רחל שלחוב מספרת על תולדות משפחתה בזליטן, לוב, 2018

זליטן ZLITEN

בערבית: زليتن‎

כפר בנאת מדבר, במחוז מצראתה, חבל טריפוליטניה, כ- 50 קילומטר ממזרח לטריפולי, צפון לוב.


בתקופה הרומית, במאה השנייה לספירה, היה כנראה יישוב יהודי במקום, וככל הנראה חדל להתקיים בימי רדיפות המווחידון, השושלת המוסלמית הקיצונית שהביאה להרס הקהילות היהודיות בצפון אפריקה במאות ה- 12 וה- 13.

היישוב היהודי בזליטן התחדש במאה השש עשרה, לאחר שטריפולי נכבשה בידי הספרדים ב- 1510 ויהודים רבים נמלטו ממנה והתיישבו ביישובי הסביבה. ידיעות ספציפיות על יישוב יהודי בזליטן הן רק מתקופת שלטון השושלת הקרמנלית (1835-1711) שמשלה בחסות העות'מאנים. יהודים עסקו אז בסחר שמן ותמרים. לאחר כינון השלטון העות'מאני הישיר ב- 1835, הגיעו יהודים נוספים לזליטן, והתיישבו בכמה רחובות בנפרד מהמוסלמים וקרוב לארמון המושל. יהודים החלו לרכז בידיהם את המסחר בצמח החלפה ששימש לייצור נייר.

ב- 1906 ביקר במקום פרופ' נחום סלושץ, לפי דבריו התפרנסו יהודי המקום כבעלי-מלאכה ואילו העשירים שביניהם עסקו במסחר. ראש הקהילה היה שאול שתיוי, ולידו פעלה קבוצת נכבדים ביניהם שלום זנזורי שהיה פקיד הקהילה. במקום היה תלמוד תורה ובו 45 תלמידים.

ועד הקהילה התארגן כבר בתקופת השלטון העות'מאני, ובתקופת השלטון האיטלקי מנה חמישה חברים. ראש הקהילה האחרון לפני הכיבוש האיטלקי היה משה רובין. אחריו התמנה על-ידי האיטלקים ב- 1918 חואטו סלהוב, וכיהן עד 1935. הוא הוחלף בידי חיי גלאם. רבני הקהילה מסוף התקופה העות'מאנית היו דוד סלהוב, חואטו גניש, יעקב כחלון ומחלוף שאכיר ממסאלתה שכיהן עד שהתחסלה הקהילה.

בין האגודות שפעלו במסגרת הקהילה היו: "חברת דרבי גרשון" - חברה קדישא שבנתה את חומת בית הקברות בשנות השלושים של המאה העשרים; "עזרת אביונים" ארגון הצדקה של הקהילה; "הכנסת כלה"; "חברת שירי דוד" - התארגנה בשנות השלושים ליד התלמוד תורה ובה למדו ילדים מזמורי תהילים והופיעו באירועים ציבוריים.

הכנסות ועד הקהילה היו מגביית מס על שחיטה כשרה, יין כשר ועליות לתורה. כמו כן מהכספים שנתקבלו בעת ההילולה השנתית בל"ג בעומר סביב בית הכנסת בו-שאיף. הקהילה רכשה שני מבנים לאירוח מבקרי ההילולה.

היחסים עם המוסלמים ידעו מתיחויות על רקע דתי וכלכלי. קשרי המסחר של היהודים עם סוחרים אירופים היה לצנינים בעיני המוסלמים. המתיחות הדתית ארעה סביב בית הכנסת העתיק צלאת בו-שאיף שהפך למקום עלייה לרגל בזכות סגולותיו המיוחדות. ב- 1867 הועלה בית הכנסת באש בגלל קרבתו למקום קדוש אחר - קברו של סידי עבד אל-סאלם. לאחר לחצים רבים שהופעלו על השלטונות באסטנבול, הונחה ב- 1870 אבן פינה למבנה החדש של בו-שאיף. ב- 1897 נשדדה תכולתו של בית הכנסת, ב- 1903 שוב ניסו להציתו, ב- 1915 הוצת בית הכנסת ונבנה מחדש בסיוע השלטונות האיטלקים ב- 1918 וביזמת כלאפו נחום מנכבדי קהילת טריפולי. מאז התמסד מנהג העלייה לרגל לבית הכנסת בו-שאיף. היה בית כנסת נוסף בקהילה.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) פשטו מורדים ערבים על העיר ושדדו את רכוש היהודים. היהודים נמלטו בחסות האיטלקים למחנה בפרברי העיר וחזרו לזליטן רק לאחר שנכבשה שוב בידי האיטלקים ב- 1918. השלטון האיטלקי הביא לשיפור במצב הביטחון ובמצב הכלכלי של היהודים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם סחרו יהודים רבים בתמרים, בתוצרת חקלאית ובבהמות. בין המשפחות העשירות היו תיאר, שתיוי, כחלון, דאבוש וגניש. אחרים היו היו רוכלים, חנוונים, בעלי מלאכה, מלווים בריבית וכמה בעלי אדמות.

