חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 5
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי ונציה

ונציה

בירת הרפובליקה הוונציאנית מן המאה ה-10 עד 1797, מ- 1866 עיר באיטליה.

המסמכים הקדומים ביותר המקשרים את ונציה עם יהודים הם מהשנים 945, 992, כאשר הסנאט של ונציה אסר על קברניטים המפליגים לארצות המזרח ומשם להוביל יהודים בספינותיהם.

רובע יהודי בונציה נזכר לראשונה ב-1090. אחרי המאה ה-13 החלה הגירה לונציה של יהודים מן המזרח הקרוב ומגרמניה. הם לא הורשו להתגורר בעיר עצמה אלא באי הסמוך ספינאלונגה.

ב-1366 הותר ליהודים להתיישב בעיר ולעסוק במתן הלוואות בריבית של %10- %20. בגלל מחלוקת עם מתחריהם הנוצרים בשנות ה-90 - נאלצו שוב לחזור לאי. באותו הזמן גם חוייבו היהודים לענוד סימן זהוי - טלאי צהוב, ואחר כך בכובע צהוב או אדום. גברה הסתת הנזירים והיו מקרים של עלילת- דם. ב-1480 הייתה עלילת דם שהביאה למותם של שלושה יהודים, וב- 1506 נסקל יהודי הונגרי למוות על-ידי ההמון.

גירוש ספרד (1492) ופורטוגאל (1497) הביא נחשול של פליטים יהודים לונציה, ובתוכם היה דון יצחק אברבנאל; הוא עשה בוונציה את שנות חייו האחרונות.

מנהיג הקהילה היהודית בונציה, ובמידה רבה גם מייסדה, היה הבנקאי אשר משולם. ב-1516 נצטוו היהודים עבור לרובע נפרד הרחק ממרכז העיר, הרובע נקרא על-שם בית-היציקה שבו, "גיטו" באיטלקית. כעבור 25 שנה רוכזו יהודי המזרח ב"גיטו" שני וב- 1633 הוקם "גיטו" שלישי ליהודים מארצות המערב.

בינתיים הפך הגיטו לשם נרדף לריכוז יהודי סגור.

צווי-גירוש נגד היהודים הוצאו בשנים 1527 ו-1571 אך לא יצאו אל הפועל. במאות 18-17 הושמעו איומים נגד הקהילה אבל אז כבר ידעו את חשיבות היהודים בחיי המסחר הבין- לאומי. האנוסים נהנו גם הם ממידה ניכרת של חרות, משום שהשלטון לא היה מעוניין בגידול כוחה של האינקוויזיציה.

בגלל מחלוקת בין שני בתי-דפוס גזר האפיפיור ב-1553 על שריפת התלמוד בכיכרות העיר וב- 1566 אסר הסנאט הדפסת ספרים עבריים בעיר. אך למעשה המשיכו מדפיסים (דוגמת ג'ובאני די גארה, "יורשו" של דניאל בומברג, ובית הדפוס של משפחת פואה) לפרסם חיבורים חשובים עוד מאות בשנים.

ב- 1552 ישבו בוונציה 900 יהודים, רובם סוחרים ולא מעטים מהם בשותפות עם נוצרים. כעבור מאה שנה הגיע מספרם ל- 4,800. אך בגלל המלחמה עם טורקיה וההגירה לליוורנו ולמרכזים אחרים הצטמקה הקהילה, ותקנות חדשות ב-1777 הביאו רבים עד פת לחם. העיסוק העיקרי נעשה מסחר בסמרטוטים ובחפצים משומשים.

ב- 1797 כבשו הצרפתים את ונציה, חומות הגיטו נפלו, ההגבלות בוטלו ולא נתחדשו גם כשעברה העיר באותה השנה לשלטון אוסטריה. חילופי השלטון השפיעו על היהודים. במהפכת 1848-49 עמד בראש ממשלת ונציה דניאל מאנין, ממוצא יהודי, ושניים משריו היו יהודים. רק עם הסיפוח לממלכת איטליה העצמאית הושוו זכויות היהודים בוונציה לזכויות שאר אזרחי העיר. עם זאת לא חל שיפור במעמד הקהילה, וב-1931 עמדה על 1,814 נפש.

ונציה היתה עשירה בדמויות מרתקות בתולדות עם ישראל. ב-1530 נפגשו בה דוד הראובני ושלמה מולכו; ב-1544 נאסרה בוונציה דונה גראסיה מנדס ושוחררה בהתערבות דון יוסף נשיא, לימים הדוכס של נאכסוס; ב-1574 נתקבל בכבוד-מלכים שלמה אשכנזי, ציר קושטא בוונציה. יד-ימינו של שבתאי צבי, נתן העזתי, ביקר בעיר וביקש לעשות נפשות למורו ורבו.

אחת האגודות החשובות בקהילה היתה "חברת פדיון שבויים", ופעלה בעיקר כלפי מסדר אבירי מאלטה.

בין רבני העיר וחכמיה היו אריה מודינה, רודריגו מנדס דה סילבה, שמואל אבוהב, משה זכות, המשוררת שרה סולם ודוד נייטו, לימים רב קהילת הספרדים בלונדון. הוקמו בתי-כנסת מפוארים, והיו מוקד משיכה גם ללא-יהודים. נפתחו ישיבות רבות.

בין הרופאים היהודיים בוונציה היו אליהו דל מדיגו, יעקב מאנטינו (לימים רופאו האישי של האפיפיור פאולוס ה-3), ואליהו חלפן.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בונציה כאלפיים יהודים.


תקופת השואה

בין נובמבר 1943 לאוגוסט 1944 שלחו הנאצים 205 מיהודי הגיטו למחנות-ההשמדה; בין המגורשים היה הרב הראשי אדולפו אוטולנגי ו- 20 זקנים מבית-החולים היהודי. בתום המלחמה נמצאו בוונציה 1,050 יהודים, רובם באיזור מסטרה, על החוף.

ב-1965 התגוררו בעיר 844 יהודים - כשני אחוזים באוכלוסיית ונציה.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
240058
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Rabbi

Born in Venice, Italy, he was educated by the outstanding rabbis of his time and also had an excellent secular and classical training. Age 20, his rabbinical opinions were cited with respect and his responsa began to be published two years later. From then on he was cited as 'the rabbi from Venice' and from 1648 headed the Venetian rabbinate. One of his responsa permitted traveling by gondola on the Sabbath. He wrote Socrates in Platonic dialogue form, whose theme is to prove the uselessness of human reason without revelation. His main work is a political treatise arguing for the toleration of the Jews, especially for economic reasons.
משורר ומחזאי. נולד בוונציה, איטליה, ושירת כרב בקהילה של עיר הולדתו במשך שנים רבות. תרגם את פרקי אבות לאיטלקית וחיבר דקדוק עברי תמציתי ופולמוס אנטי-קבלי שכותרתו "תוכחת מגולח".
בין יצירותיו נמצא שיר שנכתב לרגל חתונתו של מ"ח לוצאטו וכן חידות מחורזות וקינות רבות. עוד חיבר מחזות אחדים, וביניהם מחזה אליגורי (1734) שנוצר לפרטיטורה מוסיקלית, ושתי קנטטות לחתונה (1737, 1760) – כולם תחת הכותרת "קול שמחה". נפטר בוונציה, איטליה.

רוסי, שלמה (שלמה מן האדומים), (1570-1630), מלחין ונגן, נולד במאנטובה, איטליה. הוא היה מועסק על ידי  הדוכסות גונזאגה במאנטובה, והיה פעיל במיוחד כאשר עבד תחת הדוכס וינצ'נצו גונזאגה, שעבורו הוא הקדיש מחזור שירים ב-1589. בנוסף, הוא עבד גם בקבוצת התיאטרון של הקהילה היהודית במאנטובה. אין תיעוד על מותו של רוסי, אבל בהקדשה שכתב על יצירתו האחרונה שיצאה לאור, הוא הכתים את התאריך 3 לינואר, 1628. ככל הנראה שרוסי מת ב-1630 כאשר הושמד הגטו היהודי בעיר.

המוסיקה הכלית שלו נחשבת כחלק בלתי נפרד מהתפתחות הצורה המוסיקלית "טריו סונטה" (צורה מוסיקלית מתקופת הבארוק המורכבת משני כלים מלודיים, ובס מלווה). בין יצירותיו, קובץ של מוסיקה יהודית, קולית הנקרא "השירים אשר לשלמה". קובץ זה היינו הראשון שפרסם בדפוס מוסיקה בעברית.

משורר ומחזאי. נולד בוונציה, איטליה, ושירת כרב בקהילה של עיר הולדתו במשך שנים רבות. תרגם את פרקי אבות לאיטלקית וחיבר דקדוק עברי תמציתי ופולמוס אנטי-קבלי שכותרתו "תוכחת מגולח".
בין יצירותיו נמצא שיר שנכתב לרגל חתונתו של מ"ח לוצאטו וכן חידות מחורזות וקינות רבות. עוד חיבר מחזות אחדים, וביניהם מחזה אליגורי (1734) שנוצר לפרטיטורה מוסיקלית, ושתי קנטטות לחתונה (1737, 1760) – כולם תחת הכותרת "קול שמחה". נפטר בוונציה, איטליה.
שער הכניסה לגטו של ונציה שנוסד ב-1516,
איטליה, 1983
צילום: בדריך גרונצוייג, ניו יורק
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות בדריך גרונצוייג, ניו יורק)
הגטו של ונציה. איטליה, 1972.
צילום: מוריס פלוסט, ארה"ב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מוריס פלוסט, ארה"ב)
מראה פנים של בית הכנסת הלוואנטיני,
ונציה, איטליה, 1978
צילום: פאולו לומברוזו, ונציה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות פאולו לומברוזו, ונציה)
מנורה בגטו של ונציה.
איטליה, 1972.
צילום: ד"ר מוריס פלוסט, ארה"ב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ד"ר מוריס פלוסט, ארה"ב)
הגטו החדש ("גטו נואובו") בוונציה, שנוסד ב-1516,
איטליה, 1985
צילום: פ' ב' גרונצוייג, ניו יורק
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות פ' ב' גרונצוייג, ניו יורק)
Rabbi

Born in Venice, Italy, he was educated by the outstanding rabbis of his time and also had an excellent secular and classical training. Age 20, his rabbinical opinions were cited with respect and his responsa began to be published two years later. From then on he was cited as 'the rabbi from Venice' and from 1648 headed the Venetian rabbinate. One of his responsa permitted traveling by gondola on the Sabbath. He wrote Socrates in Platonic dialogue form, whose theme is to prove the uselessness of human reason without revelation. His main work is a political treatise arguing for the toleration of the Jews, especially for economic reasons.
Skutezky, Dome (1850-1921), painter, born in Kisgajar, Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at the academies of Vienna, Munich and Florence. In 1870 he returned to Vienna, Austria, where he lived for five years, painting portraits. In 1875 he was awarded a scholarship to go to Venice, Italy, where he worked for ten years. He exhibited some of his Venetian genre pictures; such as "Rossz nyelvek" ("Bad Tongues"); "Aki alszik, nem fog halat" ("Who Sleeps can not Catch a Fish") in Vienna, and upon his return to Hungary, in 1885, at the Budapest Academy of Art.

From 1885 onwards he lived at Besztercebanya (then Hungary, now Banska Bystrica, Slovakia). Continuing at first in the genre style, he painted scenes from society life. Among his canvases of this period "True Lovers", "Modern Paris" and "Modern Ulysses" were purchased by Emperor Franz Joseph.

Banska Bystrica, however, is a city very different from Venice; it has copper mines and foundries, and soon Skutezky was attracted by the possibilities which these subjects offered. His paintings portraying the everyday life of miners and copper workers, such as "Daily Bread" (1899) and "At Work" (small gold medal, 1905) are studies on the problem of light. His paintings were put on permanent exhibit in various Hungarian galleries, as well as in those of Munich, Prague and Rome. Czechoslovakia, which called the artist her own during the last two years of life, made an effort to acquire as many of his paintings as possible.

רוסי, שלמה (שלמה מן האדומים), (1570-1630), מלחין ונגן, נולד במאנטובה, איטליה. הוא היה מועסק על ידי  הדוכסות גונזאגה במאנטובה, והיה פעיל במיוחד כאשר עבד תחת הדוכס וינצ'נצו גונזאגה, שעבורו הוא הקדיש מחזור שירים ב-1589. בנוסף, הוא עבד גם בקבוצת התיאטרון של הקהילה היהודית במאנטובה. אין תיעוד על מותו של רוסי, אבל בהקדשה שכתב על יצירתו האחרונה שיצאה לאור, הוא הכתים את התאריך 3 לינואר, 1628. ככל הנראה שרוסי מת ב-1630 כאשר הושמד הגטו היהודי בעיר.

