אידה חייט מספרת על חייה בתוניס, תוניסיה, ובעפולה, ישראל, 2018

HAYAT, HAYET, ELJIAT, KHAYAT, CHAYET, ALFAYAT, CAYAT

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה).

המילה הערבית חיאט שפירושה "חייט" מופיעה במספר צורות איות במסמכים ספרדיים מימי הביניים. "אל" היא מילה ערבית המקבילה לה"א הידיעה. במסמכים ספרדיים מימי הביניים שם זה מופיע לפעמים בצורה אלפייט. שם משפחה זה וצורותיו מתועדים כשמות משפחה יהודיים בדוגמאות הבאות: במאה ה-13, סדיליו אלפייט עבד כחייט בעיר חרז, ספרד; במאה ה-14 יוסף בר יום טוב חייט מוזכר במסמך משפטי משנת 1325 בפמפלונה, ספרד, העוסק בחובות הכספיים של הקהילה היהודית.

תוניס

Tunis

בערבית:  تونس

בירת תוניסיה והגדולה בעריה, שוכנת בצפון מזרח המדינה.

יהודים חיו במקום כבר בימי קרתגו הפונית (שנחרבה ב- 146 לפני הספירה). יהודי הפרובינקיה הרומית באפריקה (במאות הראשונות לספירה) נהנו מיחס סובלני, שאיפשר להם לחיות לפי דתם. במאה הרביעית, כשהוכרזה הנצרות כדת המדינה, הוטלו על היהודים חוקים מפלים, ומצבם הלך והחמיר עד לכיבוש הערבי ב- 698.

מהמאה השביעית ועד למאה ה- 11 היה יישוב יהודי דליל בפרברי תוניס; באותה תקופה היה המרכז ליהודי צפון אפריקה בעיר קאירואן שבצפון מזרח תוניסיה. סמוך לירידת המרכז בקאירואן (1057), נוסד הרובע היהודי של תוניס - תארת אל יהוד, לפי המסורת, בזמנו של השליט סידי מאחרז (Sidi Mahrez, נפטר 1022).

בשנת 1159 כבשה שושלת המוחידון (מוסלמים דתיים קיצוניים, שהשתלטו ממרוקו על כל צפון אפריקה ודרום ספרד) את תוניס. הם טבחו בתושבי העיר היהודים ובנוצרים, אשר סרבו להתאסלם וכפו על כל יהודי המאגרב (צפון אפריקה) לשאת אות מזהה וללבוש תלבושת מסוימת.

בתקופת שלטונה של השושלת החפצית (1228 - 1574), שכוננה את תוניס כעיר בירה, נהנתה הקהילה היהודית מאוטונומיה יחסית בתחומי הדת והסעד. אמנם יהודים עדיין נחשבו כבני חסות ("דמי") ובשלהי המאה ה- 15 עדיין חוייבו ללבוש בגדים בגוון מסוים, אך השליטים החפצים לא פגעו בזכותם לסחור ובדרך כלל גם הגנו על בטחונם.

בתקופה העות'מנית (לאחר נצחון הטורקים על הספרדים ב- 1574 ועד שנת 1881) היתה העיר תוניס למרכז ליהודי תוניסיה בתחומי הכלכלה והתרבות ומרכז חשוב לכל יהודי אפריקה הצפונית.

בתקופה זו מילאו היהודים תפקיד נכבד בסחר החוץ של תוניסיה. הם המשיכו לעסוק באומנות ובמלאכות שונות, היו צורפים ותכשיטנים, חייטים, סנדלרים ונגרים. לעתים קרובות נקראו לשמש בתפקידי ממשל שונים כגון במלאכת הטבעת הכסף.

