חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 19
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי תוניס

תוניס

Tunis

בערבית:  تونس


בירת תוניסיה והגדולה בעריה, שוכנת בצפון מזרח המדינה.

יהודים חיו במקום כבר בימי קרתגו הפונית (שנחרבה ב- 146 לפני הספירה). יהודי הפרובינקיה הרומית באפריקה (במאות הראשונות לספירה) נהנו מיחס סובלני, שאיפשר להם לחיות לפי דתם. במאה הרביעית, כשהוכרזה הנצרות כדת המדינה, הוטלו על היהודים חוקים מפלים, ומצבם הלך והחמיר עד לכיבוש הערבי ב- 698.

מהמאה השביעית ועד למאה ה- 11 היה יישוב יהודי דליל בפרברי תוניס; באותה תקופה היה המרכז ליהודי צפון אפריקה בעיר קאירואן שבצפון מזרח תוניסיה. סמוך לירידת המרכז בקאירואן (1057), נוסד הרובע היהודי של תוניס - תארת אל יהוד, לפי המסורת, בזמנו של השליט סידי מאחרז (Sidi Mahrez, נפטר 1022).

בשנת 1159 כבשה שושלת המוחידון (מוסלמים דתיים קיצוניים, שהשתלטו ממרוקו על כל צפון אפריקה ודרום ספרד) את תוניס. הם טבחו בתושבי העיר היהודים ובנוצרים, אשר סרבו להתאסלם וכפו על כל יהודי המאגרב (צפון אפריקה) לשאת אות מזהה וללבוש תלבושת מסוימת.

בתקופת שלטונה של השושלת החפצית (1228 - 1574), שכוננה את תוניס כעיר בירה, נהנתה הקהילה היהודית מאוטונומיה יחסית בתחומי הדת והסעד. אמנם יהודים עדיין נחשבו כבני חסות ("דמי") ובשלהי המאה ה- 15 עדיין חוייבו ללבוש בגדים בגוון מסוים, אך השליטים החפצים לא פגעו בזכותם לסחור ובדרך כלל גם הגנו על בטחונם.

בתקופה העות'מנית (לאחר נצחון הטורקים על הספרדים ב- 1574 ועד שנת 1881) היתה העיר תוניס למרכז ליהודי תוניסיה בתחומי הכלכלה והתרבות ומרכז חשוב לכל יהודי אפריקה הצפונית.

בתקופה זו מילאו היהודים תפקיד נכבד בסחר החוץ של תוניסיה. הם המשיכו לעסוק באומנות ובמלאכות שונות, היו צורפים ותכשיטנים, חייטים, סנדלרים ונגרים. לעתים קרובות נקראו לשמש בתפקידי ממשל שונים כגון במלאכת הטבעת הכסף.

תקופת השגשוג הכלכלי של יהודי תוניסיה החלה במאה ה- 16 עם בואם לתוניס של יהודי ליוורנו, איטליה (Livorno), שכינויים ה"גראנה" - משיבוש השם "ליבורני" ל"גורני". פעילותם ניכרה עד כי תוארה תוניס כעיר של סוחרים יהודים. יהודי ליוורנו הפכו את "סוק אל גראנה" (שוק הליוורנים) למרכז המסחרי של העיר. רוב הסחורות נשלחו לליבורנו או למרסיי. שליטתם של הסוחרים מתוניסיה בשווקים של איטליה צרפת וספרד, נסתייעה באחיהם באיטליה.

במאה ה- 17 ניהל יעקב לומברוזו 4 מפעלים לשאשיות (מצנפות תוניסאיות) והיה היבואן העיקרי של הצמר מספרד.

גם במאה ה- 19 המשיכו היהודים לעסוק בצמר ובמשי, אך היו כאלה שנתמנו על ידי הביי (Bey, שליט תוניסיה) לפקידים גבוהים, לרופאי החצר ואף לחוכרי מסים.

החל מהמאה ה- 18 עמד בראש הקהילה בתוניס הקאיד (Caid), בדרך-כלל בן למשפחה מכובדת ועשירה המקורבת לחצר הביי. סמכותו הקיפה את כל בני הקהילה. הוא גבה מסים מינה רבנים ודיינים והטיל עונשים אדמיניסטרטיביים, למשל מאסר, ענשי גוף ואף גירוש. במאה ה- 18 נודע הקאיד ר' יהושע כהן טנוג'י שנהג בגינוני מלכות ובמאה ה- 19 בלטו בני משפחת שמאמה, האחרון בהם הר' בורג'ל, ששימש כרב וכקאיד.

מלבד מוסדות הקהילה המסורתיים היו גם חברות בעלי מלאכה, בראשם עמדו "אמינים" ("נאמנים" ערבים) שתווכו בין בעלי המלאכה לנציג השלטונות.

בראשית המאה ה- 18 חל פירוד בין קהילת ה"גראנה" לבין ה"תואנסה", בני המקום התוניסאים, הוותיקים יותר. יוצאי ליוורנו הקימו להם הנהגה ומוסדות חברה משלהם. הפיצול לשתי קהילות התקיים עד 1944. ב1876 הוציא הביי פקודה שצמצמה את סמכויות ועד הקהילה שנקרא מכאן ואילך "קופת העזרה והצדקה" של תוניס. ועד זה פעל גם כאירגון סעד; הוא ניזון ממענק ממשלתי וממסים שניגבו ממכירת בשר,מצות ויין וממתן רשיונות קבורה. בתקופה ההיא היו כ- 40 אחוזים מיהודי תוניס רשומים כנזקקים.

ב- 1921 נערכו בחירות למועצת הקהילה, נבחרו 60 צירים, ביניהם 14 ציונים. המועצה בחרה בועד מנהל בן 12 חברים ובו ייצוג יחסי ל"גראנה" ולתואנסים. בשאר הקהילות פעלו בתקופה זו ועדים שמונו על ידי השלטונות.

תוניס נודעה כ"עיר גדולה של סופרים וחכמים". ב- 1773 ביקר בה השד"ר (שליח דרבנן) מארץ ישראל, הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) שתאר ביומן מסעותיו את ידענותם הרבה של חכמי תוניס.

בשלהי המאה ה- 17 פעל שם הרב צמח צרפתי ואחריו תלמידו וחברו הרב אברהם טייב ("באבא סידי"). ב- 1768 נוסד בית דפוס בתוניס, אך נדפס בו ספר אחד בלבד, ספרו של ר' יצחק לומברוזו "זרע יצחק".

בסוף המאה ה- 18 פעל בתוניס ר' עוזיאל אל חאייק מחבר הספר "משכנות הרועים", הערוך כאנציקלופדיה הלכתית. תלמידו יצחק טייב, שבישיבתו למדו (על פי החיד"א) כששים תלמידי חכמים, חיבר את הספר "ערך השולחן", הכולל דינים ביאורים ושו"ת ערוכים על פי חלקי שולחן ערוך. לפי פתגם יהודי תוניסאי, לולא נאמר "כי מציון תצא תורה" היינו אומרים "מתוניס תצא תורה".

במאה ה- 18 רבתה הצפיפות ברובע היהודי ולחץ מחירי הבתים המאמירים הביא ליציאת יהודים אל מחוץ לעיר. קהילת תוניס היתה הראשונה שהשתלבה בתהליכי המודרניזציה, במיוחד עם כיבוש הארץ בידי צרפת ב- 1881. באותה שנה נוסד בעיר הראשון מבתי הספר של חברת "כל ישראל חברים". בבתי הספר אלו למדו בצד לימודי קודש, שעורים בעברית, בצרפתיחת ומקצועות כלליים. אך מוסדות "תלמוד תורה" והישיבות המסורתיות המשיכו לפעול נגד חשיפת הנוער להשפעת התרבות הצרפתית. ב- 1908 כבר נרשמו לבית הספר של כל ישראל חברים כ- 4000 ילדים בעוד שב"כתאב" (החדר המסורתי שבו למדו בשפה עברית - ערבית) למדו רק 800.

בקונגרס הציוני העשירי בבאזל (1911) השתתף בפעם הראשונה נציג תוניסאי. אגודות ציוניות פעלו בכל אחת מן הערים הגדולות בתוניסיה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה. אגודת ציון של תוניס שנוסדה ב-1910, דאגה ללימוד השפה העברית ועסקה לא רק בפעילות ציונית אלא גם בענייני הקהילה.

בתוניס הופיעו העיתונים הציוניים "אל בוסתאן" (הגן) ו"קול ציון" (ב-1931) ב- 1910 התאחדו כל האגודות במסגרת הפדרציה הציונית שהוכרה על ידי השלטונות ומאז השתתפו יהודי תוניסיה בפעילות התנועה הציונית העולמית. בד בבד הוקמו תנועות נוער יהודיות; תחילה הצופים היהודים .E.I.F ואחר כך .U.U.J.J (התאחדות בני נוער יהודים) . בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה העשרים פעלו בתוניס כל תנועות הנוער, מבני עקיבא ועד השומר הצעיר; הגדולה ביניהן היתה תנועת בית"ר.

בראשית המאה העשרים חיו בתוניס כ- 24,000 יהודים. ב- 1925 גדל מספרם ל- 27,000.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בתוניס כ- 30,000 יהודים, כעשרה אחוזים מאוכלוסיית העיר.


תקופת השואה
בימי ממשלת וישי בצרפת (החל מיוני 1940) הוחלו על יהודי תוניסיה חוקי האפליה שחלו על יהודי צרפת. סילקו את היהודים ממשרות ציבוריות, אסרו עליהם לעסוק במקצועות חפשיים כמו עריכת דין ורפואה ורבים נושלו מעסקיהם.

ב- 8 בנובמבר 1942 פלשו הגרמנים לתוניסיה ועד מאי 1943 היתה הארץ תחת כיבוש גרמני ואיטלקי. בתוניס מינו הגרמנים יודנראט בראשות פאול גז. הם שלחו 4,000 יהודים למחנות עבודה סמוך לקו החזית.

בתקופת הכיבוש סבלו היהודים מהפקעות רכוש ומקנסות קיבוציים. פעילי מפלגות ידועים ומפירי הוראות הוצאו להורג ללא משפט, או הוגלו למחנות ריכוז באירופה. הגרמנים הפקיעו את בית הכנסת הגדול מרשות הקהילה והשתמשו בבניין כמחסן אספקה של הצבא.


לאחר המלחמה
אחרי שחרור תוניסיה על ידי צבאות בנות הברית ב-7 במאי 1943 התחדשה הפעילות החברתית, הכלכלית והתרבותית של היהודים. ב-1946 מנתה הקהילה היהודית בעיר תוניס 34,200 נפש.

יהודים שובצו במשרות ציבוריות ומספר ניכר של צעירים יהודים למד באוניברסיטאות אלג'יר וצרפת, לא רק במקצועות המקובלים על משכילים יהודים, כמו רפואה, משפטים ורוקחות, אלא גם אדריכלות, הנדסה ומקצועות טכניים. בעולם הספרות זכו מספר סופרים יהודים מתוניס לתהילה, ביניהם אלברט ממי (Memmi). באותה עת גדל גם מספר הסוחרים והאומנים היהודים והתפתח מעמד פועלים יהודי.

