ז׳קלין חקק מוסטפי מספרת על חייה בטהרן, איראן, לפני המהפכה האיסלמית, 2018

טהרן Teheran

בפרסית: تهران‎‎ 

בירת אירן.


העיר טהרן עלתה לגדולה רק בסוף המאה ה-18 לאחר ששושלת קאג'אר עשתה אותה לבירת הממלכה. הנוסע דוד דבית הלל מצא בטהרן כמאה משפחות יהודיות ב-1828, ושד"רים ומבקרים אחרים (דוגמת י' וולף, בנימין השני, א' נוימארק) מעידים על גידול ביישוב היהודי בהמשך המאה.

יהודים עסקו במלאכה ובמסחר זעיר, וברוכלות (שטיחים, בדים, עתיקות וחפצי נוי); רק מעטים זכו לעמדות מרכזיות במשק, בגלל הגבלות המגע עם היהודים ה"טמאים" לפי ההלכה השיעית. רופאים מבני הקהילה זכו לפרסום עוד לפני שי' א' פולאק, יהודי מאוסטריה, נתמנה בשנות החמישים למאה ה- 19 פרופסור בבית-הספר לרפואה בטהרן ויועץ רפואי פרטי לשאח.

בעקבות התערבות אישית של משה מונטפיורי ואדולף כרמיה חל שיפור במעמדם המדיני והחוקי של יהודי אירן במחצית השנייה של המאה; ובעקבות הרפורמה החוקית בימיו של מוזאפר אד-דין הוענקה להם אזרחות (1906). כעבור כמה עשרות שנים ניתן ליהודים לשגר צירים לפארלאמנט.

תחת שושלת פאהלאווי (משנת 1925) חל שיפור נוסף במעמד יהודי אירן, ומוסדות יהודיים בין-לאומיים, ובפרט הג'וינט, עשו רבות בתחום החברה, הטיפול הרפואי והחינוך.

אגודה ציונית נוסדה בטהרן עוד לפני פרסום הצהרת בלפור ב-1917, ותחייה תרבותית ולאומית הביאה לגל עלייה לפני מלחמת-העולם הראשונה ואחריה.

בין חשובי העדה היו שלמה כהן-צדק, שחיבר ספר דקדוק עברי ראשון ליהודי פרס; אליהו חיים מורה, בעל שלושה חיבורים בתולדות ישראל ביהודית-פרסית; סולימאן חיים, עורך עיתון ציוני בפרסית; עזיז נעים, שכתב על תולדות התנועה הציונית במקום; וקרמאניאן, שתירגם לפרסית את תולדות חייו של הרצל.

בין ראשוני העולים היה מולה חיים אלעזר. בנו, חנינה מזרחי, מורה ומחנך בירושלים בין החומות ערב מלחמת השחרור, פירסם מחקרים על חיי העדה בארץ.

ב-1970 חיו בטהרן 40,000 יהודים (%55 מכלל הקיבוץ היהודי במדינה), ביניהם יוצאי משהד, בוכארה, בגדד ומקומות אחרים במזרח התיכון, ואשכנזים יוצאי רוסיה, פולין וגרמניה. בזכות הפיתוח הכללי חל שיפור גם במצבה הכלכלי של דלת-העם ברובע היהודי; כמו-כן הוקמו מוסדות להקלת מצוקתם, דוגמת בית-חולים (משנת 1958) ובית תמחוי מטעם הג'וינט.

בטהרן שכנו מרכזי ארגון הנוער היהודי וארגון הנשים היהודיות, הקונגרס האיראני-היהודי וסניפים של הקונגרס היהודי העולמי. רשת החינוך היהודי הקיפה 15 מוסדות של "כל ישראל חברים" (מהם שני תיכונים) ובתי- ספר של "אורט" ו"אוצר התורה". מאות ילדים למדו במוסדות של המיסיון ואלפים בבתי-ספר ממשלתיים. רב יחסית היה מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטת טהרן. עם זאת עדיין רבו הילדים שלא קיבלו חינוך כלל (ב-1957 נאמד מספרם ב-3,000 לערך). ועד הקהילה נבחר על-ידי נכבדי המקום; אב בית-הדין קיבל את שכרו מקופת הממשלה ולפסקי הדין שלו ניתנה גושפנקה רשמית.

