חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי כשאנוב

כשאנוב CHRZANOW

עיר נפה במחוז קראקוב (KRAKOW), גליציה המערבית, פולין.


כשאנוב נזכרת בשנת 1393 כיישוב עירוני בבעלות פרטית. במאות ה-16-14 נודעה כעיר- צומת על "נתיב המלח" שהוליך מקראקוב לשלזיה. עם חלוקת פולין ב-1772 עברה כשאנוב, כגליציה כולה, לשליטת האימפריה האוסטרית. במאה ה-19 חלה בכשאנוב התפתחות כלכלית מואצת בשל קרבתה למכרות עופרת ובדיל ובעקבות הקמתם של מפעלי- תעשייה בעיר ובסביבתה. מאמצע המאה ה-19 נעשתה לצומת תחבורה בדרום מערב פולין.


הקהילה היהודית

סבורים שכמה משפחות יהודיות ישבו בכשאנוב כבר במאה ה-17. במחצית השנייה של המאה ה-18 חיו בעיר 60 משפחות יהודיות. גידול נוסף במספר היהודים במקום חל בתחילת המאה ה-19. במחצית הראשונה של המאה ה-19 הקימו יהודי כשאנוב מוסדות קהילתיים במקום, והיו כפופים לקהילת קראקוב. ב-1866 נעשתה הקהילה לעצמאית.

שריפה גדולה שפקדה את כשאנוב בשנות ה-70 של המאה ה-19 נעשתה לציון זמן בתולדות העיר, והיהודים היו מציינים ארועים "לפני השריפה הגדולה" ו"אחרי השריפה הגדולה".

רוב יהודי כשאנוב היו דתיים ומסורתיים, מיעוטם היו חילונים. היו ביניהם חסידים משל צאנז, ראדומסק, בובוב, בעלז, גור, זאלישיץ, קרימולוב, גרודזיסק, הוסיאטין ועוד, שהחזיקו בתי תפילה (שטיבלעך) משלהם, ואחרים שהתפללו בבתי הכנסת הכלליים. כשלושים בתי כנסת ובתי תפילה היו בעיר וביניהם בית הכנסת הגדול, שבו שימש ר' לייביש מייזלס כחזן ובית המדרש הגדול, שבו שימש כחזן ר' הירש לייב באקון.

הרב הראשון של קהילת כשאנוב היה ר' שלמה בוכנר, הוא כיהן עד מותו בל"ג בעומר תק"פ (1820). במשך עשרים שנה אחרי מותו היה רק דיין בקהילה. בינתיים גדלה השפעת חסידות צאנז בעיר וכהונת הרב נמסרה לידי ר' דוד הלברשטם משושלת רבני צאנז. בזמנו פרצה מחלוקת בין חסידי צאנז לבין חסידי רדומסק; ואחרי מותו בשנת תרנ"ה (1895) כיהנו שני רבנים בכשאנוב. הרב האחרון שכיהן בעיר היה ר' מנדל בן ר' נפתלי ובימיו אוחד כס הרבנות בכשאנוב. ר' מנדל ניספה בשואה.

בין שתי מלחמות העולם כיהנו שני ראשי קהילה מחסידי בובוב, דבר המצביע על מעמד החסידים בקרב הקהילה היהודית בכשאנוב. שתי הישיבות הגדולות בעיר היו גם הן של הזרם החסידי: ישיבת "כתר תורה" של חסידי ראדומסק שבראשה עמד ר' חיים טוביאס וישיבת "עץ חיים" של חסידי בובוב שבראשה עמדו ר' זיסקינד גאטליב ור' חיים יעקב וייסבלום.

אף על פי שבשנת 1898 אירעו במקום התפרצויות אנטישמיות ומשפחות יהודיות נמלטו לקראקוב, גדל מספר היהודים בכשאנוב בסוף המאה ה-19 והגיע ליותר ממחצית אוכלוסיית המקום. ב-1900 היו 5,504 יהודי כשאנוב כ-%54 מאוכלוסיית המקום. מחצית חברי מועצת העיר היו יהודים. בבחירות של 1910 ניסו הפולנים, בראשותו של הכומר קאמינסקי, שהטיף למאבק כלכלי נגד היהודים, לפגוע בייצוג היהודים במועצה. השלטונות האוסטרים פסלו את הבחירות, ובבחירות חוזרות בשנת 1912 שוב זכו היהודים לייצוג הולם.

חברות ציבוריות יהודיות; שפעלו למען האוכלוסיה היהודית בכל תחומי החיים, דת ומסורת, סעד ותרבות; החלו להתארגן בכשאנוב בראשית המאה ה-20. קמו חברות כמו "קובעי עתים", "חברה תהילים" ו"מחזיקי לימוד" שיצרו מסגרות לימוד עממיות לתורה ולמשנה. "מחזיקי לימוד" הוציאו לאור עתון " הפועל היהודי הדתי", אירגנו ספריית השאלה לספרים בעברית, פולנית ויידיש, וקיימו תיאטרון חובבים שהעלה הצגות לציבור.

בית-ספר יהודי מיסודו של הברון הירש פעל משנת 1902, ב-1903 נפתח בית-היתומים שהוחזק בידי ועד-הקהילה. לצד מוסדות-החינוך המסורתיים פעל גם בית ספר יסודי כללי. אחרי מלחמת-העולם הראשונה הוקם בית ספר לבנות של "בית יעקב" ובאותה עת גם גדל מספר ילדי ישראל שלמדו במוסדות כלליים. הקהילה הפעילה מוסדות צדקה וגמילות חסדים.

ב-5 בנובמבר 1918 פרצו פרעות ביהודי כשאנוב. חנויות נבזזו יהודים הוכו ונפצעו ושני יהודים נרצחו. אלה שניסו לארגן הגנה עצמית פורקו מנשקם בידי לגיונרים פולניים. בשנת 1919 פשטו על העיר חייליו של הגנרל הפולני האלר, אנטישמי מוצהר. הם היכו יהודים ובזזו את רכושם ושיכנו סוסים בבית המדרש.

למעשה במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות-העולם היו יהודי כשאנוב נתונים להתפרצויות אנטישמיות של כנופיות שפעלו בעיר ובסביבתה ושל חיילים פולנים שיחידתם חנתה בסביבה. השלטונות הפולניים לא מנעו פגיעות באוכלוסיה היהודית. גם ב-1935 התפרעה בעיר כנופייה של פולנים, ובית העלמין היהודי חולל.

כשאנוב הייתה בעיקרה עיר של מסחר ומלאכה, אף על פי שבסביבתה היו מכרות של פחם. בימי חמישי בשבוע התקיים יום השוק.

במחצית השנייה של המאה ה-18 עסקו היהודים במלאכות כמו חייטות, כובענות וצורפות. במאה ה-19 התרחבו מקורות-הפרנסה, יהודים סחרו בפרוות ובמזון גם מחוץ לגבולות-המדינה. לקראת אמצע המאה גדל חלקם של יהודי כשאנוב בתעשייה זעירה ובמסחר קמעונאי. החלה להתפתח תעשיית הלבשה, רובה ככולה בידי יהודים. חייטי כשאנוב שהיגרו לימים לברלין הקימו שם את הבסיס לתעשיית ההלבשה.

עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) מצאו כמה מיהודי כשאנוב את פרנסתם בשטחי שלזיה העילית שהיו אז בשליטת פרוסיה. מקור פרנסה נוסף ליהודי העיר הייתה חלפנות כספים.

גם תלמידי-חכמים בכשאנוב עבדו לפרנסתם; היו ביניהם חייטים, סנדלרים, בעלי עגלות. נודע ר' משה היכבוים, המגיד שלכשאנוב, שהיה בנו של סנדלר והתפרנס מאפיית עוגות.

המלחמה חיסלה מקורות פרנסה רבים והביאה מצוקה כלכלית על יהודי כשאנוב. ארגונים יהודיים בקראקוב, בקאטוביצה (KATOWICE) ובוינה וכן "ועד ההצלה והעזרה האזורי" שמרכזו היה בקראקוב סייע לקהילה, וניתנו הלואות באמצעות הג'וינט לשיקום מפעלים, לבעלי-מלאכה ולסוחרים יהודים.

בשנת 1928 נוסדו "הבנק העממי היהודי" ואגודת "יד חרוצים" של בעלי-מלאכה יהודים.

חוג ציוני ראשון בשם "בני ציון" התגבש בכשאנוב בשנת 1893 והחל בפעולה מעשית בשנת 1898, אחרי הקונגרס הציוני הראשון (1897). חבריו הראשונים היו תלמידי בית המדרש, שהסתירו את פעילותם הציונית ממשפחותיהם. הבתים הציוניים הראשונים בעיירה היו בתיהם של ר' לייבל ופאני ציפר ושל ר' מרדכי שאול וחנה שווארצבארט. בניהם, ד"ר שמואל ציפר וד"ר יצחק (איזידור) שווארצבארט, נודעו בפעילותם הציונית עוד לפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), בתקופה של התבוללות פוליטית ותרבותית. ד"ר ציפר, עורך-דין במקצועו, כיהן כסגן ראש עיריית כשאנוב ולחם למען זכויות היהודים בעירו. ד"ר שווארצבארט קיבל עליו בתום מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) את תפקיד המזכיר הכללי של הועד הפועל הציוני למערב גליציה ושלזיה, ב-1921 נתמנה לעורך העתון הפולני "נובי דז'ניק" (NOWY DZIENNIK), היה ציר ברוב הקונגרסים הציוניים, ובשנות השלושים כיהן בסיים (בית הנבחרים) הפולני.

