חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

שבתי יוסף דג'או

Sabetay Josef Djaen (also D’Jaen) (1883-1947), rabbi, author, and journalist, born in Pleven, Bulgaria. He studied at the Rabbinical Seminary in Constantinople (Istanbul) and then moved to Serbia and studied philosophy at the University of Belgrade. A Zionist, he traveled to the Land of Israel with the first group of immigrants from Bulgaria. A teacher of Hebrew and principal of the Sephardi school in Nis, Serbia, then a Hebrew teacher in Belgrade where he established Gideon and Hatchia Zionist youth movements. During WW I he was in Sarajevo and in Travnik, serving as inspector of the Sephardi schools in Bosnia, then part of Austria-Hungary. He worked hard to encourage emigration to the Land of Israel, particularly among Sephardi and Mizrahi Jews. Djaen served as chief rabbi of the Jewish community of Bitola, North Macedonia (then part of Yugoslavia) from 1924 to 1928, when he immigrated to Argentina and served as Chief Rabbi of the Sephardi communities of Argentina and Uruguay. During his tenure he also raised money in the Americas on behalf of the poor Jews of Bitola.

From his seat in Buenos Aires he travelled to the Jewish communities in the Argentinian provinces, among others he inaugurated the he Great Synagogue in the city of Corrientes, as well as to Araucania province in Chile where he managed to organize the Jewish community of Temuco that included many immigrants from Bitola. In early 1930s he traveled to Spain and was one of those who asked the Government of the Republic to extend the royal decree approved in 1924 that allowed Jews in the diaspora to return to Spain. It was valid for seven years. Djaen proposed the abolition of the Expulsion Decree of 1492, as well as the creation of a Spanish-Sephardic central.

He left Argentina in 1931 and moved to Bucharest, serving as Chief Rabbi of the Sephardi communities of Romania until 1941. After the establishment of the Fascist government in Romania in 1940, he was arrested several times, including during the Bucharest pogrom in January 1941 during which the Great Sephardi Synagogue, Kal Grande, was burned down by members of the Iron Guard anti-Semitic party. Along with other leaders of the Romanian Jewry, he was taken hostage and threatened with execution in case of "hostile behavior" of Jews "against the Romanian people". Djaen was one of the community leaders that organized assistance for the Jews deported to Transnistria and their relatives in Romania. Following the intervention of Miguel Ángel Rivera González, the General Consul of Chile in Romania, in 1944 Djaen was allowed to leave Romania for the Land of Israel, where he remained for a couple of years before returning to Argentina. He died in Tucuman, Argentina.

Djaen is the author of twenty plays in Ladino that were performed by Jewish schools and theater groups in Yugoslavia, Bulgaria, Greece, Romania, and Argentina, and some were were translated into Serbian and performed at the National Theater in Belgrade. Some of his plays were published in Vienna in 1921-1922.  

תאריך לידה:
1883
תאריך פטירה:
1947
מספר פריט:
22940574
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

פלבן

Pleven; בבולגרית: Плевен; במקורות יהודיים גם: פלבנא

עיר מחוז בצפון מרכז בולגריה, במישורי הנהר דנובה, כ- 50 ק"מ מדרום לנהר וכ- 170 ק"מ ממערב לסופיה.


פלבן הייתה צומת חשוב של נתיבי מסחר עוד בתקופות קדומות, ומרכז חקלאי ומסחרי חשוב. דרכי בולגריה החשובות העוברות בעיר הן מסופיה, מרוסה, מוידין, מסבישטוב, מלובץ', מאוריאחובו ועוד.

פלבן קמה על חורבותיה של העיר התרקית סטורגוזיה, שקדם לה כפר בשם פלבן. ייתכן כי שם המקום נגזר מהמילה הסלבית פלבל - צמח, בשל הצמחייה העבותה באזור. העיר נזכרת לראשונה בתעודות מהמאה ה- 13 , בימי הממלכה הבולגרית השנייה. הכיבוש העות'מאני גרם סבל רב לאוכלוסייה הבולגרית ורבים נהרגו או עזבו. בהמשך החלו כפריים מהסביבה להתיישב בעיר ומתעודות עות'מאניות מן המאה ה- 16 עולה שפלבן הייתה אז עיר מחוז, מרכז ער של מלאכות (פרוונות, מעילים, סנדלרות, נחושת ועוד) ומסחר (בהמות, דגנים, ועוד). כמרבית ערי בולגריה בתקופה העות'מאנית, הייתה לפלבן חזות אוריינטלית, עם מסגדים רבים.

בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 מנתה אוכלוסיית פלבן כ- 8,000 תושבים. ב- 1871 היה מספרם כ- 17,000. במלחמת 1877-1878 בין העות'מאנים לרוסים, היה לפלבן מקום מרכזי בבלימת הצבא הרוסי. לאחר מצור ממושך וקורבנות רבים משני הצדדים, נכנע הצבא העות'מאני, ובכך נפתחה הדרך לאיסטנבול הבירה.

בתום המלחמה התפתחה העיר במהירות, והונח בה קו מסילת הברזל סופיה-רוסה. ב- 1934 מנתה אוכלוסיית העיר כ- 32,000 אלף תושבים; ב- 1956 היה מספרם 58,000, וב- 1992 מנו 131,000. עיקר כלכלת העיר על ייצור ושיווק מזון, סיגריות, יינות, מכונות, מוצרי הדלק ותעשיית פטרוכימיות.


הקהילה היהודית

על פי מקורות אפיגרפיים שונים וספרות השו"ת, הייתה קהילה יהודית בפלבן עוד לפני הכיבוש העות'מאני במאה ה- 14. ראשוני היהודים היו הרומניוטים (כך נקראו היהודים הביזנטים), שחיו שם עוד בתקופת הממלכה הבולגרית הראשונה והשנייה. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית.

ההיסטוריון רוזאניס דיווח שעוד בראשית המאה ה- 20 ראה במקום שרידי מצבות של יהודים מן המאה ה- 14. כיום אין זכר לממצאים אלה. בספרות השו"ת מוזכרים יהודי פלבן (פלבנא בלשון רבני התקופה) מדי פעם. האיזכורים מעידים שבעיר הייתה קהילה עם מוסדות וארגון פנימי כבר בראשית המאה ה- 15, כאשר בנוסף ליהודים הרומניוטים היו גם יהודים אשכנזים, שהגיעו מבאווריה ומהונגריה .

בכתביהם של הרבנים יוסף קארו, שמואל די מדינה, תם בן יחייא ואחרים, מופיעות תשובותיהם ועצותיהם לרבני פלבנא, בנושאי ירושות, נשים עגונות, הלוואות לגויים ועוד. מספרות זו עולה הפרופיל הכלכלי והחברתי של הקהילה במאות ה- 15 וה- 16. היהודים בפלבן עסקו רובם במסחר זעיר ובתעשיית בדים. על הייצור עבור הצבא העות'מאני התחרו יהודי פלבן ביהודי סלוניקי, עניין שהוסדר לבסוף על ידי הרב שמואל די מדינה, פוסק חשוב בדורו - לטובת יהודי פלבן.

במאה ה- 16 הגיעו יהודים ספרדים רבים לערי בולגריה, דרך המרכזים באיסטנבול, סלוניקי ואדירנה. גם אל פלבן הגיעה קבוצה גדולה של פליטים מחצי האי האיברי. המפגש הראשון בינם לבין קודמיהם - הרומניוטים והאשכנזים - במאבקי כוח ובויכוחים הלכתיים ופולחניים. באותה תקופה היו בפלבן שלושה בתי כנסת, אחד לכל עדה. הרב יוסף קארו, שאליו הופנו שאלות רבות בנושא זה פסק לא פעם, שאף שזה מקרוב באו, יש לקבל את מנהגי היהודים הספרדיים, משום שהם הרוב. בהמשך נטמעו היהודים הרומניוטים והאשכנזים בין הספרדים.

ב- 1596 כבש את העיר הנסיך הוואלכי מיכאיי "האמיץ". היהודים סבלו קשות ורבים נלקחו בשבי. הקהילה גייסה סכומי עתק על מנת לפדותם. אסונות נוספים שפקדו את הקהילה היו שריפות, שלא פעם כילו בתים ובתי כנסת מעץ.

ב- 1794 נכבשה העיר על ידי מושל וידין פזבנט עות'מאן- אוע'לו, אשר מרד בשלטון העות'מאני. רבים מיהודי פלבן נסו אל סופיה עד שהעיר חזרה לידי השלטון החוקי. המסורת מספרת שהיהודים המעטים שנשארו, הגנו על עצמם בנשק מפני פורעי החוק שסבבו בעיר.

לעתים שימשה פלבן עיר מקלט ליהודים מערי הדנובה רוסצ'וק (רוסה), סיליסטרה וניקופול, במיוחד בעת שמגפות הדבר או הכולירה השתוללו שם.

עד תום השלטון העות'מאני, מעטים הנתונים הדמוגרפיים על יהודי פלבן. מתעודות עות'מאניות אנו יודעים שבאמצע המאה ה- 16 היו בעיר כ- 100 יהודים. (בסופיה באותה עת חיו כ- 120 יהודים). ב- 1860 נימנו בעיר כ- 200 יהודים. אחרי מלחמת 1877-1878 ירד מספרם ל- 148, כנראה בשל קשיי המלחמה. ב- 1880, במפקד שערכה ממשלת בולגריה, עלה מספרם ל- 420.

ב- 1900 נכללה פלבן ברשימת 34 הקהילות היהודיות הרשמיות בבולגריה.

בימי מלחמות הבלקנים, 1912-1913, חיו בפלבן 500 יהודים, בתוך אוכלוסייה של 21,140 תושבים. 63 גברים יהודיים היו מגוייסים לצבא הבולגרי. מוסדות צדקה יהודיים מבולגריה ומחוצה לה תמכו במשפחות המגוייסים.

בשנת 1927 היה בעיר בית ספר יהודי אחד, בן ארבע כיתות, בו למדו 28 תלמידים. בראשית המאה ה- 20 התעורר בבולגריה גל אנטישמי. פלבן נהייתה למרכז של תעמולה אנטישמית והופיעו בה חוברות אנטי יהודיות, שהופצו בכל הסביבה, למשל החוברת "אויבינו הכלכליים- היהודים". גם חוברת אנטישמית שהודפסה בווידין נפוצה בעיר.

פעילות ציונית: בשלהי המאה ה- 19, בהשפעת "חובבי ציון", קמו בפלבן ארגונים ציוניים שמטרתם רכישת אדמות והתיישבות בארץ ישראל. באותה תקופה נוסד סניף של "כרמל", ארגון ציוני שמרכזו ישב בפלובדיב. חוג "מקרא" (שהוסב ב- 1920 לסניף של "ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית") היה מרכז של פעילות תרבותית. ב- 1920 נוסד סניף של "מכבי", וב- 1925 התקיים בעיר כנס מחוזי של "מכבי".

בשנות ה- 20 וה- 30 פעלו בפלבן מפלגות ציוניות, כגון "הציונים הכלליים", המפלגה הרוויזיוניסטית ו"פועלי ציון". הנשים פעלו במסגרת "ויצ"ו". כן נוסדה תנועת "השומר הצעיר". אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לועדי בתי- כנסת ולבתי ספר. במשך שנות ה- 20 זכו הציונים בפלבן ברוב.