בשנת 1945 החל גל העליה לארץ ישראל, תחילה כעליה בלתי לגאלית ואחרי הקמת מדינת ישראל, במסגרת הסוכנות ועלית הנוער. עד שנת 1953 עלו מתוניסיה כולה כ- 15,000 יהודים, חלקם מטעמי דת וחלקם פעילים ציונים. באותה תקופה עלתה תפוצת העתונים הציוניים: L'Echo D'Israel (הד ישראל), LA VOIX JUIVE, (הקול היהודי) ובעיקר עתונו של אנדרי שמאמה (La Gazette D'Israel (Shemama.

מלחמת העצמאות של תוניסיה 1956 -1952 לא בישרה טובות. אמנם לנשיאות תוניסיה נבחר חביב בורגיבה, שנתמך על ידי היהודים, אשר קיוו לתפוש את מקום הפקידות הצרפתית העוזבת ובממשלה הראשונה כיהן שר יהודי, עורך הדין אלבר בסיס (Bessis); אולם באותו זמן החל תהליך ה"ערביזציה" של תוניסיה שפגיעתו הרעה ביהודים ניכרה עד מהרה.

לאחר הנהגת החוקה החדשה בתוניסיה בשנת 1959 נסגרה תחנת הרדיו היהודית בתוניס. ב- 1957 בוטל בית הדין הרבני בעיר ובאמצע 1958 פורקה מועצת הקהילה ובית העלמין היהודי העתיק הפך לגן ציבורי.

בשנות ה- 60 של המאה העשרים חלה הרעה נוספת בעקבות משבר כלכלי חמור שגרם להגירת יהודים מתוניס.

ב- 1967, אחרי מלחמת ששת הימים, נבזזו חנויות של יהודים ובית הכנסת הגדול הוצת. ב- 1971 נרצח הרב מצליח מזוז ברחוב מרכזי בעיר.

האוכלוסיה היהודית בתוניס קטנה משנה לשנה. ב- 1979 מנתה הקהילה כ- -3,000 איש, רובם זקנים שעברו לעיר מקהילות אחרות אשר התרוקנו מיהודים, ומיעוטם משפחות עשירות בעלות נכסי דלא ניידי.

סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
253082
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
שתי נערות יהודיות בלבוש מסורתי,
תוניס, תוניסיה, 1906 בקירוב
צילום: דויד פיירצ'ילד, ארה"ב
(בית התפוצות ארכיון התצלומים)
כיתה בבית הספר לבנות של חב"ד בהנהלת
אשתו של הרב פינסון, תוניס, תוניסיה, 1984
צילום: דונה ווסק, ארה"ב
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות דונה ווסק, ארה"ב)
מסיבת פורים בקהילה היהודית,
תוניס, תוניסיה, 1957
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שארל חדאד, מארסיי)
קלייר אשוש לבית חיון בבית הספר אליאנס,
תוניס, תוניסיה, 1915-1916
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
(באדיבות משפחת אשוש, ישראל)
הרב חיים בלאיש (שמאל), רבה הראשי של תוניס,
תוניסיה בתקופת מלחמת העולם השניה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
קבוצת נערים, חברים בתנועת נוער,
תוניס, תוניסיה, 1947
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות משפחת אשוש, ישראל)
ד"ר רוז'ה נאטאף נואם בעת ביקורו של הנשיא בורגיבה
בקהילה היהודית, תוניס, תוניסיה, 1957
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שארל חדאד, מארסיי)
תמונת מחזור תלמידי כיתה א' בבית הספר אליאנס (כי"ח),
תוניס, תוניסיה, 1938-1939
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות משפחת אשוש, ישראל)
מקהלת חניכי תנועת "השומר הצעיר"
במסיבת חנוכה, תוניס, תוניסיה, 1949
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יגאל חלמית, ישראל)
מראה אחד מהרחובות הראשיים בטוניס,
טוניסיה, 1984
צילום: דונה ווסק, ארה"ב
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות דונה ווסק, ארה"ב)
גרעין הכשרה "בני עבודה" של תנועת "השומר הצעיר",
תוניס, תוניסיה, 1952
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יגאל חלמית, ישראל)
הישיבה אחרונה של מועצת הקהילה היהודית
לאחר שהנשיא בורגיבה הודיע על פיזורה,
תוניס, תוניסיה, 15 ביולי, 1958
(בית התפוצות ארכיון התצלומים,
באדיבות שארל חדאד, מארסיי)
מצבתה של רחל כהן בת ה-19 שנפטרה ב-1899
בבית הקברות 'לה בורג'ל', תוניס, תוניסיה, 1985
המצבה כתובה יהודית-ערבית וצרפתית.
צילום: אריק טייב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אריק טייב)
המושל הצרפתי של תוניסיה (במרכז), ראש העיר תוניס,
שייח' אל-מדינה, ונשיא קהילה היהודית שארל חדאד,
בדרך לאזכרה לחללי מלחמת העולם הראשונה,
תוניס, תוניסיה, 1951
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שארל חדאד, מארסיי)
הנשיא חביב בורגיבה (משמאלו, שארל חדאד) עומד
ליד ארון הקודש של בית הכנסת הגדול בעת ביקורו ברובע
היהודי (ח'ארה), תוניס, תוניסיה, 1957
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שארל חדאד, מארסיי)
שמש בית הכנסת ונשים ממשפחתו,
טוניס, טוניסיה, 1984
הם גרים מתחת לבניין בית הכנסת
צילום: דונה ווסק, ארה"ב
(בית התפוצות,ארכיון הילומים,
באדיבות דונה ווסק, ארה"ב)
חניכי 'השומר הצעיר' ביום שבו התקיימה
ועידת היסוד של תנועת "החלוץ" בתוניס,
תוניסיה, 1949
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יגאל חלמית, ישראל)
ועידת היסוד של תנועת החלוץ "להכשרה ולקיבוץ",
תוניס, תוניסיה, 1949.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יגאל חלמית, ישראל)
חניכי תנועת "השומר הצעיר" בהצגה
אחיי גיבורי התהילה" במסיבת חנוכה,
תוניס, תוניסיה, 1949
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יגאל חלמית, ישראל)

Gisèle Halimi (born Zeiza Gisèle Élise Taïeb) (b. 1927), lawyer, feminist activist and politician, born in La Goulette, Tunisia. She attended the Lycée in Tunis and then studied law and philosophy at the University of Paris. In 1948 she graduated in law and was admitted to the Paris bar in 1956.  She was a consultant to the Front de Liberation National (FLN) and in particular in 1960 dealt with the case of tortured FLN activist Djamila Boupacha, about which she wrote a book in 1961 to which Simone de Beauvoir contributed a preface. Halimi was also a member of the Russell Tribunal promoted by by Bertrand Russell and Jean-Paul Sartre against suspected American war crimes in Vietnam in 1967 and defended many Basque terror suspects. Halimi promoted lawsuits relevant to women's rights. In 1971 she founded the feminist group Choisir la cause des femmes with Simone de Beauvoir, Jean Rostand, Christiane Rochefort and Jacques Monod.  She was instrumental in the legislative reforms to legalize contraception and abortion brought about by Simone Veil in 1974 and 1975 as French Minister of Justice. In 1981 Halimi  was elected to the French National Assembly, where she was an independent socialist in the Isère department until 1984. From 1985 to 1986 she was a French delegate to UNESCO, a French representative to the Executive Committee in 1987 and an adviser to the French delegation to the UN in 1989. In 1995 she was officially commissioned to write a report on equality for women in French politics, which she submitted in 1997.

During her career Halimi was the lawyer of Jean-Paul Sartre (with whom she was also friends), Simone de Beauvoir, Françoise Sagan, Henri Cartier-Bresson and Roberto Matta, among others. She authored sixteen books, including Djamila Boupacha (1962), La cause des femmes (1973), Viol, Le procès d'Aix: Choisir la cause des femmes (1978), Avocate irrespectueuse (2002), Histoire d'une passion (2011).

Halimi was married three times (including to Paul Halimi and Charles Faux, the former secretary of Jean-Paul Sartre). She has three sons. Her son Serge Halimi is the director of the monthly magazine "Le Monde diplomatique".

In 2013 Halimi was named Commandeur de l'ordre national de la Légion d'honneur, after having been an officer in 2006 and a Knight of the Legion of Honor in 1997.

Serge Moati (b. 1946), director, producer and actor, born in Tunis, Tunisia, the son of Serge Moati (1903-1957), a member of the Portuguese Jewish community of Tunis (the Grana) and Odette Scemama (1905-1957). He lived in Tunis and studied at Lycee Carnot there until the death of his parents, when he moved along with his sister Nine to Paris, and continued his studies at Lycee Michelet in Vanves, in the southwest outskirts of Paris.  

Moati became famous in 1972 with the film adaptation of François Mauriac's Le Sagouin. He made his breakthrough in 1976 with the thriller Nuit d'or ("The Night of Gold") which stared  Bernard Blier, Marie Dubois, Charles Vanel, Maurice Ronet and Anny Duperey, Klaus Kinski and Elisabeth Flickenschildt. This was followed, among others, by Rossel et la commune de Paris (1977), At the end everything is forgotten (1981), Olympe de nos amours (1989), Le piège (1991) and Une femme dans la tourmente (1995, with Miou-Miou), Une page d'amour (1996, with Miou-Miou and Jacques Perrin), Sapho (1997, with Mireille Darc), Maison de famille (1999, with Marie-Christine Barrault) and Mercenary Hell (2005, with Richard Bohringer). In addition to the feature films, Moati also made a number of documentaries, including Les Mitterrand. As an actor, Moati occasionally appears in his own films, Au bout du chemin (1981), Le Garçon qui ne dormait pas (1994) and Sami, le pion (2002). He published 14 books, including Villa Jasmin (2003), an autobiographic work. He was a counselor of the French President Francois Mitterand.

Serge Moati is the brother of the novelist Nine Moati and the father of the actor Felix Moati.

Michel Boujenah (b. 1952), actor, comedian, film director and screenwriter, born in Tunis, Tunisia. The family moved to France in 1963 and Boujenah grew up in Bagneux near Paris. He started acting as a teenager and wanted to be a theater actor after school. When he was rejected because of his accent at the École supérieure d'art dramatique des Théâtre national de Strasbourg, he founded the theater group La grande cuillère with Paul Allio and Corinne Atlas in the early 1970s and performed in schools and small towns. He also wrote autobiographically inspired plays about the lives of Tunisian Jews, such as the one-man show Albert (1980) and Les magnifiques (1984), which were popular with the public. In 2004, Les magnifiques was continued under the title Les nouveaux magnifiques. Boujenah has been artistic director of the Festival de Ramauelle since 2007.

