שולמית בכר, עמארה, עיראק, 2018

ציוני דרך בתולדות יהודי בבל/עיראק

586 לפנה"ס | גלות בבל

עוד הרבה לפני שאמריקה הייתה אימפריה, מנהיגים בבליים עם שמות מוזרים כמו נבופלאסר, נבוכדראצר, נבוזארדן, שלטו בעולם ומילה אחת שלהם הספיקה כדי להזיז צבאות בנות מאות אלפי חיילים ממקום למקום.
אז השמות אמנם התחלפו אבל הדינמיקה הפוליטית ממש לא. גם אז, כמו בתקופה המודרנית, גורלה של ישות מדינית היה תלוי במידה זו או אחרת במדיניות היחסים הבינלאומיים שלה.
למה אנו מתכוונים?
בסביבות 600 לפנה"ס התנהל בירושלים מאבק בין שתי קבוצות שדגלו בתפיסות מדיניות מנוגדות. את הראשונה ייצגו כמה שרים קנאים מחוג מקורביו של המלך צדקיהו, ששלט באותה עת ביהודה. השרים ניסו לשכנע את צדקיהו למרוד בשלטון הבבלי וחיזקו את טענתם בברית ישנה בין יהודה לאימפריה המצרית, שהבטיחה לבוא לעזרת יהודה במקרה הצורך. חברי הקבוצה השנייה היו פרו-בבלים. נציגם הבולט היה הנביא ירמיהו, שטען כי ליהודה אין כל סיכוי לשרוד, ולכן עדיף להיכנע לבבלים.
בסופו של דבר הצליחה הסיעה האנטי-בבלית לשכנע את המלך, והוא הכריז על מרד נגד הבבלים. החלטתו של צדקיהו הייתה בכייה לדורות: המצרים לא קיימו את הבטחתם, ובתום מצור על ירושלים, שנמשך כשנתיים, הבקיעו הבבלים את חומות העיר והגלו את תושביה. בניו של המלך צדקיהו נשחטו לנגד עיניו, והוא עצמו נאסר בנחושתיים, הוגלה לבבל – ועיניו נעקרו.
עם חורבן ירושלים החלה תקופה חדשה בתולדות עם ישראל: גלות בבל, הלוא היא עיראק של היום.

539 לפנה"ס | משיבת ציון לשיבת ציון

בשנת 539 לפנה"ס בא קצה הרשמי של האימפריה הבבלית: העיר בבל עצמה נפלה בידי האימפריה הפרסית שבראשה עמד המלך כורש, אביה של "הצהרת כורש" הידועה, שהעניקה חופש פולחן דתי לכל העמים והתירה ליהודים אוטונומיה בארץ-ישראל. עם זאת, גם לאחר הכיבוש עדיין שררה בבבל רווחה כלכלית יחסית, ורק כ-50 אלף יהודים עלו ממנה בסופו של דבר לארץ-ישראל.
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" תיאר סופר תהילים תקופה זו ולא שיער שכעבור 2500 שנה יאומצו צמד המילים "שיבת ציון" ע"י ראשי התנועה הציונית ובין שיבת ציון ההיא לשיבת ציון המודרנית ימתח חוט מקשר בעלי צביון לאומי מובהק.
בואם של "שבי ציון" ארצה עורר עימות חריף ביניהם לבין תושבי ארץ-ישראל דאז. במרכזו של העימות עמדה המחלוקת בת האלמוות בשאלה "מיהו יהודי". השומרונים, שלא הוגלו על-ידי הבבלים, תפסו את עצמם כישראלים לכל דבר – אך השבים מבבל לא הסכימו איתם, וראו בשומרונים בני-תערובת של ישראלים ובני עמים אחרים. על המתחים הדתיים-חברתיים הללו נוספו מצוקות כלכליות עקב שנות הבצורת שפקדו את הארץ באותה עת, והעולים החדשים חשו אכזבה מרה: לא למציאות הזו פיללו כשקראו בנבואות הנחמה של ישעיהו וירמיהו.
עם זאת, היסטוריונים מציינים את שיבת ציון של יהודי בבל כאירוע ייחודי: בפעם הראשונה בקורות העמים, עם שהוגלה מארצו שב אליה כדי לחדש ימיו כקדם. ודוק: אילולא שיבת ציון של הימים ההם, ספק אם העם היהודי היה מצליח לחמוק מהגורל שהיה מנת חלקם של שאר העמים הגולים – אובדן הצביון הדתי-לאומי והיטמעות גמורה בקרב עמי הסביבה.

