מזל לוי מספרת על חייה בקזבלנקה, מרוקו, 2018

LEVI, LEVY

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. ששם משפחה זה נגזר ממונח המצביע על השתייכות המשפחה אל הלוויים. ובכן שם משפחה זה הוא פטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה.

הלוויים הם צאצאיו של לוי המקראי, בנם השלישי של יעקוב ולאה. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה לוי כוללים את נתן לוי, נתין אוסטריה, אשר היה סוחר בטוניס במאה ה-19. בנו, יהודה לוי, שימש כרב של הקהילה של יוצאי ליבורנו בטוניס משנת 1839 ועד מותו בשנת 1848; שמחה לוי (1923-1868) מטוניס היה בעל דפוס ומוציא לאור ונמנה עם מייסדי העיתונות והספרות היהודית בשפה הערבית בטוניס; הוא ייסד את העיתון "אל-פונוגרף" (1907) והלחין שירים יהודיים מסורתיים. בנו ויקטור לוי היה בעל דפוס ומחבר שפירסם את ספריו בשם העט והל, בין ספריו הוא פרסם גם את ספר הבישול "המטבח הטוניסי" (בצרפתית) אשר כלל גם מתקונים יהודיים רבים.

רפאל לוי, נכדו של שמחה לוי, שימש כמנהל רשת בתי הספר "כל ישראל חברים" ("כי"ח") בין השנים 1953-1943, וכסופר פרסם תחת שם העט ריבל סיפורים קצרים מחיי יהודי טוניס; משה לוי (1968-1885) היה צייר אשר חי בטוניסיה ותיאר בעבודותיו את נופיה של הארץ הזאת ואת חיי היהודים בטוניס.

אישים מוכרים נופסים בעלי שם המשפחה היהודי לוי כוללים את רפאל לוי (1779-1685), מתמטיקאי גרמני; את קרלו לוי, רופא וסופר איטלקי מן המאה ה-20; את אהרון לוי (1815-1742), סוחר אמריקאי יליד הולנד אשר ייסד את העיר ארונסבורג ותמך כספית בצבאו של ג'ורג' ושינגטון; את וילהלם פון לוי (1947-1861), בנקאי גרמני; ואת פריץ לוי, חוקר של מדעי החיים גרמני מן המאה ה-20.

קזבלנקה Casablanca

בערבית: الدار البيضاء‎ (דאר אל בידא)

עיר נמל לחוף האוקיינוס האטלנטי, העיר הגדולה ביותר במרוקו.


קהילה יהודית הייתה במקום במאה ה- 14, היישוב נקרא אז אנפה. הפורטוגלים הרסו את אנפה בשנת 1468 והקהילה התפזרה. בשנת 1575, בימי שושלת בני מרין, הקימו הפורטוגלים באותו המקום את היישוב דאר אל-בידא (לימים קזבלנקה). במאה ה- 18 התקיימה שם קהילה יהודית וב- 1750 נבנה בית הכנסת של רבי אליהו. רק ב- 1830, כאשר החלו להגיע לשם סוחרים יהודים, בעיקר ממוגאדור, רבאט ותטואן, החלה הקהילה להתפתח. סמוך לשנת 1850 באו יהודים רבים מערי השדה בפנים הארץ והתיישבו בערי החוף המתפתחות, ובעיקר בקזבלנקה. יהודים בקזבלנקה החלו לשמש כנציגים של המעצמות האירופיות. י' בן- דהאן ייצג את צרפת בעיר. בתחילת המאה ה- 20 היו בקהילה כ- 6,000 נפש. בשנת 1903 בעקבות מהומות בעיר סטאת הגיעו משם 1,000 פליטים יהודים לקזבלנקה. ב- 1907 הותקפה העיר בידי שבטים מקומיים ויהודים רבים נרצחו או נפצעו. ב- 1912 הוכרזה מרוקו כפרוטקטוראט צרפתי וקזבלנקה נעשתה לבירה הכלכלית ובכך נעשתה למרכז היהודי החשוב של מרוקו.

הקהילה היהודית הלכה וגדלה וב- 1911 היו בה 7,000 יהודים, ב- 1921 עלה מספרם ל- 17,000, בשנת 1931 הגיע ל- 19,960 , ובשנים 1936, 1937 היו 38,806 יהודים בעיר.