הפעילות הציונית החלה ב- 1934 עם ייסוד חברת "בן-יהודה" בהשפעת הפעילות בטריפולי. חיי גלאם היה מזכיר החברה לפני שהתמנה ליו"ר הקהילה. אחריו כיהן בתפקיד שאול שתיוי. בסוף שנות השלושים היו בתנועת הנוער הציונית כ- 100 צעירים. הם למדו עברית וקיימו פעולות במועדון התנועה.

בשנת 1940, בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945), הורגשה השפעת חוקי הגזע הפשיסטיים, ופעילות התנועה הציונית הופסקה. רק מעטים מבין יהודי זליטן גוייסו לעבודות כפייה, אך צעדיהם של היהודים הוצרו, הם פוטרו ממשרותיהם וילדיהם לא הורשו ללמוד בבית הספר התיכון. ב- 1942 עזבו מרבית היהודים את זליטן וחזרו רק ב- 1943, לאחר הכיבוש הבריטי. כמה מהם גוייסו למשטרה הבריטית.

מועדון "בן-יהודה נפתח מחדש ב- 1943 וקיים פעילות עניפה: חוג לדרמה, שעורי עברית, אירוח חיילים ארצישראלים של הצבא הבריטי, ועוד. ב- 1944 התארגן בזליטן מועדון "הצופים העבריים". בשנות הארבעים התהדק הקשר עם ארץ-ישראל ומועדון "בן-יהודה" הצטרף ל"ברית עברית עולמית" וכן הגיעו משלוחי ספרי לימוד.

ב- 5 בנובמבר 1945 נערכו פרעות ביהודי זליטן, כמו ביישובים אחרים בלוב, כמה בתים נבזזו ונהרסו, אך לא היו פגיעות בנפש. ב- 1948 הורעו מאד היחסים עם האוכלוסייה המקומית בעקבות האירועים בארץ-ישראל, אך לא היו פגיעות ביהודים. ב- 1949 עזבו מרבית בני הקהילה את זליטן ועברו לטריפולי שם המתינו לעלייתם לישראל.

יהודי זליטן עלו לישראל והקימו את מושב זיתן.

טריפולי

Tripoli

בערבית: طرابلس‎‎ טראבלס אל-ע'רב

עיר נמל בחבל טריפוליטניה, לוב.


טריפולי הוקמה בידי הפניקים במאה השביעית לפני הספירה. בימי היוונים אוחדה העיר הפניקית עם שתי ערים שכנות ומכאן שמה (ביוונית - "שלוש ערים"). יהודים ישבו בעיר בתקופה הרומית, ונפגעו בעת פלישות הוונדלים מאירופה. שבטים ברברים התיישבו בסביבה, והיהודים נעשו לבעלי בריתם. היהודים שלטו אז במסחר בדרכי הים והיבשה.

הביזנטים שכבשו את טריפולי בסוף המאה החמישית, הפכו את בתי הכנסת לכנסיות. הקיסר יוסטיניאן בנה מחדש את העיר, ושמה מאז טריפולי.

ב- 624 כבשו הערבים את טריפולי ומצאו בה יהודים, ברברים מתייהדים ופליטים יהודים מח'יבר בחצי האי ערב.

קהילת טריפולי המשיכה להתקיים גם בתקופת שלטון אל-מוחדון (המאה ה- 13), הקנאים לדת האסלאם. אך בעקבות הכיבוש הספרדי של טריפולי (1551-1510) נמלטו 800 משפחות יהודיות ורק מעטות חזרו. ב- 1551 כבשו העות'מאנים את האזור ושלטו בו עד 1911.

במאה ה- 17 התקיימה בטריפולי קהילה יהודית שהחזיקה בית כנסת. העדה גדלה בשל הגירת יהודים מאיטליה. היהודים שלטו במסחר עם אירופה ועסקו בתווך ובדיפלומטיה.

