רוזה עם בנה דוד סייננסקי, בריה"מ, 1941

סמרה

ראשית תולדותיה של סמרה

העיר סמרה נמצאת באזור הוולגה התחתון של רוסיה האירופית. בשנים 1935-1991 נודעה בשם קויבישב. במאה השביעית היה המחוז בו שוכנת העיר חלק מאזור ההשפעה של ממלכת הכוזרים. היה זה צומת דרכים מרכזי לנתיבי מסחר, שקישר את ממלכת הכוזרים עם סין. השלטון הכוזרי הסתיים בשלהי המאה העשירית, כאשר צבאות הנסיך סבייטוסלב מקייב הביסו את צבאות יוסף, מלך הכוזרים. העיר סמרה נוסדה בשנת 1568 במטרה להגן על גבולות רוסיה הדרומיים מפני הטטארים של נוגאי ושל קרים. סמרה מוזכרת במסמכים רשמיים החל משנת 1586, בימי שלטון פיודור יוהאנוביץ (1557-1598), שהקים את המצודה על נהר הוולגה להגנת מפני הקלמיקים והטטארים.

עם גיבושה של המדינה הרוסית סביב מוסקבה, פחתה חשיבותה האסטרטגית של סמרה. בשנת 1688 הוכרזה כעיר מחוז, והחלה מתפתחת כמרכז סחר עבור קהילות במרכז רוסיה ובבקעת הוולגה. במאות ה-17 וה-18, שימשה סמרה עיר מקלט למי שהשתתפו במהפכת האיכרים של סטפן רזין (1630, לערך - 1671) וימיליאן פוגצ'ב (1742, לערך - 1775). אחרי ביטול הצמיתות ברוסיה (1861), סמרה נהייתה למרכז של חקלאות ותעשיית קמח. מסילת הברזל הראשונה שקישרה את סיביר עם אזור אורל עברה בסמרה.

תחילת ההתיישבות היהודית

כיוון שסמרה הייתה מחוץ לתחום המושב1, החלו יהודים להתיישב בה רק במחצית השנייה של המאה ה-19, כשהורשו קבוצות יהודים מסוימות לצאת מהתחום. קנטוניסטים לשעבר (יהודים שגויסו לצבא הרוסי בילדותם), היו בין הראשונים להתיישב מחוץ לתחום, לאחר 25 שנות שירות צבאי. על פי חוקים משנת 1859 ו-1865, הורשו סוחרים ובעלי מלאכה יהודים להתיישב בערים שמחוץ לתחום המושב, להוציא את מוסקבה וסנט פטרסבורג. בשנת 1853 חיו בסמרה רק שמונה יהודים, גברים, כולם כנראה קנטוניסטים לשעבר. בשנת 1862 עלה מספרם ל-92 והמשיך לעלות בשנים הבאות. ב-1871 חיו בעיר 339 יהודים, ובשנת 1878 כבר חיו בה 515 יהודים, רובם סוחרים, חיילים בדימוס, אומנים ובעלי מלאכה, ובני משפחותיהם. היהודים היו שותפים לפרויקט אורנבורג, שהוביל להנחת מסילת ברזל שקישרה את סמרה עם מחוזות מרכז רוסיה.

ב-1874 הגיע לסמרה הרב הראשון. ב-1880 נחנך בעיר בית כנסת, וב-1887 - בית כנסת נוסף, אולם רק ב-1895 נרשמה קהילת סמרה רשמית כקהילה יהודית מוכרת. ב-1897 חיו בעיר למעלה מ-1,300 יהודים, שהיוו אחוז וחצי מהאוכלוסייה. שלוש שנים אחר כך, גדל מספרם לכ- 1,550. סוחרים יהודים גדולים התחילו לייצא מוצרים חקלאיים ממחוז סמרה. הם גם יסדו מזקקת הבירה הראשונה, בירה ז'יגולבסקו, מותג נודע גם כיום.

בית הכנסת "הגדול", ובו כאלף מקומות, נבנה בשנת 1908. ב-1910 נוסד מוסד להשכלה גבוהה לחברי הקהילה, במימון סניף החברה הרוסית להפצת חינוך בקרב יהודים רוסים. מבין חברי הקהילה הבולטים יוזכר במיוחד את יעקב טייטל (1850-1939), עורך דין נודע, ובנימין פורטוגלוב (1835-1936), רופא, עיתונאי, ודמות מרכזית בקהילה.

