רוז'ר אמיל חיים בנישו מספר על רקע משפחתו בעיר אוראן, אלג'יריה, 2018

BENICHOU שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

בנישו מתועד כשם משפחה יהודי במרוקו. שם משפחה זה קשור במספר שבטים בֶּרְבֵּרִים, כמו למשל איט אישו, שהוא ענף של השבט איט מחמד באיזור ואד אום אר-רביע; או השבט איט בן אישו שהוא ענף של השבט איט עיאש; בחלק מהמקרים, בנישו הוא שם חיבה בֶּרְבֵּרִי של השם העברי בן ישי או בן ישעיהו. ישי המקראי היה אביו של דויד המלך. דויד המלך בעצמו נקרא לפעמים "בן ישי".

אוראן Oran

בערבית: وهران‎‎

עיר נמל בים התיכון, העיר השנייה בגודלה באלג'יריה, ומרכז מסחרי ותעשייתי חשוב. נקראת גם ווהראן בערבית. נמצאת במערב אלג'יריה על יד הגבול עם מרוקו, בקרבת החוף הספרדי. העיר נוסדה במאה העשירית על ידי סוחרים אנדלוסיים, סופחה לממלכת טלמסן, ומשנת 1437 ואילך שימשה כנמל המרכזי שלה.

גישתם של שליטי טלמסן בני זיאן כלפי היהודים הייתה אוהדת מעט יותר מזו של האלמואחידון שקדמו להם. הם הזמינו אותם להתיישב בממלכתם, כנראה כבר בתחילת המאה ה- 14, אע"פ שהאיזכור הראשון של קהילה יהודית באוראן הוא משנת 1391, שאז הגיעו לעיר פליטים יהודים מהרדיפות בספרד. בחליפת מכתבים בין רבי עמרם בן מרובאס אפרתי מוולנסיה, שהתיישב באוראן, לבין רבי יצחק בר ששת (ריב"ש) (1326-1408) שנמלט מברצלונה לאלג'יר, ורבי שמעון בן צמח דוראן (רשב"ץ) (1361-1442), שנמלט ממיורקה לאלג'יר, אחד הנושאים הנדונים בהתכתבות הוא מנהגי היהודים באוראן. לקראת סוף המאה ה- 15 גדלה האוכלוסייה היהודית באוראן, עם הגיעם של מהגרים מספרד. בשנת 1492 ובשנת 1502 אוראן קלטה פליטים מספרד, הן יהודים הן מוסלמים, שנמלטו מגזרות ההתנצרות בכפייה.

ב- 1509 נכבשה אוראן על ידי ספרד, במבצע צבאי שיזם הקרדינל חימנס דה סיסנרוס (1436-1517), הארכיבישוף של טולדו. כוונתם ההתחלתית של הכוחות הספרדיים הייתה להגלות את היהודים מהעיר, אולם במהירה הורשו כמה משפחות לחיות באזור בכל זאת. בשלוש מאות השנים הבאות נשארה אוראן נשארה תחת שליטה ספרדית. שלא כמו בספרד ובמושבותיה, שם נאסרה כליל הנוכחות היהודית, ויהודים אנוסים נרדפו על ידי האינקוויזיציה, באוראן במשך המאות ה- 16 וה- 17 היו הסוחרים הספרדיים בדרך כלל סובלניים מעט יותר. הם הרשו קיומה של קהילה יהודית, שהייתה אמנם קטנה, אך בעלת השפעה. למעשה, המובלעת הספרדית הקטנה של אוראן, והנמל הסמוך מרס אל כביר נותרו המקום היחידי שבו נמשך במשך כמאה וחמישים שנים, דו-קיום של נוצרים, מוסלמים ויהודים מספרד. ברשימה משנת 1530 נמנים כ- 125 יהודים מאוראן שנהנו מהגנת המלך ספרד ו- 72 יהודים נוספים מן האזור, שלא זכו לאותו מעמד משפטי. ברשימות נוספות (מ- 1591 ומ- 1613) נמנים כ- 125 יהודים על המעמד האחד, וכ- 277 על המעמד האחר. גודלה של האוכלוסייה היהודית כמעט ולא השתנה במשך המחצית הראשונה של המאה ה- 17, והיא כללה כמה "זרים"
יהודים שהורשו לגור בשטח הספרדי. יהודי אוראן גרו ברובע נפרד של העיר שם היה להם בית כנסת ושם המשיכו לקיים אורח חיים יהודי בגלוי. הם שמרו על קשרים עם קהילות יהודיות אחרות בצפון אפריקה וסביב הים התיכון. קשרים אלה, וכן שליטתם בערבית ובספרדית, היו נכסים חשובים, שתרמו רבות להצלחתם המסחרית של יהודי אוראן. תרומתם לכלכלה המקומית כסוכנים נוסעים וכמתווכים בין המובלעת הספרדית לבין פנים הארץ המוסלמי, הבטיחו להם הגנת הרשויות המלכותיות מפני רדיפות האינקוויזיציה. כמה משפחות דומיננטיות החזיקו בידן הרבה מכוחה הפוליטי והכלכלי של הקהילה היהודית, כמו למשל משפחת בנסמרו (נקראת גם בנזמרו, זמירו). המשפחות הבולטות ביותר היו משפחת קנסינו, במקור מסביליה, שאבותיה היו תושבי העיר כשזו נכבשה על ידי הספרדים ב- 1509, ומשפחת סספורטס, שמספרים כי הגיעו לאוראן מברצלונה. אמנם היו נישואים בין משפחות קנסינו וסספורטס, אך הייתה גם יריבות קשה, שנמשכה דורות. עימות זה הביא להתערבות השלטונות הספרדיים, ותרם כנראה להחלטתם להגלות את הקהילה היהודית מאוראן.