Boujenah first appeared in a film in 1980, when he played a supporting role in Jan Saint-Hamont's comedy Mais qu’est-ce que j’ai fait au Bon Dieu pour avoir une femme qui boit dans les cafés avec les hommes? ("What did I do, my God, to have a wife that drinks with men in coffee shops?"). His breakthrough in 1984 was the Oscar-nominated comedy Three Men and a Baby by Coline Serreau. In 1985 he was awarded a César for Best Supporting Actor for his role as Michel - one of the three men who gave the title of the film. Boujenah appeared in additional films, among them Freddy the Unsuspecting (1986), Who Stole the Rabbit's Coke? (1987) and The Joker and the Jackpot (1991). Boujenah received a César nomination for Best Actor in 1994 for his role in the French-Tunisian co-production Le nombril du monde. In 2003 Boujenah made his directorial debut with Père et fils and was nominated for a César in the category Best First Feature the following year. With over a million viewers, the comedy was a hit with the public.

Serge Adda (1948-2004), economist, president of the French television company TV5, born in Tunis, Tunisia, the son of Georges Adda (1916-2008), a leader of the Tunisian Communist Party. Adda started working as a researcher at CETEM (Center d'Étude des Techniques Économiques Moderne) in Paris in 1971. Then he was research director of the l'École Spéciale d’Architecture from 1975 to 1978, and director of the Association Développement et Aménagement from 1979 to 1981.  In parallel Adda was a lecturer at the University of Paris from 1974 to 1981 and UNESCO advisor from 1982 to 1989.

Adda moved to Tunis in 1981 serving as an engineer and chief economist with STE SOTINFOR. He returned to Paris and from 1990 to 1997 he was CEO of CANAL + HORIZONS TV company. In April 2001 he became advisor to the President of the CANAL + HORIZONS group. Then Adda was named CEO of TV5 broadcast company in October 2001. In addition, Adda was a lecturer at the University of Paris from 1974 to 1981 and UNESCO advisor from 1982 to 1989 and worked for the African Development Bank. SAdda died in Paris. 

André Scémama (1918-1982), journalist, born in Tunisia. He started his journalistic career at the age nineteen in 1937, when he worked for Radio-Tunis and Tunis-Soir, and then he continued at Radiodiffusion-Télévision Française (RTF) the French National broadcaster in Paris. He began working for the French daily newspaper Le Monde in 1951, and then became its Jerusalem reporter from 1955 to 1977. At the end of 1977, after the visit of the Egyptian president Anwar Sadat to Jerusalem, which had aroused his enthusiasm, he decided to leave Le Monde, having not agreed with the newspaper's reserved position about the Egyptian peace initiative. He continued his journalistic activity as the Jerusalem correspondent for Radio-France and director of French-speaking programs of Israeli Broadcasting Authority (IBA). He died in Jerusalem, Israel. André Scémama is the father of the Israeli journalist Dan Scemama (1949-2009).

Carthage

In Arabic: قرطاج‎ - Qarṭāj

A commune in Tunis Governorate, Tunisia. Modern Carthage is located in suburban Tunis, about 15 km northeast of the city center, and includes the archeological site of ancient Carthage.

Ancient History

Jewish presence in ancient Carthage is documented since the first cetury CE, when the place was part of the Roman Empire. A jewish cemetery was discovered in the northwestern area of the acient city. More than 200 burial rooms in rock-hewn pits, each containing an average of between 15-20 graves, have been unearthed so far. The archeological discoveries include a  number of Hebrew inscriptions and paintings of Jewish symbols. The Jewish settlement in Carthage apparently flourished after the destruction of the Second Temple of Jerusalem, when some refugees from the Land of Israel migrated to the Roman province of Africa.  

After the Muslim conquest of Tunisia, Carthage lost its prominence and the local Jews moved to other places. 

Modern History 

There was no organized Jewish community in Carthage during the French protectorate of Tunisia (1881 - 1956).  Although Jews visited Carthage, particularly during the summer, they preferred to live in other neighborhoods. Following the destructions of  World War 2, Carthage hosted thousands of refugees, including numerous Jews, who fled from other regions of Tunisia and from the city of Tunis. The census of 1946 recorded 1,064 Jews in Carthage - 21,8% of the general population. However, probably all Jews left Carthage after a short period of time and returned to their former places of residence.  

La Marsa

In Arabic: المرسى

A town in far north eastern Tunisia near the capital Tunis. 

ביזרט, ביזרטה

Bizerte

בערבית: بنزرت‎‎ 

(בינזרת בערבית)

עיר נמל בצפון תוניסיה (Hippo Zaritus בפי היוונים).


בזכות התנאים הגיאוגרפיים הייתה בינזרת מאז ומתמיד נמל חשוב. הצרפתים הפכו אותה לנמל צבאי ראשון בחשיבותו באיזור זה של הים התיכון.

כמעט ואין שרידים ועתיקות בבינזרת ולא ידוע לנו על ראשית הישוב היהודי במקום.

ב-1534 כבשו הספרדים את העיר וגרשו את היהודים שחיו בה. רק עם הכיבוש התורכי ב-1572 שבו היהודים למקום.

החיד"א, הרב חיים יוסף אזולאי (1806-1724), ששהה שנים מספר בתוניסיה (1773-1778) יצא לדרכו מנמל בנזרת ובספר מסעותיו "מעגל טוב" התרשם שהקהילה היהודית במקום היתה קטנה מאד.

עם הקמת משטר החסות הצרפתי בתוניסיה ב-1881 גדל מספר היהודים בעיר. ב-1917 ידעה הקהילה היהודית במקום פרעות; כמו בערים אחרות בתוניסיה, פרעו ביהודי העיר עריקים מצבא הביי.


תקופת השואה

בימי ממשלת וישי בצרפת (מ-1940) הוחלו על יהודי תוניסיה חוקי האפליה שחלו על יהודי צרפת. יהודים סולקו ממישרות צבוריות, נאסר עליהם לעסוק במקצועות חפשיים ורבים נושלו מעסקיהם.

בנזרת היתה המקום הראשון בתוניסיה שנכבש על-ידי הגרמנים בנובמבר 1942. בעיר הוקם מחנה ריכוז לפועלים יהודים שנלקחו לעבודות כפיה מבינזרת עצמה ומתוניס השכנה. הם הועסקו בבנית הנמל המופצץ ובעבודות שונות במחסני הצבא הגרמני. עד לנסיגת הגרמנים מתוניסיה במאי 1943.


בשנת 1946 נימנו 1,037 יהודים בבינזרת, אוכלוסית העיר מנתה אז למעלה מ-30,000 נפש.

אחרי הכרזת עצמאות תוניסיה (1956), המשיכה צרפת לשמור על בסיסה הצבאי בבינזרת ואכן מפקד האוכלוסין של 1956 מצביע על ירידה קטנה בלבד של מספר היהודים במקום: 958 נפש.

בעקבות משבר בינזרת (פברואר 1958) עזב הצי הצרפתי את העיר. עם צאת הצרפתים מבינזרת עזבוה גם היהודים.

אחרי שנת 1960 לא נותרו עוד יהודים בעיר.

חמאם-ליף Hammam el-Lif

בערבית: حمام الأنف‎

עיירה במפרץ תוניס, כשישים קילומטר מדרום מזרח לתוניס, צפון תוניסיה.


יהודים התיישבו במקום ככל הנראה כבר בתקופה הפיניקית, נחשף בית כנסת מהתקופה הרומית, ונראה שהיישוב העתיק התקיים עד סוף התקופה הביזנטית.

במאות העשירית והאחת עשרה התקיים במקום יישוב יהודי. במאה ה- 12 נפגע היישוב היהודי מידי שליטי שושלת מוואחידון, ונאסר על יהודים להתיישב באזור.

במאה השמונה עשרה חזרו יהודים להתיישב בחמאם ליף. היישוב היהודי גדל לאחר פרסום אמנת היסוד ב- 1857 שהבטיחה שוויון זכויות לכל התושבים. ב- 1865 הקים נסים שמאמא, הקאיד (ראש הקהילה) של תוניס, ישיבה ובית מדרש בחמאם ליף.

עם החלת הפרוטקטורט הצרפתי על תוניסיה (1881), הגיעו למקום יהודים נוספים. היישוב היהודי בחמאם ליף גדל. בשנת 1909 התגוררו שם 57 יהודים שהשתלבו במסחר ועסקו בייצוא פירות וירקות וכן בתעשיית שמן זית וטוויית צמר. ב- 1921 היו כבר 345 יהודים במקום.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם גדל מאד מספר היהודים בעיירה, בשל הדיור הזול והאיכותי שהוצע בחמאם ליף. רובם הגיע מעיר הבירה תוניס. ב- 1926 היו במקום 394 יהודים; ב- 1931 ירד המספר ל- 283; ב- 1936 שוב עלה מספרם ל- 543; ב- 1946 נמשכה מגמת העלייה והמספר הגיע ל- 674.

היהודים התיישבו ברובם בשכונה האירופית של העיר, על הדרך הראשית לתוניס. רוב היהודים המשיכו לעבוד בעיקר בתוניס, אך היו בחמאם ליף יהודים בעלי אזרחות צרפתית ואיטלקית שעסקו ברפואה, עריכת דין, פקידות ממשלתית וכדומה.

היישוב היהודי בחמאם ליף לא היה מאורגן במסגרת קהילתית. לא היה ועד קהילה ולא פעלו מוסדות קהילתיים אחרים. שירותי דת וקהילה כמו שחיטה, מילה, קבורה ונישואין קיבלו מוועד קהילת תוניס. יהודי חמאם ליף הצביעו בבחירות לוועד קהילת תוניס וקברו את מתיהם בבית הקברות של תוניס. בחמאם ליף פעלו שני בתי כנסת קטנים. האחד שנחשב מרכזי, נוהל בשנות השלושים בידי הרב גז. השני נוהל בידי הרב פרתוח. בשני בתי הכנסת פעלו תלמודי תורה. רוב ילדי הקהילה למדו בבתי ספר צרפתיים ובבית ספר תיכון צרפתי בתוניס. הקהילה הייתה נתונה להשפעה חזקה של התרבות הצרפתית ולא הייתה בה פעילות יהודית ענפה.

בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) חל שינוי לרעה במצב היהודים במקום בגלל מדיניות שלטון וישי בצרפת (מיוני 1940). פקידים יהודים פוטרו ממקומות עבודתם ונאסר על יהודים בעלי מקצועות חופשיים לעסוק במקצועם. המתח בין היהודים לאוכלוסייה הערבית גאה, וארעו מעשי שוד והתנכלות. עם פלישת הצבא הגרמני קיבלה חמאם ליף מעמד של "עיר חופשית" מכיוון שהייתה מקום מושבו של הביי (שליט תוניסיה). לכן מעמד היהודים לא נפגע ופליטים יהודים רבים מיישובי הסביבה הגיעו למקום והסתתרו בבתי יהודים. הגרמנים דרשו מיהודי העיר לספק להם מכשירי רדיו, רהיטים ובגדים. ב- 10 במאי 1943 שוחררה העיר מהכיבוש הגרמני.

המלחמה הרעה את מצבם הכלכלי של יהודים רבים, ובעקבותיה החלו לפעול במקום ארגונים כמו הג'וינט והאוז"ה. עשירי הקהילה יזמו גם הקמת מוסד לילדים נצרכים בשם Nos Petits("ילדינו"). ב- 1950 נפתח בחמאם ליף בית יתומים בשם Le Nid ("הקן").

