מקור השם ארליך

משה ארליך (1921 - 1942), פעיל בתנועת "בני עקיבא -(בח"ד) בלגיה", נולד ב-י"ג בתשרי תרפ"ב (15 באוקטובר 1921) בוורשה, פולין. המשפחה היגרה לבלגיה בשנת 1924 והתיישבה בעיר אנטוורפן. אביו, ירוחם, ואמו, שרה לבית שיינברג, גרו ברחוב פרובינסיסטראט (Provinciestraat) מס' 247. להורים היתה חנות למוצרי חלב. משה ארליך למד בישיבת "שערי תורה" שליד קהילת "שומרי הדת" באנטוורפן והיה חבר בקבוצת "התקוה" ב-"בני עקיבא".

תנועת הנוער "בני עקיבא (בח"ד)" בבלגיה נוסדה בשנת תרצ"ג 1933, והיא תנועת נוער בעלת חשיבות בנוף של יחודי בלגיה בשנים שלפני השואה ובזמן השואה. חברי התנועה היו פעילים גם בשנים 1942-1940, כאשר בלגיה היתה תחת כיבוש נאצי. עם הפסקת הפעילות בסניפים, חברי "בני עקיבא" הצטרפו להכשרה חקלאית בבומל (Bomal) בתקווה שיבוא יום והם יזכו לעלות לארץ ישראל ולחיות שם כחקלאים.

ארליך נעצר ע"י הנאצים באנטוורפן, משם נשלח למחנה מעצר בעיר מלין (Malines-Mechelen), בלגיה, משם גורש לאושוויץ ב-1 בספטמבר 1942 בטרנספורט מס' 7 (Transport VII). שמו מופיע במספר 267 ברשימת המגורשים. משם לא חזר.

___________________________________________________________________________

המידע פורסם במקור בספר סיפורה של אנדרטה. בני עקיבא -תקוותנו, אנטוורפן, בשואה, בעריכתם של ז'ק ישראל אופן ושלמה האוזר, הוצאה שמים תקשורת, ישראל 2010. נרשם במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבות המחברים. 

Ricardo Mario Ehrlich Szalmian (b. 1948), biologist, biochemist and politician, Mayor of Montevideo (2005-2010), born in Montevideo, Uruguay, into a family of Jewish immigrants from Poland.  
Ehrlich was arrested in 1972 for his connections to the Movimiento de Liberación Nacional – Tupamaros (MLN) guerrilla movement. He was released in 1972 and moved to Buenos Aires, Argentina, and then to Strasbourg in France. While in Strasbourg he earned a Ph.D in science from the local university. He returned to Uruguay in 1987.

Ehrlich is a biochemist by profession. In 1990 he was appointed Director of the Institute of Biology seven years later was elected Dean of the Faculty of Sciences of the University of Montevideo, a position he held until February 2005. In the mayoral election of 2005 Ehrlich emerged as the candidate for the Frente Amplio. He held this office until February 26, 2010. From 2010 until 2015  he was a member of the cabinet of President José Mujica and Minister of Education and Culture of Uruguay.

Georg Ehrlich (1897-1966) sculptor, graphic artist, born in Vienna, Austria (then part of Austria-Hungary). He studied at the Kunstgewerbeschule arts school in Vienna From 1912 until 1915.  During WW1 he served in the Austrian army. During 1919-1921 he lived in Munich, Germany, and during 1921-1923 in Berlin. He returned to Vienna in 1924. In 1937 he first moved to France and in 1938 he immigrated to Great Britain. While in Paris, Ehrlich received a gold medal. at an international art exhibition. In 1947 he was in a visit to the United States, but returned to Britain, probably two years later. In 1963 he moved to Italy and then to Switzerland. Ehrlich held numerous international exhibitions and his works of art are shown at various museums, including Tate Gallery, Victoria and Albert Museum, British Museum, the garden of St. Paul’s Cathedral in London as well as at other collections in United States, England, Italy, and Israel. Ehrlich died in Luzern, Switzerland on 1st July, 1966 and is buried in Vienna.

סקאלאט SKALAT

עיר במחוז טרנופול (TERNOPOL, בעבר TARNOPOL), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


סקאלאט נוסדה במאה ה-16 כעיר פרטית של האצולה הפולנית. עם חלוקת פולין ב-1772 סופחה כגליציה כולה לאוסטריה ובין שתי מלחמות העולם היתה בשטח פולין העצמאית.