בשנת 1669 החליטה המלכה הספרדית מריה מאוסטריה לגרש את כל היהודים מאוראן ומהסביבה. על האוכלוסייה היהודית, כ- 450 נפש, נגזר לעזוב את העיר בתוך 8 ימים. הם חצו את הים התיכון לניצה, שהייתה אז תחת שלטון דוכסי סבוי, ומשם המשיכו חלק לליבורנו באיטליה, והצטרפו שם לקהילה המקומית. בית הכנסת של אוראן הוסב לכנסייה. רק בשנת 1708 , כאשר נכבשה אוראן על ידי המוסלמים בהנהגת הביי של מסקרה, מוסטפה בן יוסף, הידוע גם כבו שלאהם, הורשו היהודים לשוב לעיר.

השלטון הספרדי שב לעיר בשנת 1732, ונראה כי כמה יהודים הורשו מדי פעם להיכנס לאוראן ואפילו לדור בה באופן זמני. בליל ה- 9 באוקטובר 1790, נחרבה אוראן ברעידת אדמה קשה, ואלפים נספו. הספרדים לא היו מעוניינים בקימומה של העיר. שנתיים לאחר האסון נטשה ספרד את אוראן והעבירה את השלטון למוחמד אל כביר, הביי של אלג'יר. ארבע שנים אחר כך הוכתה אוראן במגיפה, בה ניספו כעשרה אחוזים מהתושבים.

כחלק ממאמצי השיקום של אוראן על ידי השלטון המוסלמי, הזמין הביי של אלג'יר יהודים מהעיר הסמוכה טלמסן, וגם ממוסטגנם, ממסקרה, ומנדרומה, להתיישב אוראן, והם נענו. הקהילה המתחדשת רכשה רובע על יד ראס אל עיין וקיבלה אדמה עבור בית עלמין ברובע סידי שעבאן. זכויות הקהילה מפורטות בהסכם משנת 1801, שבו מוזכרים מנהיגי הקהילה: אלד יעקב, יונה בן דוד, ועמרם. באותה תקופה נתמנה רבי מרדכי דרמון (1740 בקירוב - 1810), שבא מקהילת מסקרה, למוקדם (נשיא) של הקהילה. דרמון מילא גם תפקיד חשוב כיועץ של הביי (מושל טורקי) של מסקרה ושל הביי של אלג'יר. הוא יסד בית כנסת שלימים נקרא על שמו, וחיבר את הפרשנות המקראית "מאמר מרדכי", שיצאה לאור בליבורנו ב- 1787. בתחילת המאה ה- 19 גדלה האוכלוסייה היהודית באוראן , עם הגיעם של יהודים מערי אלג'יריה אחרות וממרוקו, אשר נמשכו אל ההזדמנויות המסחריות החדשות שפרחו בין אוראן לבין נמלי חצי האי האיברי - גיברלטר, מלגה, אלמריה - וכן איטליה ודרום צרפת.

בראש הקהילה היהודית עמד המוקדם (נגיד), וסייעה לו מועצה בשם טובי העיר. המוקדם מונה על ידי הביי ותפקידו העיקרי היה לייצג את ענייני הקהילה מול השלטון הטורקי. הוא היה אחראי גם על תשלום מסי הקהילה ונהנה מסמכות רחבה. הוא מינה את חברי ההנהגה האחרים, שלט בפעילותם, וגבה מסים חדשים. לצד המוקדם סייע שייח, שסמכותו הייתה פחותה. תפקידו העיקרי היה לוודא שהחלטות המוקדם ומנהיגי הקהילה אחרים מיושמות ומכובדות, ושהקהילה שומרת על המצוות הדתיות והחברתיות. בנושאים של מחלוקות פנימיות, וכן בענייני נישואין וגירושין, הכריעו הדיינים, ואילו בעניינים פליליים, ובמחלוקות בין יהודים למוסלמים, הכריע הקאדי.

שלוותה של הקהילה היהודית הופרה לעתים בשל יריבויות פוליטיות בין המנהיגים המוסלמים המקומיים לבין השלטונות הטורקים באלג'יר, ובשל החדירה הגוברת של השפעה אירופית, בייחוד של צרפת. ב- 1805 יהודים רבים נמלטו מאוראן לאלג'יר, מאימת השפעותיו של מרד מקומי. ב- 1813 הוצאו להורג כמה יהודים שצידדו בביי המורד המקומי, שהיה פרו צרפתי. כמה משפחות גורשו למדאה, כשאוראן חזרה לשליטה טורקית. ביולי 1830 אוראן אובטחה על ידי כוחות צבא צרפתיים שמנעו תכנית טורקית לטבוח ולגרש את הקהילה היהודית. האירוע, שזכור כ"פורים של אוראן", נתן השראה לפיוט "מי כמוך" מאת רבי מסעוד דרמון (נפטר ב- 1866), נכדו של רבי מרדכי דרמון. אחת לשנה, בשבת שלפני תשעה באב, ציינה הקהילה את המאורע בקריאת הפיוט בבתי הכנסת.

ב- 1831, כאשר נכנסו הצרפתים לאוראן, היוו היהודים רוב בעיר. לפי מפקד שערכו הצרפתים, חיו אז באוראן כ- 2,800 יהודים בעיר, וכאלף מוסלמים ונוצרים. תחת שלטון צרפתי, שנמשך עד לעצמאות אלג'יריה בשנת 1962, אוראן הפכה לנמל מודרני והעיר הסמוכה מרס אל כביר נהייתה לבסיס ימי חשוב.

המינהל הצרפתי ביטל את השיטה הישנה של ניהול הקהילה ובמקומה הנהיג את שיטת הקונסיסטוריה. בראש הקהילה היהודית עמדו רב ראשי ונשיא. ב- 1836 הקימו הצרפתים בית דין יהודי, שפעל במשך חמש שנים תחת נשיאותו של רבי מסעוד דרמון, ואחר בוטל על ידי הצרפתים. מסעוד דרמון נהיה לרב ראשי בשנת 1844 וכיהן בתפקיד עד מותו בשנת 1866. באוראן יצא לאור "מחזור אוראן", ובו באה לביטוי המסורת הדתית של הקהילה.

