שמחה נזרי ממיסור, מרוקו, מספרת על עלייתה לארץ, 2018

ציוני דרך בתולדות יהודי מרוקו


687 | חאליסי היהודייה

על-פי "יוסיפון" – לא, לא ההוא מהסרט "גבעת חלפון", אלא הספר שחובר בראשית ימי הביניים ומתאר את תולדות העם היהודי בעת העתיקה – אחרי חורבן בית שני ברחו כ-30 אלף יהודים לאזור המגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה), שם חיו באותה תקופה שבטים בֶּרבֶּרים.
האגדה מספרת כי היהודים הללו ייסדו ממלכות יהודיות באזור מרוקו ואף גרמו לרבים מהבֶרברים להתגייר. מקורות ספק-היסטוריים וספק-אגדתיים מזכירים מלכה ממוצא יהודי ושמה דהיה אל-כהינה, שעמדה בראש ההתנגדות לכיבוש הערבי בסוף המאה השביעית. אל-כהינה, המתוארת כ"מלכת מדבר אמיתית, יפה כסוס וחזקה כמתגושש", הקסימה היסטוריונים רבים. הם ציירו אותה כמנהיגה כריזמטית ויפהפייה, שהיתה קשוחה ואמיצה, ובו בזמן נהגה בחיילים שנפלו בשבי במידת הרחמים ואפילו אימצה שניים מהם.


800 | פז דה-תלמוד

בראשית המאה התשיעית העבירו הישיבות הגדולות של בבל את השרביט בין השאר גם למרכז היהודי בעיר פֶז, השוכנת בצפון-מזרח מרוקו.
הכובש הערבי במרוקו אמנם העניק ליהודי פז מעמד נחות של בני-חסות ("ד'ימי"), אך ככל הידוע היה מצבם טוב יחסית. ההיסטוריון המוסלמי אל-בכרי ציין כי "בפז חיו יהודים רבים יותר מאשר בכל עיר אחרת במגרב".
ואכן, בפז התקבצו מלומדים יהודים רבים שתרמו לצמיחתה כמרכז רוחני תוסס. המוכרים שבהם היו הבלשן והפייטן רבי יהודה בן-קוריש ורבי יצחק אלפסי, שייסד בעיר ישיבה גדולה וחיבר את "ספר ההלכות", שזיקק את תמצית ההלכות מהמשנה ומהתלמוד וזיכה את מחברו בתהילת עולם.


1146 | דוקטור מוחמד ומר משה

כדי שלא ליפול קורבן לאכזריותה של שושלת אל-מוואחידון, שהשתלטה על מרוקו בשנת 1146, נאלצו היהודים לבחור בין שתי אפשרויות: למות או להתאסלם. היו שבחרו באופציה שלישית: להיות אנוסים, קרי, יהודים בביתם ומוסלמים מחוצה לו. מצב זה עורר את הרמב"ם, שהתגורר באותה עת בפז, לכתוב את "אגרת הנחמה" המפורסמת שלו, שהעניקה לאנוסים הכשר לחיות בדו-קוטביות זהותית עד יעבור זעם.
על-פי המסורת, הבית שבו התגוררה משפחת הרמב"ם שוכן עד ימינו אנו בעיר העתיקה של פז


1492 | חסיד אומות העולם המרוקאי

גירוש ספרד נצרב בזיכרון הקולקטיבי היהודי כאסון לאומי שייזכר לדיראון עולם. כמו באירועים אחרים בהיסטוריה היהודית שבהם נעקרו היהודים מביתם גם בגירוש ספרד לא נרשמה התלהבות בקרב אומות העולם לקלוט את הפליטים היהודים.
יוצא מן הכלל היה המלך מוחמד אל-שיח', מנהיג שושלת וטאס המרוקאית, "חסיד אומות עולם" של תקופתו, שהיה בין השליטים המעטים שפתחו את שערי ארצם בפני היהודים אחרי גירוש ספרד.
המגורשים הספרדים נקלטו בארץ החדשה בטבעיות. הם התיישבו בעיקר בקהילות העירוניות של מרוקו בפז, במקנס, בסאלי ובמרקש, ועד מהרה השתלבו בחברה היהודית שם ואף יצרו אליטה כלכלית ורבנית חדשה.