הכלכלה היהודית, שהייתה מבוססת בעיקר על מסחר ומלאכה זעירה, נפגעה אחרי מלחמת העולם הראשונה בגלל הקמתה של התנועה הקואופרטיבית הבולגרית. בעזרת סיוע הבנק "גאולה" מסופיה, הוקם ב- 1929 בנק קואופרטיבי "אחדות" לאשראי, לתמיכה בסוחרים ובבעלי המלאכה. הבנק העניק לועד קהילת פלבן סיוע להקמת בית ספר עברי.

עד מלחמת העולם השנייה הייתה לקהילה היהודית קבוצת כדור-רגל "הכח", שהשתתפה בליגה העירונית.

עיקר תפקידה של מועצת הקהילה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה היה איסוף מסי הקהילה - "ההערכה", שנקבעו בהתאם למצבם הסוציאלי של חברי הקהילה. המועצה גם הנפיקה תעודות לידה, נישואין או פטירה וטיפהלה במוסדות היהודים השונים, בית הכנסת, בית הספר וכיו"ב.

ערב מלחמת העולם השנייה היו בקהילה בית כנסת ראשי אחד, בית ספר יהודי, ו"חברה קדישא".

ב- 1920 חיו בפלבן כ- 700 יהודים. ערב מלחמת העולם השנייה עלה מספרם לכ- 2,000.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, נגזר על יהודים בעלי נתינות זרה וחסרי נתינות לעזוב את בולגריה. באוקטובר 1940 חוקקה הממשלה את "החוק להגנת האומה" שתקנותיו הוצאו לפועל בפברואר 1941. מהיהודים ניטלו זכויות האזרח. הם נאלצו לענוד על הדש מגן דוד צהוב, בתיהם ועסקיהם סומנו בשלטים והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

עם כניסת הצבא הגרמני לבולגריה במרץ 1941, נלקחו גברים יהודים למחנות של עבודות כפייה.

במאי 1943 גורשו כ- 20,000 מיהודי סופיה לערי השדה. כ- 2,000 מהם הגיעו לפלבן. רובם שוכנו בבתי היהודים ובבתי הספר ומיעוטם אצל משפחות בולגריות. רשויות הקהילה היו אחראיות לטיפול בפליטים, שאליהם הצטרפו גם יהודים מקזנליק ומערים אחרות. הקהילה הקימה ועד שדאג לעזרה חומרית ובשעת הצורך זייף תעודות והציל חיי אדם.

ב- 1944 הועברו אל הפרוור קאיילקה אסירים ממחנה ריכוז במרחק ארבעה ק"מ מהעיר, ביניהם שנעצרו ב- 1943, עת הפגינו נגד גירוש יהודי סופיה לערי השדה. תנאי המעצר היו קשים. בשריפה שפרצה נספו עשרה אסירים ועשרות נכוו.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור התחדשה בפלבן הפעילות הציונית. יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל היה יום חג להמוני היהודים.

בשנת 1948 חיו בפלבן כ- 1,000 יהודים. רובם עלו לישראל במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1948-1950.

בשנת 1949 חיו בפלבן כ- 150 יהודים.


בימי המשטר הקומוניסטי חלו בעיר שינויים רבים, ומוסדות הקהילה היהודיים נהרסו. מן השכונה היהודית לא נותר דבר.

בשנות ה- 90 של המאה ה- 20 עמד על חורבות בית הכנסת בניין הדואר המרכזי. מבניין בית הספר לא נותר זכר. מבית הקברות הישן לא נותרה אף מצבה. בבית העלמין, שראשיתו מסוף המאה ה- 19, רוב המצבות היו בלתי ניתנות לפיענוח.

ב- 1999 חיו בפלבן כ- 100 יהודים, ביניהם רבים היו קשורים בנישואים מעורבים.

איסטאנבול Istanbul

(בעבר קונסטאנטינופול, במקורותינו קושטאנדינא, קושטנטינא)

עיר בתורכיה, משני צידי המיצר בוספורוס.


ב-1970 התגוררו בעיר, לפי אומדן, 30,000 יהודים. ועד הקהילה, של 60 חברים, היה מורכב מנציגי השכונות; ביניהם נציגי העדה האשכנזית. בין תפקידי הוועד בחירת ראש הקהילה והקמת ועדות לענייני דת ומינהל. הכנסות הקהילה באות ממסי חבר ותרומות. כהונת הרב הראשי של העיר הוכרה רשמית ב-1953. בין מוסדות הקהילה היו בית החולים "אור חיים" (נוסד ב-1885), בית- יתומים, חברת "צדקה ומרפא" (נוסדה ב-1918) לתלמידים נזקקים, מושב זקנים (מאז 1899), מוסד להכשרת חזנים ומוהלים בשם "מחזיקי תורה". מלבד זאת החזיקה הקהילה שלושה בתי-ספר יסודיים ותיכון אחד. מספר תלמידיהם הגיע לאלף, רובם בני עניים; העשירים שולחים את בניהם למוסדות חינוך זרים. עם ארגוני הנוער היהודיים נמנים "חברות" ו"עמיכל", העוסקים גם בחינוך עברי. רמת החינוך הכללית בקרב היהודים משופרת בזכות פעולות "כל ישראל חברים", ובעלי המקצועות החופשיים בקרב היהודים ממלאים תפקיד חשוב בחיי המדינה. כן ניכר מקומם של היהודים במסחר, אך בשירותי הציבור רישומם אפסי.

בתקופה הביזאנטית (במאות 15-4) התחלף מקום היישוב היהודי בעיר חמש פעמים, ןפעמיים נהרסה השכונה כליל - בידי הצלבנים ב-1203, והכובש הטורקי ב-1453. היהודים עבדו בנחושת, בבורסקאות, באריגת דברי משי וצביעתם; רופאים יהודיים שמשו בחצר הקיסר, חרף התנגדות הכנסיה. במאות 12-11 נאלצו היהודים לשמש כתליינים מטעם הרשות. הם נטלו חלק פעיל בחיי הציבור ובמאבקים בין מפלגות "הכחולים" ו"הירוקים". בימיו של הקיסר ליאו השלישי ניתנה להם הברירה לעזוב את העיר או להשתמד (721); הקהילה הוסיפה להתקיים, כפי שמשתמע מדבריהם של הפייטן שפטיה בן אמיתי, בנימין מטודלה ויהודה אלחריזי. אגב מסע-הצלב הראשון (1099-1095) נתעוררה תסיסה משיחית גם בקרב יהודי המקום. רבים מהם נהרגו במהומות נגד סוחרים מהמערב בסוף המאה ה-12. בצד הקהילה הרבנית ישבה בעיר מסוף המאה ה-11 עדה קראית חשובה והחל מ-1275 עד לכיבוש הטורקי נמצאו בה גם יהודים יוצאי ונציה וגנואה.

את השלטון העותמאני פתח צבא הכובש מוחמד השני בטבח כללי בתושבי העיר; על היהודים פסח, כנראה בגלל הסיוע שקבל מהם במהלך הכיבוש. כדי לאכלס ולפתח את בירתו החדשה הביא מוחמד השני תושבים רבים מאנאטוליה ומארצות הבאלקאן וביניהם יהודים - בעיקר בעלי מלאכה וסוחרים - וקראים. בספרות השו"ת מן המאה ה- 16 כבר נזכרת איסטאנבול כ"עיר ואם בישראל". היישוב נחלק לפי ארצות המוצא לרומאניוטים (גרגוס), תושבי יוון לשעבר וילידי המקום, אשכנזים ואיטלקים, וספרדים. כבשאר חלקי הקיסרות היווה היישוב היהודי יחידה דתית-מנהלית בעלת שלטון עצמי נרחב.

בתקופה הראשונה עמד בראשו הרב הרומאניוטי משה קפשאלי, שייצג את הקהילה לפני הממשלה וגבה את מיסי היהודים. אחריו שימש בכהונה זאת ר' אליהו מזרחי. האשכנזים, יוצאי באוואריה והונגאריה, נהנו שנים ארוכות מעצמאות בהנהלת העדה וגדוליהם, דוגמת הרב אליהו הלוי הזקן ורופא-החצר שלמה טדסקי, זכו להוקרה כללית. הם קיימו מגעים עם אחיהם בארצות מוצאם אך בסופו של דבר נטמעו ביישוב הספרדי המקומי. עם גולי ספרד ופורטוגל שהשתקעו באיסטאנבול (מספרם נאמד ב-40,000) נמנו רבנים, דיינים וראשי ישיבות מפורסמים דוגמת יוסף אבן-לוי, יוסף טייטצאק, אברהם ירושלמי, יצחק קארו ואליהו בן-חיים; הם ייסדו "ישיבות" גדולות, בנוסף על אלה של הרומאניוטים, ותרמו להעלאת הרמה התרבותית והרוחנית בקרב היהודים. בזכות מעמדם הכלכלי ועדיפותם המספרית זכו קהילות הספרדים לעמדת בכורה ביישוב.

השולטנים העריכו מאוד את תרומת היהודים בחיי המסחר והכספים, במלאכה, ברפואה ובחרושת הנשק ובמאה ה-16 היתה איסטאנבול מרכז יהודי מן החשובים בעולם. עם גדולי הקהילה נמנו משפחת הרופאים המון, ועתירי הון ובאנקאים בעלי עמדות בכירות במשק המדינה שעשו את מעמדם בחצר השולטן מנוף לשיפור מצב היהודים בכלל, דוגמת משפחת האנוסים מנדס מפורטוגאל, אלמנתו גראסיה ובן-אחיה דון יוסף נשיא בונה טבריה, משפחות שלמה בן יעיש ויעקב אנקווה. הפאר והראוותנות של עשירי היהודים עוררו את זעם התושבים והרבנים אסרו מדי פעם על "הנשים והבנות להתהדר ברחוב בתכשיטי זהב ואבני- חן". עם ירידת קרנה של הקיסרות העותמאנית במאה ה-17 נחלשה גם הקהילה המקומית; לזאת נוספו הדליקות הגדולות שפקדו את העיר, וכתוצאה מכל אלה ניטשטש המבנה הישן של "קהלים" נפרדים לבני העדות. בתקופת שלטונו של מוראד הרביעי הואשמו היהודים ברצח נער טורקי לצורכי דת (1633). בגזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) הביאו הקוזאקים, הטאטארים והאוקראינים רבבות שבויים יהודיים לשוקי איסטנבול ויהודי המקום פדו את כולם בכסף רב, ואף שיגרו שליח מיוחד לאיטליה ולהולאנד כדי לגייס אמצעים נוספים למטרה
זאת. בשנת 1666 הגיע לאיסטאנבול שבתאי צבי ורבים נהרו אחריו. מתנגדיו גרמו למאסרו ועם כשלון התנועה השבתאית התחיל תהליך הירידה הממשית ביישוב היהודי המקומי. דליקות-ענק השמידו את השכונות היהודיות במאות 18-17; הגדולה בהן, ב-1740, הסתיימה באיסור לשקם את המגורים הישנים והיהודים התפזרו למקומות אחרים בעיר. אותו זמן גם הוטלו על היהודים הגבלות על לבוש ראוותני, מטעם הרשות. איסטנבול, בירת הקיסרות ששלטה על ארץ-ישראל, היתה אחד המרכזים החשובים ביותר להעברת כספים לתמיכת היישוב היהודי בארץ ורבניה נהגו לאשר את כתבי-הסמיכות של השד"רים שנזדמנו לעיר. ב-1727 גם הנהיגה הקהילה מס שבועי למען אנשי ירושלים, שנגבה מכל יהודי הקיסרות וכעבור זמן בארצות המזרח בכלל וגם באיטליה; וכן הוטלו מסים מיוחדים לטובת שאר ערי הקודש בארץ. עד סוף המאה ה-18 היתה איסטאנבול אחד המרכזים הגדולים של הדפוס העברי.