70 לספירה | השדולה הבבלית למען ארץ-ישראל

מחקרים רבים מלמדים כי היהודים שחיו תחת האימפריה הפרתית, ששלטה בבבל משנת 248 לפנה"ס, נהנו מרווחה כלכלית ומחופש תרבותי ופוליטי. בארץ-ישראל, לעומת זאת, היו היהודים נתונים לגזירות והגבלות מצד השלטון הסָלוקי ההלניסטי ולאחריו מצד השלטון הרומי (למעט תקופה קצרה יחסית, שבה היתה יהודה תחת שלטון עצמאי של בית חשמונאי).
ההיסטוריונים חלוקים בשאלה אם בתקופת בית שני כבר הייתה יהדות בבל מרכז חיי היצירה וההנהגה של היהדות העולמית, אם לאו. ואולם, אין מחלוקת כי בתקופה שבין 539 לפנה"ס לשנת 70 לספירה, השנה שבה נחרב בית-המקדש השני, גדל מספר היהודים בבבל עד כדי כך שההיסטוריון יוספוס פלביוס ציין כי יהודי בבל "הינם ריבואות לאין גבול, שאי-אפשר לדעת את מספרם".
בדומה ליהודי צפון אמריקה בתקופה המודרנית, גם היהודים שמעבר לנהרות הפרת והחידקל תמכו באחיהם שבארץ-ישראל דאז. עדות לסולידריות בין קהילות יהודה ובבל אפשר למצוא בדבריו של הפילוסוף היהודי-מצרי פילון האלכסנדרוני, שסיפר כי נציב סוריה לא העמיד צלם בהיכל בית-המקדש בירושלים מחשש מתגובתם של יהודי בבל.

135 | רב נודד לבבל

חורבן בית המקדש השני, שהתרחש בשנת 70 לספירה, היה ראשיתו של עידן חדש. כוחה של הסנהדרין כמרכז תורני היה רב. בשנים 132–135 הופיע לראשונה המושג "חכמים", שתיאר תלמידי חכמים שנדדו מארץ-ישראל לבבל, ככל הנראה בשל הרדיפות והתנאים הקשים בעקבות מרד בר-כובבא.
מתי בדיוק עבר מרכז הכובד התורני מארץ-ישראל לבבל? על השאלה הזאת איש אינו יודע לענות, אך רבים מסכימים כי שקיעתה של ארץ-ישראל כמרכז יהודי רוחני וצמיחתה של בבל כמרכז כזה קיבלו משנה תוקף בשנת 219 לספירה: בשנה זו עזב את ארץ-ישראל גבר גבוה ויפה תואר, תלמיד חכם ועצום, שכונה בשם "רב", ונדד לבבל.


224 | דינא דמלכותא דינא

בשנת 224 לספירה שלטה בבבל השושלת הסאסאנית, שניהלה משטר ריכוזי שדבק בדת זרתוסטרא. חכמי בבל, שהיו למודי ניסיון היסטורי מר, קבעו כי כל עוד עם ישראל יושב בנכר, עליו לקבל את המרות המדינית המקומית ולהכיר בלגיטימיות שלה. הכרעה זו התמצתה באמרתו המפורסמת של שמואל, אחד מחכמי בבל, שקבע כי "דינא דמלכותא דינא". בזכות ההכרה המפוכחת הזו ידעו יהודי בבל עידן של שגשוג ופריחה, ואט-אט הפכה בבל למרכז לימוד תורה מתחרה לזה שבארץ-ישראל.
במאות השלישית עד החמישית לספירה התגבש מוסד חדש בעולם היהודי, "הישיבה", שתלמידיו עסקו בלימוד ובפירוש המשנה, הידוע עד היום בשם "התלמוד הבבלי" – "נכדו" של הטקסט המקראי ו"בנו" של הטקסט המשנאי.

