חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי נים

נים

עיר בדרום צרפת.


קהילה יהודית בנים מתועדת במאה ה-11, בתחילת המאה ה-13 מנתה כ-100 משפחות. יהודי נים זכו להגנת הבישוף, אך זו לא עמדה להם ב- 1306 כאשר הופעל צו-גירוש יהודים מהאזור, בליווי הפקעת הרכוש היהודי.

ב-1359 שוב היו יהודים בעיר והמועצה המקומית היקצתה להם שטח מיוחד למגורים. הקהילה חדלה להתקיים עם גירוש צרפת ב-1394.

באיגרת לר' אברהם בן דוד מפוסקיירא, שעשה בעיר שנים רבות, מפליג ר' משה בן יהודה הבדרשי בשבח ישיבת נים. בספריית העיר השתמר אוסף עשיר של כתבי-יד עבריים מימי- הביניים.

מן המאה ה-17 היו באים לנים סוחרים יהודים מרוזנות ונסן, אך נסיונותיהם להתיישב בעיר עלו בתוהו. במחצית השנייה של המאה ה-18 היו בקהילה 40-30 משפחות בהנהגת הרב אליהו אספיר מקאפנטראס. בגלל פילוג בקהילה הוקם בית-כנסת חדש ב-1796.

ב-1808 צורפה קהילת נים, שהיו בה אז 370 נפש, לקונסיסטוריה של מארסיי.

בין ילידי נים היו הרב שלמה כאהן, שכיהן כרב הקהילה והיה גם חוקר תולדות היהודים באיזור. אדולף כרמיה, ממייסדי חברת כי"ח, וברנארד לאזאר.

מסוף המאה ה-19 ירד מספר היהודים בנים, ובימי מלחמת העולם השנייה, ב-1941, נותרו בה 40 משפחות יהודיות, מקצתן פליטים מערים אחרות בצרפת.

ב-1970 התגוררו בנים 1,200 יהודים, רובם יוצאי צפון-אפריקה. לקהילה היו בית-כנסת ומרכז קהילתי.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
230405
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Cremieux, Isaac Adolphe (1796-1880), lawyer and statesman and defender of the human rights of the Jews of France, born in Nimes to a wealthy and old established Jewish family. His family adopted the revolutionary cause and he was amongst the first Jewish pupils admitted to the Lycee Imperial in Paris. He studied at the University of Aix en Provence and was called to the bar at Nimes in 1817. As a Jew he refused to make the humiliating oath which the court demanded and his defiance was upheld. He subsequently supported many liberal causes and acquired the reputation of defending the rights of Jews.

After the revolution of 1830 he came to Paris, where he became a member of the Central Consistoire. He formed connections with numerous political personages and became a brilliant defender of Liberal ideas in the law courts and in the press. In 1840 the Damascus affair and the consequent revival of anti-Semitism in Europe aroused intense emotions in all Jewish communities in Europe. Cremieux accompanied Moses Montefiore on a delegation to Syria and succeeded in obtaining the release of the Jews who were imprisoned in Damascus. This was a first step toward reviving the sense of self-confidence amongst European Jewry. Elected deputy in 1842, he was one of the leaders of the opposition. On behalf of the Consistoire Central des Israélites de France (The Central Consistory of the Jews of France), he helped to draft the law of 1844 which was to regulate Jewish life until 1848 and after 1905.

In 1834 Crémieux was elected vice-president of the Consistoire. Nine years later he was chosen to be the president of that body but had to resign when it became known that he had allowed his wife to have their children baptized. On February 24, 1848 he was chosen by the Republicans as a member of the provisional government, and as minister of justice he secured the decrees abolishing the death penalty for political offenses. That same year he was instrumental in declaring an end to slavery in all French Colonies, for which some have called him the "French Abraham Lincoln". When the conflict between the Republicans and Socialists broke out, he resigned his office but continued to sit in the constituent assembly. At first he supported Louis Napoleon, but when he discovered the prince's imperial ambitions he broke with him.