המוסיקה הכלית שלו נחשבת כחלק בלתי נפרד מהתפתחות הצורה המוסיקלית "טריו סונטה" (צורה מוסיקלית מתקופת הבארוק המורכבת משני כלים מלודיים, ובס מלווה). בין יצירותיו, קובץ של מוסיקה יהודית, קולית הנקרא "השירים אשר לשלמה". קובץ זה היינו הראשון שפרסם בדפוס מוסיקה בעברית.

Isaac Aaron Prostitz (date of birth unknown – died in 1612), Hebrew printer, born in Prostejov (Prossnitz in German) Moravia, Czech Repuplic (then part of the Austrian Empire). He learned the printing trade in Italy, working with G. Cavalli and G. Grypho in Venice. There he met the proofreader Samuel Boehm (d. 1588), who later joined Isaac in Krakow, where he printed from 1569. From Italy they had brought with them typographical material, decorations etc., and in the privilege issued in 1567 to Isaac by King Sigmund August II of Poland for 50 years he is called an Italian Jew.

In spite of initial intrigues by the Jesuits, Isaac and later his sons – Aaron and Issachar – and grandsons were able to print for nearly 60 years some 200 works of which 73 were in Yiddish, using fish and a ram (symbol for the offering of Isaac) as printer’s mark. The productions covered a wide field: rabbinical literature, Bible, Kabbalah, philosophy, history, and even mathematics. The Babylonian Talmud was printed twice (1602-08; 1616-20); these were poor editions after an earlier and more auspicious beginning in 1579. The Jerusalem Talmud of 1609 has become standard in the form it was reissued in Krotoschin in 1886. Isaac was printer to the great scholars of the time: Moses Isserles of Krakow, Solomon Luria of Lublin, and Mordecai Jaffe of Prague and Poznan.

In 1602 he returned to his native Prossnitz, where he printed some works until 1605, while his son Aaron remained active in Krakow to 1628 printing apart from the Talmuds, the Zohar (1603), and the Shulhan Arukh (1607, 1618-20), Turim with Joseph Caro’s commentary (1614-15), and Ein Ya’akov (1614, 1619). Isaac’s descendants were working as printer’s assistants until nearly the end of the 17th century.

משורר ומחזאי. נולד בוונציה, איטליה, ושירת כרב בקהילה של עיר הולדתו במשך שנים רבות. תרגם את פרקי אבות לאיטלקית וחיבר דקדוק עברי תמציתי ופולמוס אנטי-קבלי שכותרתו "תוכחת מגולח".
בין יצירותיו נמצא שיר שנכתב לרגל חתונתו של מ"ח לוצאטו וכן חידות מחורזות וקינות רבות. עוד חיבר מחזות אחדים, וביניהם מחזה אליגורי (1734) שנוצר לפרטיטורה מוסיקלית, ושתי קנטטות לחתונה (1737, 1760) – כולם תחת הכותרת "קול שמחה". נפטר בוונציה, איטליה.

לאריסה LARISSA

עיר בחבל תסאליה (THESSALIA), מזרח יוון המרכזית.


לאריסה שוכנת במרכזו של עמק רחב ופורה ומשמשת מרכז לכפרי הסביבה. בעיר מפעלי תעשיה שונים והכביש הראשי אתונה - סאלוניקי עובר דרכה.

כתובות יווניות עתיקות מעידות על ישוב יהודי בלאריסה כבר בתקופה הקדומה.

במאה ה-15 יסדו בה מגורשי ספרד קהילה יהודית.

אחרי פלישת ונציה ליוון ב-1685, נמלטו ללאריסה יהודים מהעיר פאטרס (PATRAS) וחיו בקרב הקהילה היהודית במקום כעדה נפרדת.

במאה ה-16 כיהן כרב העיר ר' יוסף נ' עזרא בעל "משא מלך" ובמאה ה-18 ר' יוסף נחמולי בעל "אשד נחלים" ו"אשדות הפסגה".

בית הדין הרבני של לאריסה פנה בעניני הלכה אל חכמי סאלוניקי. אחד מעשירי לאריסה קיים ישיבה בסאלוניקי.

ב-1869 נוסד במקום בית-ספר בידי "כל ישראל חברים" והופעלו חוגים לתרבות עברית.

אחרי סיפוח האיזור ליוון ב-1881, קיבלה לאריסה, ככל קהילות תסאליה, מעמד חוקי ורשות למנות מורים לעברית בבתי-ספר ממשלתיים שבהם למדו למעלה מעשרים תלמידים יהודיים.

בגלל מהומות אנטי יהודיות שפרצו בלאריסה בעקבות מלחמת טורקיה יוון (1897), נמלטו חלק מיהודי העיר לסאלוניקי. בראשית המאה העשרים חזרו היהודים ללאריסה והישוב היהודי גדל.

בראש הקהילה עמד אז הרב קאסוטו (CASSUTO), שהיה ממונה מטעם שלטונות יוון על מלאי המזון של העיר.

יהודי לאריסה עסקו במסחר ובהלוואות בריבית. מצבם הכלכלי היה איתן רוב הזמן והיו ביניהם משפחות עשירות, שהיו מעורבות בחיי הציבור.

ערב מלחמת העולם השניה מנתה הקהילה היהודית בלאריסה קרוב ל- 1200 נפש.


תקופת השואה

בעקבות מתקפת איטליה על יוון באוקטובר 1940 והתערבות הצבא הגרמני, שיצא לעזרת האיטלקים, הופצצה לאריסה מן האויר באפריל 1941. האיזור כולו נכבש על ידי הצבא הגרמני במאי אותה שנה והועבר לשליטת איטליה, שלא הכבידה על היהודים.

בספטמבר 1943, עם כניעת האיטלקים לבעלות הברית, נכנסו הגרמנים ללאריסה. כ-950 מיהודי המקום ברחו והסתתרו בכפרים שבסביבה. קבוצת יהודים ובראשם הרב קאסוטו הצטרפו לפרטיזנים.

כ-200 יהודים, מהנותרים, בעיר נתפשו על-ידי הגרמנים ושולחו במשאיות לאתונה ומשם למחנה ההשמדה אושויץ (AUSCHWITZ).

כ-20 יהודים שהצליחו להימלט הצטרפו לא.ל.א.ס. (ELLAS - צבא הפרטיזנים "הצבא העממי-יווני לחרות"). הם עבדו כמתורגמנים בעבודת מודיעין ועסקו בחבלה, תחת פיקודו של הרב משה פסח, מי שהיה רבה הראשי של וולוס (VOLOS) והצטרף לפרטיזנים.

אחרי המלחמה חזרו ללאריסה 726 יהודים. בשנת 1965 נאמד מספר היהודים במקום בקרוב ל- 500 וב-1967 מנתה הקהילה היהודית בעיר 441 נפש.

באנובצה נאד בבראבואו BANOVCE NAD BEBRAVOU

(בהונגרית BAN)

עיירה במערב סלובקיה.


באנובצה על נהר בבראווה שוכנת על מסילת רכבת בקירבת הערים ניטרה (NITRA) וטרנצ'ין (TRENCIN). לפנים היה האזור ב"קיסרות המוראווית הגדולה", עד שנכבש בידי ההונגרים. בשנים 1918-1526 השתייך לקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים הגיעו לאזור כבר במאה הראשונה עם הלגיונות הרומיים, וככל הנראה מאותה התקופה היו שם סוחרים ומתווכים יהודים. הם נזכרים שוב במסמכים מהמאה העשירית. במחצית הראשונה של המאה ה-15 מצאו מקלט באזור טרנצ'ין יהודים שנמלטו מווינה לדרום בוהמיה. מקצתם התיישבו בבאנובצה, שנקראה אז טרנצ'ן-באן, וקהילה יהודית החלה להתארגן במקום כנראה ברבע הראשון של המאה ה-19. באותה העת כיהנו שם הרב נתנאל אמריך (EMERICH) ואחריו בנו ר' וולף אמריך. ב-1822 החלו רישומי ספר הלידות והפטירות של יהודי העיר ויהודי הנפה.

במחצית הראשונה של המאה ה-19, כשחוברה באנובצה לרשת מסילות הברזל, החל המקום להתפתח, ולעיירה באו מתיישבים יהודים מהסביבה בעיקר מהעיירה אוזורובצה.

הקהילה היהודית בבאנובצה בהשתייכה לזרם האורתודוקסי, והיו ברשותה בית עלמין, בית כנסת, מקוה טהרה ובית אבות, "חברה קדישא", אגודת נשים ואגודת בנות. תקופת מה היה גם בית ספר יהודי ואחרי סגירתו למדו ילדי היהודים בבית הספר הכללי ובגימנסיה. לימודי דת למדו מפי הרב. יהודים לא נתקבלו לסמינר המורים המקומי, שנוהל על-ידי קתולים.

בין שתי מלחמות העולם כיהן ארנסט מונק כנשיא הקהילה, הרב היה מוריץ רייך, ואיזידור ויינשטיין היה מזכיר הקהילה. רוב הזמן היו לקהילה חזנים מקומיים.

יהודי באנובצה סחרו בעיקר בפרוות וקיימו קשרי מסחר עם אנטוורפן בבלגיה, עם ונציה באיטליה ועם ארצות המזרח.

מאמצע המאה ה-19 השתלבו היהודים בכל תחומי הכלכלה. כמה מהם נעשו לסוחרים גדולים. יהודים היו בעלי בתי מלון, היו בעיירה שני רופאים יהודים ושני עורכי דין. חנויות היהודים היו מרוכזות סביב הככר המרכזית של העיירה. רוב היהודים השתייכו למעמד הכלכלי הבינוני, מעטים היו עניים. בשנות השלושים למאה ה-20 הקימו שני היהודים בורג ומונק (אז ראש הקהילה) בית חרושת.

יחסים שכנות טובים שררו בין בני הקהילה לבין התושבים הלא-יהודים, ובאו לידי ביטוי בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם, שבה הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות.

משנות העשרים למאה היה הנוער היהודי מאורגן בתנועות נוער ציוניות: "השומר קדימה" (לימים "השומר הצעיר"), "מכבי" ו"בני עקיבא". הציונים, ובראשם איזידור ויינשטיין, הקימו בעיר ספרייה, מועדון ואולם התעמלות.

בשנת 1926, לקראת הקונגרס הציוני ה-ט"ו, רכשו יהודי העיירה 250 שקלים, ורכישת השקלים נמשכה גם בשנים הבאות. ב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ',השתתפו 127 מבני הקהילה ואחד מהם נבחר להנהגה של "הציונים הכלליים. ב-1938 הוקמה בבאנובצה חוות הכשרה ורבים מחניכיה עלו לארץ ישראל.

ב-1930 חיו בבאנובצה נאד בבראבואו כ-500 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן (ספטמבר 1938), שנחתם כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. באוקטובר אותה השנה הכריזה סלובקיה אוטונומיה ובמארס 1939 נהייתה למדינה עצמאית גרורת גרמניה הנאצית.

היהודים הורחקו מחיי החברה והכלכלה. חלק מיהודי העיירה נלקחו למחנות עבודה שהוקמו בערים סרד (SERED) ונובאקי, שם עבדו עבור השלטונות. בסוף שנת 1940 עדיין ישבו 502 יהודים בעיירה.

בין מארס לאוקטובר 1942 הוסגרו רוב יהודי סלובקיה לידי הגרמנים, ושולחו למחנות ריכוז ולמחנות השמדה על אדמת פולין הכבושה. יהודי באנובצה ובראשם הרב רייך שולחו אף הם למחנות. אחרי אוקטובר 1942 נותרו במקום רק יהודים מעטים, שהוחזקו מפני שעבודתם הייתה חיונית למדינה.

בקיץ 1944, כשכבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא נסיון מרד נגד השלטון הפאשיסטי, נמלטו ליערות היהודים שעדיין נותרו בסביבה. רובם נתפסו ונרצחו בידי הגרמנים ונקברו בקבר-אחים בבאנובצה.


אחרי המלחמה שרדו 45 יהודים מהעיירה והסביבה. רובם עלו בשנות הארבעים המאוחרות לארץ ישראל או היגרו לארצות שמעבר לים. בשנת 1990 התגוררו במקום שלוש משפחות יהודיות, בנייני הקהילה עמדו שוממים, ונותרו רק כשליש המצבות בבית העלמין היהודי.

ארטה ARTA

עיר במחוז אפירוס (EPIROS), מזרח יוון.


יהודים התגוררו במקום במאה ה-11, תחת השלטון הביזנטי, הקהילה התרכזה מאוחר יותר סביב בית כנסת שהיה ידוע בשם "קהילת קודש תושבים". בנימין מטודלה (TUDELA) שביקר בעיר ב-1173, מצא בה 100 משפחות יהודיות.