1631 | הזוהר הקדוש

כמו באירופה הנוצרית, גם בארצות האסלאם משחק הכיסאות הפוליטי לא פסק לרגע. יהודי מרוקו היטלטלו משלטון לשלטון – כל שלטון וגחמותיו ביחס ליהודים. החילופים התכופים הסתיימו בשנת 1631, כאשר תפסה את השלטון שושלת העלאווים. ראשי השושלת גילו יחס חם כלפי היהודים, שהתברגו בעמדות מפתח כפקידים בכירים, טובעי מטבעות, גזברי מלכים ועוד.
ואולם, הגיבור הראשי במרוקו של אותן שנים לא היה פקיד או אישיות תורנית, אלא ספר: "הזוהר הקדוש", שנחשב לספר היסוד של המיסטיקה היהודית. "הזוהר" השפיע במיוחד על יהודי דרום מרוקו, שם פרחה ספרות הקבלה; עם חכמיה המוכרים נוכל למנות את ר' שמעון לביא, משה בן-מימון אלבז ויעקב בן-יצחק איפרגן, וכן את ר' אברהם אזולאי, אבי סבו של החיד"א, הלוא הוא הגאון חיים יוסף דוד אזולאי.


1739 | דפוס של גאון

הדפוס אמנם הומצא בגרמניה כבר במאה ה-15, אך שמעו טרם הגיע למרוקו גם 300 שנה לאחר מכן. כך אירע שהפריחה היצירתית חסרת התקדים שידעו יהודי מרוקו בזמן שלטונו של המלך מולאי אסמעאיל במאה ה-18 לא זכתה לחשיפה הראויה לה. מבין גדולי הדור הנשכח ההוא היו בני משפחת טולדנו וברדוגו והחכמים אבן-צור, אזולאי ובן-חמו.
אלא שאישיות אחת זכתה בכל זאת לתהילת עולם: רבי חיים בן-עטר, בעל "אור החיים".
יד הגורל היא שהובילה את בן-עטר לעלות לישראל בשנת 1739, אחרי קרבות ירושה מרים שהתגלעו במשפחתו. בדרך לארץ ישראל עבר בן-עטר בליבורנו, איטליה, שם הדפיס את ספריו. והשאר היסטוריה.
גדולתו של בן-עטר חצתה מגזרים. לפי האגדה, כששמע מייסד תנועת החסידות, הבעל-שם-טוב, שבן-עטר עולה ארצה, הוא ביקש להצטרף אליו, אבל מן השמים מנעו זאת ממנו, בתואנה שאילו היו שני הצדיקים נפגשים, היה המשיח בא, ועם ישראל עדיין אינו בשל לכך.


1838 | נווה-צדק היסטורי

בשנת 1838 הפליגה ספינת מפרשים מחופי מרוקו לכיוון ארץ ישראל. על הספינה היו יהודים ילידי מרוקו שלבם נמלא כיסופים עזים לארץ הקודש. אלא שהים הבוגדני שם קץ לתקוותיהם והטביע את הספינה. בין מתי המעט שהצליחו לשרוד את הסערה היה אברהם שלוש.
אף שרוב הדיונים בעלייתם ארצה של יהודי מרוקו עוסקים בעיקר בראשית ימיה של מדינת ישראל, משפחת שלוש המפוארת – שייסדה בין השאר את שכונת נווה-צדק בתל-אביב – היא אחת ההוכחות לכך שעלייה זו החלה זמן רב לפני הקמתה של מדינת ישראל, ונמשכה טיפין-טיפין עד הקמתה.
עולה מפורסם אחר שראוי לציינו הוא חיים אמזלג, שנטל חלק ברכישת אדמות ראשון-לציון והיה מעורב ברכישת אדמות "אם המושבות", הלוא היא פתח-תקווה.


1860 | הקשר שחודש

במשך שנים שרר נתק יחסי בין יהדות מרוקו לקהילות היהודיות באירופה. מצב זה השתנה מעט בזכות "תג'אר אל-סולטאן" ("סוחרי המלך") - מעמד יהודי חדש שצמח במרוקו בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19.
קבוצה זו של סוחרים יהודים ניהלה קשרי מסחר עם מעצמות אירופה וכוננה בו בזמן קשרים עם אחיה מארצות אירופה.
באותן שנים החלה גם הגירה גדולה של יהודים ממרוקו לאמריקה הדרומית, בעקבות תעשיית הגומי שצברה אז תנופה, בעיקר בברזיל. אחד הסוחרים היהודים הבינלאומיים הבולטים מתקופה זו הוא משה אליהו לוי ממוגדור, שהיגר בבגרותו דווקא לפלורידה, ובאקט של סולידריות עם בני עמו רכש שם מאות אלפי דונמים בכוונה לקלוט במקום פליטים יהודים ממזרח אירופה.


