רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

צנעא San’a

בערבית צנעא - صنعاء‎ 

בירת תימן המאוחדת, מרכז תימן.


הגולים הראשונים מארץ ישראל, שבאו על-פי המסורת בתימן לפני חורבן בית ראשון, התיישבו בסמוך לצנעא ומחוצה לה, תחילה ב"בראש" בראש הר נקום שממזרח לצנעא. במקום נמצאו כתובות יהודיות משנת 589.

בשנת 991 היו בצנעא 35 בתי יהודים. מאוחר יותר, לאחר שהחלו לעסוק במסחר ובמלאכה הגיעו היהודים ל"קצר" החלק העתיק של צנעא ובנו בתים מפוארים ליד רובע אל-קטיע מחוץ לחומות העיר, שם עסקו בצורפות. בתקופת השליט האיובי סיף אל-אסלאם תגתכין (1196- 1182) עברו, מתוך כפייה, לשכונה בתוך החומות שנקראת אל-פליחי. תחילה הקימו שכונה מדרום לשער המוביל לעיירה שעוב ליד נחל אל-מרדכי והמשיכו להפעיל בית כנסת ב"קצר". בין השנים 1662-1615 נטשו את שכונת אל-פליחי בעקבות גל קנאות מוסלמית והקימו בתים חדשים משני עברי ואדי אל-סאילה. ב- 1679 יצאו היהודים לגלות מוזע וחזרו מקץ שנה אך הותר להם להתיישב מחוץ לעיר ברובע שנבנה ונקרא קאע ביר אל-עזב. חלק מהיהודים המשיכו להתגורר בשכונת אל-סאילה עד שנות הארבעים של המאה העשרים. בשכונת ביר אל-עזב (קאע אל-יהוד) התגוררו עד לעלייתם האחרונה לישראל (1951-1948).

באמצע המאה ה- 18 חלה התפתחות גדולה בחיי הקהילה. הותר ליהודים לבנות בתים גבוהים ובתי כנסת. אך ב- 1762 נסגרו ונחרבו כל 12 בתי הכנסת בפקודת האמאם, בהשפעת הקנאים המוסלמים, רק ב- 1792 הותר ליהודים לפתוח אותם ולשפצם. שכונת היהודים נותרה פרוזה ה- 140 שנה אך בתחילת המאה ה- 19, ובמיוחד ב- 1818 עם התערערות השלטון האמאמי, התנפלו שבטים על העיר והיהודים ורכושם נפגעו. בעקבות זאת הורה האמאם להקיף בחומה את השכונה היהודית ועמה את השכונה המוסלמית ביר אל-עזב, וצרף את שתי השכונות לעיר. התנפלויות נמשכו, ובשנות השלושים של המאה ה- 19 התרוקנה כמעט השכונה מיהודיה.

1865 הייתה אחת השנים הקשות עקב מצור ורעב. בתי יהודים נחרבו ונכסיהם נשדדו. כן פרצה מגפה של מחלת מעיים שהפילה חללים. ב- 1872 השתפר מצב היהודים בעקבות הכיבוש התורכי ורבים חזרו לעיר, עד כי ב- 1876 נבנתה שכונה חדשה מדרום בשם אל-קריה אל- ג'דיד.

שנות התשעים של המאה ה- 19 היו שנות בצורת ורעב, והקהילה הדלדלה. בשנת 1905 הטיל צבא האמאם יחיא מצור על העיר. במטרה לכבשה מידי העות'מאנים. רוב היהודים עזבו ומצאו מקלט בכפרים. ה- 6,000 ניספו ברעב. מעשרת אלפים יהודים נותרו 600 גברים בלבד. ב- 1918 הסתיים הכיבוש העות'מאני ויהודים חזרו לעיר.

בשנת 1942 התחלפה מרבית האוכלוסייה היהודית. רבים מהתושבים המקוריים עזבו ועלו לארץ ישראל לאחר הקלות בעלייה, ולרובע היהודי הגיעו יהודים מכפרי מרכז תימן.

ב- 1945 היו שטפון, מגפת ארבה ובצורת, ובעקבותיהם עוני ומחסור רב. פליטים יהודים רבים מכפרי הסביבה נהרו לצנעא למצוא פרנסה.

עם העלייה הגדולה (1951-1948) ננטשה השכונה היהודית כליל, הרכוש הציבורי עבר לידי הממשלה ולא נותרו יהודים בצנעא.


חיי הקהילה

בתקופת הגאונים (מאות 12-11) קיימו יהודי תימן קשרים עם ראשי הישיבות בבבל. הראשונים בצנעא שנקראו בתואר "נגיד" היו בני משפחת מעדו במאה ה- 11.

קאע-אל-יהוד הייתה מרכז רוחני לכל יהודי תימן ובו ישבו רבים מגדולי התורה. בבית הכנסת המרכזי הייתה ישיבת החכמים הגדולה ועל שמה הוא נקרא "כניסת אל-עולמאא" (מדרש החכמים). בית הכנסת נחרב ב- 1457. לאחר גלות מוזע נקבעה הישיבה בבית הכנסת של מהר"י הלוי ואחר כך בבית הכנסת של מהר"יץ, ובו שכנה עד 1905 ואז חדלה לפעול. בישיבה פעל גם בית הדין לערעורים שנבנה ב- 1457. בית הכנסת בשכונת סאילה נחרב ב- 1679.

