חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי פוטסדם

פוטסדאם

עיר על גבול ברלין בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה נרשמה ב-1630; שיא האוכלוסייה היהודית: 600 בשנת 1929; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 565.

בשנת 1671, הבוחר הגדול מברנדנבורג התיר ל-50 משפחות יהודיות נרדפות מווינה, אוסטריה, להתיישב בעיר, ולאחר מכן הקהילה היהודית של פוטסדאם התפתחה במהירות. בשנת 1731 דוד הירש זכה במונופול על סחר בקטיפה בממלכה, הישג שעודד יזמים יהודים אחרים להיכנס לתעשיית המשי.

יהודי פוטסדאם רכשו בית קברות בשנת 1743 והעסיקו את הרב הראשון שלהם, יחיאל מישל מפולין, בשנת 1760. הקמת בית הכנסת הראשון של פוטסדאם, שנחנך בשנת 1767 בנוכחות הנסיך והנסיכה של פרוסיה, התאפשרה באמצעות הלוואה של פרידריך הגדול. אולם התברר כי הקרקע, שעליה הוקם בית הכנסת, היה ביצתי מדי מכדי לתמוך במבנה הגדול; בהתאם לכך, בית כנסת חדש הוקם ברחוב ווילהלם בשנת 1802.

עד 1776 נאלצה הקהילה היהודית לשלם מסים מופרזים ונדרשה על פי החוק לרכוש – וזה חל על כל בית יהודי חדש – כלי חרסינה ​​יקרים ממפעלים מלכותיים. לאחר שהמסים המופרזים הללו הוסרו, הקהילה הביעה את תודתה על ידי תרומת קישוטי כסף של בית הכנסת לקרן המלחמה של נפוליאון, ובהמשך, באמצעות שליחת מתנדבים למלחמת צרפת-פרוסיה.

בשנת 1903 נבנה בית תפילה חדש בסגנון רפורמי במקום בית הכנסת הראשון (עד אז הביצה התנקזה לחלוטין). באותה עת, בין יהודי פוטסדאם בלטו תעשיינים, אנשי מקצוע וחברי מועצה.

בשנת 1929 נפתח בית לבנות יהודיות, ובשנת 1932 הוקמה פנימייה לילדים יהודים ממשפחות במצוקה בקאפוט (Caputh) הסמוכה.

ניצחונם של הנאצים בבחירות 1933 ולאחר מכן החרם הכלכלי שהוטל על היהודים גרמו ליציאתם מהעיר. ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) נשדדה תכולת בית הכנסת הראשי; הבניין לא הוצת בגלל קרבתו לסניף הדואר בעיר. בית הקברות והקפלה הושחתו, וגם בית הספר בקאפוט. גברים יהודים נעצרו ונשלחו למחנה הריכוז הנאצי זקסנהאוזן. לאחר הפוגרום ניכס סניף הדואר את בניין בית הכנסת הרעוע, שבסופו של דבר נהרס בהפצצה במהלך המלחמה. 40 יהודי פוטסדאם האחרונים גורשו בשנת 1942. בבית הגמלאים היהודים של הקהילה נותרו כמה ניצולים שגורשו, ככל הנראה, לאחר מכן למחנה הריכוז הנאצי טרזיינשטאט.

בית הקברות והקפלה הסמוכה לו שוחזרו 30 שנה אחרי "ליל הבדולח", ולוחות זיכרון הוצמדו לבניינים קהילתיים יהודים לשעבר.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 הקימו מהגרים יהודים ממזרח אירופה קהילה חדשה בפוטסדאם; בשנת 2006 התגוררו בעיר 1,400 יהודים.

מתחם בית כנסת חדש נבנה בשטח בית התפילה הישן, שיכלול מרכז קהילתי, בית גמלאים, סמינר רבנים ע"ש אברהם גייגר, הקשור לאוניברסיטת פוטסדאם.

-------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
247788
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

פוטסדמר

POTSDAMER, POTSDAM, POTSDAMER, POTSDAMMER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיר פוטסדם הנמצאת בפרברים המערבים של ברלין, גרמניה. הנוכחות היהודית בפוטסדם מתועדת לראשונה בשנת 1630. שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

פוסדמר מתועד כשם משפחה יהודי עם הלנה פוטסדמר אשר נולדה בהוחבן, הולנד, בשנת 1925, ונספתה בשואה.

Herzfeld, Gustav (1861-1942), lawyer, born in New York, USA, but brought up and educated in Germany. In 1908 he converted to Protestantism. He opened a legal office in Potsdam, Germany, in 1909. Herzfeld’s son Joachim, born in Boston, MA., USA, was an officer in the German army in World War I and was killed in action.

During the hard economic times of the 1920s, Herzfeld was known as a socially conscious lawyer who often gave his services for poor people without charge. When the Nazis came to power he was considered to be a Jew despite his conversion, but since he had started to practice law before 1914 he was permitted to continue to work until 1938.

Deprived of an income he was forced to sell his house, but was allowed to live in a small attic room. In 1941 he was obliged to move to a Jewish old age home in the Bergstrasse in Babelsberg neighbourhood of Berlin, where he tried to commit suicide. He deported to Theresienstadt in October 1942 where he died after 2 weeks.

Israil (Israel) Bercovici (1921-1988), playwright, director, biographer and Yiddish poet, born in Botosani, Romania. He received traditional Jewish education in Botosani. During the Holocaust he was recruited to forced labor until 1944. He started his career as a journalist at various Yiddish languages publications, particularly at Revista Cultului Mozaic din R.P.R (“Journal of the Jewish Religion in the People's Republic of Romania”). He started working for the Jewish State Theater (TES) in Bucharest as a literary secretary in 1955. He turned the theater into a contemporary theater and not one dedicated to performing only old heritage repertoire. Bercovici translated into Yiddish plays from the world literature.

