שבתי יוסף דג'או

Sabetay Josef Djaen (also D’Jaen) (1883-1947), rabbi, author, and journalist, born in Pleven, Bulgaria. He studied at the Rabbinical Seminary in Constantinople (Istanbul) and then moved to Serbia and studied philosophy at the University of Belgrade. A Zionist, he traveled to the Land of Israel with the first group of immigrants from Bulgaria. A teacher of Hebrew and principal of the Sephardi school in Nis, Serbia, then a Hebrew teacher in Belgrade where he established Gideon and Hatchia Zionist youth movements. During WW I he was in Sarajevo and in Travnik, serving as inspector of the Sephardi schools in Bosnia, then part of Austria-Hungary. He worked hard to encourage emigration to the Land of Israel, particularly among Sephardi and Mizrahi Jews. Djaen served as chief rabbi of the Jewish community of Bitola, North Macedonia (then part of Yugoslavia) from 1924 to 1928, when he immigrated to Argentina and served as Chief Rabbi of the Sephardi communities of Argentina and Uruguay. During his tenure he also raised money in the Americas on behalf of the poor Jews of Bitola.

From his seat in Buenos Aires he travelled to the Jewish communities in the Argentinian provinces, among others he inaugurated the he Great Synagogue in the city of Corrientes, as well as to Araucania province in Chile where he managed to organize the Jewish community of Temuco that included many immigrants from Bitola. In early 1930s he traveled to Spain and was one of those who asked the Government of the Republic to extend the royal decree approved in 1924 that allowed Jews in the diaspora to return to Spain. It was valid for seven years. Djaen proposed the abolition of the Expulsion Decree of 1492, as well as the creation of a Spanish-Sephardic central.

He left Argentina in 1931 and moved to Bucharest, serving as Chief Rabbi of the Sephardi communities of Romania until 1941. After the establishment of the Fascist government in Romania in 1940, he was arrested several times, including during the Bucharest pogrom in January 1941 during which the Great Sephardi Synagogue, Kal Grande, was burned down by members of the Iron Guard anti-Semitic party. Along with other leaders of the Romanian Jewry, he was taken hostage and threatened with execution in case of "hostile behavior" of Jews "against the Romanian people". Djaen was one of the community leaders that organized assistance for the Jews deported to Transnistria and their relatives in Romania. Following the intervention of Miguel Ángel Rivera González, the General Consul of Chile in Romania, in 1944 Djaen was allowed to leave Romania for the Land of Israel, where he remained for a couple of years before returning to Argentina. He died in Tucuman, Argentina.

Djaen is the author of twenty plays in Ladino that were performed by Jewish schools and theater groups in Yugoslavia, Bulgaria, Greece, Romania, and Argentina, and some were were translated into Serbian and performed at the National Theater in Belgrade. Some of his plays were published in Vienna in 1921-1922.  

פלבן

Pleven; בבולגרית: Плевен; במקורות יהודיים גם: פלבנא

עיר מחוז בצפון מרכז בולגריה, במישורי הנהר דנובה, כ- 50 ק"מ מדרום לנהר וכ- 170 ק"מ ממערב לסופיה.


פלבן הייתה צומת חשוב של נתיבי מסחר עוד בתקופות קדומות, ומרכז חקלאי ומסחרי חשוב. דרכי בולגריה החשובות העוברות בעיר הן מסופיה, מרוסה, מוידין, מסבישטוב, מלובץ', מאוריאחובו ועוד.

פלבן קמה על חורבותיה של העיר התרקית סטורגוזיה, שקדם לה כפר בשם פלבן. ייתכן כי שם המקום נגזר מהמילה הסלבית פלבל - צמח, בשל הצמחייה העבותה באזור. העיר נזכרת לראשונה בתעודות מהמאה ה- 13 , בימי הממלכה הבולגרית השנייה. הכיבוש העות'מאני גרם סבל רב לאוכלוסייה הבולגרית ורבים נהרגו או עזבו. בהמשך החלו כפריים מהסביבה להתיישב בעיר ומתעודות עות'מאניות מן המאה ה- 16 עולה שפלבן הייתה אז עיר מחוז, מרכז ער של מלאכות (פרוונות, מעילים, סנדלרות, נחושת ועוד) ומסחר (בהמות, דגנים, ועוד). כמרבית ערי בולגריה בתקופה העות'מאנית, הייתה לפלבן חזות אוריינטלית, עם מסגדים רבים.

בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 מנתה אוכלוסיית פלבן כ- 8,000 תושבים. ב- 1871 היה מספרם כ- 17,000. במלחמת 1877-1878 בין העות'מאנים לרוסים, היה לפלבן מקום מרכזי בבלימת הצבא הרוסי. לאחר מצור ממושך וקורבנות רבים משני הצדדים, נכנע הצבא העות'מאני, ובכך נפתחה הדרך לאיסטנבול הבירה.

