חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 5
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי פלובדיב

פלובדיב Plovdiv

עיר בדרום-מזרח בולגריה, 156 ק"מ מזרח לסופיה.

פלובדיב סמוכה לנהר מריצה (Maritsa), נתיב תחבורה חשוב עד סוף המאה ה- 19, בצומת דרכים שקישר בעבר בין המזרח הקדום לבין אירופה, ואחר כך בין סופיה לבין אדירנה ונמלי הים השחור והדנובה. לפנים יסדו התרקים במקום את העיר פולפודבה, אשר נהרסה בידי הקלטים. בשנת 342 לפנה"ס יסד המלך המקדוני פיליפוס השני עיר בשם פיליפופוליס (Philippopolis). במאה הראשונה לפנה"ס בנו הרומאים במקום את העיר טרימונציום (עיר שלושת הגבעות). במאה ה- 4 כבשוה הביזנטים ובמאות 15 - 7 עברה משלטון ביזנטי לשליטת הממלכה הבולגרית הראשונה והשנייה, לסירוגין. הסלבים כינו את העיר פלובדין (Plovdin), וכאשר כבשו אותה העות'מאנים נקראה פיליבה (Filibe). בסוף המאה ה- 18 שגשגה העיר, והגיעו אליה בולגרים נוצרים רבים. פלובדיב הייתה לעיר מטופחת, מרכז של מלאכות ותעשייה זעירה. לאחר קונגרס ברלין ביולי 1878 הפכה לבירת רומליה המזרחית. באותה תקופה מנתה העיר 33,500 נפש.


הקהילה היהודית

קשה לקבוע מתי הגיעו ראשוני היהודים לפלובדיב. בשנות ה- 80 של המאה העשרים נתגלו במרכז העיר שרידי בית כנסת, שארכיאולוגים מקומיים העריכו כי הם מן המאה השנייה. על יסודותיו נמצאו שרידי בית כנסת מן המאה הרביעית. התגלו גם כתובות ביוונית ומנורה עם שבעה קנים, אשר מעידות שהמקום היה בית תפילה יהודי. ישנם גם אזכורים אקראיים על יהודים במקום, בסיפורי נוסעים מהמאות ה- 12 וה- 13.

בספר שנדפס באיסטנבול בידי הרב יונה אשכנזי נכתב, שבפלובדיב הייתה קיימת קהילה יהודית עוד לפני הכיבוש העות'מאני בשנת 1364. הידיעה הממשית הראשונה על קהילה יהודית במקום היא משנת 1494, עת נכתב בספרות השו"ת שבפלובדיב נבנה בית כנסת "ארגונה" (Aragona) ליהודים שבאו מארגון, ספרד. מן המאה ה- 16 ואילך מוזכרת קהילת יהודי פלובדיב רבות בפסקי דין של רבנים מקומיים, או של רבנים מקושטא, אדירנה או סלוניקי. מדובר בדרך כלל בירושות, שחרור עגונות, עדויות על סוחרים שנרצחו בדרכים, ושאר עניינים. בדומה לקהילות רבות בבולגריה, היו בפלובדיב שתי קהילות יהודיות: רומניוטים (כך נקראו היהודים הביזנטים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית), ואשכנזים (שהגיעו מהונגריה ומבאוואריה). יהודי ספרד, שהגיעו בראשית המאה ה- 16 , נהיו לקהילה הדומיננטית ועל פיהם פסקו דינים וקביעות הלכתיות.

נוסע שעבר בעיר ב- 1578, ציין שהיהודים גרים בסמוך ליוונים ושיש להם שלושה בתי כנסת. סביר להניח, אם כן, שבאותה עת היה לכל קהילה - הרומניוטית, האשכנזית והספרדית - בית כנסת משלה.

מספרות השו"ת עולה כי היו בפלובדיב סוחרים יהודים עשירים שסחרו עם סלוניקי וקושטא, בעיקר בבשר מיובש, בביצים ובמוצרי עור.