תקופת השגשוג הכלכלי של יהודי תוניסיה החלה במאה ה- 16 עם בואם לתוניס של יהודי ליוורנו, איטליה (Livorno), שכינויים ה"גראנה" - משיבוש השם "ליבורני" ל"גורני". פעילותם ניכרה עד כי תוארה תוניס כעיר של סוחרים יהודים. יהודי ליוורנו הפכו את "סוק אל גראנה" (שוק הליוורנים) למרכז המסחרי של העיר. רוב הסחורות נשלחו לליבורנו או למרסיי. שליטתם של הסוחרים מתוניסיה בשווקים של איטליה צרפת וספרד, נסתייעה באחיהם באיטליה.

במאה ה- 17 ניהל יעקב לומברוזו 4 מפעלים לשאשיות (מצנפות תוניסאיות) והיה היבואן העיקרי של הצמר מספרד.

גם במאה ה- 19 המשיכו היהודים לעסוק בצמר ובמשי, אך היו כאלה שנתמנו על ידי הביי (Bey, שליט תוניסיה) לפקידים גבוהים, לרופאי החצר ואף לחוכרי מסים.

החל מהמאה ה- 18 עמד בראש הקהילה בתוניס הקאיד (Caid), בדרך-כלל בן למשפחה מכובדת ועשירה המקורבת לחצר הביי. סמכותו הקיפה את כל בני הקהילה. הוא גבה מסים מינה רבנים ודיינים והטיל עונשים אדמיניסטרטיביים, למשל מאסר, ענשי גוף ואף גירוש. במאה ה- 18 נודע הקאיד ר' יהושע כהן טנוג'י שנהג בגינוני מלכות ובמאה ה- 19 בלטו בני משפחת שמאמה, האחרון בהם הר' בורג'ל, ששימש כרב וכקאיד.

מלבד מוסדות הקהילה המסורתיים היו גם חברות בעלי מלאכה, בראשם עמדו "אמינים" ("נאמנים" ערבים) שתווכו בין בעלי המלאכה לנציג השלטונות.

בראשית המאה ה- 18 חל פירוד בין קהילת ה"גראנה" לבין ה"תואנסה", בני המקום התוניסאים, הוותיקים יותר. יוצאי ליוורנו הקימו להם הנהגה ומוסדות חברה משלהם. הפיצול לשתי קהילות התקיים עד 1944. ב1876 הוציא הביי פקודה שצמצמה את סמכויות ועד הקהילה שנקרא מכאן ואילך "קופת העזרה והצדקה" של תוניס. ועד זה פעל גם כאירגון סעד; הוא ניזון ממענק ממשלתי וממסים שניגבו ממכירת בשר,מצות ויין וממתן רשיונות קבורה. בתקופה ההיא היו כ- 40 אחוזים מיהודי תוניס רשומים כנזקקים.

ב- 1921 נערכו בחירות למועצת הקהילה, נבחרו 60 צירים, ביניהם 14 ציונים. המועצה בחרה בועד מנהל בן 12 חברים ובו ייצוג יחסי ל"גראנה" ולתואנסים. בשאר הקהילות פעלו בתקופה זו ועדים שמונו על ידי השלטונות.

תוניס נודעה כ"עיר גדולה של סופרים וחכמים". ב- 1773 ביקר בה השד"ר (שליח דרבנן) מארץ ישראל, הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) שתאר ביומן מסעותיו את ידענותם הרבה של חכמי תוניס.

בשלהי המאה ה- 17 פעל שם הרב צמח צרפתי ואחריו תלמידו וחברו הרב אברהם טייב ("באבא סידי"). ב- 1768 נוסד בית דפוס בתוניס, אך נדפס בו ספר אחד בלבד, ספרו של ר' יצחק לומברוזו "זרע יצחק".

בסוף המאה ה- 18 פעל בתוניס ר' עוזיאל אל חאייק מחבר הספר "משכנות הרועים", הערוך כאנציקלופדיה הלכתית. תלמידו יצחק טייב, שבישיבתו למדו (על פי החיד"א) כששים תלמידי חכמים, חיבר את הספר "ערך השולחן", הכולל דינים ביאורים ושו"ת ערוכים על פי חלקי שולחן ערוך. לפי פתגם יהודי תוניסאי, לולא נאמר "כי מציון תצא תורה" היינו אומרים "מתוניס תצא תורה".

