חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי אלטקירש

Altkirch

A commune in the Haut-Rhin department in Alsace, France. The town is traditionally regarded as the capital of Sundgau region.

The medieval Jewish community of Altkirch is documented in early 14th century, when the region was under Austrian rule. The community was attacked during the Armleder anti-Jewish persecutions of 1338-1339, and again during the anti-Jewsih massacres that followed the Black Death epidemic in 1348. The Jews still living in Altkirch in the second half of the 14th century were expelled from the town in around 1397/1398 by Duke Leopold IV of Austria. It seems that they then resettled in nearby Mulhouse or in Basel. 

The modern Jewish community was established in the early 19th century. Their number increased rapidly due to immigration from surrounding villages. In 1846 there were 300 Jews living in Altkirch. Their number increased to 320 in 1861, in 1910 there were 191 Jews and in 1936 the community numbered 116 members, a relatively large number in comparison with most of the other Jewish rural communities in Alsace during the 1930s.

The synagogue was inaugurated in 1837. Since 1844, Altkirch was the seat of a rabbinate that extended its authority also to the communities of Hagenbach, Hirsingen, Lümschweiler and Wittersdorf. The Jewish cemetery was opened in the 19th century. The community also opersted a mikve and a Jewish school.

The relations with the local population had periods of tension and hostility. Accusations of usury were quite common, but also anti-Jewish riots in 1822, and particularly during the Revolution of 1848, when Jewish homes were attacked and looted and the interior of the newly built synagogue devastated. The calm was restored only when the military intervened. Following a complaint by the Jewish community, the town community of Altkirch was sentenced to compensate the Jewish community.  

In the summer of 1940 Alsace was occupied by the Germans. All remaining Jews in Altkirch were deported to southern France between July and October 1940.. At least 14 Jews from Altkirch perished in the Holocaust: Adline Bickert (b. 1873), Andree Bloch (b.1888), Robert (Emmanuel) Brunschwig (b.1888), Charles Dreyfus (b1874), Harry Jacobsohn (b.1901), Jean Lazarus (b.1893), Juliette Leder (b.1894), Germaine Levy (b.1894), Oscar Levy (b.1884), Adrienne Loeb (b.1884), Gilbert Meyer (b.1927), Florine Picard (b.1869), Yvonne Picard (b.1909), Berthe Spira nee Dreyfus (b/1865).   

After the deportation of the Jewish residents in 1940 , the synagogue building was used as a cinema.

After World War II, several Jews returned to Altkirch. In 1953 there were about 150 Jews in the village. The synagogue was renewed, but used only occasionally. It is located at 6, rue de Ferrette, Altkirch. The cemetery is still in use and contains about 500 graves.

סוג מקום:
כפר
מספר פריט:
258693
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.

Alsace

A historical region in northeastern France on the Rhine River plain, bordering Germany and Switzerland. 

Hagenbach

A commune in the Haut-Rhin department in Alsace, France. Hagenbach was annexed by Germany between 1871-1918

The Jewish community of Hagenbach is documented since the 18th century.  In 1780, there were 67 Jews in Hagenbach; in 1825, they were 90, and their number reached a peak of 182 in 1849. During the second half of the 19th century most of the local Jews emigrated to larger cities. In 1861 there were 116 Jews in Hagenbach, their number declined to 37 in 1885 and to 7 in 1910. In the early 20th century the community ceased to exist – there were no Jews in Hagenbach in during the 1930s.

Wittersdorf 

A communes in the Haut-Rhin department in Alsace, France. Wittersdorf was annexed by Germany between 1871-1918

Wittersdorf was home to a small Jewish community during the 18th century and the first half of the 19th century. The local synagogue was opened in 1820. After 1840 the community of Wittersdorf belonged to the rabbinate of Altkirch.

In 1845 there were 75 Jews in Wittersdorf, about 10% of the entire local population. Their number declined to 35 in 1861 and already in 1870 no Jews lived any longer in the village. In 1870 the building of the synagogue was sold and turned into a residential building. The building still exists and it is located on rue Jean-Jacques-Henne.

Frœningen

In German: Fröningen 

A commune in the Haut-Rhin department in Alsace, France. Frœningen was annexed by Germany between 1871-1918

The Jewish community of a Froeningue is first documented during the second half of the 18th century when there were 30 Jewish families with about 150 individuals recorded in the village. The community opened a synagogue, a mikve, a school and a cemetery. The community belonged to the rabbinate of Altkirch.

However, the number of the local Jewish population decreased dramatically during the first half of the 19th century and in early 1860s the community ceased to exist. The synagogue was turned into a barn boasting an inscription with the date of 1869. It is located on rue de la Synagogue (“Synagogue street”). Of the old Jewish cemetery there are still a few graves on an area along the main road.