במאה ה-16 ניבנו במקום מספר בתי כנסת על ידי יהודים, שהתארגנו בקהילות לפי ארצות המוצא שלהם: קורפו (CORFU), סיצילה (SICILIA), קלבריה (CALABRIA) ואחרות. ר' בניימין בר' מתתיהו, אשר שימש רב לקהילת יוצאי קורפו, פרסם שו"ת בשם "בנימין זאב". תלמידים מכל הקהילות נשלחו ללמוד אצל חכמי סאלוניקי (SAL0NIKI).

במאה ה-17 היגרו רבים מיהודי ארטה ליאנינה (JANINA) והשאר התארגנו בקהילה אחת, התפללו בנוסח ספרד ודיברו יוונית מעורבת במילים איטלקיות וספרדיות. ב-1688, כשכבשו הונציאנים את העיר הם מכרו מספר מיהודי העיר לעבדים.

ב-1869 היו במקום כ-1,000 יהודים. תחת השלטון היווני, בתחילת המאה ה-20, נהנו היהודים מחופש הדת ומעצמאות כלכלית. משנת 1920 היה לקהילה מעמד רשמי ויהודים מונו למועצת העיר.

אחרי מלחמת העולם הראשונה היה לקהילה הספרדית במקום בית ספר יהודי עממי.

בשנים אלה התחילה להתפתח בעיר התנועה הציונית.

יהודי ארטה עסקו בעיקר במסחר וברוכלות. במאה ה-20, בגלל התחרות הכלכלית עם התושבים היווניים, הגרו רבים לארצות הברית.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו במקום כ-390 יהודים.


תקופת השואה

אחרי מתקפת איטליה על יוון, היתה ארטה באזור הכיבוש האיטלקי. היהודים חוייבו לענוד את הטלאי הצהוב ולהקפיד על שעות העוצר. האוכלוסיה היוונית בעיר ניסתה להקל עליהם.

אחרי כניעת האיטלקים לבנות הברית בספטמבר 1943 נכנסו הגרמנים לארטה; משטר צבאי גרמני הוחל בראשית 1944. לפי רשימה שהיתה מוכנה בידי הגיסטאפו נעצרו רוב היהודים - 352 איש. העצורים נשלחו למחנה המעבר היידר (HAIDAR), ליד אתונה, ומשם, באפריל 1944, לאושוויץ (AUSCHWITZ). מספר צעירים הצליחו להסתתר.


אחרי המלחמה חזרו לארטה כ-60 יהודים ונעשה נסיון לארגן קהילה במקום, אך ללא הצלחה. ב-1958 היו בעיר 20 יהודים בלבד וב-1979 לא נמצאו יהודים בארטה.

דוברובניק Dubrovnik

(באיטלקית ראגוזה)

עיר נמל בקרואטיה. בעבר ביוגוסלביה.

אחרי גירוש ספרד (1492) עברו בדוברובניק גולים רבים בדרכם לארצות שבשליטת הטורקים, והיו שהשתקעו במקום; עליהם נוספו מגורשי דרום-איטליה בשנים 1515-1514. הצלחתם במסחר גררה צווי- גירוש חוזרים ונשנים, ואלה בוטלו בהתערבות השולטן הטורקי. היהודים סחרו בעיקר בבדים, משי, עורות ותבלינים.

ב-1546 הוקם גיטו והורחב כעבור ארבעים שנה, כאשר הקהילה מנתה 50 איש, מהם בעלי משפחות. היו ביניהם רופאים בשירות המדינה, שטיפלו גם בלא יהודים. משפחת הרב אהרן בן דוד הכהן היתה החשובה ביותר בעיר במאות 17-16; היא הגיעה מפירנצה שבאיטליה ועמדה בקשרי מסחר עם יהודים בכל רחבי אירופה. ב-1614 נתנו השלטונות הקלות לסוחרים יהודיים כדי להניעם להשתקע בעיר. בשל עלילת-דם על יהודי אחד בשם יצחק ישורון (בשנת 1622) עזבו רבים ולזמן מה נותרו בעיר ארבע משפחות בלבד.

הכנסייה לחצה על הסנאט המקומי להצר את רגלי היהודים בעיר, אולם השלטון הטורקי עמד תמיד לימינם וסיכל את המזימות נגדם.

במאה ה-18 מנתה העיר 6,000 תושבים, מזה יותר מ-200 יהודים. בתעודות נזכרים בתי-ספר יהודיים, מורים, מוכר-ספרים יהודי וחתונות יהודיות. יהודים נטלו חלק במסחר הבין-לאומי והיו מחלוצי הביטוח הימי. כאשר ירדה דוברובניק מגדולתה המסחרית נאסר על כל הזרים, ויהודים בכלל זה, לעסוק במסחר, וב-1755 שוב הוגבלו לגיטו.

תחת השלטון הצרפתי בשנים 1815-1808 בוטלו כל ההגבלות על היהודים, וכשהתחלף השלטון הוטלו על יהודי המקום התקנות האוסטריות, וביניהן החובה להשיג בווינה היתר נישואין לזוגות חדשים. שוויון-זכויות מלא ליהודים באימפריה האוסטרית ניתן רק ב-1873.

ב-1939 התגוררו בדוברובניק 250 יהודים.

במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשה העיר בידי האיטלקים באפריל 1941 ונכללה במדינה הקרואטית בהנהגת פאווליץ'; הרכוש היהודי הוחרם. האיטלקים מנעו גירוש כללי של יהודים, ולעיר נמלטו פליטים יהודים רבים ממקומות אחרים ביוגוסלאביה. בנובמבר 1942 ריכזו האיטלקים לדרישת הגרמנים את 750 יהודי דוברובניק באי לופוד הסמוך; משם הועברו ביוני 1943 למחנה ראב בצפון-דאלמאטיה, ועמם יהודים אחרים משטחי הכיבוש האיטלקי ביוגוסלאביה. בתקופה שבין הכניעה האיטלקית להשתלטות הגרמנים הועברו רובם בידי פרטיזנים לשטחים משוחררים; את הנותרים שלחו הגרמנים למחנות-השמדה. אחרי המלחמה עלו 28 יהודים משארית הפליטה לארץ-ישראל.

ב- 1969 התגוררו בדוברובניק 31 יהודים; רב הקהילה שימש כרב ראשי לדרום דאלמאטיה, להרצוגובינה ולמונטנגרו. מדי פעם בפעם נערכת תפילה בציבור בבית-הכנסת הישן.

במלחמת בוסניה - קרואטיה בראשית שנות התשעים נפגע בית הכנסת בהפגזות. אחרי המלחמה תוקן המבנה ושופץ במימון קופת הקהילה.

בשנת 1998 היו בקהילה היהודית של דוברובניק שלושים יהודים. כראש הקהילה כיהן ד"ר ברונו הורוביץ, יליד סטאניסלאבוב, פולין.

פורטו גרוארו PORTOGRUARO

עיירה קטנה במחוז ונטו, חבל ונטו, איטליה

עיירה קטנה זו הקרובה לים וקרובה לעיר ונציה, שימשה תחנת מעבר להעברת סחורות מנמל ונציה לצפון מאז המאה השנייה לספירה. בין המאות ה-12 וה-13 הפכה לעיר, וחומה נבנתה סביבה. כשעברה לשלטון הרפובליקה של ונציה במאה ה-15, החלה תקופת פריחה כלכלית לעיירה.
היהודים הראשונים שבאו לפורטו גרוארו הגיעו אליה ב-1575. השניים הראשונים היו שני אחים בנקאים מוונציה ,יעקוב ומשה דה ריסו. הם הגיעו בהזמנת מועצת העיר, שהגיעה להחלטה, שיש לפתוח בנק בעיר לטובת התושבים ולצורך הפיתוח הכלכלי שלה. אחרי חיפושים וניהול משא ומתן שארכו שנה תמימה, נחתם חוזה לתקופה של 10 שנים עם השניים, ובו הוגדרו זכויותיהם וחובותיהם של הבנקאים. בין השאר: גובה הרבית שעליהם לגבות מהתושבים, גובה המסים על הריבית, וכן-פתיחת בית כנסת, שכירת דירות בעיר, עיסוק במסחר, העסקת משרתים נוצרים בבתיהם ורכישת חלקת אדמה להקמת בית קברות מחוץ לחומות העיר.
מצבה החיובי של הקהילה היהודית הקטנה השתנה בין יום, ב-29 בדצמבר 1666, כאשר נפתח הסניף של הבנק הנוצרי מונטה די פייטה. הבנקאים היהודים יחד עם שאר חברי הקהילה עזבו את העיירה עד 1668.

מה שנותר מקהילה זו הן שתי אבני מצבות מהמאה ה-17, הנמצאות במוזיאון הארכיאולוגי של העיירה.

פרארה
עיר במחוז אמיליה רומניה, איטליה.

בפרארה היתה כנראה קהילה יהודית עוד בזמן הרומאים. מסמכים מסוף המאה ה- 10 מעידים על חיי יהודים במקום.

הקהילה התבססה והתפתחה מהמאה ה- 13 ועד סוף המאה ה- 15, בחסות הדוכסים לבית אסטה, שהגנו על היהודים וסירבו לצו הגירוש שהוציא באמצע המאה ה- 15 האפיפיור. בני אסטה העניקו מקלט לפליטים יהודים, בעיקר אמידים ומועילים. הם קידמו בברכה את מגורשי ספרד בשנת 1492 ואפשרו להם לייסד בפרארה קהילה ספרדית נפרדת, ולהקים בית כנסת ספרדי. אנוסי פורטוגל הגיעו לפרארה ב- 1524 והורשו לשוב בגלוי ליהדות. גם יהודים שגורשו מגרמניה (1530), ממילנו (1540), מנאפולי (1541) וממדינות האפיפיור (1569) נקלטו בפרארה.

בפרארה היו עשרה בתי כנסת, והרבה בתי דפוס עבריים. תנ"ך פרארה נדפס ב- 1553.

בשנת 1553 שרפו את התלמוד בפרארה, הדוכסים לא מנעו את המעשה, אבל הגנו על היהודים מפרעות.

ב- 1554 התכנסו בפרארה נציגי הקהילות היהודיות באיטליה, ודנו באמצעים לשיפור יחסי הקנאה והמתח עם שכניהם, בין היתר על ידי שיתלבשו היהודים בלבוש צנוע יותר. הם החליטו גם על צנזורה עצמית על דברי דפוס בעברית. באותה תקופה חיו בפרארה כ- 2,000 יהודים.

בשנת 1598 עברה פרארה תחת שלטון מדינת האפיפיור. דוכסות אסטה עברה למודנה ועמה יהודים רבים. בפרארה נותרו כ- 1,500 יהודים. הוטלו עליהם מגבלות ואפליות, למשל לבישת סימן היכר, איסור להחזיק נדל"ן, וסגירתם של שבעה בתי כנסת. בשנת 1627 נאלצו היהודים לעבור לגטו של פרארה, שחמישה שערים סגרו אותו, שם גרו במשך מאה שנים.

למן המאה ה- 17 ועד לאיחוד איטליה בסוף המאה ה- 19 סבלו יהודי פרארה מתקיפות ופרעות מצד המון נוצרי. בשנת 1721 נפוצה בעיר עלילת דם, ובעקבותיה מהומות אלימות נגד יהודים.

בעקבות כיבושיו של נפוליון (1797) קיבלו היהודים שוויון זכויות אזרחי, ושערי הגטו הוסרו. אבל ב- 1826 פרארה חזרה אל תחת שלטון מדינת האפיפיור, ושוב הותקנו השערים.

אחרי איחוד איטליה (1860) זכו יהודי פרארה בשוויון. עד למלחמת העולם השנייה היו היהודים מעורבים בחיי הציבור והפוליטיקה בפרארה.
בתחילת המאה ה- 20 חיו בעיר 1,300 יהודים. רנצו רוונה היה ראש העיר בין שתי מלחמות העולם, עד 1938.

בשנת 1938 אכפו הפשיסטים את חוקי הגזע בפרארה. הם מנעו מילדי היהודים ללמוד בבתי הספר הממלכתיים וסילקו את היהודים ממשרות ציבוריות.

בערב ראש השנה, ביום 21 בספטמבר 1941 התקיפו הפשיסטים את בית הכנסת וחיללו אותו. הם שמו במעצר מאות יהודים. אחר גירשו הנאצים 200 מהעצורים אל גרמניה. רק חמישה שבו לפרארה.

אחרי מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945) מונה רנאטו הירש תושב פרארה, מנהיג הפרטיזנים האנטי-פשיסטים באזור, לראשות העיר, וקראו רחוב על שמו.