במאה ה- 18 רבתה הצפיפות ברובע היהודי ולחץ מחירי הבתים המאמירים הביא ליציאת יהודים אל מחוץ לעיר. קהילת תוניס היתה הראשונה שהשתלבה בתהליכי המודרניזציה, במיוחד עם כיבוש הארץ בידי צרפת ב- 1881. באותה שנה נוסד בעיר הראשון מבתי הספר של חברת "כל ישראל חברים". בבתי הספר אלו למדו בצד לימודי קודש, שעורים בעברית, בצרפתיחת ומקצועות כלליים. אך מוסדות "תלמוד תורה" והישיבות המסורתיות המשיכו לפעול נגד חשיפת הנוער להשפעת התרבות הצרפתית. ב- 1908 כבר נרשמו לבית הספר של כל ישראל חברים כ- 4000 ילדים בעוד שב"כתאב" (החדר המסורתי שבו למדו בשפה עברית - ערבית) למדו רק 800.

בקונגרס הציוני העשירי בבאזל (1911) השתתף בפעם הראשונה נציג תוניסאי. אגודות ציוניות פעלו בכל אחת מן הערים הגדולות בתוניסיה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה. אגודת ציון של תוניס שנוסדה ב-1910, דאגה ללימוד השפה העברית ועסקה לא רק בפעילות ציונית אלא גם בענייני הקהילה.

בתוניס הופיעו העיתונים הציוניים "אל בוסתאן" (הגן) ו"קול ציון" (ב-1931) ב- 1910 התאחדו כל האגודות במסגרת הפדרציה הציונית שהוכרה על ידי השלטונות ומאז השתתפו יהודי תוניסיה בפעילות התנועה הציונית העולמית. בד בבד הוקמו תנועות נוער יהודיות; תחילה הצופים היהודים .E.I.F ואחר כך .U.U.J.J (התאחדות בני נוער יהודים) . בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה העשרים פעלו בתוניס כל תנועות הנוער, מבני עקיבא ועד השומר הצעיר; הגדולה ביניהן היתה תנועת בית"ר.

בראשית המאה העשרים חיו בתוניס כ- 24,000 יהודים. ב- 1925 גדל מספרם ל- 27,000.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בתוניס כ- 30,000 יהודים, כעשרה אחוזים מאוכלוסיית העיר.


תקופת השואה
בימי ממשלת וישי בצרפת (החל מיוני 1940) הוחלו על יהודי תוניסיה חוקי האפליה שחלו על יהודי צרפת. סילקו את היהודים ממשרות ציבוריות, אסרו עליהם לעסוק במקצועות חפשיים כמו עריכת דין ורפואה ורבים נושלו מעסקיהם.

ב- 8 בנובמבר 1942 פלשו הגרמנים לתוניסיה ועד מאי 1943 היתה הארץ תחת כיבוש גרמני ואיטלקי. בתוניס מינו הגרמנים יודנראט בראשות פאול גז. הם שלחו 4,000 יהודים למחנות עבודה סמוך לקו החזית.

בתקופת הכיבוש סבלו היהודים מהפקעות רכוש ומקנסות קיבוציים. פעילי מפלגות ידועים ומפירי הוראות הוצאו להורג ללא משפט, או הוגלו למחנות ריכוז באירופה. הגרמנים הפקיעו את בית הכנסת הגדול מרשות הקהילה והשתמשו בבניין כמחסן אספקה של הצבא.


לאחר המלחמה
אחרי שחרור תוניסיה על ידי צבאות בנות הברית ב-7 במאי 1943 התחדשה הפעילות החברתית, הכלכלית והתרבותית של היהודים. ב-1946 מנתה הקהילה היהודית בעיר תוניס 34,200 נפש.