עם שחרור העיר משלטון ממשלת וישי (1942) נהרו לקזבלנקה יהודים רבים ובשנים 1946 ו- 1947 נמנו בה 64,990 יהודים. ב- 1951 גדל מספרם ל- 74,783. מספר תושבי העיר גדל באותה התקופה מחמישים אלף למיליון.

היהודים השתלבו בחיי המסחר ובחיי הכלכלה והחברה בעיר. בשנת 1947 נקבע שנציג אחד של הקהילה יהיה חבר הסקציה המרוקנית של מועצת הממשל.

בשנת 1931 היו תקריות נגד יהודים בהשפעת כינוס הקונגרס הפאן-איסלאמי בירושלים. ב- 1934 אסר הסולטאן על היהודים להתגורר ב"מדינה" (העיר הערבית), והתיר להם להתגורר ב"מלאח" (השכונה היהודית) בצמוד לחומות ה"מדינה".

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1933) החלה שורת תקריות נגד יהודים בקזבלנקה, בגלל השפעתה של תעמולה גרמנית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו פליטים יהודים מאירופה להגיע לקזבלנקה. בעין סבאע בקרבת העיר הוקם מחנה פליטים. ב- 11 בנובמבר 1942 נכנסו האמריקאים לעיר, וכניסתם מנעה פרעות ביהודי המלאח. פליטים יהודים מאירופה, שהמשיכו לבוא למקום, הועברו למחנה פדאלה בקרבת העיר, ומשם יצאו באניות ששכר הג'וינט לאמריקה הדרומית ולארצות הברית. בכל אותה התקופה נרשמו גם מעשי התנכלות כלפי יהודי קזבלנקה.

ב- 1948 פרצו מהומות בצפון מרוקו ובעקבות זאת החלה הגירה לישראל. גל נוסף של הגירת יהודים היה בשנים 1955, 1956.

בשנות ה50- התנהל מאבק העצמאות נגד צרפת ויהודים נטלו חלק בשני הצדדים.

בשנת 1963 בוטל האיסור על עלייה לישראל ויהודים רבים נוספים יצאו. בשנת 1967 נותרו בקזבלנקה 37,000 יהודים. בסוף שנות השבעים חיו בעיר כ- 5,000 יהודים. בסוף שנות התשעים נימנו בקהילה כ- 6,000 נפש.


חיי הקהילה

בתחילת המאה העשרים כללה הקהילה יהודים דוברי לאדינו שבאו מעיירות צפון מרוקו ויהודים דוברי ערבית-יהודית שבאו מישובי דרום מרוקו. העניים פנו להתגורר במלאח, העשירים יצאו לשכונות החדשות. רבע מבני הקהילה היו עניים שחיו על נדבות.

בשנים 1908 - 1944 עמד בראש הקהילה יחיא זגורי. מאז שובו של הסולטאן מחמד בן יוסף לשלטון במרוקו ועליית מפלגת האסתקלאל הלאומי, התחלף השלטון בקהילה ועבר לתומכי האסתקלאל, שנקטו בקו של התבוללות והזדהות עם המדינה.

המוסדות הפילנטרופיים שפעלו בקהילה היו: אגודת "עולם קטן" של יוצאי מזרח אירופה שמקום מושבה היה ב"בית רבקה" - פנימיה ומוסד חינוכי לבנות מיסודה של תנועת חב"ד; ועד הסיוע לפליטים יהודיים מאירופה, שהוקם ב- 1940 בידי עורך-דין קאזס בן-עטאר והיה קשור לג'וינט ולארגון היס"ם (Hicem) וכן קרנות למימון לימודים ולעזרה לנזקקים.

עוד ב- 1886 פנה סגן הקונסול הצרפתי לחברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שתפתח בית ספר עבור 3,000 הילדים היהודים בעיר. בית הספר הראשון של "אליאנס" נפתח ב- 1897 ב- 1900 כבר פעל בית ספר אליאנס לבנות. כן היו אז שמונה תלמודי תורה וארבעה בתי ספר פרטיים.