במאות 19-18 ירדה רמת החינוך העברי בקהילה ורבים לא יכלו עוד לקרוא בספרי הקודש במקורם; מכאן צמחה ספרות ענפה בספרדית ולאדינו. עם גדוליה נמנו ר' יעקב קולי בעל "מעם לועז", איש צפת וירושלים שהשתקע באיסטאנבול באמצע ה-18, ור' אברהם בן יצחק עסא, "אבי ספרות הלאדינו", שתרגם ללשון זו ספרי קודש, מוסר ומדע רבים, ביניהם המקרא ו"שולחן ערוך". עם חכמי הקהילה נמנו אז משפחות קמחי, רוזנאס ונבון. ר' חיים קמחי היה ראש ישיבה ור' יהודה רוזאנס התפרסם בהתנגדותו החריפה לשבתאים.

לגבירים רבי השפעה דוגמה ישעיה אדג'ימן, בכור יצחק כרמונה, יחזקאל גבאי ואברהם די קמונאדו היו מהלכים בחוגי השלטון, במאה ה-19. זה האחרון אף ייסד בית-ספר מודרני בעיר ונשא במחצית הוצאותיו. עם הקמת בית-הספר התארגן ביוזמתו "ועד פקידים" שהקיף אנשי כסף ורוח בעלי דעות מתקדמות, והתחיל מאבק בקהילה בין חוגי המחדשים והשמרנים בהנהגת "החכם באשי" (הרב הראשי, משרה שהונהגה בתורכיה ב-1836). תחת שלטונו של עבדול מג'יד הראשון (1861-1839) הותר ליהודים להתקבל לבית-הספר הצבאי לרפואה ובוטל מס הגולגולת. בזכות התחיקה המתקדמת בימיו התחזקה ההנהגה החילונית בכל חלקי האוכלוסיה, והיהודים בכלל זה. בימי יורשו, השולטן עבדול עזיז, פורסמו תקנות בקהילה המקומית (1864) ונקבע הרכב הקהילה - הרב הראשי, מועצה חילונית (שכללה את פקידי הרשות היהודיים) ומועצה דתית-רבנית; שתי המועצות נבחרו לשלוש שנים. בכל שכונה היה רב מקומי ומזכיר, שמחובתו היה לשלוח לשלטונות דו"חות על לידות ופטירות. שלושה בתי-דין בעיר פסקו בענייני אישות; שאר עניינים נידונו בפני בתי-המשפט הממשלתיים. תקנות אלה נשארו בתוקפן עד להקמת הרפובליקה (1923). במחצית השנייה של
המאה ה-19 היו יהודים שקיבלו עיטורים רשמיים והחזיקו במשרות בכירות במימשל. אותו זמן גם התחילו להופיע כתבי-עת בלאדינו (הראשון בהם, "אור ישראל", בעריכת חיים דה קאסטרו, בשנת 1853). בתחילת המאה ה-20 גדל היישוב היהודי באיסטאנבול לכדי 100,000 נפש, בכלל זה פליטים מרוסיה בעקבות מהפכת 1905.

עם הקמת הרפובליקה נאסר על הקהילה לגבות מסי חבר, ענייני המעמד האישי הוכפפו למשפט האזרחי, הטורקית הונהגה כשפת-הוראה במקום הצרפתית (ששימשה במוסדות כ"יח בכל ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה), ונאסר על יהודים להשתייך לארגוני-חוץ דוגמת ההסתדרות הציונית העולמית או הקונגרס היהודי העולמי. ב-1932 בוטלה כליל הוראת הדת במוסדות החינוך; כעבור 10 שנים הונהג במדינה מס כבד, ורבים נאלצו למכור חלק מרכושם כדי לעמוד בו. על-פי חוק משנת 1949 הוענקה לקהילה היהודית אוטונומיה פנימית, כהצעת ציר בית-הנבחרים שלמה אדאטו, והוראת הדת חודשה בבתי- הספר הכלליים. צעירי היהודים נהרו לאוניברסיטאות.

ב-1948, ערב העלייה הגדולה של יהודי תורכיה לישראל, נאמד מספר היהודים באיסטאנבול ב-55,000 נפש.

בשנת 1997 ישבו בתורכיה כולה 20,000 יהודים; רובם באיסטאנבול.

בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.

בלגראד Beograd

בירת סרביה ויוגוסלביה, בעבר בירת יוגוסלביה רבתי.

יהודים מאיטליה והונגריה התיישבו בבלגראד במאות 14-13, ואחרי הכיבוש הטורקי (1521) נוספו עליהם יהודים ספרדים. רובם התגוררו בתנאים נוחים ברובע היהודי ליד המצודה, והיו ביניהם רופאים, חרשי נשק, בורסקאים וסוחרים. ליהודים הייתה אוטונומיה שיפוטית מוגבלת וזכות לרכוש קרקעות. במחצית השנייה של המאה ה- 17 נתפרסמה הישיבה המקומית בהנהגת הרבנים יהודה לירמא, שמחה הכהן ויוסף אלמושנינו. עם הכיבוש האוסטרי בשנת 1688, ובמצור שקדם לו, נהרגו יהודים רבים. הקהילה נתרחבה והנותרים בחיים נלקחו בשבי והובלו לאוסטריה; לימים נפדו על-ידי קהילת ניקולסבורג.

חילופי השלטון בבלגראד במאות 19-17 נתנו את אותותיהם בחיי הקהילה. היהודים היו נתונים לגירושים ולהגבלות. מצבם השתפר רק לאחר שהוענק ליהודים שוויון-זכויות בעקבות החלטות קונגרס ברלין ב-1878.

עוד ב-1837 התחיל הדפוס הממשלתי הסרבי להדפיס ספרי-קודש בלאדינו, או בעברית עם תרגום בלאדינו, ומשנת 1888 עד סוף שנות ה-90 הופיע בבלגראד כתב-עת בלאדינו בשם "אל אמיגו דל פואבלו" ("ידיד העם"). השכבות העשירות בציבור היהודי נטמעו בתרבות הסרבית. בני הקהילה הוסיפו להתגורר ברובע היהודי, שניזוק קשה במלחמת-העולם הראשונה, ורק אחרי המלחמה התחילה יציאת הנוער מהרובע לקראת השתלבות במקצועות חופשיים, בבנקאות ותעשיית הבגדים. בית-ספר עברי פעל ברובע משנות ה-50 של המאה ה- 19.

בימי מלחמת העולם השנייה, עם כניסת הגרמנים לבלגראד באפריל 1941, ישבו בעיר כ-12,000 יהודים. ביזמת גרמנים תושבי המקום נשדדו חנויות יהודים ובתיהם. את בניין בית הכנסת האשכנזי הפכו הגרמנים לבית בושת ובית-הכנסת הספרדי החדש "בית ישראל" נעשה מחסן לרכוש שגזלו מהיהודים, ופוצץ ערב נסיגת הגרמנים.

הגרמנים הקימו "נציגות יהודית" אחראית לביצוע הצווים שנגזרו על יהודי המקום. הנציגות טיפלה גם בהקמת מטבחים ציבוריים ושירותי רפואה ליהודי בלגראד ול-2,500 היהודים שהובאו לעיר מחבל באנאט שבצפון המדינה. גברים בני 60-14 ונשים בנות 40-14 הועסקו בעבודות מפרכות בעיר.

עם התגברות פעולות המחתרת היהודית, הוציאו הגרמנים להורג יהודים כבני-הערובה. ב-19 ביולי 1941 נורו למוות "קומוניסטים ויהודים".

"הפתרון הסופי" ביהודי בלגראד התחיל באוגוסט-ספטמבר. 5,000 גברים יהודים נאספו כביכול לשם עבודה באוסטריה, ובדרך לשם נורו בידי חיילי הצבא הגרמני הסדיר. 6,000 נשים וילדים שנותרו בבלגראד הועברו בדצמבר למחנה סיאמישטה, ובחודשים פברואר-מרס 1942 נרצחו בקרונות-גאזים. באותו הזמן חוסלו גם אחרוני המאושפזים בבית-החולים ביבודי בבלגראד.

עם שחרור העיר בידי הצבא האדום, באוקטובר 1944, חידשה הקהילה היהודית את פעולותיה, ובשלבים הראשונים נתנה לחוזרים סיוע במזון ובשירותים רפואיים.

האשכנזים והספרדים התמזגו לקהילה מאוחדת, ב-1947 מנתה הקהילה 2,271 נפש; מחציתם עלו לישראל בשנת 1948 עם הקמת המדינה.

בבית-הקברות המרכזי בבלגראד הוקמה יד זכרון ללוחמי המחתרת היהודיים ולחללי הפאשיזם.

ב-1969 התגוררו בבלגראד 1,600 יהודים. התקיים מרכז קהילתי ולידו מקהלה מצויינת, מועדון-נוער וגן-ילדים.

במוזיאון ההיסטורי היהודי בבלגראד שמור חומר תעודי על כל קהילות יגוסלאביה.

לפי רשומי מכון הקונגרס היהודי העולמי, בשנת 1997 ישבו כ- 2,000 יהודים בבלגראד.

ניש Nis

עיר בסרביה, בעבר ביוגוסלביה.


יהודים התגוררו במקום במאה ה-16. בתחילת המאה העשרים, אחרי ההגירה לטורקיה, מנתה הקהילה כ-800 נפש, רובם התפרנסו בתעשיית הטכסטיל ובחלפנות כספים, מיעוטם בעבודת כפיים.

ב-1925 לא נותרו בקהילה אלא 430 יהודים.


בימי מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1941, נכלאו הגברים במחנה "הצלב האדום". בפברואר 1942 נמלטו אחדים אחרי תקיפת אנשי המשמר, וכמעשה תגמול נהרגו מאות אסירים, רובם יהודים. כעבור יומיים נורו למוות יותר מאלף יהודים נוספים. כעבור חודשים אחדים נכלאו במחנה הנשים והילדים ונשלחו לסאימיסטה.

ב-1952 נמצאו בעיר 25 יהודים.

בואנוס איירס

בירת ארגנטינה.