500 | קרבות רטוריים בין מוחות ענק

חכמי בבל, המכונים "האמוראים", הפכו לסמכות הדתית העליונה, ובכך תפסו את מקומם של התנאים, הלוא הם חכמי המשנה. תקופת האמוראים, שהחלה במאה השלישית לספירה והסתיימה בשנת 500, נחשבת לאחת התקופות הפוריות ביותר בתולדות העם היהודי. בעידן זה התגבש ספר ההלכה הסמכותי ביותר של עם ישראל מאז ועד תקופת העת החדשה – התלמוד הבבלי, פרי יצירתם של האמוראים.
מה לא נאמר על התלמוד הבבלי? עירוב מופלא זה של 37 מסכתות עמוסות כל טוב – קרבות רטוריים בין מוחות ענק, אגדות אלף לילה ולילה, אנליזות משפטיות, מיסטיקה, זוגיות, סיפורת טרגית וקומית והכל בשפה ארמית רזה ודחוסה, המפליאה לתפוס עולם ומלואו במשפט מחץ אחד – היה לאחת היצירות המורכבות והעשירות בתולדות האנושות.
ואולם, בראש ובראשונה היה התלמוד הבבלי חלוץ בתחום המשפט. כרכי הספר מכילים מעין "פרוטוקול בית-משפט", העוקב אחר ליבון כל סוגיה הלכתית מראשיתה ועד סופה. במובן זה לא יהיה מופרז לומר כי הספר הקנוני הקדים את זמנו.

882 | בין ה"רישא גלותא" ל"גאונים"

בתחילת המאה השביעית החלו המוסלמים במסעות הכיבוש האדירים שלהם, שכללו גם את בבל. תחת שלטונם נהנו יהודי בבל מביטחון יחסי ואף החלו לבסס חיי קהילה אוטונומיים. הם עדיין הוגדרו כבני-חסות (ד'ימי, בערבית), ובתקופה מסוימת אף אולצו לענוד טלאי צהוב, אבל בפרספקטיבה היסטורית, היתה זו תקופה של פריחה עבורם. אחת הסיבות לכך היתה השפעתה של התרבות המוסלמית, שהיתה אז בשיאה ורשמה הישגים מרשימים בתחומי האלגברה, האסטרונומיה וחקר המחלות המידבקות.
הנהגת הקהילה היהודית נחלקה לשניים: התחום המינהלתי היה בסמכותו של ראש הקהילה (ה"רישא גלותא", בארמית), שהיה החוליה המקשרת בין הקהילה לרשויות, בעיקר בכל הנוגע לגביית המיסים, ואילו התחום הרוחני היה באחריות ראשי הישיבות, "הגאונים", שהכריעו בענייני הוראה, הלכה ומשפט. המפורסם שבגאונים היה רס"ג (רבי סעדיה גאון), יליד שנת 882 לספירה, שכבר בגיל 20 חיבר מילון ערבי-עברי מפורט. "אמונות ודעות", הידוע והמפורסם שבחיבוריו, היה הניסיון המקיף הראשון של יהודי מאמין ליישב סתירות בין דת למדע.