בשנות הארבעים היו בקזבלנקה 16 בתי ספר של אליאנס: יסודיים, תיכוניים ומקצועיים. בשנת 1946 נפתח בית מדרש למורים של "אליאנס" שהצליח לשלב בין הלימודים הכלליים ללימודי היהדות. בית המדרש נתמך בידי ממשלת צרפת ובידי הג'וינט. "אורט" תמך בבתי הספר המקצועיים וארגון "אוזע" טיפל בתלמידים חולים. ב1951- נפתח בית ספר של הג'וינט. כן היו בתי ספר של רשתות החינוך "אם הבנים", "אוצר התורה" ו"אורט". סמינר רבני "מגן דוד" נוסד ב- 1947.

בקזבלנקה התנהלה פעילות ציונית ענפה. ב- 1919 אמנם התנגדו הצרפתים להקמת אגודה ציונית, אך בתחילת שנות העשרים כבר פעלה אגודה ציונית במקום, ובניגוד למקומות אחרים עסקה לא רק באיסוף כספים אלא גם בהפצת השפה העברית, הדרכת ארגוני נוער והקמת מועדון "מכבי". ב1922- הקים יחיא זגורי אגודה ציונית נפרדת. לימוד עברית נעשה גם בידי חברת "מגן דוד" (נוסדה ב- 1920) ו"חובבי השפה" ובידי אגודת הנוער "קרל נטר", שנהפכה למועדון ציוני, וממנו יצאו הגרעינים הראשונים של תנועת "צעירי ציון". המועדון גם פרסם עתון פנימי בשם "נוער" שנהיה לבטאון ציוני מרוקו. חברת "מגן דוד" הפעילה בית כנסת, אולם כנסים ומוסד בשם "המועדון העברי", שנפתח ב- 1942 ונסגר ב- 1948, נפתח מחדש ב- 1952 ונסגר ב- 1955.

לפני מלחמת העולם השנייה החלו להופיע עתון קהילתי "האחדות" ועתון ציוני "העתיד המצויר", שניהם בצרפתית. כן פעלו אגודות תרבות כמו "אם הבנים", "שבת אחים", “נעים זמירות", ישיבת "כתר תורה" וקבוצת "בן יהודה" שרוב חבריה עלו לארץ ישראל כחלוצים.

בשנות ה50- התנהלה הפעילות הציונית בצינעה, כדי לא לעורר התנגדות מצד המוסלמים. בשנת 1959נאסרה הפעילות רשמית. שליחים ישראלים שבאו לטפל בעלייה פעלו בסתר עד ההיתר לעלייה שניתן בשנת 1963.

במסגרת הפדרציה הציונית פעלו המפלגות האלה: פועלי ציון-התאחדות מפא"י, הפועל המזרחי, חרות, הציונים הכלליים. בין תנועות הנוער היו: הבונים, בני עקיבא, דרור (שני סניפים), תנועת העובד ובית"ר.

עד 1957 פעלו בקהילה גם מוסדות יהודיים זרים כמו הסוכנות היהודית, ויצ"ו, קרן קיימת וכן מוסדות חינוך. לאחר 1965 נסגרו מרבית בתי הספר היהודיים בעיר.

בשנת 1997 חיו כ- 6,500 יהודים במרוקו כולה; 5,000 מהם בקזבלנקה.

ציוני דרך בתולדות יהודי מרוקו


687 | חאליסי היהודייה

על-פי "יוסיפון" – לא, לא ההוא מהסרט "גבעת חלפון", אלא הספר שחובר בראשית ימי הביניים ומתאר את תולדות העם היהודי בעת העתיקה – אחרי חורבן בית שני ברחו כ-30 אלף יהודים לאזור המגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה), שם חיו באותה תקופה שבטים בֶּרבֶּרים.
האגדה מספרת כי היהודים הללו ייסדו ממלכות יהודיות באזור מרוקו ואף גרמו לרבים מהבֶרברים להתגייר. מקורות ספק-היסטוריים וספק-אגדתיים מזכירים מלכה ממוצא יהודי ושמה דהיה אל-כהינה, שעמדה בראש ההתנגדות לכיבוש הערבי בסוף המאה השביעית. אל-כהינה, המתוארת כ"מלכת מדבר אמיתית, יפה כסוס וחזקה כמתגושש", הקסימה היסטוריונים רבים. הם ציירו אותה כמנהיגה כריזמטית ויפהפייה, שהיתה קשוחה ואמיצה, ובו בזמן נהגה בחיילים שנפלו בשבי במידת הרחמים ואפילו אימצה שניים מהם.


