חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 4
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי פשדבוז'

פשדבוז' PRZEDBORZ

עיר במחוז קילצה (KILCE) ודרום מרכז פולין.


יהודים ישבו בפשדבוז' מראשית התפתחותה כעיר.

בתחילת המאה ה-15 העניק המלך לסוחרי העיר זכויות על-פי החוק המאגדבורגי, ובמחצית השנייה של המאה ה-16 שוחררו יהודי המקום מתשלומי מכס ומסים שונים. ב-1595 הוגבלה זכות הבעלות שלהם על בתים; ההגבלה בוטלה ב-1638 בעקבות דליקה גדולה; דליקה דומה פקדה את פשדבו'ז ב-1834.

בתחילת המאה ה-19 ייסד הצדיק ר' ישעיה מפשדבו'ז, תלמידו של "החוזה מלובלין", שושלת חסידית; בנו, ר' עמנואל ולטפרייד, התפרסם כעושה נפלאות. בפשדבו'ז נולד אבי חסידות פשיסחה, הצדיק יעקב יצחק בן אשר, "היהודי הקדוש" (1814-1766). חלק מיהודי המקום פיתחו יחסי מסחר עם שווקים בפנים רוסיה.

ב-1865 היו היהודים %75 מכלל האוכלוסיה; ב-1921 הם היו 3,749 נפש - %63.6 מתושבי העיר.

וערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) חיו בפשדבוז' 4,500 יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים כבשו את האזור בראשית ספטמבר 1941. תחת משטר הכיבוש הגרמני הוטלו גזרות על היהודים, כגון ענידת סימן זהוי - תג שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול, עוצר לילה, הגבלות תנועה, יציאה לעבודות כפייה, מסירת כספם ורכושם לידי הגרמנים, וכדומה.

בימים 12-9 באוקטובר 1942 ערכו הגרמנים אקציה בפשדבוז'. במהלך שלושת ימי האקציה נורו יהודים רבים בעיר עצמה, ואלפי הנותרים נאספו ושולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
227869
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
בית כנסת עשוי עץ, פשאדבוז',
מחוז קילצה, פולין, 1916.
פרוכת ועליה רקומים שלושה נשרים מהסמל הפולני.
בית הכנסת בפשדבוז', פולין.
בית הכנסת נחרב במלחמת העולם השניה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
בימה מתומנת דמויית אפיריון עם עמודים
בבית הכנסת בעיירה פז'דבוז', מחוז קילצה, פולין, 1929
בית כנסת מפואר זה העשוי עץ נבנה במאה ה-17 בקירוב
זהו מבנה דו-קומתי עם עמודים בחזית וגג דו-שיפועי
תקרת בית הכנסת מעוטרת בציורים אלגוריים "על נהרות בבל"
ודמויות מהחי והצומח. הציורים מיוחסים לאמן יהודה לייב.
ארון הקודש מפוסל והפרוכת בדמוי דגלה של פולין
בית הכנסת נשרף ע"י הגרמנים ב-3 בספטמבר 1939
צילום: ש. זייצ'יק
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
עזבון לאה סנדל, ישראל)
ארון הקודש וציורי התקרה בבית הכנסת
בפשדבוז', מחוז קילצה, פולין, 1929 בקירוב
בית הכנסת נבנה במאה ה-17 או ה-18
נשרף ע"י הנאצים ב-1939
צילום: ש. זייצ'יק
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
עזבון לאה סנדל, ישראל)

קאמיינסק KAMIENSK

עיירה במחוז לודז', מרכז פולין.


מראשית המאה ה-18 התיישבו יהודים לקאמיינסק, והשתייכו בתחילה לקהילת פשדבוז' (PRZEDBORZ) ואחר כך לקהילת רוזפשה (ROZPRZA). בסוף המאה הקימו קהילה עצמאית על מוסדותיה. בית עלמין קודש בשנת 1830.

שני בתי הכנסת הראשונים שהיו בנויים בעץ נשרפו, בית הכנסת האחרון נבנה באבן ב-1905, ולידו נוסד הקדש.

רבני הקהילה ייצגו את זרמי החסידות. הראשון - ר' חיים שטרן, תלמידו של "החוזה" מלובלין, דגל בתורת "הצדיק", וסולק מתפקידו בגלל התנגדות חסידי קוצק. ר' ישראל שטיגליץ, נצר לשושלת ראדומסק היה פוסק הלכה. הרב האחרון, ר' ראובן רבינוביץ, מצאצאי "היהודי מפשיסחא" הדגיש את לימוד התורה.

הפרנסה התבססה על מסחר זעיר, מלאכה ופונדקאות. מעטים עסקו בתעשיית טכסטיל ובשרותי-קיט לנופשים מהעיר.

"אגודת-ישראל" שלטה בקהילה והקימה את "בנות-אגודת-ישראל" (1930), למרות התנגדות חסידי גור נוסדה ספרייה על שם "שלום-עליכם".

פרעות ב-1937 והגירת עשרות יהודים בעיר היו תולדה של האנטישמיות שבאה בעקבות המשבר הכלכלי של שנות השלושים.

ב-1939 מנתה הקהילה 834 יהודים.


תקופת השואה

אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) הרסו הפצצות הצבא הגרמני הכובש, את העיר. מחצית היהודים נמלטו מקאמיינסק. בסוף 1940 נשארו בקאמיינסק כ-350 יהודים מקומיים וכ-170 פליטים שנתקבצו ממקומות אחרים. בקיץ 1942 הם כללו 598 נפשות.

באוקטובר 1942 הובלו 500 יהודים למחנה השמדה טרבלינקה. המעטים שנמלטו והצליחו להסתתר, הוסגרו לגרמנים.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

אין יהודים בעיירה לאחר שרובם נרצחו בשואה והקהילה לא חודשה .

בתי העלמין נהרסו והמקום משמש למסחר . האתר פרוץ ולא מסומן ואין מצבות גלויות . לעיתים רחוקות יש ביקורים במקום .

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

רדומסק – Radomsk

(בפולנית: Radomsko)

עיר נפה במחוז לודז', על גדות הנהר רדומקה (Radomka), מרכז פולין.
רדומסק, מן העתיקות בערי פולין, נוסדה בשנת 1266 ולקראת סוף המאה ה-13 קיבלה מעמד של עיר. באמצע המאה ה-17 העניק לה מלך פולין את ה"זכות שלא לסבול יהודים" )Tolerandis Privilegium de non Jadaeis), שמשמעותה, אפשרות לאסור על ישיבת יהודים בתחומה. הזכות הזאת נשמרה לעיר גם כאשר הייתה תחת שלטון רוסיה הצארית, שאליה סופח האזור בחלוקות פולין בסוף המאה ה-18. ולכן במאות ה-17 וה-18 ישבו יהודים רק באחוזות האצילים ובכפרים הסמוכים לרדומסק וקהילה יהודית של ממש הייתה בכפר הסמוך בוגאי (Bugaj) וגם בית כנסת היה שם. יהודי בוגאי שסחרו ברדומסק היו חייבים לצאת מהעיר לעת ערב.

בראשית המאה ה-19 התאחדו הכפר והעיר, והקהילה היהודית החלה להתארגן והקימה את "ועד בית הכנסת". לוועד היה מעמד משפטי, כמוסד היהודי הרשמי הראשון. במפקד האוכלוסייה בשנת 1827 נמנו במקום 369 יהודים בתוך אוכלוסייה של 1,792 נפשות. במפקד של 1857 כבר היו היהודים 39% מן האוכלוסייה – 1,162 במספר.
כאשר, בשנת 1862, הוכר איחוד הכפר בוגאי עם רדומסק הכרה רשמית, הותר ליהודים להתיישב גם באזורי העיר והאוכלוסייה היהודית ברדומסק הוסיפה לגדול והגיעה בשנת 1897 ל-5,054 נפשות, 41% מאוכלוסיית העיר.

תחילה עמדו בראש הקהילה "בעלי בתים" עשירים ור' יוחנן קליגרמן נתמנה לדיין. בשנת 1834 נבחר הרב הראשון ר' שלמה הכהן רבינוביץ בעל "תפארת שלמה" ונצר ל"חוזה מלובלין" ול"יהודי הקדוש" מפשיסחא. זמן קצר לאחר בחירתו נהרו אליו חסידים מרחבי פולין וחצרו הייתה בין הגדולות בפולין. הרב האחרון של רדומסק היה ר' ישראל פנחס הכהן, מצאצאי "תפארת שלמה".

בית מדרש נבנה בשנותיה הראשונות של הקהילה ושימש גם כבית תפילה. בימי הרב שלמה הכהן רבינוביץ נבנה "בית המדרש של הרב". בשנות השלושים של המאה ה-19 נבנה בית כנסת ובשלהי המאה הושלם בניינו של בית הכנסת הגדול. כן היו בעיר שטיבלך (בתי תפילה קטנים) של חסידי גור, סטריקוב ואחרים. רבני שושלת רבינוביץ יסדו בעיר את "ישיבת כתר תורה" ומשנת 1925 הוקמה רשת של ישיבות כדוגמתה ברחבי פולין. רשת הישיבות הוציאה לאור כתב עת "כתר תורה".