For opposing Louis Napoleon's coup d'etat he was arrested and imprisoned on December 2, 1851. Cremieux remained in prison for some time. During his enforced retirement he devoted himself to Jewish causes. In 1864 he became president of the Alliance Israelite Universelle, the first modern international Jewish organization, founded in 1860, and centered in Paris. The foundation of the Alliance expressed the renewal of Jewish cohesiveness. He used all his influence to assist the Alliance in its work to help oppressed Jewish minorities throughout the world. To this end he travelled to Morocco, Romania and Russia where he successfully intervened on behalf of Jews accused in the Saratov blood libel. In the November 1869 eletions he was elected as a Republican deputy for Paris. On September 4, 1870 he was again chosen as a member of the government of national defense, and resumed his position in the ministry of justice. At that time French policy was to bring about the total assimilation of all Algerian Jews. As Minister of Justice he signed the Decret Cremieux by means of which all Algerian Jews received French citizenship en bloc. He resigned with his colleagues on February 14, 1871. Eight months later he was elected deputy, then life senator in 1875.

Crémieux did much to better the condition of the Jews. In 1827, he advocated the repeal of the "More judaico", legislation stigmatizing the Jews left over from pre-revolutionary France. He proved that it was possible to be a proud Jew while at the same time being deeply involved with the affairs of his country.

ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.

Arles

A city in the Bouche-du-Rhone department, France,

According to a Jewish legend, one of three rudderless ships bearing Jewish exiles arrived in Arles after the destruction of the Second Temple of Jerusalem. It is said that Jews sang psalms at the funeral of Hilary, Bishop of Arles, in 449. The first documented reference to Jews in the town (508) relates that defense of part of the wall was entrusted to them during a siege.

In 591 Archbishop Virgilius of Arles was rebuked by Pope Gregory the Great for wishing to convert the Jews there by force. In 820, ''a great number'' of Jewish children from Lyons, Chalon-sur-Saone, Macon, and Vienne had to take refuge with the Jews of Arles to escape forcible conversion. The Jews of Arles were accused by Agobard Archbishop of Lyons (c. 826--27) of having sold kidnapped Christian children into slavery. Jurisdiction over the Jews in the city was granted by Boso, Count of Provence, to the archbishop of Arles in 879; the grant was renewed and ratified in 921, 1147, and 1154. A Hebrew copy of one of these documents, placed at the disposal of Archbishop Raymond (1142--57), mentions the first Jewish cemetery at the Montjuif, in the present Griffeville quarter, for which Jews made an annual payment of 44 sols to the archbishop.

Twelfth century and later documents show that the Jews of Arles owned real estate. A record of 1170 shows that the archbishop shared the proceeds of the dues and taxes with a Jew. Benjamin of Tudela, who visited Arles about this time, noted the existence of a community of 200. In 1215 the archbishop issued the Jewish community with its first constitution and delegated its administration to three elected ''rectors,'' Jews were living in both the town and borough; later their main place of residence was on the rue Neuve, near the church of the Jacobins. The present chapel of the penitents bleus is said to stand on the site of the 13th-century synagogue.