בשנת 1997 נפתח בפרארה המוזיאון היהודי, בקרבת בית הכנסת והמרכז הקהילתי, בבניין שהעניק לקהילה סמואל מליני בשנת 1481. במוזיאון יש מסמכים על הקהילה, מהמאה ה- 13.

בתחילת המאה ה- 21 חיו בפרארה כמאה יהודים.

מסטרה MESTRE

פרבר של העיר וונציה מעבר ללגונה

בנקאים יהודים ממוצא גרמני הגיעו לעיר מסטרה במאות ה-14 וה-15. באותה תקופה הייתה מסטרה עיר נפרדת מוונציה. בשנת 1396 הצטרפו בנקאים יהודים נוספים שגורשו מהעיר וונציה. הם המשיכו את עסקי הכספים בעיר וונציה, אך גרו במסטרה.
אחד מהם היה משולם קוסי (MESHULAM CUSI ), רב מלומד ממוצא גרמני, שפתח את בית-הדפוס העברי הראשון בחבל וונטו. הוא שהה במסטרה בין השנים 1463 ל-1468, כאשר נאלץ לעזוב את מסטרה בגלל פסק בוררות של רב העיר בעקבות סכסוך שהיה לו עם אחד מפרנסי העיר. משולם קוסי נפטר ב-1474 בעיירה סמוכה.

בסוף המאה ה-15 הייתה קהילה יהודית במסטרה. היה בה גם בית-כנסת . אנשי הקהילה גרו בסביבת בית-הכנסת, ששכן באחד מבתי המגורים. לא הוקם גטו בעיר. במסמך משנת 1503 חל איסור לגרש את יהודי מסטרה לגטו של וונציה.

בראשית המאה ה-16 היו שלשה בנקי הלוואות של יהודים במסטרה, וקהילה יהודית מבוססת. אולם במשך המאה ה-16, בגלל היטלי תשלומי חסות גבוהים על הקהילה נאלצו היהודים לעבור לגטו של וונציה.
יהודים חזרו למסטרה רק בסוף המאה ה-18.
כיום (2009) ישנו במסטרה בית-כנסת קטן הפעיל רק בערבי שבת, והמשמש את היהודים הגרים במסטרה , אך המשתייכים לקהילה היהודית בוונציה.

בכפרים הקטנים בסביבות מסטרה יש עדיין שרידים ועקבות של חיים יהודיים בעבר: בעיירה מירנו (MIRANO ) יש רחוב בשם "רחוב היהודים"; בצ'ירינאנו (CIRINAGNO ) ישנו "רחוב הגטו"; במוליאנו (MOGLIANO ) יש מקום הנקרא "לוקאלוטה גטו" (LOCALOTA GHETTO ).

קונסלבה CONSELVE

עיירה באזור פדואה בחבל וונטו, איטליה.

יהודים חיו בקונסלבה מאז המאה ה-16. רובם היו סוחרי משי וצמר. הקהילה הקימה בית-תפילה קטן בביתה של משפחת מריני, שם התכנסו בשבתות ובמועדים.
כאשר בשנת 1778 לחצו סוחרי וונציה על הדוג'ה והסנט של וונטו להגביל את פעילותם של הסוחרים היהודים, נאלצו יהודי העיירה לעבור לגטו של פדואה, כדי שיהיה אפשר לפקח על מסחרם. הם עזבוה ולקחו עמם את ספר התורה שהיה בבית-התפילה, אותו העבירו לבית-הכנסת הספרדי בפדואה.

פלטרה FELTRE

עיירה קטנה במחוז בלאונו בחבל וונטו, איטליה

יהודים הגיעו לפלטרה מתחילת המאה ה-15. לאחר חמישים שנות מלחמות באזור עברה העיירה לחסות הרפובליקה של ונציה, אשר בתמורה להגנה על תושביה (כולל הקמת חומות) הטילה על העיירה מס של 10,000 דוקטים, והזמינה בנקאים יהודים מערים סמוכות להתגורר בה ולטפל בגביית המס. בשנת 2009 ניתן היה לזהות אותיות עבריות על עמוד הכניסה לאחד הבתים ברחוב בו גרו היהודים.

שהות היהודים בפלטרה לא האריכה ימים. בשנת 1474 דרש אביו של הנזיר הדומניקני ברנרדינו דה-פלטרה (גדול המטיפים האנטישמים של המאה ה-15) לגרש את היהודים מהעיר. התושבים היהודים החלו מיד לעזוב את העיר.

במאה ה-16 נותרו בה משפחות מועטות בלבד. אחת מהן היתה זו של בנימין לזרו מבולוניה, אשר גר בפלטרה וקיבל רשות מהבישוף המקומי שהיה גם ראש-העיר של פלטרה ב-1578 לשאת אישה שנייה על פני אשתו העקרה.

אקויליאה

Aquileia 

עיר מצפון מערב לטרייסטה, צפון איטליה.

בחפירות בשנים 1948, 1950 נתגלתה בעיר רצפת פסיפס ו-36 כתובות, שנוטים ליחס אותן לבית-הכנסת העתיק. מציבות יהודיות נמצאו מן התקופה הרומאית המאוחרת ומן המאה ה-12. מבני המקום ראויים לציון ר' מנחם, תלמידו של אלעזר בן יהודה מוורמס (המאה ה-13), והחוקר והמשורר דוד בן מרדכי אבולעפיה, בן המאה ה-18.

Istria

Peninsula in the northern Adriatic, Croatia.

 

History

Jews were living in Istria in the latter part of the 14th century, as there is record of them opening a money lending enterprise in Capodistria in 1380. Other such businesses were established in the towns of Isola, Pirano, Rovigno, Pola, and Veglia.

Jews from Germany settled in Istria in the 1480s, mainly in the towns of Trieste, Muggia, Pirano, Parenzo, and Capodistria. They engaged in banking and trade under the protection of local rulers, and later the republic of Venice.

The most important of the banks was in Pirano. “ Capitoli,” agreements between the municipality and the bankers, approved by the republic of Venice in 1484, show that Pirano was obliged to provide the Jews with animals for slaughter according to Hebrew rites, a field for a cemetery, and to permit them to invite other Jews, including teachers for their sons, to settle in the city. Jewish males above the age of 13 were required to wear an “O” (from GuideO, Italian for Jew) on their clothing, except when travelling through Venetian domains.

In 1502 a German Jew Asher Lemmlein (Lammlin) appeared in Istria announcing the coming of the Messiah within six months, providing the Jews showed great repentance and practiced charity. He predicted that a pillar of cloud and smoke would precede the Jews on their way to Jerusalem. Lemmlein gained many adherents including Christians but he suddenly died or disappeared when his prophecies were not fulfilled. The movement he began came to an abrupt end.

Jewish banks in Istria continued to function with interruptions until the middle of the 17th century. In 1634 a Monti di Pieta, a form of organized charity granting loans at moderate interest run by the Catholic Church as an alternative to money lenders, was established in Pirano, and subsequently others were opened elsewhere in Istria. By the end of the 17th century, having lost their hold on the business of money lending, most Jews left Istria and settled in Italy.

After the middle of the 18th century the only significant Jewish community remaining in Istria was that of Trieste.  

בסאנו דל גראפה BASSANO DEL GRAPPA

עיירה במחוז ויצ'נצה בחבל ונטו, איטליה

העיירה בסאנו דל גראפה נמצאת למרגלות ההר גראפה, ושימשה צומת דרכים חשוב עוד מהתקופה הפרה-היסטורית והרומית. העיירה נוסדה בשנת 200 לפני הספירה על ידי בסיאנוס, רומאי שקיבל את כל האזור כאחוזה. במאה ה- 11 הפכה לעיר , ובמאה ה- 13 הפכה לעיר חומה.

עדוּת כתובה מתאריך 7.10.1264 על מגורי יהודים בעיר נמצאה במסמך נוטריוני בארכיון העיר. מסמך זה מאשר לאדם בשם אייקרדו היהודי בעלות על כרם, הנמצא קרוב לחומת המנזר שבעיר.

כאשר כבשו הונציאנים את העיר ב-10 ביוני 1404, הם מצאו בה בנק בבעלות היהודי קאלימנו, שמיהר להגיש בקשה לאישור המשך עיסוקו בבנקאות. עד אותו זמן נאסר על היהודים לשהות בעיר באופן קבוע, אלא לפרקי זמן קצובים. לכן לא הוקם בית כנסת בעיר, לא נוהלו חיי קהילה מסודרים, אך יהודים גם לא נאלצו לעבור לגטו. בעיר היה רחוב שכּוּנה בשם "רחוב היהודים", בו התרכזו כל הבנקים היהודים.

מסמכים נוטריוניים מהמאה ה-15, שנמצאו בארכיון העיר, מאשרים כי ליהודים שחיו בבסאנו ניתן חופש דתי, תרבותי וחברתי בעיר. מועצת העיר לא כפתה עליהם את הוראת הסנט הוונציאני משנת 1429 לענוד סימן צהוב על בגדיהם .
נוהלו קשרים, גם חברתיים, בין היהודים לשכניהם. לדוגמה : פסיקת מועצת העיר בסאנו מ-30.3.1480 לבטל את החרם שהטילה הכנסייה על אחדים מתושבי העיר הנוצרים שהשתתפו בחגיגת הנישואין של שכניהם היהודים.

הטפותיו האנטישמיות של הנזיר הפרנציסקני ברנרדינו דה-פלטרה ופתיחת סניף של הבנק הנוצרי מונטה די פייטה בעיר בסאנו ב-1493 גרמה ליהודים לחסל את עסקיהם בעיר. כל הבנקים היהודיים נסגרו עד 1510. היהודים עזבו את בסאנו ועברו לעיירות בסביבה, לוונציה, וגם היגרו למדינות שכנות.
ייתכן שהמוסיקאים מחצרו של הנרי השמיני בשם בסאנו שהיו מפורסמים במאה ה-16 והיו נוצרים, מקורם במהגרים אלה.

פורטובופולה PORTOBUFFOLE

עיירה קטנה במחוז טרביזו בחבל וונציה

יהודים מאשכנז באו לעיירה בסביבות שנת 1430, לאחר שגורשו מהעיר קלן שש שנים קודם לכן. הם עסקו בהלוואות כספים . עבודתם התנהלה בכיכר העיר. הם גרו ברחובות הסמוכים, ובאחד הבתים שכן גם בית התפילה של הקהילה.

ביולי 1480 הואשמו שלושה מחברי הקהילה הקטנה ברצח ילד נוצרי, שימוש בדמו לצורך טקסי חג-הפסח ושריפת גופתו. הם נשפטו, הואשמו, והועלו על המוקד בכיכר סן מרקו בוונציה. שלושתם הודו לאחר עינויים, ולאחר שערעורם בפני בית המשפט לערעורים בוונציה נדחה. זאת- למרות ההגנה של טובי עורכי הדין של פדובה.
נאשם רביעי התאבד בתליה בתאו לאחר שלא עמד בעינויים. עוד שלשה נאשמים נדונו לתקופות מאסר שונות על השתתפותם בטקס, וכל שאר היהודים האשכנזים גורשו מפורטובופולו, והקהילה חדלה להתקיים.

עלילת הדם כולה הסתמכה על עדותו של המשרת היהודי בביתו של הנאשם הראשי, סרוודיו דה קולוניה. המשרת תאר את חטיפת הילד מקבץ הנדבות מהשוק בטרביזו על ידי שלושת הנאשמים העיקריים, הבאתו של הילד לפורטובופולה, הקזת דמו ושרפת גופתו בתנור ביתו של הנאשם השני ובהשתתפותם בטקס של שאר הנאשמים. המשרת התנצר ואף קיבל את שם הילד המת (שנטבל לנצרות אחרי מותו) : סבסטיאנו נובלו.
ספור עלילת הדם ותוצאותיו חזר על עצמו מאז ועד היום. הוא מתפרסם בעיתונות , מוזכר במדריך התיירות של העירייה המקומית מסוף המאה ה-20, והאתרים של מגורי היהודים משמשים אתר תיירות.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי ונציה
ונציה

בירת הרפובליקה הוונציאנית מן המאה ה-10 עד 1797, מ- 1866 עיר באיטליה.

המסמכים הקדומים ביותר המקשרים את ונציה עם יהודים הם מהשנים 945, 992, כאשר הסנאט של ונציה אסר על קברניטים המפליגים לארצות המזרח ומשם להוביל יהודים בספינותיהם.

רובע יהודי בונציה נזכר לראשונה ב-1090. אחרי המאה ה-13 החלה הגירה לונציה של יהודים מן המזרח הקרוב ומגרמניה. הם לא הורשו להתגורר בעיר עצמה אלא באי הסמוך ספינאלונגה.