He also wrote original plays in Yiddish, among them Un cîntec şi o glumă / A lid mit a vitz ("A Song and a Joke", 1958), O seară de folclor evreiesc / An ovnt fun idishen folklor ("An Evening of Yiddish Folklore", 1962), Purim-shpil ("Purim play",1963), Der goldener fodem ("The Golden Thread", 1963), a play about Abraham Goldfaden, the founder of Yiddish theater, A shnirl perl ("A String of Pearls", 1967), Barasheum '72 (1972). He published three books of Yiddish poetry: In di oygn fun a shvartser kave ("In the Eyes of a Black Coffee", 1974), Funken iber doyres ("Sparks Over Generations", 1984), Fliendike oysies ("Flying Letters", 1984). Bercovici’s literary production also includes books about Yiddish theater history and the translation into Romanian (along with Nina Cassian) of Izik Manger’s work. His library of 3,000 books in Yiddish is kept at the University Library in Potsdam, Germany.

Israil Bercovici was married to Miriam Bercovici, a physician and author.

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.

בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.

ברנדנבורג על האבל

ברנדנבורג/האבל – Brandenburg/Havel

עיר ממערב לברלין בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה במאה ה-14; שיא האוכלוסייה היהודית: 483 בשנת 1925; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 200.

ההוכחה הראשונה לנוכחות יהודים בברנדנבורג היא מ-1313. ידוע שכבר בשנת 1322 היה בעיר בית כנסת, אך מיקומו אינו ידוע. למרות שהיהודים גורשו מברנדנבורג/האבל אחרי רדיפות "המוות השחור" ב-1348, הם שבו לשם ב-1372. ב-1490 גרו יהודים בעיר ב"רחוב היהודים" (כיום, כנראה, רחוב לינדן). ברשומות מסוף המאה ה-15 מוזכר גם בית קברות יהודי. יהודים גורשו שוב מהעיר בשנת 1573, ורק בשנת 1671 עברו אבות הקהילה המודרנית לברנדנבורג.

על מנת להכיל את האוכלוסייה הגדלה, הקהילה הקימה שני בתי כנסת – האחד בשנת 1781 והשני בשנת 1883; בית הכנסת השני, הממוקם ברחוב גרוסה מינזן 15  (Grosse Muenzenstrasse), שופץ בשנת 1903. למרות שלקהילה היה בית קברות יהודי לפני 1720, בית קברות שני קודש בשנת 1747.

רב וחזן נשכרו בשנת 1859, וידוע לנו גם כי שוחט שירת את היהודים מקומיים, היה מורה ללימודי דת ומשרת, שיחד עם אשתו, דאג לחולים ולמתים. בברנדנבורג היה גם מקווה טהרה.

בסוף המאה ה-19 יהודי ברנדנבורג עסקו במגוון רחב של מקצועות; רבים היו סוחרים, אך אחרים עבדו כרופאי שיניים, כעורכי דין וככימאים.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) אנשי ס"א העלו באש את בית הכנסת. בית הקברות חולל, וחדר המתים (שנבנה בשנת 1770) נהרס. חנויות בבעלות יהודית נפגעו ונבזזו, ויהודים הותקפו, אישה אחת התאבדה. 90 יהודים גורשו למחנות הריכוז הנאציים במזרח אירופה בראשית שנות הארבעים; עשרים ושמונה נשלחו לגטו ורשה באפריל 1942.

עשרה יהודים, ככל הנראה מוגנים על ידי נישואי תערובת, שרדו את המלחמה בברנדנבורג.

מאוחר יותר הוצמד לוח זיכרון על קיר בית הכנסת ההרוס ברחוב גרוסה מינזן.

-----------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

מאגדבורג Magdeburg

עיר בסאכסוניה, מרכז גרמניה. בשנים 1945 - 1990 בגרמניה המזרחית.

הקהילה היהודית 


מהקהילות היהודיות הוותיקות על אדמת גרמניה. יהודים התיישבו במקום במאה ה-10. הם התרכזו ב"חצר הבגדים" שבשכונת הסוחרים, ומסחרם התפשט אל מעבר לנהר אודר.

הרובע היהודי בדרומה של העיר שכן על אדמת הארכיבישוף, ויחסיו עם היהודים היו טובים. ובשנת 1012 השתתפו יהודים בהלווית בעל המקום.

ב-1213 הרסו חיילי המלך אוטו הרביעי את רובע היהודים, ויושביו עקרו לעיר זודנבורג הסמוכה שכבר הייתה מיושבת יהודים. בהמשך המאה תבעו ראשי הקתדראלה לעצמם את זכות השיפוט על היהודים ואת ההכנסות מקנסות ששילמו במטבעות כסף.

בין חשובי הקהילה היו אז ר' חזקיה בן יעקב ור' חיים בן פלטיאל, רבה של מאגדבורג שהיה בקשרי שו"ת עם המהר"ם מרוטמבורג.

במאה ה-14 התחוללו פרעות ביהודים, ומאמצי הארכיבישוף ושלטונות העיר להגן עליהם נכשלו. במאה ה-15 פעלה במאגדבורג ישיבה גדולה. אך ב-1493 גורשו היהודים, בניין בית- הכנסת נהפך לכנסייה ובית-הקברות נהרס.

יהודים שבו למקום במחצית השנייה של המאה ה- 17, והתארגנה קהילה מחדש. ב- 1834 פתחה הקהילה החדשה במאגדבורג בית-ספר דתי, ובין רבניה היו אנשים כמו ר' לודביג פיליפסון, עורך ה"אלגעמעינע צייטונג דעס יודענטומס", וההיסטוריונים מוריץ גידמאן ומוריץ שפאנייר. אדוארד לאסקר ואוטו לאנדסברג ייצגו את מאגדבורג בפארלאמנט הפרוסי. בשנת 1851 נבנה בית כנסת והורחב בשנת 1897.

הקהילה העשירה וגדלה בהתמדה מ-330 ב-1817 לכדי 2361 נפש בשנת 1933. באותה השנה היו בה למעלה מ-20 ארגוני צדקה, חברה ותרבות.