מספר תושביה 3,447,000 (אומדן 1968). ב-1976 התגוררו בה כ-300-250 אלף יהודים, רובה המכריע של יהדות ארגנטינה. היישוב האשכנזי מיוצג על-ידי "חברת עזרה הדדית" (בספרדית אמי"א); לספרדים עדות נפרדות לפי ארצות מוצאם - צפון- אפריקה, טורקיה ויוון, חלב ודמשק. פרט לתנועה קונסרבאטיבית ותנועה רפורמית שנוסדה ב-1964, האוכלוסיה היהודית נמנית עם הזרם האורתודוכסי ביהדות; אבל הדת אינה תופסת מקום מרכזי בחיי רוב היהודים. ההזדהות עם העם היהודי היא יותר על בסיס לאומי והשפעת המפלגות הציוניות בולטת בחיי הציבור. מוסדות החינוך היהודיים הם קהילתיים ומפלגתיים, רובם בהשגחת ועד החינוך המשותף לאשכנזים ולספרדים. מאז 1967 הפכו המוסדות לחינוך משלים לבתי-ספר יומיים, אבל שיעור המבקרים בהם מקרב גילאי בית- הספר היהודיים בעיר קטן למדי. פעולות תרבות נרחבות מנהלות בעיר האגודות "הבראיקה" ו"הכוח". מופיעים שני עיתונים יומיים באידיש וכתבי-עת לרוב. בואנוס איירס נשארה אחד המרכזים הבודדים לתרבות אידיש וספרותה.

פרט לאנוסים, ראשוני המהגרים היהודיים הגיעו לעיר ממערב- אירופה באמצע המאה ה-19 וב-1862 התארגנה הקהילה הראשונה.

לקראת סוף המאה התחילו להגיע יהודים מצפון-אפריקה וממזרח- אירופה, בפרט לאחר הקמת חברת יק"א שהשקיעה מאמצעים רבים כדי להפוך את ארגנטינה לארץ הגירה ולהתיישבות חקלאית להמוני יהודים מרוסיה. ב-1909 כבר מנה היישוב היהודי כ-40,000 נפש עם ארגונים ומוסדות משלהם. עם עליית הנאצים גברה ההגירה ממרכז- אירופה. במלחמת- העולם השנייה ואחריה הטילה ממשלת ארגנטינה איסור על כניסת יהודים. פרט למספר קטן שנקלט בשנות 1957-1956 גדל היישוב היהודי בבואנוס איירס רק מריבוי טבעי ובעיקר מהגירה פנימית מערי-השדה.

ב- 1992 תקפו מחבלים את שגרירות ישראל בבואנוס איירס. ב- 18 ביולי 1994 פוצץ הבניין שבו שוכן מרכז הקהילות היהודיות בארגנטינה. בפיצוץ נהרגו מאה בני אדם, רבים נפצעו והושמד ארכיון הקהילה בת מאה שנים.

בשנת 1997 חיו 250,000 יהודים בארגנטינה כולה 180,000 מתוכם בבואנוס איירס.

מונאסטיר

בסרבית-קרואטית - ביטוליה

עיר במאקדוניה, סמוכה לגבול יוון. בעבר יוגוסלביה.


העיר שכנה על אם הדרך בין הנמל האלבאני דוראצו ובין סאלוניקי וקושטא, ויהודים התיישבו בה עוד בימי הרומאים; בקירבת מקום נתגלו שרידים של בית-כנסת מן המאה ה-3 לספירה. במאה ה-12 ישבו בה סוחרים ובעלי-מלאכה יהודים דוברי יוונית (רומאניוטים); עליהם נוספו מגורשי הונגאריה באמצע המאה ה-14, וגולי ספרד במחצית הראשונה של המאה ה-16. במשך כל התקופה העותומאנית (1382- 1913) היתה מונאסטיר מרכז מסחרי שוקק (יצוא של משקאות, שמן זית, מלח, דגים משומרים, ויבוא של צמר, משי, אריגים ונחושת), ורוב המסחר היה בידי יהודים. יהודים רבים היו בורסקאים, צורפי-כסף, עושי גבינה, וכו'. עם רבני הקהילה נמנה אז יוסף בן לוי, ראש הישיבה במקןם, ובמאה ה-18 שימש בה ברבנות אברהם בן יהודה די בוטון. בדליקה בשנת 1863 עלו באש יותר מאלף בתים וחנויות של יהודים, וב-1900 היתה עלילת-דם במקום. האוכלוסיה היהודית מנתה כ-4,000 ב-1884 ו-7,000 ב-1910. אחרי מלחמת-העולם הראשונה ירדה העיר מגדולתה ורבים היגרו לארצות- הברית וצ'ילה; מקצתם עלו ארצה. האחרים התרוששו, עבדו בסבלות, ברוכלות ובעבודה שחורה. בין שתי מלחמות-העולם גברה התודעה הציונית ונעשו פעולות
למען ארץ-ישראל, בהנהגת ליאון קמחי. בשנות ה-30 דאגו לחינוך מקצועי לבנים. במסגרת הפעילות הציונית בין שתי מלחמות העולם פעל סניף תנועת "החלוץ".

בימי מלחמת העולם השנייה - הקהילה העתיקה על מוסדותיה, בתי-כנסת והפולקלור היהודי הספרדי שלה, נמחקה כליל. כ-3,500 היהודים במקום גורשו על-ידי שלטונות הכיבוש הבולגארים באפריל 1943, רובם לטרבלינקה. ב-1952, היו במקום יהודים ספורים בלבד.

סאראייבו Sarajevo

(במקורות היהודיים שראי-בוסנה)

עיר ברפובליקה של בוסניה-הרצוגובינה. בעבר בוסניה, יוגוסלביה.


היהודים הראשונים הגיעו למקום באמצע המאה ה-16, ובעקבותיהם באו מסאלוניקי יהודים גולי ספרד. רובם היו בעלי-מלאכה ומיעוטם סוחרים. היו מהם שהתפרסמו בסביבה כרוקחים וכמרפאים. בשנת 1577 הוקצבה להם שכונה מיוחדת, אך עם הגידול במספרם עברו היהודים גם לחלקים אחרים בעיר.

ב-1581 נחנך בית-הכנסת הראשון. היהודים נהנו מאוטונומיה דתית ושיפוטית, ונאלצו לשלם מס-גולגולת, דמי- שוחד ו"הגנה" מפעם לפעם. באותה תקופה היו ביניהם סוחרים גדולים, אך עדיין עסקו רובם במלאכה ורבים נמנו עם דלת-העם.

במאה ה-17 השתקעו בסאראייבו פליטים יהודים מאשכנז, ויסדו קהילה משלהם. מהגרים נוספים הגיעו מבולגאריה ומסרביה, וגם מוונציה ומפאדובה. במצור האוסטרי בשנת 1679 נהרסה השכונה היהודית, על בית-הכנסת שבה.

במאה ה-19 זכתה הקהילה היהודית בסאראייבו למעמד רשמי. בשנת 1840 נתמנה ר' משה פריירא לכהונת "חכם באשי" של בוסניה והרצגובינה. באותו הזמן זכן היהודים, ושאר הלא- טורקים, לשוויון בפני החוק.

יהודים הרחיבו את עסקיהם וכללו גם את ענפי הנחושת, האבץ, הזכוכית וחומרי-צבע. באמצע המאה ה- 19 היה מקצוע הרפואה בסאראייבו ובבוסניה רובו ככולו בידי יהודים.

עם הסיפוח לאוסטריה (1878) השתקעו בעיר אשכנזים רבים; פקידי ממשלה, מומחים ויזמים; ונפתחו מקורות חדשים למסחר ולהשקעות. לסחר חוץ חדרו סרבים רבים, ודחקו את רגלי היהודים; בלית ברירה פנו היהודים לענפים חדשים - אופטיקה, שענות, מכאניקה עדינה ודפוס. בסוף המאה הגיע מספר היהודים בעיר ל-10.000 בערך.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה זכו היהודים ליחס שווה והוגן בכל תחומי החיים. בשנים 1927 - 1931 נבנה בית-הכנסת הספרדי, הגדול בבאלקאנים. עם רבני העיר נמנו צבי אשכנזי ("חכם צבי") ודוד פארדו ("מורנו") שהוריש את כסאו לבנו ולנכדו אחריו. במאה ה-19 כיהנו הרבנים משה ומאיר דנון, אליעזר שם טוב ויצחק פאפו. אחרון הרבנים בתקופה הטורקית היה יוסף פינצי, בעל "וילקט יוסף".

ב-1928 נפתח בעיר בית-מדרש לרבנים, בהנהלת הרב מוריץ לוי שפירסם מחקר ראשון על תולדות הספרדים בבוסניה. בעיר הופיעו שבועונים אחדים, ובהם מדורים בלאדינו, ופעלו ארגונים ציוניים ובראשם "השומר הצעיר". ב-1941 ישבו בעיר כ-10,500 יהודים - הקהילה השלישית בגודלה ביוגוסלביה.

בימי מלחמת העולם השנייה נכנסו הגרמנים לסאראייבו באפריל 1941. בחודשים ספטמבר- נובמבר שולחו היהודים למחנות-ריכוז בקרואטיה ורובם נרצחו בידי אנשי האוסטאשי; הנותרים הועברו לאושוויץ. מעטים הצליחו להצטרף לפרטיזנים או להסתנן לאיטליה. עשרות קצינים וחיילים בצבא היוגוסלאבי שהו בשנות המלחמה במחנות שבויים בגרמניה.

היהודים ששרדו אחרי המלחמה עלו ברובם לישראל עם הקמת המדינה.

ב-1970 הוקמה בסאראייבו יד זכרון לחללי השואה במעמד נציגים מארצות-חוץ, לרבות ישראל. באותה השנה פורסם ספר זכרון.

בית-הכנסת הספרדי הגדול בעיר, שחולל ב-1941, נעשה לאולם תיאטרון; בית-הכנסת הישן משמש כמוזיאון יהודי. במוזיאון העירוני שמורה "הגדת סאראייבו" המפורסמת שמוצאה מספרד מן המאה ה- 14 ונרכשה בסאראייבו בשנת 1895.

ב-1971 התגוררו בעיר 1,000 יהודים.

טראווניק Travnik

עיר ברפובליקה של בוסניה-הרצובובינה. בעבר בבוסניה, יוגוסלביה.


יהודים ספרדיים מסאראייבו השתקעו בעיר במאה ה-18 ועשו אותה לקהילה הספרדית השנייה בגודלה בבוסניה. את בית-הכנסת הקימו במו- ידיהם, בין מנחה למעריב.

ב-1807 התפרעו המוסלמים אחרי הסתה של המומר משה חביליו (דרוויש אחמד) והרב רפאל פינטו הצליח להרגיע את הרוחות; לאות-זכרון נקבע יום ב' במרחשון כפורים מקומי. ב- 1818 זמם המושל המקומי עלילת-דם. העלילה סוכלה בעזרת נכבדים מוסלמים.

הבולט ברבני העיר היה ר' אברהם אבי-נון.

יהודים התפרנסו מנפחות ונגרות, עבדו כרצענים, כחייטים וכסנדלרים, סחרו בתבואה ובעשבי-מרפא, ועסקו ברפואה עממית.

אחרי הסיפוח לאוסטריה נוסדה בעיר קהילה אשכנזית קטנה, ופעלו בה אגודת "עזרת דלים" ומועדון.