בשנת 1979, ערב "המהפכה המוסלמית", חיו באיראן 80,000 יהודים, בטהרן 60,000, בשיראז 8,000, בקרמאנשה 3,000 והשאר - בערי קוזיסטאן.

אחרי המהפכה ועם התבססות משטרו של חומייני, השתנה לרעה היחס ליהודים והחלה תעמולה אנטישמית (כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון" והכחשת השואה). 13 יהודים נידונו למוות והוצאו להורג באשמות שונות, האחרון פאיסאלה מכובד, הוצא להורג בפברואר

1994. חיי הקהילה היהודית באירן נעשו פגיעים. היהודים החלו לעזוב את איראן בכל הדרכים. רבים עלו לישראל.

בשנת 1997 ישבו באירן רק 25,000 יהודים, רובם היו מרוכזים בטהרן. שלשה בתי כנסת פעלו בעיר, רב לא כיהן שם משנת 1994. בית העלמין היהודי מדרום לטהרן עמד בפני הריסה עקב תכניות בנייה. בבתי הספר היהודיים (היו בעבר כעשרים באירן כולה) מונו מנהלים מוסלמים. בשלושה בתי ספר בטהרן היה עדיין רוב של תלמידים יהודים, תכנית הלימודים מוסלמית ואת התנ"ך לימדו בשפה הפרסית. ארגון "אוצר התורה", הממונה על לימודי יהדות, אירגן שעורי עברית בימי ששי. השבת אינה מוכרת רשמית במדינה.

בין עשרות אלפי היהודים, שעזבו את אירן מתחילת המהפכה והשאירו אחריהם רכוש עצום, היגרו הרוב לארצות הברית (בעיקר לקליפורניה ולניו-יורק), לישראל, לבריטניה, לצרפת ולגרמניה. היהודים מאירן ייסדו קהילות מכובדות במקומות שבהם התיישבו, והם משמרים רבים ממנהגיהם המיוחדים.

איראן

ایران  - הרפובליקה האיסלמית של איראן

מדינה בדרום מערב אסיה

ציוני דרך בתולדות יהודי איראן

עד שנת 1935 שמה של איראן היה פרס.

538 לפנה"ס | זרתוסטרה -רע וטוב

לפי רוב ההיסטוריונים, ההתיישבות היהודית בפרס החלה בשנת 538 לפנה"ס, בעקבות "הצהרת כורש". הצהרה זו, שיצאה מטעמו של כורש מלך פרס, התירה לגולי בבל לשוב לארץ ישראל ולבנות את בית-המקדש בירושלים. ואולם, רבים מיהודי בבל (עיראק של היום) בחרו להישאר בה – ואילו אחרים נדדו ממנה לשכנתה פרס, שהפכה לאימפריה הגדולה במזרח הקדום. מגרעין זה צמחה בהמשך הקהילה היהודית שעמדה במרכז סיפור מגילת אסתר, שהתרחש בפרס ככל הנראה אי-אז בין השנים 400–200 לפנה"ס.
בשנים שבין הקמת האימפריה הפרסית ועד לנפילתה בידי הערבים בשנת 642 לספירה שלטו בפרס כמה שושלות. האחרונה שבהן היתה השושלת הסאסאנית. במוקד הפולחן הסאסאני עמדה הדת הזורואסטרית, שלפיה העולם שרוי במלחמה נצחית בין ניגודים: טוב ורע, חושך ואור, רוח וחומר. מאחר שהיהודים חיו במרחב הפרסי שנים רבות, חוקרים רבים סבורים כי גם הדת היהודית הטמיעה כמה מעיקריה: קיומם של השטן, מלאכים ושדים, גן עדן וגיהנום, תחיית המתים, ביאת המשיח, מלחמת גוג ומגוג ועוד – אלמנטים שאינם מצויים בתנ"ך, אולם חדרו ליהדות בהשפעת התיאולוגיה הזורואסטרית ועיצבו את השקפתה הדתית לדורות.