ב-1366 הותר ליהודים להתיישב בעיר ולעסוק במתן הלוואות בריבית של %10- %20. בגלל מחלוקת עם מתחריהם הנוצרים בשנות ה-90 - נאלצו שוב לחזור לאי. באותו הזמן גם חוייבו היהודים לענוד סימן זהוי - טלאי צהוב, ואחר כך בכובע צהוב או אדום. גברה הסתת הנזירים והיו מקרים של עלילת- דם. ב-1480 הייתה עלילת דם שהביאה למותם של שלושה יהודים, וב- 1506 נסקל יהודי הונגרי למוות על-ידי ההמון.

גירוש ספרד (1492) ופורטוגאל (1497) הביא נחשול של פליטים יהודים לונציה, ובתוכם היה דון יצחק אברבנאל; הוא עשה בוונציה את שנות חייו האחרונות.

מנהיג הקהילה היהודית בונציה, ובמידה רבה גם מייסדה, היה הבנקאי אשר משולם. ב-1516 נצטוו היהודים עבור לרובע נפרד הרחק ממרכז העיר, הרובע נקרא על-שם בית-היציקה שבו, "גיטו" באיטלקית. כעבור 25 שנה רוכזו יהודי המזרח ב"גיטו" שני וב- 1633 הוקם "גיטו" שלישי ליהודים מארצות המערב.

בינתיים הפך הגיטו לשם נרדף לריכוז יהודי סגור.

צווי-גירוש נגד היהודים הוצאו בשנים 1527 ו-1571 אך לא יצאו אל הפועל. במאות 18-17 הושמעו איומים נגד הקהילה אבל אז כבר ידעו את חשיבות היהודים בחיי המסחר הבין- לאומי. האנוסים נהנו גם הם ממידה ניכרת של חרות, משום שהשלטון לא היה מעוניין בגידול כוחה של האינקוויזיציה.

בגלל מחלוקת בין שני בתי-דפוס גזר האפיפיור ב-1553 על שריפת התלמוד בכיכרות העיר וב- 1566 אסר הסנאט הדפסת ספרים עבריים בעיר. אך למעשה המשיכו מדפיסים (דוגמת ג'ובאני די גארה, "יורשו" של דניאל בומברג, ובית הדפוס של משפחת פואה) לפרסם חיבורים חשובים עוד מאות בשנים.

ב- 1552 ישבו בוונציה 900 יהודים, רובם סוחרים ולא מעטים מהם בשותפות עם נוצרים. כעבור מאה שנה הגיע מספרם ל- 4,800. אך בגלל המלחמה עם טורקיה וההגירה לליוורנו ולמרכזים אחרים הצטמקה הקהילה, ותקנות חדשות ב-1777 הביאו רבים עד פת לחם. העיסוק העיקרי נעשה מסחר בסמרטוטים ובחפצים משומשים.

ב- 1797 כבשו הצרפתים את ונציה, חומות הגיטו נפלו, ההגבלות בוטלו ולא נתחדשו גם כשעברה העיר באותה השנה לשלטון אוסטריה. חילופי השלטון השפיעו על היהודים. במהפכת 1848-49 עמד בראש ממשלת ונציה דניאל מאנין, ממוצא יהודי, ושניים משריו היו יהודים. רק עם הסיפוח לממלכת איטליה העצמאית הושוו זכויות היהודים בוונציה לזכויות שאר אזרחי העיר. עם זאת לא חל שיפור במעמד הקהילה, וב-1931 עמדה על 1,814 נפש.

ונציה היתה עשירה בדמויות מרתקות בתולדות עם ישראל. ב-1530 נפגשו בה דוד הראובני ושלמה מולכו; ב-1544 נאסרה בוונציה דונה גראסיה מנדס ושוחררה בהתערבות דון יוסף נשיא, לימים הדוכס של נאכסוס; ב-1574 נתקבל בכבוד-מלכים שלמה אשכנזי, ציר קושטא בוונציה. יד-ימינו של שבתאי צבי, נתן העזתי, ביקר בעיר וביקש לעשות נפשות למורו ורבו.

אחת האגודות החשובות בקהילה היתה "חברת פדיון שבויים", ופעלה בעיקר כלפי מסדר אבירי מאלטה.

בין רבני העיר וחכמיה היו אריה מודינה, רודריגו מנדס דה סילבה, שמואל אבוהב, משה זכות, המשוררת שרה סולם ודוד נייטו, לימים רב קהילת הספרדים בלונדון. הוקמו בתי-כנסת מפוארים, והיו מוקד משיכה גם ללא-יהודים. נפתחו ישיבות רבות.

בין הרופאים היהודיים בוונציה היו אליהו דל מדיגו, יעקב מאנטינו (לימים רופאו האישי של האפיפיור פאולוס ה-3), ואליהו חלפן.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בונציה כאלפיים יהודים.


תקופת השואה

בין נובמבר 1943 לאוגוסט 1944 שלחו הנאצים 205 מיהודי הגיטו למחנות-ההשמדה; בין המגורשים היה הרב הראשי אדולפו אוטולנגי ו- 20 זקנים מבית-החולים היהודי. בתום המלחמה נמצאו בוונציה 1,050 יהודים, רובם באיזור מסטרה, על החוף.

ב-1965 התגוררו בעיר 844 יהודים - כשני אחוזים באוכלוסיית ונציה.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

פורטובופולה
באסאנו דל גרפה
ISTRIA
אקויליאה
פלטרה
קונסלבה
מסטרה
פרארה
פורטוגרוארו
דוברובניק
ארטה
באנובצה נאד בבראבואו
לאריסה
פורטובופולה PORTOBUFFOLE

עיירה קטנה במחוז טרביזו בחבל וונציה

יהודים מאשכנז באו לעיירה בסביבות שנת 1430, לאחר שגורשו מהעיר קלן שש שנים קודם לכן. הם עסקו בהלוואות כספים . עבודתם התנהלה בכיכר העיר. הם גרו ברחובות הסמוכים, ובאחד הבתים שכן גם בית התפילה של הקהילה.

ביולי 1480 הואשמו שלושה מחברי הקהילה הקטנה ברצח ילד נוצרי, שימוש בדמו לצורך טקסי חג-הפסח ושריפת גופתו. הם נשפטו, הואשמו, והועלו על המוקד בכיכר סן מרקו בוונציה. שלושתם הודו לאחר עינויים, ולאחר שערעורם בפני בית המשפט לערעורים בוונציה נדחה. זאת- למרות ההגנה של טובי עורכי הדין של פדובה.
נאשם רביעי התאבד בתליה בתאו לאחר שלא עמד בעינויים. עוד שלשה נאשמים נדונו לתקופות מאסר שונות על השתתפותם בטקס, וכל שאר היהודים האשכנזים גורשו מפורטובופולו, והקהילה חדלה להתקיים.

עלילת הדם כולה הסתמכה על עדותו של המשרת היהודי בביתו של הנאשם הראשי, סרוודיו דה קולוניה. המשרת תאר את חטיפת הילד מקבץ הנדבות מהשוק בטרביזו על ידי שלושת הנאשמים העיקריים, הבאתו של הילד לפורטובופולה, הקזת דמו ושרפת גופתו בתנור ביתו של הנאשם השני ובהשתתפותם בטקס של שאר הנאשמים. המשרת התנצר ואף קיבל את שם הילד המת (שנטבל לנצרות אחרי מותו) : סבסטיאנו נובלו.
ספור עלילת הדם ותוצאותיו חזר על עצמו מאז ועד היום. הוא מתפרסם בעיתונות , מוזכר במדריך התיירות של העירייה המקומית מסוף המאה ה-20, והאתרים של מגורי היהודים משמשים אתר תיירות.
בסאנו דל גראפה BASSANO DEL GRAPPA

עיירה במחוז ויצ'נצה בחבל ונטו, איטליה

העיירה בסאנו דל גראפה נמצאת למרגלות ההר גראפה, ושימשה צומת דרכים חשוב עוד מהתקופה הפרה-היסטורית והרומית. העיירה נוסדה בשנת 200 לפני הספירה על ידי בסיאנוס, רומאי שקיבל את כל האזור כאחוזה. במאה ה- 11 הפכה לעיר , ובמאה ה- 13 הפכה לעיר חומה.

עדוּת כתובה מתאריך 7.10.1264 על מגורי יהודים בעיר נמצאה במסמך נוטריוני בארכיון העיר. מסמך זה מאשר לאדם בשם אייקרדו היהודי בעלות על כרם, הנמצא קרוב לחומת המנזר שבעיר.

כאשר כבשו הונציאנים את העיר ב-10 ביוני 1404, הם מצאו בה בנק בבעלות היהודי קאלימנו, שמיהר להגיש בקשה לאישור המשך עיסוקו בבנקאות. עד אותו זמן נאסר על היהודים לשהות בעיר באופן קבוע, אלא לפרקי זמן קצובים. לכן לא הוקם בית כנסת בעיר, לא נוהלו חיי קהילה מסודרים, אך יהודים גם לא נאלצו לעבור לגטו. בעיר היה רחוב שכּוּנה בשם "רחוב היהודים", בו התרכזו כל הבנקים היהודים.

מסמכים נוטריוניים מהמאה ה-15, שנמצאו בארכיון העיר, מאשרים כי ליהודים שחיו בבסאנו ניתן חופש דתי, תרבותי וחברתי בעיר. מועצת העיר לא כפתה עליהם את הוראת הסנט הוונציאני משנת 1429 לענוד סימן צהוב על בגדיהם .
נוהלו קשרים, גם חברתיים, בין היהודים לשכניהם. לדוגמה : פסיקת מועצת העיר בסאנו מ-30.3.1480 לבטל את החרם שהטילה הכנסייה על אחדים מתושבי העיר הנוצרים שהשתתפו בחגיגת הנישואין של שכניהם היהודים.

הטפותיו האנטישמיות של הנזיר הפרנציסקני ברנרדינו דה-פלטרה ופתיחת סניף של הבנק הנוצרי מונטה די פייטה בעיר בסאנו ב-1493 גרמה ליהודים לחסל את עסקיהם בעיר. כל הבנקים היהודיים נסגרו עד 1510. היהודים עזבו את בסאנו ועברו לעיירות בסביבה, לוונציה, וגם היגרו למדינות שכנות.
ייתכן שהמוסיקאים מחצרו של הנרי השמיני בשם בסאנו שהיו מפורסמים במאה ה-16 והיו נוצרים, מקורם במהגרים אלה.

Istria

Peninsula in the northern Adriatic, Croatia.

 

History

Jews were living in Istria in the latter part of the 14th century, as there is record of them opening a money lending enterprise in Capodistria in 1380. Other such businesses were established in the towns of Isola, Pirano, Rovigno, Pola, and Veglia.

Jews from Germany settled in Istria in the 1480s, mainly in the towns of Trieste, Muggia, Pirano, Parenzo, and Capodistria. They engaged in banking and trade under the protection of local rulers, and later the republic of Venice.

The most important of the banks was in Pirano. “ Capitoli,” agreements between the municipality and the bankers, approved by the republic of Venice in 1484, show that Pirano was obliged to provide the Jews with animals for slaughter according to Hebrew rites, a field for a cemetery, and to permit them to invite other Jews, including teachers for their sons, to settle in the city. Jewish males above the age of 13 were required to wear an “O” (from GuideO, Italian for Jew) on their clothing, except when travelling through Venetian domains.

In 1502 a German Jew Asher Lemmlein (Lammlin) appeared in Istria announcing the coming of the Messiah within six months, providing the Jews showed great repentance and practiced charity. He predicted that a pillar of cloud and smoke would precede the Jews on their way to Jerusalem. Lemmlein gained many adherents including Christians but he suddenly died or disappeared when his prophecies were not fulfilled. The movement he began came to an abrupt end.

Jewish banks in Istria continued to function with interruptions until the middle of the 17th century. In 1634 a Monti di Pieta, a form of organized charity granting loans at moderate interest run by the Catholic Church as an alternative to money lenders, was established in Pirano, and subsequently others were opened elsewhere in Istria. By the end of the 17th century, having lost their hold on the business of money lending, most Jews left Istria and settled in Italy.

After the middle of the 18th century the only significant Jewish community remaining in Istria was that of Trieste.  

אקויליאה

Aquileia 

עיר מצפון מערב לטרייסטה, צפון איטליה.

בחפירות בשנים 1948, 1950 נתגלתה בעיר רצפת פסיפס ו-36 כתובות, שנוטים ליחס אותן לבית-הכנסת העתיק. מציבות יהודיות נמצאו מן התקופה הרומאית המאוחרת ומן המאה ה-12. מבני המקום ראויים לציון ר' מנחם, תלמידו של אלעזר בן יהודה מוורמס (המאה ה-13), והחוקר והמשורר דוד בן מרדכי אבולעפיה, בן המאה ה-18.