Luemschwiller 

In German: Lümschweiler

A commune in the Haut-Rhin department in Alsace, France. Luemschwiller  was annexed by Germany between 1871-1918

The first Jewish presence in Luemschwiller  is documented in the 16th century. They even had a synagogue and a school for their children. During the French Revolution the Jewish population of Luemschwiller  numbered 190 persons out of a total of 770 inhabitants. However, during the first half of the 19th century, the number of Jews in Luemschwiller decreased rapidly due to emigration to the larger cities. In 1850 there were 70 Jews out of 836 inhabitants and fifteen years later in 1865 their number dropped to 28 out of 722 inhabitants.

The community had a synagogue, a school, a mikve and a cemetery. The community belonged to the district rabbinate Altkirch. However, in the 1860s the community ceased to exist.

The Jewish cemetery containing about forty graves is located in a wooded area above the village.

Above the village, hidden in a wooded area, is the Jewish cemetery with around 30 to 40 gravestones, some of which are sunk deep into the ground.

Hirsingue 

In German: Hirsingen 

A commune in the Haut-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Hirsingue was annexed by Germany between 1871-1918.

Jewish settlement in Hirsingue is documented from the end of the 17th century. The 1784 general census of the Jewish population in Alsace recorded in Hirsingue 20 Jewish families with a total of 95 people. In 1846 there were 127 Jewish inhabitants in Hirsingue, after that year the Jewish population decreased continuously with 94 Jews recorded in 1861, about 80 in 1910 and only 28 in 1936.  

In 1848, during the unrest in Sundgau region - now part of Haut Rhin and Belfort, the homes of Jewish families in Hirsingen were looted and the old synagogue was partially destroyed. 

The synagogue was repaired and returned to function a few years later. A new synagogue was built during 1911-1912. It was inaugurated in 1913 by Rabbi Dr. Auscher from the nearby community of Altkirch. The Jews of Hirsingue belonged to the rabbinate of Altkirch. During the 19th century the community temporarily employed a teacher who, in addition to teaching the children religiously, also acted as a prayer leader and schochet. The Jews of Hirsingue used the Jewish cemetery of Altkirch.

After the German occupation of Alsace in 1940, the Jews of Hirsingue were deported to southern France, of them nine perished in the Holocaust:  Mathilde Cerf née Levy (b.1885), Justin Hubschwerlin (b.1915), Marguerite Meyer (b.1886), Rose Meyer (b.1874), Juliah Meyer née Schwob (b.1888), Henriette Picard (b.1886), Armand Schwob (b.1902), Alexandre Weill (b.1876), and Julie Weill née Meyer (b.1870).

The building of the old synagogue was sold in 1920. The new synagogue was closed in 1940 and in 1962 it too was sold and turned into a residential building.

Sierentz 

In German: Sierenz 

A commune in the Haut-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Sierentz was annexed by Germany between 1871-1918.

Sierentz was home of one of the first Jewish communities that were established in Alsace after the Thirty Year War in the 17th century.

The roots of an Israelite community in Sierentz go back to the time immediately after the end of the Thirty Years War. In 1689 there were three Jewish families in the village. Their number grew to 10 families in 1716 and then to 41 families in 1766. The 1784 general census of the Jewish population in Alsace recorded in Sierentz 43 Jewish families with a total of about 217 people. In 1808 there were 256 Jews in the village and their number reached a peak of 312 in 1849.  After mid-19th century the Jewish population decreased steadily. In 1861 the village had 248 Jewish inhabitants, in 1900 there were 95 Jews in Sierentz and in 1936 only 33.

The synagogue was opened in the 1757 and was in use for almost 150 years until 1901, when it was replaced by a new building. Sierentz had a yeshiva during the 18th century and during the 19th century there was a Jewish private school in the village. The community employed a teacher who also acted as a prayer leader and shochet. Sierentz was the seat of a regional rabbinate. Rabbi Marcel Meyer Nathan Hirsch served in Sierentz for forty years, from 1849 until his death in 1889. The last rabbi in Sierentz was Henri Levy who served from 1900 to 1909, when the rabbinate was moved to Dornach. Deceased members of the community were buried in the Jewish cemetery of Hegenheim.

The community of Sierentz was disbanded in 1940. The last Jews of the village were deported by the Germans to southern France in 1940. Nine Jews of Sierentz perished in the Holocaust.

The building of the synagogue was bombed and partially destroyed in 1939 at the start of WW II and demolished in the 1965.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי אלטקירש

Altkirch

A commune in the Haut-Rhin department in Alsace, France. The town is traditionally regarded as the capital of Sundgau region.