בראשית ימי הקהילה טיפלו הגבאים בכל צרכי הצדקה והסעד לרבות בקופת גמילות חסדים. לכן הוקמו מוסדות הצדקה הראשונים רק בשלהי המאה ה-19. המוסד הראשון היה חברת "ביקור חולים", שלימים נקראה "לינת צדק"; החברה סייעה בתרופות ובעזרה רפואית וגם נתנה הלוואות לנזקקים. בימי מלחמת העולם הראשונה (1914–1918), כאשר נכבשה העיר בידי הגרמנים, הייתה "לינת צדק" לעזר רב וחיוני לציבור היהודי. לימים הוקם גם בית חולים יהודי למחלות מידבקות ונוסד ארגון נשים לעזרת יולדות עניות. ובשנת 1931 הקים ר' מנדל לחמן אכסניה של חברת "הכנסת אורחים" להלנת עוברי אורח יהודים.
בשנת 1903 נוסדו בית ספר יסודי ממשלתי לילדי היהודים ובית ספר ללימוד השפה הרוסית. והיו שלמדו בגמנסיות הפולניות שבעיר או במוסדות דומים בצ'נסטוחובה ובפיוטרקוב.
ב-1909 הוקמה אגודת "הזמיר" ולידה מקהלה וחוג לדרמה. אחרי כיבוש העיר בידי הגרמנים בעת מלחמת העולם הראשונה, החליפה את "הזמיר" אגודת "קולטור" והיא רכשה בית ובו נפתחה ספרייה, הוקמה להקה דרמטית והתקיימו שיעורי ערב והרצאות.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נוסדו שני בתי ספר ממלכתיים ליהודים וגמנסיה יהודית פרטית ביןזמת לודביקה וינטרוב. כן פעלו בתי הספר של תנועות "המזרחי" ושל "אגודת ישראל". תלמידים יהודים רבים למדו בבית הספר הפולני למסחר.

לפנים הייתה פרנסת היהודים ברדומסק בעיקר על מסחר בתבואה ובעצים, והיו גם בעלי מלאכה אחדים. אחרי פתיחת מסילת הרכבת ב-1846 והתיישבות היהודים בעיר עצמה, החלה להתפתח תעשייה במקום. נפתחו שני בתי חרושת לרהיטים והם העסיקו עובדים יהודים הן כפקידים והן כפועלים. עם הזמן הוקמו בעיר בתי חרושת נוספים: לשעווניות, לכפתורים, לגרביים, לזכוכית, ללבני בניין ולמוצרי מתכת, והיו גם מנסרות וטחנות קמח. רוב בתי החרושת היו בבעלות יהודים וקצתם העסיקו יהודים. עם התפתחות התעשייה הייתה העיר גם למרכז מסחרי חשוב של חנויות גדולות לסיטונאים.
חצרו ההומה מאדם של האדמו"ר הייתה גם היא גורם כלכלי; אכסניות ומסעדות כשרות רבות הוקמו לשירות החסידים.
משנות ה-80 של המאה ה-20 חנה חיל מצב רוסי ברדומסק ונוכחותו תרמה לפיתוחה. קבלנים יהודים בנו קסרקטינים לצבא הרוסי.
כלכלת רדומסק נפגעה בשנת 1905, עם פרוץ המהפכה ברוסיה (1905 -1907), ולא התאוששה עד למלחמת העולם הראשונה. באותה תקופה היגרו יהודים לארצות הברית. רבים מיוצאי רדומסק התיישבו במדינת טקסאס.
איגוד בעלי מלאכה יהודים הוקם בשלהי מלחמת העולם הראשונה, איגוד סוחרים ואיגוד סוחרים זעירים ב-1918. שני בנקים יהודיים היו בעיר, הם השתייכו לאיגודי הסוחרים.
בפולין העצמאית שאחרי מלחמת העולם הראשונה החלה כלכלת רדומסק להתאושש ומספר האוכלוסייה (גם היהודית) עלה. אז היו רוב היהודים בעלי מלאכה, כרבע מהם סוחרים מבוססים ועוד כמה עשרות סוחרים בשווקים ורוכלים; 28 היו תעשיינים, 39 בעלי מקצועות חןפשיים וכמה עשרות מלמדים, כלי קודש ופקידים. יהודים עבדו גם כפועלים בתעשייה. בשנת 1921 ישבו ברדומסק 7,774 יהודים, שהיו קרוב ל-40% של אוכלוסיית העיר.
במשבר הכלכלי של שנות השלושים שוב נפגעה כלכלת העיר ואוכלוסייתה התדלדלה.
הסתדרות ציונית נוסדה בעיר כבר בשנת 1898, אבל פעילות פוליטית ממשית התחילה רק בראשית המאה העשרים; אז קמו שם ארגונים פוליטיים וביניהם ה"בונד" ו"פועלי ציון" ששיתפו פעולה בהתחלה, ובעת הפוגרומים של שנת 1904 (בעת מלחמת רוסיה–יפן) הם הקימו הגנה עצמית חמושה. בשנות המהפכה של 1905–1907 עמדו ארגונים אלה, שאז כבר פעלו בנפרד, בראש השביתות. ב-1909 קם סניף של "צעירי ציון" בעיר. פעילות "פועלי ציון" הצטמצמה וה"בונד" חדל להתקיים.
בין שתי מלחמות העולם הייתה "פועלי ציון שמאל" המפלגה היהודית החזקה בעיר וב-1926 היו שני נציגים שלה במועצה ואחד מהם, יעקב שמואל האזה, נבחר לראשות העיר. "פועלי ציון צ.ס." ארגנה ספרייה ציבורית על-שם שלום עליכם, ובאכסנייתה ניתנו שיעורי ערב למבוגרים ופעל חוג לדרמה.
ב-1924 נוסד סניף "החלוץ" וארגן איגודים מקצועיים של בעלי מלאכה. ב-1929 הוקמה קבוצת הכשרה לעלייה לארץ ישראל.
התנועה הרביזיוניסטית התארגנה במקום ב-1924, בסוף שנות ה-30 פתחה סניף של תנועת הנוער "ביתר", והייתה פעילה בהוראת השפה העברית ובהכשרת חלוצים לעלייה לארץ ישראל. באותה עת הייתה תנועת "דרור" (פרייהייט) הגדולה בתנועות הנוער בעיר. "השומר הצעיר" פעל כבר בשנות העשרים והפעיל ספרייה, חוג לדרמה ומקהלה.
"הציונים הכלליים" התארגנו רק בשנות השלושים. כמו כן היו שם סניף קטן של "גורדוניה" וסניף "התאחדות".
הסתדרות "המזרחי" הייתה ברדומסק כבר לפני מלחמת העולם הראשונה, ואחר כך הוקמו: ארגון הנשים "ברוריה", תנועת הנוער "החלוץ המזרחי" וארגון ספורט "השומר הדתי".
גם "אגודת ישראל הייתה פעילה בעיר מ-1918, בשנות העשרים הקימה ארגון נשים וארגון פועלים וב-1934 פתחה סניף של ארגון הנוער "צעירי אגודת ישראל".
שלא כבמקומות אחרים, פעלה "אגודת ישראל" ברדומסק גם למען ארץ ישראל ולמען קרן היישוב ורבים מחבריה עלו לארץ ישראל והיו בין מקימי כפר חסידים. בראש "אגודת ישראל" ברדומסק עמד רב הקהילה והיא הייתה התנועה השלטת במועצת הקהילה.
ה"בונד" חידש את פעילותו בעיר ב-1921 והקים איגוד מקצועי של חייטים יהודים, בין חברי האיגוד היו קומוניסטים רבים והם נאסרו בגל המאסרים של שנות ה-30.
בין ארגוני הספורט של רדומסק היו: "הכוח" (פעל שם מ-1921), "מכבי" (מ-1924), "הפועל" (מ-1929) וגם "גוויאזדה" ו"מארגענשטערן".
בשנת 1939 ישבו ברדומסק כ-7,500 יהודים.