פלטרה FELTRE

עיירה קטנה במחוז בלאונו בחבל וונטו, איטליה

יהודים הגיעו לפלטרה מתחילת המאה ה-15. לאחר חמישים שנות מלחמות באזור עברה העיירה לחסות הרפובליקה של ונציה, אשר בתמורה להגנה על תושביה (כולל הקמת חומות) הטילה על העיירה מס של 10,000 דוקטים, והזמינה בנקאים יהודים מערים סמוכות להתגורר בה ולטפל בגביית המס. בשנת 2009 ניתן היה לזהות אותיות עבריות על עמוד הכניסה לאחד הבתים ברחוב בו גרו היהודים.

שהות היהודים בפלטרה לא האריכה ימים. בשנת 1474 דרש אביו של הנזיר הדומניקני ברנרדינו דה-פלטרה (גדול המטיפים האנטישמים של המאה ה-15) לגרש את היהודים מהעיר. התושבים היהודים החלו מיד לעזוב את העיר.

במאה ה-16 נותרו בה משפחות מועטות בלבד. אחת מהן היתה זו של בנימין לזרו מבולוניה, אשר גר בפלטרה וקיבל רשות מהבישוף המקומי שהיה גם ראש-העיר של פלטרה ב-1578 לשאת אישה שנייה על פני אשתו העקרה.
קונסלבה CONSELVE

עיירה באזור פדואה בחבל וונטו, איטליה.

יהודים חיו בקונסלבה מאז המאה ה-16. רובם היו סוחרי משי וצמר. הקהילה הקימה בית-תפילה קטן בביתה של משפחת מריני, שם התכנסו בשבתות ובמועדים.
כאשר בשנת 1778 לחצו סוחרי וונציה על הדוג'ה והסנט של וונטו להגביל את פעילותם של הסוחרים היהודים, נאלצו יהודי העיירה לעבור לגטו של פדואה, כדי שיהיה אפשר לפקח על מסחרם. הם עזבוה ולקחו עמם את ספר התורה שהיה בבית-התפילה, אותו העבירו לבית-הכנסת הספרדי בפדואה.
מסטרה MESTRE

פרבר של העיר וונציה מעבר ללגונה

בנקאים יהודים ממוצא גרמני הגיעו לעיר מסטרה במאות ה-14 וה-15. באותה תקופה הייתה מסטרה עיר נפרדת מוונציה. בשנת 1396 הצטרפו בנקאים יהודים נוספים שגורשו מהעיר וונציה. הם המשיכו את עסקי הכספים בעיר וונציה, אך גרו במסטרה.
אחד מהם היה משולם קוסי (MESHULAM CUSI ), רב מלומד ממוצא גרמני, שפתח את בית-הדפוס העברי הראשון בחבל וונטו. הוא שהה במסטרה בין השנים 1463 ל-1468, כאשר נאלץ לעזוב את מסטרה בגלל פסק בוררות של רב העיר בעקבות סכסוך שהיה לו עם אחד מפרנסי העיר. משולם קוסי נפטר ב-1474 בעיירה סמוכה.

בסוף המאה ה-15 הייתה קהילה יהודית במסטרה. היה בה גם בית-כנסת . אנשי הקהילה גרו בסביבת בית-הכנסת, ששכן באחד מבתי המגורים. לא הוקם גטו בעיר. במסמך משנת 1503 חל איסור לגרש את יהודי מסטרה לגטו של וונציה.

בראשית המאה ה-16 היו שלשה בנקי הלוואות של יהודים במסטרה, וקהילה יהודית מבוססת. אולם במשך המאה ה-16, בגלל היטלי תשלומי חסות גבוהים על הקהילה נאלצו היהודים לעבור לגטו של וונציה.
יהודים חזרו למסטרה רק בסוף המאה ה-18.
כיום (2009) ישנו במסטרה בית-כנסת קטן הפעיל רק בערבי שבת, והמשמש את היהודים הגרים במסטרה , אך המשתייכים לקהילה היהודית בוונציה.

בכפרים הקטנים בסביבות מסטרה יש עדיין שרידים ועקבות של חיים יהודיים בעבר: בעיירה מירנו (MIRANO ) יש רחוב בשם "רחוב היהודים"; בצ'ירינאנו (CIRINAGNO ) ישנו "רחוב הגטו"; במוליאנו (MOGLIANO ) יש מקום הנקרא "לוקאלוטה גטו" (LOCALOTA GHETTO ).
פרארה
עיר במחוז אמיליה רומניה, איטליה.

בפרארה היתה כנראה קהילה יהודית עוד בזמן הרומאים. מסמכים מסוף המאה ה- 10 מעידים על חיי יהודים במקום.

הקהילה התבססה והתפתחה מהמאה ה- 13 ועד סוף המאה ה- 15, בחסות הדוכסים לבית אסטה, שהגנו על היהודים וסירבו לצו הגירוש שהוציא באמצע המאה ה- 15 האפיפיור. בני אסטה העניקו מקלט לפליטים יהודים, בעיקר אמידים ומועילים. הם קידמו בברכה את מגורשי ספרד בשנת 1492 ואפשרו להם לייסד בפרארה קהילה ספרדית נפרדת, ולהקים בית כנסת ספרדי. אנוסי פורטוגל הגיעו לפרארה ב- 1524 והורשו לשוב בגלוי ליהדות. גם יהודים שגורשו מגרמניה (1530), ממילנו (1540), מנאפולי (1541) וממדינות האפיפיור (1569) נקלטו בפרארה.

בפרארה היו עשרה בתי כנסת, והרבה בתי דפוס עבריים. תנ"ך פרארה נדפס ב- 1553.

בשנת 1553 שרפו את התלמוד בפרארה, הדוכסים לא מנעו את המעשה, אבל הגנו על היהודים מפרעות.

ב- 1554 התכנסו בפרארה נציגי הקהילות היהודיות באיטליה, ודנו באמצעים לשיפור יחסי הקנאה והמתח עם שכניהם, בין היתר על ידי שיתלבשו היהודים בלבוש צנוע יותר. הם החליטו גם על צנזורה עצמית על דברי דפוס בעברית. באותה תקופה חיו בפרארה כ- 2,000 יהודים.

בשנת 1598 עברה פרארה תחת שלטון מדינת האפיפיור. דוכסות אסטה עברה למודנה ועמה יהודים רבים. בפרארה נותרו כ- 1,500 יהודים. הוטלו עליהם מגבלות ואפליות, למשל לבישת סימן היכר, איסור להחזיק נדל"ן, וסגירתם של שבעה בתי כנסת. בשנת 1627 נאלצו היהודים לעבור לגטו של פרארה, שחמישה שערים סגרו אותו, שם גרו במשך מאה שנים.

למן המאה ה- 17 ועד לאיחוד איטליה בסוף המאה ה- 19 סבלו יהודי פרארה מתקיפות ופרעות מצד המון נוצרי. בשנת 1721 נפוצה בעיר עלילת דם, ובעקבותיה מהומות אלימות נגד יהודים.

בעקבות כיבושיו של נפוליון (1797) קיבלו היהודים שוויון זכויות אזרחי, ושערי הגטו הוסרו. אבל ב- 1826 פרארה חזרה אל תחת שלטון מדינת האפיפיור, ושוב הותקנו השערים.

אחרי איחוד איטליה (1860) זכו יהודי פרארה בשוויון. עד למלחמת העולם השנייה היו היהודים מעורבים בחיי הציבור והפוליטיקה בפרארה.
בתחילת המאה ה- 20 חיו בעיר 1,300 יהודים. רנצו רוונה היה ראש העיר בין שתי מלחמות העולם, עד 1938.

בשנת 1938 אכפו הפשיסטים את חוקי הגזע בפרארה. הם מנעו מילדי היהודים ללמוד בבתי הספר הממלכתיים וסילקו את היהודים ממשרות ציבוריות.

בערב ראש השנה, ביום 21 בספטמבר 1941 התקיפו הפשיסטים את בית הכנסת וחיללו אותו. הם שמו במעצר מאות יהודים. אחר גירשו הנאצים 200 מהעצורים אל גרמניה. רק חמישה שבו לפרארה.

אחרי מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945) מונה רנאטו הירש תושב פרארה, מנהיג הפרטיזנים האנטי-פשיסטים באזור, לראשות העיר, וקראו רחוב על שמו.

בשנת 1997 נפתח בפרארה המוזיאון היהודי, בקרבת בית הכנסת והמרכז הקהילתי, בבניין שהעניק לקהילה סמואל מליני בשנת 1481. במוזיאון יש מסמכים על הקהילה, מהמאה ה- 13.

בתחילת המאה ה- 21 חיו בפרארה כמאה יהודים.
פורטו גרוארו PORTOGRUARO

עיירה קטנה במחוז ונטו, חבל ונטו, איטליה

עיירה קטנה זו הקרובה לים וקרובה לעיר ונציה, שימשה תחנת מעבר להעברת סחורות מנמל ונציה לצפון מאז המאה השנייה לספירה. בין המאות ה-12 וה-13 הפכה לעיר, וחומה נבנתה סביבה. כשעברה לשלטון הרפובליקה של ונציה במאה ה-15, החלה תקופת פריחה כלכלית לעיירה.
היהודים הראשונים שבאו לפורטו גרוארו הגיעו אליה ב-1575. השניים הראשונים היו שני אחים בנקאים מוונציה ,יעקוב ומשה דה ריסו. הם הגיעו בהזמנת מועצת העיר, שהגיעה להחלטה, שיש לפתוח בנק בעיר לטובת התושבים ולצורך הפיתוח הכלכלי שלה. אחרי חיפושים וניהול משא ומתן שארכו שנה תמימה, נחתם חוזה לתקופה של 10 שנים עם השניים, ובו הוגדרו זכויותיהם וחובותיהם של הבנקאים. בין השאר: גובה הרבית שעליהם לגבות מהתושבים, גובה המסים על הריבית, וכן-פתיחת בית כנסת, שכירת דירות בעיר, עיסוק במסחר, העסקת משרתים נוצרים בבתיהם ורכישת חלקת אדמה להקמת בית קברות מחוץ לחומות העיר.
מצבה החיובי של הקהילה היהודית הקטנה השתנה בין יום, ב-29 בדצמבר 1666, כאשר נפתח הסניף של הבנק הנוצרי מונטה די פייטה. הבנקאים היהודים יחד עם שאר חברי הקהילה עזבו את העיירה עד 1668.

מה שנותר מקהילה זו הן שתי אבני מצבות מהמאה ה-17, הנמצאות במוזיאון הארכיאולוגי של העיירה.
דוברובניק Dubrovnik

(באיטלקית ראגוזה)

עיר נמל בקרואטיה. בעבר ביוגוסלביה.

אחרי גירוש ספרד (1492) עברו בדוברובניק גולים רבים בדרכם לארצות שבשליטת הטורקים, והיו שהשתקעו במקום; עליהם נוספו מגורשי דרום-איטליה בשנים 1515-1514. הצלחתם במסחר גררה צווי- גירוש חוזרים ונשנים, ואלה בוטלו בהתערבות השולטן הטורקי. היהודים סחרו בעיקר בבדים, משי, עורות ותבלינים.

ב-1546 הוקם גיטו והורחב כעבור ארבעים שנה, כאשר הקהילה מנתה 50 איש, מהם בעלי משפחות. היו ביניהם רופאים בשירות המדינה, שטיפלו גם בלא יהודים. משפחת הרב אהרן בן דוד הכהן היתה החשובה ביותר בעיר במאות 17-16; היא הגיעה מפירנצה שבאיטליה ועמדה בקשרי מסחר עם יהודים בכל רחבי אירופה. ב-1614 נתנו השלטונות הקלות לסוחרים יהודיים כדי להניעם להשתקע בעיר. בשל עלילת-דם על יהודי אחד בשם יצחק ישורון (בשנת 1622) עזבו רבים ולזמן מה נותרו בעיר ארבע משפחות בלבד.

הכנסייה לחצה על הסנאט המקומי להצר את רגלי היהודים בעיר, אולם השלטון הטורקי עמד תמיד לימינם וסיכל את המזימות נגדם.

במאה ה-18 מנתה העיר 6,000 תושבים, מזה יותר מ-200 יהודים. בתעודות נזכרים בתי-ספר יהודיים, מורים, מוכר-ספרים יהודי וחתונות יהודיות. יהודים נטלו חלק במסחר הבין-לאומי והיו מחלוצי הביטוח הימי. כאשר ירדה דוברובניק מגדולתה המסחרית נאסר על כל הזרים, ויהודים בכלל זה, לעסוק במסחר, וב-1755 שוב הוגבלו לגיטו.