תקופת השואה

ב"ליל הבדולח" (אור ל- 10 בנובמבר 1938) הועלה באש בית-הכנסת; גברים יהודים נעצרו ונכלאו בבוכנוואלד.

במאי 1939 נשארו בעיר 679 יהודים. אחרי שפרצה המלחמה (ספטמבר 1939) שולחו רבים למחנות-ריכוז. ביולי 1944 היו במאגדבורג 185 יהודים, רובם בני זוגות מעורבים.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה - 21


אחרי המלחמה חזרו יהודים מעטים למאגדבורג, וב- 1965 מנתה האוכלוסייה היהודית במקום כמאה איש. בשנת 1988 הוקמה אנדרטת זיכרון ליד בית הכנסת הישן שחרב בשואה . גם בבית העלמין היהודי הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה .

בשנת 2007 לפי נתוני הארגונים היהודיים האוכלוסייה היהודית מנתה כ - 591 חברים , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . בעיר ממוקם איגוד הקהילות היהודיות של סקסוניה - אנהלט . בעיר יש בית עלמין יהודי ויש לקהילה בית כנסת ומרכז קהילתי . הקהילה מקיימת פעילות תרבות וחברה .

בשנת 2005 התארגנה קהילה רפורמית חדשה המונה 50 חברים שמתפללים ומקיימים פעילויות בבית פרטי .

 

רתנוב

Rathenow

עיר במחוז האוולנד בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: במאה ה-14; שיא האוכלוסייה היהודית: 112 ב-1925; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 110.

התושבים היהודים הראשונים ברתנוב גורשו מהעיר בשנת 1571. גרעין הקהילה המודרנית הגיע לרתנוב בסביבות שנת 1700, בעיקר מווינה. למרות שרוב היהודים היו סוחרים קטנים, איש עסקים בולט אחד, לוין פינטוס, היה קבלן טקסטיל עבור הצבא.

הקהילה קיבלה מעמד רשמי באמצע המאה ה-18, אך רק בשנת  הקימה הקהילה בית כנסת 1926, קודם לכן נערכו התפילות בבית מגורים פרטי. בית העלמין, אשר על מצבתו העתיקה ביותר חצוב התאריך 1692, הוחלף בשטח קבורה חדש בשנת 1905.

הרב של רתנוב וכמה יהודים מקומיים נעצרו בשנת 1933. כתוצאה מקרבתו לבניינים אחרים, בית הכנסת לא הועלה באש ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), במקום זאת, הבריונים הסתפקו בהריסת פנים בית הכנסת ושריפת ספרי התורה. בתים נהרסו, וגברים יהודים הובלו למחנה הריכוז הנאצי בזקסנהאוזן. בשנת 1941 גרו ברתנוב 29 יהודים, שנדחסו במה שמכונה "בתי היהודים", שמהם הם גורשו אחר כך.

מאוחר יותר נחשפו לוחות זיכרון בבית הקברות ובבית הכנסת לשעבר. בית הכנסת משמש כיום כבית ילדים.

--------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

אורניינבורג

Oranienburg

עיר ובירת מחוז אובר האוול ברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: 1680; שיא האוכלוסייה היהודית: 131 ב-1925; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 105.

הקהילה היהודית באורניינבורג הקימה מספר מוסדות במהלך המאה ה-19: בית כנסת צנוע ברחוב האוול (Havelstrasse) (מספר 6 או 58) היה בשימוש עד 1838, ובית קברות קודש ברחוב קרמנר (Kremmener) בשנת 1815. העֵדה בחרה לשמור על בית כנסת משלה לאחר שהקהילה השתלבה, בשנת 1920, בקהילה היהודית הרשמית של ברלין.

למרות שיהודי אורניינבורג היו בעיקר סוחרים, יהודים אחרים זכו להכרה במקצועות אחרים. לואי בלומנטל היה הבנקאי הראשון של העיר, ונחום אופנהיימר ייסד ארגון צדקה ידוע.

כל הנכסים היהודיים הותקפו ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), אך היעדים העיקריים היו בית הכנסת והעסקים בבעלות יהודית. חורבות בית הכנסת והמרכז הקהילתי נהרסו על ידי פצצות במהלך המלחמה, ומאוחר יותר הוקמו במקום בנייני ממשלה. זקסנהאוזן, מחנה הריכוז הנאצי השני בגודלו בגרמניה, היה ממוקם באורניינבורג.

ורנר מייקל בלומנטל, יהודי יליד אורניינבורג, שימש כשר האוצר של ג'ימי קרטר, בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20, ולאחר מכן מונה למנהל המוזיאון היהודי בברלין.

הקהילה היהודית החדשה של אורניינבורג נוסדה בשנת 2000. באתר בית הכנסת לשעבר נקבע לוח זיכרון.

----------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

 

לוקנוולדה

Luckenwalde

עיר ובירת חבל טלטוב-פלמינג בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: במאה ה-13; שיא האוכלוסייה היהודית: 128 בשנת 1895; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 113.

יהודים גרו, ככל הנראה, באזור לוקנוולדה בשנת 1243, כשברשימות מאותה שנה מוזכר מקרה של חילול הקודש לכאורה. לאחר היעדרות ארוכה חזרו יהודים לעיר בשנת 1735 (בהגנת המלך פרידריך ויליאם הראשון), אך גורשו שוב בשנת 1754.

בשנת 1870 הקימו היהודים קהילה חוקית בלוקנוולדה. היהודים המקומיים התפללו בבתי מגורים פרטיים, עד שנת 1897, כאשר נחנך בית כנסת ברחוב קרל (כיום, רחוב פושקין). ב-1814 הוקם בית קברות יהודי ב"דרך הירוקה" (Gruener Weg), וב-1914 – חדר מתים. רבים מחברי הקהילה הליברלית הזו היו סוחרים, בעלי מפעלים, רופאים ועורכי דין. בלוקנוולדה מורה לימד, ילדים יהודים לימודי דת.