800 | פז דה-תלמוד

בראשית המאה התשיעית העבירו הישיבות הגדולות של בבל את השרביט בין השאר גם למרכז היהודי בעיר פֶז, השוכנת בצפון-מזרח מרוקו.
הכובש הערבי במרוקו אמנם העניק ליהודי פז מעמד נחות של בני-חסות ("ד'ימי"), אך ככל הידוע היה מצבם טוב יחסית. ההיסטוריון המוסלמי אל-בכרי ציין כי "בפז חיו יהודים רבים יותר מאשר בכל עיר אחרת במגרב".
ואכן, בפז התקבצו מלומדים יהודים רבים שתרמו לצמיחתה כמרכז רוחני תוסס. המוכרים שבהם היו הבלשן והפייטן רבי יהודה בן-קוריש ורבי יצחק אלפסי, שייסד בעיר ישיבה גדולה וחיבר את "ספר ההלכות", שזיקק את תמצית ההלכות מהמשנה ומהתלמוד וזיכה את מחברו בתהילת עולם.


1146 | דוקטור מוחמד ומר משה

כדי שלא ליפול קורבן לאכזריותה של שושלת אל-מוואחידון, שהשתלטה על מרוקו בשנת 1146, נאלצו היהודים לבחור בין שתי אפשרויות: למות או להתאסלם. היו שבחרו באופציה שלישית: להיות אנוסים, קרי, יהודים בביתם ומוסלמים מחוצה לו. מצב זה עורר את הרמב"ם, שהתגורר באותה עת בפז, לכתוב את "אגרת הנחמה" המפורסמת שלו, שהעניקה לאנוסים הכשר לחיות בדו-קוטביות זהותית עד יעבור זעם.
על-פי המסורת, הבית שבו התגוררה משפחת הרמב"ם שוכן עד ימינו אנו בעיר העתיקה של פז


1492 | חסיד אומות העולם המרוקאי

גירוש ספרד נצרב בזיכרון הקולקטיבי היהודי כאסון לאומי שייזכר לדיראון עולם. כמו באירועים אחרים בהיסטוריה היהודית שבהם נעקרו היהודים מביתם גם בגירוש ספרד לא נרשמה התלהבות בקרב אומות העולם לקלוט את הפליטים היהודים.
יוצא מן הכלל היה המלך מוחמד אל-שיח', מנהיג שושלת וטאס המרוקאית, "חסיד אומות עולם" של תקופתו, שהיה בין השליטים המעטים שפתחו את שערי ארצם בפני היהודים אחרי גירוש ספרד.
המגורשים הספרדים נקלטו בארץ החדשה בטבעיות. הם התיישבו בעיקר בקהילות העירוניות של מרוקו בפז, במקנס, בסאלי ובמרקש, ועד מהרה השתלבו בחברה היהודית שם ואף יצרו אליטה כלכלית ורבנית חדשה.


1631 | הזוהר הקדוש

כמו באירופה הנוצרית, גם בארצות האסלאם משחק הכיסאות הפוליטי לא פסק לרגע. יהודי מרוקו היטלטלו משלטון לשלטון – כל שלטון וגחמותיו ביחס ליהודים. החילופים התכופים הסתיימו בשנת 1631, כאשר תפסה את השלטון שושלת העלאווים. ראשי השושלת גילו יחס חם כלפי היהודים, שהתברגו בעמדות מפתח כפקידים בכירים, טובעי מטבעות, גזברי מלכים ועוד.
ואולם, הגיבור הראשי במרוקו של אותן שנים לא היה פקיד או אישיות תורנית, אלא ספר: "הזוהר הקדוש", שנחשב לספר היסוד של המיסטיקה היהודית. "הזוהר" השפיע במיוחד על יהודי דרום מרוקו, שם פרחה ספרות הקבלה; עם חכמיה המוכרים נוכל למנות את ר' שמעון לביא, משה בן-מימון אלבז ויעקב בן-יצחק איפרגן, וכן את ר' אברהם אזולאי, אבי סבו של החיד"א, הלוא הוא הגאון חיים יוסף דוד אזולאי.