תקופת השואה

ביום פרוץ מלחמת העולם השנייה, 1 בספטמבר 1939, הייתה הפגזה כבדה על רדומסק ויהודים רבים עזבו את העיר לאזור הכפרי. בתי היהודים שנעזבו נבזזו בידי פולנים. עם כניסת הצבא הגרמני לרדומסק, ב-3 בספטמבר, נבזזו גם חנויות היהודים והחל הטרור נגדם.
ב-12 בספטמבר "יום ג' השחור", בבוקר, אספו הגרמנים את היהודים מבתיהם והוציאום לככר השוק. היו שם כמה מאות יהודים והגרמנים פרעו והתעללו בהם, הטילו עליהם עבודות משפילות, גזזו זקנים ופאות, היכו וצילמו.
אחר כך פירסם הצבא הגרמני הוראות שגזרו על היהודים עוצר ממושך יותר מזה של האוכלוסייה הפולנית, גזרו על גזיזת זקן ופאות ואסרו לחבוש "כובע-יהודים". באמתלה של חיפושים בבתים החרימו הגרמנים ספרים ותשמישי קדושה, חיללו קברים בבית העלמין היהודי והתעללו באדמו"ר מאמשינוב בביתו, בשעת תפילה. יהודים נחטפו לעבודות כפייה ברחובות העיר ולאחר זמן יצאו צווים שהורו לגברים יהודים להתגייס לעבודה סדירה.
באותה עת מינו הגרמנים יודנראט (מועצת קהילה מטעם) ותפקידו הראשון היה לפקח על הגיוסים לעבודה. בראשו עמד ראש הקהילה האחרון משה ברגר. היודנראט נדרש מדי פעם למסור לגרמנים כספים, חפצי ערך ופרוות. כישלון במסירת הנדרש עלה בהוצאה להורג של בני ערובה. כן נתמנתה משטרה יהודית ובה 40 שוטרים.
מראשית הכיבוש הגרמני באו לרדומסק פליטים יהודים והיודנראט דאג לשיכונם. בנובמבר ובדצמבר 1939 באו לעיר פליטים פולנים רבים, עקורים משטחי פולין שסופחו לרייך. השלטונות דרשו מן הקהילה היהודית לספק את צרכיהם ויהודים פונו מדירותיהם כדי למסרן לידי הפולנים. בסופו של דבר, ביום 20 בדצמבר 1939 נתחם הגיטו היהודי בכמה רחובות בעיר והיהודים אולצו לבוא אליו תוך שעות מספר ולא הורשו לקחת עמם דבר מרכושם.
הגיטו ברדומסק היה מן הראשונים בשטחי פולין הכבושה, היהודים גרו בו בצפיפות רבה ואכלסו גם עליות-גג, מסדרונות, בתי כנסת ובתי מדרש. במאי 1940, כאשר הובאו לגיטו כמה מאות יהודים נוספים, חיו בו, בתנאי צפיפות ומחסור, כ-8,000 יהודים. קצת מיהודי הגיטו עבדו בעיר בבתי חרושת שבידי הגרמנים. עבור הנצרכים פתח היודנראט מטבח עממי בבית הקהילה. כן פעלה שם חלוקת מצרכים רשמית.
בחורף 1939–1940 ובראשית שנת 1941 ניספו רבים ממגפות טיפוס שהתפשטו בגלל תנאי הדיור הקשים ובגלל תת-תזונה. באותה עת היה בגטו רק רופא אחד. לאחר זמן הובא עוד רופא מגטו וארשה ורופא נוסף חזר מתחום הכיבוש הסובייטי, והקהילה פתחה בית חולים למחלות מדבקות. בינואר 1942 נפתח בית יתומים בגיטו.
למרות התנאים הקשים המשיכו יהודים חרדים בגיטו לשמור מצוות. היו שם התארגנויות פוליטיות חשאיות ונקשרו קשרים עם פרטיזנים יהודים ופולנים מחוץ לגיטו. גם פעולות תרבות היו בגיטו וחוג לדרמה שהפיק כמה הצגות.

מראשית שנת 1940 ישבו ברדומסק יחידות אס.אס., הם נהגו לקרוא יהודים למשרדיהם ולענותם. כן הטילו גזרות שונות ומשונות כמו האיסור לאפות מצות בחג הפסח. ביולי אותה שנה נשלחו 40 יהודים שהואשמו בקומוניזם למחנה ההשמדה אושוויץ. יהודים היו ניצודים לעבודות כפייה ושבים משם פגועים וחולים. 400 צעירים נשלחו למחנות העבודה הקשים שבאזור לובלין ו-200 למחנה פלאשוב. בראשית אוגוסט 1942 הוקם מחנה עבודה ליד רדומסק, מחנה גידלה (Gidle).
בסוף ספטמבר 1942 הובאו לגיטו יהודים מקהילות קטנות בסביבה; אז כבר נפוצו שמועות על השמדת יהודים ורבים חיפשו מסתור אצל נוצרים, נתנו את כל רכושם תמורת "ניירות אריים", או השתדלו למצוא להם מקום עבודה באחד מהמפעלים החיוניים לגרמנים.
אור ליום 9 באוקטובר 1942 החלה "אקציה" (פעולת חיסול) בגיטו. השוטרים הגרמנים האירו את הגיטו בזרקורים וכינסו את כל היהודים בכיכר לפני בניין היודנראט. הזקנים והחולים נרצחו במקום ונטמנו בקבר אחים גדול בבית העלמין היהודי. בצהריים ערכו הגרמנים סלקציה (מיון) בציבור היהודי שבכיכר. כ-320 איש, עובדים חיוניים, הושארו במקום והשאר כ-7,000 בני רדומסק ועוד כמה אלפי יהודים שהובאו מקהילות אחרות, שולחו ברכבות למחנה ההשמדה טרבלינקה. יהודים שנמצאו מסתתרים במהלך האקציה נורו מיד, ורבים אחרים נהרגו בפעולה הברוטלית עצמה.

אחרי סלקציה נוספת השאירו הגרמנים רק 150 יהודים בעיר ותפקידם היה לנקות את בתי היהודים מכל רכוש שנותר. עם הזמן באו אל הגיטו, שהגרמנים כינו "עיר היהודים", יהודים רבים מן הנמלטים והמסתתרים, הגרמנים הביאו לשם עוד יהודים מעיירות הסביבה בהבטחת שווא שיניחו להם לחיות במקום. מספרם הגיע עד ל-4,500 נפש. הם חיו בתנאי צפיפות איומים והתכלכלו בדוחק.
ביום 6 בינואר 1943 חוסל הגיטו; היהודים הכשירים לעבודה נשלחו למחנה העבודה "האסאג" (Hasag) שליד צ'נסטוחובה וכל האחרים למחנה ההשמדה טרבלינקה. יהודים ספורים הושארו ל"ניקוי" הגיטו ולשיפוץ משכנה של המשטרה הגרמנית שם. הם חיו במחנה קטן וניהלו חיי שיתוף. כל אותו זמן היו מגיעים פליטים יהודים אל העיר, הגרמנים ירו בהם וטמנו אותם בקברי אחים בבית העלמין היהודי ויושבי המחנה היהודי הקטן ניסו לסייע בידי מי שהגיע אליהם. ב-21 ביולי 1943 פונו גם היהודים האחרונים האלה מרדומסק למחנה הריכוז פיונקי (Pionki).
לאחר המלחמה שבו לרדומסק כ-150–200 יהודים. בפברואר 1945 הוקם שם הוועד היהודי, וסייע לשארית הפליטה. בשנים 1946–1948 הביא הוועד לקבר ישראל את הקרבנות היהודים מקברי האחים שהיו בסביבה. בעיר הייתה אווירה אנטישמית ורוב האוכלוסייה הייתה עויינת ליהודים. חמישה יהודים נרצחו בסביבות העיר ב-1945. בסוף אותה שנה היו ברדומסק רק 50 יהודים ובשנת 1947 ישבו שם שתיים או שלוש משפחות יהודיות בלבד.

הקהילה היהודית בשנות ה -2000

בשנת 1991 נותרו בעיר פחות מ-10 יהודים , לאחר שרוב היהודים נרצחו בשואה . ישנם ניצולים בארצות שונות בעולם, כמו ישראל, ארגנטינה, ארה"ב, קנדה, צרפת ועוד. הקהילה לא חודשה אחרי השואה .

בית העלמין היהודי מכיל מצבות רבות, כולל קברות אחים, וישנן אנדרטות לנרצחי השואה. יש במקום אוהל על קברי הצדיקים לבית רדומסק. המקום שייך לאיחוד הקהילות היהודיות בפולין. בית העלמין מוקף גדר ויש בו שער. הוא שופץ ומתוחזק על ידי תרומות. יש ביקורים באתר וגם בעיר.

קונסק Konskie
(במקורות היהודיים קונסקיה)
עיירה במחוז קילצה, מרכז פולין.


בשנת 1588 התיר המלך זיגיסמונד ואזה ליהודי קונסק קנייה חופשית של מזון ושאר מצרכים ברחבי המדינה; ב-1635 ולאדיסלאב הרביעי אישרר את הזכויות ואף התיר ליהודים לבנות בתים בעיר ולעסוק במסחר.

בסוף המאה ה-18 חיו בקונסק כ- 2,500 יהודים. במאה ה- 19 העיר התפתחה וגם מספר היהודים גדל, ב- 1897 הם מנו 4,450 (יותר מ- 54 אחוזים מכלל האוכלוסייה). ב- 1921 התפקדו בעיר 5,037 יהודים, שהיו 61 אחוזים מהאוכלוסייה.
בין שתי מלחמות-העולם, במדינת פולין העצמאית, התנהלה בקהילת קונסק פעילות מפלגתית ערה, בפרט של ה"בונד". בבחירות לוועד הקהילה ב-1931 הפעילה "אגודת ישראל" את זכותה לשלול את זכות ההצבעה מלא-דתיים. באותה תקופה גברה ההסתה האנטישמית ונעשו נסיונות לדחוק את רגלי היהודים מן החיים הכלכלים; בשנים 1931 ו- 1937 גם היו התקפות-אלימות במסגרת החרם על המסחר היהודי.

ערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ישבו בקונסק כ- 6,500 יהודים.