יעקב טייטל (1850-1939), סיים תיכון במוזיר (כיום בבלרוס) בשנת 1871 וב-1875 השלים לימודי משפטים באוניברסיטה הממלכתית במוסקבה. כסטודנט, שאף לייסד עיתון לאומי יהודי ברוסית כדי להיאבק באנטישמיות במחוזות תחום המושב. משנת 1877, עבד כפרקליט בבית הדין המחוזי בסמרה והיה חבר בהנהלת בית המשפט. כינויו היה "החסיד המאושר", בשל נדיבותו ותרומתו. בשנת 1912 הוענק לו תואר "פרקליט המדינה", ואז פרש מחיי הציבור. בשנת 1921, היגר לברלין, שם ייסד קהילה של יהודים מרוסיה, ובשנת 1933 השתקע בצרפת.


ד"ר בנימין פורטוגלוב (1835-1936), נולד למשפחת סוחרים אמידה בעיר פולטבה (כיום באוקראינה) ולמד רפואה באוניברסיטאות של חארקוב ושל קייב. כבר בנעוריו, היה מעורב בפעילות מהפכנית. הוא נעצר כמה פעמים וגורש לעיר קאזאן, שם חי תחת השגחה משטרתית. הוא סיים את בית הספר לרפואה של קאזאן בשנת 1860 ועבר לסמרה ב-1871, שם חי עד מותו. היה שותף בפעילויות נדבניות וחינוכיות רבות בסמרה, ביניהן ארגון הרצאות בספרות, בהיסטוריה, ועוד, בתיאטרון העירוני, כחלק מ"תכנית חינוך פתוח". פורטוגלוב יזם ופיתח שירות רפואי אזורי לכל התושבים. השירות הורחב לבסוף לבית ספר מחוזי להכשרת סייעים רפואיים. הישג נוסף היה שיטה חדשה לטיפול באלכוהוליזם, שנהיה לבעיה קשה בקרב הקהילה היהודית. דעותיו באשר לעתידם של היהודים ברוסיה היו הפוכות מאלה של יעקב טייטל. פורטוגלוב היה בעד טמיעה מלאה של היהודים, והתנגד למה שכינה "האמונות הישנות ההרסניות" של היהודים שומרי המצוות, בנושאי מילה, שחיטה, ונישואין.

החיים היהודים בתקופה הסובייטית

בתקופת מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית, התיישבו בסמרה פליטים יהודים רבים, שחיפשו מקלט מאלימות נגד יהודים. בשנת 1926 חיו בסמרה כ-7,000 יהודים, שהיוו כ- 4 אחוזים מהאוכלוסייה. בשנות עשרים של המאה ה-20 הגבילו המפלגה הבולשביקית והקומסומול - ארגון הנוער של התנועה הקומוניסטית - את חיי הדת, כולל אלה של היהודים. ב- 1929 נהפך בית הכנסת הגדול לבית תרבות, ואחר כך - למפעל לחם. בית הספר היידי, שהיה בו גם בית ספר לדרמה, פעל עד שנת 1938.

בימי מלחמת העולם השנייה הוצבו בסמרה שלושים ותשעה משרדים סובייטים חשובים ושגרירויות זרות.

בשנות המלחמה נקשרו החיים יהודים בעיר בפעילותה של הוועד היהודי האנטי פשיסטי, אשר נוסד בסמרה באפריל 1942. יוזם הרעיון היה ראש הק.ג.ב. – נ.ק.ב.ד. לוורנטי בריה (1899- 1953), ומטרת הארגון הייתה להתגייס למען מדיניות החוץ הסובייטית והצבא הסובייטי, באמצעי תעמולה ותקשורת, וגם בעזרת קשרים עם יהודים בחו"ל, בעיקר בבריטניה ובארה"ב. אישי המפתח בארגון היו העיתונאי הנריק ארליק (וולף הרש) (1882-1941), מוותיקי ה"בונד" (המפלגה הסוציאליסטית היהודית) בפולין, וויקטור אלתר (1890-1941), חבר בוועד הפועל של ה"בונד" בפולין. ארליך, שבתחילת דרכו, משנת 1917, היה חבר בוועד הפועל של הסובייט בפטרסבורג בעת המהפכה הקומוניסטית, היגר אחר כך לפולין. בשנת 1939 נעצר ונכלא על ידי הסובייטים, ואז שוחרר כדי לארגן את פעילות הוועד האנטי פשיסטי. אלתר, חברו הקרוב, שוחרר גם הוא מן הכלא, וסייע לו. בסמרה יצרו השניים קשרים עם נציגויות זרות, בעיקר אמריקניות. הם הציעו להקים לגיון יהודי בארה"ב, ולשלוח אותו למשימות בחזית הרוסית-גרמנית. שניהם האמינו ביכולתם לשנות את המערכת הפוליטית הסובייטית, ולעשותה ליברלית יותר. בסוף 1942 נעצרו שוב,
באשמת "פעילות אנטי קומוניסטית". ארליך התאבד בכלא העירוני, ואלתר הוצא להורג.