בראשית המאה ה-20, לצד האירגונים הציוניים, נפתחו בכשאנוב גם סניפי "אגודת ישראל", ה"בונד" (שראשיתו "המפלגה היהודית הסוציאליסטית") והקומוניסטים. בשנת 1908 נפתח בכשאנוב סניף "פועלי-ציון" ותפש מקום מרכזי בפעילות הציונית והחברתית בעיר, אחרי המלחמה התפלג, ואת מקומו המרכזי תפשה תנועת "התאחדות" וארגון הנוער שלה "גורדוניה". בשנת 1912 הוקמו ארגון-נוער "יוגנד" וארגון נשים "יהודית". בשנים 1914-1910 פעל בכשאנוב איגוד "רחל" שהכשיר לעבודה נערות מכל התנועות הציוניות ופעל להפצת הרעיון היהודי-לאומי והציוני בקרב הנשים. במסגרת ספרייה שהקימו הנשים הציוניות בעיר, התקיימה פעילות תרבותית. סניף "המזרחי" בכשאנוב היה פעיל נגד התעמולה האנטי- ציונית ולידו פעלה תנועת הנוער "השומר הדתי".

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם פעלו בכשאנוב סניפי התנועות הציוניות ותנועות הנוער שלהן. ארגונים אלה ניהלו קורסים לעברית וקיימו ספריות שבמסגרתן הייתה פעילות תרבותית עניפה. בשנת 1928 נוסדה אגודת-ספורט ציונית "מכבי". גם ארגון "ויצו" פעל בעיר.

בשנת 1921 חיו בכשאנוב 6,328 יהודים, %56 באוכלוסייה של 11,392 נפש.


תקופת השואה

כמה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ברחו רבים מתושבי כשאנוב מהעיר וביניהם גם יהודים, רוב היהודים שבו כעבור כמה ימים. ב-4 בספטמבר נכבשה העיר בידי הגרמנים ובו ביום נכלאו יהודים בבית-הכנסת. ב-8 בספטמבר תפסו הגרמנים 30 יהודים מכשאנוב בקרבת טשביניה (TRZEBINIA) והרגו אותם. פליטי כשאנוב שהצליחו להגיע לאזור הסובייטי הוגלו בסוף יוני 1940 לתוך ברית-המועצות.

באוקטובר מינו הגרמנים יודנראט (מועצת יהודים מטעם) בכשאנוב. תפקידו היה לרשום את האוכלוסייה היהודית, לספק לגרמנים אנשים לעבודות-כפייה, לגבות "קונטריבוציה" (סכום כסף גדול, כביכול תרומה) מהקהילה ולמסור לגרמנים סחורות וחפצים יקרי-ערך. כדי להבטיח ביצוע הוראותיהם, עצרו הגרמנים מדי פעם בפעם בני ערובה מבין הפולנים ומבין נכבדי הקהילה היהודית. צעיר יהודי וצעיר פולני מבין בני הערובה הוצאו להורג בהוראת קצין גרמני בתואנה שבוצעה בעיר פעולת חבלה נגד הגרמנים.

בדצמבר 1939 נגזר על היהודים לענוד על הזרוע סרט לבן ועליו מגן דוד. כעת היו נתונים להתעללות הגרמנים ברחובות העיר, בעיקר נפגעו מכך היהודים החרדים. מדי יום ביומו נחטפו יהודים ברחובות עד שמלאה מכסת עובדי הכפייה. הדבר נעשה תוך הכאת יהודים, לעתים עד מוות.

במארס 1940 נשתנה הרכב היודנראט, הצטרפו עסקני-ציבור מלפני המלחמה ובראש הועמד בצלאל צוקר. היודנראט החדש פעל להקל על סבלם של יהודי-המקום בתחומי הסעד, הבריאות והחינוך, ובסיוע סניף ה-יס"ס (ארגון יהודי לעזרה הדדית) חילק ארוחות חמות. ילדים רוכזו בבית-ילדים, שם היו נתונים להשגחתם של מחנכים ומטפלים. הוקם מועדון- נוער שבו התנהלה פעילות בלתי-פורמלית לחינוך ולתרבות. לצעירים חסרי מקצוע, שלא יכלו להשתלב בעבודה במפעלים, אורגנו קורסים במקצועות טכניים. במקום פעלה גם מרפאה מטעם המחלקה לבריאות של היודנראט. היודנראט זכה להערכה בקרב בני-הקהילה. במשך הזמן הצליח היודנראט לשחד את מפקד המשטרה הגרמני אוברלויטננט שינדלר ומפקדים גרמנים אחרים, ובכך למנוע מעשי אכזריות כלפי היהודים, לפתוח מחדש את בית המרחץ היהודי ולקבל רשיון לתפילה בציבור בימים נוראים.

באוקטובר 1940 נלקחו על-ידי היודנראט המרכזי בסוסנובייץ (SOSNOWIEC) כ-300 צעירים יהודים מכשאנוב למחנות-העבודה גוגולין (GOGOLIN) וסאקראו (SAKRAU) שבשלזיה עילית. כדי למנוע שילוחם של צעירים למחנות-העבודה חיפש היודנראט של כשאנוב מקומות-עבודה בעיר עצמה. לבסוף נמצאה תעסוקה ליהודי כשאנוב בבית חרושת לגומי בטשביניה הסמוכה ובמחצבות הקרובות לעיר.

בסוף 1940 הוצאו יהודי כשאנוב משכונות מעורבות ורוכזו באיזור אחד כהכנה לגיטו. מרכז העיר הוכרז "יודנריין" (נקי מיהודים) ונאסר על היהודים לבוא לשם.

בראשית 1941 עברו בתי עסק יהודיים לידיים "אריות", כלומר חוייבו למנות להם מנהל גרמני. באביב 1941 הובאו לכשאנוב יהודים שגורשו מאושווינצ'ים (OSWIECIM, שם הוקם מחנה ההשמדה אושוויץ). ב-9 במאי רוכזו יהודי כשאנוב בכיכר שליד הגמנסיה, ונערכה בדיקת אישורים של מקומות-עבודה. מאות יהודים שלא היה בידם אישור נשלחו למחנות עבודה בשלזיה עילית. התנאים במחנות היו קשים. ב-25 במאי נחטפו בעיר מאות יהודים נוספים למחנות עבודה. צעירים רבים התחמקו, והיודנראט המרכזי בסוסנובייץ, שלא סמך על היודנראט המקומי בקיום מלא של צווי הגרמנים, שלח שוטרים יהודים משלו כדי לחטוף אנשים למחנות-העבודה.

בתחילת 1942 נאסרו יושב-ראש היודנראט, בצלאל צוקר, וחברי יודנראט נוספים. הם נחקרו באכזריות, הואשמו באי-ציות להוראות ובחבלה ונשלחו למחנה ההשמדה באושוויץ.

בסוף אפריל 1942 הוצאו להורג בתלייה, בככר העיר לעיני כל היהודים, שבעה מיהודי כשאנוב באשמת "הברחת מזון". בתחילת מאי אותה השנה נשלחו יהודים נוספים לאושוויץ. אחר כך נערכו אקציות נוספות לגלוי "עברייני מזון", אלו שנתפשו נשלחו גם הם למחנה ההשמדה אושוויץ.

באקציה ב-30 במאי 1942 נערכה סלקציה (מיון) במקום שבו רוכזו יהודי העיר. במהלכה הם חולקו לשלוש קבוצות: האחת נשארה לעבודה בעיר, השנייה נשלחה למחנות-עבודה והשלישית, שכללה כ-3,000 איש, רובם קשישים, חולים, נשים וילדים, שולחה לאושוויץ. ביוני אותה השנה הוצאו קבוצות נוספות למחנות-עבודה. ובסוף יולי או בראשית אוגוסט 1942 שוב שולחו מאות מיהודי כשאנוב לאושוויץ.

בספטמבר 1942 הוקמו בעיר בתי-מלאכה, שכונו בפי היהודים "שופים", בהם מצאו תעסוקה יותר מ-1,000 איש. שרידי הקהילה עשו הכל כדי לעבוד ב"שופים", בתקוה להינצל ממשלוחים לאושוויץ. עד פברואר 1943 נעשו ה"שופים" למקום-הריכוז היחיד של היהודים.

באמצע פברואר 1943 שוב רוכזו יהודי העיר למיפקד; בעקבותיו שולחו רבים לאושוויץ. כ-550 איש, בעיקר גברים, נשלחו למחנות-עבודה במרקשטאד (MARKSTADT). כאשר נשלחה קבוצה נוספת לאושוויץ הוכרזה כשאנוב "יודנריין". בעיר נותרו רק כמה יהודים שהכינו להעברה לגרמניה את הרכוש שהותירו היהודים. כשסיימו את מלאכתם גורשו לגיטו סוסנובייץ.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה - 2000


בתום המלחמה (1945) נשארו בחיים רק כמה מאות מיהודי כשאנוב, מהם 300 ששהו בברית- המועצות ואחרים ששבו מהמחנות לעבודת כפייה או ששרדו במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה. כ-15,000 יהודים שעברו את כשאנוב בימי המלחמה ניספו במהלכה. מספר זה כולל פליטים משלזיה עילית, מקטוביץ, אושבייצ'ים, טשביניה ועיירות קטנות סמוכות לכשאנוב.

בשנים יותר מאוחרות עזבו אחרוני היהודים את המקום .

ב-1948 יצא לאור "ספר כשאנוב" של מרדכי בוכנר ביידיש. ב-1989 הודפס בתרגום לאנגלית בניו יורק. אחר כך תורגם מאנגלית לעברית ויצא לאור בישראל בשנת 1994 בידי ארגון יוצאי כשאנוב בישראל.

בעיר נותר בית העלמין היהודי שנבנה באמצע המאה ה - 18 ופעל עד למלחמת העולם השנייה . בזמן המלחמה ואחריה הוא הוקטן כמה פעמים והשטח שלו הנוכחי הוא 1.71 האקטר . בבית העלמין יש כ - 3000 מצבות שהעתיקה שבהן היא משנת 1802 של לאה בת יוסף .
המקום נעול והמפתח נמצא אצל השכנים . ניתן לבקר בבית העלמין לאחר תאום מוקדם .