בימי מלחמת-העולם השנייה הושמדה הקהילה בידי הגרמנים ובידי הקרואטים, במחנה-הריכוז בקרושיצה ובמחנות בקרואטיה ובפולין.
במאגרי המידע הפתוחים
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
שבתי יוסף דג'או

Sabetay Josef Djaen (also D’Jaen) (1883-1947), rabbi, author, and journalist, born in Pleven, Bulgaria. He studied at the Rabbinical Seminary in Constantinople (Istanbul) and then moved to Serbia and studied philosophy at the University of Belgrade. A Zionist, he traveled to the Land of Israel with the first group of immigrants from Bulgaria. A teacher of Hebrew and principal of the Sephardi school in Nis, Serbia, then a Hebrew teacher in Belgrade where he established Gideon and Hatchia Zionist youth movements. During WW I he was in Sarajevo and in Travnik, serving as inspector of the Sephardi schools in Bosnia, then part of Austria-Hungary. He worked hard to encourage emigration to the Land of Israel, particularly among Sephardi and Mizrahi Jews. Djaen served as chief rabbi of the Jewish community of Bitola, North Macedonia (then part of Yugoslavia) from 1924 to 1928, when he immigrated to Argentina and served as Chief Rabbi of the Sephardi communities of Argentina and Uruguay. During his tenure he also raised money in the Americas on behalf of the poor Jews of Bitola.

From his seat in Buenos Aires he travelled to the Jewish communities in the Argentinian provinces, among others he inaugurated the he Great Synagogue in the city of Corrientes, as well as to Araucania province in Chile where he managed to organize the Jewish community of Temuco that included many immigrants from Bitola. In early 1930s he traveled to Spain and was one of those who asked the Government of the Republic to extend the royal decree approved in 1924 that allowed Jews in the diaspora to return to Spain. It was valid for seven years. Djaen proposed the abolition of the Expulsion Decree of 1492, as well as the creation of a Spanish-Sephardic central.

He left Argentina in 1931 and moved to Bucharest, serving as Chief Rabbi of the Sephardi communities of Romania until 1941. After the establishment of the Fascist government in Romania in 1940, he was arrested several times, including during the Bucharest pogrom in January 1941 during which the Great Sephardi Synagogue, Kal Grande, was burned down by members of the Iron Guard anti-Semitic party. Along with other leaders of the Romanian Jewry, he was taken hostage and threatened with execution in case of "hostile behavior" of Jews "against the Romanian people". Djaen was one of the community leaders that organized assistance for the Jews deported to Transnistria and their relatives in Romania. Following the intervention of Miguel Ángel Rivera González, the General Consul of Chile in Romania, in 1944 Djaen was allowed to leave Romania for the Land of Israel, where he remained for a couple of years before returning to Argentina. He died in Tucuman, Argentina.

Djaen is the author of twenty plays in Ladino that were performed by Jewish schools and theater groups in Yugoslavia, Bulgaria, Greece, Romania, and Argentina, and some were were translated into Serbian and performed at the National Theater in Belgrade. Some of his plays were published in Vienna in 1921-1922.  

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

פלבן

פלבן

Pleven; בבולגרית: Плевен; במקורות יהודיים גם: פלבנא

עיר מחוז בצפון מרכז בולגריה, במישורי הנהר דנובה, כ- 50 ק"מ מדרום לנהר וכ- 170 ק"מ ממערב לסופיה.


פלבן הייתה צומת חשוב של נתיבי מסחר עוד בתקופות קדומות, ומרכז חקלאי ומסחרי חשוב. דרכי בולגריה החשובות העוברות בעיר הן מסופיה, מרוסה, מוידין, מסבישטוב, מלובץ', מאוריאחובו ועוד.

פלבן קמה על חורבותיה של העיר התרקית סטורגוזיה, שקדם לה כפר בשם פלבן. ייתכן כי שם המקום נגזר מהמילה הסלבית פלבל - צמח, בשל הצמחייה העבותה באזור. העיר נזכרת לראשונה בתעודות מהמאה ה- 13 , בימי הממלכה הבולגרית השנייה. הכיבוש העות'מאני גרם סבל רב לאוכלוסייה הבולגרית ורבים נהרגו או עזבו. בהמשך החלו כפריים מהסביבה להתיישב בעיר ומתעודות עות'מאניות מן המאה ה- 16 עולה שפלבן הייתה אז עיר מחוז, מרכז ער של מלאכות (פרוונות, מעילים, סנדלרות, נחושת ועוד) ומסחר (בהמות, דגנים, ועוד). כמרבית ערי בולגריה בתקופה העות'מאנית, הייתה לפלבן חזות אוריינטלית, עם מסגדים רבים.

בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 מנתה אוכלוסיית פלבן כ- 8,000 תושבים. ב- 1871 היה מספרם כ- 17,000. במלחמת 1877-1878 בין העות'מאנים לרוסים, היה לפלבן מקום מרכזי בבלימת הצבא הרוסי. לאחר מצור ממושך וקורבנות רבים משני הצדדים, נכנע הצבא העות'מאני, ובכך נפתחה הדרך לאיסטנבול הבירה.

בתום המלחמה התפתחה העיר במהירות, והונח בה קו מסילת הברזל סופיה-רוסה. ב- 1934 מנתה אוכלוסיית העיר כ- 32,000 אלף תושבים; ב- 1956 היה מספרם 58,000, וב- 1992 מנו 131,000. עיקר כלכלת העיר על ייצור ושיווק מזון, סיגריות, יינות, מכונות, מוצרי הדלק ותעשיית פטרוכימיות.


הקהילה היהודית

על פי מקורות אפיגרפיים שונים וספרות השו"ת, הייתה קהילה יהודית בפלבן עוד לפני הכיבוש העות'מאני במאה ה- 14. ראשוני היהודים היו הרומניוטים (כך נקראו היהודים הביזנטים), שחיו שם עוד בתקופת הממלכה הבולגרית הראשונה והשנייה. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית.

ההיסטוריון רוזאניס דיווח שעוד בראשית המאה ה- 20 ראה במקום שרידי מצבות של יהודים מן המאה ה- 14. כיום אין זכר לממצאים אלה. בספרות השו"ת מוזכרים יהודי פלבן (פלבנא בלשון רבני התקופה) מדי פעם. האיזכורים מעידים שבעיר הייתה קהילה עם מוסדות וארגון פנימי כבר בראשית המאה ה- 15, כאשר בנוסף ליהודים הרומניוטים היו גם יהודים אשכנזים, שהגיעו מבאווריה ומהונגריה .

בכתביהם של הרבנים יוסף קארו, שמואל די מדינה, תם בן יחייא ואחרים, מופיעות תשובותיהם ועצותיהם לרבני פלבנא, בנושאי ירושות, נשים עגונות, הלוואות לגויים ועוד. מספרות זו עולה הפרופיל הכלכלי והחברתי של הקהילה במאות ה- 15 וה- 16. היהודים בפלבן עסקו רובם במסחר זעיר ובתעשיית בדים. על הייצור עבור הצבא העות'מאני התחרו יהודי פלבן ביהודי סלוניקי, עניין שהוסדר לבסוף על ידי הרב שמואל די מדינה, פוסק חשוב בדורו - לטובת יהודי פלבן.

במאה ה- 16 הגיעו יהודים ספרדים רבים לערי בולגריה, דרך המרכזים באיסטנבול, סלוניקי ואדירנה. גם אל פלבן הגיעה קבוצה גדולה של פליטים מחצי האי האיברי. המפגש הראשון בינם לבין קודמיהם - הרומניוטים והאשכנזים - במאבקי כוח ובויכוחים הלכתיים ופולחניים. באותה תקופה היו בפלבן שלושה בתי כנסת, אחד לכל עדה. הרב יוסף קארו, שאליו הופנו שאלות רבות בנושא זה פסק לא פעם, שאף שזה מקרוב באו, יש לקבל את מנהגי היהודים הספרדיים, משום שהם הרוב. בהמשך נטמעו היהודים הרומניוטים והאשכנזים בין הספרדים.

ב- 1596 כבש את העיר הנסיך הוואלכי מיכאיי "האמיץ". היהודים סבלו קשות ורבים נלקחו בשבי. הקהילה גייסה סכומי עתק על מנת לפדותם. אסונות נוספים שפקדו את הקהילה היו שריפות, שלא פעם כילו בתים ובתי כנסת מעץ.

ב- 1794 נכבשה העיר על ידי מושל וידין פזבנט עות'מאן- אוע'לו, אשר מרד בשלטון העות'מאני. רבים מיהודי פלבן נסו אל סופיה עד שהעיר חזרה לידי השלטון החוקי. המסורת מספרת שהיהודים המעטים שנשארו, הגנו על עצמם בנשק מפני פורעי החוק שסבבו בעיר.

לעתים שימשה פלבן עיר מקלט ליהודים מערי הדנובה רוסצ'וק (רוסה), סיליסטרה וניקופול, במיוחד בעת שמגפות הדבר או הכולירה השתוללו שם.

עד תום השלטון העות'מאני, מעטים הנתונים הדמוגרפיים על יהודי פלבן. מתעודות עות'מאניות אנו יודעים שבאמצע המאה ה- 16 היו בעיר כ- 100 יהודים. (בסופיה באותה עת חיו כ- 120 יהודים). ב- 1860 נימנו בעיר כ- 200 יהודים. אחרי מלחמת 1877-1878 ירד מספרם ל- 148, כנראה בשל קשיי המלחמה. ב- 1880, במפקד שערכה ממשלת בולגריה, עלה מספרם ל- 420.

ב- 1900 נכללה פלבן ברשימת 34 הקהילות היהודיות הרשמיות בבולגריה.

בימי מלחמות הבלקנים, 1912-1913, חיו בפלבן 500 יהודים, בתוך אוכלוסייה של 21,140 תושבים. 63 גברים יהודיים היו מגוייסים לצבא הבולגרי. מוסדות צדקה יהודיים מבולגריה ומחוצה לה תמכו במשפחות המגוייסים.

בשנת 1927 היה בעיר בית ספר יהודי אחד, בן ארבע כיתות, בו למדו 28 תלמידים. בראשית המאה ה- 20 התעורר בבולגריה גל אנטישמי. פלבן נהייתה למרכז של תעמולה אנטישמית והופיעו בה חוברות אנטי יהודיות, שהופצו בכל הסביבה, למשל החוברת "אויבינו הכלכליים- היהודים". גם חוברת אנטישמית שהודפסה בווידין נפוצה בעיר.

פעילות ציונית: בשלהי המאה ה- 19, בהשפעת "חובבי ציון", קמו בפלבן ארגונים ציוניים שמטרתם רכישת אדמות והתיישבות בארץ ישראל. באותה תקופה נוסד סניף של "כרמל", ארגון ציוני שמרכזו ישב בפלובדיב. חוג "מקרא" (שהוסב ב- 1920 לסניף של "ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית") היה מרכז של פעילות תרבותית. ב- 1920 נוסד סניף של "מכבי", וב- 1925 התקיים בעיר כנס מחוזי של "מכבי".

בשנות ה- 20 וה- 30 פעלו בפלבן מפלגות ציוניות, כגון "הציונים הכלליים", המפלגה הרוויזיוניסטית ו"פועלי ציון". הנשים פעלו במסגרת "ויצ"ו". כן נוסדה תנועת "השומר הצעיר". אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לועדי בתי- כנסת ולבתי ספר. במשך שנות ה- 20 זכו הציונים בפלבן ברוב.