ראשית הפעילות הציונית הייתה כבר בשנות העשרים והשלושים. במקום הוקם סניף של הקרן הקיימת שעסק באיסוף תרומות לארץ ישראל. בתחילת שנות השלושים נוסד סניף של בית"ר שהיה כפוף להנהגה בתוניס. בחודשי הקיץ הפעילו תנועות הנוער הציוניות מתוניס קייטנות לנוער בחמאם ליף. המקום התאים בשל מזג האוויר הנוח. לאחר תום מלחמת העולם השנייה גברה הפעילות הציונית. ב- 1944 הוקם סניף של תנועת הצופים היהודים, ובמקום נערך מחנה קיץ רב משתתפים. כמו כן הגיעו שליחים של המוסד לעלייה ב' ושל הסוכנות, ובאותה השנה נפתח סניף של תנועת ציון -דרור שפעלה לעידוד העלייה לארץ ישראל.

אמנם בעקבות הקמת מדינת ישראל (1948) עלו לישראל כמה עשרות מיהודי המקום, אך עד הכרזת העצמאות של תוניסיה ב- 1956 התקיימה קהילה יהודית שוקקת בחמאם ליף, ובאותה שנה היו במקום 489 יהודים. בסוף שנות החמישים התחסלה הקהילה. מחצית היהודים היגרו לצרפת ומחציתם עלו לישראל.

תסתור TESTOUR

בערבית : تستور‎ 

כפר בעמק המג'רדה Medjerda, כ- 35 קילומטר ממערב לתוניס, צפון תוניסיה.


במקום נמצא קברו של הפייטן הרב פראג'י שואט (Chaouat Fraji), שנולד בפס במרוקו וחי בעיר בז'ה בתוניסיה. על פי המסורת הוא ביקש לפני מותו שיעמיסו את גופתו על גב פרידה ובמקום שתעצור שם ייקבר. הקבר בתסתור היה אתר חשוב לעלייה לרגל מכל רחבי תוניסיה בגלל האמונה שיש בו סגולות מרפא. ההילולה השנתית על הקבר נערכה ביום הרביעי של חג הסוכות. התרומות שהשאירו עולי הרגל הוו מקור הכנסה לקהילה.

קהילת טסטור הייתה תמיד קטנה, ובשיאה בשנת 1909 היו בה 156 יהודים. בקהילה הייתה קופת עזרה וצדקה, שנוהלה בידי ועד של חמישה חברים, ועד העזרה והצדקה הוקם מכוח צו הבאי (השליט) של תוניסיה מיום 5 באפריל 1910, הצו גם פירט את תפקידיו, חברי הועד מונו בידי השלטונות, אך למעשה פעלו כועד קהילה לכל דבר. הם עסקו בעזרה לנזקקים ובאחזקת בית הכנסת, בית הקברות וקברו של ר' פראג'י שואט. בית הכנסת של תסתור הוקם במאה ה- 18 בסגנון אנדלוסי, בדומה לבתי המוסלמים שבכפר. הוא שכן במבנה נמוך בעל קמרונות רבים.

ב- 1926 נמנו במקום 100 יהודים; ב- 1936 היו בתסתור 107 יהודים ובשנת 1946 נותרו רק 91 יהודים בכפר.

היחסים בין יהודי תסתור לבין האוכלוסייה המוסלמית המקומית ידעו עימותים ותקריות במשך שנים ארוכות. אחת הסיבות הייתה נהירתם של עולי רגל רבים לקברו של ר' פראג'י. בשנים 1924-1923 הותקפו לעתים קרובות יהודים שחזרו מההילולה או מביקור בקבר והיו ביניהם נפגעים. מ- 1934 פחתו התקריות, בעקבות הקמת מפלגת הניאו-דוסתור בתוניסיה, שהייתה פחות דתית.

בימי מלחמת העולם השנייה נטשו יהודים רבים את הכפר מחשש מפני הפצצות, והקהילה למעשה התפוררה. ערב עצמאות תוניסיה, ב- 1956, נותרה בכפר משפחה יהודית אחת, שטיפלה באחזקת קברו של ר' פראג'י ובקבלת פניהם של עולי הרגל.

עמרוץ Amrus

יישוב עירוני לחוף הים התיכון, כשישה קילומטר ממזרח לטריפולי, חבל טריפוליטניה, מערב לוב.


יהודים התיישבו בעמרוץ כנראה במאה השש-עשרה. במאה השמונה-עשרה הצטרפו אליהם פליטים יהודים מתוניס שבתוניסיה.

בשל הקרבה לטריפולי, הושפעו יהודי המקום מן העיר. רובם התפרנסו ממסחר וממלאכה, והיו גם כאלה שעיבדו חלקות אדמה בנווה המדבר הסמוך, ומכרו מתוצרתם. יהודי עמרוץ הצטיינו במלאכת חרשות הברזל והנפחות, הם התקינו בעיקר כלים חקלאיים ופרסות סוסים. בין בעלי המלאכה היו גם רצענים,ו בשנות העשרים למאה ה- 19 החלו לעסוק גם בסנדלרות, בפחחות, בעשיית אוכפים ובמסחר זעיר.

ב- 1861 נמנו בעמרוץ 150 יהודים, וב- 1888 - כ- 500. ב- 1903 עלה מספרם ל- 1,000. החוקר נחום סלושץ ביקר במקום ב- 1906 וסיפר על קהילה ענייה ודלה. היהודים התגוררו אז ברובע היהודי שהיה בנוי בתי חימר בצפיפות רבה ומעט בתי אבן.

בראשית המאה העשרים היו ברובע היהודי שלושה בתי כנסת: בית הכנסת הקדום ביותר שהוקם על ידי יהודי בשם עמירה; בית כנסת שהוקם ב- 1850 בסיוע תרומות מטריפולי; בית כנסת שנפתח ב- 1904 מכספי קופת הקהילה. בשנות השלושים נוספו שני בתי כנסת פרטיים האחד של משפחת מח'לוף והשני של משפחת בוחניק. בכל בתי הכנסת פעלו תלמודי-תורה.

ב- 1910 קודש לראשונה בית עלמין יהודי במערב הרובע היהודי. בקהילה פעלו חברה קדישא ובית טהרה וכן שוחט, חזן, מוהל ומלמד תינוקות.

בעמרוץ לא היה ועד קהילה ובראש היהודים עמד שיח' שתווך בין היהודים לבין השלטונות. בשנות השלושים עמדו בראש הקהילה שני שיח'ים: חואתו מח'לוף ואברהם סעאדה, הם היו מעשירי הקהילה.

חיי הקהילה התנהלו סביב בתי הכנסת. פעלה מקהלת ילדים שנקראה "צגאר אל-חברא" (צעירי החברה). בענייני אישות פנו יהודי עמרוץ לרבני טריפולי.

מלחמת העולם השנייה הביאה לפריחה בחיי הקהילה בעמרוץ. יהודים רבים מטריפולי נמלטו לעמרוץ מפחד הפצצות הצבא הבריטי, ונשארו שם עד 1943. לאחר תבוסות האיטלקים ב- 1942, חשו היהודים במתיחות מצד האוכלוסיה המקומית בשל אהדתם לבריטים, ששלטו באזור מינואר 1943. מאז ועד לסיום מלחמת העולם השנייה ביטלו הבריטים בהדרגה את חוקי האפלייה שהטיל הממשל האיטלקי הפאשיסטי.

ב- 1943 הוקם הסניף הראשון של תנועת "בן-יהודה" ובמסגרתה נפתחו חוגים לעברית וללימוד ציונות. לחברי התנועה היו מדים בצבע תכלת לבן. ספרי לימוד נשלחו מארץ-ישראל.

ב- 1945 התחוללו פרעות ביהודי טריפולי, והתפשטו לעמרוץ. נהרגו שלושים ושמונה יהודים, נשדד רכוש רב ונשרפו בתים. בית הכנסת העתיק ניזוק. בעקבות הפרעות התארגנו צעירי עמרוץ בקבוצות להגנה עצמית וקנו נשק במחתרת. סייעו להם חיילים יהודים מארץ-ישראל ששהו באזור במסגרת הצבא הבריטי. ב- 1948 שוב היו פרעות, אך לא היו פגיעות בנפש אלא רק שוד והרס. המתיחות בין יהודים לבין ערבים גברה, ובעקבותיה הגיעו לעמרוץ ארגוני סיוע יהודיים כמו הג'וינט שהקים ב- 1948 חדר אוכל וארגון אוז"ה שהקים ב- 1950 מרפאה.

ב- 1950 פעלו עדיין שני בתי כנסת ובאחד מהם היה בית ספר. גם הבריטים הקימו בית ספר מיוחד לילדי היהודים ובו שלוש כתות. ב- 1949 החלה התארגנות לעלייה אך רק ב- 1952 עלו מרבית היהודים לישראל.

טבורבה

בערבית: طبربة / Tebourba

עיירה במחוז מנוובה, תוניסיה.

טבורבה ממוקמת על הגדה השמאלית של נהר מדג'רדה, כשלושים קילומטר מערבית לתוניס, מול העיר אל בטן.

מספר יהודים מתוניס התיישבו בטבורבה בסוף המאה ה-19. בית הספר החקלאי הנסיוני לבנים שפתח ארגון האליאנס הצרפתי (כי"ח) בעיירה ג'דיידה הסמוכה השפיע על קהילת טבורבה. בית הספר שאף ללמד את בני הנוער היהודי העירוני מקצועות החקלאות ולהפיץ את הרעיונות של "חזרה לקרקע" ו"התחדשות" של העם היהודי. עם זאת, בית הספר נסגר לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1909 היו 44 יהודים בטבורבה. הקהילה חדלה להתקיים בסוף שנות השלושים. בית הכנסת, שנמצא ברחוב דה לה סנטור, נהרס בשנת 1942.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי תוניס

תוניס

Tunis

בערבית:  تونس


בירת תוניסיה והגדולה בעריה, שוכנת בצפון מזרח המדינה.

יהודים חיו במקום כבר בימי קרתגו הפונית (שנחרבה ב- 146 לפני הספירה). יהודי הפרובינקיה הרומית באפריקה (במאות הראשונות לספירה) נהנו מיחס סובלני, שאיפשר להם לחיות לפי דתם. במאה הרביעית, כשהוכרזה הנצרות כדת המדינה, הוטלו על היהודים חוקים מפלים, ומצבם הלך והחמיר עד לכיבוש הערבי ב- 698.

מהמאה השביעית ועד למאה ה- 11 היה יישוב יהודי דליל בפרברי תוניס; באותה תקופה היה המרכז ליהודי צפון אפריקה בעיר קאירואן שבצפון מזרח תוניסיה. סמוך לירידת המרכז בקאירואן (1057), נוסד הרובע היהודי של תוניס - תארת אל יהוד, לפי המסורת, בזמנו של השליט סידי מאחרז (Sidi Mahrez, נפטר 1022).