תקופת השואה
הגרמנים כבשו את קונסק ב-6 בספטמבר 1939. בפברואר 1941 הם הביאו לקונסק כ-1,200 יהודים מפלוצק וכעבור חודש הקימו הגיטו. בקיץ נוספו לגיטו 1,500 יהודים מן הישובים הסמוכים. בשתי אקציות, ב- 31 באוקטובר וב- 7 בנובמבר 1942, שלחו הגרמנים את כל יהודי הגיטו אל מחנה ההשמדה טרבלינקה.

300 יהודים נשארו במקום, לנקות את הגיטו ולמסור רכוש שנותר שם לידי הגרמנים. בראשית ינואר 1943 הם הועברו לגיטו שידלובייץ, ושם נרצחו עם יהודי המקום.

ז'ארנוב ZARNOW

עיירה במחוז קילצה (KIELCE), דרום פולין המרכזית.


יהודים התיישבו בעיירה כשהיה האזור בשליטת אוסטריה אחרי חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18. הקהילה התפתחה, ומסוף המאה ה-19 היו היהודים כמחצית אוכלוסיית העיירה.

בועד הקהילה היו נציגים מכל זרמי האמונה והחברה, ביניהם חסידי גור וחסידי האדמו"ר מרדושיץ. בית כנסת ובית מדרש של אבן ניבנו בתחילת המאה ה-20 ושימשו גם את יהודי הכפרים שבסביבה. בראש הקהילה עמד רב והארגונים הבולטים היו קופת גמילות חסדים וחברה קדישא.

הדלות התבטאה במגורי עץ, שרווחו עד המחצית השנייה למאה ה-19. פרנסת היהודים הייתה על רוכלות בכפרי הסביבה ועל המלאכה. היו גם כמה בעלי חנויות או דוכנים בשוק.

בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם הוחרף המצב בעת המשבר הכלכלי של שנות השלושים. האנטישמיות בהשפעת ה"אנדקים" (D.N. - מפלגה ימנית קיצונית) והקשיים הכלכליים עוררו אווירת פוגרום, שנמנע בהשתדלות ההנהגה היהודית.

באותה התקופה היו רוב יהודי המקום ציונים. "הציונים הכלליים" הוקמו בסוף שנות ה-20 ונציגם כהן במועצת העיירה, "פועלי-ציון-ימין" הוקמו ב-1930 וזכו ברוב בקונגרסים הציוניים. המפלגות פתחו סניפים של תנועות הנוער שלהן ומעונות. "אגודת ישראל" נתמכה בידי חסידי גור. שעורי-ערב לבנות ניתנו ב"בית-ספר-לנשים של א' ויינברג", שהיה מזכיר ועד הקהילה בשנים 1939-191. ספרייה וחוג דרמטי פעלו בבית-התרבות.

ערב מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית בז'ארנוב כאלף נפש.


תקופת השואה

פליטים יהודים מזבונשין (ZBASZYN) הגיעו לז'ארנוב עוד לפני שכבשו הגרמנים את האיזור בספטמבר 1939, ומספר היהודים בעיר הגיע ל- 1,500. אחרי הכיבוש הוגבלו מגורי היהודים לרובע מסוים והם נצטוו לענוד על שרוולם סרט לבן ועליו מגן-דוד כחול.

הגרמנים מינו יודנראט, והיה עליו לאסוף ולמסור לידי הגרמנים תשלומים וקנסות שהוטלו על הקהילה ולספק להם 50 גברים יהודים מדי יום ביומו לעבודות כפייה.

1600 פליטים מטומאשוב מזובייצקי (TOMASZOW MAZOWIECKI), שהיו חסרים אמצעי קיום, צורפו ליהודי ז'ארנוב. יהודי המקום התפרנסו ממכירת רכושם.

במאי 1942 הוצאו להורג מנהיגי הקהילה, ומאז תכפו המכות, העינויים והרצח.

בסוף אוקטובר 1942 הגיעו לעיירה עוד 2,500 פליטים מהסביבה; והגרמנים החלו בחיסול יהודי המקום. החולים והתשושים נורו בעיירה עצמה, והאחרים הועברו למחנה השמדה טרבלינקה. כחמישים יהודים הושארו במקום לאסוף חפצי ערך ולקבור את הרוגים. הצטרפו אליהם עוד 50 נמלטים ובראשית 1943 הועברו גם יהודים אלה לאויאזד (UJAZD) ומשם למחנה טרבלינקה. שלושה יהודים נמלטו והשיגו תעודות אריות מזוייפות, אחד מהם שנמלט שלוש פעמים מהשמדה נרצח בסופו של דבר אחרי המלחמה, ב-1945, בידי אלמנטים אנטישמיים של המחתרת הפולנית הלאומית.

קילצה Kielce

עיר מחוז בדרום-מזרח פולין.

עד 1833 הייתה קילצה אסורה ליהודים, והמעטים שהתיישבו בה באותה שנה גורשו כעבור 14 שנים. תוך שנים אחדות נתחדש שם יישוב יהודי בן 100 נפשות, בחסות הקהילה השכנה כנצ'ין, עד שהתארגנה קהילת קילצה על בסיס עצמאי ב-1868.

מספר היהודים בעיר גדל במהירות ל- 11,000 ומעלה ב- 1909, בעיקר בשל הגירת תושבי העיירות בסביבה. הגידול לא פסק גם אחרי הפוגרום שהתחולל בקילצה ב- 1918; ב- 1921 ישבו בעיר 15,530 יהודים, שהיו כ- 38 אחוזים מכלל האוכלוסייה, וב- 1931 היה מספרם יותר מ- 18,000.

היהודים בקילצה תרמו לפיתוח התעשייה בעיר, שהתבססה בעיקר על אוצרות הטבע באיזור. כן פיתחו את המסחר, המלאכה והבנקאות, וקיימו מוסדות חינוך, אירגוני סוחרים ואירגוני בעלי מלאכה.

הקהילה החזיקה מושב-זקנים, בית-יתומים, ספרייה ובית-ספר תיכון. בעיר יצא לאור שבועון ביידיש, שהיה משותף גם ליהודי ראדום.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקילצה 25,000 יהודים.


תקופת השואה
בתחילת 1940 הצטרפו ליהודי קילצה 3,000 פליטים יהודים מלודז' והסביבה. ב- 31 במארס 1941 הגרמנים תחמו גטו בעיר והקימו "יודנראט" בראשות משה פלץ. כעבור זמן מה שילחו את ראש היודנראט למחנה אושוויץ בגלל אי ציות לפקודות המפקדה הגרמנית. יורשו בתפקיד היה הרמן לוי.

כ- 4,000 מיושבי הגטו מתו במגיפת טיפוס ב- 1941; בימים 20 - 24 באוגוסט 1942 העבירו הגרמנים 21,000 יהודים אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. הם ריכזו 2,000 יהודים שנותרו במחנה לעבודות-כפייה. ממחנה זה פוזרו כאלף למחנות בסביבה.

באוגוסט 1944 שילחו הגרמנים את אחרוני היהודים בקילצה אל המחנות אושוויץ ובוכנוואלד.

היהודים בגטו קילצה ניסו להתקומם מספר פעמים, בשנת 1942, בהנהגת דוד בארווינר וגרשון לבקוביץ, אך לא עלה בידם. ליאון רודאל, בן קילצה, היה ממנהיגי מרד גטו וארשה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התרכזו בקילצה כ- 200 יהודים, אבל שיקום הקהילה נתקל בהתנגדותם של תושבים מקומיים עויינים. העויינות הגיעה לשיאה בפוגרום שהתחולל ב- 4 ביולי 1946, הפוגרום הקשה ביותר על אדמת פולין מאז תבוסת הגרמנים. הפורעים רצחו 42 יהודים ופצעו רבים אחרים. בעקבות הפוגרום יצאו המוני יהודים מקילצה וגם ממקומות אחרים בפולין; הם הגיעו למחנות עקורים ומשם עלו לארץ ישראל במסגרת ה"בריחה".

הפורעים הועמדו לדין בידי השלטונות הפולניים ימים ספורים אחרי הפוגרום, תשעה מהם נידונו למוות במשפט צבאי והוצאו להורג .

בבית-העלמין בקילצה הוקמה אנדרטה לזכר חללי הפוגרום של 1946.
בשנת 1996, ביום השנה החמישים לפוגרום, התקיים בקילצה טכס אזכרה רשמי. השתתפו למעלה מ- 3,000 אנשים; נציגי הממשלה, נציגי הכנסיה הקתולית, נציגי ארגונים יהודיים ויהודים מרחבי פולין ומחוצה לה. נציגי הממשלה הסירו את הלוט מאנדרטה שהוקמה בחזית האתר שבו עמד בעבר בית הכנסת של קהילת קילצה.

שנות ה - 2000

בתחילת שנות ה - 2000 ערכה משלחת משהב"ט שביקרה בעיר טקס בבית הקברות לזכר היהודים שנרצחו בפוגרום בשנת 1946 . בטקס
השתתף ראש העיר של קיאלצה ומשמר כבוד של הצבא הפולני .
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי פשדבוז'
פשדבוז' PRZEDBORZ

עיר במחוז קילצה (KILCE) ודרום מרכז פולין.


יהודים ישבו בפשדבוז' מראשית התפתחותה כעיר.

