X
מאות חטופים על ידי החמאס
136
ימים
:
18
שעות
:
43
דקות
:
27
שניות
דלג לתוכן האתר >
רחוב בבגדד, עירק, 1930
רחוב בבגדד, עירק, 1930

רחוב בבגדד, עירק, 1930

רחוב בבגדד בקרבת בית משפחת הלל, בגדד, עירק, 1930

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי, באדיבות שלמה הלל

רכישת תמונות: חלק מהתמונות ניתנות לרכישה, לפרטים נוספים- לחצו כאן, אנא וודאו שיש לכם את מספר יחידת תמונה (כפי שמופיע למעלה)

HILLEL, HILEL, HILLAEL

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא גם פטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה.

הלל הזקן היה נשיא הסנהדרין האחרון בתקופת הזוגות במאה ה-1 לפנה"ס, ושל חכמים נוספים במאות ה-3 וה-4. Iבנוסף לכך שבשפות הלועזיות השם הלל מופיע במספר צורות איות שונות, שם זה גם שימש בסיס ליצירת שמות משפחה רבים, כגון הללזון, הללסון, הללס והילר, וגם הגרסאות הרוסיות גיללס, גילרוביץ' וגילר, שבהן האות "ה'" התחלפה באות "ג", בהתאם לחוקי הפונטיקה של השפה הרוסית.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי הלל כוללים את הרב אברהם משה הלל (1920-1820) אשר כיהן כרב הראשי של בגדד, עיראק; את אריה הלל, מהנדס אֲוִירוֹנָאוּטִי ישראלי; ואת הפוליטיקאי הישראלי יליד עיראק שלמה הלל, אשר כיהן כיו"ר הכנסת ושר בממשלת ישראל.

בגדאד Baghdad

בערבית: بغداد‎

בירת עיראק והעיר הגדולה במדינה.


ראשית הישוב היהודי בבגדאד במאה השלישית. במאות התשיעית עד ה- 11 הייתה בגדאד מקום מושבו של "ראש הגולה". היהודים גרו בשתי שכונות: "דאר אל-יהוד" (שכונת היהודים) ו"קנטרת אל-יהוד" (גשר היהודים). במאה ה- 12 השתפר מצבם. ב- 1170 מצא ר' בנימין מטודלה בבגדאד 40,000 יהודים, 28 בתי כנסת ועשר ישיבות.

ב- 1258 סייעו היהודים למונגולים לכבוש את העיר, ובתמורה זכו להגנה, ויהודי התמנה לראש האדמיניסטרציה הכספית בעיראק. ב- 1400, כשנכבשה בגדאד שנית בידי המונגולים, ברחו רוב היהודים לכורדיסתאן ולסוריה, ועד סוף המאה ה- 15 כמעט שלא היו יהודים בעיר. בשנות הכיבוש העות'מאני (1623-1534) הוטב מצבם של יהודי בגדאד. בתקופת השלטון השנייה של הפרסים (1638-1623) הורע מצבם. ב- 1683 שוב כבשו העות'מאנים את העיר והיהודים סייעו להם. בתקופת הממלוכים התורכים (1830-1750), שלא הצטיינה בחוק וסדר, הורע מצב היהודים, אם-כי הקהילה הייתה גדולה והשפיעה על הכלכלה. ב- 1831 כאשר הפאשא הממלוכי האחרון מרד בשלטון המרכזי, נמלטו רבים מנכבדי הקהילה, בעיקר לפרס ולהודו. ב- 1860 היו בבגדאד כ- 20,000 יהודים. פתיחת תעלת סואץ (1869) הביאה לשיפור כלכלי וב- 1884 עלה מספרם ל- 30,000. בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה 50,000 נפש.