בין הרבנים הידועים בפלובדיב היו שלמה בן ריי, אברהם פאזיון (במאה ה- 16), רבי חוני (נפטר ב- 1645), שהיה ככל הנראה בן הקהילה הרומניוטית, רבי אהובי (נפטר ב- 1690) והרב לאפאבא יליד מגנצא (מיינץ) , גרמניה (סוף המאה ה- 17). יהודי פלובדיב הרבו להתייעץ עם רבנים מחוץ לעיר, בעיקר מסלוניקי או איסטנבול. בשנת 1711, לדוגמא, החליטו פרנסי העיר להעלות את גובה המס על הבשר. עניי פלובדיב פנו לרבני סלוניקי, שפסקו שיש לבטל את המס כליל. המקרה מלמד על קהילה מאורגנת, שידעה לשמור על זכויותיה.

השכונה היהודית נקראה "אורטה-מיזאר" (בית עלמין מרכזי בתורכית, בשל סמיכותה של השכונה לבית העלמין המרכזי). ב- 1763 נבנה באותה שכונה בית כנסת חדש. כעבור 50 שנים נהרס בית הכנסת וחדש נבנה במקומו. בסוף המאה ה- 18 חיו בפלובדיב כ- 750 יהודים. באותה תקופה כיהנו בעיר הרבנים אברהם בכמוהר"ם מנוח סיד מדופניצה, אחיו יהודה סיד (עד 1810) ואחריו אברהם ארולייא מאדירנה, בעל "מים החיים". ב- 1827 כיהן במשך כשבע שנים הרב אברהם ונטורה, שעלה לארץ ישראל. בשנים 1830-1832 כיהן הרב יעקב פינצי, שהיה קודם רבה של קהילת רוסצ'וק (רוסה). אחריו חיים ארולייא (בנו של אברהם), ומשה בכמוהר"ם (עד 1881).

ב- 1877, בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה, הגיעו כ- 400 פליטים יהודים, ביניהם יהודים רבים מקרלובו, שהקימו בית כנסת לעצמם. רוב הפליטים נותרו בפלובדיב גם אחרי המלחמה.

בזמן המלחמה, ב- 1878, חיו בפלובדיב כאלף יהודים ולהם ארבעה בתי כנסת ובית מדרש אחד. במפקד שערכו שלטונות בולגריה ב- 1885 היה מספר היהודים 1129. ב- 1888 גדל מספרם ל- 2,200 נפש.

היהודים בשכונה היהודית חיו במתחם מוקף חומת אבן ובו שערים, שננעלו בלילה. במתחם היו שני בתי כנסת: "ק"ק ישורון" ו"ק"ק ציון", הקטן יותר (נבנה ב- 1888). ב- 1878 התקיימה בפלובדיב גם קהילה אשכנזית קטנה.

בימי המלחמה הציל חבר המועצה היהודי אליעזר כלב בולגרים רבים שנידונו למוות. לפני כניסת הרוסים אף סיכן את חייו ושיכן בהסתר מנהיגים בולגרים. כאות הוקרה, נקרא ב- 1910 רחוב בפלובדיב על שמו.

ב- 1879 התכנסה בעיר האספה הלאומית המכוננת של רומליה המזרחית. היהודים ויתרו על ייצוג עצמאי והופיעו מטעם הרשימה הבולגרית.

לקראת סוף המאה ה- 19 הייתה הקהילה היהודית בפלובדיב השלישית בגודלה, אחרי קהילות סופיה ורוסצ'וק (רוסה).

בימי השלטון העות'מאני עסקו היהודים בעיקר במסחר ובמלאכה. גם אחרי השחרור המשיכו היהודים במקצועותיהם המסורתיים והשתלבו היטב בענפי הכלכלה המקומית. היו ביניהם תעשיינים, בנקאים, בעלי בתי דפוס והוצאות ספרים. בין בעלי המקצועות החופשיים היו רופאים ועורכי דין יהודים מפורסמים. היהודים נטלו חלק גם בחיי התרבות, בתיאטרון, בביקורת ספרותית ובבלשנות.

בימי מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בפלובדיב כ- 6,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של 45,700 תושבים. היא הייתה הקהילה השנייה בגודלה, אחרי זו של סופיה. 402 גברים יהודים היו מגוייסים לצבא הבולגרי. קרנות צדקה מבולגריה ומחוצה לה תמכו במשפחות המגוייסים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918), התארגנה תנועה קואופרטיבית בולגרית שפגעה במסחר היהודי. כדי לתמוך בו הוקמו בפלובדיב, בעזרת הבנק "גאולה" מסופיה, אגודות קואופרטיביות יהודיות, "מלקה קאסא" (קופה קטנה) ו"התקווה".