The medieval Jewish community of Altkirch is documented in early 14th century, when the region was under Austrian rule. The community was attacked during the Armleder anti-Jewish persecutions of 1338-1339, and again during the anti-Jewsih massacres that followed the Black Death epidemic in 1348. The Jews still living in Altkirch in the second half of the 14th century were expelled from the town in around 1397/1398 by Duke Leopold IV of Austria. It seems that they then resettled in nearby Mulhouse or in Basel. 

The modern Jewish community was established in the early 19th century. Their number increased rapidly due to immigration from surrounding villages. In 1846 there were 300 Jews living in Altkirch. Their number increased to 320 in 1861, in 1910 there were 191 Jews and in 1936 the community numbered 116 members, a relatively large number in comparison with most of the other Jewish rural communities in Alsace during the 1930s.

The synagogue was inaugurated in 1837. Since 1844, Altkirch was the seat of a rabbinate that extended its authority also to the communities of Hagenbach, Hirsingen, Lümschweiler and Wittersdorf. The Jewish cemetery was opened in the 19th century. The community also opersted a mikve and a Jewish school.

The relations with the local population had periods of tension and hostility. Accusations of usury were quite common, but also anti-Jewish riots in 1822, and particularly during the Revolution of 1848, when Jewish homes were attacked and looted and the interior of the newly built synagogue devastated. The calm was restored only when the military intervened. Following a complaint by the Jewish community, the town community of Altkirch was sentenced to compensate the Jewish community.  

In the summer of 1940 Alsace was occupied by the Germans. All remaining Jews in Altkirch were deported to southern France between July and October 1940.. At least 14 Jews from Altkirch perished in the Holocaust: Adline Bickert (b. 1873), Andree Bloch (b.1888), Robert (Emmanuel) Brunschwig (b.1888), Charles Dreyfus (b1874), Harry Jacobsohn (b.1901), Jean Lazarus (b.1893), Juliette Leder (b.1894), Germaine Levy (b.1894), Oscar Levy (b.1884), Adrienne Loeb (b.1884), Gilbert Meyer (b.1927), Florine Picard (b.1869), Yvonne Picard (b.1909), Berthe Spira nee Dreyfus (b/1865).   

After the deportation of the Jewish residents in 1940 , the synagogue building was used as a cinema.

After World War II, several Jews returned to Altkirch. In 1953 there were about 150 Jews in the village. The synagogue was renewed, but used only occasionally. It is located at 6, rue de Ferrette, Altkirch. The cemetery is still in use and contains about 500 graves.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

סירנץ
אירסנג
לימשוילר
פרונינג'ן
ןיטרסדורף
אג'נבאש
אלזס
צרפת

Sierentz 

In German: Sierenz 

A commune in the Haut-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Sierentz was annexed by Germany between 1871-1918.

Sierentz was home of one of the first Jewish communities that were established in Alsace after the Thirty Year War in the 17th century.

The roots of an Israelite community in Sierentz go back to the time immediately after the end of the Thirty Years War. In 1689 there were three Jewish families in the village. Their number grew to 10 families in 1716 and then to 41 families in 1766. The 1784 general census of the Jewish population in Alsace recorded in Sierentz 43 Jewish families with a total of about 217 people. In 1808 there were 256 Jews in the village and their number reached a peak of 312 in 1849.  After mid-19th century the Jewish population decreased steadily. In 1861 the village had 248 Jewish inhabitants, in 1900 there were 95 Jews in Sierentz and in 1936 only 33.

The synagogue was opened in the 1757 and was in use for almost 150 years until 1901, when it was replaced by a new building. Sierentz had a yeshiva during the 18th century and during the 19th century there was a Jewish private school in the village. The community employed a teacher who also acted as a prayer leader and shochet. Sierentz was the seat of a regional rabbinate. Rabbi Marcel Meyer Nathan Hirsch served in Sierentz for forty years, from 1849 until his death in 1889. The last rabbi in Sierentz was Henri Levy who served from 1900 to 1909, when the rabbinate was moved to Dornach. Deceased members of the community were buried in the Jewish cemetery of Hegenheim.

The community of Sierentz was disbanded in 1940. The last Jews of the village were deported by the Germans to southern France in 1940. Nine Jews of Sierentz perished in the Holocaust.

The building of the synagogue was bombed and partially destroyed in 1939 at the start of WW II and demolished in the 1965.

Hirsingue 

In German: Hirsingen 

A commune in the Haut-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Hirsingue was annexed by Germany between 1871-1918.