ביום 18.2.2009 הוענק בעיר אות חסיד אומות עולם לזוג הפולני וולריה ויוזף טרמבץ , שהחביאו בזמן השואה והצילו את היהודי פינקוס יעקובוביץ .
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
225826
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
יעקב זרובבל (במרכז), ממנהיגי 'פועלי-ציון',
וחברי החוג הציוני הראשון, כשאנוב, פולין, ראשית שנות ה-1910
שרה שטרנפלד עומדת שניה מימין
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות נחום מנור, ישראל)

Israel (Isruel) Bakon (1910-1943), cantor, born in Chrzanow, Poland (then part of Austria-Hungary) into a Hasidic family, the son of Hersh Leib Bakon, himself a professional cantor. As a result of th pogroms and other anti-Jewish persecutions that occurred in Western Galicia after Poland gained independence in 1918, the family moved to Berlin, Germany, where his father was appointed cantor of the Grenadiers st. Synagogue in 1919. In Berlin Bakon attended a local yeshiva until the family returned to Poland in 1923. In Poland Bakon continued his Jewish and musical studies with his father and other musicians. In 1931 he moved to Kosice, Slovakia (then part of Czechoslovakia), and later to Berlin. In Germany he developed a career of singer of popular Jewish songs performing in Hamburg, Antwerp, and London. Followig his meeting in 1935 with Hirsch Lewin, the owner of record company Zemer, Bakon’s first musical recordeing was produced in 1936. Additional recordings followed during the 1936-1938. After the Pogrom Night (Nov. 9, 1938), Bakon fled Germany and settled in Kolbuszowa, Poland, in 1939. During the German occupation of Poland, he was sent to Tarnow ghetto in 1941 and in 1943, along with his wife and son Hirsh, were deported to Belzec Nazi death camp and murdered there.  
 

Galicia

Yiddish: גאַליציע (Galitsye); Polish: Galicja ; German: Galizien; Ukranian: Галичина (Halychyna); Russian: Galitsiya; Hungarian: Gácsország; Romanian: Galiţia; Czech, Slovak: Halič

Geographically part of east Europe, in S.E. Poland and N.W. Ukraine. Galician roots derive from the name of the Ukrainian town Halicz (in Ukranian: Halych), in the Middle Ages part of the Kyivan Rus.
 

21st Century

The special life and culture of the Galician shtetl of the olden days remain with us in the history, in the shtetls of the past, and in Hassidic stories and books.

The Galicia Jewish Museum in Kazimierz established in 2004 commemorates the victims of the Holocaust and holds on to Jewish Galician culture.

 

History

Galicia had great significance in the history of the Jewish European Diaspora. The Jews of Galicia formed a bond between the Jews of East and West Europe.

The Kingdom of Galicia was first established on land given to the Habsburg Empire with the first partition of the Polish-Lithuanian Commonwealth of 1772. Six towns amongst them Brody, Belz and Rogatin were close to entirely Jewish populated. Previous to the 1772 partition, Galicia was the Little Poland. The Galician Kingdom as such lasted until the early 20th century. The first chief rabbi (Oberlandesrabbiner) of Galicia was Aryeh Leib Bernstein with seat in Lemberg. After 1772 further lands were acquired to the Kingdom, and extended Galicia to the north and north west. The small Republic of Krakow joined the Kingdom in 1846 with the territory encompassing over an area of 20,000 square miles and this remained as such until the end of the Kingdom (1918). The 1860’s saw efforts toward democratic changes ensued by a period of an autonomous Galicia from 167-1918. Galicia was covered in the Emperor Joseph II (Josef Benedikt Anton Michel Adam), Holy Roman Emperor, statutes for the betterment of Jewish life. Amongst others, Jews were to take on German family names and governmental schools were set for the education of Jews. 

Galicia had historically during its existence under the Habsburg regime, been the land with one of the highest percentages of Jewish populations worldwide. At the time of the region's annexation to the Habsburg Empire in 1772, the Jewish population numbered 224,980 (9.6% of total), in 1857 448’971 (9.7%) and 871,895 (10.9%) in 1910. Distinguishing them from the rest of the Habsburg population was their Orthodox Judaism with distinctive mannerism, clothes and language. Their communities established commercial and trading platforms. In the towns, also smaller ones, Jews occupied retailing and craftsmanship work for household and garment ware such as textile, tailoring, hatters and furriers. Foreign trade was largely Jewish business with Russia, Turkey and Germany.

The last decades of the 18th century already saw the beginnings of the Haskalah with flourishing social and cultural Jewish life in those days and early 19th centuyr with its golden days from 1815-mid 19th century in Galicia with its center in Brody. Euducation and literature blooming in the 19th century, formed Galicia into a center for Judaism in creation and intellect while traditional Jewish learning was nevertheless not neglected in that century. Those days did see struggles between Hassidim and Mitnaggedim, Hassidim and Haskalah. Prominent figures came from the Belz dynasty, Zanz and Ruzhin. In the large cities Reform synagogues were sacred, the Lvov leadership placed a Reform Rabbi Abraham Kohn in the late 1830s who however faced severe adversity in 1848. There were Jewish schools with German as language of instruction and the 1830 and 1840s saw growth and increased influence of Maskilim. This twin striving for Haskalah and assimilation towards German culture took a change in the 60s and 70s, with the reigns shifting to more university oriented representatives alongside a trend accompanied by the strongly Orthodox to an absorption to more local Polish culture and policy. In the revolutionary parliament of 1848 sat a few Jews from Galicia. At the time some adverse policies were revoked by the government. In parallel there was an amelioration in the economic situation of Jews which also saw a heightened shift of Jews into the farming sector including the development of experimental Jewish farms.

From the late 1860s a separation occurred of the Aggudat Ahimm, the Polish assimilationists, from the German assimilationists. The former adherents of Orthodoxy brought together a rabbinical conference in Lvov which ruled that community voting was dependent upon adherence of members to the Shulhan Arukh. In that century there were several weekly and monthly periodicals published in Galicia in Hebrew and Yiddish. There occurred also from the 1860-1880s an anti-assimilationist tendency and new directions in Haskalah. This was greatly influenced by Peretz Smolenskin a Zionist and Hebrew writer. He was concerned with the Halaskah movement, an early and strong proponent of Jewish nation-state building and rejectionist of Judaism’s westernization. A first society for Palestine settlement was established in 1875 in Przemysl, south-east Poland and in the 1880s the Hovevei Zion gained ground. This was accompanied by increasing antisemitism on Polish territory with the assimilationist Aguddat Ahim halting publication in 1884 of written materials and going insofar as declaring the only Jewish future as emigration of Palestine or conversion to Christianity. Early Zionist organizations were established and publications were issued in the region of Lvov. In the early 1890s economic boycotts were imposed on Jews from exclusion on trade in agricultural goods and merchandize, alcohol and more. The Jewish population in Galicia faced poverty. Nevertheless, Zionist movements continued their efforts.

Alongside, the early 20th century saw the development of neo-romantic Yiddish literature mostly coming from the area of Lvov and influenced by a corresponding phenomenon in Vienna. One prominent writer was Shmuel Yosef Agnon (1888-1970) who would come to monument the Galician shtetls. Those days also saw the translation into the Yiddish of foreign literature. Such representatives were the Oscar Wilde, of which one of his most famous works are the humorous ‘The Importance of Being Earnest’. World War I saw many Galician Jews flee to Hungary, Bohemia and Vienna, and in particular educated Galician Jews find refuge in Vienna. Those remaining suffered greatly under the Russians entry into Galicia. Ensuing in 1918 with the Polish-Ukranian war the unfortunate situation of minorities on Polish land increasingly led to the crumbling of the once Jewish-inspired Kingdom of Galicia. The Polish Republic took over the Galician land. Notwithstanding, deference to German and Polish culture and to the Polish nation, Hassidism and Zionist striving continued to sprout in the years until 1939, inklings of the Galician world remained with Hassidic communities as in Tel Aviv, Jerusalem and New York. 

Galicia had historically during its existence under the Habsburg regime, been the land with one of the highest percentages of Jewish populations worldwide. Distinguishing them from the rest of the population were their Orthodox Judaism with distinctive mannerism, clothes and language. Their communities established commercial and trading platforms. With the mid-19th century nevertheless this population saw beginnings of wearing out. Those were the days of the onset of the Haskalah (Jewish enlightenment) with family life adhering to Orthodox Judaism while modernizing outwardly and seeing an improved standing in society and economy and reduced isolation. The trend was of assimilation of Galician Jews to Germans and then to Poles. This trend of the last decades of the 19th century amongst Galician Jews went in parallel to the Marxist striving for a workers’ revolution.

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

קששוביצה

Krzeszowice

במקורות היהודים: קרשוביץ; בגרמנית: Kressendorf

עיירה באזור המטרופוליטני של קרקוב במחוז פולין קטן, פולין.

המקום מתועד לראשונה בשנת 1286 כאשר הוענק לו מעמד של כפר לפי חוקי מגדבורג. בין השנים 1620-1440 המקום היה בבעלות הבישופים של קרקוב. במאה ה-17 נתגלו תכונות רפואיות במעיינות הגופרית במקום. ב-1625 התחילו להשתמש במי הגופרית לריפוי מחלות בעדרי הבקר המקומי. בהמשך המקום התפתח כמקום מרפא בזכות המעינות. בשנת 1788 הוקם אתר מרחצאות שכונה בשם "ארמון ווקסהול" (Vauxhall).

לאחר חלוקות פולין בסוף המאה ה-18 וקונגרס ווינה בשנת 1815, האזור נכלל ב"מדינת קרקוב החופשית" הידועה גם בשם "דוכסות קרקוב". בשנת 1846 "דוכסות קרקוב" סופחה לאימפריה האוסטרית. בשנת 1829 הוקמו קששוביצה מרחצאות, בית חולים ובתי הבראה נוספים. ב-1847 העיירה חוברה אל מסילת הברזל מקרקוב למישלניצה, שלוחה של מסילת הברזל בין קרקוב לווינה.

במחצית השנייה של המאה ה-19 הוקמו בסביבת הכפר מחצבות אבן וסיד, פותחה תעשיית כלי חרס והוקמו מנסרות ומפעל לייצור חביות. בשנת 1918 קששוביצה נכללה בתחומי פולין העצמאית. בשנת 1933 קששוביצה קיבלה  מעמד של עיר.