1912 | כל ישראל חברים

ב-1912 נחתם בין סולטאן מרוקו לממשלת צרפת "הסכם פז", שהפך את מרוקו למדינת חסות צרפתית. מבחינתם של יהודי מרוקו בישר ההסכם על סיומה של תקופת שפל רצופת פרעות ואת ראשיתו של עידן חדש, שבו נהנו היהודים מרנסנס תרבותי, חברתי ופוליטי.
באותם שנים החינוך ללימודי עברית, בשילוב רעיונות ההשכלה, נשא כנפיו למרוקו בעזרת רשת בתי-הספר היהודית העולמית כל-ישראל-חברים (כי"ח), שפרשה את חסותה על ילדי מרוקו היהודים. באותה תקופה אף החלו יהודי מרוקו לצאת מן המלאח (הרובע היהודי) אל שכונות בסגנון אירופי שהוקמו בערים המרכזיות.


1940 | השואה נעצרת במרוקו

בשנת 1940 כבשו הנאצים את צרפת וכוננו בה את משטר וישי – זאב גרמני בעור של כבש צרפתי.
היסטוריונים חלוקים בשאלה על מידת כניעותו של המלך המרוקאי מוחמד החמישי לצוויו של משטר וישי. כך או כך, עד מהרה סולקו היהודים ממשרות ממשלתיות והושלכו בחזרה לאזורי המלאח (הרובע היהודי). הוסף לכך ידוע סיפורם הטרגי של 153 יהודים מרוקאים, שנקלעו במקרה לפריז ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.
בשנת 1942 כבשו בעלות-הברית את מרוקו ועצרו את תוכניות מכונת ההשמדה הנאצית בצפון אפריקה.



1948 | עלייה אל כור ההיתוך

הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 עוררה התרגשות רבה בקרב יהודי מרוקו. אולם לא רק אהבת ישראל עמדה מאחורי סערת הרגשות, אלא גם קשיי ההתמודדות במרוקו.
באותן שנים המאבק הלאומי במרוקו הסלים והעיתונות הלאומית הרבתה להסית נגד היהודים. המתיחות העזה הובילה למאורעות קשים, ובכלל זה פרעות אוג'דה וג'ראדה, שבמהלכן נהרגו 42 יהודים – גברים, נשים וילדים.
בשנים 1948–1956 עלו ממרוקו, שהיתה עדיין תחת שלטון צרפת, כ-85 אלף יהודים. העולים נאלצו להתיישר עם מדיניות "כור ההיתוך" הממלכתית שהנהיג ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן-גוריון, ורבים מהם חשו כי תרבותם העשירה נדרסת על-ידי המכבש הציוני. אלפים מהם הובלו באישון לילה ליישובי ספר כדי ליישב את הגבולות; לימים יכונו יישובים אלה "עיירות פיתוח". טראומה זו ליוותה את העולים במשך שנים רבות, ובאה לידי ביטוי במוזיקה, בספרות ובקולנוע הישראליים.






1948 | עצמאות וקוץ בה

בשנת 1956 זכתה מרוקו בעצמאות לאומית, ואסרה על היהודים שחיו בה לעלות לישראל. אחת הסיבות לכך הייתה, ככל הנראה, תפקידם החשוב של היהודים בכלכלה המרוקאית. בשנת 1960 יצא המוסד הישראלי במבצע נועז להברחת יהודי מרוקו אל ישראל באמצעות ספינת הדיג אגוז. במהלך אחת מגיחותיה טבעה הספינה סמוך למצרי גיברלטר, וכמעט כל נוסעיה, ובכללם כ-44 עולים, נספו. האסון עורר תהודה עולמית ניכרת, ובעקבותיו החל לחץ בינלאומי על מרוקו, עד שאפשרה ליהודים לצאת משעריה בתנאים מגבילים שונים.
בשנים 1961–1967 עלו ממרוקו כ-120 אלף יהודים.
בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים והאיומים הגוברים על הקהילה היהודית במרוקו, החל גל העלייה האחרון מהמדינה. במסגרת זו עלו לישראל כ-10,000 איש.
ב-2014 מנתה הקהילה היהודית במרוקו כ-2,500 אנשים. זאת, לעומת 204 אלף יהודים שחיו במדינה בשנת 1947. רבים מיהודי מרוקו היגרו גם למדינות אחרות, ובכללן צרפת, קנדה וארה"ב.