מ- 1860 ואילך גדל מספרם של היהודים באוראן עם הגיעם של פליטים, בעיקר מטטואן במרוקו, שנמלטו מהחורבן שגרמה מלחמת ספרד מרוקו (1859-1860). עד אמצע המאה ה- 19 היו באוראן כ- 5,000 יהודים. את הקהילה ניהלה קונסיסטוריה (ארגון גג) שהיה לה נשיא וכעשרה חברים שנבחרו מתוך חברי הקהילה הבולטים. הרב הראשי היה מופקד על הפעילות הדתית. דוח משנת 1850 מציין 16 רבנים נוספים, שלושה דיינים, ושלושה שוחטים. באמצע המאה ה- 19 פעלו באוראן 17 בתי כנסת. מתוכם רק אחד היה שייך לקהילה. בתי הכנסת האחרים היו פרטיים, והשתייכו לצאצאי התורם המקורי, אשר ניהלום וקבעו מי יתפלל בהם. הקהילה נוהלה על ידי כמה ועדות, שהיו אחראיות על גבייה למען תלמוד תורה ועזרה לנזקקים. הייתה גם קרן גמילות חסדים נפרדת עבור עריכת הלוויות ועזרה למשפחות בתקופת האבל. הייתה ועדה לענייני חינוך, שבראשה עמד רב. בעיר פעלו כתריסר בתי ספר מסורתיים, בהם למדו כ- 550 תלמידים. בית הספר הצרפתי הראשון נפתח בשנת 1849, ולמדו בו כמאה תלמידים. העיתונות היהודית באוראן נולדה הודות לפעילותו של אלי קרסנטי, שפרסם את השבועון "הנוער היהודי" בצרפתית ובעברית, ואחר כך את השבועון
היהודי-ערבי "מגיד מישרים". משה סטרוק היה מנהל "קול ישראל", ירחון רשמי של מועצת התרבות היהודית של אוראן.

שינוי גדול במעמדם המשפטי של היהודים באוראן ובמקומות אחרים באלג'יריה התחולל עם יישומו של צו מיום 24 באוקטובר 1870, "צו קרמייה" (על שם אדולף קרמייה (1796-1880), שר המשפטים הצרפת-יהודי). צו קרמייה העניק אזרחות צרפתית מלאה לכל תושבי אלג'יריה היהודים. ארבע שנים אחר כך הוגבל החוק ליהודים שהם או הוריהם נולדו באלג'יריה לפני הכיבוש הצרפתי של 1830. האזרחות הצרפתית העניקה לכל הגברים זכות בחירה בבחירות המקומיות. בשל האחוז הגבוה של יהודים באוכלוסיית אוראן והסביבה, האזרחות הצרפתית החדשה הפכה אותם, למעשה, לכוח אלקטורלי עצום, ובייחוד משום שנהגו בדרך כלל להצביע באופן הומוגנית, לפי הנחיית המנהיגים. שמאון קנאווי, למשל (נפטר ב- 1915), נשיא הקונסיסטוריה של אוראן במשך שנים רבות, המכונה לעתים "רוטשילד של אוראן", הכריז לא אחת בפומבי שאיש לא יוכל להיבחר לראשות עיריית אוראן ללא תמיכתו.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 האוכלוסייה היהודית באוראן הייתה מורכבת מכמה קבוצות. הרוב היו צאצאי המתיישבים הראשונים, ממוסטגנם, ממסקרה, מנדרונה ומטלמסן. אחר כך נוצרה קבוצת מהגרים מאלג'יר, מכפרי אזור ריף ומן העיירות אוג'דה, דבדו ונאות המדבר פיגיג ותפיללת. שתי הקבוצות יחד נודעו כ"יהודי אוראן". המהגרים מטטואן היו קבוצה נפרדת, וקבוצה נוספת היוו יהודים מצרפת וממדינות אירופיות אחרות. יהודי אוראן דיברו במגוון לשונות. היהודים ממוצא אלג'יראי המשיכו לדבר בניב המקומי של עברית יהודית. יוצאי טטוטאן דיברו טטואני, שהיא ניב אוראן של לשון חכיתייה, הגירסה הצפון אפריקנית של לדינו. בהדרגה אימץ רוב היהודים את הלשון הצרפתית.

בניית בית הכנסת הגדול, בשדרות ג'ופרה דאז, כיום שדרות מעתה מוחמד אל חביב, החלה ב- 1880 ביוזמת שמעון קנאווי, אולם נחנך רק ב- 1918. התלמידים התחנכו חינוך דתי, בבית מדרש. בתחילת המאה העשרים נוסדה ישיבת "וזאת ליהודה", בסיוע יהודה חסן ושמעון קנאווי. היא פעלה במחצית הראשונה של המאה העשרים, בראשות הרב דוד כהן סקלי (1861-1947), ורבנים רבים באוראן למדו בה.

מסוף המאה ה- 19 ואילך השתנה בהדרגה המבנה התעסוקתי של יהודי אוראן. עד 1900 רוב היהודים היו בעלי מלאכות מסורתיות - חייטים, צורפים, סנדלרים, אופים, בנאים - ופועלים לא מקצועיים, אולם במשך המחצית הראשונה של המאה העשרים, כתוצאה מעלייה באיכות ההשכלה, נכנסו רבים למקצועות החופשיים. היו גם כמה נשים שעבדו מחוץ לבית בתור תופרות, עובדות משק בית וקלדניות. נציין, כי כרם היין הראשון בסביבת אוראן השתייך ליהודים. היהודים בלטו בקרב בעלי החנויות, ועסקו במגוון גדול של סחורות. כמה יהודים בעלי השפעה המשיכו בקשרים הממושכים שפיתחו אבותיהם במשך מאות, עם ארצות שכנות. רבים עסקו בייצוא דגנים ובקר, לנמלים הספרדיים של מלגה, קרתגנה, ואלחסירס וגם למושבה הבריטית גיברלטר, ולצרפת.