 

היהודים בקששוביצה

התיישבות היהודים בקששוביצה החלה בסוף המאה ה-18. המשפחה היהודית הראשונה הייתה ככל הנראה משפחתו של חוכר הפונדק. בשנים האלה היהודים היו חלק מקהילת טשביניה (Trzebinia). עד לסיפוחה של קששוביצה לאימפריה האוסטרית בשת 1846, מספר היהודים במקום הגיע ל-19. היהודים שהתגוררו בקששוביצה (Krzeszowice), וכמו כן אלה שליו ביישובים רודאבה (Rudawa), אלוורניה (Alwernia) ואוקלשנה (Okleśna) קיבלו את שירותי הדת שלהם מקהילת אולקוש (Olkusz).

קהילת קששוביצה גדלה עם התפתחות הכפר בתחילת השלטון האוסטרי והקמת מפעלי התעשיה והקמת המרחצאות ובתי ההבראה. היהודים עסקו במסחר זעיר, ברוכלות בכפרי הסביבה ובמלאכה. היו ביניהם גם בעלי משקים חקלאיים בכפרי האזור.

במקום השתקע הרב צבי הירש ברוינפלד, תלמיד חכם. כרב הקהילה מסוף  המאה ה-19 כיהן הרב זיידא קלינגסברג. הקהילה הפעילה מקווה, בית כנסת עבור הגברים (ברחוב וונסקה 4) ובית כנסת עבור הנשים (ברחוב וונסקה 1). לחברת "ביקור חולים" האורתודוקסית, אשר עסקה בעזרה לנזקקים ולטיפול וסיוע לחולים, היה בית תפילה משלהם.

ערב מלחמת העולם הראשונה, ב-1910 היו במקום 472 יהודים אשר היוו 18% מכלל התושבים. בתום מלחמת העולם הראשונה  וכינונה של הרפובליקה הפולנית העצמאית בנובמבר 1918, כפריים מהאזור פרעו ביהודים, התנפלו על דוכני היהודים בשוק, היכו ושדדו את מרכולתם. ההתפרעויות נמשכו עד 1919. במאי ובספטמבר 1919, חיילי הלגיון הפולני של גנרל הלר פרעו ביהודים ביום השוק, פגעו קשה בדוכנים, היכו ושדדו את הסחורה שלהם. רק התערבות השלטונות שמה קץ לפרעות.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם גדלה והתפתחה הקהילה במקביל להתפתחותו של המקום כמרכז תעשייה, קייט ומרחצאות. במפקד באוכלוסין של שנת 1921 נמנו ביישוב 506 יהודים מתוך 2,928 כלל התושבים (17,3%).

במשרת הרבנות כיהן הרב משה חיים קליינברג. ביישוב הייתה פעילות תרבותית, פוליטית וציונית ערה. במהלך הבחירות ל"סיים" (הפרלמנט הפולני) ב-1928, האירגונים הציוניים תמכו ברשימת האיחוד היהודי הלאומי. ב-1926 פרץ סיכסוך בין הציונים לבין היהודים האורתודוקסים סביב לימודי השפה העברית. ילדי האורתודוקסים למדו בחדרים או בתלמוד תורה.

בשנות ה-1920 הוקמו סניפים של "הציונים הכללים", "החלוץ", "בית"ר", "עקיבא", "המכבי הצעיר" וסניף תנועת הנשים "ויצ"ו". אירגון "יהודה" (Yudea)  הקים ספרייה ואירגן קורסים ללימודי העברית. ב-1933 נחנך מועדון משותף לכל האירגונים הציוניים. ב-1935 תנועת הנוער "עקיבא", בהנהלת רינה מהלר- נזר, הקימה בחווה חקלאית על יד קששוביצה, "הכשרה" אשר הכינה את בני הנוער לעלייה לארץ ישראל. בוגרי ה"הכשרה" עלו למושב כפר יהושוע שבשרון.

ב-1939 חיו בקששוביצה כ-570 יהודים מתוך 3,500 תושבים.

 

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. קששוביצה נכבשת בימים הראשונים של ספטמבר. מיד לאחר הכיבוש, הגרמנים התחילו לחטוף יהודים לעבודות כפייה. כיושב ראש המועצה המקומית הועמד הפולני ברונו קוחנסקי (Kochański) מטרנוב, סמל בדימוס שפוטר בשעתו מהצבא הפולני. על היהודים נאסרה יציאה מהיישוב, פרט ליציאה לעיבוד המשקים החקלאיים שלהם, ונאסרה כל פעילות מסחרית ונדל"ן. היהודים הוכרחו לקוד קידה לפני כל גרמני שפגשו ולמסור את המצעים והרהיטים שלהם לגרמנים. היהודים ניסו להתנגד לגזרות הללו. מנהיגי הקהילה, יו"ר כץ, סגנו פילר והמזכיר, כינסו את נכבדי היהודים בבית הכנסת של האגודה "ביקור חולים". לאחר דיונים סוערים הוחלט שלא למלא את הצווים הללו. כשנודע הדבר, החיילים הגרמנים הקיפו את בית הכנסת, פרצו לתוכו והיכו את הנמצאים בו. למחרת זומנו ראשי הקהילה להתייצב לפני קוחנסקי. היו"ר והמזכיר התייצבו, אך פילר נעדר. קוחנסקי הציב אולטימטום של שעה, בסופו של דבר פילר נמצא במרתף ביתו וזומן למשפט. בגלל המרד הגרמנים הטילו על הקהילה כנס כבד והוגדלו עבודות החובה ליהודים. כץ, פילר והמזכיר נשלחו לכלא מונטלופיך (Montelupich) אשר בקרקוב. המזכיר מת בדרך לאחר שננעל בתא המטען של מכונית הגסטאפו, פילר לאחר חקירה ועינויים קשים מסר 15 שמות של תושבי קששוביצה הקשורים לשילטון הפולני. האנשים האלה נאסרו אף הם על ידי הגסטאפו.

האזור הועבר אדמיניסטראטיבית לגנרלגוברנמן של קרקוב. קבוצת יהודים צעירים הועסקו בשיפוץ ואחזקה של הארמון בקששוביצה שהיה שייך בעבר למשפחת האצילים פוטוצקי. בארמון השתקע מושלה של הגנרלגוברנמן האנס פראנק.

בתחילת 1940 החנויות, המפעלים והמחסנים של היהודים הועברו לרשותם של "נאמנים ארים". במאי 1940 הוקם בסמוך לקששוביצה מחנה עבודה ובו רוכזו יהודים מכל הסביבה. הם עבדו במפעלים ובמשקים חקלאיים. בסוף 1940 קבוצה של 18 צעירים יהודים נשלחה לעבודה במחנה הצבאי הגרמני בדמביצה (Dębica). חלקם חזרו לאחר זמן מה שבורים ורצוצים.

בקששוביצה הוקם סניף ה"יס.ס" האירגון היהודי לעזרה הדדית בקרקוב אשר הושיט סיוע לנזקקים.

ב-1941 רוכזו היהודים בגטו פתוח, אך הגבלות התנועה הוחמרו. ב-1 באפריל 1941 הודיע הנציב הגרמני לנטשל ליהודי קששוביצה שעליהם לעזוב את המקום לגטאות בקרקוב, טרנוב, בוכניה או סקאלה. בסוף 1941 חלק מהיהודים הועברו לגטו בסקאלה (Skała Małopolska). בקששוביצה הושארו כ-150 יהודים. בתחילת יולי 1942 הגרמנים ציוו על היהודים שעבדו במשקים חקלאיים בכפרים קששוביצה (Krzeszowice), לישקי (Liszki), צ'רניחוב (Czernichów), טנצ'ינק (Tenczynek) ונובה גורה (Nowa Góra) להתרכז בסקאווינה. תחילה נאמר ליהודים תושבי הכפרים הנ"ל שהם יכולים להביא איתם לסקאווינה את כל הרכוש הנייד למעט בהמות, עופות וכלים חקלאיים.

ראש המועצה הפולני של קראשוביץ, ברונו קוחנסקי, פיקח אישית על עזיבת היהודים ו"דאג" שאף אחד לא ישאר מאחור. ידוע שהוא במו ידיו הרג כמה יהודים. ב-7 ביולי מכל הכפרים נעו לסקאווינה כ-150 עגלות. שיירות היהודים הגיעו למעבר על נהר הוויסלה בפייקרי (Piekry), שם הועברו על המעבורת לצד השני לכפר טינייץ (Tyniec) ומשם רוכזו בשדה לפני סקאווינה. נערכה בהם סלקציה, כ-140 איש, זקנים, נכים ובלתי כשרים לעבודה נלקחו במשאיות ליער טינייץ (Tyniecki Las), כ-6 ק"מ מהעיר, שם היו כבר חפורים שלושה בורות. היהודים נצטוו להתפשט ונרצחו בתוך הבורות. מגוייסים ל"שרות הבנייה" פולנים כיסו את קברי הנרצחים. בין הנרצחים שם היו גם כמה יהודים מהאינטליגנציה של קרקוב שהסתתרו בכפר בנדקוביצה (Będkowice) ואשר נאסרו עוד בתחילת יולי באקציה שהייתה שם. 200 היהודים שנותרו מהסלקציה בשדה הובאו ב-8 ביולי לגטו סקאווינה. ב-29 באוגוסט 1942 הגרמנים ערכו סלקציה בקרב כ-2,000 היהודים שרוכזו בגטו סקאווינה. הכשרים לעבוד נשלחו למחנה עבודה בפלשוב (Płaszów). כ-180 זקנים, נכים וילדים נרצחו ביער פודבורי (Podbory) שליד סקאווינה, והנותרים נשלחו ב-30 באוגוסט למחנה השמדה בלז'ץ (Bełżec). גם משא האימים האחרון היה רווי בסבל, הרכבת עם הקורבנות עוד נראתה בקרקוב ב-3 בספטמבר 1942.