חינוך
בנוסף ל"מלדאר", מסגרת החינוך המסורתית, נפתח ב- 1877 בית ספר לנערות של "כל ישראל חברים ("כי"ח"). ב- 1879 נפתח בית ספר "אליאנס" - לנערים. מערכת החינוך של הקהילה כללה שלושה גני ילדים, בית ספר יסודי, וחטיבת ביניים. ב- 1920 למדו במערכת החינוך היהודית בפלובדיב 788 ילדים, שהיו 87.7% מכלל התלמידים היהודים בעיר. מספרם ירד במקביל לעליה ברמה הכלכלית ובנטייה להתבוללות. בשנות ה- 30 למדו 74.2% מילדי היהודים בבתי ספר יהודיים, 4.8% בבתי ספר ממלכתיים, ו- 21% בבתי ספר פרטיים יוקרתיים.

רווחה וסעד
הקהילה היהודית הקימה מוסדות רווחה וסעד. ב- 1899 הוקמה בעיר הלשכה הראשונה של "בני ברית" בבולגריה שהגישה עזרה לסטודנטים, לתלמידים, לחיילים נפגעים וגם לבעלי מלאכה וסוחרים זעירים. ביוזמתה הוקם ב- 1914 בית יתומים שהעניק גם הכשרה מקצועית. הייתה גם אגודת נשים "דבורה", שהקימה בית תמחוי לילדים עניים; "ביקור חולים" שהגיש עזרה רפואית וחילק תרופות וחלב לנצרכים ו"גמילות-חסד" - שתמך בעניים. ועד הקהילה הקים אגודה שיתופית לאשראי למעוטי יכולת, ביניהם סוחרים זעירים ובעלי מלאכה.

פעילות ציונית
לקראת סוף המאה ה- 19 החלה בפלובדיב התארגנות ציונית. ב- 1885 קם ארגון ציוני בשם "אגודת אחים". ב- 1894 הוקם הארגון "פרוגרס" להקניית השכלה כללית ולאומית. שמו שונה אחר כך ל"השחר". ב- 1895 הוקם ארגון "כרמל", על ידי יוסף מרקו ברוך. לימים נקראה על שמו ההסתדרות הציונית בעיר. ב- 1897 נוסד ארגון הספורט "גיבור", אשר שמו שונה ל"שמשון", וב- 1910 הפך לסניף של "מכבי". בסוף 1898 התקיימה בפלובדיב הועידה הציונית הארצית הראשונה ונבחר הועד המרכזי הראשון של ההסתדרות הציונית בבולגריה. ב- 1901 הופיע לראשונה ביטאון התנועה הציונית בבולגריה, "השופר", תחילה בבולגרית ובלדינו, ובהמשך רק בבולגרית.

ב- 1910 הקימה קבוצת פועלים אגודה ציונית סוציאליסטית שסימנה את ראשית "פועלי ציון" בבולגריה. בראשית המאה ה- 20 נוסדה אגודה "ישראל" להפצת התרבות והשפה העברית בקרב הנוער, שחבריה היו תלמידי גימנסיה. ב- 1914 התקיימה בעיר ועידה של נציגי "ישראל" מעשר ערים. בשנות ה- 20 קם סניף של התנועה הרוויזיוניסטית. ב- 1925 התקיימה בעיר ועידת היסוד של "השומר הצעיר" בבולגריה. בפלובדיב עצמה היה סניף של התנועה. ב- 1932 הוקמה "ליגה למען א"י העובדת". הנשים הציוניות פעלו במסגרת "ויצ"ו" וב- 1929 התכנסה בעיר הועידה הרביעית של הארגון, בה השתתפו 18 נציגות מערים שונות.

היו בפלובדיב גם מתנגדים לציונות. אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לועדי בתי-כנסת ולבתי ספר. הציונים בפלובדיב זכו בבחירות, וקיבלו לידיהם את הנהלת בתי הספר. הלא-ציונים ארגנו קורסים להכשרת מורים. מס "קרן היסוד" הוטל כמס חובה על כל חברי הקהילה.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בפלובדיב כ- 6,000 יהודים.