סולומון מיכולס (1890-1948), שחקן ובמאי ידוע מהתיאטרון היידי הממלכתי במוסקבה, נתמנה ליו"ר הוועד האנטי פשיסטי. שכנא אפשטיין, עיתונאי יידי, ערך את עיתון "איניקייט" ("אחדות") של הוועד האנטי פשיסטי. בין היתר, היו חברים בארגון גם המשורר איציק פפר (1900-1952), חבר "בונד" לשעבר, הסופר אליה ארנבורג (1891-1967), הגנרל אהרון כץ (נפטר 1952) מהאקדמיה הצבאית הראשית ע"ש סטלין, ובוריס שימלוביץ' (נפטר 1952), המנתח הראשי בצבא האדום. שנה לאחר ייסודו, עבר הוועד האנטי פשיסטי למוסקבה ונהייה למרכז חשוב לתרבות יהודית ולספרות יידיש. ב-1952, כל חברי הוועד האנטי פשיסטי הואשמו בפעילות אנטי סובייטית, והוצאו להורג.

בשנת 1959 חיו בסמרה 17,167 יהודים. בשנת 1970, ירד מספרם ל-15,929, ב-1979 ל- 14,185, וב-1989 היה מספרם 11,464. מגמת הירידה שיקפה, בין היתר, את תחילת ההגירה לארצות הברית, לקנדה ולישראל בשנות ה-70 וה-80. הקהילה היהודית בסמרה המשיכה להתקיים בשנות ה-60 וה-70, וניסתה לשמר אורח חיים יהודי, למרות תופעת האנטישמיות בעיר. חברי הקהילה שכרו רב ושוחט. בבית הכנסת החסידי הישן התקיימו תפילות שבת ומועדים. באמצע שנות ה-80, חלה התעוררות בחיים היהודים בעיר, בעקבות תהליך הפרסטרויקה והפתיחות בברית המועצות. יהודי סמרה היו בין הראשונים בברית המועצות שיסדו מרכז תרבות יהודי (1986), וספרייה (1988).


החיים היהודים בימינו

בשנות סוף המאה ה-20 התחולל תהליך תחייה ושיקום. נוסדו כמה ארגונים חדשים, ביניהם ארגון יהדות פרוגרסיבית בשם "חיים", ארגון הנשים "אסתר", תנועת הנוער "שומרון - בני עקיבא", ועוד. נפתחו שלושה בתי ספר יהודיים של יום א', מועדון, ואוניברסיטה פתוחה. אגודת תרבות לעם הוציאה עיתון בתפוצה של 3,000 עותקים, אותו הפיצו לא רק ליהודים בסמרה, אלא גם בעיירות לאורך הוולגה ובעוד מקומות.

בשנות השלטון הקומוניסטי פעל בעיר רק אחד מבתי הכנסת, בית תפילה חסידי קטן. תחת הבניין מקווה קטן. מאז 1991, היה בית הכנסת מרכז הפעילות הדתית, תפילות שבת וחג, קידושים, בית ספר יום א', וגם בית תמחוי, ממומן בחלקו מתרומות.