משכבשו הבריטים את עיראק במלחמת העולם הראשונה (1918-1914), השתלבו יהודים באדמיניסטרציה. סר ששון אפנדי יחזקאל מונה כחבר המועצה המדינית ושימש שר הכספים. במפקד 1920 נימנו 50,000 יהודים, רובם ככולם התגוררו בעיר הישנה. רבים עברו לשכונה החדשה "עלוויה" שבנייתה החלה ב- 1945. בימי פיצל הראשון שימשו יהודים במשרות ממשלתיות בכירות, שלטו במסחר בעיר ורבים היו עובדי בנקים, רכבות, רדיו, וכן היו רופאים, עורכי דין, רוקחים וקציני צבא. בפרלמנט הראשון שהקימו הבריטים ב- 1925 היו ארבעה יהודים ובפרלמנט השני (1930-1928) היו שני יהודים מבגדאד. אחר כך יוצגה הקהילה על-ידי שלושה חברים. לפרלמנט העצמאי הראשון (1932) נבחרו שני יהודים מבגדאד, ביניהם עזרא מנחם דניאל, וחבר אחד לסינאט. כן היה נציג במועצת העיר ובמועצת מושל המחוז. ב- 1933 היו בעיר 60,000 יהודים.

משנת 1932, משזכתה עיראק לעצמאות מלאה, החלו רדיפות שהגיעו לשיאן בעת המרד הפרו- נאצי של רשיד עלי (1941). בפוגרום ("פרהוד") נהרגו כ- 400 יהודים. מספר יהודי בגדאד היה אז 120,000, ומאז החלה ירידה.

משהוקמה מדינת ישראל (1948) גברו הרדיפות, ורבים נעצרו, כמה הוצאו להורג. לאחר המלחמה ברחו יהודים לישראל, בעיקר דרך איראן. ב- 9 במרס 1950 התירה הממשלה יציאת יהודים, ובגדאד שימשה מקום ריכוז ליהודים מערי-השדה ומכורדיסתאן בדרכם לישראל; הנרשמים לעלייה היו מטרה לפגיעות.

ביוני 1950 הופסקה העלייה בגלל גילוי מחסן נשק של המחתרת היהודית. שני יהודים הואשמו בריגול והחזקת נשק והוצאו להורג. במרס 1951 אושר חוק הקפאת נכסי היהודים שוויתרו על אזרחותם ויצאו לחוץ-לארץ. ב- 1952 התפטרו שלושת צירי הפרלמנט היהודים מבגדאד ושני הצירים היהודים מבצרה. ב- 1954 נותרו בעיראק רק כ- 5,000 יהודים, רובם בבגדאד. בדצמבר 1954 הותרה יציאת היהודים ונותרו רק כ- 600 משפחות, ביולי 1962 שוב נאסרה יציאתם.

תקופת שלטונו של עבד אל-כרים קאסם (1963-1958) בעיראק הייתה טובה, היהודים זכו לחופש פעולה. אחריו שוב הוטלו עליהם הגבלות כלכליות. תשעה יהודים הוצאו להורג ב0 1969 עד אמצע שנות ה- 70 נרצחו 52 יהודים. רבים נמלטו ובתחילת שנות ה- 90 נותרו בבגדאד פחות מ- 300 יהודים ולהם בית-כנסת אחד.


חיי הקהילה

עד 1849 עמד בראש קהילת בגדאד "נשיא" שירש את סמכויות "ראש הגולה", התמנה על-ידי מושל העיר ושימש גם איש-הכספים שלו. התפרסמו ששון בן צאלח, אבי משפחת ששון נשיא (1819-1781) ועזרא בן יוסף גבאי (1824-1819). מ1849- ועד 1932 עמדו בראש הקהילה 13 בעלי התואר "חכם באשי". מ- 1932 עמד בראש הקהילה ראיס אל-טאיפה (ראש הקהילה), ולצידו "ועד שבעת טובי העיר". מ1879- פעל ועד של 12. מ1931- נבחרה "מועצה גשמית" (חילונית), שמנתה 8 חברים ויושב-ראש, וניהלה את מוסדות הקהילה. ב- 1950 פעלה המועצה בבגדאד באמצעות ועדות: ועדת בתי הספר, בתי החולים, הקדשי הקהילה, העזרה הסוציאלית, וועדת השגחה על בתי הכנסת ועל המקומות הקדושים. אחת לארבע שנים נבחרה מועצה כללית של 60 חברים, מהם 7 אנשי דת, ונבחרה מועצה דתית (אל-מג'לס אל-רוחאני), ובה ראש הקהילה ושבעה חכמים.