במאה ה- 18 היו 12 בתי כנסת בצנעא. ביניהם: בית הכנסת כחלאני, שנוסד בידי סעיד בן משה כחלאני שהיה מנכבדי הקהילה ושימש ממונה על כספי העניים (נפטר ב- 1717); בית הכנסת אל-כסאר, שנהרס בידי אל-מהדי עבאס בן אל-מנצור חסין ב- 1762 וב- 1793 נבנה מחדש; בית הכנסת מסורי, שהיה שייך לסאלם מסורי ובניו ועמד על תילו כבר ב- 1715; בית הכנסת ז'זפאן, שנבנה על-ידי אברהם בן סאלם ג'זפאן והוקדש לציבור בשנת 1786; בית הכנסת אל-שיח', שהיה קיים עד עליית "על כנפי נשרים" והיה בין הקדומים והנודעים בתימן (יחד עם בית הכנסת אל-אסטא ובית הכנסת של מהרי"ץ), נוסד על-ידי ר' יחיא הלוי סמוך לשיבת גולי מוזע עם הקמת הרובע היהודי החדש בקאע ביר אל-עזב, ב- 1762 נחרב בגזירת חורבן בתי הכנסת ונבנה מחדש; בית הכנסת מהרי"ץ ("כניס בית צאלח") של ר' יחיא צאלח, גדול חכמי תימן במחצית השנייה של המאה ה- 18, נהרס בגזירה ב- 1762 ונבנה מחדש ב- 1792 ופעל עד חיסול גולת תימן.

בתי כנסת נוספים: כניס אל-עזירי, שנבנה על-ידי השר שלום עראקי אלאסטא; כניס אל-ערק; כניס אל שרעבי; כניס אל גמל, של יעיש ג'מל נבנה ב- 1876; כניס אל סיאני; כניס אל-גרשי, שבנה יחיא אל-גרשי ב1878-; כניס חבאר של משפחת חבארה; כניס אל-חגאגי; כניס בית יצחק הלוי, שנבנה ב- 1888; כניס אל-סעאדי; כניס אל-דמארי; בית הכנסת של אברהם אל-טירי; כניס עוד' וכניס סאלם אל-בדיחי, שנבנה ב- 1873; כניס אלקריה אל-ג'דיד נבנה ב- 1888. כן נבנה בית מרחץ ב- 1880.

בצנעא ישבה משפחת עראקי, מבין המשפחות החשובות בתימן. אבי המשפחה ר' דוד עראקי הגיע כנראה ממצרים במאה ה- 16. בנו אברהם נעשה נגיד הקהילה. ר' אהרן עראקי שירת בחצר השליט הקאסמי צאחב אל-מואהב (1718-1687). בנו ר' שלום עראקי התמנה שר בחצר האמאם. משפחות נודעות אחרות בצנעא, שבהן רבנים וגדולי תורה במאות 20-19 היו: קרח, מנצורה, חבשוש, קארה וקאפח.

ר' יחיא צאלח (מהרי"ץ, נפטר ב- 1805) עיצב את דמותה הרוחנית של יהדות תימן עד לסוף המאה ה- 19. אחריו נפתחה הקהילה להשכלה מודרנית ותרבות מערבית.

בראש הקהילה עמדו "נשיא" (עאקל או שיח') שמונה בידי השלטונות, שימש מתווך ועסק בגביית מס החסות; והמנהיג הרוחני ("מארי") שהיה הרב ולעתים גם אב בית הדין. סמכות הנהגת הקהילה נבעה מסמכות גדולי התורה, מכוחה והשפעתה של קהילת צנעא על שאר הקהילות בתימן, ומסמכות הנבחרים שזכו להערכה מצד השלטונות.

לאחר הכיבוש התורכי (1872) החלו להתמנות ראשי הקהילה שתוארם "חכם באשי". הראשון היה סלימאן אל-קארה. האחרון היה ר' יחיא בן משה יצחק, שהתמנה ב- 1905, ומשרתו בוטלה ב- 1919 עם צאת התורכים.

בקהילה לא היו ארגונים ציבוריים וכל בעיות הסעד, החינוך וצרכי הדת נפתרו על-ידי יוזמות פרטיות. קופת הקהילה נהנתה מהכנסה מדמי שחיטה ומצדקות למיניהן.

ב- 1882 יצאו מצנעא ראשוני העולים לארץ-ישראל. שליחים מארץ-ישראל הביאו את רעיון הציונות. הראשונים בהם היו יום-טוב צמח ושמואל יבנאלי ב- 1910.

ב- 1949 הותרו ההגבלות וכל יהודי צנעא יצאו לעדן למחנה העולים "גאולה", ומשם הוטסו לישראל.