יהודים ישבו בסקאלאט מתחילת המאה ה-17. בסוף המאה היתה בעיר קהילה מאורגנת ולה רב ובית כנסת אחד.

ב-1765 חיו במקום כ-700 יהודים וב-1890 הגיע מספרם ל-3,250 והם היו %55 מכלל תושבי המקום. מרבית יהודי סקאלאט היו חסידים.

בסוף המאה ה-19, מפחד הפרעות ובעקבות שריפה גדולה, היגרו רבים מבני סקאלאט אל מעבר לים. בארה"ב הוקם ארגון יוצאי סקאלאט, שעזר לקהילה היהודית בעיר. בית הכנסת, שנחרב בשריפה, נבנה מחדש בידי האדריכל טארנובסקי (TARNOWSKI) ועוטר בציורי קיר בידי הצייר היהודי סאק (SAK).

נוסף לבית הכנסת היו בסקאלאט 10 בתי תפילה ולימוד, בהם קלויזים של חסידי ריז'ין (RYZYN) , בלז (BELZ), ויז'ניץ (WIZNIC), וכן של ארגון בעלי המלאכה "יד חרוצים". כמו-כן קיימה הקהילה "חברה קדישא" וחברת "בקור חולים".

הרבנים האחרונים שכיהנו בסקאלאט, בין שתי מלחמות העולם, היו: ר' יצחק ראזענבלאט (ROZENBLAT) ור' בניימין וואלאוויץ (WOLOWICZ). שניהם ניספו בשואה.

בסוף המאה ה-19 נבחרו למועצת העיריה 18 יהודים מכלל 30 הנבחרים. בתחילת המאה ה-20 כיהן כראש העיר עורך הדין היהודי ארנולד אהרליך. ב-1927 שוב נבחרו למועצת העיריה 23 יהודים מתוך 48 חברים וב-1933 היו ששה יהודים בין 16 חברי המועצה.

בימים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נכבשה סקאלאט בידי הרוסים והועברו אליה כ-4,000 פליטים מהערים הושיאטין (HUSIATYN) ופודבולוצ'יסקה (PODWOLOCZYSKA). בגלל מחסור בדיור ומזון נוצר מתח בין יהודי סקאלאט לבין הפליטים, על רקע חלוקת כספי התמיכה של ועד העזרה לפליטים יהודיים שבקייב.

במאות ה-17 וה-18 התפרנסו יהודי סקאלאט מחכירת אדמות וממסחר, ואחדים היו פונדקים ומוזגים. במאה ה-19 היתה פרנסתם דחוקה, והיו יהודים שהועסקו באחוזת הפריץ בתיווך, חכירה וסחר בתבואה.

ב-1869, כאשר זיסקינד רוזנשטוק (ROZENSZTOK), יהודי עשיר, קנה את אחוזת האציל המקומי, מצאו יהודים רבים פרנסה בה.

בסוף המאה ה-19 היו בסקאלאט כ-120 סוחרים, שסחרו בתבואה, קמח, בדים, חוטי צמר, בקר, מוצרי ברזל ונחושת, עורות ותבלינים. כן היו בעיר בעלי מלאכה רבים, כגון: זגגים, נגרים, חייטים, פחחים, פרוונים, שענים, גלבים, אופים ומבשלי בירה. בתחילת המאה ה-20 היו בעיר רופא יהודי ושני עורכי דין יהודים.

בין שתי מלחמות העולם עסקו יהודי סקאלאט במסחר קמעוני ורבים היו בעלי מלאכה.

האדמו"ר מהושיאטין, ר' מרדכי שרגא פרידמן,(שנפטר בסוף המאה ה-19) ואחריו בנו - ר' ישראל, שהו בסקאלאט מדי שנה, מל"ג בעומר ועד אחרי חג השבועות. בעת ביקוריהם של האדמו"רים נהרו לסקאלאט מאות חסידים מרחבי גליציה ומפולין כולה; הם סיפקו פרנסה לבעלי אכסניות, מסעדות מאולתרות ובעלי מלאכה בעיר.

בפולין העצמאית שאחרי מלחמת העולם הראשונה נפגעה פרנסת יהודי סקאלאט. קופת גמילות חסדים ובנק קואופרטיבי בתמיכת הג'וינט, סייעו לנזקקים. באותה תקופה עזבו רבים את העיר. ב-1921 נימנו בקהילה כ-2,900 יהודים, שהיו %49 מכלל האוכלוסיה.