דבדו

Debdou; בערבית: دبدو


עיר במחוז ווג'דה על גבול אלג'יריה, מזרח מרוקו.


הנסיך העצמאי מחמד מריני התיר ליהודים להתיישב בדבדו במאה ה- 14. במאה ה- 15 הגיעו לשם יהודים מפאס. מהמאה ה- 16 הייתה דבדו כפופה לשלטון המרכזי במרוקו, ב- 1596 מתועדת קהילה יהודית בעיר. במאה ה- 17 הייתה הקהילה בחסות מושל פאס.

במהלך המאה ה- 18 היגרו יהודים מדבדו לערים אחרות במרוקו ובאלג'יריה אך שמרו על קשר עם עירם. לאחר מות המלך מולאי אסמאעיל (1727) התחוללו מהומות ויהודי דבדו נפגעו. ב- 1730 נרצח הרב יצחק בן-נאים. ב- 1745 פגעה מגפת כולרה בעיר ו- 300 משפחות יהודים עזבו. ב- 1780 היו בדבדו 700 משפחות יהודיות. ב- 1880 היו מקרי שוד וביזה נגד יהודים. ב- 1883 מנתה הקהילה כ- 300 משפחות וב- 1910 עלה מספרן ל- 900 משפחות. לאחר מרד בוחמארה (1902 - 1909) והכיבוש הצרפתי של מרוקו (1912), ירד מספר היהודים בדבדו. הם התיישבו בערים אחרות במרוקו אך דבדו המשיכה להיות מרכז יהודי בגלל קברי הקדושים שבה. ב- 1931 היו 1,018 יהודים בעיר, ב- 1936 היו 1,525, במפקד 1947 נימנו 1,093. ב- 1950 מנתה הקהילה כאלף נפשות. בעקבות עלייה לישראל נותרו 612 יהודים בדבדו בשנת 1951, וב- 1960 נותרו 382 יהודים.


חיי הקהילה

היהודים בדבדו ישבו במרכז העיר בשכונה מיוחדת. הקהילה היהודית נחלקה לשני פלגים יריבים: האחד סביב משפחות כהן סקאלי שהגיעו מסוויליה ב- 1931 (קנ"א) בעקבות הגירוש, והשני סביב משפחת מורציאנו שמוצאה ממורסיה. בקהילה היו כהנים רבים ולכן דבדו נקראת גם "עיר כהנים", הם התייחסו לצדוק הכהן ומעמדם הוכר בפאס, דוגמת כהני ג'רבה. יהודי דבדו שמרו על מנהגי יהודי ספרד, ובלשונם היו ביטויים ספרדיים.

לאחר מגיפת הכולרה ב- 1745 נשארו בדבדו 160 ממשפחות כהן-סקאלי ו- 110 ממשפחות מורציאנו וכן 60 משפחות אחרות, ביניהן בן-סוסן, בן-חמו, בן-נאים.

יהודים מילאו תפקידים בולטים במינהל המקומי ובשלטון. דוד כהן-סקאלי היה מושל בלתי רשמי של דבדו בשנים 1895 - 1910.

דבדו הייתה מרכז יהודי חשוב בצפון אפריקה. מקובליה, חכמיה וסופריה היו ידועים בקהילות מרוקו ואלג'יריה, וחיברו ספרים חשובים של הלכה ופרשנות. בדבדו פעלו 17 בתי כנסת לפי מנהג יהודי ספרד.

יהודי הקהילה היו סוחרים, צורפים, חייטים ואורגים, ורבים עסקו בגידול צאן ובקר. הנשים עסקו בעבודות רקמה. הקהילה קיימה קשרי מסחר עם קהילת פאס. סוחריה ייבאו מוצרי צמר, עורות, שטיחים, זיתים ושמן. היהודים הפעילו שוק שהיה פתוח גם לסוחרים מאלג'יריה. בדבדו לא נכפה האיסור הממשלתי על יהודים לקנות קרקעות מחוץ לאזורי מגוריהם, כפי שהיה מקובל בישובים אחרים במרוקו, ומשום כך היו שם יהודים בעלי מטעים, פרדסים, שדות וכרמים. היהודים היו בקשרים טובים עם המוסלמים ונהנו מחופש תנועה באזורים שונים לצורכי מסחר.