תקופת השואה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, נגזר על יהודים בעלי נתינות זרה וחסרי נתינות לעזוב את בולגריה. באוקטובר 1940 חוקקה הממשלה את "החוק להגנת האומה" שתקנותיו הוצאו לפועל בפברואר 1941. מהיהודים ניטלו זכויות האזרח. הם נאלצו לענוד על הדש מגן דוד צהוב, בתיהם ועסקיהם סומנו בשלטים והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

עם כניסת הצבא הגרמני לבולגריה במרץ 1941, נלקחו גברים יהודים למחנות של עבודות כפייה.

במרץ 1943 נגזר גירוש על יהודי בולגריה. כל יהודי פלובדיב רוכזו בבית הספר. ראש הכנסייה, ההגמון קיריל, נאבק נגד הגירוש. לבסוף קיבל מפקד המשטרה מברק משר הפנים, ובו דחיית הגזרה, והיהודים שוחררו.

במאי 1943 גורשו יהודי סופיה אל ערי השדה, חלק הגיעו לפלובדיב. על פי צו השלטונות שוכנו המגורשים בבתי היהודים. בהמשך, התגייסו צעירים יהודים בני פלובדיב לשורות הפרטיזנים. 25 מהם נפלו בקרבות.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור התחדשה בפלובדיב הפעילות הציונית. בסוף 1944 קיבלה הקהילה היהודית בהתלהבות רבה את פניו של בן גוריון בביקורו בבולגריה. בינואר 1945 התקיים כינוס של "החלוץ" והשתתפו בו 400 חברים.

יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל היה בפלובדיב יום חג המוני, בו השתתפו גם נציגי השלטון.

רוב יהודי פלובדיב עלו לישראל במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1948 - 1950. ב- 1949 נותרו בפלובדיב 1,000 יהודים.


בביקורו בפלובדיב ביולי 1947, מצא ד"ר ש. מרקוס כמה פריטים מעניינים בשני בתי הכנסת בעיר. בבית הכנסת "ק"ק ישורון" אסף מספר רב של ספרים, כתובים עברית ולדינו, זרוקים ופזורים על הרצפה. עוד ספרים מצא בבתי יהודים, ואת כולם הביא למכון לחקר היהדות בסופיה.

בבית הכנסת "ק"ק ציון" מצא ארבעה ספרי תורה עם עטיפות רקומות, אחד מהם מתוארך ל- 1785. כמו כן כתב בדין וחשבון שהגיש בסופיה, שהביא מבית הכנסת "ק"ק ישורון", שני לוחות ששימשו בעבר לצרכי פולחן וכתובים עברית בסגנון מקראי. הוא העריך שלוח אחד היה מ- 1733.

באותו ביקור מצא מרקוס בבית העלמין אבני מצבה רבות מאמצע המאה ה- 18 ואפילו אחת שלדעתו הייתה מן המאה ה- 15.

בשנות ה- 60 של המאה ה- 20 נהרס בית הכנסת "ישורון" ועל מקומו (ומחומריו) נבנה בית דירות ל- 16 משפחות יהודיות. בבית הכנסת "ציון", שנותר, נערכים החגים והכנסים של יהודי פלובדיב שנותרו בעיר - כ- 500 נפש לערך, כולל נישואין מעורבים.

בביקוריו של ההיסטוריון ד"ר צבי קרן ב- 1990 ובמהלך שנות ה- 90, מצא שבבית הכנסת "ק"ק ציון" ובבית המדרש הקטן שלידו נותרו כמה ספרי תפילה ומספר פרוכות. בראשית שנות ה- 2000 נערך שיפוץ יסודי בבית הכנסת והוא משמש מקום התכנסות ליהודים שנותרו בעיר.

מן המצבות שמצא ד"ר מרקוס לא נותר זכר. הן אבדו או נלקחו לשימוש משני ולא נודע גורלן.