בתחילת המאה ה-15 העניק המלך לסוחרי העיר זכויות על-פי החוק המאגדבורגי, ובמחצית השנייה של המאה ה-16 שוחררו יהודי המקום מתשלומי מכס ומסים שונים. ב-1595 הוגבלה זכות הבעלות שלהם על בתים; ההגבלה בוטלה ב-1638 בעקבות דליקה גדולה; דליקה דומה פקדה את פשדבו'ז ב-1834.

בתחילת המאה ה-19 ייסד הצדיק ר' ישעיה מפשדבו'ז, תלמידו של "החוזה מלובלין", שושלת חסידית; בנו, ר' עמנואל ולטפרייד, התפרסם כעושה נפלאות. בפשדבו'ז נולד אבי חסידות פשיסחה, הצדיק יעקב יצחק בן אשר, "היהודי הקדוש" (1814-1766). חלק מיהודי המקום פיתחו יחסי מסחר עם שווקים בפנים רוסיה.

ב-1865 היו היהודים %75 מכלל האוכלוסיה; ב-1921 הם היו 3,749 נפש - %63.6 מתושבי העיר.

וערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) חיו בפשדבוז' 4,500 יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים כבשו את האזור בראשית ספטמבר 1941. תחת משטר הכיבוש הגרמני הוטלו גזרות על היהודים, כגון ענידת סימן זהוי - תג שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול, עוצר לילה, הגבלות תנועה, יציאה לעבודות כפייה, מסירת כספם ורכושם לידי הגרמנים, וכדומה.

בימים 12-9 באוקטובר 1942 ערכו הגרמנים אקציה בפשדבוז'. במהלך שלושת ימי האקציה נורו יהודים רבים בעיר עצמה, ואלפי הנותרים נאספו ושולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
בית כנסת עשוי עץ, פשאדבוז', פולין, 1916
בית כנסת עשוי עץ, פשאדבוז',
מחוז קילצה, פולין, 1916.
פרוכת בבית הכנסת בפשדבוז', פולין
פרוכת ועליה רקומים שלושה נשרים מהסמל הפולני.
בית הכנסת בפשדבוז', פולין.
בית הכנסת נחרב במלחמת העולם השניה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
בימה בבית הכנסת בפז'דבוז', מחוז קילצה, פולין, 1929
בימה מתומנת דמויית אפיריון עם עמודים
בבית הכנסת בעיירה פז'דבוז', מחוז קילצה, פולין, 1929
בית כנסת מפואר זה העשוי עץ נבנה במאה ה-17 בקירוב
זהו מבנה דו-קומתי עם עמודים בחזית וגג דו-שיפועי
תקרת בית הכנסת מעוטרת בציורים אלגוריים "על נהרות בבל"
ודמויות מהחי והצומח. הציורים מיוחסים לאמן יהודה לייב.
ארון הקודש מפוסל והפרוכת בדמוי דגלה של פולין
בית הכנסת נשרף ע"י הגרמנים ב-3 בספטמבר 1939
צילום: ש. זייצ'יק
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
עזבון לאה סנדל, ישראל)
ארון הקודש וציורי התקרה בבית הכנסת בפשדבוז', פולין, 1929 בקירוב
ארון הקודש וציורי התקרה בבית הכנסת
בפשדבוז', מחוז קילצה, פולין, 1929 בקירוב
בית הכנסת נבנה במאה ה-17 או ה-18
נשרף ע"י הנאצים ב-1939
צילום: ש. זייצ'יק
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
עזבון לאה סנדל, ישראל)

קאמיינסק
קאמיינסק KAMIENSK

עיירה במחוז לודז', מרכז פולין.


מראשית המאה ה-18 התיישבו יהודים לקאמיינסק, והשתייכו בתחילה לקהילת פשדבוז' (PRZEDBORZ) ואחר כך לקהילת רוזפשה (ROZPRZA). בסוף המאה הקימו קהילה עצמאית על מוסדותיה. בית עלמין קודש בשנת 1830.

שני בתי הכנסת הראשונים שהיו בנויים בעץ נשרפו, בית הכנסת האחרון נבנה באבן ב-1905, ולידו נוסד הקדש.

רבני הקהילה ייצגו את זרמי החסידות. הראשון - ר' חיים שטרן, תלמידו של "החוזה" מלובלין, דגל בתורת "הצדיק", וסולק מתפקידו בגלל התנגדות חסידי קוצק. ר' ישראל שטיגליץ, נצר לשושלת ראדומסק היה פוסק הלכה. הרב האחרון, ר' ראובן רבינוביץ, מצאצאי "היהודי מפשיסחא" הדגיש את לימוד התורה.

הפרנסה התבססה על מסחר זעיר, מלאכה ופונדקאות. מעטים עסקו בתעשיית טכסטיל ובשרותי-קיט לנופשים מהעיר.

"אגודת-ישראל" שלטה בקהילה והקימה את "בנות-אגודת-ישראל" (1930), למרות התנגדות חסידי גור נוסדה ספרייה על שם "שלום-עליכם".

פרעות ב-1937 והגירת עשרות יהודים בעיר היו תולדה של האנטישמיות שבאה בעקבות המשבר הכלכלי של שנות השלושים.

ב-1939 מנתה הקהילה 834 יהודים.


תקופת השואה

אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) הרסו הפצצות הצבא הגרמני הכובש, את העיר. מחצית היהודים נמלטו מקאמיינסק. בסוף 1940 נשארו בקאמיינסק כ-350 יהודים מקומיים וכ-170 פליטים שנתקבצו ממקומות אחרים. בקיץ 1942 הם כללו 598 נפשות.

באוקטובר 1942 הובלו 500 יהודים למחנה השמדה טרבלינקה. המעטים שנמלטו והצליחו להסתתר, הוסגרו לגרמנים.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

אין יהודים בעיירה לאחר שרובם נרצחו בשואה והקהילה לא חודשה .

בתי העלמין נהרסו והמקום משמש למסחר . האתר פרוץ ולא מסומן ואין מצבות גלויות . לעיתים רחוקות יש ביקורים במקום .

פולין

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

ראדומסק , ראדומסקו
רדומסק – Radomsk

(בפולנית: Radomsko)

עיר נפה במחוז לודז', על גדות הנהר רדומקה (Radomka), מרכז פולין.
רדומסק, מן העתיקות בערי פולין, נוסדה בשנת 1266 ולקראת סוף המאה ה-13 קיבלה מעמד של עיר. באמצע המאה ה-17 העניק לה מלך פולין את ה"זכות שלא לסבול יהודים" )Tolerandis Privilegium de non Jadaeis), שמשמעותה, אפשרות לאסור על ישיבת יהודים בתחומה. הזכות הזאת נשמרה לעיר גם כאשר הייתה תחת שלטון רוסיה הצארית, שאליה סופח האזור בחלוקות פולין בסוף המאה ה-18. ולכן במאות ה-17 וה-18 ישבו יהודים רק באחוזות האצילים ובכפרים הסמוכים לרדומסק וקהילה יהודית של ממש הייתה בכפר הסמוך בוגאי (Bugaj) וגם בית כנסת היה שם. יהודי בוגאי שסחרו ברדומסק היו חייבים לצאת מהעיר לעת ערב.

בראשית המאה ה-19 התאחדו הכפר והעיר, והקהילה היהודית החלה להתארגן והקימה את "ועד בית הכנסת". לוועד היה מעמד משפטי, כמוסד היהודי הרשמי הראשון. במפקד האוכלוסייה בשנת 1827 נמנו במקום 369 יהודים בתוך אוכלוסייה של 1,792 נפשות. במפקד של 1857 כבר היו היהודים 39% מן האוכלוסייה – 1,162 במספר.
כאשר, בשנת 1862, הוכר איחוד הכפר בוגאי עם רדומסק הכרה רשמית, הותר ליהודים להתיישב גם באזורי העיר והאוכלוסייה היהודית ברדומסק הוסיפה לגדול והגיעה בשנת 1897 ל-5,054 נפשות, 41% מאוכלוסיית העיר.

תחילה עמדו בראש הקהילה "בעלי בתים" עשירים ור' יוחנן קליגרמן נתמנה לדיין. בשנת 1834 נבחר הרב הראשון ר' שלמה הכהן רבינוביץ בעל "תפארת שלמה" ונצר ל"חוזה מלובלין" ול"יהודי הקדוש" מפשיסחא. זמן קצר לאחר בחירתו נהרו אליו חסידים מרחבי פולין וחצרו הייתה בין הגדולות בפולין. הרב האחרון של רדומסק היה ר' ישראל פנחס הכהן, מצאצאי "תפארת שלמה".

בית מדרש נבנה בשנותיה הראשונות של הקהילה ושימש גם כבית תפילה. בימי הרב שלמה הכהן רבינוביץ נבנה "בית המדרש של הרב". בשנות השלושים של המאה ה-19 נבנה בית כנסת ובשלהי המאה הושלם בניינו של בית הכנסת הגדול. כן היו בעיר שטיבלך (בתי תפילה קטנים) של חסידי גור, סטריקוב ואחרים. רבני שושלת רבינוביץ יסדו בעיר את "ישיבת כתר תורה" ומשנת 1925 הוקמה רשת של ישיבות כדוגמתה ברחבי פולין. רשת הישיבות הוציאה לאור כתב עת "כתר תורה".