During the 14th century the community was augmented by exiles from the kingdom of France, as well as through the incorporation into Arles of nearby Trinquetaille, with its considerable Jewish community. For the last quarter of the century the Jews of Arles paid directly to the count annual dues of 200 florins, formerly combined with the levy on the other Provencal communities. They also paid the Arles municipality an annual impost of 60 pounds of pepper. They renewed their association with the union of Jewish communities in Provence by 1420, in that year contributing 600 florins out of a total assessment for Provencal Jewry of 1,740 florins. The community maintained a charitable organization, founded in 1401. A school, founded at the end of the previous century and reorganized in 1407, provided instruction in both Bible and Talmud. At this time the communal administration included three baylons, eight councilors, and three auditors. There was a synagogue, ritual bathhouses, and a
market. The cemetery in 1376 was situated at the present intersection of the rue du Marche- neuf and the rue de la Rotonde. In 1434 it was replaced by sites at the Plan du Bourg and the Crau d'Arles. The Jews of Arles were mainly occupied in commerce, especially in brokerage. Their real property included numerous vineyards. More than 5% of the Jews appearing in the records (especially notarial ones) of the first half of the 15th century were doctors (physicus, cirurgicus, medicus). In 1425 a partnership of two Jews for the manufacture of soap is recorded. Anti- Jewish outbreaks occurred in Arles in 1427, 1436, 1457, 1473, and 1480. The most violent attack took place on April 8, 1484, when bands of farm laborers from Dauphine, Auvergne, and the Provencal highlands, assisted by citizens of Arles, invaded the Jewish street, looting and partially destroying it. Havoc was caused to the synagogue, already damaged by fire, possibly in 1457; two women were killed in the disorders and some
50 males were compelled to adopt Christianity. Similar disorders recurred in the following year but the municipal officers intervened to protect the Jews more effectively. In 1486 the Arles Jews contributed toward maintaining a police force for such contingencies. In 1493, however, soon after the acquisition of Provence by the French king (1481), the citizenry secured his consent to expel the Jews from Arles.

The synagogue was now completely destroyed. The last Jews were expelled in September 1494. Some exiles who attempted to return in 1496 to settle their affairs were immediately expelled; certain Jews chose the alternative of conversion. Christian animosity toward these converts prompted the circulation of a literary forgery in the form of a purported exchange of correspondence between them and the Jews of Constantinople in which the latter advised their brethren in Arles to feign conversion. Jews who passed through Arles in the 17th century were required to pay a crown impost, administered in 1658 by levy of Arles, possibly himself a Jew. In 1775 a decree of the parliament of Provence ordered certain Jews who had tried to reestablish themselves in Arles to leave within eight days.

In 1773, and again in 1775, trading in Arles was forbidden to Jews by the parliament of Provence. After the French Revolution, some Jews from the Comtat Venaissin settled in Arles. A few Jews were living in Arles in the late 1960s and the municipal museum possessed a rich collection of Jewish ritual objects and Jewish documents.

Arles, a center of Jewish scholarship, was also noted for the work of Jewish translators from the Arabic. The first known Jewish scholar of Arles is R. Moses (c. 900). Samuel ibn Tibbon, completed his translation of Maimonides' Guide of the Perplexed (1204) there. Other scholars in Arles included Gershon b. Solomon of Arles (beginning of the 13th century); Joseph Caspi (c. 1317); Kalonymus b. Kalonymus (early 14th century); Kalonymus b. David b. Todros (same period); Todros b. Meshullam of Arles, translated into Hebrew Averroes' ''Middle Commentaries'' on Aristotle’s Rhetoric and Poetics (Sefer ha-melitzah and Sefer ha-shir; 1337); Isaac Nathan b. Kalonymus (middle 15th century) and Meir, known as Maestro Bendig, (second half of the 15th century).

Provence

A historical region in southeastern France bordering Italy and the Mediterranean Sea.

טאראסקון

עיר במחוז פרובאנס, דרום צרפת.

זכר ראשון ליישוב יהודי בעיר נמצא בשבר מציבה עם כתובת עברית משנת 1193, אולם התפתחות של ממש חלה בקהילה אחרי גירוש צרפת (שלא כללה אז את אזורי הדרום).

יהודי המקום נהנו מחופש המסחר ושימשו במשרות ציבוריות חשובות, בעיקר בתחום המסים. מספר הרופאים בקהילה היה גדול יחסית. מאה המשפחות היהודיות בסוף המאה ה- 14 היו כ-%10 מאוכלוסית העיר. ב-1487 היו 150 משפחות במקום.