642 | משיח לא בא

בשנת 642 לספירה הגיעה הדת המוסלמית, שהתפשטה ברחבי העולם, גם לפרס. ביום אחד החליפו המונים מתושבי פרס את הנביא זרתוסטרה בנביא מוחמד ואת אהורא-מזדא (האל הטוב לפי האמונה הזורואסטרית) באללה. היסטוריונים חלוקים בשאלה אם ההתאסלמות נכפתה על הפרסים או שאימצו את האסלאם מבחירה. האמת, מן הסתם, אי-שם באמצע.
ההיסטוריון המוסלמי אבו-נעים אל-איפהני, שחי בעיר הפרסית אספהן, סיפר כי עם כניסתם של הכובשים המוסלמים בשערי העיר יצאו היהודים בשירה ובמחולות, בתקווה שהמוסלמים נושאים את הבשורה המשיחית המיוחלת. אלא שעד מהרה התחוור להם כי המאמינים המוסלמים אמנם רכבו על חמורים, אבל אלה, למרבה ההפתעה, לא הרכיבו עליהם שום משיח.
המוסלמים אולי לא הביאו את הגאולה, אבל נהגו ביהודים בהגינות מפתיעה: בהתאם ל"אמנת עומר", שהסדירה את היחסים בין המוסלמים למיעוטים דתיים אחרים ברחבי האימפריה, הוגדרו היהודים כבני-חסות ("ד'ימי") וקיבלו זכויות אוטונומיות, משפטיות ודתיות תמורת תשלום מס גולגולת ("ג'יזיה").

850 | כפשוטו

אחד הזרמים הבולטים בקרב יהדות פרס באמצע המאה התשיעית היה זרם הקראים. הקראים מאמינים אך ורק בפשט התורה. לדידם, התורה שבעל-פה, והתלמוד הבבלי בעיקר, פסולים מאחר שהם נוטלים לעצמם חירות לפרש את דברי האל – מה שמבחינת הקראים הוא בגדר התרסה גסה נגד ריבונותו האבסולוטית של אלוהים. הציווי בספר "דברים" האוסר לאכול גדי בחלב אמו, לדוגמה, פורש בידי חז"ל כאיסור לאכול בשר וחלב יחדיו, אך הקראים תופשים אותו כפשוטו: אין לבשל גדי בחלב של אמו. דוגמה אחרת, מספר "ויקרא", היא העיקרון המשפטי "עין תחת עין", שגם אותו תפשו הקראים כפשוטו: מי שעקר את עינו של חברו ייענש בעקירת עינו שלו. חז"ל, כידוע, המירו את העונש הגופני בקנס כספי.
האישים המרכזיים בקרב תנועת הקראים הפרסית היו חיווי הבלח'י, בנימין בן משה מנהאונד ודניאל בן משה מקומיס – כולם חיו ופעלו במחצית השנייה של המאה התשיעית. המנהיגים הללו יצאו נגד העריצות ואי-הסדרים שפשטו בקרב הממסד הרבני וסחפו אחריהם רבים מהקהילה היהודית בפרס. במבחן ההיסטוריה, התנועה הקראית לא נחלה הצלחה משמעותית. נוקשותם של מנהיגי העדה בכל הנוגע לכתוב בתורה סתמה עליהם את הגולל, ומן הזרם ששיעורו בעם היהודי במאות התשיעית והעשירית היה כ-40% נותר היום קומץ של פחות מאחוז אחד.