בתחילת המאה ה-20 התארגנו בסקאלאט חוגים ציוניים. הוקמו איגוד "אהבת ציון" (1902) וארגון "יהודה" (1904). בני הנוער הציוני הקימו חוג דרמטי, שערך הצגות גם בערי השדה.

בין שתי מלחמות העולם גברה הפעילות הציונית בעיר ונוסדו סניפי התנועות הציוניות וארגון הנוער גורדוניה, שהקים ב-1925 קבוצת הכשרה בסביבת העיר. באותה שנה הוקמה אגודת "עזרה" ואחר כך "הנוער הציוני", "הנוער המזרחי", "אחווה", "בני עקיבא" ו"בית"ר".

ב-1909 הקימו הציונים בית ספר עברי משלים, שבו למדו כ-70 תלמידים. אחרי מלחמת העולם הראשונה חידש בית הספר את פעילותו ולמדו בו כ-100 תלמידים. ב-1927 נוסד בסקאלאט גן ילדים יהודי.

משנת 1933 ואילך היו הנציגים הציוניים רוב בועד הקהילה, שהיה עד אז בראשות החסידים.

בשנת 1939 חיו בסקאלאט למעלה מ-4,000 יהודים בתוך אוכלוסייה של כ-7,000 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין, וסקאלאט בתוכם, לשליטת ברית המועצות. הפעילות הפוליטית הופסקה והתחסל המסחר הקמעוני-הפרטי. בסתו 1940, בלחץ השלטונות, התארגנו בעלי המלאכה בקואופרטיבים. יהודים אוהדי המשטר החדש השתלבו במינהל העירוני וברשתות השיווק הממלכתיות.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, ב-22 ביוני 1941, החלו התנכלויות ביהודים מצד האוקראינים המקומיים. 200 יהודים נמלטו עם הצבא האדום שנסוג.

העיר נכבשה בידי הגרמנים ב-5 ביולי 1941. בו ביום נרצחו 20 יהודים בידי חיילים גרמנים. המינהל העירוני עבר לידי האוקראינים ונציגיהם הלאומניים החליטו לפרוע פרעות ביהודים. ב-6 ביולי 1941 נערך טבח ביהודי המקום, בו נרצחו 560 יהודים.

באמצע יולי, 1941, הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. היודנראט מילא את דרישות הגרמנים וטיפל בצרכי הקהילה: הוקם מושב זקנים ונפתחו מטבחים ציבוריים.

ב-19 ביולי 1941 הוטל על יהודי סקאלאט לשלם קונטריבוציה (כופר נפש) של 600,000 רובל, תוך חמישה ימים. בקיץ ובסתו 1942 התחייב היודנראט לספק מדי יום כ-300 אנשים לעבודות כפייה. בסתו 1942 נשלחו למחנה העבודה בבורקי ויילקיה (BURKI WIELKIE( 200 צעירים יהודיים מסקאלאט והובאו לעיר יהודים מקהילות הסביבה גז'ימאלוב (GRZYMALOW) ופודבולוצ'יסקה (PODWOLOCZYSKA) ובחורף נשלחו יהודים מסקאלאט למחנות עבודה שהוקמו באזור.

בפברואר - מארס 1942, רוכזו יהודי העיר ברובע אחד. ביולי נשלחה קבוצת צעירות יהודיות למחנה העבודה ביאגלניצה (JAGIELNICE) ובאוגוסט, אותה שנה, דרשו הגרמנים מהיודנראט, תוך איום בחיסול הקהילה, להסגיר לידיהם 600 חולים וקשישים. הם רוכזו בבית הכנסת, משם הועברו לטארנופול וצורפו למגורשים למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). הסכמתם של היודנראט והמשטרה היהודית לאיסוף האנשים וגירושם, עוררה ויכוחים מרים בקהילה. אחרי "אקציה" (פעולת חיסול) זו החלו יהודי סקאלאט להתחבא בבונקרים.

ב-21 באוקטובר 1942 החלה אקציה שנייה. יחידות ס"ס, אנשי המשטרה הגרמנית ושוטרים אוקראינים הקיפו את הרובע היהודי. תוך יריות רוכזו 2,000 יהודים בבית הכנסת, למחרת הובלו למחנה ההשמדה בלז'ץ. 153 נורו ברחובות בנסותם להסתתר. 50 איש הצליחו להימלט ולחזור לסקאלאט.