כבר באמצע המאה ה- 19 התפתחה באוראן אווירה אנטי יהודית. רגשות אנטי יהודיים נושנים הובאו למקום על ידי קתוליים אדוקים מספרד ומצרפת, והפוליטיקאים המקומיים הירבו לנצלם לצרכיהם. הארגון האנטי יהודי הראשון נוסד ביולי 1871, בתגובה להענקת האזרחות הצרפתית ליהודים. התקפות נגד יהודים בעיתונות המקומית ואפילו אלימות של ממש הקדימו בעשרים שנה את התסיסה של פרשת דרייפוס. לקמפיין האנטי יהודי היו תומכים רבים באלג'יריה, בייחוד באוראן, והוא הביא להחמרה של רגשות העויינות שחשו רבים מהאירופאיים תושבי אלג'יריה. ב- 1897 , אחרי ניצחון המפלגה הצרפתית בבחירות, פרצו באוראן מהומות נגד יהודים. בחודש מאי הותקף הרובע היהודי, וכן חנויות רבות, על ידי אירופאיים ומוסלמים גם יחד. כמה שוטרים יהודים פוטרו, וחולים יהודים סולקו מבתי חולים ציבוריים. דרישתם העיקרית של הארגונים והמפלגות האנטי יהודיים הייתה ביטולו של צו קרמייה, אולם השלטונות הצרפתיים סירבו. ההסתה נחלשה אחרי 1902, כשמפלגה קיצונית אנטי יהודית הפסידה בבחירות המוניציפליות, אולם אוראן נותרה מעוז של אנטישמיות בצפון אפריקה.

בימי מלחמת העולם הראשונה נרגעה במקצת העויינות, בשל התגייסותם ותמיכתם המסיבית של היהודים. אולם בשנות ה- 20 שבו והתחוללו התקפות אנטישמיות, והחמירו שוב בסוף שנות השלושים. בשנת 1936 התחדשו התקפות אלימות נגד יהודים באוראן ובסביבה. כשצרפת הובסה על ידי גרמניה ביוני 1940, אלג'יריה נותרה תחת ממשל וישי הפרו נאצי. החקיקה האנטישמית לא איחרה לבוא: באוקטובר 1940 בוטל צו קרמייה והיהודים איבדו את האזרחות הצרפתית. במרץ 1941 יישם ממשל וישי את החוקים הגזעניים באלג'יריה. יהודים סולקו מכל הארגונים והאגודות. נאסר עליהם לעסוק במקצועות חופשיים - רופאים, עורכי דין, סוכני נדל"ן, סוכני ביטוח, אחיות, כימאים, מורים ומחנכים. הם הורשו ללמד רק במוסדות חינוך יהודיים, כמו "כל ישראל חברים" (אליאנס). ילדים יהודים הוצאו מבתי ספר יסודיים ותיכוניים, ומספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות הוגבל לשלושה אחוזים. כמה יהודים, בעיקר צעירים, הצטרפו למחתרת האנטי פשיסטית.

ב- 1942 העניקה הקהילה היהודית מחסה ל- 150 יהודים מלוב שגורשו על ידי השלטון הפשיסטי האיטלקי. פלישת הכוחות האמריקניים לאוראן (אחד היעדים העיקריים של בנות הברית בצפון אפריקה) בנובמבר 1942, שמה קץ לרדיפות נגד היהודים. החוקים הגזעניים אמנם בוטלו מהר יחסית , אולם מינויו של מרסל פיירוטון (לשעבר שר הפנים בממשלת וישי, אשר חתם על חוקים נגד יהודים ב- 1940) כמושל אלג'יריה, עיכב את שיקום זכויות האזרח של היהודים. צו קרצייה חודש רק שנה אחר כך, בנובמבר 1943, כשתפס שרל דה גול את השליטה באלג'יריה, ואחרי התערבות ישירה של המינהל האמריקני. כמה יהודים התגייסו לצבאות בנות הברית, בייחוד לצבא צרפת החופשית, והשתתפו בפלישה לקורסיקה ואחר כך במערכות בדרום צרפת, בטולון, ובאיטליה.

אחרי מלחמת העולם השנייה פרץ המאבק האלג'יראי לעצמאות. מ- 1954 ואילך הפך העימות בין המוסלמים באלג'יריה לבין המתיישבים האירופיים אלים יותר ויותר. היהודים שאפו להישאר נייטרלים ככל שניתן, אולם במהירה נהיו ליעד להתקפות הן מצד האלג'יראים והן מצד הלאומנים הצרפתיים. באוראן, שבתחילת שנות ה- 50 היה בה רוב אירופי, לא הייתה אלימות במשך זמן מה. הקהילה היהודית, שמנתה כ- 30,000 נפש, המשיכה בחייה. אולם בפברואר 1956 התנפלו פורעים על רכוש יהודי, ובמהירה החמירו ההתקפות והיו גם אבדות בנפש. המצב הבטחוני הדרדר בהדרגה בשנים הבאות. אחד השיאים היה בסוף שנות ה- 60, כאשר חולל בית העלמין היהודי של אוראן. בתחילת שנות ה- 60 ירד מספר היהודים בעיר ירידה חדה. על פי הסכמי אוויאן של סיום מלחמת אלג'יריה, נחשבו היהודים לאירופיים. אלג'יריה העצמאית אימצה חקיקה שעל פיה הוענקה אזרחות אלג'יראית רק למי שאביו או אבי אביו היה מוסלמי. כמו כן הכריז בית הדין העליון של אלג'יריה כי יהודים אינם מוגנים עוד בחוק. ביוני 1962 אירע טבח גדול נגד האוכלוסייה האירופית, ובעקבותיו, במשך כמה חודשים, עזבו היהודים בהמוניהם את אוראן. ב- 1963, שנה
אחרי שקיבלה אלג'יריה עצמאות מצרפת, היו בעיר רק 850 יהודים. בפברואר 1964 נערכה באוראן אסיפה כללית של הקהילות היהודיות באלג'יריה. המצב הכלכלי הלך והחמיר כתוצאה מחרם נגד יהודים, ומאפליות נוספות. עד סוף אותו עשור נמשכה עזיבת היהודים. בשנת 1968 נותרו בעיר פחות מ- 400 יהודים. הרוב היגרו לצרפת, והיעד השני היה ישראל. בית הכנסת הגדול הוסב למסגד בשנת 1975.