מנהיגי הקהילה היו דייני הקהל וראשי משפחות הכהנים וכן ראשי משפחת מורציאנו. בתקופות המאוחרות עמד נגיד בראש הקהילה. בדרך כלל היה זה בן למשפחת מורציאנו.

לאחר הכיבוש הצרפתי הנהיג את הקהילה ועד נבחר ובראשו נשיא, במקביל למשרת השיח' האחראי לענייני המשפט. כן נתמנה דיין על-ידי הרבנות הראשית ברבאט. הנשיאים היו ממשפחת מורציאנו.

בתי הכנסת בדבדו היו משפחתיים ושימשו גם מקום לתלמוד תורה ולישיבה. ביניהם בית כנסת "לדוגם", בית כנסת עתיק של כהן צבאן ובית הכנסת של ר' אברהם בן-סוסן. היו שלושה בתי עלמין: העתיק, בית עלמין מ- 1539 והשלישי משנת 1859.

טקסי הילולה של רשב"י, של ר' מאיר בעל הנס וסביב קברי צדיקים היו נהוגים במקום. ישבו בדבדו מקובלים ידועים, כמו הרב שלמה הכהן צבאן (הרש"ק) ור' דוד הלוי, מחבר ספרי קבלה. פעלו ישיבות כמו ישיבת הרש"ק, ואלה של ר' אברהם בן-שושן ור' שמואל מורציאנו. כן פעלו חברות צדקה ולימוד כמו חברת "גומלי חסדים", חברת "הזוהר", חברת תהילים וחברת הש"ס. אנשי דבדו השתתפו בחברת "דובב שפתי ישנים" בפאס, שעסקה בהוצאה לאור של כתבי- יד.

עיקר החינוך נעשה בבתי הכנסת. משנת 1870 נכנסה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") לפעילות בדבדו, נסיון לפתוח בית ספר לא עלה יפה, ו"אליאנס" התרכזה בתמיכה כספית בקהילה בעתות מצוקה. לאחר מלחמת העולם השנייה החלו ארגונים אמריקנים, כמו ג'וינט, חב"ד ואוצר-התורה, לממן פעולות חינוך וכיתות לימוד.

לקהילת דבדו הייתה זיקה דתית לארץ ישראל. כבר בשנים 1840 - 1890 עלו יהודי דבדו והתיישבו בצפת, בטבריה ובירושלים. לכן עלו רובם ככולם לישראל עם העלייה ההמונית ממרוקו בשנות ה- 50.

פס, פאס, פז Fez

בערבית: فاس‎‎ 

עיר בצפון מערב מרוקו, בשוליים הצפוניים של הרי האטלס התיכון.


פס הייתה מטרופולין יהודי כמעט ללא הפסקה מימי ייסוד העיר בראשית המאה התשיעית ועד אמצע המאה ה- 17, פרט לתקופת שלטון שושלת אל-מוחדון (1248-1145) שבה כמעט נכחדה הקהילה. היהודים הגיעו לפס מאנדלוסיה עם המשפחות המוסלמיות הראשונות; מיד עם הגיעם נעשו לקהילה מכובדת ובעלת השפעה בעיר. בפס ישבה שמנה וסלתה של יהדות מרוקו, הן מבני התושבים והן ממגורשי ספרד, בעיר התרכזו מנהיגי העם, החכמים והסופרים עד המאה ה- 19. היהודים התגוררו ברובע משלהם (אל-פנדק אל-יהודי), ובהשפעתם נעשתה פס למרכז מסחרי חשוב.

בשנת 979, אחרי שהעיר נכבשה בידי גולוגין-יוסף הברברי, הוגלו יהודי פס לאשיר שבאלג'יריה. למן המאה העשירית ועד שנות ה- 30 של המאה ה- 11 היו יהודי פס נתונים בקשיים ופורענויות בגלל קרבות על השליטה בעיר בין בני אומיה הספרדים בקורדובה לבין האדריסים מושלי מרוקו, ולאחר הדחתם - קרבות עם שושלת בני זירי ושבטי הזנאתה הברברים. ב- 1032 נפלה פס בידי הברברים, וכ- 6,000 יהודים נהרגו מידיהם ברובע היהודי.