משנת 1378 חוייבו היהודים להתגורר ברובע נפרד. כמו-כן הוטלו עליהם איסורים שונים, כגון מכירת בשר כשר בשווקי העיר ושחיטה לצורכי נוצרים, ואיסור עבודה בימי א' ובחגים של הנוצרים. רבים נרצחו בימי "המגיפה השחורה" (1348).

ב-1382 נאסר עליהם להחזיק במקרקעין וכרמים, ובמחצית השנייה של המאה ה- 15 נשללה מהם הזכות לשמש במשרות ציבוריות.

בפרעות ביהודי פרובאנס ב-1484 ניצלו יהודי טאראסקון בזכות מועצת העיר, אולם ב-1496 הואשמו בשנאה לנצרות, בנשיכת נשך ומעשי שוד. אותו זמן היתה פרובאנס בתחום צרפת והמלך שארל ה-8 גזר גירוש; מעטים התנצרו ורובם עקרו לרוזנות ונסן.

יהודים שבכל זאת התיישבו בטאראסקון גורשו ב1775 בפקודת הפארלאמנט של פרובאנס.

בין חכמי העיר היה יוסף בן אבא מארי כספי, הוגה-דעות ובעל "ספר הסוד" ו"אדני כסף".

Castelnau-le-Lez

Castelnau

A town in the Hérault department in the historic region of Occitania, France, on the outskirts of Montpellier.

Association Culturelle Et Cultuelle Juive De Castelnau (ACJC) - Espace R
16 Rue Albert Thomas
34170 Castelnau-le-Lez
France
Phone: 06 12 96 64 66 

The Jewish community of Castelnau-le-Lez was established in November 1996.

A square named after Simon Wiesenthal (1908-2005) was inaugurated in Castelnau-le-Lez on Sunday April 30, 2006. At the time, Castelnau-le-Lez was the only municipality in France to call a square or a street after the Holocaust survivor and Nazi hunter, and founder of the Jewish Documentation Centre in Vienna.

במאגרי המידע הפתוחים
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי נים
נים

עיר בדרום צרפת.


קהילה יהודית בנים מתועדת במאה ה-11, בתחילת המאה ה-13 מנתה כ-100 משפחות. יהודי נים זכו להגנת הבישוף, אך זו לא עמדה להם ב- 1306 כאשר הופעל צו-גירוש יהודים מהאזור, בליווי הפקעת הרכוש היהודי.

ב-1359 שוב היו יהודים בעיר והמועצה המקומית היקצתה להם שטח מיוחד למגורים. הקהילה חדלה להתקיים עם גירוש צרפת ב-1394.

באיגרת לר' אברהם בן דוד מפוסקיירא, שעשה בעיר שנים רבות, מפליג ר' משה בן יהודה הבדרשי בשבח ישיבת נים. בספריית העיר השתמר אוסף עשיר של כתבי-יד עבריים מימי- הביניים.

מן המאה ה-17 היו באים לנים סוחרים יהודים מרוזנות ונסן, אך נסיונותיהם להתיישב בעיר עלו בתוהו. במחצית השנייה של המאה ה-18 היו בקהילה 40-30 משפחות בהנהגת הרב אליהו אספיר מקאפנטראס. בגלל פילוג בקהילה הוקם בית-כנסת חדש ב-1796.

ב-1808 צורפה קהילת נים, שהיו בה אז 370 נפש, לקונסיסטוריה של מארסיי.

בין ילידי נים היו הרב שלמה כאהן, שכיהן כרב הקהילה והיה גם חוקר תולדות היהודים באיזור. אדולף כרמיה, ממייסדי חברת כי"ח, וברנארד לאזאר.

מסוף המאה ה-19 ירד מספר היהודים בנים, ובימי מלחמת העולם השנייה, ב-1941, נותרו בה 40 משפחות יהודיות, מקצתן פליטים מערים אחרות בצרפת.