שושלת קאראמאנלי (1835-1711) התייחסה באהדה ליהודים אך ב- 1793 החל משטר אימים בעיר. עלי בורגול פאשא ששלט בטריפולי ביצע מעשי אכזריות ביהודים. ב- 1795 הוא סולק מהשלטון והיהודים ניצלו, ומאז חוגגים בעיר את "פורים בורגול".

ב- 1835 החל שלטון עות'מאני ישיר והתפשטות תנועת הסנוסים. יחסם ליהודים היה חיובי. הנוסע בנימין השני מצא בראשית שנות החמישים למאה ה- 19 כאלף משפחות יהודיות.

בשנת 1912 נעשתה לוב למושבה איטלקית, והיהודים סבלו מידי השלטונות האיטלקים, שנהגו פייסנות במוסלמים. לאחר מלחמת העולם הראשונה ומאז עליית מוסוליני לשלטון, השקיעה איטליה בפיתוחה של טריפולי. מספר היהודים הגיע ל- 15,000.

צמיחת התנועה הפאשיסטית וחוקי ההפליה הגזעית, שנתקבלו בשנים 1940-1938, לא השפיעו על היהודים, רק באפריל 1942 החלו לבצעם בטריפולי; פעילות האירגונים היהודיים הופסקה, בתי הספר נסגרו. באוגוסט-ספטמבר 1942 החלו יהודים להישלח למחנות העבודה אך שוחררו כעברו זמן קצר.

באפריל 1943 נכבשה טריפולי בידי הבריטים, הם מינו ועדה לשיקום הקהילה ובראשה נחום ח'לפאללה.

בתום מלחמת העולם השנייה החלה הסתה נגד היהודים בעקבות תעמולת המופתי חג' אמין אל-חוסייני. בנובמבר 1945 פרצו מהומות דמים ועשרות יהודים נהרגו. מספר היהודים בטריפולי היה אז 21,000. בעקבות זאת החלה פעילות לקראת עלייה לארץ ישראל. למן קום מדינת ישראל ועד להקמת ממלכת לוב המאוחדת ב- 1 בינואר 1952, עלו רוב היהודים לישראל. בטריפולי נותרו 3,500 יהודים. רובם היו סוחרים, סחרו בעיקר עם איטליה ושהו בה תקופות ארוכות. מהומות נגד היהודים פרצו בלוב אחרי מלחמת ששת הימים (יוני 1967); יהודים החלו לעזוב את לוב, ובשנת 1970 נותרו בטריפולי רק כמה עשרות יהודים.


חיי הקהילה

באמצע המאה ה- 19 ניהלו את הקהילה ארבעה חכמים-דיינים ובראשה עמד "קאיד". בטריפולי היו שמונה בתי כנסת מרווחים. ההכנסות היו ממס בשיעור 5 אחוזים שהפריש כל סוחר מרווחיו. היהודים התגוררו בשכונה מיוחדת (חארה) אך לא חוייבו לכך. היו שם גם משפחות של יהודים איטלקים שהשתלבו בקהילה. בתחילת המאה העשרים בנו היהודים העשירים שכונה מודרנית מחוץ לחארה.

הקאיד, שכונה גם שיח' או נשיא, היה גובה מס-גולגולת עבור השלטונות, והיה מוציא לפועל פסקי דין. במאה ה- 18 בלטו בתפקיד בני משפחת כלפון. העות'מאנים הנהיגו עם בואם את משרת ה"חכם באשי" (הרב הראשי) וסמכויות השיח' הוגבלו. לצד בית הדין כיהנו "גזברי העיר" ו"מנהיגי העיר", שכונו "יחידי סגולה", ועסקו בגביית מסי הקהל ("גאבילה") על סחורות יבוא, על צביעת משי, על שחיטת בהמות וגם על תרומות בבתי הכנסת.

מאמצע המאה ה- 19 גדל מספר מוסדות הצדקה, מספר בתי הכנסת, בתי המדרש והישיבות שהוקמו בתרומה וביוזמה של יחידים ומספר האגודות שנוסדו, כמו "עזרת נשים" ו"חסד אמת". נפתחו 20 ישיבות. בשנת 1923 היו 21 בתי כנסת. הגדולים: צלאת אל-פרנק, דאר אל-סרוסי, צלאת אל-קאיד וצלאת אל-כבירה, בית כנסת "הישיבה", שנוסד כבר ב- 1628, ובית הכנסת המפואר מכולם "דאר אל-בישי".