באמצע המאה ה- 11 הייתה פס הקהילה הגדולה ביותר במרוקו ורוב תושבי העיר היו יהודים. הם גרו כולם ליד המסגד המפורסם על שם אנשי קירואן וב- 1134 נאלצו לפנותם לשם הרחבת המסגד, אך בהתערבות שני הרופאים היהודים ששרתו בחצר המלך שולמו להם פיצויים. בשנת 1146 וב- 1147 היו פרעות ויהודים אולצו על-ידי המוחדון להתאסלם.

בשנת 1244 נכבשה פס בידי שושלת האלמורבידים, ויחסם ליהודים היה טוב. אולם ב- 1438, בגלל התעוררות דתית מוסלמית בעיר, אולצו היהודים לעבור ולהתגורר בשכונה מיוחדת, הראשונה מסוגה במרוקו, השכונה נקראה "מלאח" משום שהוקמה על ביצת מלח. ב- 1465 נערך טבח ביהודים, והקהילה התאוששה רק אחרי 1492, כשהחלו לבוא אליה מגורשי ספרד.

בימי השריפים הסעדים, במחצית השנייה של המאה ה- 16, איבדה פס את חשיבותה הפוליטית והכלכלית, ובעקבות זאת עזבו יהודים עשירים את העיר. באותה התקופה הועסקו יהודים בתפקידים שונים בחצר המלך; נודעו בני משפחת רותי.

באמצע המאה ה- 17 הועברו לפס 1,300 משפחות יהודיות עשירות מהעיר דילה והם הביאו לשנוי באופייה הספרדי של הקהילה. בשנת 1790 הרס המלך מולאי יזיד (1799-1790) את בתי הכנסת וגירש את היהודים מהעיר. רק ב- 1792 הותר להם לשוב, אך מספר היהודים שבאו היה קטן. ב- 1820 פשט שבט ודאיא על המלאח ושדד רכוש של יהודים.

כשבועיים לאחר הקמת הפרוטקטורט הצרפתי (1912) פרצה מרידה בפס, הקהילה היהודית שמנתה 12,000 נפש הותקפה, ורכושה הועלה באש. כ- 60 יהודים נהרגו. השלטונות הצרפתיים החרימו את נשקם של היהודים.

מ- 1925 החלו היהודים להתגורר בחלק החדש של פס. במפקד 1931 נימנו בפס 10,496 יהודים. רק העניים נשארו במלאח. בתקופת שלטון וישי (1943-1940) נרשמו התנפלויות על יהודים. ב- 1947 היו בקהילה 22,484 יהודים, מספר זה כולל את אלה שישבו בסביבות העיר. ב- 1951, לאחר עלייה לישראל, נותרו 12,648. רוב היהודים עלו לישראל ומיעוטם היגרו לקנדה ולצרפת. בשנות ה- 60 התחסלה הקהילה.


חיי הקהילה

הפעילות הרוחנית והדתית הענפה שהייתה בקרב הקהילה היהודית בפס עשתה את העיר לאחד המרכזים היהודיים החשובים במרוקו. בין אנשי רוח מפורסמים במאות ה- 9 וה- 10 היו יהודה בן-קוריש, הקראי הראשון שבא לפס והיה בלשן ופייטן; ר' דונש בן-לברט הפייטן ור' יהודה חייג' מראשוני המדקדקים. הרמב"ם בא לפס עם משפחתו בשנים 1160-1159, הרב יצחק בן-יעקב אלפסי (הרי"ף), שנולד בפס ב- 1031, הנציח את שמה בעולם היהודי.

מאז שהגיעו לפס מגורשי ספרד (1492) הם שהחזיקו במשרת נגיד הקהילה. הם הקימו ישיבות ובראשן עמדו אישים כמו נחמן בן-סונבל, שמואל חאג'ז, יהודה עוזיאל ושאול סררו (במאות ה- 16 וה- 17) ויהודה חיים בן-עטר (במאה ה- 18). דייניה המפורסמים של פס פעלו גם בקרב קהילות אחרות במרוקו. רבנים מפס יצאו ללמד בקהילות אחרות בחו"ל. משפחות מפורסמות היו: אבן-דנאן, אבן-עטר, אבן-צור, סירירו, מונסאנו, צרפתי. במחצית השנייה של המאה ה- 18 ירד מעט מעמדה של הקהילה.

מרבית היהודים היו צורפים, רוקמים ואורגים, ובתקופות שונות עסקו במסחר עם הודו.