ב-1970 התגוררו בנים 1,200 יהודים, רובם יוצאי צפון-אפריקה. לקהילה היו בית-כנסת ומרכז קהילתי.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
קרמיו, איסאק (יצחק) אדולף
Cremieux, Isaac Adolphe (1796-1880), lawyer and statesman and defender of the human rights of the Jews of France, born in Nimes to a wealthy and old established Jewish family. His family adopted the revolutionary cause and he was amongst the first Jewish pupils admitted to the Lycee Imperial in Paris. He studied at the University of Aix en Provence and was called to the bar at Nimes in 1817. As a Jew he refused to make the humiliating oath which the court demanded and his defiance was upheld. He subsequently supported many liberal causes and acquired the reputation of defending the rights of Jews.

After the revolution of 1830 he came to Paris, where he became a member of the Central Consistoire. He formed connections with numerous political personages and became a brilliant defender of Liberal ideas in the law courts and in the press. In 1840 the Damascus affair and the consequent revival of anti-Semitism in Europe aroused intense emotions in all Jewish communities in Europe. Cremieux accompanied Moses Montefiore on a delegation to Syria and succeeded in obtaining the release of the Jews who were imprisoned in Damascus. This was a first step toward reviving the sense of self-confidence amongst European Jewry. Elected deputy in 1842, he was one of the leaders of the opposition. On behalf of the Consistoire Central des Israélites de France (The Central Consistory of the Jews of France), he helped to draft the law of 1844 which was to regulate Jewish life until 1848 and after 1905.

In 1834 Crémieux was elected vice-president of the Consistoire. Nine years later he was chosen to be the president of that body but had to resign when it became known that he had allowed his wife to have their children baptized. On February 24, 1848 he was chosen by the Republicans as a member of the provisional government, and as minister of justice he secured the decrees abolishing the death penalty for political offenses. That same year he was instrumental in declaring an end to slavery in all French Colonies, for which some have called him the "French Abraham Lincoln". When the conflict between the Republicans and Socialists broke out, he resigned his office but continued to sit in the constituent assembly. At first he supported Louis Napoleon, but when he discovered the prince's imperial ambitions he broke with him.

For opposing Louis Napoleon's coup d'etat he was arrested and imprisoned on December 2, 1851. Cremieux remained in prison for some time. During his enforced retirement he devoted himself to Jewish causes. In 1864 he became president of the Alliance Israelite Universelle, the first modern international Jewish organization, founded in 1860, and centered in Paris. The foundation of the Alliance expressed the renewal of Jewish cohesiveness. He used all his influence to assist the Alliance in its work to help oppressed Jewish minorities throughout the world. To this end he travelled to Morocco, Romania and Russia where he successfully intervened on behalf of Jews accused in the Saratov blood libel. In the November 1869 eletions he was elected as a Republican deputy for Paris. On September 4, 1870 he was again chosen as a member of the government of national defense, and resumed his position in the ministry of justice. At that time French policy was to bring about the total assimilation of all Algerian Jews. As Minister of Justice he signed the Decret Cremieux by means of which all Algerian Jews received French citizenship en bloc. He resigned with his colleagues on February 14, 1871. Eight months later he was elected deputy, then life senator in 1875.

Crémieux did much to better the condition of the Jews. In 1827, he advocated the repeal of the "More judaico", legislation stigmatizing the Jews left over from pre-revolutionary France. He proved that it was possible to be a proud Jew while at the same time being deeply involved with the affairs of his country.

צרפת
ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.

ארל

Arles

A city in the Bouche-du-Rhone department, France,

According to a Jewish legend, one of three rudderless ships bearing Jewish exiles arrived in Arles after the destruction of the Second Temple of Jerusalem. It is said that Jews sang psalms at the funeral of Hilary, Bishop of Arles, in 449. The first documented reference to Jews in the town (508) relates that defense of part of the wall was entrusted to them during a siege.