בשנת 1159 כבשה שושלת המוחידון (מוסלמים דתיים קיצוניים, שהשתלטו ממרוקו על כל צפון אפריקה ודרום ספרד) את תוניס. הם טבחו בתושבי העיר היהודים ובנוצרים, אשר סרבו להתאסלם וכפו על כל יהודי המאגרב (צפון אפריקה) לשאת אות מזהה וללבוש תלבושת מסוימת.

בתקופת שלטונה של השושלת החפצית (1228 - 1574), שכוננה את תוניס כעיר בירה, נהנתה הקהילה היהודית מאוטונומיה יחסית בתחומי הדת והסעד. אמנם יהודים עדיין נחשבו כבני חסות ("דמי") ובשלהי המאה ה- 15 עדיין חוייבו ללבוש בגדים בגוון מסוים, אך השליטים החפצים לא פגעו בזכותם לסחור ובדרך כלל גם הגנו על בטחונם.

בתקופה העות'מנית (לאחר נצחון הטורקים על הספרדים ב- 1574 ועד שנת 1881) היתה העיר תוניס למרכז ליהודי תוניסיה בתחומי הכלכלה והתרבות ומרכז חשוב לכל יהודי אפריקה הצפונית.

בתקופה זו מילאו היהודים תפקיד נכבד בסחר החוץ של תוניסיה. הם המשיכו לעסוק באומנות ובמלאכות שונות, היו צורפים ותכשיטנים, חייטים, סנדלרים ונגרים. לעתים קרובות נקראו לשמש בתפקידי ממשל שונים כגון במלאכת הטבעת הכסף.

תקופת השגשוג הכלכלי של יהודי תוניסיה החלה במאה ה- 16 עם בואם לתוניס של יהודי ליוורנו, איטליה (Livorno), שכינויים ה"גראנה" - משיבוש השם "ליבורני" ל"גורני". פעילותם ניכרה עד כי תוארה תוניס כעיר של סוחרים יהודים. יהודי ליוורנו הפכו את "סוק אל גראנה" (שוק הליוורנים) למרכז המסחרי של העיר. רוב הסחורות נשלחו לליבורנו או למרסיי. שליטתם של הסוחרים מתוניסיה בשווקים של איטליה צרפת וספרד, נסתייעה באחיהם באיטליה.

במאה ה- 17 ניהל יעקב לומברוזו 4 מפעלים לשאשיות (מצנפות תוניסאיות) והיה היבואן העיקרי של הצמר מספרד.

גם במאה ה- 19 המשיכו היהודים לעסוק בצמר ובמשי, אך היו כאלה שנתמנו על ידי הביי (Bey, שליט תוניסיה) לפקידים גבוהים, לרופאי החצר ואף לחוכרי מסים.

החל מהמאה ה- 18 עמד בראש הקהילה בתוניס הקאיד (Caid), בדרך-כלל בן למשפחה מכובדת ועשירה המקורבת לחצר הביי. סמכותו הקיפה את כל בני הקהילה. הוא גבה מסים מינה רבנים ודיינים והטיל עונשים אדמיניסטרטיביים, למשל מאסר, ענשי גוף ואף גירוש. במאה ה- 18 נודע הקאיד ר' יהושע כהן טנוג'י שנהג בגינוני מלכות ובמאה ה- 19 בלטו בני משפחת שמאמה, האחרון בהם הר' בורג'ל, ששימש כרב וכקאיד.

מלבד מוסדות הקהילה המסורתיים היו גם חברות בעלי מלאכה, בראשם עמדו "אמינים" ("נאמנים" ערבים) שתווכו בין בעלי המלאכה לנציג השלטונות.

בראשית המאה ה- 18 חל פירוד בין קהילת ה"גראנה" לבין ה"תואנסה", בני המקום התוניסאים, הוותיקים יותר. יוצאי ליוורנו הקימו להם הנהגה ומוסדות חברה משלהם. הפיצול לשתי קהילות התקיים עד 1944. ב1876 הוציא הביי פקודה שצמצמה את סמכויות ועד הקהילה שנקרא מכאן ואילך "קופת העזרה והצדקה" של תוניס. ועד זה פעל גם כאירגון סעד; הוא ניזון ממענק ממשלתי וממסים שניגבו ממכירת בשר,מצות ויין וממתן רשיונות קבורה. בתקופה ההיא היו כ- 40 אחוזים מיהודי תוניס רשומים כנזקקים.

ב- 1921 נערכו בחירות למועצת הקהילה, נבחרו 60 צירים, ביניהם 14 ציונים. המועצה בחרה בועד מנהל בן 12 חברים ובו ייצוג יחסי ל"גראנה" ולתואנסים. בשאר הקהילות פעלו בתקופה זו ועדים שמונו על ידי השלטונות.

תוניס נודעה כ"עיר גדולה של סופרים וחכמים". ב- 1773 ביקר בה השד"ר (שליח דרבנן) מארץ ישראל, הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) שתאר ביומן מסעותיו את ידענותם הרבה של חכמי תוניס.

בשלהי המאה ה- 17 פעל שם הרב צמח צרפתי ואחריו תלמידו וחברו הרב אברהם טייב ("באבא סידי"). ב- 1768 נוסד בית דפוס בתוניס, אך נדפס בו ספר אחד בלבד, ספרו של ר' יצחק לומברוזו "זרע יצחק".

בסוף המאה ה- 18 פעל בתוניס ר' עוזיאל אל חאייק מחבר הספר "משכנות הרועים", הערוך כאנציקלופדיה הלכתית. תלמידו יצחק טייב, שבישיבתו למדו (על פי החיד"א) כששים תלמידי חכמים, חיבר את הספר "ערך השולחן", הכולל דינים ביאורים ושו"ת ערוכים על פי חלקי שולחן ערוך. לפי פתגם יהודי תוניסאי, לולא נאמר "כי מציון תצא תורה" היינו אומרים "מתוניס תצא תורה".

במאה ה- 18 רבתה הצפיפות ברובע היהודי ולחץ מחירי הבתים המאמירים הביא ליציאת יהודים אל מחוץ לעיר. קהילת תוניס היתה הראשונה שהשתלבה בתהליכי המודרניזציה, במיוחד עם כיבוש הארץ בידי צרפת ב- 1881. באותה שנה נוסד בעיר הראשון מבתי הספר של חברת "כל ישראל חברים". בבתי הספר אלו למדו בצד לימודי קודש, שעורים בעברית, בצרפתיחת ומקצועות כלליים. אך מוסדות "תלמוד תורה" והישיבות המסורתיות המשיכו לפעול נגד חשיפת הנוער להשפעת התרבות הצרפתית. ב- 1908 כבר נרשמו לבית הספר של כל ישראל חברים כ- 4000 ילדים בעוד שב"כתאב" (החדר המסורתי שבו למדו בשפה עברית - ערבית) למדו רק 800.

בקונגרס הציוני העשירי בבאזל (1911) השתתף בפעם הראשונה נציג תוניסאי. אגודות ציוניות פעלו בכל אחת מן הערים הגדולות בתוניסיה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה. אגודת ציון של תוניס שנוסדה ב-1910, דאגה ללימוד השפה העברית ועסקה לא רק בפעילות ציונית אלא גם בענייני הקהילה.

בתוניס הופיעו העיתונים הציוניים "אל בוסתאן" (הגן) ו"קול ציון" (ב-1931) ב- 1910 התאחדו כל האגודות במסגרת הפדרציה הציונית שהוכרה על ידי השלטונות ומאז השתתפו יהודי תוניסיה בפעילות התנועה הציונית העולמית. בד בבד הוקמו תנועות נוער יהודיות; תחילה הצופים היהודים .E.I.F ואחר כך .U.U.J.J (התאחדות בני נוער יהודים) . בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה העשרים פעלו בתוניס כל תנועות הנוער, מבני עקיבא ועד השומר הצעיר; הגדולה ביניהן היתה תנועת בית"ר.

בראשית המאה העשרים חיו בתוניס כ- 24,000 יהודים. ב- 1925 גדל מספרם ל- 27,000.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בתוניס כ- 30,000 יהודים, כעשרה אחוזים מאוכלוסיית העיר.


תקופת השואה
בימי ממשלת וישי בצרפת (החל מיוני 1940) הוחלו על יהודי תוניסיה חוקי האפליה שחלו על יהודי צרפת. סילקו את היהודים ממשרות ציבוריות, אסרו עליהם לעסוק במקצועות חפשיים כמו עריכת דין ורפואה ורבים נושלו מעסקיהם.

ב- 8 בנובמבר 1942 פלשו הגרמנים לתוניסיה ועד מאי 1943 היתה הארץ תחת כיבוש גרמני ואיטלקי. בתוניס מינו הגרמנים יודנראט בראשות פאול גז. הם שלחו 4,000 יהודים למחנות עבודה סמוך לקו החזית.

בתקופת הכיבוש סבלו היהודים מהפקעות רכוש ומקנסות קיבוציים. פעילי מפלגות ידועים ומפירי הוראות הוצאו להורג ללא משפט, או הוגלו למחנות ריכוז באירופה. הגרמנים הפקיעו את בית הכנסת הגדול מרשות הקהילה והשתמשו בבניין כמחסן אספקה של הצבא.


לאחר המלחמה
אחרי שחרור תוניסיה על ידי צבאות בנות הברית ב-7 במאי 1943 התחדשה הפעילות החברתית, הכלכלית והתרבותית של היהודים. ב-1946 מנתה הקהילה היהודית בעיר תוניס 34,200 נפש.

יהודים שובצו במשרות ציבוריות ומספר ניכר של צעירים יהודים למד באוניברסיטאות אלג'יר וצרפת, לא רק במקצועות המקובלים על משכילים יהודים, כמו רפואה, משפטים ורוקחות, אלא גם אדריכלות, הנדסה ומקצועות טכניים. בעולם הספרות זכו מספר סופרים יהודים מתוניס לתהילה, ביניהם אלברט ממי (Memmi). באותה עת גדל גם מספר הסוחרים והאומנים היהודים והתפתח מעמד פועלים יהודי.

בשנת 1945 החל גל העליה לארץ ישראל, תחילה כעליה בלתי לגאלית ואחרי הקמת מדינת ישראל, במסגרת הסוכנות ועלית הנוער. עד שנת 1953 עלו מתוניסיה כולה כ- 15,000 יהודים, חלקם מטעמי דת וחלקם פעילים ציונים. באותה תקופה עלתה תפוצת העתונים הציוניים: L'Echo D'Israel (הד ישראל), LA VOIX JUIVE, (הקול היהודי) ובעיקר עתונו של אנדרי שמאמה (La Gazette D'Israel (Shemama.

מלחמת העצמאות של תוניסיה 1956 -1952 לא בישרה טובות. אמנם לנשיאות תוניסיה נבחר חביב בורגיבה, שנתמך על ידי היהודים, אשר קיוו לתפוש את מקום הפקידות הצרפתית העוזבת ובממשלה הראשונה כיהן שר יהודי, עורך הדין אלבר בסיס (Bessis); אולם באותו זמן החל תהליך ה"ערביזציה" של תוניסיה שפגיעתו הרעה ביהודים ניכרה עד מהרה.