באוקטובר 1938 גורשו יהודי פולין מהעיר. חודש לאחר מכן, ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), בית הכנסת נהרס; חנויות יהודיות הושחתו, וגברים יהודים נשלחו למחנה הריכוז הנאצי זקסנהאוזן. בית הקברות נהרס ב-1943.  לפחות 28 מיהודי לוקנוולדה נִספו בשואה.

מאוחר יותר נחשף לוח זיכרון באתר בית הכנסת לשעבר. עיריית לוקנוולדה שיפצה את בית העלמין, כיום, בשנת 2006, הוא משמש כגן זיכרון.

--------------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז. 

נאואן

Nauen

עיר במחוז האוולנד (Havelland) בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: במאה ה-14; שיא האוכלוסייה היהודית: 84 בשנת 1892; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 45.

מעט מאוד ידוע על נאואן בימי הביניים. אך ידוע שהיה בית קברות יהודי בשם "חצר הכנסייה היהודית" (Juedenkirchhof) בנאואן, בברנדנבורג. עם זאת, לא ברור באיזו שנה או מאה הוקמה הקהילה.

בשנת 1315 העניק הגרף וולדמר (Waldemar) שני יהודים כ"מתנה" לעירייה; שני יהודי החסות נאלצו לשלם מיסים (דמי הגנה). עדות נוספת על יהודי המתגורר בנאואן, מר מנדלה (Mendele), היא משנת 1509. לאחר משפט ראווה, לכאורה בגין חילול, הוא נשרף על המוקד בבית המשפט בברלין עם 37 יהודים נוספים.

רק ב-1700 בערך הורשו כמה משפחות יהודיות להתיישב בעיר. מאוחר יותר, בתקופה המודרנית, נהגו יהודי נאואן לקיים את תפילותיהם בחדר תפילה קטן. ב-1800 הקהילה הקימה בית כנסת ברחוב פוטסדם 11 (כיום, רחוב גיתה). חזן, שוחט ומורה הועסקו על ידי הקהילה. בשנת 1819 נפתח בית קברות וגם חדר מתים באם וויינברג (Am Weinberg). לפני כן, יהודי נאואן קברו את מתיהם בברלין.

הקשר של העיר לרשת הרכבות משך סוחרים יהודים רבים, סוחרי בקר ורופאים להתיישב לצמיתות בנאואן באמצע המאה ה-19.

ב-1813 הקהילה היהודית כללה 53 חברים, מספרם עלה לשיא של 84 יהודים בשנת 1892. מאביב 1855 עד 1894 הוקמה קהילת בית כנסת אזורית המורכבת משלוש הקהילות הקטנות נאואן, קרמן ושפנדאו. לכל אחת משתי הקהילות, נאואן ושפנדאו, היה מורה וחזן ששימש גם כשוחט. הקהילת היהודית של קרמן הפעילה בית קברות, שהיה ממוקם ליד חצר הכנסייה הנוצרית, והופרד על ידי חומה.

בשנת 1933 התגוררו בנאואן בין 34 ל-45 יהודים. רפאל הירש היה חזן הקהילה באותה עת. שני ילדים יהודים קיבלו הדרכה דתית.

בערב ה-31 במרץ 1933, יום אחד לפני החרם האנטי-יהודי הארצי הרשמי, צעדו אנשי ס"א, אנשי חיל התחבורה הלאומי-סוציאליסטי וארגון התא הלאומי-סוציאליסטי ברחובות נאואן לקול התזמורת של ה-ס"ס וה-ס"א. הם נשאו כרזות שקראו להחרים חנויות של יהודים.

במהלך "ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) נהרס בית הכנסת. גם פנים בית הכנסת ניזוק וחפצי קודש חוללו. נאצים הרסו באותו לילה גם את בית העלמין היהודי. למחרת בצהריים הושחתו שתי חנויות בבעלות יהודים וחלונותיהם נופצו. עשרה גברים יהודים נעצרו זמנית.

בשנים 1939 ו-1941 ניכסה העירייה את בניין בית הכנסת ואת בית העלמין. כמה יהודים הצליחו להגר. לפחות חמש משפחות יהודיות מקומיות נספו בשואה.

בשנת 1988 הוצמד לקיר בית הכנסת לשעבר לוח זיכרון לזכר הקהילה היהודית שהושמדה, ובבית העלמין היהודי הוקם פסל.

בנובמבר 2000 האנדרטה הושחתה. כיום משמש בית הכנסת לשעבר בית מלאכה.

--------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז. 

Genthin

A town in Jerichower Land district, in Saxony-Anhalt, Germany.

At the time of the rampant plague wave around 1349, Jews were also persecuted and expelled in Genthin. At the end of the century Jews settled again, but then their traces are lost until 1697. In this year they settled again and bought the city's protection rights. Jews have only been permanently residing in the city since the beginning of the 19th century. In 1843 nine Jews lived in Genthin, 28 in 1856 and 51 in 1881. They were mostly shopkeepers and merchants. In 1860 the community owned its first synagogue on Brandenburger Strasse on the property of the community chairman Simon Birnbaum. As the lease expired the community had a second prayer house built on Schenkestrasse (today Dattelner Strasse) in 1928. This second synagogue, a red brick building with a dome, was only used for a few years. In 1937 it was converted into a residential building.

The community's first cemetery was outside the city east of Karower Strasse and was called "Judenkirchhof". In 1829 the second cemetery (apparently in the same place) was laid. The last funeral was held in 1933. The cemetery was destroyed and leveled during the Nazi era. In 1949 it was converted into a memorial with a memorial stone and became a protected monument. In 1930, 29 Jews lived in the village, in 1939 - after the Night Pogrom of November 9, 1938 - only three were left.

--------------------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz. 

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי פוטסדם

פוטסדאם

עיר על גבול ברלין בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה נרשמה ב-1630; שיא האוכלוסייה היהודית: 600 בשנת 1929; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 565.