 

לאחר השואה

הצבא הסובייטי שיחרר את קששוביצה ב-19 בינואר 1945. ידועים בשמותיהם 67 יהודים והמשפחות שלהם, בעלי חנויות ומפעלים אשר נרצחו בשואה, 46 יהודים מהכפר ניצלו וחזרו לכפר, ביניהם משה גוולב (Gewolb), רגינה גינגולד, ריכרד קרומהולץ, אמיל ליפשיץ, עזריאל רבינוביץ', סלומון רבינוביץ', קרולינה סאס, אדוארד סמולאז'. הם לא הצליחו להאחז במקום שוב, הקהילה של קראשוביץ לא התחדשה.

הגרמנים חיללו את בתי הכנסת של הכפר. בית הכנסת של הגברים שימש לאחר המלחמה כמחסן. ב-2001 המקום שופץ ומשמש כבית תרבות. בית הכנסת של הנשים שימש תחילה כתחנת כיבוי אש, בתחילת המאה ה-21 םעלה במקום לפיצריה. בית התפילה של אגודת "ביקור חולים" נהרס על ידי הגרמנים.

קרקוב (קראקוב) Krakow

(במקורות היהודיים קראקא)

עיר מחוז בגליציה המערבית, דרום פולין.


הטירה העתיקה (Wawel) וסביבה עיר בצורה הוקמו במקום במאות ה-7 וה-8 לספירה. העיר הייתה כבר אז מרכז מסחרי וצומת דרכים. בסוף המאה ה-10 נכבשה בידי מלכי פולין, הוקמה שם בישופות (וקתדרלה גדולה שעדיין עומדת על תילה) ומאמצע המאה ה-11 הייתה קרקוב משכנם של מלכי פולין עד שבסוף המאה ה-16 נקבעה וארשה לבירת פולין. במחצית השנייה של המאה ה-14 הוקמה בקרקוב האוניברסיטה הראשונה בפולין, הורחבה בראשית המאה ה- 15 בידי המלך ולאדיסלאב יאגילו, וידועה מאז בשם "היאגילונית".


הקהילה היהודית

היהודים הראשונים באו לעיר עם מהגרים מגרמניה באמצע המאה ה-13.כבר בשנת 1304 מוזכר במסמכים "רחוב היהודים" בקרקוב שכיום הוא רחוב אננה הקדושה (Sw. Anna). רחוב זה שימש כמרכז הרובע היהודי ויהודים חיו ברובע ביחד עם הנוצרים וכן בהמשך ליד האוניברסיטה היאגלונית הסמוכה. .ברובע היהודי היו גם בית כנסת, מקווה, בית חולים ואולם חתונות. מאחורי החומ שהקיפה בימי הביניים את קרקוב (כיום שדרות פלנטי), היה בית קברות יהודי בכפר קביורי (Kawiory), ששמו כנראה מהמלה העברית קברים. באמצע המאה ה- 14 חיו ברובע כמה מאות יהודים והמספר גדל באופן משמעותי במאה ה- 15 עקב הריבוי הטבעי והגירה מתמדת.
ב-1335 ייסד המלך קאז'ימייז' עיר על שמו קאז'ימייז' (Kazimierz) ליד קרקוב, ויהודים השתקעו גם בה סמוך להיווסדה. כבר אז עורר היישוב היהודי המצליח בקרקוב את חמת העירונים הגרמניים שישבו בקרקוב, ובסוף המאה דרשה מועצת העיר להתיר ליהודים למכור את נכסי המקרקעין שלהם לנוצרים בלבד. במאה שלאחריה גברו החיכוכים עם העירונים, בפרט בימי המלך ולאדיסלאב יאגילו. בשנת 1400 הופקע לצורכי האוניברסיטה בניין ברחוב היהודי, ובכך נפתח פתח להתקפות ולהתנכלויות חוזרות מצד הסטודנטים; לדרישתם אף מונה מקרב היהודים מלווה מיוחד שנאלץ לחלק הלוואות לסטודנטים בריבית של 25% לכל היותר.

התפרעויות בשל עלילת-דם אירעו בשנים 1407 ו-1423, וב-1454 נרצחו יהודים בעיר בעקבות ביקורו של המסית הפראנציסקאני קאפיסטראנו. ב-1469 נאלצו היהודים לעקור מבתיהם ברחוב האוניברסיטה וכעבור 16 שנים הוטלו עליהם הגבלות ששיתקו למעשה את מסחרם. דליקה שפרצה ברחוב היהודי והתפשטה לבתים נוצריים גררה מהומות נגד היהודים. הפעם הם התארגנו להגנה עצמית. ראשי העדה נאסרו, ושוחררו בהתערבות ההומאניסטן פיליפו בואנוקורסי (1494). כעבור שנה גורשו היהודים מקרקוב ועברו לקאז'מייז' (בפי העם קוזמיר), שכבר הייתה אז קהילה מבוססת ולה בית כנסת מפואר בסגנון גותי שהושלם ב-1407. זה היה בית הכנסת הוותיק ביותר "די אלטע שול" והוא עדיין עומד על תילו.

יותר מ-400 שנה ניהלו יהודי קאז'ימייז' מאבק על הזכות לסחור ולעבוד בקרקוב. לרוב מאבקם הוכתר בהצלחה. לקראת סוף המאה ה-15 ייסד ר' יעקב פולאק "ישיבה" בקאז'ימייז', הישיבה התפרסמה בשיטת הפלפול שהנהיגה בלימוד התלמוד.

בתחילת המאה ה-16 השתקעו בקאז'ימייז' יהודים מבוהמיה ומוראביה, וביקשו לשמור על ארגון קהילתי משלהם, למרות התנגדות עזה של תושבי העיר הוותיקים. אחרי מותם שני הרבנים המקבילים הראשונים, בוטלה הכפילות וכהונת הרב של הקהילה כולה עברה לידי ר' משה פישל ה"פולני".

מהגרים חדשים שבאו ממערב אירופה באמצע המאה ה-16 קיבלו זכויות מיוחדות מידי מלכי פולין, לרבות פטור מתשלום מסי הקהילה. ההעדפה בוטלה לאחר פניות חוזרות מצד הנהגת הקהילה. מחמת הצפיפות הגוברת בקאז'ימייז' (היישוב מנה אז יותר מאלפיים נפש) הורחב, במחצית השנייה של המאה, תחום העיר היהודית והותר להקים בית כנסת נוסף. גם הוטל איסור על לא יהודים לרכוש בתי מגורים ובתי עסק בקאז'ימייז'. תמורת זאת התחייבו היהודים לבנות שער בחומת העיר ולפרוע את פיגורי המס לאוצר העירייה. בשטחים החדשים הוקמו במרוצת הזמן בתי עשירים דוגמת משפחות יצחק יקלס, וולף פופר ואחרות.

פעילות כלכלית של יהודים בקרקוב העיר הייתה כרוכה בשיחוד בעלי שררה בממשל ובכנסיה. בעלי הנכסים בעיר היו מעוניינים בהתרת המסחר היהודי ואילו חנוונים ובעלי-מלאכה חששו מן התחרות הצפויה.

באמצע המאה ה-16 חי בקרקוב ר' משה איסרלש (הרמ"א), והוקם עבורו בית כנסת הידוע כ"בית הכנסת של הרמ"א". ר' משה ייסד ישיבה, כיהן כאב"ד של קרקוב ונודע בעולם היהודי. באמצע המאה ה-17 היו בקאז'ימייז' שבעה בתי כנסת גדולים והעיר התפרסמה בישיבותיה בהנהגת גדולי תורה, כגון ר' יוסף בן גרשון כ"ץ, ר' נתן נטע שפירא, ר' מאיר גדליה מלובלין ור' יואל סירקיס. כרב הקהילה כיהן אז יום טוב ליפמן הלר (1579-1654).

שבתאי צבי ותנועתו שפעלה במחצית השנייה של המאה ה-17 הסעירו את הקהילה. והתסיסה הדתית בעקבות תנועת הרפורמציה הנוצרית השפיעה גם היא.

לפי תקנות שנ"ה (1595) הייתה הנהגת הקהילה נתונה בידי עשירי העיר ומורכבת מארבעה "ראשים", חמישה "טובי העיר" ו-14 חברי ה"קהל" (כלומר מועצת הקהילה), וביחד 23 איש כמספר סנהדרין קטנה. ה"ראשים" התחלפו ביניהם לפי תור בשיטת "פרנס החודש" ונושאי תפקידים אחרים בקהילה, בשכר או שלא בשכר, טיפלו בהערכת המיסים וגבייתם, בעניניי צדקה ובפיקוח על הסדר בשווקים. בתי הדין פעלו בשלושה מישורים, לפי סכום התביעה.

קאז'ימייז' הייתה מן הקהילות החשובות ב"ועד ארבע ארצות", המוסד העליון של האוטונומיה היהודית בפולין בשנים 1580-1764.

בשנות ה-30 של המאה ה-17 נמלטו לקאז'ימייז' רבים מיהודי גרמניה, מפני מלחמת שלושים השנה (1618-1648) ובעקבותיהם הגיעו פליטי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) מאוקראינה ומפודוליה. ב-1655 נפלה קאז'ימייז' בידי השוודים שפלשו לפולין, והפולנים גבו מהיהודים קנסות כבדים בטענה שסייעו לפולש. תכפו ההתנפלויות על בתי יהודים מצד הסטודנטים וההמון העירוני, והיו מקרים של עלילת-דם. הרוקח מתתיהו קאלאהורה מת על קידוש השם אחרי עינויים קשים (1663). כעבור 14 שנה מתו כאלף מיהודי קאז'ימייז' במגיפה והעיר נעזבה מרוב תושביה. לשיקומה הכריז המלך על דחיית פרעון חובות היהודים לעירייה ולאנשים פרטיים, והטיל עונשים כבדים על המתפרעים. ובכל זאת עדיין נאסר על היהודים להיכנס לקרקוב בימי ראשון ובימי חג נוצריים. הנודע בין רבני הקהילה באותם הימים היה ר' אהרן שמואל קאראנובר (מהרש"ק, 1614-1676).