1219 | לא דובים ולא צלבים

במהלך המאה ה-13 יצאו חילות המונגולים ממכז אסיה וייסדו את האימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית עד אז. אימפריה זו השתרעה מדרום מזרח אסיה ועד אירופה, קרי, כ-22% משטח העולם. השמועות על ממלכות המוסלמים הנופלות בזו אחר זו לרגלי המנהיג המונגולי ג'ינגס חאן הגיעו גם לאירופה הנוצרית ונטעו תקווה בלבם של בישופים וכמרים, שהנה-הנה מגיע גואל הנצרות ומחרב האסלאם. אלא שעד מהרה התברר כי ג'ינגס חאן אינו מבדיל בין האוחז בקוראן למאמין בברית החדשה. כמי שראה עצמו כמחזיק שבט הזעם של אלוהים נגד פשעי האנושות, המנהיג המונגולי הותיר אחריו בעיקר נהרות של דם, יתומים ואלמנות, והפך ערים פורחות לחורבות מפוחמות.
ממדיה העצומים וההרסניים של הפלישה המונגולית לפרס (1219–1223) הפכו אותה לשואה של ממש. מקורות היסטוריים מדווחים כי המונגולים לא פסחו גם על יהודים: קהילות שלמות הושמדו, ומאוכלוסייה שעל-פי דיווחו של הנוסע בנימין מטודלה מנתה מאות אלפי יהודים לפני הפלישה נותרו כמה עשרות אלפים בלבד.
המכה הקשה שהנחיתה הפלישה המונגולית על היהודים רוככה קמעה עקב הפריחה היחסית שחוותה פרס בתקופה המונגולית-האילחאנית (1227–1335) והסובלנות הדתית שגילתה כלפי היהודים. אחת העדויות לכך היתה מינויו של רופא יהודי מהעיר אבהר, סעד אל-דוולה, לראש הווזירים בתקופת שלטונו של ארגון ח'אן, בשלהי המאה ה-13.

1359 | חוכמה בגויים – תאמין!

מולאנא שאהין שיראזי, שחי בפרס במאה ה-14, נחשב לגדול משוררי יהדות פרס. שיראזי הושפע ממסורת השירה האֶפית הפרסית ארוכת השנים, שהניבה פירות דוגמת האפוס הפרסי הידוע "השאהנאמה", והטמיע אותה ביצירתו. בכך הצטרף שיראזי לשורה ארוכה ומכובדת של יוצרים יהודים שהושפעו מתרבות זמנם וסביבתם, ובהם הרמב"ם, שיצירתו "מורה נבוכים" שואבת מהמטפיזיקה האריסטוטלית; יוצר ספר "הזוהר", שהטמיע בכתביו תורות גנוסטיות וניאו-אפלטוניות; משוררי "תור הזהב" בספרד, ש"גיירו" אלמנטים מוסלמיים פואטיים; והדוגמאות רבות.
ביצירתו האפית של שיראזי משולבים סיפורים תנ"כיים על בריאת העולם, תיאורים של שיבת ציון בימי כורש הגדול (שלפי שיראזי, התגייר), וכמובן סיפור מגילת אסתר – וכל זאת ביצירות מחורזות שנמתחו כל אחת על פני 9,000 בתים. בקרב החוקרים שוררת הסכמה כי יצירתו של שיראזי היא אפוס יחיד במינו ובהיקפו בספרות הפרסית-יהודית (שנכתבה בשפה הפרסית ובאותיות עבריות), ואולי בספרות היהודית בכלל.
שיראזי היה חלוץ המסורת היהודית-פרסית של כתיבת שירה אפית. ממשיך דרכו העיקרי היה המשורר עמראני, יליד 1454, שחיבר אפוסים מרשימים לפי סיפורי התנ"ך.

