הסתירו 8 יהודים. שוטר ב"משטרה הכחולה" מלנצוט בשם ולודומייז' לש (  ) הלשין עליהם. בבוקר ב-24 במרץ 1944 הגיעו לביתם של בני הזוג אולם חמישה ז'נדרמים פולנים בפיקודו של סגן איילרט דיקן ביחד עם מספר שוטרים פולנים. ראשית הם רצחו את היהודים ואחר כך את בני הזוג אולם (ויקטוריה הייתה בהריון בחודש שביעי) ובסוף את ששת ילדיהם. יחד עם זאת, בכפר מרקובה הצליחו להסתתר ולהנצל 17 יהודים.   

 

לאחר השואה

הכפר מרקובה שוחרר על ידי הצבא הסובייטי ב-27 ביולי 1944. בשנת 1947 הוצאו מקברי האחים בסביבות מרקובה שרידים של 49 יהודים שנרצחו על ידי הנאצים: 34 שרידי יהודים נמצאו בקבר אחים ב"תעלה" במרקובה, 8 גופות נמצאו על יד ביתם של בני הזוג אולם , 7 גופות נמצאו בקבר בחצר ביתו של בני משפחת מילר. שרידי היהודים נקברו מחדש באתר הקבורה של קורבנות הנאצים ביאגילה-ניחציאלקי (Jagielle–Niechciałki) אשר סמוך לפשבורסק (Przeworsk).

תשעה תושבי הפולנים ממרקובה אשר הצילו יהודים הוכרזו ע"י יד ושם "חסידי אומות העולם".

ב-17 במרץ 2016  הוקם במרקובה מוזיאון ע"ש משפחת אולם לתיעוד תושבים פולנים שהצילו יהודים בזמן השואה. ליד המוזיאון הוקמה חורשת הזכרון ובה לוחיות עם שמות הפולנים חסידי אומות העולם ושל המקומות שבהם הצילו יהודים - כ-1,500 ישובים. במרכז החורשה הוצבה אנדרטה לזכרה של משפחת אולם. האנדרטה נחנכה ב-19 באוקטובר 2018 בהשתתפות חסידי אומות העולם מפולין. על האנדרטה נרשם: "בהצלת חיי אחרים הקריבו את עצמם יוזף, וויקטוריה וילדיהם סטסיה, באסיה, ולדזיו, פראנוש, אנטוש ומאריסה, כאשר סתירו שמונה אחים בכורים באמונתם, יהודים ממשפחות שאללוב (כינוי לשאול גולדברג-מ.) וגולדברג, ונרצחו ביחד איתם במרקובה ב-23 במרץ 1944 בידי הז'נדרמים הגרמנים. שהקורבן שלהם יהווה קריאה לכבד ולאהוב כל אדם; הם היו בנים ובנות של הארץ הזאת ונשארים בלבנו. קהילת מרקובה, 23 מרץ 2004".