בתחילת שנות האלפיים נראה כי לא חיים יהודים באוראן כלל.

ציוני דרך בתולדות יהודי אלג'יריה


200- יורדי הים הפיניקים

ספינות המשוטים של צי הסוחר הפיניקי היו שיא הטכנולוגיה באלף השני והשלישי לפנה"ס. את סימן ההיכר שלהן- פסלון בצורת סוס שמותקן על חרטומן- אפשר היה לזהות בכל נמל שמכבד את עצמו במזרח התיכון הקדום. בנמלים אלו פרקו הפיניקים הקדמונים את סחורתם- אריגים צבועים ארגמן, אבני חן, שנהב ואריחי זכוכית.

בדומה להתיישבות היהודית בשאר צפון אפריקה, כנראה שגם היהודים הראשונים שנחתו באלג'יריה הגיעו יחד עם ספינות הסוחר הפיניקיות. התנ"ך מזהה את הפיניקים עם הצידונים ומספר על קשרים חמים בין שלמה המלך וחירם מלך צור שאף סיפק את עצי ארזי הלבנון ששימשו לבניית בית המקדש הראשון. התיאור המקראי מתיישב עם מסורת ידועה של יהודי העיר קונסטנטין באלג'יריה (שבעת העתיקה נקראה "סירטה") כי יהודים ישבו בעיר עוד בתקופת בית ראשון וניהלו קשרים מסחריים עם הממלכה העברית.

עדויות ארכיאולוגיות להימצאותה של קהילה יהודית באזור אלג'יריה של ימינו מופיעים החל מראשית התקופה הרומאית. מצבות וקברים יהודיים מהמאה ה-2 נמצאו בערים קונסטנטין וסטיף ובערים אחרות נמצאו שרידי בתי כנסת נוספים שמיוחסים למאה ה-4.



693 - מהיום יקרא שמך ד'ימי

במאה ה-7 לספירה נפתח פרק חדש בהיסטוריה של הדתות עם הכיבושים הגדולים של האסלאם שהתפשטו מחצי האי ערב והגיעו עד צפון אפריקה וספרד. מול צבאותיו של המצביא המוסלמי עוקבה בן נאפע, עמדו כוחות מהאימפריה הביזנטית וכן שבטים בֶּרבֶרים בהנהגתה של המלכה דהיה אל כהינה, שהאגדה מספרת כי הייתה ממוצא יהודי. מותה של המלכה (שנת 693) שסיפורים רבים נקשרו ביופייה ובאומץ ליבה, סימל את ראשית הדומיננטיות של הדת המוסלמית בארצות המגרב (מרוקו, לוב, תוניסיה, אלג'יר)- שנמשכת עד עצם ימינו.
תחת השלטון המוסלמי זכו היהודים במעמד של "דימי" (בן חסות) שאפשר להם לשמור על דתם, אך עם זאת הגביל את זכויותיהם המשפטיות והשית עליהם חובות שונות ומשונות, כמו החובה לארח ולהאכיל כל עובר אורח מוסלמי במשך שלושה ימים וכן איסור רכיבה על בהמות כמנהג המוסלמים.

בתקופת הכיבוש המוסלמי התגבשו באלג'יריה קהילות יהודיות בערי החוף מ'סילה וטלמסן. קהילות אלו התאפיינו בקשרים תורניים הדוקים שניהלו עם קהילות יהודיות בעולם- מהעיר פֶס במרוקו שבמערב, דרך חבורת "הגאונים" שישבה בארץ ישראל ועד הישיבות המפורסמות בערים סורא ופומפדיתא בבבל שבמזרח.

שני חכמים יהודים ממוצא אלג'ירי שהשפיעו רבות על המחשבה היהודית לתולדותיה היו הפילולוג יהודה איבן קורייש, החכם היהודי הראשון שעסק בחקר השוואתי בין הלשונות השמיות- עברית ארמית וערבית. והחכם השני, רבי יצחק אלפסי (הרי"ף) נולד בעיר מ'סילה ונחשב, יחד עם הרמב"ם והרא"ש (רבי אשר יחיאל) לאחד מהאבות המייסדים של ההלכה היהודית.



1121- נתיב הזהב היהודי

בשנת 1121 נשא המטיף הדתי, עבדאללה אבן תומארת, דרשה בה טען שהוא המהדי שפירושו "המונחה בידי האל"- ושייעודו להושיע את העולם מאלימות ואי-צדק. באירוניה היסטורית קלאסית דווקא שושלת "אל מוואחידון" אותה ייסד עבדאללה הייתה האכזרית ביותר בתולדות השושלות האסלאמיות. במיוחד בלטה אכזריותם כנגד לא מוסלמים (יהודים, נוצרים) אשר בפניהם הועמדו שלוש אופציות: התאסלמות בכפייה, מוות או גירוש.
למעט השמדת הקהילה היהודית בטלמסן לא ידוע רבות על מצבם של היהודים באלג'יר במאות ה-12 וה-13 עת שלטה באזור שושלת אל מוואחידון.

לאחת התפוררות שושלת "אל מוואחידון" עלתה לשלטון שושלת מוסלמית אחרת- השושלת הזיאנית שיחסה ליהודים היה סובלני הרבה יותר. בשנים אלו השתקמו הקהילות היהודיות באלג'יריה, בעיקר תודות לזרם מהגרים איטי שהחל לזרום מספרד עקב חששם של היהודים ממוראות הרקונקיסטה (הכיבוש הנוצרי של ספרד). בשנים אלו נוצרו קשרי מסחר ענפים בין ערי החוף של אלג'יריה לקטלוניה בספרד. קשרים אלו מקורם בסוחרים יהודים עשירים מברצלונה ומיורקה שהתיישבו בערי החוף של אלג'יריה וזכו לאמונם של המלכים הספרדים (אמונם של האחרונים ביהודים היה כה רב שהם מינו יהודים לשגרירים בבתי הדין המוסלמים באפריקה כמו לדוג' האחים אברהם ושמואל בן ג'ליל).