לאחר הנהגת החוקה החדשה בתוניסיה בשנת 1959 נסגרה תחנת הרדיו היהודית בתוניס. ב- 1957 בוטל בית הדין הרבני בעיר ובאמצע 1958 פורקה מועצת הקהילה ובית העלמין היהודי העתיק הפך לגן ציבורי.

בשנות ה- 60 של המאה העשרים חלה הרעה נוספת בעקבות משבר כלכלי חמור שגרם להגירת יהודים מתוניס.

ב- 1967, אחרי מלחמת ששת הימים, נבזזו חנויות של יהודים ובית הכנסת הגדול הוצת. ב- 1971 נרצח הרב מצליח מזוז ברחוב מרכזי בעיר.

האוכלוסיה היהודית בתוניס קטנה משנה לשנה. ב- 1979 מנתה הקהילה כ- -3,000 איש, רובם זקנים שעברו לעיר מקהילות אחרות אשר התרוקנו מיהודים, ומיעוטם משפחות עשירות בעלות נכסי דלא ניידי.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

טבורבה
עמרוץ
תסתור
חמאם ליף
ביזרטה
לה-מרסה
קרתגו

טבורבה

בערבית: طبربة / Tebourba

עיירה במחוז מנוובה, תוניסיה.

טבורבה ממוקמת על הגדה השמאלית של נהר מדג'רדה, כשלושים קילומטר מערבית לתוניס, מול העיר אל בטן.

מספר יהודים מתוניס התיישבו בטבורבה בסוף המאה ה-19. בית הספר החקלאי הנסיוני לבנים שפתח ארגון האליאנס הצרפתי (כי"ח) בעיירה ג'דיידה הסמוכה השפיע על קהילת טבורבה. בית הספר שאף ללמד את בני הנוער היהודי העירוני מקצועות החקלאות ולהפיץ את הרעיונות של "חזרה לקרקע" ו"התחדשות" של העם היהודי. עם זאת, בית הספר נסגר לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1909 היו 44 יהודים בטבורבה. הקהילה חדלה להתקיים בסוף שנות השלושים. בית הכנסת, שנמצא ברחוב דה לה סנטור, נהרס בשנת 1942.

עמרוץ Amrus

יישוב עירוני לחוף הים התיכון, כשישה קילומטר ממזרח לטריפולי, חבל טריפוליטניה, מערב לוב.


יהודים התיישבו בעמרוץ כנראה במאה השש-עשרה. במאה השמונה-עשרה הצטרפו אליהם פליטים יהודים מתוניס שבתוניסיה.

בשל הקרבה לטריפולי, הושפעו יהודי המקום מן העיר. רובם התפרנסו ממסחר וממלאכה, והיו גם כאלה שעיבדו חלקות אדמה בנווה המדבר הסמוך, ומכרו מתוצרתם. יהודי עמרוץ הצטיינו במלאכת חרשות הברזל והנפחות, הם התקינו בעיקר כלים חקלאיים ופרסות סוסים. בין בעלי המלאכה היו גם רצענים,ו בשנות העשרים למאה ה- 19 החלו לעסוק גם בסנדלרות, בפחחות, בעשיית אוכפים ובמסחר זעיר.

ב- 1861 נמנו בעמרוץ 150 יהודים, וב- 1888 - כ- 500. ב- 1903 עלה מספרם ל- 1,000. החוקר נחום סלושץ ביקר במקום ב- 1906 וסיפר על קהילה ענייה ודלה. היהודים התגוררו אז ברובע היהודי שהיה בנוי בתי חימר בצפיפות רבה ומעט בתי אבן.

בראשית המאה העשרים היו ברובע היהודי שלושה בתי כנסת: בית הכנסת הקדום ביותר שהוקם על ידי יהודי בשם עמירה; בית כנסת שהוקם ב- 1850 בסיוע תרומות מטריפולי; בית כנסת שנפתח ב- 1904 מכספי קופת הקהילה. בשנות השלושים נוספו שני בתי כנסת פרטיים האחד של משפחת מח'לוף והשני של משפחת בוחניק. בכל בתי הכנסת פעלו תלמודי-תורה.

ב- 1910 קודש לראשונה בית עלמין יהודי במערב הרובע היהודי. בקהילה פעלו חברה קדישא ובית טהרה וכן שוחט, חזן, מוהל ומלמד תינוקות.

בעמרוץ לא היה ועד קהילה ובראש היהודים עמד שיח' שתווך בין היהודים לבין השלטונות. בשנות השלושים עמדו בראש הקהילה שני שיח'ים: חואתו מח'לוף ואברהם סעאדה, הם היו מעשירי הקהילה.

חיי הקהילה התנהלו סביב בתי הכנסת. פעלה מקהלת ילדים שנקראה "צגאר אל-חברא" (צעירי החברה). בענייני אישות פנו יהודי עמרוץ לרבני טריפולי.

מלחמת העולם השנייה הביאה לפריחה בחיי הקהילה בעמרוץ. יהודים רבים מטריפולי נמלטו לעמרוץ מפחד הפצצות הצבא הבריטי, ונשארו שם עד 1943. לאחר תבוסות האיטלקים ב- 1942, חשו היהודים במתיחות מצד האוכלוסיה המקומית בשל אהדתם לבריטים, ששלטו באזור מינואר 1943. מאז ועד לסיום מלחמת העולם השנייה ביטלו הבריטים בהדרגה את חוקי האפלייה שהטיל הממשל האיטלקי הפאשיסטי.

ב- 1943 הוקם הסניף הראשון של תנועת "בן-יהודה" ובמסגרתה נפתחו חוגים לעברית וללימוד ציונות. לחברי התנועה היו מדים בצבע תכלת לבן. ספרי לימוד נשלחו מארץ-ישראל.

ב- 1945 התחוללו פרעות ביהודי טריפולי, והתפשטו לעמרוץ. נהרגו שלושים ושמונה יהודים, נשדד רכוש רב ונשרפו בתים. בית הכנסת העתיק ניזוק. בעקבות הפרעות התארגנו צעירי עמרוץ בקבוצות להגנה עצמית וקנו נשק במחתרת. סייעו להם חיילים יהודים מארץ-ישראל ששהו באזור במסגרת הצבא הבריטי. ב- 1948 שוב היו פרעות, אך לא היו פגיעות בנפש אלא רק שוד והרס. המתיחות בין יהודים לבין ערבים גברה, ובעקבותיה הגיעו לעמרוץ ארגוני סיוע יהודיים כמו הג'וינט שהקים ב- 1948 חדר אוכל וארגון אוז"ה שהקים ב- 1950 מרפאה.

ב- 1950 פעלו עדיין שני בתי כנסת ובאחד מהם היה בית ספר. גם הבריטים הקימו בית ספר מיוחד לילדי היהודים ובו שלוש כתות. ב- 1949 החלה התארגנות לעלייה אך רק ב- 1952 עלו מרבית היהודים לישראל.

תסתור TESTOUR

בערבית : تستور‎ 

כפר בעמק המג'רדה Medjerda, כ- 35 קילומטר ממערב לתוניס, צפון תוניסיה.


במקום נמצא קברו של הפייטן הרב פראג'י שואט (Chaouat Fraji), שנולד בפס במרוקו וחי בעיר בז'ה בתוניסיה. על פי המסורת הוא ביקש לפני מותו שיעמיסו את גופתו על גב פרידה ובמקום שתעצור שם ייקבר. הקבר בתסתור היה אתר חשוב לעלייה לרגל מכל רחבי תוניסיה בגלל האמונה שיש בו סגולות מרפא. ההילולה השנתית על הקבר נערכה ביום הרביעי של חג הסוכות. התרומות שהשאירו עולי הרגל הוו מקור הכנסה לקהילה.

קהילת טסטור הייתה תמיד קטנה, ובשיאה בשנת 1909 היו בה 156 יהודים. בקהילה הייתה קופת עזרה וצדקה, שנוהלה בידי ועד של חמישה חברים, ועד העזרה והצדקה הוקם מכוח צו הבאי (השליט) של תוניסיה מיום 5 באפריל 1910, הצו גם פירט את תפקידיו, חברי הועד מונו בידי השלטונות, אך למעשה פעלו כועד קהילה לכל דבר. הם עסקו בעזרה לנזקקים ובאחזקת בית הכנסת, בית הקברות וקברו של ר' פראג'י שואט. בית הכנסת של תסתור הוקם במאה ה- 18 בסגנון אנדלוסי, בדומה לבתי המוסלמים שבכפר. הוא שכן במבנה נמוך בעל קמרונות רבים.

ב- 1926 נמנו במקום 100 יהודים; ב- 1936 היו בתסתור 107 יהודים ובשנת 1946 נותרו רק 91 יהודים בכפר.

היחסים בין יהודי תסתור לבין האוכלוסייה המוסלמית המקומית ידעו עימותים ותקריות במשך שנים ארוכות. אחת הסיבות הייתה נהירתם של עולי רגל רבים לקברו של ר' פראג'י. בשנים 1924-1923 הותקפו לעתים קרובות יהודים שחזרו מההילולה או מביקור בקבר והיו ביניהם נפגעים. מ- 1934 פחתו התקריות, בעקבות הקמת מפלגת הניאו-דוסתור בתוניסיה, שהייתה פחות דתית.

בימי מלחמת העולם השנייה נטשו יהודים רבים את הכפר מחשש מפני הפצצות, והקהילה למעשה התפוררה. ערב עצמאות תוניסיה, ב- 1956, נותרה בכפר משפחה יהודית אחת, שטיפלה באחזקת קברו של ר' פראג'י ובקבלת פניהם של עולי הרגל.

חמאם-ליף Hammam el-Lif

בערבית: حمام الأنف‎

עיירה במפרץ תוניס, כשישים קילומטר מדרום מזרח לתוניס, צפון תוניסיה.


יהודים התיישבו במקום ככל הנראה כבר בתקופה הפיניקית, נחשף בית כנסת מהתקופה הרומית, ונראה שהיישוב העתיק התקיים עד סוף התקופה הביזנטית.

במאות העשירית והאחת עשרה התקיים במקום יישוב יהודי. במאה ה- 12 נפגע היישוב היהודי מידי שליטי שושלת מוואחידון, ונאסר על יהודים להתיישב באזור.

במאה השמונה עשרה חזרו יהודים להתיישב בחמאם ליף. היישוב היהודי גדל לאחר פרסום אמנת היסוד ב- 1857 שהבטיחה שוויון זכויות לכל התושבים. ב- 1865 הקים נסים שמאמא, הקאיד (ראש הקהילה) של תוניס, ישיבה ובית מדרש בחמאם ליף.