1730 | אנוסים מוסלמים

יותר מ-800 שנה חלפו מאז נהרג חוסיין בן עלי, נכדו של מוחמד, בפאתי העיר כרבלא – אירוע שסימן את ראשית העימות בין השיעים לסונים, הסוער עד ימינו – ועד שנער אדמוני ושמו אסמעיל הכניע בשנת 1499 את השושלת המונגולית-האילח'אנית והפך את האסלאם השיעי לדת הרשמית של פרס.
השושלת הספווית-שיעית שעלתה לשלטון עם נצחונו של אסמעיל משלה כמעט 300 שנה והנהיגה אקלים דתי קנאי ובלתי סובלני כלפי היהודים. שתי תעודות היסטוריות מן התקופה שופכות אור על מצבם של היהודים בפרס. התעודה הראשונה, "כתאב אנוסי", נכתבה בחרוזים על-ידי באבאי בן לוטף מכאשאן, ומתארת את הרדיפות הקשות שיהודי איראן סבלו מהן בשנים 1613–1662. המשורר מספר כי יהודים רבים נרצחו על קידוש השם אחרי שנכפו להתאסלם, ואחרים נאלצו לחיות כאנוסים במשך דורות.
התעודה השנייה, גם היא מחורזת, נכתבה על-ידי באבאי בן פרהאד, המתאר את רדיפות היהודים בשנת הת"ץ (1729–1730). מתעודה זו עולה כי גם כשיהודים לא אולצו להתאסלם, נכפו עליהם תקנות משפילות, כמו נשיאת טלאי זיהוי על דש בגדם, איסור על הופעה בציבור במלבושים יפים ועל דיבור בקול רם לפני מוסלמי, וכן ויתור על ירושות לטובת בן משפחה שהתאסלם. תקנה אחרונה זו עודדה התאסלמות בקרב היהודים ורוששה את הקהילה.
בשתי התעודות מצוין כי רבים מהיהודים האנוסים שבו לבסוף לכור מחצבתם, אלא שהפגיעה הפיזית והרוחנית בקהילה גרמה לנזק כבד שיהדות פרס התקשתה להתאושש ממנו במשך דורות רבים.

1860 | הילד של כולנו

אחד המפעלים החשובים ביותר של כי"ח היה הקמת רשת בתי-ספר מודרניים בקהילות יהודיות ברחבי ארצות האסלאם, ובין השאר באיראן. רשת בתי-הספר של כי"ח, שדגלה בשילוב של ערכי ההשכלה ולימודי יהדות, סייעה יותר מכל לחדירת ערכים מודרניים לפרס, בעיקר בערים טהרן, איספהן, מדאן ושיראז.

1917 | "אם תרצו"

הצהרת בלפור, שניתנה ב-1917, עוררה בקרב יהודי פרס רגשות לאומיים עזים – ממש כשם שעשתה גם בקהילות יהודיות אחרות ברחבי העולם. רגשות אלה דירבנו רבים מבני ובנות הקהילה להגיע ארצה, בעיקר לצפת. שנתיים לאחר ההצהרה נוסדה "ההסתדרות הציונית בפרס" (הסצ"פ), שהורכבה מראשי הקהילה היהודית בטהרן. הסצ"פ הוציאה לאור ביטאון שבועי בשם "הגאולה", שנכתב בשפה הפרסית-יהודית ופעל לחיזוק לימודי השפה העברית והידוק הקשרים עם המרכזים הציוניים הגדולים במזרח אירופה. פעילויות אלו הובילו לעלייה יחסית גדולה של יהודים מפרס לארץ-ישראל. עד 1925 עלו לארץ כ-7,000 מבין 80 אלף היהודים שחיו בפרס באותה עת.
אחד ההישגים החשובים של הסצ"פ היה הידוק הקשרים בין הקהילות היהודיות בפרס עצמה. לפני הקמת הסצ"פ היו היישובים היהודיים בפרס, בעיקר בערי הסְפר, רחוקים ומנותקים זה מזה. מרכז הסצ"פ בטהרן חיבר בין הקהילות המבודדות הללו, שרוב חבריהן היו עניים מרודים, והכניס אותם תחת קורת גג משותפת תוך רתימתם לפעילות ציונית רחבת היקף.