יהודים שובצו במשרות ציבוריות ומספר ניכר של צעירים יהודים למד באוניברסיטאות אלג'יר וצרפת, לא רק במקצועות המקובלים על משכילים יהודים, כמו רפואה, משפטים ורוקחות, אלא גם אדריכלות, הנדסה ומקצועות טכניים. בעולם הספרות זכו מספר סופרים יהודים מתוניס לתהילה, ביניהם אלברט ממי (Memmi). באותה עת גדל גם מספר הסוחרים והאומנים היהודים והתפתח מעמד פועלים יהודי.

בשנת 1945 החל גל העליה לארץ ישראל, תחילה כעליה בלתי לגאלית ואחרי הקמת מדינת ישראל, במסגרת הסוכנות ועלית הנוער. עד שנת 1953 עלו מתוניסיה כולה כ- 15,000 יהודים, חלקם מטעמי דת וחלקם פעילים ציונים. באותה תקופה עלתה תפוצת העתונים הציוניים: L'Echo D'Israel (הד ישראל), LA VOIX JUIVE, (הקול היהודי) ובעיקר עתונו של אנדרי שמאמה (La Gazette D'Israel (Shemama.

מלחמת העצמאות של תוניסיה 1956 -1952 לא בישרה טובות. אמנם לנשיאות תוניסיה נבחר חביב בורגיבה, שנתמך על ידי היהודים, אשר קיוו לתפוש את מקום הפקידות הצרפתית העוזבת ובממשלה הראשונה כיהן שר יהודי, עורך הדין אלבר בסיס (Bessis); אולם באותו זמן החל תהליך ה"ערביזציה" של תוניסיה שפגיעתו הרעה ביהודים ניכרה עד מהרה.

לאחר הנהגת החוקה החדשה בתוניסיה בשנת 1959 נסגרה תחנת הרדיו היהודית בתוניס. ב- 1957 בוטל בית הדין הרבני בעיר ובאמצע 1958 פורקה מועצת הקהילה ובית העלמין היהודי העתיק הפך לגן ציבורי.

בשנות ה- 60 של המאה העשרים חלה הרעה נוספת בעקבות משבר כלכלי חמור שגרם להגירת יהודים מתוניס.

ב- 1967, אחרי מלחמת ששת הימים, נבזזו חנויות של יהודים ובית הכנסת הגדול הוצת. ב- 1971 נרצח הרב מצליח מזוז ברחוב מרכזי בעיר.

האוכלוסיה היהודית בתוניס קטנה משנה לשנה. ב- 1979 מנתה הקהילה כ- -3,000 איש, רובם זקנים שעברו לעיר מקהילות אחרות אשר התרוקנו מיהודים, ומיעוטם משפחות עשירות בעלות נכסי דלא ניידי.

תוניסיה

Tunisia; בערבית: تونس‎

מדינה לחופי הים התיכון, צפון אפריקה.


לפי מסורות היסטוריות הגיעו ראשוני היהודים במאה התשיעית לפני-הספירה עם הפניקים מצור ומצידון, והתיישבו בחוף תוניסיה. בעקבות כשלון מרד יהודי קירנאיקה נגד הרומאים באו פליטים יהודים לקרתגו, ולאחר הכיבוש הרומאי (146 לפני-הספירה) נוספו גולים מירושלים. במאה השלישית, עם קבלת הנצרות ברומא, נגזרו גזרות על היהודים. הוונדאלים שכבשו את האזור (439) ביטלו את הגזרות, והביזנטים שכבשו ב- 533 הטילו גזרות מחדש.