In 591 Archbishop Virgilius of Arles was rebuked by Pope Gregory the Great for wishing to convert the Jews there by force. In 820, ''a great number'' of Jewish children from Lyons, Chalon-sur-Saone, Macon, and Vienne had to take refuge with the Jews of Arles to escape forcible conversion. The Jews of Arles were accused by Agobard Archbishop of Lyons (c. 826--27) of having sold kidnapped Christian children into slavery. Jurisdiction over the Jews in the city was granted by Boso, Count of Provence, to the archbishop of Arles in 879; the grant was renewed and ratified in 921, 1147, and 1154. A Hebrew copy of one of these documents, placed at the disposal of Archbishop Raymond (1142--57), mentions the first Jewish cemetery at the Montjuif, in the present Griffeville quarter, for which Jews made an annual payment of 44 sols to the archbishop.

Twelfth century and later documents show that the Jews of Arles owned real estate. A record of 1170 shows that the archbishop shared the proceeds of the dues and taxes with a Jew. Benjamin of Tudela, who visited Arles about this time, noted the existence of a community of 200. In 1215 the archbishop issued the Jewish community with its first constitution and delegated its administration to three elected ''rectors,'' Jews were living in both the town and borough; later their main place of residence was on the rue Neuve, near the church of the Jacobins. The present chapel of the penitents bleus is said to stand on the site of the 13th-century synagogue.

During the 14th century the community was augmented by exiles from the kingdom of France, as well as through the incorporation into Arles of nearby Trinquetaille, with its considerable Jewish community. For the last quarter of the century the Jews of Arles paid directly to the count annual dues of 200 florins, formerly combined with the levy on the other Provencal communities. They also paid the Arles municipality an annual impost of 60 pounds of pepper. They renewed their association with the union of Jewish communities in Provence by 1420, in that year contributing 600 florins out of a total assessment for Provencal Jewry of 1,740 florins. The community maintained a charitable organization, founded in 1401. A school, founded at the end of the previous century and reorganized in 1407, provided instruction in both Bible and Talmud. At this time the communal administration included three baylons, eight councilors, and three auditors. There was a synagogue, ritual bathhouses, and a
market. The cemetery in 1376 was situated at the present intersection of the rue du Marche- neuf and the rue de la Rotonde. In 1434 it was replaced by sites at the Plan du Bourg and the Crau d'Arles. The Jews of Arles were mainly occupied in commerce, especially in brokerage. Their real property included numerous vineyards. More than 5% of the Jews appearing in the records (especially notarial ones) of the first half of the 15th century were doctors (physicus, cirurgicus, medicus). In 1425 a partnership of two Jews for the manufacture of soap is recorded. Anti- Jewish outbreaks occurred in Arles in 1427, 1436, 1457, 1473, and 1480. The most violent attack took place on April 8, 1484, when bands of farm laborers from Dauphine, Auvergne, and the Provencal highlands, assisted by citizens of Arles, invaded the Jewish street, looting and partially destroying it. Havoc was caused to the synagogue, already damaged by fire, possibly in 1457; two women were killed in the disorders and some
50 males were compelled to adopt Christianity. Similar disorders recurred in the following year but the municipal officers intervened to protect the Jews more effectively. In 1486 the Arles Jews contributed toward maintaining a police force for such contingencies. In 1493, however, soon after the acquisition of Provence by the French king (1481), the citizenry secured his consent to expel the Jews from Arles.

The synagogue was now completely destroyed. The last Jews were expelled in September 1494. Some exiles who attempted to return in 1496 to settle their affairs were immediately expelled; certain Jews chose the alternative of conversion. Christian animosity toward these converts prompted the circulation of a literary forgery in the form of a purported exchange of correspondence between them and the Jews of Constantinople in which the latter advised their brethren in Arles to feign conversion. Jews who passed through Arles in the 17th century were required to pay a crown impost, administered in 1658 by levy of Arles, possibly himself a Jew. In 1775 a decree of the parliament of Provence ordered certain Jews who had tried to reestablish themselves in Arles to leave within eight days.