הכלכלה היהודית, שהייתה מבוססת בעיקר על מסחר ומלאכה זעירה, נפגעה אחרי מלחמת העולם הראשונה בגלל הקמתה של התנועה הקואופרטיבית הבולגרית. בעזרת סיוע הבנק "גאולה" מסופיה, הוקם ב- 1929 בנק קואופרטיבי "אחדות" לאשראי, לתמיכה בסוחרים ובבעלי המלאכה. הבנק העניק לועד קהילת פלבן סיוע להקמת בית ספר עברי.

עד מלחמת העולם השנייה הייתה לקהילה היהודית קבוצת כדור-רגל "הכח", שהשתתפה בליגה העירונית.

עיקר תפקידה של מועצת הקהילה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה היה איסוף מסי הקהילה - "ההערכה", שנקבעו בהתאם למצבם הסוציאלי של חברי הקהילה. המועצה גם הנפיקה תעודות לידה, נישואין או פטירה וטיפהלה במוסדות היהודים השונים, בית הכנסת, בית הספר וכיו"ב.

ערב מלחמת העולם השנייה היו בקהילה בית כנסת ראשי אחד, בית ספר יהודי, ו"חברה קדישא".

ב- 1920 חיו בפלבן כ- 700 יהודים. ערב מלחמת העולם השנייה עלה מספרם לכ- 2,000.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, נגזר על יהודים בעלי נתינות זרה וחסרי נתינות לעזוב את בולגריה. באוקטובר 1940 חוקקה הממשלה את "החוק להגנת האומה" שתקנותיו הוצאו לפועל בפברואר 1941. מהיהודים ניטלו זכויות האזרח. הם נאלצו לענוד על הדש מגן דוד צהוב, בתיהם ועסקיהם סומנו בשלטים והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

עם כניסת הצבא הגרמני לבולגריה במרץ 1941, נלקחו גברים יהודים למחנות של עבודות כפייה.

במאי 1943 גורשו כ- 20,000 מיהודי סופיה לערי השדה. כ- 2,000 מהם הגיעו לפלבן. רובם שוכנו בבתי היהודים ובבתי הספר ומיעוטם אצל משפחות בולגריות. רשויות הקהילה היו אחראיות לטיפול בפליטים, שאליהם הצטרפו גם יהודים מקזנליק ומערים אחרות. הקהילה הקימה ועד שדאג לעזרה חומרית ובשעת הצורך זייף תעודות והציל חיי אדם.

ב- 1944 הועברו אל הפרוור קאיילקה אסירים ממחנה ריכוז במרחק ארבעה ק"מ מהעיר, ביניהם שנעצרו ב- 1943, עת הפגינו נגד גירוש יהודי סופיה לערי השדה. תנאי המעצר היו קשים. בשריפה שפרצה נספו עשרה אסירים ועשרות נכוו.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור התחדשה בפלבן הפעילות הציונית. יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל היה יום חג להמוני היהודים.

בשנת 1948 חיו בפלבן כ- 1,000 יהודים. רובם עלו לישראל במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1948-1950.

בשנת 1949 חיו בפלבן כ- 150 יהודים.


בימי המשטר הקומוניסטי חלו בעיר שינויים רבים, ומוסדות הקהילה היהודיים נהרסו. מן השכונה היהודית לא נותר דבר.

בשנות ה- 90 של המאה ה- 20 עמד על חורבות בית הכנסת בניין הדואר המרכזי. מבניין בית הספר לא נותר זכר. מבית הקברות הישן לא נותרה אף מצבה. בבית העלמין, שראשיתו מסוף המאה ה- 19, רוב המצבות היו בלתי ניתנות לפיענוח.

ב- 1999 חיו בפלבן כ- 100 יהודים, ביניהם רבים היו קשורים בנישואים מעורבים.

איסטנבול
איסטאנבול Istanbul

(בעבר קונסטאנטינופול, במקורותינו קושטאנדינא, קושטנטינא)

עיר בתורכיה, משני צידי המיצר בוספורוס.


ב-1970 התגוררו בעיר, לפי אומדן, 30,000 יהודים. ועד הקהילה, של 60 חברים, היה מורכב מנציגי השכונות; ביניהם נציגי העדה האשכנזית. בין תפקידי הוועד בחירת ראש הקהילה והקמת ועדות לענייני דת ומינהל. הכנסות הקהילה באות ממסי חבר ותרומות. כהונת הרב הראשי של העיר הוכרה רשמית ב-1953. בין מוסדות הקהילה היו בית החולים "אור חיים" (נוסד ב-1885), בית- יתומים, חברת "צדקה ומרפא" (נוסדה ב-1918) לתלמידים נזקקים, מושב זקנים (מאז 1899), מוסד להכשרת חזנים ומוהלים בשם "מחזיקי תורה". מלבד זאת החזיקה הקהילה שלושה בתי-ספר יסודיים ותיכון אחד. מספר תלמידיהם הגיע לאלף, רובם בני עניים; העשירים שולחים את בניהם למוסדות חינוך זרים. עם ארגוני הנוער היהודיים נמנים "חברות" ו"עמיכל", העוסקים גם בחינוך עברי. רמת החינוך הכללית בקרב היהודים משופרת בזכות פעולות "כל ישראל חברים", ובעלי המקצועות החופשיים בקרב היהודים ממלאים תפקיד חשוב בחיי המדינה. כן ניכר מקומם של היהודים במסחר, אך בשירותי הציבור רישומם אפסי.

בתקופה הביזאנטית (במאות 15-4) התחלף מקום היישוב היהודי בעיר חמש פעמים, ןפעמיים נהרסה השכונה כליל - בידי הצלבנים ב-1203, והכובש הטורקי ב-1453. היהודים עבדו בנחושת, בבורסקאות, באריגת דברי משי וצביעתם; רופאים יהודיים שמשו בחצר הקיסר, חרף התנגדות הכנסיה. במאות 12-11 נאלצו היהודים לשמש כתליינים מטעם הרשות. הם נטלו חלק פעיל בחיי הציבור ובמאבקים בין מפלגות "הכחולים" ו"הירוקים". בימיו של הקיסר ליאו השלישי ניתנה להם הברירה לעזוב את העיר או להשתמד (721); הקהילה הוסיפה להתקיים, כפי שמשתמע מדבריהם של הפייטן שפטיה בן אמיתי, בנימין מטודלה ויהודה אלחריזי. אגב מסע-הצלב הראשון (1099-1095) נתעוררה תסיסה משיחית גם בקרב יהודי המקום. רבים מהם נהרגו במהומות נגד סוחרים מהמערב בסוף המאה ה-12. בצד הקהילה הרבנית ישבה בעיר מסוף המאה ה-11 עדה קראית חשובה והחל מ-1275 עד לכיבוש הטורקי נמצאו בה גם יהודים יוצאי ונציה וגנואה.

את השלטון העותמאני פתח צבא הכובש מוחמד השני בטבח כללי בתושבי העיר; על היהודים פסח, כנראה בגלל הסיוע שקבל מהם במהלך הכיבוש. כדי לאכלס ולפתח את בירתו החדשה הביא מוחמד השני תושבים רבים מאנאטוליה ומארצות הבאלקאן וביניהם יהודים - בעיקר בעלי מלאכה וסוחרים - וקראים. בספרות השו"ת מן המאה ה- 16 כבר נזכרת איסטאנבול כ"עיר ואם בישראל". היישוב נחלק לפי ארצות המוצא לרומאניוטים (גרגוס), תושבי יוון לשעבר וילידי המקום, אשכנזים ואיטלקים, וספרדים. כבשאר חלקי הקיסרות היווה היישוב היהודי יחידה דתית-מנהלית בעלת שלטון עצמי נרחב.

בתקופה הראשונה עמד בראשו הרב הרומאניוטי משה קפשאלי, שייצג את הקהילה לפני הממשלה וגבה את מיסי היהודים. אחריו שימש בכהונה זאת ר' אליהו מזרחי. האשכנזים, יוצאי באוואריה והונגאריה, נהנו שנים ארוכות מעצמאות בהנהלת העדה וגדוליהם, דוגמת הרב אליהו הלוי הזקן ורופא-החצר שלמה טדסקי, זכו להוקרה כללית. הם קיימו מגעים עם אחיהם בארצות מוצאם אך בסופו של דבר נטמעו ביישוב הספרדי המקומי. עם גולי ספרד ופורטוגל שהשתקעו באיסטאנבול (מספרם נאמד ב-40,000) נמנו רבנים, דיינים וראשי ישיבות מפורסמים דוגמת יוסף אבן-לוי, יוסף טייטצאק, אברהם ירושלמי, יצחק קארו ואליהו בן-חיים; הם ייסדו "ישיבות" גדולות, בנוסף על אלה של הרומאניוטים, ותרמו להעלאת הרמה התרבותית והרוחנית בקרב היהודים. בזכות מעמדם הכלכלי ועדיפותם המספרית זכו קהילות הספרדים לעמדת בכורה ביישוב.

השולטנים העריכו מאוד את תרומת היהודים בחיי המסחר והכספים, במלאכה, ברפואה ובחרושת הנשק ובמאה ה-16 היתה איסטאנבול מרכז יהודי מן החשובים בעולם. עם גדולי הקהילה נמנו משפחת הרופאים המון, ועתירי הון ובאנקאים בעלי עמדות בכירות במשק המדינה שעשו את מעמדם בחצר השולטן מנוף לשיפור מצב היהודים בכלל, דוגמת משפחת האנוסים מנדס מפורטוגאל, אלמנתו גראסיה ובן-אחיה דון יוסף נשיא בונה טבריה, משפחות שלמה בן יעיש ויעקב אנקווה. הפאר והראוותנות של עשירי היהודים עוררו את זעם התושבים והרבנים אסרו מדי פעם על "הנשים והבנות להתהדר ברחוב בתכשיטי זהב ואבני- חן". עם ירידת קרנה של הקיסרות העותמאנית במאה ה-17 נחלשה גם הקהילה המקומית; לזאת נוספו הדליקות הגדולות שפקדו את העיר, וכתוצאה מכל אלה ניטשטש המבנה הישן של "קהלים" נפרדים לבני העדות. בתקופת שלטונו של מוראד הרביעי הואשמו היהודים ברצח נער טורקי לצורכי דת (1633). בגזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) הביאו הקוזאקים, הטאטארים והאוקראינים רבבות שבויים יהודיים לשוקי איסטנבול ויהודי המקום פדו את כולם בכסף רב, ואף שיגרו שליח מיוחד לאיטליה ולהולאנד כדי לגייס אמצעים נוספים למטרה
זאת. בשנת 1666 הגיע לאיסטאנבול שבתאי צבי ורבים נהרו אחריו. מתנגדיו גרמו למאסרו ועם כשלון התנועה השבתאית התחיל תהליך הירידה הממשית ביישוב היהודי המקומי. דליקות-ענק השמידו את השכונות היהודיות במאות 18-17; הגדולה בהן, ב-1740, הסתיימה באיסור לשקם את המגורים הישנים והיהודים התפזרו למקומות אחרים בעיר. אותו זמן גם הוטלו על היהודים הגבלות על לבוש ראוותני, מטעם הרשות. איסטנבול, בירת הקיסרות ששלטה על ארץ-ישראל, היתה אחד המרכזים החשובים ביותר להעברת כספים לתמיכת היישוב היהודי בארץ ורבניה נהגו לאשר את כתבי-הסמיכות של השד"רים שנזדמנו לעיר. ב-1727 גם הנהיגה הקהילה מס שבועי למען אנשי ירושלים, שנגבה מכל יהודי הקיסרות וכעבור זמן בארצות המזרח בכלל וגם באיטליה; וכן הוטלו מסים מיוחדים לטובת שאר ערי הקודש בארץ. עד סוף המאה ה-18 היתה איסטאנבול אחד המרכזים הגדולים של הדפוס העברי.