1739 | דפוס של גאון

הדפוס אמנם הומצא בגרמניה כבר במאה ה-15, אך שמעו טרם הגיע למרוקו גם 300 שנה לאחר מכן. כך אירע שהפריחה היצירתית חסרת התקדים שידעו יהודי מרוקו בזמן שלטונו של המלך מולאי אסמעאיל במאה ה-18 לא זכתה לחשיפה הראויה לה. מבין גדולי הדור הנשכח ההוא היו בני משפחת טולדנו וברדוגו והחכמים אבן-צור, אזולאי ובן-חמו.
אלא שאישיות אחת זכתה בכל זאת לתהילת עולם: רבי חיים בן-עטר, בעל "אור החיים".
יד הגורל היא שהובילה את בן-עטר לעלות לישראל בשנת 1739, אחרי קרבות ירושה מרים שהתגלעו במשפחתו. בדרך לארץ ישראל עבר בן-עטר בליבורנו, איטליה, שם הדפיס את ספריו. והשאר היסטוריה.
גדולתו של בן-עטר חצתה מגזרים. לפי האגדה, כששמע מייסד תנועת החסידות, הבעל-שם-טוב, שבן-עטר עולה ארצה, הוא ביקש להצטרף אליו, אבל מן השמים מנעו זאת ממנו, בתואנה שאילו היו שני הצדיקים נפגשים, היה המשיח בא, ועם ישראל עדיין אינו בשל לכך.


1838 | נווה-צדק היסטורי

בשנת 1838 הפליגה ספינת מפרשים מחופי מרוקו לכיוון ארץ ישראל. על הספינה היו יהודים ילידי מרוקו שלבם נמלא כיסופים עזים לארץ הקודש. אלא שהים הבוגדני שם קץ לתקוותיהם והטביע את הספינה. בין מתי המעט שהצליחו לשרוד את הסערה היה אברהם שלוש.
אף שרוב הדיונים בעלייתם ארצה של יהודי מרוקו עוסקים בעיקר בראשית ימיה של מדינת ישראל, משפחת שלוש המפוארת – שייסדה בין השאר את שכונת נווה-צדק בתל-אביב – היא אחת ההוכחות לכך שעלייה זו החלה זמן רב לפני הקמתה של מדינת ישראל, ונמשכה טיפין-טיפין עד הקמתה.
עולה מפורסם אחר שראוי לציינו הוא חיים אמזלג, שנטל חלק ברכישת אדמות ראשון-לציון והיה מעורב ברכישת אדמות "אם המושבות", הלוא היא פתח-תקווה.


1860 | הקשר שחודש

במשך שנים שרר נתק יחסי בין יהדות מרוקו לקהילות היהודיות באירופה. מצב זה השתנה מעט בזכות "תג'אר אל-סולטאן" ("סוחרי המלך") - מעמד יהודי חדש שצמח במרוקו בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19.
קבוצה זו של סוחרים יהודים ניהלה קשרי מסחר עם מעצמות אירופה וכוננה בו בזמן קשרים עם אחיה מארצות אירופה.
באותן שנים החלה גם הגירה גדולה של יהודים ממרוקו לאמריקה הדרומית, בעקבות תעשיית הגומי שצברה אז תנופה, בעיקר בברזיל. אחד הסוחרים היהודים הבינלאומיים הבולטים מתקופה זו הוא משה אליהו לוי ממוגדור, שהיגר בבגרותו דווקא לפלורידה, ובאקט של סולידריות עם בני עמו רכש שם מאות אלפי דונמים בכוונה לקלוט במקום פליטים יהודים ממזרח אירופה.