בשנת 1671, הבוחר הגדול מברנדנבורג התיר ל-50 משפחות יהודיות נרדפות מווינה, אוסטריה, להתיישב בעיר, ולאחר מכן הקהילה היהודית של פוטסדאם התפתחה במהירות. בשנת 1731 דוד הירש זכה במונופול על סחר בקטיפה בממלכה, הישג שעודד יזמים יהודים אחרים להיכנס לתעשיית המשי.

יהודי פוטסדאם רכשו בית קברות בשנת 1743 והעסיקו את הרב הראשון שלהם, יחיאל מישל מפולין, בשנת 1760. הקמת בית הכנסת הראשון של פוטסדאם, שנחנך בשנת 1767 בנוכחות הנסיך והנסיכה של פרוסיה, התאפשרה באמצעות הלוואה של פרידריך הגדול. אולם התברר כי הקרקע, שעליה הוקם בית הכנסת, היה ביצתי מדי מכדי לתמוך במבנה הגדול; בהתאם לכך, בית כנסת חדש הוקם ברחוב ווילהלם בשנת 1802.

עד 1776 נאלצה הקהילה היהודית לשלם מסים מופרזים ונדרשה על פי החוק לרכוש – וזה חל על כל בית יהודי חדש – כלי חרסינה ​​יקרים ממפעלים מלכותיים. לאחר שהמסים המופרזים הללו הוסרו, הקהילה הביעה את תודתה על ידי תרומת קישוטי כסף של בית הכנסת לקרן המלחמה של נפוליאון, ובהמשך, באמצעות שליחת מתנדבים למלחמת צרפת-פרוסיה.

בשנת 1903 נבנה בית תפילה חדש בסגנון רפורמי במקום בית הכנסת הראשון (עד אז הביצה התנקזה לחלוטין). באותה עת, בין יהודי פוטסדאם בלטו תעשיינים, אנשי מקצוע וחברי מועצה.

בשנת 1929 נפתח בית לבנות יהודיות, ובשנת 1932 הוקמה פנימייה לילדים יהודים ממשפחות במצוקה בקאפוט (Caputh) הסמוכה.

ניצחונם של הנאצים בבחירות 1933 ולאחר מכן החרם הכלכלי שהוטל על היהודים גרמו ליציאתם מהעיר. ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) נשדדה תכולת בית הכנסת הראשי; הבניין לא הוצת בגלל קרבתו לסניף הדואר בעיר. בית הקברות והקפלה הושחתו, וגם בית הספר בקאפוט. גברים יהודים נעצרו ונשלחו למחנה הריכוז הנאצי זקסנהאוזן. לאחר הפוגרום ניכס סניף הדואר את בניין בית הכנסת הרעוע, שבסופו של דבר נהרס בהפצצה במהלך המלחמה. 40 יהודי פוטסדאם האחרונים גורשו בשנת 1942. בבית הגמלאים היהודים של הקהילה נותרו כמה ניצולים שגורשו, ככל הנראה, לאחר מכן למחנה הריכוז הנאצי טרזיינשטאט.

בית הקברות והקפלה הסמוכה לו שוחזרו 30 שנה אחרי "ליל הבדולח", ולוחות זיכרון הוצמדו לבניינים קהילתיים יהודים לשעבר.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 הקימו מהגרים יהודים ממזרח אירופה קהילה חדשה בפוטסדאם; בשנת 2006 התגוררו בעיר 1,400 יהודים.

מתחם בית כנסת חדש נבנה בשטח בית התפילה הישן, שיכלול מרכז קהילתי, בית גמלאים, סמינר רבנים ע"ש אברהם גייגר, הקשור לאוניברסיטת פוטסדאם.

-------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

גנתין
נאואן
לוקנוולדה
אורנינבורג
רתנוב
מאגדבורג
ברנגנבורג ע"נ הבל
ברלין

Genthin

A town in Jerichower Land district, in Saxony-Anhalt, Germany.

At the time of the rampant plague wave around 1349, Jews were also persecuted and expelled in Genthin. At the end of the century Jews settled again, but then their traces are lost until 1697. In this year they settled again and bought the city's protection rights. Jews have only been permanently residing in the city since the beginning of the 19th century. In 1843 nine Jews lived in Genthin, 28 in 1856 and 51 in 1881. They were mostly shopkeepers and merchants. In 1860 the community owned its first synagogue on Brandenburger Strasse on the property of the community chairman Simon Birnbaum. As the lease expired the community had a second prayer house built on Schenkestrasse (today Dattelner Strasse) in 1928. This second synagogue, a red brick building with a dome, was only used for a few years. In 1937 it was converted into a residential building.

The community's first cemetery was outside the city east of Karower Strasse and was called "Judenkirchhof". In 1829 the second cemetery (apparently in the same place) was laid. The last funeral was held in 1933. The cemetery was destroyed and leveled during the Nazi era. In 1949 it was converted into a memorial with a memorial stone and became a protected monument. In 1930, 29 Jews lived in the village, in 1939 - after the Night Pogrom of November 9, 1938 - only three were left.

--------------------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz. 

נאואן

Nauen

עיר במחוז האוולנד (Havelland) בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: במאה ה-14; שיא האוכלוסייה היהודית: 84 בשנת 1892; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 45.

מעט מאוד ידוע על נאואן בימי הביניים. אך ידוע שהיה בית קברות יהודי בשם "חצר הכנסייה היהודית" (Juedenkirchhof) בנאואן, בברנדנבורג. עם זאת, לא ברור באיזו שנה או מאה הוקמה הקהילה.

בשנת 1315 העניק הגרף וולדמר (Waldemar) שני יהודים כ"מתנה" לעירייה; שני יהודי החסות נאלצו לשלם מיסים (דמי הגנה). עדות נוספת על יהודי המתגורר בנאואן, מר מנדלה (Mendele), היא משנת 1509. לאחר משפט ראווה, לכאורה בגין חילול, הוא נשרף על המוקד בבית המשפט בברלין עם 37 יהודים נוספים.

