חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 9
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי אוברניי

אוברניי Obernai

(בגרמנית אוברנהיים)

עיר במזרח צרפת.


ידיעה ראשונה על יהודים במקום מקורה בשנת 1215. ב- 1349 נידונה אשה יהודיה למוות על גיזום מטבע, וכפו עליה להעיד שהיהודים מפיצים את "המגיפה השחורה"; בעקבות זאת נאסרו יהודי העיר, והועלו על המוקד.

כעבור מאה שנה שוב נמצאו יהודים בעיר, אז אוברנהיים. ב- 1647 עברה העיר לידי צרפת, והתיישבות יהודים בתחומה הותרה רשמית.

ב- 1784 מנתה קהילת אוברניי 196 יהודים. מספרם גדל במרוצת השנים, וערב מלחמת- העולם השנייה (ספטמבר 1939) הייתה במקום קהילה מגובשת גדולה למדי.


בשנת 1970 ישבו באוברניי כ60- יהודים.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
235195
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Neher, Andre (1914-1988), scholar and philosopher, born in Obernai, France, who became one of the foremost Jewish philosophers of the 20th century. He was a student at the Freppel school in Obernai, then at the Lycee Fustel de Coulange in Strasbourg, France. He studied modern Hebrew at the Orthodox synagogue in Strasbourg and learned for a time at the yeshiva in Montreux. A lover of France and French culture, Neher was at the same time an admirer of the German language and literature and he became a teacher of German first at the Erckmann-Chatrian secondary school in Sarrebourg, and then at the Lycee Kleber in Strasbourg. In 1939 he was drafted to the French army, but was released after the defeat. Together with his family he went to live in the small town of Brive-la-Gaillarde, in the Limousin region which was a centre of the Resistance movement. In Brive he became teacher of German at a secondary school. Later he went to live at Lanteuil in Corrèze. When the Vichy government was established, in accordance with the anti-Jewish laws, he was dismissed from his teaching position. A proud Frenchman, he was amazed at the indifference shown by his fellow teachers to his dismissal and shocked to find himself an outcast. It changed his feelings for France. Neher considered that he survived the Holocaust by the skin of his teeth, living in a French society which had adopted Jean-Paul Sartre's belief that man is “condemned to be free”. After WW 2, he became a professor at the University of Strasbourg, he abandoned his almost unconditional affection for France, his love of German culture and became much close to his Jewish roots. In 1955, Neher became professor of Jewish literature at the University of Strasbourg. He persuaded the authorities to include Hebrew among the languages offered by French universities. After the break between France and Israel before the Six Day War in 1967 and in reaction to the anti-Semitic comments of De Gaulle at the time, Neher decided to immigrate to Israel. He proceeded to teach at Tel Aviv University.

His masterpiece is "The exile of the Word" ("L'Exil de la parole. Du silence biblique au silence d'Auschwitz,(1970) which discusses God’s silence after the Shoah. Neher believed that one can find divine revelation through biblical silence, human freedom can emerge through the silence. It is better for man to concentrate his attention not on the ideas of redemption or salvation, but on the here and now. “Hope is not in the laugh or fullness, hope is in the tears, in the risk and in their silence”, he wrote. In other works Neher’s thoughts put color into each Jew’s daily sense of Jewish Renaissance, in his “Jerusalem”, his inner world. Every Jew, he believed, has a built-in “radar” which seeks a sense of spirituality, a longing for things beyond this physical world. For French Jewry, Neher served as a “Jewish renewer” after the Holocaust, along the veins of what Martin Buber was for German-speaking Jews.

“Man is capable of singing a dual song”, writes Neher, “with lyrics from both Jewish and universal sources; combining inspiration from both ‘the Earth in all its grander is to the Almighty’, with ‘a song for the Sabbath’; melding down-to-earth challenges with hope for Redemption – Nachamu, Nachamu Ami (be consoled, my people).” As to the Holocaust, writes Neher, one must remember that the Almighty’s relationship with man may at times be fairly apparent and “vocal”, while at other times it may be transcendental and “silent”. Silence is golden – transcendental silence.

Other books written by Neher include "Transcendance et immanence" ("Transcendence and immanence")(1946), "Amos, contribution à l'étude du prophétism" ("Amos, contribution to the study of the prophecy")(1950), "L'Essence du Prophétisme" ("Quality of Prophecy")(1955), "Le conflit du sacré et du profane dans la renaissance de l'Hébreu" ("The conflict of sacred and profane in the renaissance of Hebrew")(1958), "Moïse et la vocation juive" ("Moses and the Jewish vocation") (1956), "Histoire biblique du peuple d'Israël" ("Biblical history of the people of Israel") written together with his wife Renee Neher (1962), "L'Existence Juive" ("The Jewish Existence") (1962), "Dans tes portes, Jérusalem" ("Within your gates, Jerusalem)"(1972).