בשנת 2002, החליט מושל סמרה להחזיר את בניין בית הכנסת הגדול, העמד רעוע ומוזנח, ליהודים. בית חב"ד, אחד משלושים ואחד ארגוני יהודיים בסמרה, השקיע בשיפוץ הבניין שלושה מיליוני דולרים, במטרה להפכו למרכז קהילתי יהודי בן ארבע קומות. ב-1992 התארגן בסמרה "המרכז היהודי הלאומי". הרב שלמה דויטש מתנועת חב"ד נתמנה לרב ראשי בשנת 2000. ב- 2001 נבחר רומן בייגל לנשיא הקהילה. בינואר 2002, לראשונה אחרי מאה שנים, הכניסו אל בית הכנסת ספר תורה חדש. כיום סמרה היא מרכז פעילות יהודית ל-35,000 יהודים באזור. בשנת 2003 חיו בה כ-10,000 יהודים, שהיוו 0.67 אחוזים מהאוכלוסייה.

1 תחום המושב נוצר בעקבות שלושה צווים של הצארית קתרינה השנייה (בשנים 1783, 1791, 1794), על מנת להגביל את מגורי היהודים לשטחים שסופחו מפולין לאורך הגבול המערבי, או לשטחים שנלקחו מהאימפריה העותומאנית לאורך חופי הים השחור. מאוחר יותר נוספו לתחום המושב שטחים מסופחים נוספים בהם הורשו יהודים להתיישב, אך עדיין נאסר עליהם להתיישב בשטחי רוסיה הישנים.

כתובות:

Jewish Community of Samara

Chapaevskaya str. 84 b b

Samara, Russia 443099

Tel: (7 8462) 33-40-64, 32-05-29

Fax: (7 8462) 32-02-42

Synagogue

Chapaevskaya str. 84 b

Samara, Russia 443099

Tel: (7 8462) 33-40-64, 32-05-29

Fax: (7 8462) 32-02

Jewish Day School "Or Avner"

Maslennikova ave. 40-a
Samara, Russia 443056
Tel: (7 8462) 70-42-74, 34-32-79.
Fax: (7 8462) 34-32-79

יהודי ברית-המועצות על ציר הזמן


1920 | מעצר באישון ליל

ביום רביעי, 14 ביולי 1927, נעצרה מכונית לפני בניין מס' 22 ברחוב מאחוויה בלנינגרד. מהמכונית יצאו שני גברתנים במעילי פרווה כבדים ובמגפי עור. השניים, סוכני המשטרה החשאית הסובייטית ג.פ.או, טיפסו בצעדים מהירים לאחת הקומות הגבוהות בבניין. פקודת המעצר שאחזו בידיהם חתמה תקופה ארוכה של תצפיות יומיומיות על אדם שהיה חשוד בפעילות אנטי-קומוניסטית. שמו היה רבי יוסף יצחק שניאורסון, ראש חסידות חב"ד העולמית.
הרב אמנם הצליח, לאחר תלאות ותפניות מסעירות, לחמוק מהמעצר ולהימלט מברית-המועצות, אולם סיפורו מגלם בצורה מזוקקת את המאבק על הזהות היהודית בברית-המועצות שבה שלטה ביד רמה המפלגה הקומוניסטית.
שבע שנים קודם לכן – בשנת 1920, שלוש שנים לאחר המהפכה הבולשביקית ("מהפכת אוקטובר") – נקבעו גבולותיה של רוסיה הסובייטית. המוני היהודים בתחום שליטתה של אמא רוסיה, כ-2.5 מיליון במספר, חשו רגשות מעורבים. מחד גיסא, רבים ממנהיגי המהפכה הבולשביקית היו יהודים (ובכללם ליאון טרוצקי, ממארגני הצבא האדום), האנטישמיות הרשמית בוטלה ויהודים הורשו להתגורר בכל רחבי ברית-המועצות. מאידך גיסא, השלטון החדש קבע כי כל מי שמשתתף בפעילות דתית או לאומית הוא "אויב הפרולטריון". כך הוצאו אל מחוץ לחוק תנועת הבונד והתנועה הציונית, הדיבור בעברית נאסר ובתי-הכנסת פונו והפכו למרכזי תרבות בשירות התעמולה הסובייטית.
ארגון יבסקציה, המחלקה היהודית של המפלגה הסובייטית, שרוב חבריו היו יהודים ופעילים נאמנים במפלגה הקומוניסטית, נועד למעשה כדי לדכא את הלאומיות היהודית ברוסיה. הארגון הוציא לאור עיתון, "דער עמעס" ("האמת"), שהציג תעמולה סובייטית ביידיש – השפה היחידה שהשלטון הקומוניסטי הכיר בה כשפה לאומית-יהודית. חברי המערכת לא בחלו באמצעים כדי להשיג את מבוקשם: מחיקת הזהות היהודית והשתלבות של העם היהודי בפרולטריון הבינלאומי.