במאות 19-18 ירדה רמת החינוך העברי בקהילה ורבים לא יכלו עוד לקרוא בספרי הקודש במקורם; מכאן צמחה ספרות ענפה בספרדית ולאדינו. עם גדוליה נמנו ר' יעקב קולי בעל "מעם לועז", איש צפת וירושלים שהשתקע באיסטאנבול באמצע ה-18, ור' אברהם בן יצחק עסא, "אבי ספרות הלאדינו", שתרגם ללשון זו ספרי קודש, מוסר ומדע רבים, ביניהם המקרא ו"שולחן ערוך". עם חכמי הקהילה נמנו אז משפחות קמחי, רוזנאס ונבון. ר' חיים קמחי היה ראש ישיבה ור' יהודה רוזאנס התפרסם בהתנגדותו החריפה לשבתאים.

לגבירים רבי השפעה דוגמה ישעיה אדג'ימן, בכור יצחק כרמונה, יחזקאל גבאי ואברהם די קמונאדו היו מהלכים בחוגי השלטון, במאה ה-19. זה האחרון אף ייסד בית-ספר מודרני בעיר ונשא במחצית הוצאותיו. עם הקמת בית-הספר התארגן ביוזמתו "ועד פקידים" שהקיף אנשי כסף ורוח בעלי דעות מתקדמות, והתחיל מאבק בקהילה בין חוגי המחדשים והשמרנים בהנהגת "החכם באשי" (הרב הראשי, משרה שהונהגה בתורכיה ב-1836). תחת שלטונו של עבדול מג'יד הראשון (1861-1839) הותר ליהודים להתקבל לבית-הספר הצבאי לרפואה ובוטל מס הגולגולת. בזכות התחיקה המתקדמת בימיו התחזקה ההנהגה החילונית בכל חלקי האוכלוסיה, והיהודים בכלל זה. בימי יורשו, השולטן עבדול עזיז, פורסמו תקנות בקהילה המקומית (1864) ונקבע הרכב הקהילה - הרב הראשי, מועצה חילונית (שכללה את פקידי הרשות היהודיים) ומועצה דתית-רבנית; שתי המועצות נבחרו לשלוש שנים. בכל שכונה היה רב מקומי ומזכיר, שמחובתו היה לשלוח לשלטונות דו"חות על לידות ופטירות. שלושה בתי-דין בעיר פסקו בענייני אישות; שאר עניינים נידונו בפני בתי-המשפט הממשלתיים. תקנות אלה נשארו בתוקפן עד להקמת הרפובליקה (1923). במחצית השנייה של
המאה ה-19 היו יהודים שקיבלו עיטורים רשמיים והחזיקו במשרות בכירות במימשל. אותו זמן גם התחילו להופיע כתבי-עת בלאדינו (הראשון בהם, "אור ישראל", בעריכת חיים דה קאסטרו, בשנת 1853). בתחילת המאה ה-20 גדל היישוב היהודי באיסטאנבול לכדי 100,000 נפש, בכלל זה פליטים מרוסיה בעקבות מהפכת 1905.

עם הקמת הרפובליקה נאסר על הקהילה לגבות מסי חבר, ענייני המעמד האישי הוכפפו למשפט האזרחי, הטורקית הונהגה כשפת-הוראה במקום הצרפתית (ששימשה במוסדות כ"יח בכל ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה), ונאסר על יהודים להשתייך לארגוני-חוץ דוגמת ההסתדרות הציונית העולמית או הקונגרס היהודי העולמי. ב-1932 בוטלה כליל הוראת הדת במוסדות החינוך; כעבור 10 שנים הונהג במדינה מס כבד, ורבים נאלצו למכור חלק מרכושם כדי לעמוד בו. על-פי חוק משנת 1949 הוענקה לקהילה היהודית אוטונומיה פנימית, כהצעת ציר בית-הנבחרים שלמה אדאטו, והוראת הדת חודשה בבתי- הספר הכלליים. צעירי היהודים נהרו לאוניברסיטאות.

ב-1948, ערב העלייה הגדולה של יהודי תורכיה לישראל, נאמד מספר היהודים באיסטאנבול ב-55,000 נפש.

בשנת 1997 ישבו בתורכיה כולה 20,000 יהודים; רובם באיסטאנבול.

בוקרשט
בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.

בלגראד
בלגראד Beograd

בירת סרביה ויוגוסלביה, בעבר בירת יוגוסלביה רבתי.

יהודים מאיטליה והונגריה התיישבו בבלגראד במאות 14-13, ואחרי הכיבוש הטורקי (1521) נוספו עליהם יהודים ספרדים. רובם התגוררו בתנאים נוחים ברובע היהודי ליד המצודה, והיו ביניהם רופאים, חרשי נשק, בורסקאים וסוחרים. ליהודים הייתה אוטונומיה שיפוטית מוגבלת וזכות לרכוש קרקעות. במחצית השנייה של המאה ה- 17 נתפרסמה הישיבה המקומית בהנהגת הרבנים יהודה לירמא, שמחה הכהן ויוסף אלמושנינו. עם הכיבוש האוסטרי בשנת 1688, ובמצור שקדם לו, נהרגו יהודים רבים. הקהילה נתרחבה והנותרים בחיים נלקחו בשבי והובלו לאוסטריה; לימים נפדו על-ידי קהילת ניקולסבורג.

חילופי השלטון בבלגראד במאות 19-17 נתנו את אותותיהם בחיי הקהילה. היהודים היו נתונים לגירושים ולהגבלות. מצבם השתפר רק לאחר שהוענק ליהודים שוויון-זכויות בעקבות החלטות קונגרס ברלין ב-1878.

עוד ב-1837 התחיל הדפוס הממשלתי הסרבי להדפיס ספרי-קודש בלאדינו, או בעברית עם תרגום בלאדינו, ומשנת 1888 עד סוף שנות ה-90 הופיע בבלגראד כתב-עת בלאדינו בשם "אל אמיגו דל פואבלו" ("ידיד העם"). השכבות העשירות בציבור היהודי נטמעו בתרבות הסרבית. בני הקהילה הוסיפו להתגורר ברובע היהודי, שניזוק קשה במלחמת-העולם הראשונה, ורק אחרי המלחמה התחילה יציאת הנוער מהרובע לקראת השתלבות במקצועות חופשיים, בבנקאות ותעשיית הבגדים. בית-ספר עברי פעל ברובע משנות ה-50 של המאה ה- 19.

בימי מלחמת העולם השנייה, עם כניסת הגרמנים לבלגראד באפריל 1941, ישבו בעיר כ-12,000 יהודים. ביזמת גרמנים תושבי המקום נשדדו חנויות יהודים ובתיהם. את בניין בית הכנסת האשכנזי הפכו הגרמנים לבית בושת ובית-הכנסת הספרדי החדש "בית ישראל" נעשה מחסן לרכוש שגזלו מהיהודים, ופוצץ ערב נסיגת הגרמנים.

הגרמנים הקימו "נציגות יהודית" אחראית לביצוע הצווים שנגזרו על יהודי המקום. הנציגות טיפלה גם בהקמת מטבחים ציבוריים ושירותי רפואה ליהודי בלגראד ול-2,500 היהודים שהובאו לעיר מחבל באנאט שבצפון המדינה. גברים בני 60-14 ונשים בנות 40-14 הועסקו בעבודות מפרכות בעיר.

עם התגברות פעולות המחתרת היהודית, הוציאו הגרמנים להורג יהודים כבני-הערובה. ב-19 ביולי 1941 נורו למוות "קומוניסטים ויהודים".

"הפתרון הסופי" ביהודי בלגראד התחיל באוגוסט-ספטמבר. 5,000 גברים יהודים נאספו כביכול לשם עבודה באוסטריה, ובדרך לשם נורו בידי חיילי הצבא הגרמני הסדיר. 6,000 נשים וילדים שנותרו בבלגראד הועברו בדצמבר למחנה סיאמישטה, ובחודשים פברואר-מרס 1942 נרצחו בקרונות-גאזים. באותו הזמן חוסלו גם אחרוני המאושפזים בבית-החולים ביבודי בבלגראד.

עם שחרור העיר בידי הצבא האדום, באוקטובר 1944, חידשה הקהילה היהודית את פעולותיה, ובשלבים הראשונים נתנה לחוזרים סיוע במזון ובשירותים רפואיים.

האשכנזים והספרדים התמזגו לקהילה מאוחדת, ב-1947 מנתה הקהילה 2,271 נפש; מחציתם עלו לישראל בשנת 1948 עם הקמת המדינה.

בבית-הקברות המרכזי בבלגראד הוקמה יד זכרון ללוחמי המחתרת היהודיים ולחללי הפאשיזם.

ב-1969 התגוררו בבלגראד 1,600 יהודים. התקיים מרכז קהילתי ולידו מקהלה מצויינת, מועדון-נוער וגן-ילדים.

במוזיאון ההיסטורי היהודי בבלגראד שמור חומר תעודי על כל קהילות יגוסלאביה.

לפי רשומי מכון הקונגרס היהודי העולמי, בשנת 1997 ישבו כ- 2,000 יהודים בבלגראד.

ניש
ניש Nis

עיר בסרביה, בעבר ביוגוסלביה.


יהודים התגוררו במקום במאה ה-16. בתחילת המאה העשרים, אחרי ההגירה לטורקיה, מנתה הקהילה כ-800 נפש, רובם התפרנסו בתעשיית הטכסטיל ובחלפנות כספים, מיעוטם בעבודת כפיים.

ב-1925 לא נותרו בקהילה אלא 430 יהודים.


בימי מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1941, נכלאו הגברים במחנה "הצלב האדום". בפברואר 1942 נמלטו אחדים אחרי תקיפת אנשי המשמר, וכמעשה תגמול נהרגו מאות אסירים, רובם יהודים. כעבור יומיים נורו למוות יותר מאלף יהודים נוספים. כעבור חודשים אחדים נכלאו במחנה הנשים והילדים ונשלחו לסאימיסטה.

ב-1952 נמצאו בעיר 25 יהודים.

בואנוס איירס
בואנוס איירס

בירת ארגנטינה.