בראשית ימי הקהילה טיפלו הגבאים בכל צרכי הצדקה והסעד לרבות בקופת גמילות חסדים. לכן הוקמו מוסדות הצדקה הראשונים רק בשלהי המאה ה-19. המוסד הראשון היה חברת "ביקור חולים", שלימים נקראה "לינת צדק"; החברה סייעה בתרופות ובעזרה רפואית וגם נתנה הלוואות לנזקקים. בימי מלחמת העולם הראשונה (1914–1918), כאשר נכבשה העיר בידי הגרמנים, הייתה "לינת צדק" לעזר רב וחיוני לציבור היהודי. לימים הוקם גם בית חולים יהודי למחלות מידבקות ונוסד ארגון נשים לעזרת יולדות עניות. ובשנת 1931 הקים ר' מנדל לחמן אכסניה של חברת "הכנסת אורחים" להלנת עוברי אורח יהודים.
בשנת 1903 נוסדו בית ספר יסודי ממשלתי לילדי היהודים ובית ספר ללימוד השפה הרוסית. והיו שלמדו בגמנסיות הפולניות שבעיר או במוסדות דומים בצ'נסטוחובה ובפיוטרקוב.
ב-1909 הוקמה אגודת "הזמיר" ולידה מקהלה וחוג לדרמה. אחרי כיבוש העיר בידי הגרמנים בעת מלחמת העולם הראשונה, החליפה את "הזמיר" אגודת "קולטור" והיא רכשה בית ובו נפתחה ספרייה, הוקמה להקה דרמטית והתקיימו שיעורי ערב והרצאות.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נוסדו שני בתי ספר ממלכתיים ליהודים וגמנסיה יהודית פרטית ביןזמת לודביקה וינטרוב. כן פעלו בתי הספר של תנועות "המזרחי" ושל "אגודת ישראל". תלמידים יהודים רבים למדו בבית הספר הפולני למסחר.

לפנים הייתה פרנסת היהודים ברדומסק בעיקר על מסחר בתבואה ובעצים, והיו גם בעלי מלאכה אחדים. אחרי פתיחת מסילת הרכבת ב-1846 והתיישבות היהודים בעיר עצמה, החלה להתפתח תעשייה במקום. נפתחו שני בתי חרושת לרהיטים והם העסיקו עובדים יהודים הן כפקידים והן כפועלים. עם הזמן הוקמו בעיר בתי חרושת נוספים: לשעווניות, לכפתורים, לגרביים, לזכוכית, ללבני בניין ולמוצרי מתכת, והיו גם מנסרות וטחנות קמח. רוב בתי החרושת היו בבעלות יהודים וקצתם העסיקו יהודים. עם התפתחות התעשייה הייתה העיר גם למרכז מסחרי חשוב של חנויות גדולות לסיטונאים.
חצרו ההומה מאדם של האדמו"ר הייתה גם היא גורם כלכלי; אכסניות ומסעדות כשרות רבות הוקמו לשירות החסידים.
משנות ה-80 של המאה ה-20 חנה חיל מצב רוסי ברדומסק ונוכחותו תרמה לפיתוחה. קבלנים יהודים בנו קסרקטינים לצבא הרוסי.
כלכלת רדומסק נפגעה בשנת 1905, עם פרוץ המהפכה ברוסיה (1905 -1907), ולא התאוששה עד למלחמת העולם הראשונה. באותה תקופה היגרו יהודים לארצות הברית. רבים מיוצאי רדומסק התיישבו במדינת טקסאס.
איגוד בעלי מלאכה יהודים הוקם בשלהי מלחמת העולם הראשונה, איגוד סוחרים ואיגוד סוחרים זעירים ב-1918. שני בנקים יהודיים היו בעיר, הם השתייכו לאיגודי הסוחרים.
בפולין העצמאית שאחרי מלחמת העולם הראשונה החלה כלכלת רדומסק להתאושש ומספר האוכלוסייה (גם היהודית) עלה. אז היו רוב היהודים בעלי מלאכה, כרבע מהם סוחרים מבוססים ועוד כמה עשרות סוחרים בשווקים ורוכלים; 28 היו תעשיינים, 39 בעלי מקצועות חןפשיים וכמה עשרות מלמדים, כלי קודש ופקידים. יהודים עבדו גם כפועלים בתעשייה. בשנת 1921 ישבו ברדומסק 7,774 יהודים, שהיו קרוב ל-40% של אוכלוסיית העיר.
במשבר הכלכלי של שנות השלושים שוב נפגעה כלכלת העיר ואוכלוסייתה התדלדלה.
הסתדרות ציונית נוסדה בעיר כבר בשנת 1898, אבל פעילות פוליטית ממשית התחילה רק בראשית המאה העשרים; אז קמו שם ארגונים פוליטיים וביניהם ה"בונד" ו"פועלי ציון" ששיתפו פעולה בהתחלה, ובעת הפוגרומים של שנת 1904 (בעת מלחמת רוסיה–יפן) הם הקימו הגנה עצמית חמושה. בשנות המהפכה של 1905–1907 עמדו ארגונים אלה, שאז כבר פעלו בנפרד, בראש השביתות. ב-1909 קם סניף של "צעירי ציון" בעיר. פעילות "פועלי ציון" הצטמצמה וה"בונד" חדל להתקיים.
בין שתי מלחמות העולם הייתה "פועלי ציון שמאל" המפלגה היהודית החזקה בעיר וב-1926 היו שני נציגים שלה במועצה ואחד מהם, יעקב שמואל האזה, נבחר לראשות העיר. "פועלי ציון צ.ס." ארגנה ספרייה ציבורית על-שם שלום עליכם, ובאכסנייתה ניתנו שיעורי ערב למבוגרים ופעל חוג לדרמה.
ב-1924 נוסד סניף "החלוץ" וארגן איגודים מקצועיים של בעלי מלאכה. ב-1929 הוקמה קבוצת הכשרה לעלייה לארץ ישראל.
התנועה הרביזיוניסטית התארגנה במקום ב-1924, בסוף שנות ה-30 פתחה סניף של תנועת הנוער "ביתר", והייתה פעילה בהוראת השפה העברית ובהכשרת חלוצים לעלייה לארץ ישראל. באותה עת הייתה תנועת "דרור" (פרייהייט) הגדולה בתנועות הנוער בעיר. "השומר הצעיר" פעל כבר בשנות העשרים והפעיל ספרייה, חוג לדרמה ומקהלה.
"הציונים הכלליים" התארגנו רק בשנות השלושים. כמו כן היו שם סניף קטן של "גורדוניה" וסניף "התאחדות".
הסתדרות "המזרחי" הייתה ברדומסק כבר לפני מלחמת העולם הראשונה, ואחר כך הוקמו: ארגון הנשים "ברוריה", תנועת הנוער "החלוץ המזרחי" וארגון ספורט "השומר הדתי".
גם "אגודת ישראל הייתה פעילה בעיר מ-1918, בשנות העשרים הקימה ארגון נשים וארגון פועלים וב-1934 פתחה סניף של ארגון הנוער "צעירי אגודת ישראל".
שלא כבמקומות אחרים, פעלה "אגודת ישראל" ברדומסק גם למען ארץ ישראל ולמען קרן היישוב ורבים מחבריה עלו לארץ ישראל והיו בין מקימי כפר חסידים. בראש "אגודת ישראל" ברדומסק עמד רב הקהילה והיא הייתה התנועה השלטת במועצת הקהילה.
ה"בונד" חידש את פעילותו בעיר ב-1921 והקים איגוד מקצועי של חייטים יהודים, בין חברי האיגוד היו קומוניסטים רבים והם נאסרו בגל המאסרים של שנות ה-30.
בין ארגוני הספורט של רדומסק היו: "הכוח" (פעל שם מ-1921), "מכבי" (מ-1924), "הפועל" (מ-1929) וגם "גוויאזדה" ו"מארגענשטערן".
בשנת 1939 ישבו ברדומסק כ-7,500 יהודים.