חזית בית הכנסת באוברניי?,
אלזס, צרפת, 1990 בקירוב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות דן גבעול, ישראל)

תבליט על כותרת עמוד בכניסה לחצר מתחם בית הכנסת העתיק ברחוב גורו 43, היום משמש למגורים, אוברניי, אלזס, צרפת, אוקטובר 1996
המבנה הוא חלק ממתחם בית הכנסת העתיק שנבנה במאה ה-17 ונוספו מבנים במהלך המאה ה-18
צילום: רחל שנולד שטרנקרנץ
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות רחל שנולד שטרנקרנץ).

שרידי שלט מאבן מ- 1696 על קיר בית הכנסת העתיק ברחוב גורו 43, היום משמש למגורים, אוברניי, אלזס, צרפת, אוקטובר 1996
המבנה הוא חלק ממתחם בית הכנסת העתיק שנבנה במאה ה-17 ונוספו מבנים במהלך המאה ה-18
צילום: רחל שנולד שטרנקרנץ
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות רחל שנולד שטרנקרנץ)

סמטת היהודים, אוברניי, אלזס, צרפת, אוקטובר 1996
צילום: רחל שנולד שטרנקרנץ
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות רחל שנולד שטרנקרנץ)

הכניסה לחצר בית הכנסת העתיק ברחוב גורו 43, היום משמש למגורים, אוברניי, אלזס, צרפת, אוקטובר 1996
המבנה היה חלק ממתחם בית הכנסת העתיק שנבנה במאה ה-17 ונוספו לו מבנים במהלך המאה ה-18
צילום: רחל שנולד שטרנקרנץ
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות רחל שנולד שטרנקרנץ)

באר מקושטת טיפוסית לאלזאס, אוברניי, אלזס, צרפת, אוקטובר 1996
צילום: רחל שנולד שטרנקרנץ
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות רחל שנולד שטרנקרנץ)
 

דלת כניסה לבית הכנסת העתיק ברחוב גורו 43, היום משמש למגורים, אוברניי, אלזס, צרפת, אוקטובר 1996
מימין נראית מגרעת למזוזה על משקוף הדלת. המבנה הוא חלק ממתחם בית הכנסת העתיק שנבנה במאה ה-17 ונוספו לו מבנים במהלך המאה ה-18
צילום: רחל שנולד שטרנקרנץ
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות רחל שנולד שטרנקרנץ)

צה סמטת היהודים, אוברניי, אלזס, צרפת, אוקטובר 1996

צילום: רחל שנולד שטרנקרנץ
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות רחל שנולד שטרנקרנץ)

שרידי עמוד ותבליטים ממתחם בית הכנסת העתיק ברחוב גורו 43, היום משמש למגורים, אוברניי, אלזס, צרפת, אוקטובר 1996
המבנה היה חלק ממתחם בית הכנסת העתיק שנבנה במאה ה-17 ונוספו מבנים במהלך המאה ה-18
צילום: רחל שנולד שטרנקרנץ
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות רחל שנולד שטרנקרנץ)

Neher, Andre (1914-1988), scholar and philosopher, born in Obernai, France, who became one of the foremost Jewish philosophers of the 20th century. He was a student at the Freppel school in Obernai, then at the Lycee Fustel de Coulange in Strasbourg, France. He studied modern Hebrew at the Orthodox synagogue in Strasbourg and learned for a time at the yeshiva in Montreux. A lover of France and French culture, Neher was at the same time an admirer of the German language and literature and he became a teacher of German first at the Erckmann-Chatrian secondary school in Sarrebourg, and then at the Lycee Kleber in Strasbourg. In 1939 he was drafted to the French army, but was released after the defeat. Together with his family he went to live in the small town of Brive-la-Gaillarde, in the Limousin region which was a centre of the Resistance movement. In Brive he became teacher of German at a secondary school. Later he went to live at Lanteuil in Corrèze. When the Vichy government was established, in accordance with the anti-Jewish laws, he was dismissed from his teaching position. A proud Frenchman, he was amazed at the indifference shown by his fellow teachers to his dismissal and shocked to find himself an outcast. It changed his feelings for France. Neher considered that he survived the Holocaust by the skin of his teeth, living in a French society which had adopted Jean-Paul Sartre's belief that man is “condemned to be free”. After WW 2, he became a professor at the University of Strasbourg, he abandoned his almost unconditional affection for France, his love of German culture and became much close to his Jewish roots. In 1955, Neher became professor of Jewish literature at the University of Strasbourg. He persuaded the authorities to include Hebrew among the languages offered by French universities. After the break between France and Israel before the Six Day War in 1967 and in reaction to the anti-Semitic comments of De Gaulle at the time, Neher decided to immigrate to Israel. He proceeded to teach at Tel Aviv University.