שני בתי חולים יהודיים פעלו בעיר: בית-חולים כללי על-שם מאיר אליאס, שנוסד ב- 1910 ובית-חולים למחלות עיניים על-שם רימה כדורי, שנוסד ב- 1925. שניהם הופקעו ב- 1954. בשנות ה- 40 נוסד בית חולים פרטי למחלות נפש על-שם ז'אק שאבי.

עד 1864 התקיים החינוך ב"חדרים" וב"תלמודי תורה". ב- 1864 נוסדו בתי ספר לבנים ולבנות של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"). ב- 1950 היו בבגדאד 37 מוסדות חינוך יהודיים מהם עשרה פרטיים, 16 בתמיכת הקהילה ושלושה מקצועיים.

הישיבות המרכזיות בבגדאד היו: ישיבת "מדרש בית זלכה", שנוסדה בידי הרב עבדאללה סומך ב- 1840 ונקראה גם "מדרש אבו-מנשה" וישיבת "מדרש מאיר אליהו" שנוסדה בראשית המאה העשרים. בין בתי הספר החשובים היו: בית-הספר על-שם אלברט ששון, שנוסד ב- 1864 בידי "אליאנס"; בית-הספר לבנות על-שם לורה כדורי, ב- 1843 בידי "אליאנס" ובית הספר לבנים על-שם פרנק עיני, שנוסד ב- 1941. הקהילה הפעילה 15 חברות צדקה.

מבתי הכנסת העתיקים נותר רק בית הכנסת הגדול (צלאת אל-כביר). האחרים נבנו למן המאה ב- 18. ב- 1920 היו בעיר 37 בתי-כנסת וערב העלייה ההמונית לישראל היו 52.

עד 1950 הופיעו שמונה עתונים יהודים: ישורון (בעברית, 1921), אל-זהור ("הפרחים", 1909), אל-מצבאח ("המנורה", 1928-1924), אל-חאצד ("הקוצר", 1939-1929), אל-ברהאן ("ההוכחה",1929), אל-מית'אק ("האמנה", 1935), אל-עצבה ("האגודה"), אל-בריד אל-יום ("דואר היום", 1948). בית דפוס עברי ראשון נוסד ב- 1853, השני ב- 1866 והשלישי פעל בשנים 1923-1888. נדפסו כ- 400 ספרים וחוברות בעברית.

בית הספר העברי הראשון, "פרדס הילדים" נוסד ב- 1924. משנת 1932 הוזמנו מורים מארץ- ישראל. ב- 1920 נוסדה "אגודה עברית ספרותית". ב- 1921 הוקמו "אגודה ציונית לארם נהריים". ו"אגודת צעירי בני-יהודה". ב- 1923 נוסד "ועד קרן היסוד", ב- 1929 אגודות "אחיעבר" להפצת הספר העברי, "מכבי" ו"הסתדרות הנוער העברי".

משנת 1925 ובעיקר מ- 1932 החלה הממשלה להסתייג מהפעילות הציונית. מ- 1936 נרדפו פעילים ציוניים. בעקבות פרעות 1941 נוסדה תנועת "החלוץ לארגון עלייה ולהפצת הציונות. ב- 1942 הוקם "ארגון נוער הברזל להצלה", עסק באימוני נשק והקים ארגון הגנה עצמית בשם "השורה". שליחים מארץ-ישראל ניהלו קורסים והקימו מערך הגנה יהודית בעיר. הארגונים הציוניים אירגנו את ההעפלה דרך פרס והיו פעילים עד לעלייה ההמונית ב- 1950.