1190 | העת החדשה: שקיעתה של הזריחה

בסביבות שנת 1038 נפטר רב האי גאון, אחרון "דור הגאונים". כ-130 שנה לאחר מכן, בסוף המאה ה-12, דיווח הנוסע בנימין מטודלה – מרקו פולו היהודי – כי בבבל חיים כ-40 אלף יהודים. מספר מרשים זה פחת באופן משמעותי עם שקיעת שלטון הח'ליפים בבגדאד וירידת כוחה הכלכלי של יהדות בבל; יהודים רבים נדדו לחלקים אחרים של העולם, והקהילה היהודית בבבל החלה לקמול.
במקורות היסטוריים אין כמעט אזכור ליהדות בבל בשנים שבין המאה ה-13 למאה ה-18. שקיעתה הארוכה של הקהילה היהודית המפוארת ההיא קשורה לחורבן שזרעו הכובשים המונגולים ולאחר מכן למלחמות הרבות בין הפרסים לעותמאנים, שהפכו את בבל לאזור ספר מוכה דלות.


1794 | הרנסנס של יהדות בגדאד

בשלהי המאה ה-18 החלה הקהילה היהודית בבגדאד להתאושש. ב-1774 חיו בעיר כ-2,500 יהודים בלבד, כ-3% משיעור התושבים בבגדאד. ב-1893 נרשם גידול משמעותי במספר היהודים, לכ-50 אלף איש (35% משיעור התושבים בכלל), ומספר בתי-הכנסת קפץ משלושה ל-30.
הגידול הדמוגרפי נתן את אותותיו גם בהנהגת הקהילה: ההנהגה המונרכית שהיתה נהוגה עד אז – ובראשה "נשיא הקהילה", אדם שהשתייך לאחת המשפחות המיוחסות בעיר וניהל קשרי קח-תן עם השלטונות כדי לבסס את מעמדו – דעכה, ובמקומה קמה הנהגה היררכית שבראשה עמד ראש הקהילה, "החכם באשי", ותחתיו שתי ועדות: "הוועד הגשמי", שכיהן כהנהגה המינהלית-אזרחית, ו"הוועד הרוחני", שהיה מעין הנהגה רבנית-תורנית.
הקהילה היהודית נהנתה גם מפריחה כלכלית, ופרנסיה השתלבו במסחר טקסטיל וכותנה עם הבריטים, ששלטו בענפים הללו. במחצית הראשונה של המאה ה-19 החלו משפחות יהודיות לכונן מושבות של סוחרים ויזמי תעשייה גם מחוץ לבגדאד, בערים גדולות בדרום אסיה ובמזרחה – הונג-קונג, כלכתה, בומביי, סינגפור, שנחאי ועוד. המהגרים ייסדו קהילות של יוצאי בגדאד, שכונו "הבגדאדים", ששימרו את המסורת מהמולדת הישנה. עם המשפחות הבגדאדיות המפורסמות נמנו משפחת גבאי, משפחת כדורי ומשפחת ששון. האחרונה אף פיתחה רשת מסחר בינלאומית משגשגת שהשתרעה מהודו דרך שנחאי וקובה ועד בריטניה.

1834 | יוסף והבור

האגדה מספרת כי כשהיה הרב יוסף חיים בן שבע, הוא נפל לבאר עמוקה וניצל בנס. כשהיה בבור נדר שאם ייצא ממנו חי, יקדיש את חייו ללימוד תורה. לימים היה יוסף חיים לאחד מענקי הדור בבגדאד בפרט ובעולם היהודי בכלל, ואף שלא נשא במשרה רבנית רשמית, כיהן כרבה הראשי של בגדאד במשך 50 שנה והיה הכתובת העליונה לכל שאלה הלכתית.
הרב יוסף חיים כתב כ-100 ספרים, וידענותו הקיפה את כל תחומי הידע התורני – הלכה, אגדה, תלמוד, מוסר, פיוט וחוכמת הקבלה. הוא היה ידוע גם כדרשן מחונן ונהג לשאת בכל אחד מימות השבוע שתי דרשות – אחת לאחר תפילת שחרית, שנמשכה כשעה וחצי, ואחרת, שנמשכה כשעה, לאחר תפילת מנחה. ביום שבת נשא הרב דרשה מיוחדת שנמשכה כשלוש שעות, ואלפי אנשים נהרו לשמוע אותה. דרשותיו של הרב יוסף חיים תובלו במשלים, בסיפורי מעשיות ובחידות, והאגדה מספרת שמעולם לא חזר על דבריו פעמיים ותמיד חידש וביאר פנים נוספות של עולם התורה. ראש הדיינים בבגדאד, הרב יחזקאל משה הלוי, אמר כי "אם יאמר לי רבי יוסף חיים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, לא אהרהר על דבריו".
הרב יוסף חיים נפטר בשנת 1909, כשהיה בדרכו להשתטח על קברו של יחזקאל הנביא בכפר כפיל שבעיראק, מקום קבורתו על-פי המסורת.