His masterpiece is "The exile of the Word" ("L'Exil de la parole. Du silence biblique au silence d'Auschwitz,(1970) which discusses God’s silence after the Shoah. Neher believed that one can find divine revelation through biblical silence, human freedom can emerge through the silence. It is better for man to concentrate his attention not on the ideas of redemption or salvation, but on the here and now. “Hope is not in the laugh or fullness, hope is in the tears, in the risk and in their silence”, he wrote. In other works Neher’s thoughts put color into each Jew’s daily sense of Jewish Renaissance, in his “Jerusalem”, his inner world. Every Jew, he believed, has a built-in “radar” which seeks a sense of spirituality, a longing for things beyond this physical world. For French Jewry, Neher served as a “Jewish renewer” after the Holocaust, along the veins of what Martin Buber was for German-speaking Jews.

“Man is capable of singing a dual song”, writes Neher, “with lyrics from both Jewish and universal sources; combining inspiration from both ‘the Earth in all its grander is to the Almighty’, with ‘a song for the Sabbath’; melding down-to-earth challenges with hope for Redemption – Nachamu, Nachamu Ami (be consoled, my people).” As to the Holocaust, writes Neher, one must remember that the Almighty’s relationship with man may at times be fairly apparent and “vocal”, while at other times it may be transcendental and “silent”. Silence is golden – transcendental silence.

Other books written by Neher include "Transcendance et immanence" ("Transcendence and immanence")(1946), "Amos, contribution à l'étude du prophétism" ("Amos, contribution to the study of the prophecy")(1950), "L'Essence du Prophétisme" ("Quality of Prophecy")(1955), "Le conflit du sacré et du profane dans la renaissance de l'Hébreu" ("The conflict of sacred and profane in the renaissance of Hebrew")(1958), "Moïse et la vocation juive" ("Moses and the Jewish vocation") (1956), "Histoire biblique du peuple d'Israël" ("Biblical history of the people of Israel") written together with his wife Renee Neher (1962), "L'Existence Juive" ("The Jewish Existence") (1962), "Dans tes portes, Jérusalem" ("Within your gates, Jerusalem)"(1972).

ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.

Alsace

A historical region in northeastern France on the Rhine River plain, bordering Germany and Switzerland. 

Balbronn

A commune in the Bas-Rhin department in Alsace, France. Balbronn was annexed by Germany between 1871-1918

The first Jewish presence in Balbronn is documented in 1665. The 1784 “Census of Jews tolerated in the Province of Alsace in compliance with the Letters Patent of his Majesty” ordered by the French government recorded 33 Jewish families with a total of 170 persons living in Balbronn. The number of the Jewish residents grew to 184 in 1805 and about 200 in 1840. After mid-19th century the Jewish population of Balbronn decreased continuously with 144 Jews recorded in 1910 and 62 in 1936.

The first synagogue was opened around 1730. The building of the old synagogue still stands and is located at 47-48, rue Balbach, in a edifice known as the Maison des Juifs. This house dates from 1638, however it seems to have been used as a synagogue only after 1730. The prayer room was located on the first floor and the mikve was situated in a nearby house.

The old synagogue was replaced by a new building in neo-Romanesque style with 100 places for men and 60 for women. It was inaugurated December 10, 1895. The community also operated a mikve and a school. The community of Balbronn belonged to the district rabbinate in Westhofen, and after the 1920s to rabbinate of Obernai. The Jews of Balbronn did not have a separate cemetery and used the regional Jewish cemetery of Rosenwiller.

In the summer of 1940 Alsace was occupied by the Germans and all remaining Jews in Balbronn were deported to southern France. At least 26 Jews from Balbronn perished in the Holocaust.

The building of the new synagogue, located on rue des Femmes in Balbronn, is classified as a historic monument. It narrowly escaped destruction during the German occupation. It was restored after the war and used for worship until the end of the 1960s. The building was declared historical monument on February 10, 1999. A model of the synagogue of Balbronn is on display at the Muse Judeo-Alsacien in Bouxwiller

איטרסווילר

Itterswiller 

בגרמנית: Ittersweiler

כפר במחוז הריין התחתון בחבל אלזס, צרפת. סופח לגרמניה בשנים 1918-1871.

תחילת ההתיישבות היהודית באיטרסווילר מתועדת לסוף המאה ה-17. ב-1689 חיו שם 12 יהודים וב-1725 עלה מספרם ל-48. במפקד האוכלוסייה היהודית באלזס, שנערך בשנת 1784, נמנו באיטרסווילר

19 משפחות יהודיות, סך הכל 108 נפשות. ב-1807 חיו שם 110 תושבים יהודים ומספרם הגיע לשיא של 208 ב-1846. האוכלוסייה היהודית נותרה כ-200 נפש למשך יותר משלושים שנים. ב-1870 חיו 190 יהודים באיטרסווילר, אך מספרם ירד לקראת סוף המאה ה-19. ב-1900 היו 79 יהודים בכפר ועשור אחר כך צנח מספרם ל-63. היהודים המשיכו לעזוב את הכפר במחצית הראשונה של המאה העשרים. ב-1936 היו באיטרסווילר 19 יהודים.