רק ב-1700 בערך הורשו כמה משפחות יהודיות להתיישב בעיר. מאוחר יותר, בתקופה המודרנית, נהגו יהודי נאואן לקיים את תפילותיהם בחדר תפילה קטן. ב-1800 הקהילה הקימה בית כנסת ברחוב פוטסדם 11 (כיום, רחוב גיתה). חזן, שוחט ומורה הועסקו על ידי הקהילה. בשנת 1819 נפתח בית קברות וגם חדר מתים באם וויינברג (Am Weinberg). לפני כן, יהודי נאואן קברו את מתיהם בברלין.

הקשר של העיר לרשת הרכבות משך סוחרים יהודים רבים, סוחרי בקר ורופאים להתיישב לצמיתות בנאואן באמצע המאה ה-19.

ב-1813 הקהילה היהודית כללה 53 חברים, מספרם עלה לשיא של 84 יהודים בשנת 1892. מאביב 1855 עד 1894 הוקמה קהילת בית כנסת אזורית המורכבת משלוש הקהילות הקטנות נאואן, קרמן ושפנדאו. לכל אחת משתי הקהילות, נאואן ושפנדאו, היה מורה וחזן ששימש גם כשוחט. הקהילת היהודית של קרמן הפעילה בית קברות, שהיה ממוקם ליד חצר הכנסייה הנוצרית, והופרד על ידי חומה.

בשנת 1933 התגוררו בנאואן בין 34 ל-45 יהודים. רפאל הירש היה חזן הקהילה באותה עת. שני ילדים יהודים קיבלו הדרכה דתית.

בערב ה-31 במרץ 1933, יום אחד לפני החרם האנטי-יהודי הארצי הרשמי, צעדו אנשי ס"א, אנשי חיל התחבורה הלאומי-סוציאליסטי וארגון התא הלאומי-סוציאליסטי ברחובות נאואן לקול התזמורת של ה-ס"ס וה-ס"א. הם נשאו כרזות שקראו להחרים חנויות של יהודים.

במהלך "ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) נהרס בית הכנסת. גם פנים בית הכנסת ניזוק וחפצי קודש חוללו. נאצים הרסו באותו לילה גם את בית העלמין היהודי. למחרת בצהריים הושחתו שתי חנויות בבעלות יהודים וחלונותיהם נופצו. עשרה גברים יהודים נעצרו זמנית.

בשנים 1939 ו-1941 ניכסה העירייה את בניין בית הכנסת ואת בית העלמין. כמה יהודים הצליחו להגר. לפחות חמש משפחות יהודיות מקומיות נספו בשואה.

בשנת 1988 הוצמד לקיר בית הכנסת לשעבר לוח זיכרון לזכר הקהילה היהודית שהושמדה, ובבית העלמין היהודי הוקם פסל.

בנובמבר 2000 האנדרטה הושחתה. כיום משמש בית הכנסת לשעבר בית מלאכה.

--------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז. 

לוקנוולדה

Luckenwalde

עיר ובירת חבל טלטוב-פלמינג בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: במאה ה-13; שיא האוכלוסייה היהודית: 128 בשנת 1895; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 113.

יהודים גרו, ככל הנראה, באזור לוקנוולדה בשנת 1243, כשברשימות מאותה שנה מוזכר מקרה של חילול הקודש לכאורה. לאחר היעדרות ארוכה חזרו יהודים לעיר בשנת 1735 (בהגנת המלך פרידריך ויליאם הראשון), אך גורשו שוב בשנת 1754.

בשנת 1870 הקימו היהודים קהילה חוקית בלוקנוולדה. היהודים המקומיים התפללו בבתי מגורים פרטיים, עד שנת 1897, כאשר נחנך בית כנסת ברחוב קרל (כיום, רחוב פושקין). ב-1814 הוקם בית קברות יהודי ב"דרך הירוקה" (Gruener Weg), וב-1914 – חדר מתים. רבים מחברי הקהילה הליברלית הזו היו סוחרים, בעלי מפעלים, רופאים ועורכי דין. בלוקנוולדה מורה לימד, ילדים יהודים לימודי דת.

באוקטובר 1938 גורשו יהודי פולין מהעיר. חודש לאחר מכן, ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), בית הכנסת נהרס; חנויות יהודיות הושחתו, וגברים יהודים נשלחו למחנה הריכוז הנאצי זקסנהאוזן. בית הקברות נהרס ב-1943.  לפחות 28 מיהודי לוקנוולדה נִספו בשואה.

מאוחר יותר נחשף לוח זיכרון באתר בית הכנסת לשעבר. עיריית לוקנוולדה שיפצה את בית העלמין, כיום, בשנת 2006, הוא משמש כגן זיכרון.

--------------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז. 

אורניינבורג

Oranienburg

עיר ובירת מחוז אובר האוול ברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: 1680; שיא האוכלוסייה היהודית: 131 ב-1925; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 105.

הקהילה היהודית באורניינבורג הקימה מספר מוסדות במהלך המאה ה-19: בית כנסת צנוע ברחוב האוול (Havelstrasse) (מספר 6 או 58) היה בשימוש עד 1838, ובית קברות קודש ברחוב קרמנר (Kremmener) בשנת 1815. העֵדה בחרה לשמור על בית כנסת משלה לאחר שהקהילה השתלבה, בשנת 1920, בקהילה היהודית הרשמית של ברלין.

למרות שיהודי אורניינבורג היו בעיקר סוחרים, יהודים אחרים זכו להכרה במקצועות אחרים. לואי בלומנטל היה הבנקאי הראשון של העיר, ונחום אופנהיימר ייסד ארגון צדקה ידוע.