1926 | בני ההרים

הם דיברו בניב יהודי פרסי ובו מלים עבריות וארמיות, הקפידו על המסורת היהודית ועל הטקסים הדתיים ושימרו את מנהג הכנסת האורחים המפורסם שלהם על-פי כל כללי הטקס העתיקים. יהודי ההרים, הלוא הם בני יהדות בוכרה, גיאורגיה, קזחסטן ועוד, שכינו את עצמם "ג'והור" (יהודים), חיו בארצות הקווקז מאות שנים והיו חלק בלתי נפרד מיהדות ברית-המועצות שאחרי המהפכה.
יש שגרסו כי יהודי ההרים הם צאצאיו של שבט יהודה שגלו לבבל בשנת 586 לפנה"ס. אחרים טענו כי הם צאצאי עשרת השבטים שגלו מהארץ כ-140 שנה קודם לכן. כך או כך, ולמרות תקופות ארוכות שבהן חיו בניתוק מהקהילות היהודיות בעולם, הקפידו יהודי ההרים על חופה וקידושין, שחיטה כשרה, ברית מילה, חגים ומועדים.
הציונות במובנה המשיחי היתה מושרשת במורשתם מאז ומעולם, ובמרוצת הדורות עלו רבים מהם לירושלים, מי ברגל ומי ברכב, ואף נטמנו בהר הזיתים. הם תרמו ממון לישיבות בארץ הקודש, ושליחים מארץ-ישראל התקבלו בבתיהם בחמימות רבה.
בתחילה הסתייגו רבים מבני ההרים מן הציונות המודרנית, בעיקר בשל אופיה החילוני, אך עם השנים אימצו את ערכי הציונות בדרכם. הם שלחו נציגים לקונגרסים הציוניים, אספו כספים למטרות ציוניות, והעובדה שעסקו בעיקר בחקלאות עוררה את התפעלותו של בנימין זאב הרצל, שאמר עליהם כי "הם יהיו חלוצי עבודת האדמה בארץ-ישראל". בשנת 1926 הקימו עולים מבני העדה את היישוב כפר-ברוך ליד נהלל, וכעבור 50 שנה הצטרפו רבים מהנותרים בברית-המועצות לעלייה הגדולה של שנות ה-70.


1928 | עונת הציד האנטישמית

בשנות ה-20 של המאה ה-20 הנהיג ולדימיר איליץ' לנין, מנהיג רוסיה הסובייטית דאז, את "המדיניות הכלכלית החדשה" (NEP), שהתירה יזמות חופשית באופן חלקי. היהודים, שעיסוקם המרכזי היה מסחר זעיר-בורגני, נהנו בתחילה ממדיניות זו, אך המסים הגבוהים שגבה המשטר רוששו אותם ורבים מהם נאלצו לסגור את עסקיהם לטובת חקלאות ועבודה במינהל הציבורי.
במהלך השנים הללו הקימו יהודי ברית-המועצות רשת של בתי-ספר ביידיש, שבשיאה למדו בה 160 אלף תלמידים (כשליש מכלל התלמידים היהודים בברית-המועצות). עוד נוסדו תיאטראות שהציגו מחזות של מנדלי מוכר ספרים וי"ל פרץ, וכן "פקולטות לתרבות יהודית פרולטרית" באוניברסיטאות מינסק וקייב, שם לימדו יהדות בנוסח סטלין, כלומר, "לאומית בצורתה וסוציאליסטית בתוכנה".
בשנת 1928 הוצאה לפועל תוכנית החומש הכלכלית של סטלין, וברית-המועצות עוצבה סופית כדיקטטורה קומוניסטית. בתי-הספר היהודיים נסגרו, מעמד הסוחרים היהודים חוסל וספרות היידיש הלכה וגוועה (מבין 124 סופרים יהודים שהשתתפו בכנס הספרות הסובייטי שהתקיים ב-1934, רק 24 כתבו ביידיש). הפתרון הסובייטי ל"בעיה היהודית" היה הקמת "מחוז יהודי אוטונומי" באזור בירוביג'אן, אבל הניסיון לא צלח. לאזור היגרו רק 20 אלף יהודים, ו-11 אלף מהם עזבו בתוך זמן לא רב.
בשנת 1930 פתח המשטר בחיסול שיטתי של מוסדות יהודיים שהוא עצמו הקים. בשנים 1937–1938, בתקופת "הטיהורים הגדולים" של סטלין, נאסרו, הוגלו או הוצאו להורג אלפי יהודים. "עונת הציד האנטישמית", כפי שהיא מכונה במחקר, הסתיימה רק בשנת 1953, עם מותו של הרודן.