בעזרת האצולה והמלך הצליחו היהודים להגדיל את מעורבותם בחיי הכלכלה בקרקוב. בעיקר עסקו בסחר פרוות ועורות, שעווה, מלח, טבק והלבשה. יהודים סחרו גם במתכות יקרות ועסקו בצורפות, בייבוא וייצוא ובחכירת אחוזות וניהולן. לצד ההתעשרות בחוגי המסחר והכספים ביישוב היהודי חלה התרוששות בקרב ההמונים והוחרפו החיכוכים המעמדיים. ההוצאות שהיו כרוכות במאבק לזכויות מסחר ומגורים בקרקוב הכניסו את הקהילה לחובות כבדים לנוצרים עשירים ולכנסייה, ועם ירידת קרנה של קאז'ימייז' מצאו קהילות סמוכות שעת כושר להשתחרר מהאפוטרופסות שלה, וכך גם הכנסות הקהילה ירדו.

במלחמות פולין ורוסיה בשנים 1768-1772 סבלו היהודים מידי חיילי שני הצדדים. הקהילה מנתה אז 3,500 נפש, מהם 212 בעלי בתים.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) הייתה קאז'ימייז' מסופחת לאוסטריה ואילו קרקוב נמסרה לידיה רק אחרי החלוקה השלישית ב-1795. בשנה זו ערכו האוסטרים מפקד אוכלוסין בקאזימייז' של האוכלוסיה היהודית. את פרטי המפקד ניתן לראות באינטרנט, כולל פירוט האנשים שחיו בכל בית. האוסטרים הטילו הגבלות על מספר המשפחות היהודיות בקרקוב ("חוק המשפחות") והגבילו את המסחר היהודי בעיר עצמה. היהודים ריכזו את עסקיהם באזור מסחרי חדש בקאז'ימייז' שכלל 45 בנקים ומלווים בריבית, 52 סוחרי טכסטיל, 17 סוחרי נרות, 18 פונדאקים וכן חייטים, אופים ופרוונים. עשירים רבים עקרו מקרקוב לווארשה ולערים אחרות. כדי למנוע בריחה כללית של יהודים הציעה עיריית קרקוב הקלות לסוחרים היהודים.

בשנות ה-80 גברה השפעת החסידות, בפרט בקרב עניי הקהילה, למרות החרמות ה"מתנגדים". זכות הבחירה בקהילה הודרגה לפי "היטל הנרות" שהכביד על דלת-העם. הגרעון בקופת הקהילה גדל עם ריבוי הצרכים ועם גידול שיעור הריבית על ההלואות. הקהילה נאלצה להגדיל את המיסים העקיפים על מצרכי יסוד.

בשנים 1809-1815השתייכה קרקוב לדוכסות הגדולה של וארשה, זו ביטלה מקצת ההגבלות האוסטריות אבל הטילה חדשות במקומן.

בשנים 1815-1846 הייתה קרקוב רפובליקה עצמאית, על-פי החלטת קונגרס וינה. מחוץ לקאז'ימייז' הותרו המגורים רק ליהודים "בני תרבות" בלבוש אירופי ובעלי רכוש (מכלל 13,000 התושבים היהודים ענו על דרישות אלה לא יותר מ-196). הארגון הקהילתי המסורתי בוטל ובמקומו מונה ועד לענייני יהודים בראשות לא-יהודי, ולצדו רב שנבחר לשלוש שנים, והיה בקי בלשון הפולנית ובגרמנית ובעל תעודת בגרות. לצד הרב כיהנו שני נציגים מטעם משלמי המסים הגבוהים ביותר. פנקסי הקהילה התנהלו בפולנית. ב-1833 התגוררו בקרקוב רבתי 10,820 יהודים (28% מכלל האוכלוסיה).

בשנות השלושים נפתחו מוסדות חינוך יהודיים לבנים ולבנות, וב-1844 נחנך בעיר בית הכנסת הרפורמי הראשון. משנת 1832 שימשו ברבנות דב בריש פייזלס, ובמקביל לו ר' שאול רפאל לאנדו, שהנהיג את עדת החסידים בעיר.

עם החזרת העיר לשלטון אוסטריה (1846) שלחה קהילת וינה סיוע למשפחות הנזקקות בקאז'ימייז'. במהפיכת 1848 נבחרו 12 יהודים למועצה העירונית של קרקוב רבתי ובבחירות לפרלמנט האוסטרי אותה השנה נמנה הרב מייזלס עם קבוצת הצירים מקרקוב. הדי המהפכה ברחוב היהודי התבטאו בדרישה לבטל את המס על בשר כשר ולהטילו על בשר עוף, מאכל השכבות המבוססות, לצמצם את שכר עובדי הקהילה ולקצץ בזכויות העשירים. חלק פעיל בחיי הציבור מילאה בימים ההם ה"אגודה לשחרור רוחני וגשמי" של היהודים, שנטתה להתבוללות בתרבות הפולנית.

כאשר עבר הרב מייזלס לווארשה, עלה על כס הרבנות בעיר ר' שמעון שרייבר סופר, בנו של חת"ם סופר, וניהל מאבק חריף נגד קבוצת המתבוללים, שבראשם עמדו יוסף אטינגר והרב הרפורמי שמעון דאנקוביץ.

בעקבות האמנציפציה בשנים 1867-1868 וביטול הגבלת המגורים בקרקוב, הוקמה מועצה דתית בהנהגת המשכילים. באוניברסיטת קרקוב כבר למדו אז 25 יהודים בפקולטה למשפטים, 14 בפקולטה לרפואה ו-10 במדרשה הטכנית. 200 צעירים למדו בבתי-ספר תיכוניים ובבתי-מדרש למורים בעיר. בית הספר העברי הראשון, בהנהלת אב בית הדין חיים אריה הורוביץ, הוקם בקרקוב ב-1874. לקראת סוף המאה פעלו בעיר מוסדות "כל ישראל חברים", ובתי-ספר מקצועיים, "חדרים", ישיבות ומוסדות חינוך יסודיים ותיכוניים ששפת ההוראה בהם הייתה פולנית וגרמנית.

בצד ההשפעה החסידית החזקה בקרב המוני העם, התבלטו יהודים בחיי התרבות והציבור הכלליים בקרקוב, דוגמת הבלשן ליאון שטרנבאך, הצייר מאוריצי גוטליב, המשפטן יוסף רוזנבלט והרופאים פיליפ אייזנברג ואיזידור יורוביץ, מנהל בית החולים היהודי במקום. היהודי מאוריצי דאטנר נעשה נשיא לשכת המסחר והתעשייה בקרקוב.

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר 25,670 נפש 28% מכלל תושבי העיר). יהודים רבים היו בעלי חנויות מכולת והלבשה, כמה היו סוחרי זיפים ושיער סוסים לתעשייה. לסוחרים העשירים היו מחסני יינות וטכסטיל ועסקי עצים, נוצות וביצים. רבים מבעלי המלאכה היו חייטים, זגגים ונגרים. ובין השאר פעלו אז בקרקוב 52 רופאים יהודים (מתוך 248) ו-47 עורכי דין יהודים (מתוך 110).

בשנות ה-80 נוסדה בקרקוב האגודה הראשונה של "חובבי ציון" בהנהגת שמעון סופר ואהרון מארקוס ולציונות המדינית קמו מנהיגים מקומיים כמו יהושע טהון ויוליוס שיינווטר. "החברה העברית לתרבות" ואגודת "שפת אמת" פעלו לתחיית הלשון העברית. נוסדה אגודת סטודנטים לאומית "השחר" והופיע כתב עת בשם "המגיד החדש". בשנים 1905-1914 יצא לאור בקרקוב בטאון "פועלי ציון" בשם "דער יידישער ארבעטער". ב-1900 הוקמה תנועה לשוויון אזרחי בראשות איגנאץ לאנדאו ואדולף גרוס, וב-1905 נוסד בעיר ועד הצירים של ציוני מערב גאליציה בראשות יוסף מרגליות. בחיי התרבות התבלטו ההיסטוריונים חיים נתן דמביצר ופייבל הירש וטשטיין, הסופר והעיתונאי וילהלם פלדמן , החוקר שלמה רובין, הסופר דוד רוטבלום והמשורר היידי מרדכי גבירטיג.

המצוקה הכלכלית בפולין העצמאית שלאחר מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) תרמה להגברת האנטישמיות בקרקוב. התנועה האנטישמית שצמחה על רקע ההתחרות הפולנית הגרמנית בעיר בסוף המאה ה-19, ומפלגת הדמוקרטיים הלאומיים בפולין ("אנדקים"), עשו לליבוי יצרים נגד היהודים. מספר יהודי קרקוב בשנת 1921 הגיע ל-45,229. הנוער היהודי התארגן להגנה עצמית, בהנהגת יעקב ביליק וי' אלסטר, והתנגש עם קבוצות פורעים. פעולות התגוננות ארעו בעיקר לאחר כניסתם לעיר של חיילי הגנרל האלר, שונא היהודים מושבע.

ב-1931 התפקדו בעיר 56,800 יהודים (רבע מכלל התושבים), 31% מהם בתעשיייה ובמלאכה, 46% במסחר ובביטוח 7% בתחבורה, 2.5%בחינוך ותרבות, כ-1% בשרתות ו-13% בעלי פרנסות שונות. דלת-העם הוסיפו להתרכז בקאז'ימייז'.

בתקופה שבין שתי המלחמות נעשתה קרקוב מרכז יהודי חשוב. בעיר הייתה תנועה ציונית פעילה, שהונהגה בידי יהושע טהון ויצחק שווארצבארט (לימים חבר המועצה הלאומית הפולנית הגולה בלונדון). הופיע יומון ציוני רב השפעה ("נובי דזיינניק"), פעלו מוסדות חינוך רבים וביניהם בית ספר תיכון עברי, בית-ספר למסחר ובית-מדרש למורות "בית יעקב". כראש הקהילה שימש באותה העת רפאל לנדאו.