ב- 1994 נותרו בבגדאד 80 יהודים, רובם קשישים. בית הכנסת מאיר טויק שימש להם מקום התכנסות. בראש הקהילה עמד נאג'י אליאס.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
תמונות
אA
אA
אA
רחוב בבגדד, עירק, 1930

רחוב בבגדד בקרבת בית משפחת הלל, בגדד, עירק, 1930

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי, באדיבות שלמה הלל

רכישת תמונות: חלק מהתמונות ניתנות לרכישה, לפרטים נוספים- לחצו כאן, אנא וודאו שיש לכם את מספר יחידת תמונה (כפי שמופיע למעלה)
הלל
HILLEL, HILEL, HILLAEL

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא גם פטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה.

הלל הזקן היה נשיא הסנהדרין האחרון בתקופת הזוגות במאה ה-1 לפנה"ס, ושל חכמים נוספים במאות ה-3 וה-4. Iבנוסף לכך שבשפות הלועזיות השם הלל מופיע במספר צורות איות שונות, שם זה גם שימש בסיס ליצירת שמות משפחה רבים, כגון הללזון, הללסון, הללס והילר, וגם הגרסאות הרוסיות גיללס, גילרוביץ' וגילר, שבהן האות "ה'" התחלפה באות "ג", בהתאם לחוקי הפונטיקה של השפה הרוסית.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי הלל כוללים את הרב אברהם משה הלל (1920-1820) אשר כיהן כרב הראשי של בגדד, עיראק; את אריה הלל, מהנדס אֲוִירוֹנָאוּטִי ישראלי; ואת הפוליטיקאי הישראלי יליד עיראק שלמה הלל, אשר כיהן כיו"ר הכנסת ושר בממשלת ישראל.

בגדאד בגדד

בגדאד Baghdad

בערבית: بغداد‎

בירת עיראק והעיר הגדולה במדינה.


ראשית הישוב היהודי בבגדאד במאה השלישית. במאות התשיעית עד ה- 11 הייתה בגדאד מקום מושבו של "ראש הגולה". היהודים גרו בשתי שכונות: "דאר אל-יהוד" (שכונת היהודים) ו"קנטרת אל-יהוד" (גשר היהודים). במאה ה- 12 השתפר מצבם. ב- 1170 מצא ר' בנימין מטודלה בבגדאד 40,000 יהודים, 28 בתי כנסת ועשר ישיבות.

ב- 1258 סייעו היהודים למונגולים לכבוש את העיר, ובתמורה זכו להגנה, ויהודי התמנה לראש האדמיניסטרציה הכספית בעיראק. ב- 1400, כשנכבשה בגדאד שנית בידי המונגולים, ברחו רוב היהודים לכורדיסתאן ולסוריה, ועד סוף המאה ה- 15 כמעט שלא היו יהודים בעיר. בשנות הכיבוש העות'מאני (1623-1534) הוטב מצבם של יהודי בגדאד. בתקופת השלטון השנייה של הפרסים (1638-1623) הורע מצבם. ב- 1683 שוב כבשו העות'מאנים את העיר והיהודים סייעו להם. בתקופת הממלוכים התורכים (1830-1750), שלא הצטיינה בחוק וסדר, הורע מצב היהודים, אם-כי הקהילה הייתה גדולה והשפיעה על הכלכלה. ב- 1831 כאשר הפאשא הממלוכי האחרון מרד בשלטון המרכזי, נמלטו רבים מנכבדי הקהילה, בעיקר לפרס ולהודו. ב- 1860 היו בבגדאד כ- 20,000 יהודים. פתיחת תעלת סואץ (1869) הביאה לשיפור כלכלי וב- 1884 עלה מספרם ל- 30,000. בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה 50,000 נפש.