חשיבותה של העיר טלמסן גבר במאות ה-14 וה-15מאחר והיא נחשבה לתחנה האחרונה ב-"נתיב הזהב הסודני" שכונה גם "הדרך היהודית" עקב הדומיננטיות של הסוחרים היהודים באזור.
היהודים סחרו בעיקר בזהב אך גם סחר עבדים היה נפוץ ביותר. אחת המשפחות העשירות בתקופה זו הייתה משפחת "אל אזאר".


1391- מרבה קנ"א מרבה חוכמה

גזירות קנ"א שפרצו בספרד בשנת 1391 הובילו לגל הגירה גדול של יהודים מספרד לאלג'יריה. העיר החביבה על המהגרים הייתה אלג'יר, שישבה על גדות הים התיכון ואשר אודות למהגרים זכתה למעמד בכורה בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה וספרד.

באותה תקופה תחום "מדעי החברה" אמנם לא היה מפותח, אולם בכל הנוגע לשוני במנהגים, בשפה, בטקסים, לא צריך היה להיות סוציולוג דגול כדי להצביע על ההבדלים בין המהגרים היהודים שהגיעו מספרד לבין היהודים המקומיים, ילידי אלג'יריה. השוני והניכור יצרו חומה תרבותית בין שתי קבוצות אלו והולידו מצב בו המהגרים הספרדים, בעלי הדימוי העצמי האליטיסטי, התגוררו ברובע נפרד וגם הקימו לעצמם בית כנסת ובית קברות. ההבדלים באו לידי ביטוי אפילו באופנה המקומית - בעוד המהגרים הספרדים חבשו כומתות וברדסים, היהודים הילידים חבשו טורבנים. למרות זאת, גם המתנגדים הגדולים למהגרים הספרדים לא התכחשו לעובדה כי כישרונם הארגוני ומסירותם ללימוד חיזקו מאוד את מוסדות הקהילה.

בין פליטים אלו היו מלומדים גדולים כמו ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ) ור' יצחק בן ר' ששת (הריב"ש) שהתפרסם בעיקר בזכות עיסוקו ברפואה ופילוסופיה, אהבה אותה הנחיל גם לבנו ר' שלמה בן שמעון דוראן (הרשב"ש) שנחשב לאחד מגדולי חכמי אלג'יריה. דמות חשובה נוספת שהגיעה לאלג'יריה עם פליטי קנ"א הוא הרופא ר' שמואל אלאשקר, שהתיישב בתלמסן ונהפך לרופא הבכיר בעיר ולמקורב לשליט המוסלמי.
גם כלכלתה של האלג'יריה גדלה אודות למהגרים היהודים שהגיעו מספרד, כשלעיתים אותו סוחר יהודי שפרק גלימות, דגנים, שטיחים וצמר מאנייה אירופאית שעגנה באחת מערי הנמל, היה זה שהעמיס נוצות יען וזהב אפריקאי על אותה אנייה בדרכה חזרה לאירופה.


1541- פורים שני

מדיניות שלטונות האימפריה העות'מנית הייתה "לנצל" ככל האפשר את משאבי הארצות אותן כבשה האימפריה. עקרון זה יושם בהקפדה גם באלג'יריה, שעם כיבושה בראשית המאה-16, החלו התורכים לחוקק חוקים קשים נגד יהודים ומוסלמים כאחד. בהתאם לאסטרטגיית "הניצול" לא היו חוקים אלו חלק מאידיאולוגיה דתית או פוליטית מסוימת, אלא נבעו אך ורק מתוך חמדנות.
מצבם של היהודים שחיו תחת השלטון העות'מני באלג'יריה היה גרוע אף יותר ממצבם בארצות אחרות שנכבשו על-ידי התורכים: הם הואשמו באחריות לתסיסה נגד השלטונות, חויבו לשכן חיילים עות'מניים בבתיהם וחיו תחת איום קיומי, שבא לידי ביטוי בדבריו של שלמה בן צמח דוראן אשר כב ר במאה ה-15 כתב כי "רציחות נגד יהודים הם דבר תדיר שעובר ללא כל ענישה, והרוצחים מסתובבים בחופשי ומתרברבים על מעשיהם".
התורכים לא היו היחידים שחדרו למרחב האלג'ירי. בראשית המאה ה-16 פלשו כוחות ספרדים וצרפתים לערי הנמל באלג'יר וניהלו קרבות מרים עם התורכים.

בשנת 1509 כבשו הספרדים את העיר אוראן, בה שכנה קהילה יהודית גדולה, והפכו אותה לעיר נוצרית. כך נוצר מצב פרדוקסלי שאותם יהודים שגורשו מספרד ב-1492 בגלל היותם יהודים מצאו את עצמם חיים שוב כיהודים תחת שלטון ספרדי באלג'יריה. במסגרת כיבוש אוראן הפכו הספרדים את בית הכנסת בעיר לכנסייה ונערכו מעשי פרעות ואונס מצד הצבא הספרדי ביהודים, מה שהוביל לנטישת העיר בידי יהודים רבים.
אחד האירועים המפורסמים באותה תקופה התרחש בשנת 1541. בשנה זו יצא מלך ספרד קרל החמישי לקרב במטרה לכבוש עיר הנמל אלג'יר, אולם רצף בלתי מוסבר של פגעי טבע מנע ממנו לממש את מזימתו.
היהודים, שחששו מפני המלך הספרדי אשר איבתו ליהודים הייתה מן המפורסמות, האמינו כי יד אלוהים הייתה בדבר ומאז קבעו את יום הפלישה, ד' חשוון, כפורים שני ויום טוב.