In 1773, and again in 1775, trading in Arles was forbidden to Jews by the parliament of Provence. After the French Revolution, some Jews from the Comtat Venaissin settled in Arles. A few Jews were living in Arles in the late 1960s and the municipal museum possessed a rich collection of Jewish ritual objects and Jewish documents.

Arles, a center of Jewish scholarship, was also noted for the work of Jewish translators from the Arabic. The first known Jewish scholar of Arles is R. Moses (c. 900). Samuel ibn Tibbon, completed his translation of Maimonides' Guide of the Perplexed (1204) there. Other scholars in Arles included Gershon b. Solomon of Arles (beginning of the 13th century); Joseph Caspi (c. 1317); Kalonymus b. Kalonymus (early 14th century); Kalonymus b. David b. Todros (same period); Todros b. Meshullam of Arles, translated into Hebrew Averroes' ''Middle Commentaries'' on Aristotle’s Rhetoric and Poetics (Sefer ha-melitzah and Sefer ha-shir; 1337); Isaac Nathan b. Kalonymus (middle 15th century) and Meir, known as Maestro Bendig, (second half of the 15th century).

פרובאנס

Provence

A historical region in southeastern France bordering Italy and the Mediterranean Sea.

טאראסקון
טאראסקון

עיר במחוז פרובאנס, דרום צרפת.

זכר ראשון ליישוב יהודי בעיר נמצא בשבר מציבה עם כתובת עברית משנת 1193, אולם התפתחות של ממש חלה בקהילה אחרי גירוש צרפת (שלא כללה אז את אזורי הדרום).

יהודי המקום נהנו מחופש המסחר ושימשו במשרות ציבוריות חשובות, בעיקר בתחום המסים. מספר הרופאים בקהילה היה גדול יחסית. מאה המשפחות היהודיות בסוף המאה ה- 14 היו כ-%10 מאוכלוסית העיר. ב-1487 היו 150 משפחות במקום.

משנת 1378 חוייבו היהודים להתגורר ברובע נפרד. כמו-כן הוטלו עליהם איסורים שונים, כגון מכירת בשר כשר בשווקי העיר ושחיטה לצורכי נוצרים, ואיסור עבודה בימי א' ובחגים של הנוצרים. רבים נרצחו בימי "המגיפה השחורה" (1348).

ב-1382 נאסר עליהם להחזיק במקרקעין וכרמים, ובמחצית השנייה של המאה ה- 15 נשללה מהם הזכות לשמש במשרות ציבוריות.

בפרעות ביהודי פרובאנס ב-1484 ניצלו יהודי טאראסקון בזכות מועצת העיר, אולם ב-1496 הואשמו בשנאה לנצרות, בנשיכת נשך ומעשי שוד. אותו זמן היתה פרובאנס בתחום צרפת והמלך שארל ה-8 גזר גירוש; מעטים התנצרו ורובם עקרו לרוזנות ונסן.

יהודים שבכל זאת התיישבו בטאראסקון גורשו ב1775 בפקודת הפארלאמנט של פרובאנס.

בין חכמי העיר היה יוסף בן אבא מארי כספי, הוגה-דעות ובעל "ספר הסוד" ו"אדני כסף".

קסטלנו-לה-לס

Castelnau-le-Lez

Castelnau

A town in the Hérault department in the historic region of Occitania, France, on the outskirts of Montpellier.

Association Culturelle Et Cultuelle Juive De Castelnau (ACJC) - Espace R
16 Rue Albert Thomas
34170 Castelnau-le-Lez
France
Phone: 06 12 96 64 66 

The Jewish community of Castelnau-le-Lez was established in November 1996.

A square named after Simon Wiesenthal (1908-2005) was inaugurated in Castelnau-le-Lez on Sunday April 30, 2006. At the time, Castelnau-le-Lez was the only municipality in France to call a square or a street after the Holocaust survivor and Nazi hunter, and founder of the Jewish Documentation Centre in Vienna.