הקהילה היהודית השתייכה לרבנות של נידרנה, אשר שכנה זמנית באיטרסווילר מ-1854 עד 1867. אחר כך עברה תחת סמכותה של רבנות אוברנה. לקהילת איטרסווילר היה חדר תפילה מהמאה ה-18, ואז בנו בית כנסת חדש בשנת 1841. המבנה עבר שיפוץ נרחב ונחנך מחדש בשנת 1894. היו במקום גם בית ספר ומקווה, אך לא היה בית עלמין, יהודי איטרסווילר השתמשו בבית העלמין הגדול של קהילת רוסנווילר.

בתחילת שנות ה-1930 הקהילה התחילה להתפורר. בית הכנסת עדיין היה בשימוש, אבל כבר לא היה מניין.

הגרמנים כבשו את אלזס בשנת 1940, וגירשו את שארית יהודי איטרסווילר לדרום צרפת. 12 מיהודי איטרסווילר  נספו בשואה. בית הכנסת נהרס חלקית במלחמת העולם השנייה.

ב-1953 חיו באיטרסווילר 4 יהודים. בית הכנסת, שנהרס בשואה, שוקם וכעת המבנה הוא בבעלות פרטית. כתובת בניין בית הכנסת לשעבר:

76, route du Vin, Itterswiller

Westhouse

In German: Westhausen 

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Westhouse was annexed by Germany between 1871-1918.

Jews started to settle in Westhouse during the 18th century. The 1784 general census of the Jewish population in Alsace recorded in Westhouse 25 Jewish families with a total of about 140 people. In 1807 there were 160 Jewish inhabitants in Westhouse. Their number reached a peak of 236 in 1846. After mid-19th century the Jewish population of Westhouse decreased continuously with 214 Jews recorded in 1861, 201 in 1870, 93 in 1900, and 80 in 1910. In 1936 there only 40 Jews in Westhouse.

The Jewish community in Westhouse belonged to the Rabbinate of Niedernai, and after 1910 to that of Obernai. A synagogue established in 1808 was replaced by a new building in 1858. The community also operated a school that was open from 1858 to 1896, and a mikveh. A teacher employed by the community served also as prayer leader and shochet.  

After the German occupation of Alsace in 1940, the remaining Jews of Westhouse were deported to southern France, of them 20 perished in the Holocaust.

In 1953 there were 5 Jewish inhabitants in Westhouse. The synagogue building was destroyed during the Second World War.

Stotzheim 

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Stotzheim was annexed by Germany between 1871-1918.

A certain Cossmann was the first Jew documented in Stotzheim in 1580. In 1613 two Jews, Michell and Koppell, are recorded in the village. From the end of the 17th century through the second half of the 18th century the number of Jewish residents of Stotzheim was between 20 individuals recorded in 1689 to 37 recorded in 1780. The 1784 general census of the Jewish population in Alsace recorded in Stotzheim 5 Jewish families with a total of 29 people. In 1807 the number of the Jewish inhabitants was 59 and it increased during the first half of the 19th century to 72 in 1846, 79 in 1861, and reached a peak of 86 in 1870. Towards the end of the 19th century the Jewish population of the village decreased to 67 people in 1900, and then to 46 in 1910 and 21 in 1936.

The Jews of Stotzheim belonged to the rabbinate of Niedernai until 1910, and then to the rabbinate of Fegersheim. The synagogue was opened in 1837 and it was in use until 1939. The community operated a school and a mikveh. The community employed a teacher who also served as a prayer leader and shochet. There was no Jewish cemetery in Stotzheim and the local community used the Jewish cemetery of Rosenwiller.  

After the German occupation of France during WW II, the remaining Jews of Stotzheim were deported to southern France and then to the Nazi death and concentration camps in Eastern Europe. A total of about 30 Jews from Stotzheim perished in the Holocaust.

Only a handful Jews returned to Stotzheim after WW II. The building of the synagogue survived and has been used as a storage room. Address of the former synagogue: 27, rue de Benfeld, Stotzheim.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי אוברניי
אוברניי Obernai

(בגרמנית אוברנהיים)

עיר במזרח צרפת.


ידיעה ראשונה על יהודים במקום מקורה בשנת 1215. ב- 1349 נידונה אשה יהודיה למוות על גיזום מטבע, וכפו עליה להעיד שהיהודים מפיצים את "המגיפה השחורה"; בעקבות זאת נאסרו יהודי העיר, והועלו על המוקד.

כעבור מאה שנה שוב נמצאו יהודים בעיר, אז אוברנהיים. ב- 1647 עברה העיר לידי צרפת, והתיישבות יהודים בתחומה הותרה רשמית.