התפלגות המקצועות היהודיים בברית-המועצות, 1926
עיסוק %
פקידים 40.6
פועלים 30.6
בעלי מלאכה מאוגדים 16.1
בעלי מלאכה עצמאיים 4.0
איכרים בקולחוז 5.8
אחרים 2.9


1941 | שואת הכדורים

באוגוסט 1939 נחתם בין ברית-המועצות לגרמניה הנאצית הסכם ריבנטוב-מולוטוב. במסגרת ההסכם סיפחה ברית-המועצות את הארצות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה – מחוזות בסרביה וברומניה, וכן חלקים מפולין. בעקבות זאת הצטרפו למניין יהודי ברית-המועצות יותר מ-2 מיליון נפש.
וכך, ב-22 ביוני 1941, ערב פלישת הגרמנים לברית-המועצות (מבצע ברברוסה), חיו בה כ-5 מיליון יהודים. הגרמנים, שהשמדת היהודים היתה מבחינתם אחד מיעדי המלחמה, הקצו למטרה זו את פלוגות ה"איינזצגרופן" הרצחניות. בניגוד למכונת הרצח השיטתית שהופעלה במחנות ההשמדה, פלוגות אלו נקטו אמצעים "רגילים": הן פשוט רצחו ביריות את רוב יהודי הארצות הבלטיות, בלארוס ואוקראינה. מיד לאחר כיבוש כפר, עיר או עיירה, נהגו הגרמנים למנות יודנראט (מוסד שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי ליהודים המקומיים), וכל יהודי המקום נצטוו להירשם במשרדיו. כעבור כמה ימים קיבלו היהודים הוראה להתכנס בנקודה מסוימת, שם נאמר להם כי הם נוסעים לפלשתינה. עד מהרה התברר להם כי הדרך לפלשתינה עוברת בבורות הירי של באבי-יאר ופונאר. שיטה אחרת היתה הקמת גטאות שתושביהם הועסקו בעבודות כפייה ונרצחו לאחר כמה שבועות או חודשים, גם הם בבורות הירי.
כ-1.5 מיליון איש נרצחו בשואת יהודי ברית-המועצות, שכונתה גם "שואת הכדורים". ניצלו אלה אשר פונו בידי השלטונות או התגוררו באזורים שהגרמנים לא הגיעו אליהם.
יש לציין כי במהלך המלחמה מאות אלפי יהודים התגייסו לשורות הצבא האדום, וכ-161 אלף מהם אף זכו באותות הצטיינות