בשנת 1994 ערך הד"ר צבי קרן מיפוי, ניקוי וצילום בבית העלמין החדש, שראשיתו סביב 1920. הוא צילם כאלפיים אבני מצבה. בין השורות נמצאו מספר מצבות עתיקות שהועברו מבית העלמין העתיק. מקצתן היו מן המאה ה- 18 וה- 19. כך למשל, נמצאה מצבה קטנה משנת 1810 של ילד, אשר שימשה כאבן מדרכה. בבית העלמין הזה חדלו היהודים לקבור בשנות ה- 70. בתחילת שנות ה- 2000 יש להם חלקה נפרדת בבית הקברות הכללי.


בראשית שנות האלפיים חיו בפלובדיב כ- 700 יהודים.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
252431
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Industrialist

The brothers Moshe (1902-1951) and Shimon (1910-1971) were born in Plovdiv and educated in Switzerland. In 1921 the family moved to Milan and became active Zionists. Shimon settled in Erets Israel in 1936 and Moshe in 1939. They founded a cigarette factory and bought the Assis factory, one of the largest syrup and canning enterprises in the country. Both brothers were leaders in the Israel Manufacturers' Association. Moshe was Israel's first commercial attache in Moscow while Shimon represented the General Zionist party in the Knesset, 1949-60.
Industrialist

The brothers Moshe (1902-1951) and Shimon (1910-1971) were born in Plovdiv and educated in Switzerland. In 1921 the family moved to Milan and became active Zionists. Shimon settled in Erets Israel in 1936 and Moshe in 1939. They founded a cigarette factory and bought the Assis factory, one of the largest syrup and canning enterprises in the country. Both brothers were leaders in the Israel Manufacturers' Association. Moshe was Israel's first commercial attache in Moscow while Shimon represented the General Zionist party in the Knesset, 1949-60.
מנהיגי הקהילה היהודית וחברי תנועות הנוער ממתינים
בתחנת הרכבת בעת ביקורו של נחום סוקולוב בפלובדיב,
בולגריה, 1927-1928
בצילום נראה הרב הראשי של פלובדיב, שמואל בהר, עטור בשתי מדליות ממלחמת העולם הראשונה וממלחמות הבלקן. ברקע - דגלי התנועות הציוניות
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שמואל עזריאל בהר, בולגריה)
פנים בית הכנסת בפלובדיב,
בולגריה, מאי 1991.
צילום: דורון בכר, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
דוד בן גוריון בלווית הרב הראשי של פלובדיב
בעת ביקורו החשאי בבית הכנסת, פלובדיב, בולגריה 1944
בית הכנסת נהרס ב- 1963-1964
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שמואל עזריאל בהר, בולגריה)
סוזנה משה כהן, שמשית בית הכנסת,
בפתח ביתה, פלובדיב, בולגריה, מאי 1991.
צילום: דורון בכר, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
ליאון לוי, יושב מקדימה, במחנה של השומר הצעיר
מפלובדיב, הרי הרודופי, סויטי קונסטנטין, בולגריה, 1929.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ליאון וברתה לוי, ישראל)
Industrialist

The brothers Moshe (1902-1951) and Shimon (1910-1971) were born in Plovdiv and educated in Switzerland. In 1921 the family moved to Milan and became active Zionists. Shimon settled in Erets Israel in 1936 and Moshe in 1939. They founded a cigarette factory and bought the Assis factory, one of the largest syrup and canning enterprises in the country. Both brothers were leaders in the Israel Manufacturers' Association. Moshe was Israel's first commercial attache in Moscow while Shimon represented the General Zionist party in the Knesset, 1949-60.
Industrialist

The brothers Moshe (1902-1951) and Shimon (1910-1971) were born in Plovdiv and educated in Switzerland. In 1921 the family moved to Milan and became active Zionists. Shimon settled in Erets Israel in 1936 and Moshe in 1939. They founded a cigarette factory and bought the Assis factory, one of the largest syrup and canning enterprises in the country. Both brothers were leaders in the Israel Manufacturers' Association. Moshe was Israel's first commercial attache in Moscow while Shimon represented the General Zionist party in the Knesset, 1949-60.

קארלובו KARLOVO

עיירה במרכז בולגריה, בהרי הבלקן, כ- 60 ק"מ מצפון לפלובדיב.