ב- 1784 מנתה קהילת אוברניי 196 יהודים. מספרם גדל במרוצת השנים, וערב מלחמת- העולם השנייה (ספטמבר 1939) הייתה במקום קהילה מגובשת גדולה למדי.


בשנת 1970 ישבו באוברניי כ60- יהודים.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

סטוצהיים
וסטוז
איטרסווילר
באלברון
אלזס
צרפת

Stotzheim 

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Stotzheim was annexed by Germany between 1871-1918.

A certain Cossmann was the first Jew documented in Stotzheim in 1580. In 1613 two Jews, Michell and Koppell, are recorded in the village. From the end of the 17th century through the second half of the 18th century the number of Jewish residents of Stotzheim was between 20 individuals recorded in 1689 to 37 recorded in 1780. The 1784 general census of the Jewish population in Alsace recorded in Stotzheim 5 Jewish families with a total of 29 people. In 1807 the number of the Jewish inhabitants was 59 and it increased during the first half of the 19th century to 72 in 1846, 79 in 1861, and reached a peak of 86 in 1870. Towards the end of the 19th century the Jewish population of the village decreased to 67 people in 1900, and then to 46 in 1910 and 21 in 1936.

The Jews of Stotzheim belonged to the rabbinate of Niedernai until 1910, and then to the rabbinate of Fegersheim. The synagogue was opened in 1837 and it was in use until 1939. The community operated a school and a mikveh. The community employed a teacher who also served as a prayer leader and shochet. There was no Jewish cemetery in Stotzheim and the local community used the Jewish cemetery of Rosenwiller.  

After the German occupation of France during WW II, the remaining Jews of Stotzheim were deported to southern France and then to the Nazi death and concentration camps in Eastern Europe. A total of about 30 Jews from Stotzheim perished in the Holocaust.

Only a handful Jews returned to Stotzheim after WW II. The building of the synagogue survived and has been used as a storage room. Address of the former synagogue: 27, rue de Benfeld, Stotzheim.

Westhouse

In German: Westhausen 

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Westhouse was annexed by Germany between 1871-1918.

Jews started to settle in Westhouse during the 18th century. The 1784 general census of the Jewish population in Alsace recorded in Westhouse 25 Jewish families with a total of about 140 people. In 1807 there were 160 Jewish inhabitants in Westhouse. Their number reached a peak of 236 in 1846. After mid-19th century the Jewish population of Westhouse decreased continuously with 214 Jews recorded in 1861, 201 in 1870, 93 in 1900, and 80 in 1910. In 1936 there only 40 Jews in Westhouse.

The Jewish community in Westhouse belonged to the Rabbinate of Niedernai, and after 1910 to that of Obernai. A synagogue established in 1808 was replaced by a new building in 1858. The community also operated a school that was open from 1858 to 1896, and a mikveh. A teacher employed by the community served also as prayer leader and shochet.  

After the German occupation of Alsace in 1940, the remaining Jews of Westhouse were deported to southern France, of them 20 perished in the Holocaust.

In 1953 there were 5 Jewish inhabitants in Westhouse. The synagogue building was destroyed during the Second World War.

איטרסווילר

Itterswiller 

בגרמנית: Ittersweiler

כפר במחוז הריין התחתון בחבל אלזס, צרפת. סופח לגרמניה בשנים 1918-1871.

תחילת ההתיישבות היהודית באיטרסווילר מתועדת לסוף המאה ה-17. ב-1689 חיו שם 12 יהודים וב-1725 עלה מספרם ל-48. במפקד האוכלוסייה היהודית באלזס, שנערך בשנת 1784, נמנו באיטרסווילר

19 משפחות יהודיות, סך הכל 108 נפשות. ב-1807 חיו שם 110 תושבים יהודים ומספרם הגיע לשיא של 208 ב-1846. האוכלוסייה היהודית נותרה כ-200 נפש למשך יותר משלושים שנים. ב-1870 חיו 190 יהודים באיטרסווילר, אך מספרם ירד לקראת סוף המאה ה-19. ב-1900 היו 79 יהודים בכפר ועשור אחר כך צנח מספרם ל-63. היהודים המשיכו לעזוב את הכפר במחצית הראשונה של המאה העשרים. ב-1936 היו באיטרסווילר 19 יהודים.

הקהילה היהודית השתייכה לרבנות של נידרנה, אשר שכנה זמנית באיטרסווילר מ-1854 עד 1867. אחר כך עברה תחת סמכותה של רבנות אוברנה. לקהילת איטרסווילר היה חדר תפילה מהמאה ה-18, ואז בנו בית כנסת חדש בשנת 1841. המבנה עבר שיפוץ נרחב ונחנך מחדש בשנת 1894. היו במקום גם בית ספר ומקווה, אך לא היה בית עלמין, יהודי איטרסווילר השתמשו בבית העלמין הגדול של קהילת רוסנווילר.