1917 | עיראקיזציה

ב-1917, לאחר נפילת האימפריה הטורקית, השתלטו הבריטים על ארץ הפרת והחידקל והעניקו את השלטון למלך פייסל הראשון. תקופתו של פייסל הראשון נחשבת לתור הזהב של יהודי עיראק במאה ה-20. הקהילה היהודית זכתה לייצוג בפרלמנט העיראקי, וקשריה המסחריים עם הבריטים התהדקו. האחרונים אף העמידו לרשות הסוחרים היהודים כמה קווי ייבוא וייצוא של חברת "איי הודו המערבית", ובכך איפשרו להם לשלוט בנתח גדול מהסחורה שנכנסה לעיראק. אחד הסוחרים היהודים הגדולים היה יחזקאל ששון, שכונה "הרוטשילד של המזרח". ששון היה שר האוצר היהודי הראשון בעיראק, והיה לאחד ממובילי הלאומיות העיראקית.
גם עולם החינוך היהודי יצא נשכר מהפריחה הכללית: רשת בתי-הספר העולמית "כל ישראל חברים" (כי"ח) הקימה מוסדות חינוך ששילבו לימודי עברית עם מקצועות מודרניים ותרמו תרומה מכרעת לחיבור בין מסורת וחילון בקרב יהדות עיראק.
באקלים נאור זה נולדו מי שיהפכו לימים לאליטה האינטלקטואלית היהודית של יוצאי בגדאד, ובהם הסופרים סמיר נקאש וסמי מיכאל, פרופ' ששון סומך ואחרים, שהגדירו את עצמם כ"יהודים-ערבים" ושילבו ביצירותיהם את התרבות הערבית-מוסלמית לצד התרבות היהודית.

1932 | המפלצת הנאצית מרימה את ראשה

בשנת 1932 זכתה עיראק לעצמאות והפכה למדינת לאום ריבונית. שנה מאוחר יותר עלה לשלטון בנו של המלך פייסל הראשון, גאזי. בעיראק החל גל פרו-נאצי, שהתגבר עם ביקורו של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שניהל קשרים הדוקים עם המפלגה הנאצית, וכן בעקבות התרגום לערבית של "מיין קאמפ", חיבורו האנטישמי של אדולף היטלר. באותם ימים נושלו רבים מהיהודים מנכסיהם ופוטרו ממקומות העבודה שלהם.
במקביל החלה בעיראק פעילות ערה של התנועה הציונית, שאת השפעותיה מתאר הסופר היהודי יצחק בן-משה. "באותם ימים התהלך היהודי העיראקי כשיכור או כחולם ממש", כתב. "שמה של ישראל נישא בכל פה והשראתה חדרה לכל נפש... היו חולים שדחו את ביקורם אצל רופאיהם בתקווה שהטיפול בישראל עדיף על הטיפול כאן. יש תלמידים שהפסיקו את לימודיהם בתקווה להמשיך אותם במדינת ישראל. הפועל התחיל חושב על עבודה ללא איומים וללא הטרדות, והכפרי – על עבודה עברית בארץ הקודש".