משכבשו הבריטים את עיראק במלחמת העולם הראשונה (1918-1914), השתלבו יהודים באדמיניסטרציה. סר ששון אפנדי יחזקאל מונה כחבר המועצה המדינית ושימש שר הכספים. במפקד 1920 נימנו 50,000 יהודים, רובם ככולם התגוררו בעיר הישנה. רבים עברו לשכונה החדשה "עלוויה" שבנייתה החלה ב- 1945. בימי פיצל הראשון שימשו יהודים במשרות ממשלתיות בכירות, שלטו במסחר בעיר ורבים היו עובדי בנקים, רכבות, רדיו, וכן היו רופאים, עורכי דין, רוקחים וקציני צבא. בפרלמנט הראשון שהקימו הבריטים ב- 1925 היו ארבעה יהודים ובפרלמנט השני (1930-1928) היו שני יהודים מבגדאד. אחר כך יוצגה הקהילה על-ידי שלושה חברים. לפרלמנט העצמאי הראשון (1932) נבחרו שני יהודים מבגדאד, ביניהם עזרא מנחם דניאל, וחבר אחד לסינאט. כן היה נציג במועצת העיר ובמועצת מושל המחוז. ב- 1933 היו בעיר 60,000 יהודים.

משנת 1932, משזכתה עיראק לעצמאות מלאה, החלו רדיפות שהגיעו לשיאן בעת המרד הפרו- נאצי של רשיד עלי (1941). בפוגרום ("פרהוד") נהרגו כ- 400 יהודים. מספר יהודי בגדאד היה אז 120,000, ומאז החלה ירידה.

משהוקמה מדינת ישראל (1948) גברו הרדיפות, ורבים נעצרו, כמה הוצאו להורג. לאחר המלחמה ברחו יהודים לישראל, בעיקר דרך איראן. ב- 9 במרס 1950 התירה הממשלה יציאת יהודים, ובגדאד שימשה מקום ריכוז ליהודים מערי-השדה ומכורדיסתאן בדרכם לישראל; הנרשמים לעלייה היו מטרה לפגיעות.

ביוני 1950 הופסקה העלייה בגלל גילוי מחסן נשק של המחתרת היהודית. שני יהודים הואשמו בריגול והחזקת נשק והוצאו להורג. במרס 1951 אושר חוק הקפאת נכסי היהודים שוויתרו על אזרחותם ויצאו לחוץ-לארץ. ב- 1952 התפטרו שלושת צירי הפרלמנט היהודים מבגדאד ושני הצירים היהודים מבצרה. ב- 1954 נותרו בעיראק רק כ- 5,000 יהודים, רובם בבגדאד. בדצמבר 1954 הותרה יציאת היהודים ונותרו רק כ- 600 משפחות, ביולי 1962 שוב נאסרה יציאתם.

תקופת שלטונו של עבד אל-כרים קאסם (1963-1958) בעיראק הייתה טובה, היהודים זכו לחופש פעולה. אחריו שוב הוטלו עליהם הגבלות כלכליות. תשעה יהודים הוצאו להורג ב0 1969 עד אמצע שנות ה- 70 נרצחו 52 יהודים. רבים נמלטו ובתחילת שנות ה- 90 נותרו בבגדאד פחות מ- 300 יהודים ולהם בית-כנסת אחד.


חיי הקהילה

עד 1849 עמד בראש קהילת בגדאד "נשיא" שירש את סמכויות "ראש הגולה", התמנה על-ידי מושל העיר ושימש גם איש-הכספים שלו. התפרסמו ששון בן צאלח, אבי משפחת ששון נשיא (1819-1781) ועזרא בן יוסף גבאי (1824-1819). מ1849- ועד 1932 עמדו בראש הקהילה 13 בעלי התואר "חכם באשי". מ- 1932 עמד בראש הקהילה ראיס אל-טאיפה (ראש הקהילה), ולצידו "ועד שבעת טובי העיר". מ1879- פעל ועד של 12. מ1931- נבחרה "מועצה גשמית" (חילונית), שמנתה 8 חברים ויושב-ראש, וניהלה את מוסדות הקהילה. ב- 1950 פעלה המועצה בבגדאד באמצעות ועדות: ועדת בתי הספר, בתי החולים, הקדשי הקהילה, העזרה הסוציאלית, וועדת השגחה על בתי הכנסת ועל המקומות הקדושים. אחת לארבע שנים נבחרה מועצה כללית של 60 חברים, מהם 7 אנשי דת, ונבחרה מועצה דתית (אל-מג'לס אל-רוחאני), ובה ראש הקהילה ושבעה חכמים.