1953 | משפט הרופאים

בכ"ט בנובמבר 1947 הצביע האו"ם בעד הקמת מדינה יהודית. להצבעה קדמו נאומים חוצבי להבות שנשאו נציגי אומות העולם. אחד מהם, נציג רוסיה הסובייטית, אנדריי גרומיקו, דיבר בפרץ של רגשה על זכותו של העם היהודי המעונה והנרדף לקרן זווית משלו בארץ אבותיו, ארץ ישראל.
ואולם, רק תמימים התייחסו ברצינות לאהבת היהודים שהפגין הנציג הסובייטי. הקול היה אמנם קולו של גרומיקו, אבל הידיים שהניעו את הבובה היו ידיו של "שמש העמים", המנהיג יוסף סטלין.
במהלך מלחמת העולם השנייה ביקש השלטון הסובייטי להטמיע את היהודים במנגנון הקומוניסטי וגילה אפס סובלנות כלפי כל ביטוי של דתיות או של לאומיות יהודית. לאחר הקמתה של מדינת ישראל, מדיניות זו הוחרפה עד כדי כך שהשנים 1948–1953 מכונות במחקר ההיסטורי "התקופה השחורה של היהדות הסובייטית".
בינואר 1948 נרצח בתאונת דרכים מבוימת הבמאי והפעיל החברתי היהודי שלמה מיכואלס, בהוראתו הסודית של סטלין. לאחר ארבע שנים, באוגוסט 1952, הוצאו להורג 13 חברי הוועד האנטי-פשיסטי היהודי. ב-1953 התחוללה "עלילת הרופאים", שבמסגרתה הואשמה קבוצת רופאים יהודים מהקרמלין בניסיון להרעיל את מנהיגי המפלגה והצבא; בשנת 1953 מת סטלין, וכחודש לאחר מותו התברר כי ההאשמה שהופנתה כלפי הרופאים היתה מופרכת. היה זה רק פרט אחד בשורה של גילויים על מעשיו הנוראים של המנהיג, ונאומו המפורסם של מחליפו חרושצ'וב על אודות הפשעים שביצע "מורו ורבו" בישר על הקלה מסוימת גם ביחס ליהודים. אחד מביטוייה של ההקלה הזו היה האישור שקיבל בית-הכנסת הגדול במוסקבה להוציא לאור סידור תפילות ולפתוח ישיבה קטנה. הדבר היה בשנת 1957, ובית-הכנסת הפך למוקד לאומי ליהודים דתיים וחילונים כאחד.

1970 | "החתונה" של אסירי ציון

נצחונה של ישראל על צבאות ערב במלחמת ששת הימים ב-1967 עורר את תחושת הגאווה הלאומית של יהודי ברית-המועצות. "האזרחים הסובייטים בני הלאום היהודי", כתב הסופר היהודי אלי ויזל, "הפכו מיהודי דממה ליהודי תקווה".
ואכן, בשנים שלאחר המלחמה החלו קבוצות ציוניות מחתרתיות לפעול במלוא העוז נגד מדיניות הדיכוי הסובייטית, שהגבילה את אישורי העלייה לארץ ישראל. הפעולות היו מגוונות: שיגור אלפי מכתבים אישיים וקבוצתיים לאנשי ציבור משפיעים במערב, הרחבת פעילותה של הסָאמִיזְדָאט (הוצאה לאור מחתרתית שהעתיקה יצירות ספרותיות מערביות ועיתונים אסורים והפיצה אותם בסתר), חוגי בית שבהם נפגשו פעילים ציונים ועוד. הפעילים שנאסרו כונו "אסירי ציון", ומאחר שבחוק הסובייטי לא היה איסור מפורש על פעילות ציונית, הם הואשמו ב"תעמולה אנטי-סובייטית".
ב-15 ביוני 1970 נעצרה קבוצה של פעילים יהודים בשדה התעופה של לנינגרד. חברי הקבוצה נתפסו בעיצומו של מבצע הרפתקני שנשא את שם הקוד "החתונה". מטרת המבצע היתה להשתלט על מטוס נוסעים בלנינגרד, להטיס אותו לשבדיה ומשם לארץ ישראל. מתכנני המבצע נידונו למוות בירייה, אך בעקבות לחץ בינלאומי הומתק עונשם למאסר של 13–15 שנה.
מבצע "חתונה" אמנם נכשל, אבל הקרב על התודעה הבינלאומית עלה בהצלחה. ברית-המועצות נכנעה ללחץ העולמי, ורבים מהפונים קיבלו אשרות עלייה לישראל. לא כולם: אסירת ציון אידה נודל, מסורבת עלייה ידועה, תלתה על מרפסת דירתה את הכרזה "קג"ב – החזר את הוויזה לישראל", וכתוצאה מכך נידונה לארבע שנות גלות בסיביר.