1941 | הפרהוד

עד שנת 1941 חיו בעיראק כ-150 אלף יהודים. רבים מהם עבדו בתחומי הבנקאות, המסחר, מוסדות הממשל והמשק החקלאי. אלא שאז פרצו פרעות הפרהוד (בעיראקית: הפחדה ברוטלית של נשלטים).
פרעות הפרהוד התרחשו בעיצומה של הפיכה נגד השלטון בהנהגתו של ראשיד עלי ובהשראת חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הפרו-נאצי של ירושלים. הרקע לפרעות היה שילוב של תעמולה נאצית, שכללה את הקמת תנועת הנוער אל-פתווה, הגרסה העיראקית של נוער היטלר; השפעות המרד הערבי בארץ-ישראל; וזעם האספסוף בעקבות המלחמה האנגלו-עיראקית, שגבתה קורבנות רבים מקרב אזרחי עיראק. במהלך הפרעות בוצעו מעשי אונס ורצח מזוויעים של תינוקות, נשים וזקנים, חנויות נבזזו ונשרפו וילדים הושלכו למי החידקל לעיני הוריהם. יותר מ-180 יהודים נרצחו במהלך הפרעות וכ-1,000 נפצעו. "מבעד לחלון ראינו עשרות אנשים חמושים בסכינים, גרזנים וכלי ירי, כמה מהם סחבו חפצים ורהיטים שבזזו מבתי היהודים", העיד יהודי בשם יוסף נמרודי. "ראיתי אישה הנושאת בידה רגל של תינוק". במהלך פיזור הפרעות נהרגו כ-300–400 פורעים, והנרצחים היהודים נקברו בקבר אחים בבגדאד.
לימים עלתה סוגיית הפרהוד לכותרות בישראל כשכמה היסטוריונים תבעו מבית-המשפט להכיר בקורבנות הפוגרום כקורבנות שואה. היסטוריונים אחרים טענו כנגדם כי משקל התעמולה הנאצית בהתעוררות הפרהוד היה מינורי, ולכן אין לראות בהם קורבנות שואה.


1948 | עזרא ונחמיה המודרניים

הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות יצרו טבעת חנק סביב יהודי עיראק, שנתפסו כגיס חמישי וכבעלי זהות ונאמנות כפולות. לאומנים עיראקים הטילו פצצות על מוסדות יהודיים ובתי-כנסת בבגדאד, והחוק העיראקי אסר על יהודים לצאת מהמדינה. ב-1950 בוטל האיסור והממשל העיראקי הוציא צו שאישר ליהודים לעזוב את המדינה אם יוותרו על נתינותם העיראקית. הצו קבע כי כל יהודי מגיל עשר ומעלה יוכל לקחת עימו סכום כסף מוגבל. יהודים רבים אולצו להותיר את רכושם הרב מאחור ללא כל תמורה.
רבים מיהודי עיראק חשו תסכול וזעם דווקא לנוכח הפקפוק בנאמנותם למדינה. שלום דרוויש, מזכיר הקהילה היהודית בבגדאד, למשל, סירב לוותר על אזרחותו העיראקית ובחר לברוח מהמדינה בהיחבא. "ירשתי את העיראקיות שלי מאבותיי וסבי כמו שירשתי את עורקי דמי", כתב. "לא יכולתי לעשות מאזרחותי נייר שמוסרים אותו לפקיד שיצרפה למאות ניירות אחרים. אזרחותי העיראקית נולדה לפני אלפי שנה. לפני שהגיעו לעיראק סביהם של אלה הטוענים לעיראקיות".
בשנת 1950 חברו ממשלת ישראל, הסוכנות-היהודית והג'וינט למבצע "עזרא ונחמיה", שמסגרתו הועלו לישראל מעיראק כ-120 אלף יהודים.