בתום המלחמה התפתחה העיר במהירות, והונח בה קו מסילת הברזל סופיה-רוסה. ב- 1934 מנתה אוכלוסיית העיר כ- 32,000 אלף תושבים; ב- 1956 היה מספרם 58,000, וב- 1992 מנו 131,000. עיקר כלכלת העיר על ייצור ושיווק מזון, סיגריות, יינות, מכונות, מוצרי הדלק ותעשיית פטרוכימיות.


הקהילה היהודית

על פי מקורות אפיגרפיים שונים וספרות השו"ת, הייתה קהילה יהודית בפלבן עוד לפני הכיבוש העות'מאני במאה ה- 14. ראשוני היהודים היו הרומניוטים (כך נקראו היהודים הביזנטים), שחיו שם עוד בתקופת הממלכה הבולגרית הראשונה והשנייה. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית.

ההיסטוריון רוזאניס דיווח שעוד בראשית המאה ה- 20 ראה במקום שרידי מצבות של יהודים מן המאה ה- 14. כיום אין זכר לממצאים אלה. בספרות השו"ת מוזכרים יהודי פלבן (פלבנא בלשון רבני התקופה) מדי פעם. האיזכורים מעידים שבעיר הייתה קהילה עם מוסדות וארגון פנימי כבר בראשית המאה ה- 15, כאשר בנוסף ליהודים הרומניוטים היו גם יהודים אשכנזים, שהגיעו מבאווריה ומהונגריה .

בכתביהם של הרבנים יוסף קארו, שמואל די מדינה, תם בן יחייא ואחרים, מופיעות תשובותיהם ועצותיהם לרבני פלבנא, בנושאי ירושות, נשים עגונות, הלוואות לגויים ועוד. מספרות זו עולה הפרופיל הכלכלי והחברתי של הקהילה במאות ה- 15 וה- 16. היהודים בפלבן עסקו רובם במסחר זעיר ובתעשיית בדים. על הייצור עבור הצבא העות'מאני התחרו יהודי פלבן ביהודי סלוניקי, עניין שהוסדר לבסוף על ידי הרב שמואל די מדינה, פוסק חשוב בדורו - לטובת יהודי פלבן.

במאה ה- 16 הגיעו יהודים ספרדים רבים לערי בולגריה, דרך המרכזים באיסטנבול, סלוניקי ואדירנה. גם אל פלבן הגיעה קבוצה גדולה של פליטים מחצי האי האיברי. המפגש הראשון בינם לבין קודמיהם - הרומניוטים והאשכנזים - במאבקי כוח ובויכוחים הלכתיים ופולחניים. באותה תקופה היו בפלבן שלושה בתי כנסת, אחד לכל עדה. הרב יוסף קארו, שאליו הופנו שאלות רבות בנושא זה פסק לא פעם, שאף שזה מקרוב באו, יש לקבל את מנהגי היהודים הספרדיים, משום שהם הרוב. בהמשך נטמעו היהודים הרומניוטים והאשכנזים בין הספרדים.

ב- 1596 כבש את העיר הנסיך הוואלכי מיכאיי "האמיץ". היהודים סבלו קשות ורבים נלקחו בשבי. הקהילה גייסה סכומי עתק על מנת לפדותם. אסונות נוספים שפקדו את הקהילה היו שריפות, שלא פעם כילו בתים ובתי כנסת מעץ.

ב- 1794 נכבשה העיר על ידי מושל וידין פזבנט עות'מאן- אוע'לו, אשר מרד בשלטון העות'מאני. רבים מיהודי פלבן נסו אל סופיה עד שהעיר חזרה לידי השלטון החוקי. המסורת מספרת שהיהודים המעטים שנשארו, הגנו על עצמם בנשק מפני פורעי החוק שסבבו בעיר.

לעתים שימשה פלבן עיר מקלט ליהודים מערי הדנובה רוסצ'וק (רוסה), סיליסטרה וניקופול, במיוחד בעת שמגפות הדבר או הכולירה השתוללו שם.

עד תום השלטון העות'מאני, מעטים הנתונים הדמוגרפיים על יהודי פלבן. מתעודות עות'מאניות אנו יודעים שבאמצע המאה ה- 16 היו בעיר כ- 100 יהודים. (בסופיה באותה עת חיו כ- 120 יהודים). ב- 1860 נימנו בעיר כ- 200 יהודים. אחרי מלחמת 1877-1878 ירד מספרם ל- 148, כנראה בשל קשיי המלחמה. ב- 1880, במפקד שערכה ממשלת בולגריה, עלה מספרם ל- 420.

ב- 1900 נכללה פלבן ברשימת 34 הקהילות היהודיות הרשמיות בבולגריה.

בימי מלחמות הבלקנים, 1912-1913, חיו בפלבן 500 יהודים, בתוך אוכלוסייה של 21,140 תושבים. 63 גברים יהודיים היו מגוייסים לצבא הבולגרי. מוסדות צדקה יהודיים מבולגריה ומחוצה לה תמכו במשפחות המגוייסים.