כל הנכסים היהודיים הותקפו ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), אך היעדים העיקריים היו בית הכנסת והעסקים בבעלות יהודית. חורבות בית הכנסת והמרכז הקהילתי נהרסו על ידי פצצות במהלך המלחמה, ומאוחר יותר הוקמו במקום בנייני ממשלה. זקסנהאוזן, מחנה הריכוז הנאצי השני בגודלו בגרמניה, היה ממוקם באורניינבורג.

ורנר מייקל בלומנטל, יהודי יליד אורניינבורג, שימש כשר האוצר של ג'ימי קרטר, בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20, ולאחר מכן מונה למנהל המוזיאון היהודי בברלין.

הקהילה היהודית החדשה של אורניינבורג נוסדה בשנת 2000. באתר בית הכנסת לשעבר נקבע לוח זיכרון.

----------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

 

רתנוב

Rathenow

עיר במחוז האוולנד בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: במאה ה-14; שיא האוכלוסייה היהודית: 112 ב-1925; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 110.

התושבים היהודים הראשונים ברתנוב גורשו מהעיר בשנת 1571. גרעין הקהילה המודרנית הגיע לרתנוב בסביבות שנת 1700, בעיקר מווינה. למרות שרוב היהודים היו סוחרים קטנים, איש עסקים בולט אחד, לוין פינטוס, היה קבלן טקסטיל עבור הצבא.

הקהילה קיבלה מעמד רשמי באמצע המאה ה-18, אך רק בשנת  הקימה הקהילה בית כנסת 1926, קודם לכן נערכו התפילות בבית מגורים פרטי. בית העלמין, אשר על מצבתו העתיקה ביותר חצוב התאריך 1692, הוחלף בשטח קבורה חדש בשנת 1905.

הרב של רתנוב וכמה יהודים מקומיים נעצרו בשנת 1933. כתוצאה מקרבתו לבניינים אחרים, בית הכנסת לא הועלה באש ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), במקום זאת, הבריונים הסתפקו בהריסת פנים בית הכנסת ושריפת ספרי התורה. בתים נהרסו, וגברים יהודים הובלו למחנה הריכוז הנאצי בזקסנהאוזן. בשנת 1941 גרו ברתנוב 29 יהודים, שנדחסו במה שמכונה "בתי היהודים", שמהם הם גורשו אחר כך.

מאוחר יותר נחשפו לוחות זיכרון בבית הקברות ובבית הכנסת לשעבר. בית הכנסת משמש כיום כבית ילדים.

--------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

מאגדבורג Magdeburg

עיר בסאכסוניה, מרכז גרמניה. בשנים 1945 - 1990 בגרמניה המזרחית.

הקהילה היהודית 


מהקהילות היהודיות הוותיקות על אדמת גרמניה. יהודים התיישבו במקום במאה ה-10. הם התרכזו ב"חצר הבגדים" שבשכונת הסוחרים, ומסחרם התפשט אל מעבר לנהר אודר.

הרובע היהודי בדרומה של העיר שכן על אדמת הארכיבישוף, ויחסיו עם היהודים היו טובים. ובשנת 1012 השתתפו יהודים בהלווית בעל המקום.

ב-1213 הרסו חיילי המלך אוטו הרביעי את רובע היהודים, ויושביו עקרו לעיר זודנבורג הסמוכה שכבר הייתה מיושבת יהודים. בהמשך המאה תבעו ראשי הקתדראלה לעצמם את זכות השיפוט על היהודים ואת ההכנסות מקנסות ששילמו במטבעות כסף.

בין חשובי הקהילה היו אז ר' חזקיה בן יעקב ור' חיים בן פלטיאל, רבה של מאגדבורג שהיה בקשרי שו"ת עם המהר"ם מרוטמבורג.

במאה ה-14 התחוללו פרעות ביהודים, ומאמצי הארכיבישוף ושלטונות העיר להגן עליהם נכשלו. במאה ה-15 פעלה במאגדבורג ישיבה גדולה. אך ב-1493 גורשו היהודים, בניין בית- הכנסת נהפך לכנסייה ובית-הקברות נהרס.

יהודים שבו למקום במחצית השנייה של המאה ה- 17, והתארגנה קהילה מחדש. ב- 1834 פתחה הקהילה החדשה במאגדבורג בית-ספר דתי, ובין רבניה היו אנשים כמו ר' לודביג פיליפסון, עורך ה"אלגעמעינע צייטונג דעס יודענטומס", וההיסטוריונים מוריץ גידמאן ומוריץ שפאנייר. אדוארד לאסקר ואוטו לאנדסברג ייצגו את מאגדבורג בפארלאמנט הפרוסי. בשנת 1851 נבנה בית כנסת והורחב בשנת 1897.

הקהילה העשירה וגדלה בהתמדה מ-330 ב-1817 לכדי 2361 נפש בשנת 1933. באותה השנה היו בה למעלה מ-20 ארגוני צדקה, חברה ותרבות.


תקופת השואה

ב"ליל הבדולח" (אור ל- 10 בנובמבר 1938) הועלה באש בית-הכנסת; גברים יהודים נעצרו ונכלאו בבוכנוואלד.

במאי 1939 נשארו בעיר 679 יהודים. אחרי שפרצה המלחמה (ספטמבר 1939) שולחו רבים למחנות-ריכוז. ביולי 1944 היו במאגדבורג 185 יהודים, רובם בני זוגות מעורבים.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה - 21


אחרי המלחמה חזרו יהודים מעטים למאגדבורג, וב- 1965 מנתה האוכלוסייה היהודית במקום כמאה איש. בשנת 1988 הוקמה אנדרטת זיכרון ליד בית הכנסת הישן שחרב בשואה . גם בבית העלמין היהודי הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה .

בשנת 2007 לפי נתוני הארגונים היהודיים האוכלוסייה היהודית מנתה כ - 591 חברים , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . בעיר ממוקם איגוד הקהילות היהודיות של סקסוניה - אנהלט . בעיר יש בית עלמין יהודי ויש לקהילה בית כנסת ומרכז קהילתי . הקהילה מקיימת פעילות תרבות וחברה .