ערב מלחמת העולם השנייה גרו בקרקוב כ-60,000 יהודים, מספר תושבי העיר הגיע לכרבע מיליון.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה, ב-6 בספטמבר 1939, נכנסו הגרמנים לקרקוב, ורדיפת היהודים התחילה מייד. באוקטובר הוכרזה קרקוב לבירת שטח הכיבוש הפולני (גנרלגוברנמן) וכל הצווים האנטי-יהודיים שפירסמו שלטונות הכיבוש הונהגו שם לראשונה. הוועד היהודי שהתארגן בראשית ימי הכיבוש, הוכרז ב-28 בנובמבר ליודנראט, היושב שלו היה ד"ר מרק ביברשטיין, סגנו היה ד"ר וילהלם גולדבלאט. בקיץ 1940 נאסרו שניהם בידי הגסטפו וליושב ראש מונה ד"ר ארטור רוזנצווייג.

בראשית דצמבר 1939 ניהלו הגרמנים מבצע טרור בשכונות היהודיות, גזלו רכוש רב והעלו באש כמה בתי כנסת. במאי 1940 נאסר על היהודים להופיע בשדרות ובכיכרות העיר, ובאותו החודש החל גירוש היהודים מקרקוב לעיירות הסביבה. עד מרס 1941 גורשו כ-40,000 יהודים ובעת הגירוש נשדד רכושם. כ-15,000 קיבלו היתרים מיוחדים להישאר.

במרס 1941 הוקם גיטו, הוקף חומה ונסגר ב-20 במרס. נוסף ליהודי קרקוב שוכנו בו מגורשים מקהילות סמוכות, ובעיקר מקהילות סקאווינה (Skawina) , וייליצ'קה (Wieliczka) , ו-ראבקה (Rabka). בגיטו היו רוב הזמן כ- 18,000 תושבים, הצפיפות הייתה רבה ותנאים סניטריים ירודים. מוסדות לעזרה הדדית פעלו בגיטו בניסיון להקל על המצוקה. מפעלים גרמניים העסיקו יהודים בתוך הגיטו, ויהודים אחרים הוצאו תחת משמר לעבוד במפעלים גרמניים בעיר.

ב- 19 במרס 1942 הייתה בגיטו "האקציה נגד אנשי הרוח" שבמהלכה הוציאו הגרמנים למחנה ההשמדה אושוויץ 50 יהודים ידועי-שם, ושם רצחו אותם.

ב- 28 במאי 1942 נסגר הגיטו והחלה אקציה שנמשכה על 8 ביוני, בסיומה שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ כ-6,000 יהודים וכ-300 נורו במקום. בין הקרבנות היו המשורר מרדכי גבירטיג ויושב ראש היודנראט ארטור רוזנצווייג. אחרי האקציה צומצם שטח הגיטו.

ב-27 וב-28 באוקטובר 1942 נערכה אקציה נוספת. כ-7,000 יהודים הוצאו מהגיטו וכ-600 נורו במקום. רוב המוצאים מהגיטו הובאו למחנה ההשמדה בלז'ץ ומיעוטם לאושוויץ. במהלך האקציה חוסלו בית החולים, בית הזקנים ובית היתומים. אחרי האקציה שוב צומצם שטח הגיטו וחולק לשניים, והעובדים שוכנו בנפרד.

ב-13 במרס 1943 הועברו העובדים, כ-2,000 יהודים, מן הגיטו למחנה פלאשוב Plaszow הסמוך, ולמחרת חוסל הגיטו. כ-2,300 יהודים נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחו שם, וכ-700 נורו במקום במהלך הפעולה. מבין יוצאי גיטו קרקוב שנשלחו לפלאשוב שרדו אחרי המלחמה כמה מאות בלבד.

התארגנות המחתרת היהודית התחילה בסוף שנת 1940, באוקטובר 1942 התגבש "הארגון היהודי הלוחם"; בראש הארגון עמדו השק (צבי) באומינגר, אהרון ליבסקינד, גולה מירה, שמשון דרנגר, טובה (גוסטה) דרנגר-דוידזון ואברהם לייבוביץ-לאבאן. הארגון היה בקשר עם פרטיזנים יהודים במחוז ובגיטו וארשה. זמן-מה פעל בקרקוב יצחק (אנטק) צוקרמן, מראשי הארגון בווארשה. כ-10 פעולות קרב נעשו מחוץ לגיטו, המפורסמת ביותר הייתה ההתקפה ב-22 בדצמבר 1942 על בית הקפה "ציגנריה" במרכז קרקוב, ששימש מקום מפגש לקצינים גרמנים. כן היו מעשי חבלה ברכבות. אחרי השמדת גיטו קרקוב פעלו אנשי הארגון גם במחנה העבודה פלאשוב.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה יצאו ממחבואם יהודים מעטים. אלפים אחדים חזרו מגלות רוסיה, אך לא השתקעו בעיר מחשש פוגרומים. אחרון היהודים בקאז'ימייז' עזב ב-1968. אחרי גל ההגירה בשנים 1967-1968 נותרו בקרקוב כ-700 יהודים, רובם זקנים. בית-הכנסת "הישן" נעשה למוזיאון יהודי ובית העלמין הישן שופץ בכספי תורמים מארצות הברית ומקנדה.

בשנת 1993 הוקמה הקהילה היהודית החדשה בקרקוב על בסיס הקהילה הישנה שהייתה בשנים 1946-1993. מאז 1997 עמד בראש הקהילה תדאוש יעקובוביץ ומשנת 2013 הרב הראשי הוא אליעזר גור אריה שהגיע מישראל . משרדי הקהילה הועברו בשנת 2016 מרחוב סקבינסקה 2 לרחוב מיודובה ( בבית הכנסת "קופה") שבמרכז הרובע היהודי . כיום חברים בקהילה 160 חברים .

לקהילה 4 בתי כנסת פעילים - הרמ"א (שופץ ונפתח מחדש בפסח 2016), הטמפל הרפורמי , יזאק וקופה. כמו כן הקהילה הינה בעלת עוד כמה בתי כנסת ובראשם הישן (העתיק ביותר בפולין מהמאה ה-14שמשמש כמוזיאון ). והיא גם בעלת בתי הקברות בקרקוב ובכל המחוז, מאז הוחזר הרכוש הקהילתי ל-8 הקהילות הקיימות כיום בפולין. לקהילה יש גם מקווה ומסעדה כשרה.

הרובע היהודי (קאזימייז), שצורף כרובע בקרקוב, בסוף המאה ה-19, שופץ וחודש בראשית המאה ה-21 והפך למרכז בילוי פופולרי לתושבי קרקוב ולתיירים הרבים שמגיעים מרחבי העולם . בסוף כל חודש יוני נערך ברובע "הפסטיבל היהודי" בהשתתפות אלפי אנשים מכול העולם .

משנת 2016 עומד בראש הקהילה היהודית מר תדאוש יעקובוביץ' .


מקורות ביבליוגרפים:

1. פרופ' מאיר בלאבן - תולדות היהודים בקרקוב ובקז'מייז' 1304-1868.
פורסם בקרקוב בשנת 1931 (פורסם בפולנית ותורגם לעברית בישראל בתחילת המאה ה-21).

2. Zydzi Krakowscy i ich Gmina w latach 1869-1919 .
יהודי קרקוב וקהילתם בשנים 1869-1919
פורסם ע"י Andrzej Zbikowski בווארשה בשנת 1994 כספר המשך
לזה של פרופ' בלאבן. פורסם רק בפולנית.

3. Eugeniusz Duda - Krakowski judaica
אוגינוש דודה - יהדות קרקוב
פורסם רק בפולנית בווארשה בשנת 1991

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי כשאנוב
כשאנוב CHRZANOW

עיר נפה במחוז קראקוב (KRAKOW), גליציה המערבית, פולין.


כשאנוב נזכרת בשנת 1393 כיישוב עירוני בבעלות פרטית. במאות ה-16-14 נודעה כעיר- צומת על "נתיב המלח" שהוליך מקראקוב לשלזיה. עם חלוקת פולין ב-1772 עברה כשאנוב, כגליציה כולה, לשליטת האימפריה האוסטרית. במאה ה-19 חלה בכשאנוב התפתחות כלכלית מואצת בשל קרבתה למכרות עופרת ובדיל ובעקבות הקמתם של מפעלי- תעשייה בעיר ובסביבתה. מאמצע המאה ה-19 נעשתה לצומת תחבורה בדרום מערב פולין.


הקהילה היהודית

סבורים שכמה משפחות יהודיות ישבו בכשאנוב כבר במאה ה-17. במחצית השנייה של המאה ה-18 חיו בעיר 60 משפחות יהודיות. גידול נוסף במספר היהודים במקום חל בתחילת המאה ה-19. במחצית הראשונה של המאה ה-19 הקימו יהודי כשאנוב מוסדות קהילתיים במקום, והיו כפופים לקהילת קראקוב. ב-1866 נעשתה הקהילה לעצמאית.

שריפה גדולה שפקדה את כשאנוב בשנות ה-70 של המאה ה-19 נעשתה לציון זמן בתולדות העיר, והיהודים היו מציינים ארועים "לפני השריפה הגדולה" ו"אחרי השריפה הגדולה".

רוב יהודי כשאנוב היו דתיים ומסורתיים, מיעוטם היו חילונים. היו ביניהם חסידים משל צאנז, ראדומסק, בובוב, בעלז, גור, זאלישיץ, קרימולוב, גרודזיסק, הוסיאטין ועוד, שהחזיקו בתי תפילה (שטיבלעך) משלהם, ואחרים שהתפללו בבתי הכנסת הכלליים. כשלושים בתי כנסת ובתי תפילה היו בעיר וביניהם בית הכנסת הגדול, שבו שימש ר' לייביש מייזלס כחזן ובית המדרש הגדול, שבו שימש כחזן ר' הירש לייב באקון.