1700 זקן היהודים

עד מחצית המאה ה-19 ארגון הקהילה היהודית באלג'יריה היה תחת סמכויותיו של אדם אחד: ראש הקהילה שכונה גם "זקן היהודים". המנדט שקיבל ראש הקהילה מהשלטונות היה רחב- מהוצאה לפועל של עונשים שנגזרו בבתי הדין הרבניים (רק בתחום האזרחי - התחום הפלילי היה בידי השלטון) ועד ניהול בתי הכנסת ומוסדות הצדקה השונים.

זמינותם של בתי הדין הרבניים לא הרשימה את היהודים האלג'יריים, שנטו יותר ויותר לפנות לבתי משפט האזרחיים המוסלמיים. דפוס זה הוקע על-ידי הרבנים המקומיים שנקטו בשיטות של גינויים וחרמות כנגד אלו שהעדיפו את החוק המוסלמי על פני ההלכה היהודית.
על שאלות של מנהג, לעומת זאת, הסטטוס קוו היה שבזמן שיש מחלוקת מאמצים את המנהג של היהודים המקומיים. מאוחר יותר הונהגה שיטת "התקנות" שהעניקה לכל קהילה את הסמכות לקבוע לעצמה את המנהגים. שיטה זו, שנשמרה בקנאות במשך מאות שנים, יצרה עושר תרבותי-דתי מרתק שבא לידי ביטוי בנוסחי תפילות, פיוטים ומחזורים שחוברו בשפות שונות כמו השפה היהודית- ערבית (ניב מיוחד ליהודי ארצות האסלאם) השפה העברית ושפת הלדינו.


1827- עושים פלישה מזבוב

ב-30 באפריל 1827 התאספו מספר קונסולים זרים לכנס חגיגי בארמונו של שליט אלג'יריה חוסיין דיי. במהלך הכנס, שהיה פתוח לקהל הרחב, שאל חוסיין דיי את הקונסול הצרפתי, בדרך אגב, מתי ארצו מתכוונת להסדיר את חובה העצום, כ-14 מיליון פרנק, לשלטונות האלג'יריים.
כאשר שמע המלך שעדיין לא חלה התקדמות בסוגיה התמלא כעס והכה את הקונסול הצרפתי בפניו בעזרת ידית של מניפה. על פי גרסא אחרת, חוסן דיי ניסה לגרש זבוב מציק ובטעות פגע בפניו של השגריר.
כך או אחרת, התקרית הדיפלומטית עוררה את כעסם של הצרפתים שתבעו משליט אלג'יריה להתנצל לאלתר. משזו לא התקבלה פלשה צרפת לאלג'יריה וכבשה אותה בהצלחה.

סיפור החוב של צרפת לאלג'יריה מתחיל 150 שנה לפני בשתי משפחות יהודיות- משפחת בכרי ומשפחת בוג'נאח. משפחות אלו היו חלק מגל מהגרים גדול של יהודים שהגיעו במהלך המאה ה-17 מליבורנו איטליה אל ערי הנמל באלג'יר בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות.
בסוף המאה ה-18 הקימו צאצאי משפחות אלו את אחד התאגידים הכלכליים הגדולים ביותר באלג'יריה. תחום עיסוקה המרכזי של החברה התמקד בסחר חיטה, והלקוח העיקרי שלהם הייתה ממשלת צרפת, שבראשית המאה-19 נזקקה נואשות למזון עקב מלחמותיו הרבות של נפוליאון.

עקב אובססיית הכיבושים של נפוליאון צברה צרפת חובות ענק של מיליוני פרנק לחברת בכרי-בוג'נאח. מאחר והחברה מימנה את פעילותה מהלוואות שלקחה משליט אלג'יריה, חובותיה של צרפת לבית בכרי-בוג'נאח היו למעשה חובות לחוסיין דיי. וכך הפרשה נהפכה לסכסוך כלכלי מתמשך בין המדינות, שהתגלגל לאורך שלושת העשורים הראשונים של המאה ה-19 והסתיים בכיבוש ארוך ומדמם שנמשך כ-130 שנה.


1895- פרנקופיל יהודי

בהתאם למדיניות שהנחתה את רוב מדינות אירופה הנאורה במאה ה-19 כי יש לתת ליהודים את כל הזכויות כיחידים ואפס זכויות כאומה, העניקו הצרפתים ליהודי אלג'יריה שוויון זכויות מלא מחד, אך מאידך חתרו לטשטוש זהותם היהודית והיטמעותם באומה הצרפתית.
מכל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לא הייתה קהילה שעברה מהפכה תרבותית כה קיצונית ומהירה כפי שעברה הקהילה היהודית באלג'יריה תחת הכיבוש הצרפתי (1830-1962).
אזרוחם המהיר של יהודי אלג'יריה "תפס" אותם לא מוכנים. המשיכה לתרבות הצרפתית הייתה עזה, רבים זנחו את עולם המסורת היהודי, אימצו את הלבוש, המנהגים והשפה הצרפתית והניחו בקרן זווית את שתי השפות העיקריות המזוהות עם היהודים עד אז: העברית והערבית-יהודית.

אחת הסיבות להיטמעות המהירה נבעה מחינוך. למרות הקמת רשת בתי ספר "תלמוד תורה" והופעתה של רשת בתי הספר "אליאנס" ששילבה בין לימודי מסורת והשכלה, רבים מהיהודים שלחו את ילדיהם לבתי ספר ממשלתיים-צרפתים ובכך עיצבו את זהותם העתידית.
ההזדהות עם התרבות הצרפתית באה לידי ביטוי גם ביצירת ספרות יפה ושירה בצרפתית בידי משוררים וסופרים יהודים-אלג'ירים. מספר נשים התבלטו בתחום זה בתחילת המאה ה-20, ובהן אליסה ראיס, ברת בנישו-אבולקר ובלאנש בן דהאן.