בשנת 2005 התארגנה קהילה רפורמית חדשה המונה 50 חברים שמתפללים ומקיימים פעילויות בבית פרטי .

 

ברנדנבורג על האבל

ברנדנבורג/האבל – Brandenburg/Havel

עיר ממערב לברלין בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה במאה ה-14; שיא האוכלוסייה היהודית: 483 בשנת 1925; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 200.

ההוכחה הראשונה לנוכחות יהודים בברנדנבורג היא מ-1313. ידוע שכבר בשנת 1322 היה בעיר בית כנסת, אך מיקומו אינו ידוע. למרות שהיהודים גורשו מברנדנבורג/האבל אחרי רדיפות "המוות השחור" ב-1348, הם שבו לשם ב-1372. ב-1490 גרו יהודים בעיר ב"רחוב היהודים" (כיום, כנראה, רחוב לינדן). ברשומות מסוף המאה ה-15 מוזכר גם בית קברות יהודי. יהודים גורשו שוב מהעיר בשנת 1573, ורק בשנת 1671 עברו אבות הקהילה המודרנית לברנדנבורג.

על מנת להכיל את האוכלוסייה הגדלה, הקהילה הקימה שני בתי כנסת – האחד בשנת 1781 והשני בשנת 1883; בית הכנסת השני, הממוקם ברחוב גרוסה מינזן 15  (Grosse Muenzenstrasse), שופץ בשנת 1903. למרות שלקהילה היה בית קברות יהודי לפני 1720, בית קברות שני קודש בשנת 1747.

רב וחזן נשכרו בשנת 1859, וידוע לנו גם כי שוחט שירת את היהודים מקומיים, היה מורה ללימודי דת ומשרת, שיחד עם אשתו, דאג לחולים ולמתים. בברנדנבורג היה גם מקווה טהרה.

בסוף המאה ה-19 יהודי ברנדנבורג עסקו במגוון רחב של מקצועות; רבים היו סוחרים, אך אחרים עבדו כרופאי שיניים, כעורכי דין וככימאים.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) אנשי ס"א העלו באש את בית הכנסת. בית הקברות חולל, וחדר המתים (שנבנה בשנת 1770) נהרס. חנויות בבעלות יהודית נפגעו ונבזזו, ויהודים הותקפו, אישה אחת התאבדה. 90 יהודים גורשו למחנות הריכוז הנאציים במזרח אירופה בראשית שנות הארבעים; עשרים ושמונה נשלחו לגטו ורשה באפריל 1942.

עשרה יהודים, ככל הנראה מוגנים על ידי נישואי תערובת, שרדו את המלחמה בברנדנבורג.

מאוחר יותר הוצמד לוח זיכרון על קיר בית הכנסת ההרוס ברחוב גרוסה מינזן.

-----------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.

בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.
ישראל ברקטביץ'
הרצפלד, גוסטב
לם, מנפרד

Israil (Israel) Bercovici (1921-1988), playwright, director, biographer and Yiddish poet, born in Botosani, Romania. He received traditional Jewish education in Botosani. During the Holocaust he was recruited to forced labor until 1944. He started his career as a journalist at various Yiddish languages publications, particularly at Revista Cultului Mozaic din R.P.R (“Journal of the Jewish Religion in the People's Republic of Romania”). He started working for the Jewish State Theater (TES) in Bucharest as a literary secretary in 1955. He turned the theater into a contemporary theater and not one dedicated to performing only old heritage repertoire. Bercovici translated into Yiddish plays from the world literature.

He also wrote original plays in Yiddish, among them Un cîntec şi o glumă / A lid mit a vitz ("A Song and a Joke", 1958), O seară de folclor evreiesc / An ovnt fun idishen folklor ("An Evening of Yiddish Folklore", 1962), Purim-shpil ("Purim play",1963), Der goldener fodem ("The Golden Thread", 1963), a play about Abraham Goldfaden, the founder of Yiddish theater, A shnirl perl ("A String of Pearls", 1967), Barasheum '72 (1972). He published three books of Yiddish poetry: In di oygn fun a shvartser kave ("In the Eyes of a Black Coffee", 1974), Funken iber doyres ("Sparks Over Generations", 1984), Fliendike oysies ("Flying Letters", 1984). Bercovici’s literary production also includes books about Yiddish theater history and the translation into Romanian (along with Nina Cassian) of Izik Manger’s work. His library of 3,000 books in Yiddish is kept at the University Library in Potsdam, Germany.

Israil Bercovici was married to Miriam Bercovici, a physician and author.

Herzfeld, Gustav (1861-1942), lawyer, born in New York, USA, but brought up and educated in Germany. In 1908 he converted to Protestantism. He opened a legal office in Potsdam, Germany, in 1909. Herzfeld’s son Joachim, born in Boston, MA., USA, was an officer in the German army in World War I and was killed in action.

During the hard economic times of the 1920s, Herzfeld was known as a socially conscious lawyer who often gave his services for poor people without charge. When the Nazis came to power he was considered to be a Jew despite his conversion, but since he had started to practice law before 1914 he was permitted to continue to work until 1938.

Deprived of an income he was forced to sell his house, but was allowed to live in a small attic room. In 1941 he was obliged to move to a Jewish old age home in the Bergstrasse in Babelsberg neighbourhood of Berlin, where he tried to commit suicide. He deported to Theresienstadt in October 1942 where he died after 2 weeks.
David POTSDAM
Charles Potsdam
Herman POTSDAM
פוטסדמר

פוטסדמר

POTSDAMER, POTSDAM, POTSDAMER, POTSDAMMER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיר פוטסדם הנמצאת בפרברים המערבים של ברלין, גרמניה. הנוכחות היהודית בפוטסדם מתועדת לראשונה בשנת 1630. שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

פוסדמר מתועד כשם משפחה יהודי עם הלנה פוטסדמר אשר נולדה בהוחבן, הולנד, בשנת 1925, ונספתה בשואה.

לם, מנפרד