בתחילת שנות ה-1930 הקהילה התחילה להתפורר. בית הכנסת עדיין היה בשימוש, אבל כבר לא היה מניין.

הגרמנים כבשו את אלזס בשנת 1940, וגירשו את שארית יהודי איטרסווילר לדרום צרפת. 12 מיהודי איטרסווילר  נספו בשואה. בית הכנסת נהרס חלקית במלחמת העולם השנייה.

ב-1953 חיו באיטרסווילר 4 יהודים. בית הכנסת, שנהרס בשואה, שוקם וכעת המבנה הוא בבעלות פרטית. כתובת בניין בית הכנסת לשעבר:

76, route du Vin, Itterswiller

Balbronn

A commune in the Bas-Rhin department in Alsace, France. Balbronn was annexed by Germany between 1871-1918

The first Jewish presence in Balbronn is documented in 1665. The 1784 “Census of Jews tolerated in the Province of Alsace in compliance with the Letters Patent of his Majesty” ordered by the French government recorded 33 Jewish families with a total of 170 persons living in Balbronn. The number of the Jewish residents grew to 184 in 1805 and about 200 in 1840. After mid-19th century the Jewish population of Balbronn decreased continuously with 144 Jews recorded in 1910 and 62 in 1936.

The first synagogue was opened around 1730. The building of the old synagogue still stands and is located at 47-48, rue Balbach, in a edifice known as the Maison des Juifs. This house dates from 1638, however it seems to have been used as a synagogue only after 1730. The prayer room was located on the first floor and the mikve was situated in a nearby house.

The old synagogue was replaced by a new building in neo-Romanesque style with 100 places for men and 60 for women. It was inaugurated December 10, 1895. The community also operated a mikve and a school. The community of Balbronn belonged to the district rabbinate in Westhofen, and after the 1920s to rabbinate of Obernai. The Jews of Balbronn did not have a separate cemetery and used the regional Jewish cemetery of Rosenwiller.

In the summer of 1940 Alsace was occupied by the Germans and all remaining Jews in Balbronn were deported to southern France. At least 26 Jews from Balbronn perished in the Holocaust.

The building of the new synagogue, located on rue des Femmes in Balbronn, is classified as a historic monument. It narrowly escaped destruction during the German occupation. It was restored after the war and used for worship until the end of the 1960s. The building was declared historical monument on February 10, 1999. A model of the synagogue of Balbronn is on display at the Muse Judeo-Alsacien in Bouxwiller

Alsace

A historical region in northeastern France on the Rhine River plain, bordering Germany and Switzerland. 

ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.
שרידי עמוד ותבליטים מבית הכנסת העתיק, אוברניי, אלזס, צרפת, 1996
קצה סמטת היהודים, אוברניי, אלזס, צרפת, 1996
דלת הכניסה לבית הכנסת העתיק, היום משמש למגורים, אוברניי, אלזס, צרפת, 1996
באר מקושטת טיפוסית לאלזס, אוברניי, צרפת, 1996
הכניסה לחצר בית הכנסת העתיק, היום בית מגורים, אוברניי, אלזס, צרפת, 1996
סמטת היהודים, אוברניי, אלזס, צרפת, 1996
שרידי שלט מאבן מ- 1696 על קיר בית הכנסת העתיק, אוברניי, אלזס, צרפת, 1996
תבליט על כותרת עמוד בכניסה לחצר מתחם בית הכנסת העתיק, אוברניי, אלזס, צרפת, 1996
חזית בית הכנסת באוברניי?, אלזס, צרפת 1990 בקירוב

שרידי עמוד ותבליטים ממתחם בית הכנסת העתיק ברחוב גורו 43, היום משמש למגורים, אוברניי, אלזס, צרפת, אוקטובר 1996
המבנה היה חלק ממתחם בית הכנסת העתיק שנבנה במאה ה-17 ונוספו מבנים במהלך המאה ה-18
צילום: רחל שנולד שטרנקרנץ
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות רחל שנולד שטרנקרנץ)

צה סמטת היהודים, אוברניי, אלזס, צרפת, אוקטובר 1996

צילום: רחל שנולד שטרנקרנץ
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות רחל שנולד שטרנקרנץ)

דלת כניסה לבית הכנסת העתיק ברחוב גורו 43, היום משמש למגורים, אוברניי, אלזס, צרפת, אוקטובר 1996
מימין נראית מגרעת למזוזה על משקוף הדלת. המבנה הוא חלק ממתחם בית הכנסת העתיק שנבנה במאה ה-17 ונוספו לו מבנים במהלך המאה ה-18
צילום: רחל שנולד שטרנקרנץ
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות רחל שנולד שטרנקרנץ)