עם החלת הפרוטקטורט הצרפתי על תוניסיה (1881), הגיעו למקום יהודים נוספים. היישוב היהודי בחמאם ליף גדל. בשנת 1909 התגוררו שם 57 יהודים שהשתלבו במסחר ועסקו בייצוא פירות וירקות וכן בתעשיית שמן זית וטוויית צמר. ב- 1921 היו כבר 345 יהודים במקום.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם גדל מאד מספר היהודים בעיירה, בשל הדיור הזול והאיכותי שהוצע בחמאם ליף. רובם הגיע מעיר הבירה תוניס. ב- 1926 היו במקום 394 יהודים; ב- 1931 ירד המספר ל- 283; ב- 1936 שוב עלה מספרם ל- 543; ב- 1946 נמשכה מגמת העלייה והמספר הגיע ל- 674.

היהודים התיישבו ברובם בשכונה האירופית של העיר, על הדרך הראשית לתוניס. רוב היהודים המשיכו לעבוד בעיקר בתוניס, אך היו בחמאם ליף יהודים בעלי אזרחות צרפתית ואיטלקית שעסקו ברפואה, עריכת דין, פקידות ממשלתית וכדומה.

היישוב היהודי בחמאם ליף לא היה מאורגן במסגרת קהילתית. לא היה ועד קהילה ולא פעלו מוסדות קהילתיים אחרים. שירותי דת וקהילה כמו שחיטה, מילה, קבורה ונישואין קיבלו מוועד קהילת תוניס. יהודי חמאם ליף הצביעו בבחירות לוועד קהילת תוניס וקברו את מתיהם בבית הקברות של תוניס. בחמאם ליף פעלו שני בתי כנסת קטנים. האחד שנחשב מרכזי, נוהל בשנות השלושים בידי הרב גז. השני נוהל בידי הרב פרתוח. בשני בתי הכנסת פעלו תלמודי תורה. רוב ילדי הקהילה למדו בבתי ספר צרפתיים ובבית ספר תיכון צרפתי בתוניס. הקהילה הייתה נתונה להשפעה חזקה של התרבות הצרפתית ולא הייתה בה פעילות יהודית ענפה.

בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) חל שינוי לרעה במצב היהודים במקום בגלל מדיניות שלטון וישי בצרפת (מיוני 1940). פקידים יהודים פוטרו ממקומות עבודתם ונאסר על יהודים בעלי מקצועות חופשיים לעסוק במקצועם. המתח בין היהודים לאוכלוסייה הערבית גאה, וארעו מעשי שוד והתנכלות. עם פלישת הצבא הגרמני קיבלה חמאם ליף מעמד של "עיר חופשית" מכיוון שהייתה מקום מושבו של הביי (שליט תוניסיה). לכן מעמד היהודים לא נפגע ופליטים יהודים רבים מיישובי הסביבה הגיעו למקום והסתתרו בבתי יהודים. הגרמנים דרשו מיהודי העיר לספק להם מכשירי רדיו, רהיטים ובגדים. ב- 10 במאי 1943 שוחררה העיר מהכיבוש הגרמני.

המלחמה הרעה את מצבם הכלכלי של יהודים רבים, ובעקבותיה החלו לפעול במקום ארגונים כמו הג'וינט והאוז"ה. עשירי הקהילה יזמו גם הקמת מוסד לילדים נצרכים בשם Nos Petits("ילדינו"). ב- 1950 נפתח בחמאם ליף בית יתומים בשם Le Nid ("הקן").

ראשית הפעילות הציונית הייתה כבר בשנות העשרים והשלושים. במקום הוקם סניף של הקרן הקיימת שעסק באיסוף תרומות לארץ ישראל. בתחילת שנות השלושים נוסד סניף של בית"ר שהיה כפוף להנהגה בתוניס. בחודשי הקיץ הפעילו תנועות הנוער הציוניות מתוניס קייטנות לנוער בחמאם ליף. המקום התאים בשל מזג האוויר הנוח. לאחר תום מלחמת העולם השנייה גברה הפעילות הציונית. ב- 1944 הוקם סניף של תנועת הצופים היהודים, ובמקום נערך מחנה קיץ רב משתתפים. כמו כן הגיעו שליחים של המוסד לעלייה ב' ושל הסוכנות, ובאותה השנה נפתח סניף של תנועת ציון -דרור שפעלה לעידוד העלייה לארץ ישראל.

אמנם בעקבות הקמת מדינת ישראל (1948) עלו לישראל כמה עשרות מיהודי המקום, אך עד הכרזת העצמאות של תוניסיה ב- 1956 התקיימה קהילה יהודית שוקקת בחמאם ליף, ובאותה שנה היו במקום 489 יהודים. בסוף שנות החמישים התחסלה הקהילה. מחצית היהודים היגרו לצרפת ומחציתם עלו לישראל.

ביזרט, ביזרטה

Bizerte

בערבית: بنزرت‎‎ 

(בינזרת בערבית)

עיר נמל בצפון תוניסיה (Hippo Zaritus בפי היוונים).


בזכות התנאים הגיאוגרפיים הייתה בינזרת מאז ומתמיד נמל חשוב. הצרפתים הפכו אותה לנמל צבאי ראשון בחשיבותו באיזור זה של הים התיכון.

כמעט ואין שרידים ועתיקות בבינזרת ולא ידוע לנו על ראשית הישוב היהודי במקום.

ב-1534 כבשו הספרדים את העיר וגרשו את היהודים שחיו בה. רק עם הכיבוש התורכי ב-1572 שבו היהודים למקום.

החיד"א, הרב חיים יוסף אזולאי (1806-1724), ששהה שנים מספר בתוניסיה (1773-1778) יצא לדרכו מנמל בנזרת ובספר מסעותיו "מעגל טוב" התרשם שהקהילה היהודית במקום היתה קטנה מאד.

עם הקמת משטר החסות הצרפתי בתוניסיה ב-1881 גדל מספר היהודים בעיר. ב-1917 ידעה הקהילה היהודית במקום פרעות; כמו בערים אחרות בתוניסיה, פרעו ביהודי העיר עריקים מצבא הביי.


תקופת השואה

בימי ממשלת וישי בצרפת (מ-1940) הוחלו על יהודי תוניסיה חוקי האפליה שחלו על יהודי צרפת. יהודים סולקו ממישרות צבוריות, נאסר עליהם לעסוק במקצועות חפשיים ורבים נושלו מעסקיהם.

בנזרת היתה המקום הראשון בתוניסיה שנכבש על-ידי הגרמנים בנובמבר 1942. בעיר הוקם מחנה ריכוז לפועלים יהודים שנלקחו לעבודות כפיה מבינזרת עצמה ומתוניס השכנה. הם הועסקו בבנית הנמל המופצץ ובעבודות שונות במחסני הצבא הגרמני. עד לנסיגת הגרמנים מתוניסיה במאי 1943.


בשנת 1946 נימנו 1,037 יהודים בבינזרת, אוכלוסית העיר מנתה אז למעלה מ-30,000 נפש.

אחרי הכרזת עצמאות תוניסיה (1956), המשיכה צרפת לשמור על בסיסה הצבאי בבינזרת ואכן מפקד האוכלוסין של 1956 מצביע על ירידה קטנה בלבד של מספר היהודים במקום: 958 נפש.

בעקבות משבר בינזרת (פברואר 1958) עזב הצי הצרפתי את העיר. עם צאת הצרפתים מבינזרת עזבוה גם היהודים.

אחרי שנת 1960 לא נותרו עוד יהודים בעיר.

La Marsa

In Arabic: المرسى

A town in far north eastern Tunisia near the capital Tunis. 

Carthage

In Arabic: قرطاج‎ - Qarṭāj

A commune in Tunis Governorate, Tunisia. Modern Carthage is located in suburban Tunis, about 15 km northeast of the city center, and includes the archeological site of ancient Carthage.

Ancient History

Jewish presence in ancient Carthage is documented since the first cetury CE, when the place was part of the Roman Empire. A jewish cemetery was discovered in the northwestern area of the acient city. More than 200 burial rooms in rock-hewn pits, each containing an average of between 15-20 graves, have been unearthed so far. The archeological discoveries include a  number of Hebrew inscriptions and paintings of Jewish symbols. The Jewish settlement in Carthage apparently flourished after the destruction of the Second Temple of Jerusalem, when some refugees from the Land of Israel migrated to the Roman province of Africa.  

After the Muslim conquest of Tunisia, Carthage lost its prominence and the local Jews moved to other places. 

Modern History 

There was no organized Jewish community in Carthage during the French protectorate of Tunisia (1881 - 1956).  Although Jews visited Carthage, particularly during the summer, they preferred to live in other neighborhoods. Following the destructions of  World War 2, Carthage hosted thousands of refugees, including numerous Jews, who fled from other regions of Tunisia and from the city of Tunis. The census of 1946 recorded 1,064 Jews in Carthage - 21,8% of the general population. However, probably all Jews left Carthage after a short period of time and returned to their former places of residence.  

אנדרה סממה
Serge Adda
Michel Boujenah
Serge Moati
Gisele Halimi
לוי-בקרט, אברהם בן שלמה

André Scémama (1918-1982), journalist, born in Tunisia. He started his journalistic career at the age nineteen in 1937, when he worked for Radio-Tunis and Tunis-Soir, and then he continued at Radiodiffusion-Télévision Française (RTF) the French National broadcaster in Paris. He began working for the French daily newspaper Le Monde in 1951, and then became its Jerusalem reporter from 1955 to 1977. At the end of 1977, after the visit of the Egyptian president Anwar Sadat to Jerusalem, which had aroused his enthusiasm, he decided to leave Le Monde, having not agreed with the newspaper's reserved position about the Egyptian peace initiative. He continued his journalistic activity as the Jerusalem correspondent for Radio-France and director of French-speaking programs of Israeli Broadcasting Authority (IBA). He died in Jerusalem, Israel. André Scémama is the father of the Israeli journalist Dan Scemama (1949-2009).

Serge Adda (1948-2004), economist, president of the French television company TV5, born in Tunis, Tunisia, the son of Georges Adda (1916-2008), a leader of the Tunisian Communist Party. Adda started working as a researcher at CETEM (Center d'Étude des Techniques Économiques Moderne) in Paris in 1971. Then he was research director of the l'École Spéciale d’Architecture from 1975 to 1978, and director of the Association Développement et Aménagement from 1979 to 1981.  In parallel Adda was a lecturer at the University of Paris from 1974 to 1981 and UNESCO advisor from 1982 to 1989.

Adda moved to Tunis in 1981 serving as an engineer and chief economist with STE SOTINFOR. He returned to Paris and from 1990 to 1997 he was CEO of CANAL + HORIZONS TV company. In April 2001 he became advisor to the President of the CANAL + HORIZONS group. Then Adda was named CEO of TV5 broadcast company in October 2001. In addition, Adda was a lecturer at the University of Paris from 1974 to 1981 and UNESCO advisor from 1982 to 1989 and worked for the African Development Bank. SAdda died in Paris. 

Michel Boujenah (b. 1952), actor, comedian, film director and screenwriter, born in Tunis, Tunisia. The family moved to France in 1963 and Boujenah grew up in Bagneux near Paris. He started acting as a teenager and wanted to be a theater actor after school. When he was rejected because of his accent at the École supérieure d'art dramatique des Théâtre national de Strasbourg, he founded the theater group La grande cuillère with Paul Allio and Corinne Atlas in the early 1970s and performed in schools and small towns. He also wrote autobiographically inspired plays about the lives of Tunisian Jews, such as the one-man show Albert (1980) and Les magnifiques (1984), which were popular with the public. In 2004, Les magnifiques was continued under the title Les nouveaux magnifiques. Boujenah has been artistic director of the Festival de Ramauelle since 2007.