תחת השלטון הצרפתי בשנים 1815-1808 בוטלו כל ההגבלות על היהודים, וכשהתחלף השלטון הוטלו על יהודי המקום התקנות האוסטריות, וביניהן החובה להשיג בווינה היתר נישואין לזוגות חדשים. שוויון-זכויות מלא ליהודים באימפריה האוסטרית ניתן רק ב-1873.

ב-1939 התגוררו בדוברובניק 250 יהודים.

במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשה העיר בידי האיטלקים באפריל 1941 ונכללה במדינה הקרואטית בהנהגת פאווליץ'; הרכוש היהודי הוחרם. האיטלקים מנעו גירוש כללי של יהודים, ולעיר נמלטו פליטים יהודים רבים ממקומות אחרים ביוגוסלאביה. בנובמבר 1942 ריכזו האיטלקים לדרישת הגרמנים את 750 יהודי דוברובניק באי לופוד הסמוך; משם הועברו ביוני 1943 למחנה ראב בצפון-דאלמאטיה, ועמם יהודים אחרים משטחי הכיבוש האיטלקי ביוגוסלאביה. בתקופה שבין הכניעה האיטלקית להשתלטות הגרמנים הועברו רובם בידי פרטיזנים לשטחים משוחררים; את הנותרים שלחו הגרמנים למחנות-השמדה. אחרי המלחמה עלו 28 יהודים משארית הפליטה לארץ-ישראל.

ב- 1969 התגוררו בדוברובניק 31 יהודים; רב הקהילה שימש כרב ראשי לדרום דאלמאטיה, להרצוגובינה ולמונטנגרו. מדי פעם בפעם נערכת תפילה בציבור בבית-הכנסת הישן.

במלחמת בוסניה - קרואטיה בראשית שנות התשעים נפגע בית הכנסת בהפגזות. אחרי המלחמה תוקן המבנה ושופץ במימון קופת הקהילה.

בשנת 1998 היו בקהילה היהודית של דוברובניק שלושים יהודים. כראש הקהילה כיהן ד"ר ברונו הורוביץ, יליד סטאניסלאבוב, פולין.
ארטה ARTA

עיר במחוז אפירוס (EPIROS), מזרח יוון.


יהודים התגוררו במקום במאה ה-11, תחת השלטון הביזנטי, הקהילה התרכזה מאוחר יותר סביב בית כנסת שהיה ידוע בשם "קהילת קודש תושבים". בנימין מטודלה (TUDELA) שביקר בעיר ב-1173, מצא בה 100 משפחות יהודיות.

במאה ה-16 ניבנו במקום מספר בתי כנסת על ידי יהודים, שהתארגנו בקהילות לפי ארצות המוצא שלהם: קורפו (CORFU), סיצילה (SICILIA), קלבריה (CALABRIA) ואחרות. ר' בניימין בר' מתתיהו, אשר שימש רב לקהילת יוצאי קורפו, פרסם שו"ת בשם "בנימין זאב". תלמידים מכל הקהילות נשלחו ללמוד אצל חכמי סאלוניקי (SAL0NIKI).

במאה ה-17 היגרו רבים מיהודי ארטה ליאנינה (JANINA) והשאר התארגנו בקהילה אחת, התפללו בנוסח ספרד ודיברו יוונית מעורבת במילים איטלקיות וספרדיות. ב-1688, כשכבשו הונציאנים את העיר הם מכרו מספר מיהודי העיר לעבדים.

ב-1869 היו במקום כ-1,000 יהודים. תחת השלטון היווני, בתחילת המאה ה-20, נהנו היהודים מחופש הדת ומעצמאות כלכלית. משנת 1920 היה לקהילה מעמד רשמי ויהודים מונו למועצת העיר.

אחרי מלחמת העולם הראשונה היה לקהילה הספרדית במקום בית ספר יהודי עממי.

בשנים אלה התחילה להתפתח בעיר התנועה הציונית.

יהודי ארטה עסקו בעיקר במסחר וברוכלות. במאה ה-20, בגלל התחרות הכלכלית עם התושבים היווניים, הגרו רבים לארצות הברית.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו במקום כ-390 יהודים.


תקופת השואה

אחרי מתקפת איטליה על יוון, היתה ארטה באזור הכיבוש האיטלקי. היהודים חוייבו לענוד את הטלאי הצהוב ולהקפיד על שעות העוצר. האוכלוסיה היוונית בעיר ניסתה להקל עליהם.

אחרי כניעת האיטלקים לבנות הברית בספטמבר 1943 נכנסו הגרמנים לארטה; משטר צבאי גרמני הוחל בראשית 1944. לפי רשימה שהיתה מוכנה בידי הגיסטאפו נעצרו רוב היהודים - 352 איש. העצורים נשלחו למחנה המעבר היידר (HAIDAR), ליד אתונה, ומשם, באפריל 1944, לאושוויץ (AUSCHWITZ). מספר צעירים הצליחו להסתתר.


אחרי המלחמה חזרו לארטה כ-60 יהודים ונעשה נסיון לארגן קהילה במקום, אך ללא הצלחה. ב-1958 היו בעיר 20 יהודים בלבד וב-1979 לא נמצאו יהודים בארטה.
באנובצה נאד בבראבואו BANOVCE NAD BEBRAVOU

(בהונגרית BAN)

עיירה במערב סלובקיה.


באנובצה על נהר בבראווה שוכנת על מסילת רכבת בקירבת הערים ניטרה (NITRA) וטרנצ'ין (TRENCIN). לפנים היה האזור ב"קיסרות המוראווית הגדולה", עד שנכבש בידי ההונגרים. בשנים 1918-1526 השתייך לקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים הגיעו לאזור כבר במאה הראשונה עם הלגיונות הרומיים, וככל הנראה מאותה התקופה היו שם סוחרים ומתווכים יהודים. הם נזכרים שוב במסמכים מהמאה העשירית. במחצית הראשונה של המאה ה-15 מצאו מקלט באזור טרנצ'ין יהודים שנמלטו מווינה לדרום בוהמיה. מקצתם התיישבו בבאנובצה, שנקראה אז טרנצ'ן-באן, וקהילה יהודית החלה להתארגן במקום כנראה ברבע הראשון של המאה ה-19. באותה העת כיהנו שם הרב נתנאל אמריך (EMERICH) ואחריו בנו ר' וולף אמריך. ב-1822 החלו רישומי ספר הלידות והפטירות של יהודי העיר ויהודי הנפה.

במחצית הראשונה של המאה ה-19, כשחוברה באנובצה לרשת מסילות הברזל, החל המקום להתפתח, ולעיירה באו מתיישבים יהודים מהסביבה בעיקר מהעיירה אוזורובצה.

הקהילה היהודית בבאנובצה בהשתייכה לזרם האורתודוקסי, והיו ברשותה בית עלמין, בית כנסת, מקוה טהרה ובית אבות, "חברה קדישא", אגודת נשים ואגודת בנות. תקופת מה היה גם בית ספר יהודי ואחרי סגירתו למדו ילדי היהודים בבית הספר הכללי ובגימנסיה. לימודי דת למדו מפי הרב. יהודים לא נתקבלו לסמינר המורים המקומי, שנוהל על-ידי קתולים.

בין שתי מלחמות העולם כיהן ארנסט מונק כנשיא הקהילה, הרב היה מוריץ רייך, ואיזידור ויינשטיין היה מזכיר הקהילה. רוב הזמן היו לקהילה חזנים מקומיים.

יהודי באנובצה סחרו בעיקר בפרוות וקיימו קשרי מסחר עם אנטוורפן בבלגיה, עם ונציה באיטליה ועם ארצות המזרח.

מאמצע המאה ה-19 השתלבו היהודים בכל תחומי הכלכלה. כמה מהם נעשו לסוחרים גדולים. יהודים היו בעלי בתי מלון, היו בעיירה שני רופאים יהודים ושני עורכי דין. חנויות היהודים היו מרוכזות סביב הככר המרכזית של העיירה. רוב היהודים השתייכו למעמד הכלכלי הבינוני, מעטים היו עניים. בשנות השלושים למאה ה-20 הקימו שני היהודים בורג ומונק (אז ראש הקהילה) בית חרושת.

יחסים שכנות טובים שררו בין בני הקהילה לבין התושבים הלא-יהודים, ובאו לידי ביטוי בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם, שבה הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות.

משנות העשרים למאה היה הנוער היהודי מאורגן בתנועות נוער ציוניות: "השומר קדימה" (לימים "השומר הצעיר"), "מכבי" ו"בני עקיבא". הציונים, ובראשם איזידור ויינשטיין, הקימו בעיר ספרייה, מועדון ואולם התעמלות.

בשנת 1926, לקראת הקונגרס הציוני ה-ט"ו, רכשו יהודי העיירה 250 שקלים, ורכישת השקלים נמשכה גם בשנים הבאות. ב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ',השתתפו 127 מבני הקהילה ואחד מהם נבחר להנהגה של "הציונים הכלליים. ב-1938 הוקמה בבאנובצה חוות הכשרה ורבים מחניכיה עלו לארץ ישראל.

ב-1930 חיו בבאנובצה נאד בבראבואו כ-500 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן (ספטמבר 1938), שנחתם כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. באוקטובר אותה השנה הכריזה סלובקיה אוטונומיה ובמארס 1939 נהייתה למדינה עצמאית גרורת גרמניה הנאצית.

היהודים הורחקו מחיי החברה והכלכלה. חלק מיהודי העיירה נלקחו למחנות עבודה שהוקמו בערים סרד (SERED) ונובאקי, שם עבדו עבור השלטונות. בסוף שנת 1940 עדיין ישבו 502 יהודים בעיירה.

בין מארס לאוקטובר 1942 הוסגרו רוב יהודי סלובקיה לידי הגרמנים, ושולחו למחנות ריכוז ולמחנות השמדה על אדמת פולין הכבושה. יהודי באנובצה ובראשם הרב רייך שולחו אף הם למחנות. אחרי אוקטובר 1942 נותרו במקום רק יהודים מעטים, שהוחזקו מפני שעבודתם הייתה חיונית למדינה.

בקיץ 1944, כשכבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא נסיון מרד נגד השלטון הפאשיסטי, נמלטו ליערות היהודים שעדיין נותרו בסביבה. רובם נתפסו ונרצחו בידי הגרמנים ונקברו בקבר-אחים בבאנובצה.


אחרי המלחמה שרדו 45 יהודים מהעיירה והסביבה. רובם עלו בשנות הארבעים המאוחרות לארץ ישראל או היגרו לארצות שמעבר לים. בשנת 1990 התגוררו במקום שלוש משפחות יהודיות, בנייני הקהילה עמדו שוממים, ונותרו רק כשליש המצבות בבית העלמין היהודי.
לאריסה LARISSA

עיר בחבל תסאליה (THESSALIA), מזרח יוון המרכזית.


לאריסה שוכנת במרכזו של עמק רחב ופורה ומשמשת מרכז לכפרי הסביבה. בעיר מפעלי תעשיה שונים והכביש הראשי אתונה - סאלוניקי עובר דרכה.

כתובות יווניות עתיקות מעידות על ישוב יהודי בלאריסה כבר בתקופה הקדומה.

במאה ה-15 יסדו בה מגורשי ספרד קהילה יהודית.

אחרי פלישת ונציה ליוון ב-1685, נמלטו ללאריסה יהודים מהעיר פאטרס (PATRAS) וחיו בקרב הקהילה היהודית במקום כעדה נפרדת.

במאה ה-16 כיהן כרב העיר ר' יוסף נ' עזרא בעל "משא מלך" ובמאה ה-18 ר' יוסף נחמולי בעל "אשד נחלים" ו"אשדות הפסגה".

בית הדין הרבני של לאריסה פנה בעניני הלכה אל חכמי סאלוניקי. אחד מעשירי לאריסה קיים ישיבה בסאלוניקי.

ב-1869 נוסד במקום בית-ספר בידי "כל ישראל חברים" והופעלו חוגים לתרבות עברית.

אחרי סיפוח האיזור ליוון ב-1881, קיבלה לאריסה, ככל קהילות תסאליה, מעמד חוקי ורשות למנות מורים לעברית בבתי-ספר ממשלתיים שבהם למדו למעלה מעשרים תלמידים יהודיים.

בגלל מהומות אנטי יהודיות שפרצו בלאריסה בעקבות מלחמת טורקיה יוון (1897), נמלטו חלק מיהודי העיר לסאלוניקי. בראשית המאה העשרים חזרו היהודים ללאריסה והישוב היהודי גדל.