2014 | 60 יהודים

בשנת 1952 סגרה ממשלת עיראק את גבולות המדינה ולא איפשרה ליהודים שנותרו בה להגר ממנה. 11 שנה מאוחר יותר, ב-1963, עם עליית מפלגת הבעת' לשלטון, הוטלו על היהודים שנותרו בעיראק מגבלות נוספות. ב-1967, לאחר מלחמת ששת-הימים, החריף היחס ליהודים: כ-3,000 מהם נאסרו ופוטרו מעבודותיהם, חשבונות בנק של יהודים הוקפאו, בתי-עסק יהודיים נסגרו, הסכמי סחר שיהודים היו חתומים עליהם בוטלו, וקווי טלפון רבים בבתי יהודים נותקו.
ב-27 בינואר 1968 הוצאו להורג כ-11 יהודים שהואשמו בריגול לטובת ישראל. הנאשמים הובאו לדין במשפטים מבוימים, ובסיומם נגזר דינם והם נתלו בכיכרות ציבוריות בבגדאד. כתוצאה מלחץ בינלאומי, אישרה ממשלת עיראק את עלייתם של היהודים הנותרים ארצה.
נכון לשנת 2014 חיו בבגדאד כ-60 יהודים בלבד.

עמארה Amara

בערבית: العمارة‎

עיר מחוז על גדות החידקל התחתון, דרום מזרח עיראק.


עמארה נוסדה ב- 1861, כאשר בעקבות מהומות נגד השלטון העות'מאני הקימה הממשלה קסרקטין גדול במקום, ותוך זמן קצר התפתח סביבו יישוב בשם אורדי (קסרקטין בתורכית). לאחר זמן מה נוצר שם מרכז עירוני (עמארה בערבית).

יהודים החלו להתיישב בעמארה בשנת 1870, בעקבות מדיניותו הליברלית של מדחת פאשא, מושל בגדאד, שהתמנה לתפקידו ב- 1869. ב- 1877 נמצאו במקום כ- 60 משפחות יהודיות שהגיעו מבגדאד. מגפות שפרצו בבגדאד ובבצרה הביאו ב- 1893 פליטים יהודים רבים לעמארה, ויהודי המקום קלטו אותם. ב- 1900 הגיע מספר היהודים בעיר ל- 1,400. ב- 1910 היה מספרם דומה והם מנו כ- 200 משפחות.

היהודים הראשונים בעמארה עסקו במסחר; רובם סחרו במוצרי מכולת והיו שסחרו בעורות ובנוצות. ב- 1920 היו בעמארה כ- 2,000 יהודים ולהם שני בתי כנסת. האחד נחנך ב- 1881 והשני - ב- 1896. שניהם היו במרכז הרובע היהודי ב"שארע אל-תורת" (רחוב התורה).

ב- 1906 הגיע לעמארה ר' עזרא אברהם שוחט מבצרה כדי לשמש חכם באשי (ראש הקהילה). הוא כיהן עד יום מותו ב- 1940. ב- 1918 הוקם בית דין רבני בידי הרב משה מרידיך שהגיע מבגדאד, וכיהן כרב ראשי עד 1923, אחריו כיהן הרב יוסף פתחי סחייק. בבעיות הלכה סבוכות הסתמכו בני הקהילה על רבני בגדאד.

הקהילה נוהלה בידי ועד של 11 חברים, שנבחר אחת לארבע שנים בידי אנשי הקהילה בני 18 ומעלה. הבחירות נוהלו בפיקוח נציג השלטונות. בעלי התפקידים בוועד היו יושב ראש, סגן וגזבר. הכנסות הוועד באו ממסים שנגבו על שחיטה; מדירות ומחנויות של ההקדש; משכר לימוד בבתי הספר; מתרומות של עשירי הקהילה. הוועד טיפל באחזקת מועדון הקהילה בארגון החברה קדישא, בבית הספר של הקהילה, במקווי הטהרה ובמינוי חזנים, גבאים, דיינים, שוחטים ומוהלים.