Boujenah first appeared in a film in 1980, when he played a supporting role in Jan Saint-Hamont's comedy Mais qu’est-ce que j’ai fait au Bon Dieu pour avoir une femme qui boit dans les cafés avec les hommes? ("What did I do, my God, to have a wife that drinks with men in coffee shops?"). His breakthrough in 1984 was the Oscar-nominated comedy Three Men and a Baby by Coline Serreau. In 1985 he was awarded a César for Best Supporting Actor for his role as Michel - one of the three men who gave the title of the film. Boujenah appeared in additional films, among them Freddy the Unsuspecting (1986), Who Stole the Rabbit's Coke? (1987) and The Joker and the Jackpot (1991). Boujenah received a César nomination for Best Actor in 1994 for his role in the French-Tunisian co-production Le nombril du monde. In 2003 Boujenah made his directorial debut with Père et fils and was nominated for a César in the category Best First Feature the following year. With over a million viewers, the comedy was a hit with the public.

Serge Moati (b. 1946), director, producer and actor, born in Tunis, Tunisia, the son of Serge Moati (1903-1957), a member of the Portuguese Jewish community of Tunis (the Grana) and Odette Scemama (1905-1957). He lived in Tunis and studied at Lycee Carnot there until the death of his parents, when he moved along with his sister Nine to Paris, and continued his studies at Lycee Michelet in Vanves, in the southwest outskirts of Paris.  

Moati became famous in 1972 with the film adaptation of François Mauriac's Le Sagouin. He made his breakthrough in 1976 with the thriller Nuit d'or ("The Night of Gold") which stared  Bernard Blier, Marie Dubois, Charles Vanel, Maurice Ronet and Anny Duperey, Klaus Kinski and Elisabeth Flickenschildt. This was followed, among others, by Rossel et la commune de Paris (1977), At the end everything is forgotten (1981), Olympe de nos amours (1989), Le piège (1991) and Une femme dans la tourmente (1995, with Miou-Miou), Une page d'amour (1996, with Miou-Miou and Jacques Perrin), Sapho (1997, with Mireille Darc), Maison de famille (1999, with Marie-Christine Barrault) and Mercenary Hell (2005, with Richard Bohringer). In addition to the feature films, Moati also made a number of documentaries, including Les Mitterrand. As an actor, Moati occasionally appears in his own films, Au bout du chemin (1981), Le Garçon qui ne dormait pas (1994) and Sami, le pion (2002). He published 14 books, including Villa Jasmin (2003), an autobiographic work. He was a counselor of the French President Francois Mitterand.

Serge Moati is the brother of the novelist Nine Moati and the father of the actor Felix Moati.

Gisèle Halimi (born Zeiza Gisèle Élise Taïeb) (b. 1927), lawyer, feminist activist and politician, born in La Goulette, Tunisia. She attended the Lycée in Tunis and then studied law and philosophy at the University of Paris. In 1948 she graduated in law and was admitted to the Paris bar in 1956.  She was a consultant to the Front de Liberation National (FLN) and in particular in 1960 dealt with the case of tortured FLN activist Djamila Boupacha, about which she wrote a book in 1961 to which Simone de Beauvoir contributed a preface. Halimi was also a member of the Russell Tribunal promoted by by Bertrand Russell and Jean-Paul Sartre against suspected American war crimes in Vietnam in 1967 and defended many Basque terror suspects. Halimi promoted lawsuits relevant to women's rights. In 1971 she founded the feminist group Choisir la cause des femmes with Simone de Beauvoir, Jean Rostand, Christiane Rochefort and Jacques Monod.  She was instrumental in the legislative reforms to legalize contraception and abortion brought about by Simone Veil in 1974 and 1975 as French Minister of Justice. In 1981 Halimi  was elected to the French National Assembly, where she was an independent socialist in the Isère department until 1984. From 1985 to 1986 she was a French delegate to UNESCO, a French representative to the Executive Committee in 1987 and an adviser to the French delegation to the UN in 1989. In 1995 she was officially commissioned to write a report on equality for women in French politics, which she submitted in 1997.

During her career Halimi was the lawyer of Jean-Paul Sartre (with whom she was also friends), Simone de Beauvoir, Françoise Sagan, Henri Cartier-Bresson and Roberto Matta, among others. She authored sixteen books, including Djamila Boupacha (1962), La cause des femmes (1973), Viol, Le procès d'Aix: Choisir la cause des femmes (1978), Avocate irrespectueuse (2002), Histoire d'une passion (2011).

Halimi was married three times (including to Paul Halimi and Charles Faux, the former secretary of Jean-Paul Sartre). She has three sons. Her son Serge Halimi is the director of the monthly magazine "Le Monde diplomatique".

In 2013 Halimi was named Commandeur de l'ordre national de la Légion d'honneur, after having been an officer in 2006 and a Knight of the Legion of Honor in 1997.

חניכי תנועת "השומר הצעיר" בהצגה לכבוד חנוכה, תוניס, תוניסיה, 1949
ועידת היסוד של תנועת "החלוץ", תוניס, תוניסיה, 1949
חניכי 'השומר הצעיר' ביום ועידת היסוד של "החלוץ", תוניס, תוניסיה, 1949
השמש של בית הכנסת ונשים ממשפחתו, טוניס, טוניסיה, 1984
הנשיא חביב בורגיבה מבקר בבית הכנסת ברובע היהודי, תוניס, תוניסיה, 1957
המושל הצרפתי של תוניסיה ושארל חדאד באזכרה לחללי המלחמה, תוניס, תוניסיה, 1951
מצבתה של רחל כהן שנפטרה ב-1899, תוניס, תוניסיה, 1985
הישיבה האחרונה של מועצת הקהילה היהודית, תוניס, תוניסיה, 1958
גרעין ההכשרה של "בני עבודה", תוניס, תוניסיה, 1952
מראה אחד מהרחובות הראשיים בטוניס, טוניסיה, 1984
מקהלת חניכי תנועת "השומר הצעיר" במסיבת חנוכה, תוניס, תוניסיה, 1949
תמונת מחזור תלמידי כיתה א' בבית הספר אליאנס, תוניס, תוניסיה, 1939-1938
ד"ר רוז'ה נאטאף נואם בעת ביקורו של הנשיא בורגיבה, תוניס, תוניסיה, 1957
קבוצת נערים , חברים בתנועת נוער, תוניס, תוניסיה, 1947
הרב חיים בלאיש (שמאל), רבה הראשי של תוניס, תוניסיה, במלחמת העולם השניה
קלייר אשוש בבית הספר אליאנס, תוניס, תוניסיה, 1916-1915
מסיבת פורים בקהילה היהודית, תוניס, תוניסיה, 1957
כיתה בבית הספר לבנות של חב"ד, תוניס, תוניסיה, 1984
שתי נערות יהודיות בלבוש מסורתי, תוניס, תוניסיה, 1906 בקירוב
חניכי תנועת "השומר הצעיר" בהצגה
אחיי גיבורי התהילה" במסיבת חנוכה,
תוניס, תוניסיה, 1949
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יגאל חלמית, ישראל)
ועידת היסוד של תנועת החלוץ "להכשרה ולקיבוץ",
תוניס, תוניסיה, 1949.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יגאל חלמית, ישראל)
חניכי 'השומר הצעיר' ביום שבו התקיימה
ועידת היסוד של תנועת "החלוץ" בתוניס,
תוניסיה, 1949
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יגאל חלמית, ישראל)
שמש בית הכנסת ונשים ממשפחתו,
טוניס, טוניסיה, 1984
הם גרים מתחת לבניין בית הכנסת
צילום: דונה ווסק, ארה"ב
(בית התפוצות,ארכיון הילומים,
באדיבות דונה ווסק, ארה"ב)
הנשיא חביב בורגיבה (משמאלו, שארל חדאד) עומד
ליד ארון הקודש של בית הכנסת הגדול בעת ביקורו ברובע
היהודי (ח'ארה), תוניס, תוניסיה, 1957
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שארל חדאד, מארסיי)
המושל הצרפתי של תוניסיה (במרכז), ראש העיר תוניס,
שייח' אל-מדינה, ונשיא קהילה היהודית שארל חדאד,
בדרך לאזכרה לחללי מלחמת העולם הראשונה,
תוניס, תוניסיה, 1951
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שארל חדאד, מארסיי)
מצבתה של רחל כהן בת ה-19 שנפטרה ב-1899
בבית הקברות 'לה בורג'ל', תוניס, תוניסיה, 1985
המצבה כתובה יהודית-ערבית וצרפתית.
צילום: אריק טייב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אריק טייב)
הישיבה אחרונה של מועצת הקהילה היהודית
לאחר שהנשיא בורגיבה הודיע על פיזורה,
תוניס, תוניסיה, 15 ביולי, 1958
(בית התפוצות ארכיון התצלומים,
באדיבות שארל חדאד, מארסיי)
גרעין הכשרה "בני עבודה" של תנועת "השומר הצעיר",
תוניס, תוניסיה, 1952
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יגאל חלמית, ישראל)
מראה אחד מהרחובות הראשיים בטוניס,
טוניסיה, 1984
צילום: דונה ווסק, ארה"ב
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות דונה ווסק, ארה"ב)
מקהלת חניכי תנועת "השומר הצעיר"
במסיבת חנוכה, תוניס, תוניסיה, 1949
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יגאל חלמית, ישראל)
תמונת מחזור תלמידי כיתה א' בבית הספר אליאנס (כי"ח),
תוניס, תוניסיה, 1938-1939
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות משפחת אשוש, ישראל)
ד"ר רוז'ה נאטאף נואם בעת ביקורו של הנשיא בורגיבה
בקהילה היהודית, תוניס, תוניסיה, 1957
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שארל חדאד, מארסיי)
קבוצת נערים, חברים בתנועת נוער,
תוניס, תוניסיה, 1947
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות משפחת אשוש, ישראל)
הרב חיים בלאיש (שמאל), רבה הראשי של תוניס,
תוניסיה בתקופת מלחמת העולם השניה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
קלייר אשוש לבית חיון בבית הספר אליאנס,
תוניס, תוניסיה, 1915-1916
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
(באדיבות משפחת אשוש, ישראל)
מסיבת פורים בקהילה היהודית,
תוניס, תוניסיה, 1957
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שארל חדאד, מארסיי)
כיתה בבית הספר לבנות של חב"ד בהנהלת
אשתו של הרב פינסון, תוניס, תוניסיה, 1984
צילום: דונה ווסק, ארה"ב
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות דונה ווסק, ארה"ב)
שתי נערות יהודיות בלבוש מסורתי,
תוניס, תוניסיה, 1906 בקירוב
צילום: דויד פיירצ'ילד, ארה"ב
(בית התפוצות ארכיון התצלומים)
לוי-בקרט, אברהם בן שלמה