בראש הקהילה עמד אז הרב קאסוטו (CASSUTO), שהיה ממונה מטעם שלטונות יוון על מלאי המזון של העיר.

יהודי לאריסה עסקו במסחר ובהלוואות בריבית. מצבם הכלכלי היה איתן רוב הזמן והיו ביניהם משפחות עשירות, שהיו מעורבות בחיי הציבור.

ערב מלחמת העולם השניה מנתה הקהילה היהודית בלאריסה קרוב ל- 1200 נפש.


תקופת השואה

בעקבות מתקפת איטליה על יוון באוקטובר 1940 והתערבות הצבא הגרמני, שיצא לעזרת האיטלקים, הופצצה לאריסה מן האויר באפריל 1941. האיזור כולו נכבש על ידי הצבא הגרמני במאי אותה שנה והועבר לשליטת איטליה, שלא הכבידה על היהודים.

בספטמבר 1943, עם כניעת האיטלקים לבעלות הברית, נכנסו הגרמנים ללאריסה. כ-950 מיהודי המקום ברחו והסתתרו בכפרים שבסביבה. קבוצת יהודים ובראשם הרב קאסוטו הצטרפו לפרטיזנים.

כ-200 יהודים, מהנותרים, בעיר נתפשו על-ידי הגרמנים ושולחו במשאיות לאתונה ומשם למחנה ההשמדה אושויץ (AUSCHWITZ).

כ-20 יהודים שהצליחו להימלט הצטרפו לא.ל.א.ס. (ELLAS - צבא הפרטיזנים "הצבא העממי-יווני לחרות"). הם עבדו כמתורגמנים בעבודת מודיעין ועסקו בחבלה, תחת פיקודו של הרב משה פסח, מי שהיה רבה הראשי של וולוס (VOLOS) והצטרף לפרטיזנים.

אחרי המלחמה חזרו ללאריסה 726 יהודים. בשנת 1965 נאמד מספר היהודים במקום בקרוב ל- 500 וב-1967 מנתה הקהילה היהודית בעיר 441 נפש.
Isaac Aaron Prostitz
סקוטזקי, דום
פאונד, עזרא
רוסי, שלמה
מרצ'לו, בנדטו
מדרנה, ברונו
קלימני, שמעון
Luzzatto, Simone Simha
לוי, יהושע יוסף בן דוד

Isaac Aaron Prostitz (date of birth unknown – died in 1612), Hebrew printer, born in Prostejov (Prossnitz in German) Moravia, Czech Repuplic (then part of the Austrian Empire). He learned the printing trade in Italy, working with G. Cavalli and G. Grypho in Venice. There he met the proofreader Samuel Boehm (d. 1588), who later joined Isaac in Krakow, where he printed from 1569. From Italy they had brought with them typographical material, decorations etc., and in the privilege issued in 1567 to Isaac by King Sigmund August II of Poland for 50 years he is called an Italian Jew.

In spite of initial intrigues by the Jesuits, Isaac and later his sons – Aaron and Issachar – and grandsons were able to print for nearly 60 years some 200 works of which 73 were in Yiddish, using fish and a ram (symbol for the offering of Isaac) as printer’s mark. The productions covered a wide field: rabbinical literature, Bible, Kabbalah, philosophy, history, and even mathematics. The Babylonian Talmud was printed twice (1602-08; 1616-20); these were poor editions after an earlier and more auspicious beginning in 1579. The Jerusalem Talmud of 1609 has become standard in the form it was reissued in Krotoschin in 1886. Isaac was printer to the great scholars of the time: Moses Isserles of Krakow, Solomon Luria of Lublin, and Mordecai Jaffe of Prague and Poznan.

In 1602 he returned to his native Prossnitz, where he printed some works until 1605, while his son Aaron remained active in Krakow to 1628 printing apart from the Talmuds, the Zohar (1603), and the Shulhan Arukh (1607, 1618-20), Turim with Joseph Caro’s commentary (1614-15), and Ein Ya’akov (1614, 1619). Isaac’s descendants were working as printer’s assistants until nearly the end of the 17th century.

Skutezky, Dome (1850-1921), painter, born in Kisgajar, Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at the academies of Vienna, Munich and Florence. In 1870 he returned to Vienna, Austria, where he lived for five years, painting portraits. In 1875 he was awarded a scholarship to go to Venice, Italy, where he worked for ten years. He exhibited some of his Venetian genre pictures; such as "Rossz nyelvek" ("Bad Tongues"); "Aki alszik, nem fog halat" ("Who Sleeps can not Catch a Fish") in Vienna, and upon his return to Hungary, in 1885, at the Budapest Academy of Art.

From 1885 onwards he lived at Besztercebanya (then Hungary, now Banska Bystrica, Slovakia). Continuing at first in the genre style, he painted scenes from society life. Among his canvases of this period "True Lovers", "Modern Paris" and "Modern Ulysses" were purchased by Emperor Franz Joseph.

Banska Bystrica, however, is a city very different from Venice; it has copper mines and foundries, and soon Skutezky was attracted by the possibilities which these subjects offered. His paintings portraying the everyday life of miners and copper workers, such as "Daily Bread" (1899) and "At Work" (small gold medal, 1905) are studies on the problem of light. His paintings were put on permanent exhibit in various Hungarian galleries, as well as in those of Munich, Prague and Rome. Czechoslovakia, which called the artist her own during the last two years of life, made an effort to acquire as many of his paintings as possible.

רוסי, שלמה (שלמה מן האדומים), (1570-1630), מלחין ונגן, נולד במאנטובה, איטליה. הוא היה מועסק על ידי  הדוכסות גונזאגה במאנטובה, והיה פעיל במיוחד כאשר עבד תחת הדוכס וינצ'נצו גונזאגה, שעבורו הוא הקדיש מחזור שירים ב-1589. בנוסף, הוא עבד גם בקבוצת התיאטרון של הקהילה היהודית במאנטובה. אין תיעוד על מותו של רוסי, אבל בהקדשה שכתב על יצירתו האחרונה שיצאה לאור, הוא הכתים את התאריך 3 לינואר, 1628. ככל הנראה שרוסי מת ב-1630 כאשר הושמד הגטו היהודי בעיר.

המוסיקה הכלית שלו נחשבת כחלק בלתי נפרד מהתפתחות הצורה המוסיקלית "טריו סונטה" (צורה מוסיקלית מתקופת הבארוק המורכבת משני כלים מלודיים, ובס מלווה). בין יצירותיו, קובץ של מוסיקה יהודית, קולית הנקרא "השירים אשר לשלמה". קובץ זה היינו הראשון שפרסם בדפוס מוסיקה בעברית.

משורר ומחזאי. נולד בוונציה, איטליה, ושירת כרב בקהילה של עיר הולדתו במשך שנים רבות. תרגם את פרקי אבות לאיטלקית וחיבר דקדוק עברי תמציתי ופולמוס אנטי-קבלי שכותרתו "תוכחת מגולח".
בין יצירותיו נמצא שיר שנכתב לרגל חתונתו של מ"ח לוצאטו וכן חידות מחורזות וקינות רבות. עוד חיבר מחזות אחדים, וביניהם מחזה אליגורי (1734) שנוצר לפרטיטורה מוסיקלית, ושתי קנטטות לחתונה (1737, 1760) – כולם תחת הכותרת "קול שמחה". נפטר בוונציה, איטליה.
Rabbi

Born in Venice, Italy, he was educated by the outstanding rabbis of his time and also had an excellent secular and classical training. Age 20, his rabbinical opinions were cited with respect and his responsa began to be published two years later. From then on he was cited as 'the rabbi from Venice' and from 1648 headed the Venetian rabbinate. One of his responsa permitted traveling by gondola on the Sabbath. He wrote Socrates in Platonic dialogue form, whose theme is to prove the uselessness of human reason without revelation. His main work is a political treatise arguing for the toleration of the Jews, especially for economic reasons.
הגטו החדש ("גטו נואובו") בוונציה, שנוסד ב-1516, איטליה, 1985
מנורה בגטו של ונציה. איטליה, 1972
מראה פנים של בית הכנסת הלוואנטיני, ונציה, איטליה, 1978
הגטו של ונציה. איטליה, 1972
שער הכניסה לגטו ונציה שנוסד ב-1516, איטליה, 1983
הגטו החדש ("גטו נואובו") בוונציה, שנוסד ב-1516,
איטליה, 1985
צילום: פ' ב' גרונצוייג, ניו יורק
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות פ' ב' גרונצוייג, ניו יורק)
מנורה בגטו של ונציה.
איטליה, 1972.
צילום: ד"ר מוריס פלוסט, ארה"ב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ד"ר מוריס פלוסט, ארה"ב)
מראה פנים של בית הכנסת הלוואנטיני,
ונציה, איטליה, 1978
צילום: פאולו לומברוזו, ונציה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות פאולו לומברוזו, ונציה)
הגטו של ונציה. איטליה, 1972.
צילום: מוריס פלוסט, ארה"ב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מוריס פלוסט, ארה"ב)
שער הכניסה לגטו של ונציה שנוסד ב-1516,
איטליה, 1983
צילום: בדריך גרונצוייג, ניו יורק
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות בדריך גרונצוייג, ניו יורק)
פאונד, עזרא
רוסי, שלמה
קלימני, שמעון
לוי, יהושע יוסף בן דוד

רוסי, שלמה (שלמה מן האדומים), (1570-1630), מלחין ונגן, נולד במאנטובה, איטליה. הוא היה מועסק על ידי  הדוכסות גונזאגה במאנטובה, והיה פעיל במיוחד כאשר עבד תחת הדוכס וינצ'נצו גונזאגה, שעבורו הוא הקדיש מחזור שירים ב-1589. בנוסף, הוא עבד גם בקבוצת התיאטרון של הקהילה היהודית במאנטובה. אין תיעוד על מותו של רוסי, אבל בהקדשה שכתב על יצירתו האחרונה שיצאה לאור, הוא הכתים את התאריך 3 לינואר, 1628. ככל הנראה שרוסי מת ב-1630 כאשר הושמד הגטו היהודי בעיר.

המוסיקה הכלית שלו נחשבת כחלק בלתי נפרד מהתפתחות הצורה המוסיקלית "טריו סונטה" (צורה מוסיקלית מתקופת הבארוק המורכבת משני כלים מלודיים, ובס מלווה). בין יצירותיו, קובץ של מוסיקה יהודית, קולית הנקרא "השירים אשר לשלמה". קובץ זה היינו הראשון שפרסם בדפוס מוסיקה בעברית.

משורר ומחזאי. נולד בוונציה, איטליה, ושירת כרב בקהילה של עיר הולדתו במשך שנים רבות. תרגם את פרקי אבות לאיטלקית וחיבר דקדוק עברי תמציתי ופולמוס אנטי-קבלי שכותרתו "תוכחת מגולח".
בין יצירותיו נמצא שיר שנכתב לרגל חתונתו של מ"ח לוצאטו וכן חידות מחורזות וקינות רבות. עוד חיבר מחזות אחדים, וביניהם מחזה אליגורי (1734) שנוצר לפרטיטורה מוסיקלית, ושתי קנטטות לחתונה (1737, 1760) – כולם תחת הכותרת "קול שמחה". נפטר בוונציה, איטליה.
מרצ'לו, בנדטו
מדרנה, ברונו
קלימני, שמעון
Luzzatto, Simone Simha
לוי, יהושע יוסף בן דוד
משורר ומחזאי. נולד בוונציה, איטליה, ושירת כרב בקהילה של עיר הולדתו במשך שנים רבות. תרגם את פרקי אבות לאיטלקית וחיבר דקדוק עברי תמציתי ופולמוס אנטי-קבלי שכותרתו "תוכחת מגולח".
בין יצירותיו נמצא שיר שנכתב לרגל חתונתו של מ"ח לוצאטו וכן חידות מחורזות וקינות רבות. עוד חיבר מחזות אחדים, וביניהם מחזה אליגורי (1734) שנוצר לפרטיטורה מוסיקלית, ושתי קנטטות לחתונה (1737, 1760) – כולם תחת הכותרת "קול שמחה". נפטר בוונציה, איטליה.
Rabbi

Born in Venice, Italy, he was educated by the outstanding rabbis of his time and also had an excellent secular and classical training. Age 20, his rabbinical opinions were cited with respect and his responsa began to be published two years later. From then on he was cited as 'the rabbi from Venice' and from 1648 headed the Venetian rabbinate. One of his responsa permitted traveling by gondola on the Sabbath. He wrote Socrates in Platonic dialogue form, whose theme is to prove the uselessness of human reason without revelation. His main work is a political treatise arguing for the toleration of the Jews, especially for economic reasons.