ב-9 בנובמבר 1942 היתה אקציה נוספת ("האקציה הקטנה"), שבעקבותיה שולחו לבלז'ץ 1,100 יהודים. 100 גברים נשלחו למחנה העבודה בהלובוצ'ק-ויילקי (HLOBOCZEK WIELKI). אחרי האקציה הזאת צומצם שטח הרובע היהודי והיה לגיטו סגור, שררו בו רעב ומחלות.

ב-11 בנובמבר 1942 הוקם בסקאלאט מחנה עבודה, רוכזו בו תוך חודש ימים 300 יהודים, בתוכם 50 נשים.

ב-7 באפריל 1943 פרצו הגרמנים ועוזריהם לגיטו וריכזו כ-700 יהודים בבית הכנסת. הם הובלו אל בורות, שהוכנו מראש, מחוץ לעיר, ושם נרצחו ביריות. אליהם צורפו גם 50 חולים מבית החולים היהודי ואנשי הסגל הרפואי. חלק מהקורבנות נקברו חיים.

אחרי טבח זה התארגנה בסקאלאט קבוצה להתנגדות מזויינת, בראשותו של מיכאל גלאנץ (GLANC). חבריה החלו ברכישת נשק וחיפוש אחר יהודים שנמלטו ליערות. סבורים שלגרמנים נודע על ההכנות להתנגדות והם הקדימו את חיסול הגטו.

ב-9 ביוני 1943 נערכה האקציה האחרונה. 600 יהודים נורו במכונות ירייה בבורות שליד העיר, והעיר הוכרזה "יודנריין" ("נקייה מיהודים") רק במחנה העבודה נותרו עוד כ-400 יהודים. 200 מהם נרצחו ב-30 ביוני 1943 והשאר נמלטו ליערות שבסביבה.

כעבור ימים מספר הכריזו הגרמנים שאנשי מחנה העבודה רשאים לחזור. מחמת התנאים הקשים ביערות והיחס העויין של האוכלוסיה המקומית, חזרו למחנה כ-100 יהודים והועסקו במחצבות בסביבה.

ב-28 ביולי 1943 חוסל המחנה והיהודים נרצחו. 20 יהודים שניסו להימלט נתפסו בידי איכרים אוקראינים והוסגרו לגרמנים.

כ-300 יהודים, שרידי קהילת סקאלאט, הסתתרו ביערות הסביבה והגרמנים הבטיחו פרס על כל יהודי שיוסגר. בקיץ 1943, הצטרפו כ-30 מהם ליחידות פרטיזנים סובייטים מחטיבת קובפאק (KOWPAK). רובם נפלו בקרבות עם הגרמנים, שבעה נותרו בחיים והצטרפו לצבא הפולני (צבא אנדרס, שהתארגן על אדמת ברית המועצות) ובשורותיו לחמו בגרמנים. אלה היו: מיכל גלנץ, נאדנייה וינזפט, בוזיה אייזנשטרק, מוטק ברוך, הינדה קורנווייץ, ובודיה אלפנביין.

בין הלוחמים שנפלו בקרבות היו: שלום שכטר, יעקב הכט, משה אכסלרוד, יהושע כץ ובנו בן 12, ד"ר הדסה מנדלוביץ (ילידת וארשה), ישראל ברוך, אברהם רוזנצוייג, קופרשמידט ורבים אחרים.


ב-22 למרס 1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום. כ-190 ניצולים חזרו לסקאלאט. רובם עזבו. מקצתם עלו לארץ ישראל ומקצתם היגרו למדינות אחרות.

בן סקאלאט שביקר במקום בשנת 1967 מצא שהעיר לא שוקמה אחרי המלחמה. בתי היהודים היו חרבים, בבית הכנסת הגדול, ה"שיל", שכן בית מלאכה ועל שטחו של בית העלמין היהודי הוקם איצטדיון. חלק ממצבות בית העלמין שימשו להקמת חומה ולריצוף מדרכות. על קברי האחים שמחוץ לעיר צמח היער.

אוכלוסיית סקאלאט ב-1967 הייתה כ-1,500 נפש בלבד.

הקהילה היהודית בשנות ה- 2000:

הקהילה לא חודשה אחרי השואה ונכון לשנת 2014 אין כלל יהודים במקום.
בית העלמין היהודי משמש כמגרש כדורגל ואין בו זכר למצבות. במקום יש אנדרטה לנרצחי השואה ובחלק אחר של העיר ישנו קבר אחים מסומן לנרצחי השואה. הבניינים של המוסדות היהודיים בעבר, כגון בניין בית הכנסת, משמשים לצרכים אחרים.