בשנת 1927 היה בעיר בית ספר יהודי אחד, בן ארבע כיתות, בו למדו 28 תלמידים. בראשית המאה ה- 20 התעורר בבולגריה גל אנטישמי. פלבן נהייתה למרכז של תעמולה אנטישמית והופיעו בה חוברות אנטי יהודיות, שהופצו בכל הסביבה, למשל החוברת "אויבינו הכלכליים- היהודים". גם חוברת אנטישמית שהודפסה בווידין נפוצה בעיר.

פעילות ציונית: בשלהי המאה ה- 19, בהשפעת "חובבי ציון", קמו בפלבן ארגונים ציוניים שמטרתם רכישת אדמות והתיישבות בארץ ישראל. באותה תקופה נוסד סניף של "כרמל", ארגון ציוני שמרכזו ישב בפלובדיב. חוג "מקרא" (שהוסב ב- 1920 לסניף של "ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית") היה מרכז של פעילות תרבותית. ב- 1920 נוסד סניף של "מכבי", וב- 1925 התקיים בעיר כנס מחוזי של "מכבי".

בשנות ה- 20 וה- 30 פעלו בפלבן מפלגות ציוניות, כגון "הציונים הכלליים", המפלגה הרוויזיוניסטית ו"פועלי ציון". הנשים פעלו במסגרת "ויצ"ו". כן נוסדה תנועת "השומר הצעיר". אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לועדי בתי- כנסת ולבתי ספר. במשך שנות ה- 20 זכו הציונים בפלבן ברוב.

הכלכלה היהודית, שהייתה מבוססת בעיקר על מסחר ומלאכה זעירה, נפגעה אחרי מלחמת העולם הראשונה בגלל הקמתה של התנועה הקואופרטיבית הבולגרית. בעזרת סיוע הבנק "גאולה" מסופיה, הוקם ב- 1929 בנק קואופרטיבי "אחדות" לאשראי, לתמיכה בסוחרים ובבעלי המלאכה. הבנק העניק לועד קהילת פלבן סיוע להקמת בית ספר עברי.

עד מלחמת העולם השנייה הייתה לקהילה היהודית קבוצת כדור-רגל "הכח", שהשתתפה בליגה העירונית.

עיקר תפקידה של מועצת הקהילה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה היה איסוף מסי הקהילה - "ההערכה", שנקבעו בהתאם למצבם הסוציאלי של חברי הקהילה. המועצה גם הנפיקה תעודות לידה, נישואין או פטירה וטיפהלה במוסדות היהודים השונים, בית הכנסת, בית הספר וכיו"ב.

ערב מלחמת העולם השנייה היו בקהילה בית כנסת ראשי אחד, בית ספר יהודי, ו"חברה קדישא".

ב- 1920 חיו בפלבן כ- 700 יהודים. ערב מלחמת העולם השנייה עלה מספרם לכ- 2,000.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, נגזר על יהודים בעלי נתינות זרה וחסרי נתינות לעזוב את בולגריה. באוקטובר 1940 חוקקה הממשלה את "החוק להגנת האומה" שתקנותיו הוצאו לפועל בפברואר 1941. מהיהודים ניטלו זכויות האזרח. הם נאלצו לענוד על הדש מגן דוד צהוב, בתיהם ועסקיהם סומנו בשלטים והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

עם כניסת הצבא הגרמני לבולגריה במרץ 1941, נלקחו גברים יהודים למחנות של עבודות כפייה.

במאי 1943 גורשו כ- 20,000 מיהודי סופיה לערי השדה. כ- 2,000 מהם הגיעו לפלבן. רובם שוכנו בבתי היהודים ובבתי הספר ומיעוטם אצל משפחות בולגריות. רשויות הקהילה היו אחראיות לטיפול בפליטים, שאליהם הצטרפו גם יהודים מקזנליק ומערים אחרות. הקהילה הקימה ועד שדאג לעזרה חומרית ובשעת הצורך זייף תעודות והציל חיי אדם.

ב- 1944 הועברו אל הפרוור קאיילקה אסירים ממחנה ריכוז במרחק ארבעה ק"מ מהעיר, ביניהם שנעצרו ב- 1943, עת הפגינו נגד גירוש יהודי סופיה לערי השדה. תנאי המעצר היו קשים. בשריפה שפרצה נספו עשרה אסירים ועשרות נכוו.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור התחדשה בפלבן הפעילות הציונית. יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל היה יום חג להמוני היהודים.

בשנת 1948 חיו בפלבן כ- 1,000 יהודים. רובם עלו לישראל במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1948-1950.

בשנת 1949 חיו בפלבן כ- 150 יהודים.


בימי המשטר הקומוניסטי חלו בעיר שינויים רבים, ומוסדות הקהילה היהודיים נהרסו. מן השכונה היהודית לא נותר דבר.

בשנות ה- 90 של המאה ה- 20 עמד על חורבות בית הכנסת בניין הדואר המרכזי. מבניין בית הספר לא נותר זכר. מבית הקברות הישן לא נותרה אף מצבה. בבית העלמין, שראשיתו מסוף המאה ה- 19, רוב המצבות היו בלתי ניתנות לפיענוח.

ב- 1999 חיו בפלבן כ- 100 יהודים, ביניהם רבים היו קשורים בנישואים מעורבים.