מרסל שגיא מספר על ילדותו בתוניביה ועל חייו בישראל, 2018

מרסל שגיא נולדבעיר תוניס שבתוניסיה בשנת 1941. שמו היה מרסל סמדג'ה, ובבואו לארץ, משנוכח כי אנשים מתקשים לבטא ולכתוב את שמו, החליט לעברת אותו לשגיא. הם היו שלושה בנים ובת במשפחה, אביו היה סוחר ואמו עקרת בית. המשפחה לא הייתה מעורבת בחיי הקהילה היהודית במקום, ומרסל לא היה מודע כל כך ליהדותו או למשמעותה. הוא למד בבית ספר צרפתי, דיבר צרפתית, והרגיש צרפתי לכל דבר. רק לקראת בר המצווה שלו, שלחו אותו הוריו ללמוד בבית הכנסת, והוא התוודע לאותיות העבריות לראשונה בחייו. שנות מלחמת העולם השנייה זכורות לו. למרות שהיה קטן מאד. הוא זוכר את החיילים הנאצים נכנסים אליהם הביתה ברעש גדול ועורכים חיפוש. אנשים נאסרו ונלקחו, ואביו של מרסל חשש מאד, ובמשך תקופה ארוכה התחבא ולא היה בבית. כשהמלחמה הסתיימה, נראה היה שהחיים יחזרו למסלולם, אך אז החלו הרדיפות מצד המוסלמים. הקמת מדינת ישראל מחד, והעצמאות המתקרבת של טוניס (ועזיבת הצרפתים) מאידך, יצרו מצב של התנכלות ליהודים. בשנת 1955 פעלו שליחי הסוכנות בתוניס, ויצרו קשר גם עם אביו של מרסל. ההורים החליטו לעלות ארצה, אך לא סיפרו על כך לילדים הצעירים. יום אחד, הם הזמינו מונית, השאירו את הבית על תכולתו המלאה, ונסעו לנמל כדי לעלות על אוניה. אחיו הבכור של מרסל, שהיה אז כבן 25, נשאר בתוניס לבדו כיוון שהייתה לו משרה טובה, ויתר המשפחה עלתה ארצה. יחד איתם יצאו מתוניס באותה תקופה עשרות אלפי יהודים, רובם המכריע לצרפת, ורק מיעוטם לארץ ישראל. הם הגיעו תחילה לרומא, ומשם הפליגו באניית מלחמה שהוסבה לאניית נוסעים לכיוון חיפה. בארץ הם נשלחו למושב ניר יפה בחבל התענכים. מושב שהוקם זה עתה עבור עולים מתוניס. הם קיבלו בתים, אך לא היה חשמל ומים, וגם פרנסה לא הייתה. אביו יצא מדי פעם לעבוד בעבודות יזומות של ייעור, והפרנסה הייתה קשה מאד. מרסל מתאר את ייסורי הקליטה כטראומה של ממש. כעבור זמן לא רב, באו שליחים של עליית הנוער והציעו להורים לשלוח את מרסל לפנימיה של עליית הנוער בחדרה, שם ידאגו לכל מחסורו. מרסל יצא לפנימיה, שאכן סיפקה לו מזון, בגדים ולימודים, אך הוציאה אותו מבית הוריו. בסיום לימודיו, הוא נרשם ללימודים בבצלאל, אך המחסור בכסף, ותחושת הבדידות בירושלים, גרמו לו לדחות את המשך לימודיו ולהתגייס לצבא. אחרי שהשתחרר, הרגיש מרסל שהוא השלים את תהליך התאקלמותו בארץ, ואז חזר ללימודים לשלוש שנים נוספות, ועד היום הוא עוסק בציור.

-------------------------

עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. הסרט הופק כחלק מפרויקט "רואים את הקולות", 2019