שני בתי חולים יהודיים פעלו בעיר: בית-חולים כללי על-שם מאיר אליאס, שנוסד ב- 1910 ובית-חולים למחלות עיניים על-שם רימה כדורי, שנוסד ב- 1925. שניהם הופקעו ב- 1954. בשנות ה- 40 נוסד בית חולים פרטי למחלות נפש על-שם ז'אק שאבי.

עד 1864 התקיים החינוך ב"חדרים" וב"תלמודי תורה". ב- 1864 נוסדו בתי ספר לבנים ולבנות של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"). ב- 1950 היו בבגדאד 37 מוסדות חינוך יהודיים מהם עשרה פרטיים, 16 בתמיכת הקהילה ושלושה מקצועיים.

הישיבות המרכזיות בבגדאד היו: ישיבת "מדרש בית זלכה", שנוסדה בידי הרב עבדאללה סומך ב- 1840 ונקראה גם "מדרש אבו-מנשה" וישיבת "מדרש מאיר אליהו" שנוסדה בראשית המאה העשרים. בין בתי הספר החשובים היו: בית-הספר על-שם אלברט ששון, שנוסד ב- 1864 בידי "אליאנס"; בית-הספר לבנות על-שם לורה כדורי, ב- 1843 בידי "אליאנס" ובית הספר לבנים על-שם פרנק עיני, שנוסד ב- 1941. הקהילה הפעילה 15 חברות צדקה.

מבתי הכנסת העתיקים נותר רק בית הכנסת הגדול (צלאת אל-כביר). האחרים נבנו למן המאה ב- 18. ב- 1920 היו בעיר 37 בתי-כנסת וערב העלייה ההמונית לישראל היו 52.

עד 1950 הופיעו שמונה עתונים יהודים: ישורון (בעברית, 1921), אל-זהור ("הפרחים", 1909), אל-מצבאח ("המנורה", 1928-1924), אל-חאצד ("הקוצר", 1939-1929), אל-ברהאן ("ההוכחה",1929), אל-מית'אק ("האמנה", 1935), אל-עצבה ("האגודה"), אל-בריד אל-יום ("דואר היום", 1948). בית דפוס עברי ראשון נוסד ב- 1853, השני ב- 1866 והשלישי פעל בשנים 1923-1888. נדפסו כ- 400 ספרים וחוברות בעברית.

בית הספר העברי הראשון, "פרדס הילדים" נוסד ב- 1924. משנת 1932 הוזמנו מורים מארץ- ישראל. ב- 1920 נוסדה "אגודה עברית ספרותית". ב- 1921 הוקמו "אגודה ציונית לארם נהריים". ו"אגודת צעירי בני-יהודה". ב- 1923 נוסד "ועד קרן היסוד", ב- 1929 אגודות "אחיעבר" להפצת הספר העברי, "מכבי" ו"הסתדרות הנוער העברי".

משנת 1925 ובעיקר מ- 1932 החלה הממשלה להסתייג מהפעילות הציונית. מ- 1936 נרדפו פעילים ציוניים. בעקבות פרעות 1941 נוסדה תנועת "החלוץ לארגון עלייה ולהפצת הציונות. ב- 1942 הוקם "ארגון נוער הברזל להצלה", עסק באימוני נשק והקים ארגון הגנה עצמית בשם "השורה". שליחים מארץ-ישראל ניהלו קורסים והקימו מערך הגנה יהודית בעיר. הארגונים הציוניים אירגנו את ההעפלה דרך פרס והיו פעילים עד לעלייה ההמונית ב- 1950.

ב- 1994 נותרו בבגדאד 80 יהודים, רובם קשישים. בית הכנסת מאיר טויק שימש להם מקום התכנסות. בראש הקהילה עמד נאג'י אליאס.