קארלובו הייתה עיר של מלאכות ותעשייה זעירה, בעיקר בתחום העור, הצמר, כלי נחושת ועוד. העיר התפרסמה בתעשיית מוצרי שמן הוורדים, שגדלו בסביבה. בראשית שנות ה- 90 של המאה ה- 20 מנתה אוכלוסיית העיר כ- 28,000 תושבים.


הקהילה היהודית

לראשונה מוזכרים יהודים בקארלובו בשנת 1720, בקשר להירצחו של יהודי תושב קארלובו בסופיה. אין בידינו ידיעות על מספרם ועל הסיבות שהביאו אותם לעיר. ייתכן ותעשיית גבינות הצאן משכה למקום יהודים, שרבים מהם עסקו במלאכה זו ברחבי בולגריה.

בשנת 1788 הגיעו כמה יהודים מקארלובו כפליטים לפלובדיב (Plovdiv). הם הביאו עמם תשמישי קדושה והקימו בית כנסת בשם "ק"ק קרלובליס". זוהי אחת העדויות הבודדות לקיומם של חיי קהילה מאורגנים בקארלובו במאה ה- 18. בית הכנסת "קרלובליס" בפלובדיב היה קיים עדיין ב- 1948.

בשלהי המאה ה- 19 חיו בקארלובו כ- 50 יהודים.

עם תום השלטון העות'מאני (1878) סבלו יהודי קארלובו קשות מצד האוכלוסייה הבולגרית המקומית. כמעט כולם נאלצו לעזוב את העיר ורק מעטים שבו אליה.

ב- 1888 היו בקארלובו 13 יהודים.

מראשית המאה ה- 20 לא נותרו יהודים בעיר.

Bulgaria

България - Republic of Bulgaria

A country in south eastern Europe, in the Balkan peninsula, and member of the European Union (EU)

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 2,000 out of 7,100,000 (0.02%).  Main umbrella organization of the Jewish communities:

Организация на евреите в България "Шалом"
Organization of Jews in Bulgaria-Shalom
Phone: 359 2 40 06 301
Fax: 359 2 988 46 937
E-mail: info@shalom.bg
Website: http://www.shalom.bg/ 

קרדג'אלי KERDGIALI

עיירה בבולגריה, על הנהר ארדה (Arda), כ- 100 ק"מ מדרום-מזרח לפלובדיב וכ- 55 ק"מ מדרום- מערב לחאסקובו.


קרג'אלי נקראת על שמו של שליט האזור במאה ה- 17, קרדג'י עלי, שישב בה. במקום נמצאו שרידים פרה-היסטוריים, תרקיים, רומיים, ביזנטיים, בולגריים ועות'מאניים. במלחמת הבלקאנים הראשונה (1912) עברה לשליטת בולגריה ונמצאת בתחומה מאז.

גידול ועיבוד הטבק היה והנו הענף העיקרי בפרנסת התושבים, וגם כריית מתכות ועיבודן, תעשיית מזון, טקסטיל ומפעלים שונים. בשנת 1920 מנתה אוכלוסיית העיר כ- 4,400 נפש. גלי הגירה מיוון ומתורכיה הגדילו את האוכלוסייה ל- 10,500 נפש בשנת 1946. ב- 1985 מנתה 55,100, וב- 1992 - 45,700.


הקהילה היהודית

לא קיים מידע מדוייק על תחילתה של הקהילה היהודית בעיר. במסמך הדן ביהודי הבלקן, לאחר מלחמות הבלקנים (1912-1913), מוזכרת קהילת יהודי קרדג'אלי, שמנתה 110 נפשות. על פי המסמך, בעת המלחמה הראשונה, 1912, עזבו את העיר 30 משפחות לעיירה סמוכה בתורכיה, ורובם חזרו בתום המלחמות. מכאן שראשוני היהודים באו לעיר בהיותה תחת שלטון עות'מאני-תורכי , בשלהי המאה ה- 19. אולם הסברה המקובלת יותר היא שרק בשנות ה- 20 של המאה ה- 20 הגיעו למקום היהודים הראשונים, כ- 40 משפחות.

רוב היהודים בקרג'אלי היו שייכים לקהילה הספרדית. הם התגוררו באזור נפרד. היחסים בין היהודים לשכניהם הנוצרים והמוסלמים היו טובים בדרך כלל.