בית הספר היהודי כלל בראשיתו כתות גן בסגנון ה"חדר" וארבע שנות לימוד. הייתה הפרדה בין ילדים לילדות. החדר לילדים התקיים עד 1933 ולמדו בו בני 4-3, והייתה כיתה ששימשה מכינה לכתה א'. ב- 1910 נפתח בית ספר לנערים של אגודת "כל ישראל חברים" (אליאנס). בראשיתו היה בית הספר יסודי, וכלל ארבע שנות לימוד, עם הזמן למדו בו גם נערות. ב- 1938 נעשה לבית ספר יסודי מלא (שבע או שמונה כתות). מנהלו הראשון היה חסון. ב- 1941 צומצמו לימודי יהדות בלחץ השלטונות. בתחילת שנות הארבעים עברו בתי הספר של אליאנס לרשות הקהילה. ב- 1950 היו בכל אחד מהם שש כתות ושמונה מורים, מספר התלמידים אז היה 200 ומספר התלמידות - 150.

בשנות השלושים עלה מספר היהודים בעיר, רובם התגוררו בשכונה מיוחדת והיו בעלי חנויות, סיטונאים ומלווים בריבית. ב- 1938 היו בקהילה למעלה מ- 2,000 יהודים. אחר כך ירד מספרם, וב- 1945 ישבו בעמארה כ- 300 משפחות יהודיות (כ- 1,800 נפש). במפקד רשמי ב- 1947, נמנו במקום 1,753 יהודים. במחוז עמארה כולו היו 2,131 יהודים.

ההרכב החברתי של יהודי הקהילה בשנות הארבעים של המאה העשרים היה כזה: % 5 עניים חסרי מקצוע; % 15 מעמד בינוני נמוך שעסקו במכירת מזון וברוכלות; % 60 מעמד בינוני, שהיו חנוונים, בעלי מלאכה, יצרנים, אמנים; % 15 מעמד בינוני גבוה, שהיו בעלי מקצועות חופשיים, מורים ופקידים; % 5 עשירים, אנשי עסקים, סוחרים, בנקאים וחלפנים.

בין מנהיגי הקהילה מסוף המאה התשע עשרה ועד שנות הארבעים של המאה העשרים היו: יוסף חיים שהרבאני (1940-1880), קיבל תואר פאשא, ב- 1890 היה חבר ועד הקהילה וממונה על גביית המסים; עבודי סלמאן טויג, בעל תואר פאשא מהסולטאן עבד אל-חמיד; הרב יצחק בן אברהם עקרי, פייטן ודרשן, היה מוכתאר הקהילה עד מותו ב- 1931; נסים כהן - בן הקהילה, סוחר, בנקאי ונדבן.

ב- 1920 החלה פעילות ציונית בעמארה, ביזמתו של דוד חיים רחל-אמנו הסוחר, שפתח באיסוף כספים לקרן הקיימת לישראל. הוא הקים את "הסתדרות בני יהודה" בעמארה, ועד 1925 הייתה מסופחת ל"אגודה הציונית" בבגדאד, (מ- 1924 נקראה "ההסתדרות הציונית לארם נהרים"). ב- 1928 נפתח מועדון הקהילה ושמו "נאדי אל-שביבה אל-אסראיליה" (מועדון הצעירים היהודים). ב- 1933 נקשר קשר ישיר עם הקק"ל באמצעות רב הקהילה יוסף פתחי סחייק, והפעילות הזאת נמשכה לפחות עד 1938. הפעם התנהלה הפעילות במסגרת "מועדון הצעירים היהודים". במועדון היו 85 חברים, פעלו בו שליחים מארץ-ישראל, והתארגנו בו פעולות המחתרת היהודית. בין השנים 1940 - 1945 עלו לארץ ישראל כמה משפחות. ב- 1947 החל לפעול במסגרת המועדון סניף של תנועת "החלוץ" בשם "עמיר", שהוקם ביוזמת פעילים מבצרה.

בין השנים 1950 - 1951 יצאו יהודי עמארה לבגדאד בדרכם לישראל. רכוש הקהילה נתפס בידי הממשלה והקהילה התחסלה.