מספר תושביה 3,447,000 (אומדן 1968). ב-1976 התגוררו בה כ-300-250 אלף יהודים, רובה המכריע של יהדות ארגנטינה. היישוב האשכנזי מיוצג על-ידי "חברת עזרה הדדית" (בספרדית אמי"א); לספרדים עדות נפרדות לפי ארצות מוצאם - צפון- אפריקה, טורקיה ויוון, חלב ודמשק. פרט לתנועה קונסרבאטיבית ותנועה רפורמית שנוסדה ב-1964, האוכלוסיה היהודית נמנית עם הזרם האורתודוכסי ביהדות; אבל הדת אינה תופסת מקום מרכזי בחיי רוב היהודים. ההזדהות עם העם היהודי היא יותר על בסיס לאומי והשפעת המפלגות הציוניות בולטת בחיי הציבור. מוסדות החינוך היהודיים הם קהילתיים ומפלגתיים, רובם בהשגחת ועד החינוך המשותף לאשכנזים ולספרדים. מאז 1967 הפכו המוסדות לחינוך משלים לבתי-ספר יומיים, אבל שיעור המבקרים בהם מקרב גילאי בית- הספר היהודיים בעיר קטן למדי. פעולות תרבות נרחבות מנהלות בעיר האגודות "הבראיקה" ו"הכוח". מופיעים שני עיתונים יומיים באידיש וכתבי-עת לרוב. בואנוס איירס נשארה אחד המרכזים הבודדים לתרבות אידיש וספרותה.

פרט לאנוסים, ראשוני המהגרים היהודיים הגיעו לעיר ממערב- אירופה באמצע המאה ה-19 וב-1862 התארגנה הקהילה הראשונה.

לקראת סוף המאה התחילו להגיע יהודים מצפון-אפריקה וממזרח- אירופה, בפרט לאחר הקמת חברת יק"א שהשקיעה מאמצעים רבים כדי להפוך את ארגנטינה לארץ הגירה ולהתיישבות חקלאית להמוני יהודים מרוסיה. ב-1909 כבר מנה היישוב היהודי כ-40,000 נפש עם ארגונים ומוסדות משלהם. עם עליית הנאצים גברה ההגירה ממרכז- אירופה. במלחמת- העולם השנייה ואחריה הטילה ממשלת ארגנטינה איסור על כניסת יהודים. פרט למספר קטן שנקלט בשנות 1957-1956 גדל היישוב היהודי בבואנוס איירס רק מריבוי טבעי ובעיקר מהגירה פנימית מערי-השדה.

ב- 1992 תקפו מחבלים את שגרירות ישראל בבואנוס איירס. ב- 18 ביולי 1994 פוצץ הבניין שבו שוכן מרכז הקהילות היהודיות בארגנטינה. בפיצוץ נהרגו מאה בני אדם, רבים נפצעו והושמד ארכיון הקהילה בת מאה שנים.

בשנת 1997 חיו 250,000 יהודים בארגנטינה כולה 180,000 מתוכם בבואנוס איירס.

מונאסטיר , ביטולה
מונאסטיר

בסרבית-קרואטית - ביטוליה

עיר במאקדוניה, סמוכה לגבול יוון. בעבר יוגוסלביה.


העיר שכנה על אם הדרך בין הנמל האלבאני דוראצו ובין סאלוניקי וקושטא, ויהודים התיישבו בה עוד בימי הרומאים; בקירבת מקום נתגלו שרידים של בית-כנסת מן המאה ה-3 לספירה. במאה ה-12 ישבו בה סוחרים ובעלי-מלאכה יהודים דוברי יוונית (רומאניוטים); עליהם נוספו מגורשי הונגאריה באמצע המאה ה-14, וגולי ספרד במחצית הראשונה של המאה ה-16. במשך כל התקופה העותומאנית (1382- 1913) היתה מונאסטיר מרכז מסחרי שוקק (יצוא של משקאות, שמן זית, מלח, דגים משומרים, ויבוא של צמר, משי, אריגים ונחושת), ורוב המסחר היה בידי יהודים. יהודים רבים היו בורסקאים, צורפי-כסף, עושי גבינה, וכו'. עם רבני הקהילה נמנה אז יוסף בן לוי, ראש הישיבה במקןם, ובמאה ה-18 שימש בה ברבנות אברהם בן יהודה די בוטון. בדליקה בשנת 1863 עלו באש יותר מאלף בתים וחנויות של יהודים, וב-1900 היתה עלילת-דם במקום. האוכלוסיה היהודית מנתה כ-4,000 ב-1884 ו-7,000 ב-1910. אחרי מלחמת-העולם הראשונה ירדה העיר מגדולתה ורבים היגרו לארצות- הברית וצ'ילה; מקצתם עלו ארצה. האחרים התרוששו, עבדו בסבלות, ברוכלות ובעבודה שחורה. בין שתי מלחמות-העולם גברה התודעה הציונית ונעשו פעולות
למען ארץ-ישראל, בהנהגת ליאון קמחי. בשנות ה-30 דאגו לחינוך מקצועי לבנים. במסגרת הפעילות הציונית בין שתי מלחמות העולם פעל סניף תנועת "החלוץ".

בימי מלחמת העולם השנייה - הקהילה העתיקה על מוסדותיה, בתי-כנסת והפולקלור היהודי הספרדי שלה, נמחקה כליל. כ-3,500 היהודים במקום גורשו על-ידי שלטונות הכיבוש הבולגארים באפריל 1943, רובם לטרבלינקה. ב-1952, היו במקום יהודים ספורים בלבד.

סאראייבו
סאראייבו Sarajevo

(במקורות היהודיים שראי-בוסנה)

עיר ברפובליקה של בוסניה-הרצוגובינה. בעבר בוסניה, יוגוסלביה.


היהודים הראשונים הגיעו למקום באמצע המאה ה-16, ובעקבותיהם באו מסאלוניקי יהודים גולי ספרד. רובם היו בעלי-מלאכה ומיעוטם סוחרים. היו מהם שהתפרסמו בסביבה כרוקחים וכמרפאים. בשנת 1577 הוקצבה להם שכונה מיוחדת, אך עם הגידול במספרם עברו היהודים גם לחלקים אחרים בעיר.

ב-1581 נחנך בית-הכנסת הראשון. היהודים נהנו מאוטונומיה דתית ושיפוטית, ונאלצו לשלם מס-גולגולת, דמי- שוחד ו"הגנה" מפעם לפעם. באותה תקופה היו ביניהם סוחרים גדולים, אך עדיין עסקו רובם במלאכה ורבים נמנו עם דלת-העם.

במאה ה-17 השתקעו בסאראייבו פליטים יהודים מאשכנז, ויסדו קהילה משלהם. מהגרים נוספים הגיעו מבולגאריה ומסרביה, וגם מוונציה ומפאדובה. במצור האוסטרי בשנת 1679 נהרסה השכונה היהודית, על בית-הכנסת שבה.

במאה ה-19 זכתה הקהילה היהודית בסאראייבו למעמד רשמי. בשנת 1840 נתמנה ר' משה פריירא לכהונת "חכם באשי" של בוסניה והרצגובינה. באותו הזמן זכן היהודים, ושאר הלא- טורקים, לשוויון בפני החוק.

יהודים הרחיבו את עסקיהם וכללו גם את ענפי הנחושת, האבץ, הזכוכית וחומרי-צבע. באמצע המאה ה- 19 היה מקצוע הרפואה בסאראייבו ובבוסניה רובו ככולו בידי יהודים.

עם הסיפוח לאוסטריה (1878) השתקעו בעיר אשכנזים רבים; פקידי ממשלה, מומחים ויזמים; ונפתחו מקורות חדשים למסחר ולהשקעות. לסחר חוץ חדרו סרבים רבים, ודחקו את רגלי היהודים; בלית ברירה פנו היהודים לענפים חדשים - אופטיקה, שענות, מכאניקה עדינה ודפוס. בסוף המאה הגיע מספר היהודים בעיר ל-10.000 בערך.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה זכו היהודים ליחס שווה והוגן בכל תחומי החיים. בשנים 1927 - 1931 נבנה בית-הכנסת הספרדי, הגדול בבאלקאנים. עם רבני העיר נמנו צבי אשכנזי ("חכם צבי") ודוד פארדו ("מורנו") שהוריש את כסאו לבנו ולנכדו אחריו. במאה ה-19 כיהנו הרבנים משה ומאיר דנון, אליעזר שם טוב ויצחק פאפו. אחרון הרבנים בתקופה הטורקית היה יוסף פינצי, בעל "וילקט יוסף".

ב-1928 נפתח בעיר בית-מדרש לרבנים, בהנהלת הרב מוריץ לוי שפירסם מחקר ראשון על תולדות הספרדים בבוסניה. בעיר הופיעו שבועונים אחדים, ובהם מדורים בלאדינו, ופעלו ארגונים ציוניים ובראשם "השומר הצעיר". ב-1941 ישבו בעיר כ-10,500 יהודים - הקהילה השלישית בגודלה ביוגוסלביה.

בימי מלחמת העולם השנייה נכנסו הגרמנים לסאראייבו באפריל 1941. בחודשים ספטמבר- נובמבר שולחו היהודים למחנות-ריכוז בקרואטיה ורובם נרצחו בידי אנשי האוסטאשי; הנותרים הועברו לאושוויץ. מעטים הצליחו להצטרף לפרטיזנים או להסתנן לאיטליה. עשרות קצינים וחיילים בצבא היוגוסלאבי שהו בשנות המלחמה במחנות שבויים בגרמניה.

היהודים ששרדו אחרי המלחמה עלו ברובם לישראל עם הקמת המדינה.

ב-1970 הוקמה בסאראייבו יד זכרון לחללי השואה במעמד נציגים מארצות-חוץ, לרבות ישראל. באותה השנה פורסם ספר זכרון.

בית-הכנסת הספרדי הגדול בעיר, שחולל ב-1941, נעשה לאולם תיאטרון; בית-הכנסת הישן משמש כמוזיאון יהודי. במוזיאון העירוני שמורה "הגדת סאראייבו" המפורסמת שמוצאה מספרד מן המאה ה- 14 ונרכשה בסאראייבו בשנת 1895.

ב-1971 התגוררו בעיר 1,000 יהודים.

טראווניק
טראווניק Travnik

עיר ברפובליקה של בוסניה-הרצובובינה. בעבר בבוסניה, יוגוסלביה.


יהודים ספרדיים מסאראייבו השתקעו בעיר במאה ה-18 ועשו אותה לקהילה הספרדית השנייה בגודלה בבוסניה. את בית-הכנסת הקימו במו- ידיהם, בין מנחה למעריב.

ב-1807 התפרעו המוסלמים אחרי הסתה של המומר משה חביליו (דרוויש אחמד) והרב רפאל פינטו הצליח להרגיע את הרוחות; לאות-זכרון נקבע יום ב' במרחשון כפורים מקומי. ב- 1818 זמם המושל המקומי עלילת-דם. העלילה סוכלה בעזרת נכבדים מוסלמים.

הבולט ברבני העיר היה ר' אברהם אבי-נון.

יהודים התפרנסו מנפחות ונגרות, עבדו כרצענים, כחייטים וכסנדלרים, סחרו בתבואה ובעשבי-מרפא, ועסקו ברפואה עממית.

אחרי הסיפוח לאוסטריה נוסדה בעיר קהילה אשכנזית קטנה, ופעלו בה אגודת "עזרת דלים" ומועדון.


בימי מלחמת-העולם השנייה הושמדה הקהילה בידי הגרמנים ובידי הקרואטים, במחנה-הריכוז בקרושיצה ובמחנות בקרואטיה ובפולין.