הקהילה נהגה להזמין חכמים ואנשי רוח מקהילות חוץ כדי לשרת בה. במאה ה- 18 בלטו ר' מסעוד חי רקח יליד אזמיר, ר' בנימין ואתורי יליד פיזה, ר' נתן אדאדי יליד ארץ-ישראל. כן בלט ר' אברהם כלפון, שהיה ממשפחת גבירים ודיינים בטריפולי.

משנת 1874 החלו להתמנות רבנים ראשיים (חכם באשי) בידי השלטון. בלטו אליהו חזן ודוד פאפו. עיקר תפקידם היה ייצוגי.

לקראת תום המאה ה- 19 החלה איטליה בנסיונות להתבסס בלוב. ב- 1876 נשלח מאיטליה יהודי ליסד בית ספר איטלקי ראשון שבו התחנכו אלפי ילדים יהודים. ב- 1890 ייסדה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") בית ספר למלאכה. ב- 1895 ייסדה בית ספר עיוני ובית ספר לבנות. ב- 1893 נוסדה חברת "יגדיל תורה" וב- 1905 פתחה תלמוד תורה מודרני.

בשנת 1917 כוננו האיטלקים את המועצה הגדולה של הקהילה היהודית שבראשה ועד פועל המורכב מנשיא, סגן, מזכיר כבוד וארבעה חברים.

האיטלקים עודדו פתיחת בתי ספר איטלקיים ביזמה של יהודים. הרבנים הראשיים הוזמנו מאיטליה. הראשון היה א"ש הרטום (1920). הרב האחרון היה ר' שלמה ילוז, שבא מארץ ישראל לאחר תבוסת איטליה במלחמת העולם השנייה. הופיע גם עתון באיטלקית "איטליה החדשה" שהקדיש שני טורים לעניינים יהודיים בשפה הערבית כתובה באותיות עבריות.

ענייני הבריאות נוהלו בידי חברת "ביקור חולים", שנתמכה בחברת "עזרת נשים" (שהוקמה ב- 1896). בית חולים יהודי נפתח ב- 1899 בתרומת הברונית הירש. עתון יהודי L’Eco di Tripoli יצא-לאור. בית המחסה לזקנים, שנוסד בטריפולי במאה ה- 17 ושופץ בשנת 1881 עבר ב- 1921 למבנה חדש.

בשנת 1903 הקימו צעירים תנועה ציונית בשם "חברת ציון", וועדות: תרבות ותעמולה, קרן קיימת, קשר ועלייה. ועדת העלייה נהייתה ב- 1918 לסניף ההסתדרות הציונית בטריפוליטניה והוציאה לאור בטאון בשם "דגל ציון". ב- 1931 נוסד ארגון "בן יהודה" של ההסתדרות הציונית, ופרסם כתבי עת בעברית: "חיינו", "למדו עברית" ו"נצנים". הפעילות הייתה לימוד עברית, הצגות תיאטרון, התרמות לקק"ל וספורט. כן פעל "ארגון למען התרבות העברית בטריפוליטניה", שהיה סניף "ברית עברית עולמית", ונוסד בית ספר עברי בשם "התקווה".

פעילות העלייה התבטאה בהקמת הכשרה חלוצית, בהקמת ארגון ה"הגנה" ובקשר עם שליחים מארץ ישראל. ב- 1920 נוסד ארגון "בני ציון" שהיה שייך להסתדרות המכבי, שפעל בענפי כדורגל, באיגרוף, בשחייה ועוד. ב- 1932 החל "מכבי" לפרסם בטאון באיטלקית בשם "דיאנה דיל מכבי". ב- 1944 הקים בשיתוף עם "בן יהודה" הכשרה חלוצית בלוב. ב- 1952 הורתה ממשלת לוב לסגור את מועדון "מכבי".

בשנת 1943 עם כניסת האנגלים לטריפולי, הוקמו תנועות נוער יהודיות, ביניהן תנועת "הצופים הדתיים", "נוער מכבי", "האיחוד", תנועת הצופים, גדוד "מגיני השפה", "החלוץ הדתי" ו"ברית חלוצים דתיים". ב- 1949 התאחדו התנועות ל"איחוד תנועות הנוער החלוציות בני עקיבא".

בשנת 1997 לא היו בלוב כולה אלא חמישה יהודים. ובשלהי 1998 נותרה יהודיה זקנה אחת.