Jewish settlement in Hirsingue is documented from the end of the 17th century. The 1784 general census of the Jewish population in Alsace recorded in Hirsingue 20 Jewish families with a total of 95 people. In 1846 there were 127 Jewish inhabitants in Hirsingue, after that year the Jewish population decreased continuously with 94 Jews recorded in 1861, about 80 in 1910 and only 28 in 1936.  

In 1848, during the unrest in Sundgau region - now part of Haut Rhin and Belfort, the homes of Jewish families in Hirsingen were looted and the old synagogue was partially destroyed. 

The synagogue was repaired and returned to function a few years later. A new synagogue was built during 1911-1912. It was inaugurated in 1913 by Rabbi Dr. Auscher from the nearby community of Altkirch. The Jews of Hirsingue belonged to the rabbinate of Altkirch. During the 19th century the community temporarily employed a teacher who, in addition to teaching the children religiously, also acted as a prayer leader and schochet. The Jews of Hirsingue used the Jewish cemetery of Altkirch.

After the German occupation of Alsace in 1940, the Jews of Hirsingue were deported to southern France, of them nine perished in the Holocaust:  Mathilde Cerf née Levy (b.1885), Justin Hubschwerlin (b.1915), Marguerite Meyer (b.1886), Rose Meyer (b.1874), Juliah Meyer née Schwob (b.1888), Henriette Picard (b.1886), Armand Schwob (b.1902), Alexandre Weill (b.1876), and Julie Weill née Meyer (b.1870).

The building of the old synagogue was sold in 1920. The new synagogue was closed in 1940 and in 1962 it too was sold and turned into a residential building.

Luemschwiller 

In German: Lümschweiler

A commune in the Haut-Rhin department in Alsace, France. Luemschwiller  was annexed by Germany between 1871-1918

The first Jewish presence in Luemschwiller  is documented in the 16th century. They even had a synagogue and a school for their children. During the French Revolution the Jewish population of Luemschwiller  numbered 190 persons out of a total of 770 inhabitants. However, during the first half of the 19th century, the number of Jews in Luemschwiller decreased rapidly due to emigration to the larger cities. In 1850 there were 70 Jews out of 836 inhabitants and fifteen years later in 1865 their number dropped to 28 out of 722 inhabitants.

The community had a synagogue, a school, a mikve and a cemetery. The community belonged to the district rabbinate Altkirch. However, in the 1860s the community ceased to exist.

The Jewish cemetery containing about forty graves is located in a wooded area above the village.

Above the village, hidden in a wooded area, is the Jewish cemetery with around 30 to 40 gravestones, some of which are sunk deep into the ground.

Frœningen

In German: Fröningen 

A commune in the Haut-Rhin department in Alsace, France. Frœningen was annexed by Germany between 1871-1918

The Jewish community of a Froeningue is first documented during the second half of the 18th century when there were 30 Jewish families with about 150 individuals recorded in the village. The community opened a synagogue, a mikve, a school and a cemetery. The community belonged to the rabbinate of Altkirch.

However, the number of the local Jewish population decreased dramatically during the first half of the 19th century and in early 1860s the community ceased to exist. The synagogue was turned into a barn boasting an inscription with the date of 1869. It is located on rue de la Synagogue (“Synagogue street”). Of the old Jewish cemetery there are still a few graves on an area along the main road.

Wittersdorf 

A communes in the Haut-Rhin department in Alsace, France. Wittersdorf was annexed by Germany between 1871-1918

Wittersdorf was home to a small Jewish community during the 18th century and the first half of the 19th century. The local synagogue was opened in 1820. After 1840 the community of Wittersdorf belonged to the rabbinate of Altkirch.

In 1845 there were 75 Jews in Wittersdorf, about 10% of the entire local population. Their number declined to 35 in 1861 and already in 1870 no Jews lived any longer in the village. In 1870 the building of the synagogue was sold and turned into a residential building. The building still exists and it is located on rue Jean-Jacques-Henne.

Hagenbach

A commune in the Haut-Rhin department in Alsace, France. Hagenbach was annexed by Germany between 1871-1918

The Jewish community of Hagenbach is documented since the 18th century.  In 1780, there were 67 Jews in Hagenbach; in 1825, they were 90, and their number reached a peak of 182 in 1849. During the second half of the 19th century most of the local Jews emigrated to larger cities. In 1861 there were 116 Jews in Hagenbach, their number declined to 37 in 1885 and to 7 in 1910. In the early 20th century the community ceased to exist – there were no Jews in Hagenbach in during the 1930s.

Alsace

A historical region in northeastern France on the Rhine River plain, bordering Germany and Switzerland. 

ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.