ב- 1924 בקירוב נבנו בית-כנסת ובית עלמין יהודי.

עיקר עיסוקם של היהודים היה במסחר, מלאכות שונות ופקידות נמוכה. היו גם כמה אמידים, סוחרי טבק ומוצריו, וכן כמה מלווים בריבית.

ענייני הקהילה, דתיים וחילוניים, נוהלו על-ידי מועצה נבחרת של שלושה יהודים. משנת 1924 ועד היעלמות הקהילה כיהן דוד בנבסט כרב.

הארגון הציוני הראשון בקהילה היה "מכבי", (נוסד 1927). מעבר לפעילותו בתחום הספורט, היה הרוח החיה בארגון חיי היהודים מחוץ לכותלי בית הכנסת. ב- 1931 הוקם סניף של "בית"ר", שמטרתו הייתה לחנך את הנוער היהודי לציונות ולנאמנות לבולגריה במקביל. "בית"ר" פרסם גם עיתון. משנות ה- 40 ואילך עודד הארגון את הצעירים לעלות לארץ ישראל.

בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945) עלו מקרג'אלי לישראל יהודים בודדים. בעלייה ההמונית מבולגריה לישראל (1948-1950), עזבו אחרוני היהודים את העיר.

חאסקובו Khaskovo

עיר בדרום-מערב בולגריה, כ- 80 ק"מ ממזרח לפלובדיב.

פירוש שם העיר בתורכית-עות'מאנית "כפר תחת שלטון", מכאן שבתקופה העות'מאנית השתייך היישוב לשלטון המרכזי.

עד ראשית המאה ה- 19 חיו בחאסקובו בעיקר מוסלמים. באותה תקופה הגיעו ראשוני הבולגרים הנוצרים. חאסקובו הייתה מרכז מסחרי חשוב, אך עם תום השלטון העות'מאני (1878) ירדה חשיבותה. התושבים עסקו בעיקר בגידול ועיבוד טבק. אחרי מלחמת העולם השניה (1939-1945) הוקמו גם מפעלי טקסטיל ותעשיית מזון - שימורים, מוצרי חלב ובשר. עיקר חשיבותה של העיר בהיותה צומת דרכים אל מרכז בולגריה וממנה לכיוון תורכיה. יש בה גם מרחצאות מרפא.

בשנות ה- 90 של המאה ה- 20 מנתה אוכלוסיית העיר כ- 80,000 נפש.

יהודים הגיעו לחאסקובו לראשונה בשליש הראשון של המאה ה- 19.
בית הכנסת הראשון נבנה ב- 1840 בקירוב. מידיעה על הרב רחמים פרנקו מרודוס, שבא למקום לגייס תרומות לשיקום בית הכנסת באי, מניחים שבקהילת חאסקובו היו יהודים אמידים. כמעט ואין לנו ידיעות על מבנה הקהילה ומוסדותיה באותה תקופה.

במפקד של 1879 נמנו בעיר כ- 250 יהודים. לקראת סוף המאה ה- 19 גדל מספרם ל- 420 בקירוב.

ב- 1900 נכללה חאסקובו ברשימת 34 הקהילות היהודיות הרשמיות בבולגריה.

בין שתי מלחמות העולם הייתה בחאסקובו קהילה יהודית עצמאית ששירתה גם את היהודים ביישובי הסביבה. לקהילה היה רב, בית כנסת ובית עלמין, וגם חברה קדישא וארגוני צדקה כגון "ביקור חולים" ו"מתן בסתר".

תחילה התפרנסו יהודי חאסקובו בעיקר ממסחר. לקראת סוף המאה ה- 19 עברו רבים למקצועות החופשיים, ומראשית המאה ה- 20 נמנו ביניהם רופאים , רופאי שיניים, עורכי דין ואדריכלים.

חאסקובו נפגעה קשות ברעידת אדמה חזקה שהתרחשה ב- 1928 בדרום בולגריה. קהילת יהודי סופיה עזרה בשיקום הקהילה היהודית. שנות ה- 20 של המאה ה- 20 היו מלוות בתופעות אנטישמיות. ב- 1924 קיבלו הסוחרים היהודיים מכתבי איום מארגון אנטישמי שדרש מהם לעזוב את בולגריה ובשנת 1935 מרחו בדם בתים של יהודים.