מצב היהודים השתפר לאחר הכיבוש המוסלמי. הבירה קירואן שנוסדה ב- 670 נעשתה למרכז מסחרי ותרבותי והתגבשו בה קהילה יהודית עשירה ומרכז רוחני חשוב. במאה התשיעית פלשו שבטי בני-הלאל ממצרים והחריבו את קירואן וקהילות נוספות.

הישוב היהודי התחדש בתקופת השושלת החפצית (Hafsids) במאה ה- 13. העיר תוניס נעשתה לבירה, היהודים שוב יכלו לקיים אוטונומיה קהילתית-דתית ותפשו משרות מטעם המדינה, כגון גובי מס, והיו שעסקו במסחר עם אירופה. היהודים התגוררו בשכונות מיוחדות ("חארה"). הכיבוש העות'מאני (1574) הנהיג סדרי מינהל חדשים אך מפאת חולשתו השתלטו שליטים מקומיים, ומצבם הכלכלי והחברתי של היהודים השתנה על-פי נטיות המושלים. יהודים המשיכו לעסוק במסחר ימי בערי החוף ובמלאכות מסורתיות. הוטלו עליהם הגבלות וגזרות, כגון חבישת כובע שחור להבדילם מהמוסלמים.

במאה ה- 18, תחת השושלת האוטונומית החוסיינית (1956-1705), החלה צמיחה בקהילות. שכונות יהודיות הוקמו לצד מצודות השלטון בערים, והיהודים זכו להגנה מפני פלישות הבדוים בתמורה לנאמנותם. תוניסיה נפתחה כלפי המערב, המסחר גדל ויהודים השתלטו על ענפי מסחר שונים ועסקו בתפקידי תווך עם אירופים.

בלחץ מדינות אירופה, פירסם בשנת 1857 מחמד באי, שליט תוניסיה, "חוקת יסוד" שמעניקה ליהודים שוויון בפני החוק. ביצוע החוקה הושעה, ורק ב- 1881 תחת החסות הצרפתית, זכו היהודים לשוויון זכויות וניתנה להם רשות לקנות קרקעות ולבחור באזרחות צרפתית. אך בפועל נשארו סממני אפלייה: מ- 1884 התמנו יהודים כנציגים במועצות עירוניות פחות מכפי שיעורם באוכלוסייה. ב"מועצה הגדולה" (בית הנבחרים) הוקצו ב- 1922 רק שלושה מושבים ליהודים. הצרפתים ניסו להגביל את האוטונומיה של הקהילות, ב- 1891 ביטלו את משרת הקאיד כנשיא היהודים; ב- 1900 נקבע שוועד הקהילה יהיה ממונה, יקרא "קופת העזרה והצדקה" ותפקידיו יצומצמו לענייני פולחן וצדקה. ב- 1921 הונהגה רפורמה והוקם ועד קהילה נבחר. מספר היהודים היה אז 48,000 וב- 1936 הגיע מספרם ל- 60,000.

המפלגה הלאומית "התוניסאים הצעירים", שנוסדה ב- 1908, ויורשתה מפלגת "אל-דסתור" (החוקה) ב- 1920, ששאפו להנהגת משטר חוקתי-אסלאמי, הסבו דאגה ליהודים. אך בשנת 1934 ייסד חביב בורגיבה את מפלגת "ניאו דסתור" וביקש לצרף אליה חברים יהודים.

בתקופת שלטון וישי בצרפת (מיוני 1940 עד נובמבר 1942) נושלו יהודים מעסקיהם, סולקו ממשרות ציבוריות ומעיסוק ברפואה ובעריכת-דין, וכל הארגונים ותנועות הנוער נאסרו. יהודים נתיני מדינות זרות נעצרו במחנה "גומבטה" בתקופת הכיבוש הגרמני (נובמבר 1942 - מאי 1943). כ- 5,000 יהודים נכלאו ב- 32 מחנות לעבודת כפייה, עשרות ניספו במחלות, בהפצצות ובניסיונות בריחה. כעשרים יהודים שולחו למחנות ריכוז באירופה.