1925 | אל תסתכל בקנקן

מודל מדינת הלאום זכה להצלחה רבה בתקופה שבין שתי מלחמות עולם. מדינות צעירות קמו חדשות לבקרים והתאחדו סביב צבא חזק, כלכלה מודרנית ואורח חיים חילוני. אפילו ארצות שהתאפיינו בצביון דתי דומיננטי, כמו טורקיה ואיראן, השילו את מחלצותיהן המסורתיות ואימצו אורח חיים חילוני מובהק.
האיש שעמד במרכז המהפכה הלאומית בפרס היה קצין אשר עלה לכס המלוכה בדצמבר 1925 הודות לכשרונותיו, תמרוניו הפוליטיים, נסיבות התקופה וכן תמיכה בריטית. שמו היה רזא שאה (1878–1944), והוא היה למנהיג החילוני הראשון של פרס, שבתקופת שלטונו שונה שמה לאיראן. רזא שאה ניהל מלחמת חורמה בממסד הדתי באיראן וביצע רפורמות מרחיקות לכת שזירזו את תהליכי החילון והמודרניזציה בחברה האיראנית.
יהודי איראן הגיבו בחיוב לרפורמות של רזא שאה. הם הפגינו רצון להשתלב בזרם הלאומי האיראני, אהבו את השירה והספרות הפרסיות, חגגו את החגים האיראניים הלאומיים, שינו את שמותיהם לשמות פרסיים והתפארו בעברה הטרום-אסלאמי של איראן. בעקבות ביטול התקנות המפלות, הם גם הורשו לשרת בצבא וללמוד בבתי-ספר ממשלתיים. השינוי המשמעותי ביותר היה ההיתר שקיבלו לצאת מהגטו. היתר זה איפשר ליהודים רבים להקים חנויות באזורי מסחר מרכזיים ולשפר את מצבם הכלכלי.
ואולם, יש שיאמרו כי השיפור במצבם של היהודים היה רק קליפה. בניגוד למיעוטים האחרים באיראן, כמו הארמנים ובני דת הזורואסטרית, שהיו קרובים לאיראנים מבחינה לשונית, תרבותית, אתנית והיסטורית, היהודים שימרו זיקה למוצאם הזר. עובדה זו עוררה מתחים שונים בינם לבין הציבור האיראני הכללי. מתחים אלה באו לידי ביטוי ביתר שאת בזמן מלחמת העולם השנייה, אז סירב רזא שאה להצטרף לבעלות-הברית.

1941 | ילדי טהרן

פלישת הצבא הנאצי לברה"מ והתקדמותו בחזית הדרומית, בכיוון גבולה הצפוני של איראן, ליבו את התלהבותם של חוגים פשיסטיים ושל האספסוף באיראן, שהיו צמאים לשים את ידם על הרכוש היהודי. חיזוק נוסף לאווירה הפרו-נאצית היה פוליטי: היחסים הרעועים בין איראן לרוסיה ובריטניה הובילו את רזה שאה לבחור בנאצים כבעלי ברית פוליטיים. יחסי המסחר בין איראן לגרמניה הלכו והתהדקו, ולאיראן זרמו גם מהנדסים וטכנאים גרמנים רבים. התמורות הללו בחברה האיראנית, לצד האמונה בדבר מוצאם הארי המשותף של העם הפרסי והעם הגרמני, שלוותה בתעמולה אנטישמית בעיתונים וברדיו, הבעירו את האדמה תחת רגליהם של יהודי איראן.
למרבה המזל, בסתיו 1941 נכנסו כוחות בעלות הברית לאיראן והסיטו את ההיסטוריה לנתיב אופטימי יותר. תקופת הכיבוש של בעלות הברית (1941–1946) נחשבת לאחד העידנים הדינמיים בתולדות איראן. יותר מ-20 מפלגות מכל קצות הקשת הפוליטית נוסדו. עשרות עיתונים ושבועונים חופשיים יצאו לאור בטהרן ובערי השדה, הפעילות הציונית התחדשה במלוא עוזה ואפילו הסוכנות היהודית פתחה סניף בטהרן. פעילותה של הסוכנות התרכזה בהצלתם של "ילדי טהרן", יתומים יהודים שהוברחו מפולין הכבושה בשלהי מלחמת העולם השנייה ונדדו ברחבי ברית-המועצות, יחד עם צבאו של הגנרל הפולני אנדרס, עד שהגיעו לטהרן. משם הובלו, בסיועה של הסוכנות, היישר לישראל. בין ילדי טהרן נודעו לימים איש הטלוויזיה וחבר הוועד האולימפי העולמי אלכס גלעדי, אלוף במיל' אביגדור בן-גל והאדמו"ר מביאלא, הלוא הוא הרב בן ציון רבינוביץ'.