בראשית המאה ה-20 נהפכו היהודים לבעלי ייצוג לא מידתי בקרב בעלי המקצועות החופשיים- עורכי דין, רופאים, מהנדסים, פקידים ממשלתיים, קצינים בכירים בצבא הצרפתי ועוד. הצלחת היהודים לוותה גם בהתפרצויות אנטישמיות (בתלמסאן 1881, 1883 ובאלג'יר, 1884, 1885) בעיקר מצד המתיישבים הצרפתים שראו ביהודים "הנחותים" איום על מעמדם. קיטוב בתקריות האנטישמיות התחולל בשנת 1895 עקב הדי משפט דרייפוס שהגיעו עד אלג'יריה והצמיחו מפלגות בעלות אידיאולוגיה אנטישמית שאף זכו בבחירות באוראן ובקונסטנטין ב-1897.


שנה מספר היהודים באלג'יריה

1830 26,000
1850 26,000
1866 38,500
1881 52,000
1914 96,000
1931 110,000
1948 120,000
1960 130,000
1963 4,000
2005 150


1940- גיבורים כנגד כל הסיכויים

לקיחת האזרחות מהיהודים עם ביטול "חוק כרמיה" ב-1940 היה האות למסע הדה-לגיטימציה שהתנהל נגדם במהלך מלחמת העולם השנייה.
ממשלת הבובות של וישי ששלטה גם באלג'יריה אימצה בחום את חוקי הגזע הגרמנים. סטודנטים יהודים סולקו מאוניברסיטאות, בתי הספר הממשלתיים נסגרו בפני תלמידים והמוני יהודים פוטרו מעבודתם כרופאים, עורכי דין, מורים ופקידים. ב-21 בנובמבר 1941 עבר חוק שאסר על יהודים להחזיק בנדל"ן וקבע שכל רכוש אחר יוחרם על ידי השלטון במטרה "להסיר כל השפעה יהודית על כלכלת אלג'יריה". היהודים הוצאו אל מחוץ לחברה. מבוזים, מושפלים ונתונים לשבטם של מוסלמים ומתיישבים צרפתים כאחד, כשאלו האחרונים באים איתם בחשבון על עשרות שנים של עוינות עקב קנאתם על הישגי היהודים. (רק להמחשה, נכון לשנת 1941 היהודים היוו כשני אחוזים מאוכלוסיית אלג'יריה, אך למעלה מ-37 אחוז מהסטודנטים לרפואה, 24 אחוז מהסטודנטים למשפטים, 16 אחוז מהסטודנטים למדעים ו-10 אחוז מהסטודנטים לאמנויות).

למרות ואולי בגלל אקלים עוין זה התאגדה חבורה של יהודים צעירים והקימה מחתרת שהטתה את מגמות המלחמה הכוללת לטובת בעלות הברית. בלי הגזמה.
"מבצע לפיד" היה שם הקוד שניתן למבצע נחיתה אמפיבית של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה המערבית - מרוקו ואלג'יריה, במסגרת המערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה.
עלי פי התכנון שנערך בין תנועת ההתנגדות לסוכנים של בעלות הברית, חברי המחתרת היהודית היו אמורים להשתלט ב-8 בנובמבר 1942 על עיר הבירה אלג'יר ועל החוף לידה, כדי לאפשר את נחיתת בעלות הברית בעיר ואת כיבושה מידי משטר וישי כחלק ממבצע לפיד.

לבריטים ולאמריקאים לא הייתה אמונה רבה ביכולת של המחתרת היהודית לבצע את תפקידה, אך בפועל היא זכתה להצלחה יוצאת דופן. בעורמה מעוררת השראה הצליחו חברי מחתרת בת 400 היהודים להשתלט על מתקני הצבא והשלטון בעיר ולהחזיק בהם עד לפלישת בעלות הברית, עם הרוג אחד בלבד. הצלחת המבצע פתחה את שערי צפון אפריקה בפני בעלות הברית ומשם נסללה הדרך לדרום אירופה ולכיבוש איטליה.


2005- היהודים עוזבים את אלג'יריה

למרות היחס האנטישמי לו זכו במהלך מלחמת העולם השנייה המשיכו היהודים להזדהות עם צרפת. כך למשל במהלך המאבק האלג'ירי לעצמאות לאומית צידדו רוב יהודי אלג'יריה בצד הצרפתי ונמנעו מלקחת חלק בתנועה הלאומית האלג'ירית.

לאורך מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954-1962) נפגעו היהודים לעתים קרובות מאלימות שכוונה כנגדם או כנגד מתיישבים צרפתים על ידי לאומנים אלג'ירים. התקפות אלה, שכללו פיגועים נגד בתי כנסת והתנקשויות באישים חשובים בני הקהילה היהודית, זעזעו את הקהילה והרחיקו אותה עוד יותר מהתנועה הלאומית האלג'ירית. רציחתו של הזמר היהודי הנודע רמונד לריס (אשר היה ידוע בכינוי "שייח רמונד") ב-22 ביוני 1961 סימלה עבור רבים את תחילת הסוף של חיים יהודיים באלג'יריה.
בתחילת שנות ה-60 הפנימו היהודים שעצמאותה הלאומית של אלג'יריה קרובה ורבים מהם היגרו לישראל וצרפת. העזיבה הגיעה לשיאה ב-1962 כשאלג'יריה השיגה עצמאות, או אז בשנה אחת עזבו את אלג'יריה כ-99% מהיהודים שנשארו בה.

בסך הכול עזבו את אלג'יריה מעל 160 אלף יהודים. כ-85 אחוזים לצרפת וכ-15 אחוזים לישראל. יהודי אלג'יריה שעלו לארץ סייעו לפיתוח הארץ, מספר יישובים בארץ ישראל הוקמו על ידי בני התפוצה או שהם היו בין מתיישביהם הראשונים. יישובים אלה כוללים את מושב זוהר, עין הוד, פתחיה, בית גמליאל, צרופה ועוד.

נכון ל-2005, חיים באלג'יריה בין 100 ל-200 יהודים.