בשנת 1946 היו בתוניסיה כ- 70,000 יהודים בעלי אזרחות תוניסאית ועוד כ- 30,000 בעלי אזרחות צרפתית או איטלקית. הפעילות הציונית גברה כבר בשלהי מלחמת העולם השנייה. פעלו תנועות הנוער "תורה ועבודה", "גורדוניה", "דרור", "ביתר" ואחרות. בשנים 1943-1941

עלו יהודים באמצעות סרטיפיקטים וכמעפילים בלתי לגליים. ב- 1948 נפתחו משרדי הסוכנות בתוניס ועד 1952 עלו כ- 15,000 . בשנת 1956 קיבלה תוניסיה עצמאות ויהודים מילאו תפקיד בפוליטיקה התוניסית, בפרלמנט ובמערכת המשפט. אמנם השלטונות החלו להצר את צעדי היהודים אך הפעילות הציונית לא הופרעה. ב- 1957 הוקמה הגנה יהודית מחשש לפגיעות בנפש. בשל חשש לאנטישמיות עזבו את תוניסיה בין יולי 1961 לדצמבר 1962 כ- 30,000 יהודים, מרביתם לצרפת. בשנים 1965-1964 היגרו כ- 12,000 בגלל מדיניות הלאמה של הממשלה. לאחר מלחמת ששת הימים (1967) ועד 1971 עזבו כ- 15,000 בגלל התנכלויות לנפש ולרכוש. בשנת 1987 נותרו בתוניסיה כ- 2,500 יהודים. לפי רישומי הקונגרס היהודי העולמי בשנת 1997 חיו בתוניסיה 1,900 יהודים.


דמותה של הקהילה

יהודי תוניסיה היו עירוניים ברובם והתיישבו בצמתי מסחר ובערי החוף כדי לעסוק במסחר ובתפקידי תורגמנים ומתווכים. תופעת לואי של הנהירה לערים הייתה צמיחת ה"חארה" (השכונה) היהודית.

תוניסיה קלטה יהודים ממגורשי ספרד במאה ה- 15. במאה ה- 17 הגיעו מהגרים מליוורנו ומפלרמו שבאיטליה, הם נקראו "גראנה", תרמו לתרבות ולכלכלה, וקיימו קהילות ובהן מוסדות ובתי כנסת נפרדים מקהילות ה"תואנסה" (היהודים התוניסאים).

ר' יצחק חי טייב (1837-1743) מרבניה הדגולים של תוניסיה השפיע על החיים הרוחניים והדתיים של הקהילה. בראש הקהילה עמד ה"קאיד" (שיח' אל-יהוד - ראש היהודים), שהיה המנהיג החילוני ועסק בגביית מיסים ובאכיפת החוק, עד שבוטלה כהונתו בידי הצרפתים ב- 1898. תחת השלטון הצרפתי התפתחה מערכת החינוך הצרפתית של "אליאנס" אך היה גם לימוד תורה משגשג בישיבות ובתלמודי תורה.

היהודים לא מיהרו להתאזרח בצרפת, דוגמת יהודי אלג'יריה, מחשש הגיוס לצבא. איטליה המשיכה להשפיע באמצעות קהילות ה"גראנה" גם בתקופת השלטון הפשיסטי, וזכתה לתמיכת היהודים, ולכן הם ניצלו מהפקעת רכוש וממחנות כפייה בימי מלחמת העולם השנייה.

הקהילות שעיצבו את דמותה של יהדות תוניסיה היו קהילות כמו ג'רבה בעלת המסורת הרבנית העתיקה; סוסה שפיתחה מרכז תרבותי יהודי חילוני בלשון הערבית, וקהילת תוניס, שהציגה השפעה תרבותית צרפתית חזקה ופעילות ציונית בהשפעה סוציאליסטית, לעומת ההשפעה הרוויזיוניסטית בקהילות ערי השדה.