1961 | בחייהם ובמותם

בשנת 1941 עבר השלטון באיראן מידיו של רזא שאה לידיו של בנו, מוחמד רזא שאה פהלווי (1919–1980), אשר שלט במדינה עד למהפכה האסלאמית של 1979 – ובשנת 1961 השווה את יחסי ישראל ואיראן ל"יחסי אהבה ממשיים מחוץ לנישואים". היום, לנוכח היחסים הקשים בין המדינות, דבריו נשמעים כמעט דמיוניים. אלא שלמעשה, עד "מהפכת האייתוללות" ניהלו ישראל ואיראן יחסים חמים והדוקים. למדינת ישראל הצעירה היתה שגרירות בטהרן והיא קיימה קשרים מסחריים, פוליטיים ותרבותיים ענפים עם איראן החילונית.
בשנים 1951–1954 עלו מאיראן לישראל כ-70 אלף יהודים, רובם עירונים בני המעמד הנמוך. הללו הקימו ברחבי ישראל עשרים יישובים. לא זו בלבד, אלא שגם היהודים שנותרו באיראן לאחר הקמת מדינת ישראל רוו נחת ממדיניותו של השאה. "המהפכה הלבנה" שהנהיג בשנת 1963, במטרה להפוך את איראן למעצמה כלכלית אזורית, היטיבה עמם בכל התחומים. במהלך דור אחד הם רשמו הישגים מרשימים, ולמרות שיעורם הנמוך באוכלוסייה (עד 1979) חיו באיראן כ-80 אלף יהודים, פחות מרבע אחוז מסך האוכלוסייה), השפעתם הכלכלית, המקצועית והתרבותית הייתה עצומה.
כ-10% מהיהודים באיראן היו עשירים מופלגים, והשאר השתייכו למעמד הבינוני המבוסס. שיעור האקדמאים והרופאים בקרבם היה גבוה לאין שיעור מחלקם באוכלוסייה הכללית, ולמרות קולות ההסתה של מוסלמים קנאים, שהתגברו בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, המשטר האיראני התייחס אליהם באהדה רבה.

2000 | שמאל, ימין, שמאל

ב-1979 פרצה המהפכה האיראנית. הרקע לפריצתה היה בין היתר הברית הפוליטית האבסורדית בין אנשי דת מוסלמים, שהתנגדו לרפורמות החילוניות והחברתיות שהנהיג השלטון החילוני, לבין אנשי שמאל קיצוניים עם נטיות קומוניסטיות, שקראו למרד ב"אימפריאליזם האמריקאי המרושע", אשר רזא שאה היה בעיניהם נציגו.
אנשי הדת הקיצוניים, ובראשם מנהיג המהפכה הגולה, האייתוללה חומייני (1902–1989), יצאו וידם על העליונה: איראן הפכה למדינה המונהגת על-פי ההלכה המוסלמית-שיעית, והממסד הדתי משל בכיפה.
בניגוד גמור לשאה, האייתוללה חומייני ושלטונו הגדירו את מדינת ישראל כאויב האנושות ואת הציונות כמוקצית מחמת מיאוס. עם זאת, ולמרות ביטויים אנטישמיים מזדמנים, הקפידו השלטונות האיראניים להפריד בין יחסם למדינת ישראל לבין יחסם ליהודים היושבים באיראן. תרמו לכך גם מאמציהם של האחרונים להצהיר על נאמנותם לשלטון ועל עמדתם הביקורתית בנוגע למפעל הציוני. אף על פי כן, מראשית 1979 ועד 1987 עזבו את איראן כ-50 אלף יהודים. כ-25 אלף מהם נחתו בחוף המערבי של ארה"ב וכ-20 אלף עלו לישראל.
נכון להיום, יחסה של איראן למדינת ישראל הוא עוין במידה רבה, וראשיה נוקטים רטוריקה אלימה ביחס אליה חדשות לבקרים. היחסים בין המדינות הוסלמו עקב מאמציה של איראן לפתח נשק גרעיני, מאמצים שעוררו את ממשלות ישראל לצאת למלחמה דיפלומטית נרחבת נגדם.

בראשית המילניום החדש חיו באיראן כ-8,750 יהודים.