פעילות ציונית: ב- 1898 פעלו בחאסקובו (ובעוד ארבע קהילות בלבד) אגודות ציוניות. ב- 1902 נוסדה אגודת התעמלות "גיבור", שהצטרפה להסתדרות "מכבי" ב- 1905. באותה תקופה התנהל בקהילות בולגריה מאבק בין הציונים למתנגדי הציונות. בחאסקובו הצליחו הציונים להחליף את ההנהגה האנטי ציונית ולמנות מנהיגים ציונים ברובם.

הפעילות הציונית הואטה בימי מלחמות הבלקנים ומלחמת העולם הראשונה והתחדשה אחר כך. ב- 1914 נפתח סניף של "ההסתדרות להפצת השפה והתרבות העברית". ב- 1919 החלו נציגי מכבי לחדש את פעילות הארגון. ב- 1922 התאחד סניף "מכבי" עם האגודה "תקווה יהודית" לחינוך עברי, שנוסדה ב- 1910 . נפתחו גם סניפים של "השומר הצעיר" ושל "בית"ר" , והתחילה העלייה החלוצית לישראל. היו גם צעירים שפעלו במחתרת הקומוניסטית הבולגרית.

בשנות ה- 20 למדו כל התלמידים היהודים במערכת החינוך היהודית שכללה גן ילדים ובית ספר יסודי. לשכת בני ברית מקומית "מתתיהו" שיתפה פעולה עם הציונים. בועידה כללית של"ויצ"ו" שהתקיימה בפלובדיב ב- 1929 היה ייצוג גם ל"ויצ"ו" חאסקובו. נציגים מחאסקובו השתתפו ב- 1930 בועידה להקמת מפלגת "פועלי ציון", שהתקיימה בסופיה.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בחאסקובו 1865 יהודים.

תקופת השואה
בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס, מלך בולגריה, לראש ממשלה את פרופסור בוגדאון פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו לפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

במאי 1943 הוחלט על גירוש יהודי סופיה הבירה לערי השדה, כשלב הכנה לקראת גירוש יהודי בולגריה למזרח. כאשר נודע הדבר התקיימה הפגנה, רוב משתתפיה היו יהודים. ההפגנה פוזרה תוך דקות ורבים נעצרו. בין הנעצרים היו רבנים, מנהיגים ציונים, וחברי קונסיסטוריה (ארגון הגג של יהדות בולגריה). בנסיונות הקדחתניים לביטול הגזרה היו מעורבים אישי ציבור בולגריים, אנשי כנסייה, אישים יהודים, ביניהם הרב של סופיה, ר' דניאל ציון. הנעצרים הועברו למחנה ריכוז על יד סומוביט.

גירוש יהודי סופיה החל ב- 26 במאי 1943 ונמשך שבועיים. גורשו 25,743 יהודים. הם פוזרו בערי השדה, וחלקם הגיע לחאסקובו. השלטונות הורו לשכן את המגורשים בבתי יהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור חיו בחאסקובו כ- 700 יהודים בתוך אוכלוסייה של 35,000 תושבים. במפקד של שנת 1949 מנה מספרם 122. רובם עלו לישראל במסגרת העלייה ההמונית מבולגריה לישראל, בשנים 1948-1950 .


בתחילת שנות ה- 90 של המאה ה- 20 , חיו בחאסקובו כ- 30 יהודים, רובם ממשפחות מעורבות. בית הכנסת נהרס בסוף שנות ה- 50 ובמקומו נבנתה תחנת כוח לאספקת חשמל. תכנית בית הכנסת נשמרה בארכיון הממשלתי בעיר. בית הספר היהודי, שהיה סמוך לבית הכנסת, שימש בית ספר לילדים בולגרים. בית הקברות הישן חוסל בשנות ה- 60 של המאה ה- 20 ובמקומו נסלל כביש המקשר את חאסקובו עם פלובדיב. לא נותרו מצבות עתיקות. היהודים המעטים שנותרו קוברים את מתיהם בבית הקברות הכללי, בחלקה נפרדת.