באר מקושטת טיפוסית לאלזאס, אוברניי, אלזס, צרפת, אוקטובר 1996
צילום: רחל שנולד שטרנקרנץ
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות רחל שנולד שטרנקרנץ)
 

הכניסה לחצר בית הכנסת העתיק ברחוב גורו 43, היום משמש למגורים, אוברניי, אלזס, צרפת, אוקטובר 1996
המבנה היה חלק ממתחם בית הכנסת העתיק שנבנה במאה ה-17 ונוספו לו מבנים במהלך המאה ה-18
צילום: רחל שנולד שטרנקרנץ
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות רחל שנולד שטרנקרנץ)

סמטת היהודים, אוברניי, אלזס, צרפת, אוקטובר 1996
צילום: רחל שנולד שטרנקרנץ
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות רחל שנולד שטרנקרנץ)

שרידי שלט מאבן מ- 1696 על קיר בית הכנסת העתיק ברחוב גורו 43, היום משמש למגורים, אוברניי, אלזס, צרפת, אוקטובר 1996
המבנה הוא חלק ממתחם בית הכנסת העתיק שנבנה במאה ה-17 ונוספו מבנים במהלך המאה ה-18
צילום: רחל שנולד שטרנקרנץ
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות רחל שנולד שטרנקרנץ)

תבליט על כותרת עמוד בכניסה לחצר מתחם בית הכנסת העתיק ברחוב גורו 43, היום משמש למגורים, אוברניי, אלזס, צרפת, אוקטובר 1996
המבנה הוא חלק ממתחם בית הכנסת העתיק שנבנה במאה ה-17 ונוספו מבנים במהלך המאה ה-18
צילום: רחל שנולד שטרנקרנץ
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות רחל שנולד שטרנקרנץ).

חזית בית הכנסת באוברניי?,
אלזס, צרפת, 1990 בקירוב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות דן גבעול, ישראל)

נהר, אנדרה
Neher, Andre (1914-1988), scholar and philosopher, born in Obernai, France, who became one of the foremost Jewish philosophers of the 20th century. He was a student at the Freppel school in Obernai, then at the Lycee Fustel de Coulange in Strasbourg, France. He studied modern Hebrew at the Orthodox synagogue in Strasbourg and learned for a time at the yeshiva in Montreux. A lover of France and French culture, Neher was at the same time an admirer of the German language and literature and he became a teacher of German first at the Erckmann-Chatrian secondary school in Sarrebourg, and then at the Lycee Kleber in Strasbourg. In 1939 he was drafted to the French army, but was released after the defeat. Together with his family he went to live in the small town of Brive-la-Gaillarde, in the Limousin region which was a centre of the Resistance movement. In Brive he became teacher of German at a secondary school. Later he went to live at Lanteuil in Corrèze. When the Vichy government was established, in accordance with the anti-Jewish laws, he was dismissed from his teaching position. A proud Frenchman, he was amazed at the indifference shown by his fellow teachers to his dismissal and shocked to find himself an outcast. It changed his feelings for France. Neher considered that he survived the Holocaust by the skin of his teeth, living in a French society which had adopted Jean-Paul Sartre's belief that man is “condemned to be free”. After WW 2, he became a professor at the University of Strasbourg, he abandoned his almost unconditional affection for France, his love of German culture and became much close to his Jewish roots. In 1955, Neher became professor of Jewish literature at the University of Strasbourg. He persuaded the authorities to include Hebrew among the languages offered by French universities. After the break between France and Israel before the Six Day War in 1967 and in reaction to the anti-Semitic comments of De Gaulle at the time, Neher decided to immigrate to Israel. He proceeded to teach at Tel Aviv University.

His masterpiece is "The exile of the Word" ("L'Exil de la parole. Du silence biblique au silence d'Auschwitz,(1970) which discusses God’s silence after the Shoah. Neher believed that one can find divine revelation through biblical silence, human freedom can emerge through the silence. It is better for man to concentrate his attention not on the ideas of redemption or salvation, but on the here and now. “Hope is not in the laugh or fullness, hope is in the tears, in the risk and in their silence”, he wrote. In other works Neher’s thoughts put color into each Jew’s daily sense of Jewish Renaissance, in his “Jerusalem”, his inner world. Every Jew, he believed, has a built-in “radar” which seeks a sense of spirituality, a longing for things beyond this physical world. For French Jewry, Neher served as a “Jewish renewer” after the Holocaust, along the veins of what Martin Buber was for German-speaking Jews.

“Man is capable of singing a dual song”, writes Neher, “with lyrics from both Jewish and universal sources; combining inspiration from both ‘the Earth in all its grander is to the Almighty’, with ‘a song for the Sabbath’; melding down-to-earth challenges with hope for Redemption – Nachamu, Nachamu Ami (be consoled, my people).” As to the Holocaust, writes Neher, one must remember that the Almighty’s relationship with man may at times be fairly apparent and “vocal”, while at other times it may be transcendental and “silent”. Silence is golden – transcendental silence.