תקופת השואה

ביום פרוץ מלחמת העולם השנייה, 1 בספטמבר 1939, הייתה הפגזה כבדה על רדומסק ויהודים רבים עזבו את העיר לאזור הכפרי. בתי היהודים שנעזבו נבזזו בידי פולנים. עם כניסת הצבא הגרמני לרדומסק, ב-3 בספטמבר, נבזזו גם חנויות היהודים והחל הטרור נגדם.
ב-12 בספטמבר "יום ג' השחור", בבוקר, אספו הגרמנים את היהודים מבתיהם והוציאום לככר השוק. היו שם כמה מאות יהודים והגרמנים פרעו והתעללו בהם, הטילו עליהם עבודות משפילות, גזזו זקנים ופאות, היכו וצילמו.
אחר כך פירסם הצבא הגרמני הוראות שגזרו על היהודים עוצר ממושך יותר מזה של האוכלוסייה הפולנית, גזרו על גזיזת זקן ופאות ואסרו לחבוש "כובע-יהודים". באמתלה של חיפושים בבתים החרימו הגרמנים ספרים ותשמישי קדושה, חיללו קברים בבית העלמין היהודי והתעללו באדמו"ר מאמשינוב בביתו, בשעת תפילה. יהודים נחטפו לעבודות כפייה ברחובות העיר ולאחר זמן יצאו צווים שהורו לגברים יהודים להתגייס לעבודה סדירה.
באותה עת מינו הגרמנים יודנראט (מועצת קהילה מטעם) ותפקידו הראשון היה לפקח על הגיוסים לעבודה. בראשו עמד ראש הקהילה האחרון משה ברגר. היודנראט נדרש מדי פעם למסור לגרמנים כספים, חפצי ערך ופרוות. כישלון במסירת הנדרש עלה בהוצאה להורג של בני ערובה. כן נתמנתה משטרה יהודית ובה 40 שוטרים.
מראשית הכיבוש הגרמני באו לרדומסק פליטים יהודים והיודנראט דאג לשיכונם. בנובמבר ובדצמבר 1939 באו לעיר פליטים פולנים רבים, עקורים משטחי פולין שסופחו לרייך. השלטונות דרשו מן הקהילה היהודית לספק את צרכיהם ויהודים פונו מדירותיהם כדי למסרן לידי הפולנים. בסופו של דבר, ביום 20 בדצמבר 1939 נתחם הגיטו היהודי בכמה רחובות בעיר והיהודים אולצו לבוא אליו תוך שעות מספר ולא הורשו לקחת עמם דבר מרכושם.
הגיטו ברדומסק היה מן הראשונים בשטחי פולין הכבושה, היהודים גרו בו בצפיפות רבה ואכלסו גם עליות-גג, מסדרונות, בתי כנסת ובתי מדרש. במאי 1940, כאשר הובאו לגיטו כמה מאות יהודים נוספים, חיו בו, בתנאי צפיפות ומחסור, כ-8,000 יהודים. קצת מיהודי הגיטו עבדו בעיר בבתי חרושת שבידי הגרמנים. עבור הנצרכים פתח היודנראט מטבח עממי בבית הקהילה. כן פעלה שם חלוקת מצרכים רשמית.
בחורף 1939–1940 ובראשית שנת 1941 ניספו רבים ממגפות טיפוס שהתפשטו בגלל תנאי הדיור הקשים ובגלל תת-תזונה. באותה עת היה בגטו רק רופא אחד. לאחר זמן הובא עוד רופא מגטו וארשה ורופא נוסף חזר מתחום הכיבוש הסובייטי, והקהילה פתחה בית חולים למחלות מדבקות. בינואר 1942 נפתח בית יתומים בגיטו.
למרות התנאים הקשים המשיכו יהודים חרדים בגיטו לשמור מצוות. היו שם התארגנויות פוליטיות חשאיות ונקשרו קשרים עם פרטיזנים יהודים ופולנים מחוץ לגיטו. גם פעולות תרבות היו בגיטו וחוג לדרמה שהפיק כמה הצגות.

מראשית שנת 1940 ישבו ברדומסק יחידות אס.אס., הם נהגו לקרוא יהודים למשרדיהם ולענותם. כן הטילו גזרות שונות ומשונות כמו האיסור לאפות מצות בחג הפסח. ביולי אותה שנה נשלחו 40 יהודים שהואשמו בקומוניזם למחנה ההשמדה אושוויץ. יהודים היו ניצודים לעבודות כפייה ושבים משם פגועים וחולים. 400 צעירים נשלחו למחנות העבודה הקשים שבאזור לובלין ו-200 למחנה פלאשוב. בראשית אוגוסט 1942 הוקם מחנה עבודה ליד רדומסק, מחנה גידלה (Gidle).
בסוף ספטמבר 1942 הובאו לגיטו יהודים מקהילות קטנות בסביבה; אז כבר נפוצו שמועות על השמדת יהודים ורבים חיפשו מסתור אצל נוצרים, נתנו את כל רכושם תמורת "ניירות אריים", או השתדלו למצוא להם מקום עבודה באחד מהמפעלים החיוניים לגרמנים.
אור ליום 9 באוקטובר 1942 החלה "אקציה" (פעולת חיסול) בגיטו. השוטרים הגרמנים האירו את הגיטו בזרקורים וכינסו את כל היהודים בכיכר לפני בניין היודנראט. הזקנים והחולים נרצחו במקום ונטמנו בקבר אחים גדול בבית העלמין היהודי. בצהריים ערכו הגרמנים סלקציה (מיון) בציבור היהודי שבכיכר. כ-320 איש, עובדים חיוניים, הושארו במקום והשאר כ-7,000 בני רדומסק ועוד כמה אלפי יהודים שהובאו מקהילות אחרות, שולחו ברכבות למחנה ההשמדה טרבלינקה. יהודים שנמצאו מסתתרים במהלך האקציה נורו מיד, ורבים אחרים נהרגו בפעולה הברוטלית עצמה.

אחרי סלקציה נוספת השאירו הגרמנים רק 150 יהודים בעיר ותפקידם היה לנקות את בתי היהודים מכל רכוש שנותר. עם הזמן באו אל הגיטו, שהגרמנים כינו "עיר היהודים", יהודים רבים מן הנמלטים והמסתתרים, הגרמנים הביאו לשם עוד יהודים מעיירות הסביבה בהבטחת שווא שיניחו להם לחיות במקום. מספרם הגיע עד ל-4,500 נפש. הם חיו בתנאי צפיפות איומים והתכלכלו בדוחק.
ביום 6 בינואר 1943 חוסל הגיטו; היהודים הכשירים לעבודה נשלחו למחנה העבודה "האסאג" (Hasag) שליד צ'נסטוחובה וכל האחרים למחנה ההשמדה טרבלינקה. יהודים ספורים הושארו ל"ניקוי" הגיטו ולשיפוץ משכנה של המשטרה הגרמנית שם. הם חיו במחנה קטן וניהלו חיי שיתוף. כל אותו זמן היו מגיעים פליטים יהודים אל העיר, הגרמנים ירו בהם וטמנו אותם בקברי אחים בבית העלמין היהודי ויושבי המחנה היהודי הקטן ניסו לסייע בידי מי שהגיע אליהם. ב-21 ביולי 1943 פונו גם היהודים האחרונים האלה מרדומסק למחנה הריכוז פיונקי (Pionki).
לאחר המלחמה שבו לרדומסק כ-150–200 יהודים. בפברואר 1945 הוקם שם הוועד היהודי, וסייע לשארית הפליטה. בשנים 1946–1948 הביא הוועד לקבר ישראל את הקרבנות היהודים מקברי האחים שהיו בסביבה. בעיר הייתה אווירה אנטישמית ורוב האוכלוסייה הייתה עויינת ליהודים. חמישה יהודים נרצחו בסביבות העיר ב-1945. בסוף אותה שנה היו ברדומסק רק 50 יהודים ובשנת 1947 ישבו שם שתיים או שלוש משפחות יהודיות בלבד.

הקהילה היהודית בשנות ה -2000

בשנת 1991 נותרו בעיר פחות מ-10 יהודים , לאחר שרוב היהודים נרצחו בשואה . ישנם ניצולים בארצות שונות בעולם, כמו ישראל, ארגנטינה, ארה"ב, קנדה, צרפת ועוד. הקהילה לא חודשה אחרי השואה .

בית העלמין היהודי מכיל מצבות רבות, כולל קברות אחים, וישנן אנדרטות לנרצחי השואה. יש במקום אוהל על קברי הצדיקים לבית רדומסק. המקום שייך לאיחוד הקהילות היהודיות בפולין. בית העלמין מוקף גדר ויש בו שער. הוא שופץ ומתוחזק על ידי תרומות. יש ביקורים באתר וגם בעיר.

קונסק
קונסק Konskie
(במקורות היהודיים קונסקיה)
עיירה במחוז קילצה, מרכז פולין.


בשנת 1588 התיר המלך זיגיסמונד ואזה ליהודי קונסק קנייה חופשית של מזון ושאר מצרכים ברחבי המדינה; ב-1635 ולאדיסלאב הרביעי אישרר את הזכויות ואף התיר ליהודים לבנות בתים בעיר ולעסוק במסחר.

בסוף המאה ה-18 חיו בקונסק כ- 2,500 יהודים. במאה ה- 19 העיר התפתחה וגם מספר היהודים גדל, ב- 1897 הם מנו 4,450 (יותר מ- 54 אחוזים מכלל האוכלוסייה). ב- 1921 התפקדו בעיר 5,037 יהודים, שהיו 61 אחוזים מהאוכלוסייה.
בין שתי מלחמות-העולם, במדינת פולין העצמאית, התנהלה בקהילת קונסק פעילות מפלגתית ערה, בפרט של ה"בונד". בבחירות לוועד הקהילה ב-1931 הפעילה "אגודת ישראל" את זכותה לשלול את זכות ההצבעה מלא-דתיים. באותה תקופה גברה ההסתה האנטישמית ונעשו נסיונות לדחוק את רגלי היהודים מן החיים הכלכלים; בשנים 1931 ו- 1937 גם היו התקפות-אלימות במסגרת החרם על המסחר היהודי.

ערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ישבו בקונסק כ- 6,500 יהודים.


תקופת השואה
הגרמנים כבשו את קונסק ב-6 בספטמבר 1939. בפברואר 1941 הם הביאו לקונסק כ-1,200 יהודים מפלוצק וכעבור חודש הקימו הגיטו. בקיץ נוספו לגיטו 1,500 יהודים מן הישובים הסמוכים. בשתי אקציות, ב- 31 באוקטובר וב- 7 בנובמבר 1942, שלחו הגרמנים את כל יהודי הגיטו אל מחנה ההשמדה טרבלינקה.

300 יהודים נשארו במקום, לנקות את הגיטו ולמסור רכוש שנותר שם לידי הגרמנים. בראשית ינואר 1943 הם הועברו לגיטו שידלובייץ, ושם נרצחו עם יהודי המקום.

ז'ארנוב
ז'ארנוב ZARNOW

עיירה במחוז קילצה (KIELCE), דרום פולין המרכזית.


יהודים התיישבו בעיירה כשהיה האזור בשליטת אוסטריה אחרי חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18. הקהילה התפתחה, ומסוף המאה ה-19 היו היהודים כמחצית אוכלוסיית העיירה.

בועד הקהילה היו נציגים מכל זרמי האמונה והחברה, ביניהם חסידי גור וחסידי האדמו"ר מרדושיץ. בית כנסת ובית מדרש של אבן ניבנו בתחילת המאה ה-20 ושימשו גם את יהודי הכפרים שבסביבה. בראש הקהילה עמד רב והארגונים הבולטים היו קופת גמילות חסדים וחברה קדישא.

הדלות התבטאה במגורי עץ, שרווחו עד המחצית השנייה למאה ה-19. פרנסת היהודים הייתה על רוכלות בכפרי הסביבה ועל המלאכה. היו גם כמה בעלי חנויות או דוכנים בשוק.

בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם הוחרף המצב בעת המשבר הכלכלי של שנות השלושים. האנטישמיות בהשפעת ה"אנדקים" (D.N. - מפלגה ימנית קיצונית) והקשיים הכלכליים עוררו אווירת פוגרום, שנמנע בהשתדלות ההנהגה היהודית.

באותה התקופה היו רוב יהודי המקום ציונים. "הציונים הכלליים" הוקמו בסוף שנות ה-20 ונציגם כהן במועצת העיירה, "פועלי-ציון-ימין" הוקמו ב-1930 וזכו ברוב בקונגרסים הציוניים. המפלגות פתחו סניפים של תנועות הנוער שלהן ומעונות. "אגודת ישראל" נתמכה בידי חסידי גור. שעורי-ערב לבנות ניתנו ב"בית-ספר-לנשים של א' ויינברג", שהיה מזכיר ועד הקהילה בשנים 1939-191. ספרייה וחוג דרמטי פעלו בבית-התרבות.

ערב מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית בז'ארנוב כאלף נפש.


תקופת השואה

פליטים יהודים מזבונשין (ZBASZYN) הגיעו לז'ארנוב עוד לפני שכבשו הגרמנים את האיזור בספטמבר 1939, ומספר היהודים בעיר הגיע ל- 1,500. אחרי הכיבוש הוגבלו מגורי היהודים לרובע מסוים והם נצטוו לענוד על שרוולם סרט לבן ועליו מגן-דוד כחול.

הגרמנים מינו יודנראט, והיה עליו לאסוף ולמסור לידי הגרמנים תשלומים וקנסות שהוטלו על הקהילה ולספק להם 50 גברים יהודים מדי יום ביומו לעבודות כפייה.

1600 פליטים מטומאשוב מזובייצקי (TOMASZOW MAZOWIECKI), שהיו חסרים אמצעי קיום, צורפו ליהודי ז'ארנוב. יהודי המקום התפרנסו ממכירת רכושם.

במאי 1942 הוצאו להורג מנהיגי הקהילה, ומאז תכפו המכות, העינויים והרצח.

בסוף אוקטובר 1942 הגיעו לעיירה עוד 2,500 פליטים מהסביבה; והגרמנים החלו בחיסול יהודי המקום. החולים והתשושים נורו בעיירה עצמה, והאחרים הועברו למחנה השמדה טרבלינקה. כחמישים יהודים הושארו במקום לאסוף חפצי ערך ולקבור את הרוגים. הצטרפו אליהם עוד 50 נמלטים ובראשית 1943 הועברו גם יהודים אלה לאויאזד (UJAZD) ומשם למחנה טרבלינקה. שלושה יהודים נמלטו והשיגו תעודות אריות מזוייפות, אחד מהם שנמלט שלוש פעמים מהשמדה נרצח בסופו של דבר אחרי המלחמה, ב-1945, בידי אלמנטים אנטישמיים של המחתרת הפולנית הלאומית.

קילצה
קילצה Kielce

עיר מחוז בדרום-מזרח פולין.

עד 1833 הייתה קילצה אסורה ליהודים, והמעטים שהתיישבו בה באותה שנה גורשו כעבור 14 שנים. תוך שנים אחדות נתחדש שם יישוב יהודי בן 100 נפשות, בחסות הקהילה השכנה כנצ'ין, עד שהתארגנה קהילת קילצה על בסיס עצמאי ב-1868.

מספר היהודים בעיר גדל במהירות ל- 11,000 ומעלה ב- 1909, בעיקר בשל הגירת תושבי העיירות בסביבה. הגידול לא פסק גם אחרי הפוגרום שהתחולל בקילצה ב- 1918; ב- 1921 ישבו בעיר 15,530 יהודים, שהיו כ- 38 אחוזים מכלל האוכלוסייה, וב- 1931 היה מספרם יותר מ- 18,000.

היהודים בקילצה תרמו לפיתוח התעשייה בעיר, שהתבססה בעיקר על אוצרות הטבע באיזור. כן פיתחו את המסחר, המלאכה והבנקאות, וקיימו מוסדות חינוך, אירגוני סוחרים ואירגוני בעלי מלאכה.

הקהילה החזיקה מושב-זקנים, בית-יתומים, ספרייה ובית-ספר תיכון. בעיר יצא לאור שבועון ביידיש, שהיה משותף גם ליהודי ראדום.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקילצה 25,000 יהודים.


תקופת השואה
בתחילת 1940 הצטרפו ליהודי קילצה 3,000 פליטים יהודים מלודז' והסביבה. ב- 31 במארס 1941 הגרמנים תחמו גטו בעיר והקימו "יודנראט" בראשות משה פלץ. כעבור זמן מה שילחו את ראש היודנראט למחנה אושוויץ בגלל אי ציות לפקודות המפקדה הגרמנית. יורשו בתפקיד היה הרמן לוי.

כ- 4,000 מיושבי הגטו מתו במגיפת טיפוס ב- 1941; בימים 20 - 24 באוגוסט 1942 העבירו הגרמנים 21,000 יהודים אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. הם ריכזו 2,000 יהודים שנותרו במחנה לעבודות-כפייה. ממחנה זה פוזרו כאלף למחנות בסביבה.

באוגוסט 1944 שילחו הגרמנים את אחרוני היהודים בקילצה אל המחנות אושוויץ ובוכנוואלד.

היהודים בגטו קילצה ניסו להתקומם מספר פעמים, בשנת 1942, בהנהגת דוד בארווינר וגרשון לבקוביץ, אך לא עלה בידם. ליאון רודאל, בן קילצה, היה ממנהיגי מרד גטו וארשה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התרכזו בקילצה כ- 200 יהודים, אבל שיקום הקהילה נתקל בהתנגדותם של תושבים מקומיים עויינים. העויינות הגיעה לשיאה בפוגרום שהתחולל ב- 4 ביולי 1946, הפוגרום הקשה ביותר על אדמת פולין מאז תבוסת הגרמנים. הפורעים רצחו 42 יהודים ופצעו רבים אחרים. בעקבות הפוגרום יצאו המוני יהודים מקילצה וגם ממקומות אחרים בפולין; הם הגיעו למחנות עקורים ומשם עלו לארץ ישראל במסגרת ה"בריחה".

הפורעים הועמדו לדין בידי השלטונות הפולניים ימים ספורים אחרי הפוגרום, תשעה מהם נידונו למוות במשפט צבאי והוצאו להורג .

בבית-העלמין בקילצה הוקמה אנדרטה לזכר חללי הפוגרום של 1946.
בשנת 1996, ביום השנה החמישים לפוגרום, התקיים בקילצה טכס אזכרה רשמי. השתתפו למעלה מ- 3,000 אנשים; נציגי הממשלה, נציגי הכנסיה הקתולית, נציגי ארגונים יהודיים ויהודים מרחבי פולין ומחוצה לה. נציגי הממשלה הסירו את הלוט מאנדרטה שהוקמה בחזית האתר שבו עמד בעבר בית הכנסת של קהילת קילצה.

שנות ה - 2000

בתחילת שנות ה - 2000 ערכה משלחת משהב"ט שביקרה בעיר טקס בבית הקברות לזכר היהודים שנרצחו בפוגרום בשנת 1946 . בטקס
השתתף ראש העיר של קיאלצה ומשמר כבוד של הצבא הפולני .