שנה מספר אשרות עלייה לישראל
1970 3,000
1971 12,900
1972 31,900


1980 | קפקא במשרדי האוביר

בראשית שנות ה-1980, בשיאה של המלחמה הקרה ובעיצומה של הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, תמה תקופת ה"ריכוך" ביחסים בין מזרח ומערב. כל מי שפנה למשרדי האוביר, שהיו אחראים על הנפקת היתרי יציאה מברית-המועצות, למד על בשרו את משמעותה הקפקאית של הדיקטטורה הביורוקרטית הסובייטית. הפקידים סירבו להעניק היתרי יציאה באמתלות שונות ומשונות, החל ב"פגיעה באינטרסים של המדינה" וכלה בסירוב שרירותי, ללא כל מידע על מועד פקיעתו.
רוב הסירובניקים של שנות ה-1980 המתינו עד תשע שנים להיתר עלייה. העריצות הפקידותית הביאה לשורה של תופעות חברתיות קשות. רבים ממסורבי העלייה מצאו את עצמם חסרי עבודה, סולקו מהאוניברסיטאות ואולצו להתגייס לצבא. משהשתחררו גילו שאינם רשאים לעזוב את ברית-המועצות. הפעם נתלה הסירוב בתירוץ שלפיו התוודעו לסודות צבאיים. רבים מהם חשו מבודדים חברתית; ידידיהם ומכריהם התרחקו מהם מחשש שיאבדו גם הם את מקומות עבודתם. משפחות רבות התפרקו כשאחד מבני הזוג האשים את האחר שנסיונו לעלות לישראל מביא חורבן על הבית. במקרים מעטים אף הלשינו מסורבים לשלטונות על מכריהם בניסיון לזכות בהיתר המיוחל.
במקביל המשיכו לפעול בחשאי סמינרים ביתיים שעסקו בהיסטוריה יהודית, תערוכות של אמנים יהודים הוצגו בסתר, הוקמו ספריות מחתרתיות והוראת השפה העברית הלכה והתפשטה. בתחילת שנות ה-1980 פעלו במוסקבה כ-100 מורים לעברית.
אחד הביטויים המרשימים לפעילות מחתרתית זו היה אירוע שהתקיים בקרחת יער גדולה, כשלושה ק"מ מתחנת אובראז'קי המוסקבאית. שם, הרחק מעיני "האח הגדול", נערכו שיעורים ביהדות ובהיסטוריה יהודית, תחרויות של שירים יהודיים, ציוני חגים יהודיים, משחקים ופיקניקים. שיאו של הנוהג היה במאי 1980, אז הגיעו לאובראז'קי יותר מ-1,000 איש, אולם אז הטיל הקג"ב מצור על המקום ולא איפשר את גישת היהודים אליו.

1989 | קומוניזם רות סוף

במרץ 1987 הפגינו שבעה מסורבי עלייה ליד ארמון סמולני בלנינגרד. להפתעת המפגינים, במקום לספוג מכות והשפלות, הם הוזמנו לדיון במרכז המפלגה. יתר על כן, תצלום של ההפגנה פורסם בעיתון ערב בלנינגרד, דבר שמעולם לא קרה קודם לכן. מה חולל את השינוי ביחסו של המשטר הקומוניסטי ליהודים?
בשנת 1985 עלה לשלטון בברית-המועצות מיכאיל גורבצ'וב והגה את מדיניות הפרסטרויקה ("בנייה מחדש") – רפורמה כלכלית-פוליטית המושתתת על ערכים מערביים ליברליים. השינוי לא היה מיידי. בראשית שלטונו של גורבצ'וב אמנם נמשכו מעצרים של פעילים ציונים, אך כעבור שנתיים החלו רוחות חדשות לנשב גם ברחוב היהודי.
בשנים 1987–1989 שוחררו רוב אסירי ציון ממאסרם, ובשלהי 1989 תמה ההמתנה מורטת העצבים של אחרוני מסורבי העלייה. השלטונות חדלו לרדוף את האולפנים להוראת העברית, בעיר טאלין יצא לאור עיתון יהודי עצמאי ראשון, "שחר", המדינה התירה רישום של קהילות וארגוני תרבות יהודיים, ובדצמבר 1989 התקיימה במוסקבה האסיפה המייסדת של "הוועד" – הארגון הראשי של כל הארגונים והקהילות היהודיות בברית-המועצות.
התפוררות המשטר הקומוניסטי ונפילת ברית-המועצות ב-1991 הובילו לעלייה המונית של עולים לישראל. העולה המיליון הגיע לארץ בשנת 2000 וסימל את סיום שנות "העלייה הגדולה".
רבים מעולי חבר-העמים חוו וחווים עדיין חבלי עלייה קשים, אולם רובם נקלטו בישראל בהצלחה רבה.