Other books written by Neher include "Transcendance et immanence" ("Transcendence and immanence")(1946), "Amos, contribution à l'étude du prophétism" ("Amos, contribution to the study of the prophecy")(1950), "L'Essence du Prophétisme" ("Quality of Prophecy")(1955), "Le conflit du sacré et du profane dans la renaissance de l'Hébreu" ("The conflict of sacred and profane in the renaissance of Hebrew")(1958), "Moïse et la vocation juive" ("Moses and the Jewish vocation") (1956), "Histoire biblique du peuple d'Israël" ("Biblical history of the people of Israel") written together with his wife Renee Neher (1962), "L'Existence Juive" ("The Jewish Existence") (1962), "Dans tes portes, Jérusalem" ("Within your gates, Jerusalem)"(1972).
נהר, אנדרה
Neher, Andre (1914-1988), scholar and philosopher, born in Obernai, France, who became one of the foremost Jewish philosophers of the 20th century. He was a student at the Freppel school in Obernai, then at the Lycee Fustel de Coulange in Strasbourg, France. He studied modern Hebrew at the Orthodox synagogue in Strasbourg and learned for a time at the yeshiva in Montreux. A lover of France and French culture, Neher was at the same time an admirer of the German language and literature and he became a teacher of German first at the Erckmann-Chatrian secondary school in Sarrebourg, and then at the Lycee Kleber in Strasbourg. In 1939 he was drafted to the French army, but was released after the defeat. Together with his family he went to live in the small town of Brive-la-Gaillarde, in the Limousin region which was a centre of the Resistance movement. In Brive he became teacher of German at a secondary school. Later he went to live at Lanteuil in Corrèze. When the Vichy government was established, in accordance with the anti-Jewish laws, he was dismissed from his teaching position. A proud Frenchman, he was amazed at the indifference shown by his fellow teachers to his dismissal and shocked to find himself an outcast. It changed his feelings for France. Neher considered that he survived the Holocaust by the skin of his teeth, living in a French society which had adopted Jean-Paul Sartre's belief that man is “condemned to be free”. After WW 2, he became a professor at the University of Strasbourg, he abandoned his almost unconditional affection for France, his love of German culture and became much close to his Jewish roots. In 1955, Neher became professor of Jewish literature at the University of Strasbourg. He persuaded the authorities to include Hebrew among the languages offered by French universities. After the break between France and Israel before the Six Day War in 1967 and in reaction to the anti-Semitic comments of De Gaulle at the time, Neher decided to immigrate to Israel. He proceeded to teach at Tel Aviv University.

His masterpiece is "The exile of the Word" ("L'Exil de la parole. Du silence biblique au silence d'Auschwitz,(1970) which discusses God’s silence after the Shoah. Neher believed that one can find divine revelation through biblical silence, human freedom can emerge through the silence. It is better for man to concentrate his attention not on the ideas of redemption or salvation, but on the here and now. “Hope is not in the laugh or fullness, hope is in the tears, in the risk and in their silence”, he wrote. In other works Neher’s thoughts put color into each Jew’s daily sense of Jewish Renaissance, in his “Jerusalem”, his inner world. Every Jew, he believed, has a built-in “radar” which seeks a sense of spirituality, a longing for things beyond this physical world. For French Jewry, Neher served as a “Jewish renewer” after the Holocaust, along the veins of what Martin Buber was for German-speaking Jews.

“Man is capable of singing a dual song”, writes Neher, “with lyrics from both Jewish and universal sources; combining inspiration from both ‘the Earth in all its grander is to the Almighty’, with ‘a song for the Sabbath’; melding down-to-earth challenges with hope for Redemption – Nachamu, Nachamu Ami (be consoled, my people).” As to the Holocaust, writes Neher, one must remember that the Almighty’s relationship with man may at times be fairly apparent and “vocal”, while at other times it may be transcendental and “silent”. Silence is golden – transcendental silence.

Other books written by Neher include "Transcendance et immanence" ("Transcendence and immanence")(1946), "Amos, contribution à l'étude du prophétism" ("Amos, contribution to the study of the prophecy")(1950), "L'Essence du Prophétisme" ("Quality of Prophecy")(1955), "Le conflit du sacré et du profane dans la renaissance de l'Hébreu" ("The conflict of sacred and profane in the renaissance of Hebrew")(1958), "Moïse et la vocation juive" ("Moses and the Jewish vocation") (1956), "Histoire biblique du peuple d'Israël" ("Biblical history of the people of Israel") written together with his wife Renee Neher (1962), "L'Existence Juive" ("The Jewish Existence") (1962), "Dans tes portes, Jérusalem" ("Within your gates, Jerusalem)"(1972).