1912 | כל ישראל חברים

ב-1912 נחתם בין סולטאן מרוקו לממשלת צרפת "הסכם פז", שהפך את מרוקו למדינת חסות צרפתית. מבחינתם של יהודי מרוקו בישר ההסכם על סיומה של תקופת שפל רצופת פרעות ואת ראשיתו של עידן חדש, שבו נהנו היהודים מרנסנס תרבותי, חברתי ופוליטי.
באותם שנים החינוך ללימודי עברית, בשילוב רעיונות ההשכלה, נשא כנפיו למרוקו בעזרת רשת בתי-הספר היהודית העולמית כל-ישראל-חברים (כי"ח), שפרשה את חסותה על ילדי מרוקו היהודים. באותה תקופה אף החלו יהודי מרוקו לצאת מן המלאח (הרובע היהודי) אל שכונות בסגנון אירופי שהוקמו בערים המרכזיות.


1940 | השואה נעצרת במרוקו

בשנת 1940 כבשו הנאצים את צרפת וכוננו בה את משטר וישי – זאב גרמני בעור של כבש צרפתי.
היסטוריונים חלוקים בשאלה על מידת כניעותו של המלך המרוקאי מוחמד החמישי לצוויו של משטר וישי. כך או כך, עד מהרה סולקו היהודים ממשרות ממשלתיות והושלכו בחזרה לאזורי המלאח (הרובע היהודי). הוסף לכך ידוע סיפורם הטרגי של 153 יהודים מרוקאים, שנקלעו במקרה לפריז ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.
בשנת 1942 כבשו בעלות-הברית את מרוקו ועצרו את תוכניות מכונת ההשמדה הנאצית בצפון אפריקה.



1948 | עלייה אל כור ההיתוך

הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 עוררה התרגשות רבה בקרב יהודי מרוקו. אולם לא רק אהבת ישראל עמדה מאחורי סערת הרגשות, אלא גם קשיי ההתמודדות במרוקו.
באותן שנים המאבק הלאומי במרוקו הסלים והעיתונות הלאומית הרבתה להסית נגד היהודים. המתיחות העזה הובילה למאורעות קשים, ובכלל זה פרעות אוג'דה וג'ראדה, שבמהלכן נהרגו 42 יהודים – גברים, נשים וילדים.
בשנים 1948–1956 עלו ממרוקו, שהיתה עדיין תחת שלטון צרפת, כ-85 אלף יהודים. העולים נאלצו להתיישר עם מדיניות "כור ההיתוך" הממלכתית שהנהיג ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן-גוריון, ורבים מהם חשו כי תרבותם העשירה נדרסת על-ידי המכבש הציוני. אלפים מהם הובלו באישון לילה ליישובי ספר כדי ליישב את הגבולות; לימים יכונו יישובים אלה "עיירות פיתוח". טראומה זו ליוותה את העולים במשך שנים רבות, ובאה לידי ביטוי במוזיקה, בספרות ובקולנוע הישראליים.






1948 | עצמאות וקוץ בה

בשנת 1956 זכתה מרוקו בעצמאות לאומית, ואסרה על היהודים שחיו בה לעלות לישראל. אחת הסיבות לכך הייתה, ככל הנראה, תפקידם החשוב של היהודים בכלכלה המרוקאית. בשנת 1960 יצא המוסד הישראלי במבצע נועז להברחת יהודי מרוקו אל ישראל באמצעות ספינת הדיג אגוז. במהלך אחת מגיחותיה טבעה הספינה סמוך למצרי גיברלטר, וכמעט כל נוסעיה, ובכללם כ-44 עולים, נספו. האסון עורר תהודה עולמית ניכרת, ובעקבותיו החל לחץ בינלאומי על מרוקו, עד שאפשרה ליהודים לצאת משעריה בתנאים מגבילים שונים.
בשנים 1961–1967 עלו ממרוקו כ-120 אלף יהודים.
בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים והאיומים הגוברים על הקהילה היהודית במרוקו, החל גל העלייה האחרון מהמדינה. במסגרת זו עלו לישראל כ-10,000 איש.
ב-2014 מנתה הקהילה היהודית במרוקו כ-2,500 אנשים. זאת, לעומת 204 אלף יהודים שחיו במדינה בשנת 1947. רבים מיהודי מרוקו היגרו גם למדינות אחרות, ובכללן צרפת, קנדה וארה"ב.