בפס היו בתי כנסת רבים, ביניהם: בית כנסת על-שם ר' עמנואל מאנסאנו, בית כנסת של ר' מימון בן-שושן, בית כנסת של משפחת אבו-דנאן שנוסד בשנת 1792, בית כנסת על-שם ר' שמואל אלבז. כמו-כן היו בעיר חמש ישיבות.

הקהילה הפעילה מוסדות צדקה, ביניהם חברת גמילות חסדים "ר' שמעון בר יוחאי"; קופת "רחל אמנו" (1881) לאיסוף תרומות עבור הישוב בירושלים; קופת תרומות לכוללי הספרדים בירושלים (1881); חברת "ביקור חולים". במאה ה- 19 קודש בית עלמין חדש לאחר פינוי בית העלמין העתיק.

בפס פעלו ב- 1935 בתי ספר של רשת מוסדות "תלמוד תורה אם הבנים", שביקשו להתחרות בבית הספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שנוסד בשנת 1883 והייתה כלפיו הסתייגות. במלאח היו בית ספר לבנים ובית ספר לבנות ובעיר החדשה היה בית ספר מעורב.

פעילות ציונית מאורגנת החלה ב- 1908 עם ייסוד אגודת "חיבת ציון" שעסקה בהפצה של השקל ושל מניות אוצר ההתיישבות. הרעיון הציוני היה אפוף אוירה דתית של "אתחלתא דגאולה" ולכן היו הרבנים בעיר בין חברי האגודה.

אחרי הכיבוש הצרפתי (1912) החלה התנגדות מצד השלטונות לפעילות ציונית, וב- 1923 נאסרה הפעילות כליל.

לפני מלחמת העולם השנייה פעל בקהילה "חוג ללימוד יהדות", ב- 1944 נעשה החוג ל"מועדון הרצל" ועסק בפעילות חינוכית ספורטיבית והגנתית. כמו-כן פעלו ארגונים יהודיים כגון ויצ"ו, הקונגרס היהודי העולמי, תנועת הנוער בני-עקיבא ותנועות נוער ציוניות אחרות. בעזרת שליחי עלייה שפעלו בפס התארגנה העלייה לישראל.


בית הכנסת "רבי שלמה אבן דנאן" בפס
מהעתיקים והחשובים שבבתי הכנסת בצפון אפריקה. נבנה על ידי בעליו, משפחה יהודית בעלת השפעה ממרוקו, באמצע המאה ה-17, ובשלהי המאה ה-19 חודש וניתנה לו צורתו הנוכחית. המבנה, שנמצא בלב ה"מלאח" (רובע יהודי) הוא מזכרת נדירה מתקופת מפתח בתולדות יהדות מרוקו.

בית הכנסת, עדיין בבעלות פרטית, מכיל כנראה את האוסף השלם היחיד של תשמישי קדושה מרוקאיים, כולל תיבה עשויה עץ וברזל מחושל בצד המערבי; שני היכלות מגולפים בעץ בקיר המזרחי המקושט באריחים; ספסלי עץ, כולל כסא אליהו לברית המילה; מנורות שמן, ווילונות רקומים.

הכניסה לבית הכנסת דרך דלת צנועה לפרוזדור המוביל לאולם תפילה בעל שני מרכזים, מחולק על ידי שלושה עמודים מתומנים. הרצפה מרוצפת לבנים מזוגגות ירוקות-לבנות בדוגמת אדרת-הדג. בעבר היו מנורות שמן ונורות חשמל רבות, כולל נרות זיכרון, אולם אלה נעלמו.

במשך שנים רבות הלך מצבו של הבניין והידרדר, והוא נזקק לעבודות שימור. הקהילות היהודיות של פז ושל קזבלנקה נאבקו לשמר את בית הכנסת כחלק בלתי נפרד ממורשת יהדות מרוקו וכנכס היסטורי ותרבותי חשוב.

בית הכנסת נכלל ברשימת 100 מונומנטים בסכנה, במסגרת תכנית לשימור שיזם ארגון World Monuments Watch (WMW) לשמירה על מונומנטים.

לבסוף, נערך השיפוץ בסיועם האדיב של גופים פרטיים וציבוריים כולל ממשלת מרוקו וצאצאי משפחת אבן דנאן.

במאי 1999 נחנך בית הכנסת המשופץ, ונרשם כמונומנט היסטורי של פז. בפז ובאזור אין יהודים.