הרב הראשון של קהילת כשאנוב היה ר' שלמה בוכנר, הוא כיהן עד מותו בל"ג בעומר תק"פ (1820). במשך עשרים שנה אחרי מותו היה רק דיין בקהילה. בינתיים גדלה השפעת חסידות צאנז בעיר וכהונת הרב נמסרה לידי ר' דוד הלברשטם משושלת רבני צאנז. בזמנו פרצה מחלוקת בין חסידי צאנז לבין חסידי רדומסק; ואחרי מותו בשנת תרנ"ה (1895) כיהנו שני רבנים בכשאנוב. הרב האחרון שכיהן בעיר היה ר' מנדל בן ר' נפתלי ובימיו אוחד כס הרבנות בכשאנוב. ר' מנדל ניספה בשואה.

בין שתי מלחמות העולם כיהנו שני ראשי קהילה מחסידי בובוב, דבר המצביע על מעמד החסידים בקרב הקהילה היהודית בכשאנוב. שתי הישיבות הגדולות בעיר היו גם הן של הזרם החסידי: ישיבת "כתר תורה" של חסידי ראדומסק שבראשה עמד ר' חיים טוביאס וישיבת "עץ חיים" של חסידי בובוב שבראשה עמדו ר' זיסקינד גאטליב ור' חיים יעקב וייסבלום.

אף על פי שבשנת 1898 אירעו במקום התפרצויות אנטישמיות ומשפחות יהודיות נמלטו לקראקוב, גדל מספר היהודים בכשאנוב בסוף המאה ה-19 והגיע ליותר ממחצית אוכלוסיית המקום. ב-1900 היו 5,504 יהודי כשאנוב כ-%54 מאוכלוסיית המקום. מחצית חברי מועצת העיר היו יהודים. בבחירות של 1910 ניסו הפולנים, בראשותו של הכומר קאמינסקי, שהטיף למאבק כלכלי נגד היהודים, לפגוע בייצוג היהודים במועצה. השלטונות האוסטרים פסלו את הבחירות, ובבחירות חוזרות בשנת 1912 שוב זכו היהודים לייצוג הולם.

חברות ציבוריות יהודיות; שפעלו למען האוכלוסיה היהודית בכל תחומי החיים, דת ומסורת, סעד ותרבות; החלו להתארגן בכשאנוב בראשית המאה ה-20. קמו חברות כמו "קובעי עתים", "חברה תהילים" ו"מחזיקי לימוד" שיצרו מסגרות לימוד עממיות לתורה ולמשנה. "מחזיקי לימוד" הוציאו לאור עתון " הפועל היהודי הדתי", אירגנו ספריית השאלה לספרים בעברית, פולנית ויידיש, וקיימו תיאטרון חובבים שהעלה הצגות לציבור.

בית-ספר יהודי מיסודו של הברון הירש פעל משנת 1902, ב-1903 נפתח בית-היתומים שהוחזק בידי ועד-הקהילה. לצד מוסדות-החינוך המסורתיים פעל גם בית ספר יסודי כללי. אחרי מלחמת-העולם הראשונה הוקם בית ספר לבנות של "בית יעקב" ובאותה עת גם גדל מספר ילדי ישראל שלמדו במוסדות כלליים. הקהילה הפעילה מוסדות צדקה וגמילות חסדים.

ב-5 בנובמבר 1918 פרצו פרעות ביהודי כשאנוב. חנויות נבזזו יהודים הוכו ונפצעו ושני יהודים נרצחו. אלה שניסו לארגן הגנה עצמית פורקו מנשקם בידי לגיונרים פולניים. בשנת 1919 פשטו על העיר חייליו של הגנרל הפולני האלר, אנטישמי מוצהר. הם היכו יהודים ובזזו את רכושם ושיכנו סוסים בבית המדרש.

למעשה במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות-העולם היו יהודי כשאנוב נתונים להתפרצויות אנטישמיות של כנופיות שפעלו בעיר ובסביבתה ושל חיילים פולנים שיחידתם חנתה בסביבה. השלטונות הפולניים לא מנעו פגיעות באוכלוסיה היהודית. גם ב-1935 התפרעה בעיר כנופייה של פולנים, ובית העלמין היהודי חולל.

כשאנוב הייתה בעיקרה עיר של מסחר ומלאכה, אף על פי שבסביבתה היו מכרות של פחם. בימי חמישי בשבוע התקיים יום השוק.

במחצית השנייה של המאה ה-18 עסקו היהודים במלאכות כמו חייטות, כובענות וצורפות. במאה ה-19 התרחבו מקורות-הפרנסה, יהודים סחרו בפרוות ובמזון גם מחוץ לגבולות-המדינה. לקראת אמצע המאה גדל חלקם של יהודי כשאנוב בתעשייה זעירה ובמסחר קמעונאי. החלה להתפתח תעשיית הלבשה, רובה ככולה בידי יהודים. חייטי כשאנוב שהיגרו לימים לברלין הקימו שם את הבסיס לתעשיית ההלבשה.

עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) מצאו כמה מיהודי כשאנוב את פרנסתם בשטחי שלזיה העילית שהיו אז בשליטת פרוסיה. מקור פרנסה נוסף ליהודי העיר הייתה חלפנות כספים.

גם תלמידי-חכמים בכשאנוב עבדו לפרנסתם; היו ביניהם חייטים, סנדלרים, בעלי עגלות. נודע ר' משה היכבוים, המגיד שלכשאנוב, שהיה בנו של סנדלר והתפרנס מאפיית עוגות.

המלחמה חיסלה מקורות פרנסה רבים והביאה מצוקה כלכלית על יהודי כשאנוב. ארגונים יהודיים בקראקוב, בקאטוביצה (KATOWICE) ובוינה וכן "ועד ההצלה והעזרה האזורי" שמרכזו היה בקראקוב סייע לקהילה, וניתנו הלואות באמצעות הג'וינט לשיקום מפעלים, לבעלי-מלאכה ולסוחרים יהודים.

בשנת 1928 נוסדו "הבנק העממי היהודי" ואגודת "יד חרוצים" של בעלי-מלאכה יהודים.

חוג ציוני ראשון בשם "בני ציון" התגבש בכשאנוב בשנת 1893 והחל בפעולה מעשית בשנת 1898, אחרי הקונגרס הציוני הראשון (1897). חבריו הראשונים היו תלמידי בית המדרש, שהסתירו את פעילותם הציונית ממשפחותיהם. הבתים הציוניים הראשונים בעיירה היו בתיהם של ר' לייבל ופאני ציפר ושל ר' מרדכי שאול וחנה שווארצבארט. בניהם, ד"ר שמואל ציפר וד"ר יצחק (איזידור) שווארצבארט, נודעו בפעילותם הציונית עוד לפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), בתקופה של התבוללות פוליטית ותרבותית. ד"ר ציפר, עורך-דין במקצועו, כיהן כסגן ראש עיריית כשאנוב ולחם למען זכויות היהודים בעירו. ד"ר שווארצבארט קיבל עליו בתום מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) את תפקיד המזכיר הכללי של הועד הפועל הציוני למערב גליציה ושלזיה, ב-1921 נתמנה לעורך העתון הפולני "נובי דז'ניק" (NOWY DZIENNIK), היה ציר ברוב הקונגרסים הציוניים, ובשנות השלושים כיהן בסיים (בית הנבחרים) הפולני.

בראשית המאה ה-20, לצד האירגונים הציוניים, נפתחו בכשאנוב גם סניפי "אגודת ישראל", ה"בונד" (שראשיתו "המפלגה היהודית הסוציאליסטית") והקומוניסטים. בשנת 1908 נפתח בכשאנוב סניף "פועלי-ציון" ותפש מקום מרכזי בפעילות הציונית והחברתית בעיר, אחרי המלחמה התפלג, ואת מקומו המרכזי תפשה תנועת "התאחדות" וארגון הנוער שלה "גורדוניה". בשנת 1912 הוקמו ארגון-נוער "יוגנד" וארגון נשים "יהודית". בשנים 1914-1910 פעל בכשאנוב איגוד "רחל" שהכשיר לעבודה נערות מכל התנועות הציוניות ופעל להפצת הרעיון היהודי-לאומי והציוני בקרב הנשים. במסגרת ספרייה שהקימו הנשים הציוניות בעיר, התקיימה פעילות תרבותית. סניף "המזרחי" בכשאנוב היה פעיל נגד התעמולה האנטי- ציונית ולידו פעלה תנועת הנוער "השומר הדתי".

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם פעלו בכשאנוב סניפי התנועות הציוניות ותנועות הנוער שלהן. ארגונים אלה ניהלו קורסים לעברית וקיימו ספריות שבמסגרתן הייתה פעילות תרבותית עניפה. בשנת 1928 נוסדה אגודת-ספורט ציונית "מכבי". גם ארגון "ויצו" פעל בעיר.

בשנת 1921 חיו בכשאנוב 6,328 יהודים, %56 באוכלוסייה של 11,392 נפש.


תקופת השואה

כמה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ברחו רבים מתושבי כשאנוב מהעיר וביניהם גם יהודים, רוב היהודים שבו כעבור כמה ימים. ב-4 בספטמבר נכבשה העיר בידי הגרמנים ובו ביום נכלאו יהודים בבית-הכנסת. ב-8 בספטמבר תפסו הגרמנים 30 יהודים מכשאנוב בקרבת טשביניה (TRZEBINIA) והרגו אותם. פליטי כשאנוב שהצליחו להגיע לאזור הסובייטי הוגלו בסוף יוני 1940 לתוך ברית-המועצות.

באוקטובר מינו הגרמנים יודנראט (מועצת יהודים מטעם) בכשאנוב. תפקידו היה לרשום את האוכלוסייה היהודית, לספק לגרמנים אנשים לעבודות-כפייה, לגבות "קונטריבוציה" (סכום כסף גדול, כביכול תרומה) מהקהילה ולמסור לגרמנים סחורות וחפצים יקרי-ערך. כדי להבטיח ביצוע הוראותיהם, עצרו הגרמנים מדי פעם בפעם בני ערובה מבין הפולנים ומבין נכבדי הקהילה היהודית. צעיר יהודי וצעיר פולני מבין בני הערובה הוצאו להורג בהוראת קצין גרמני בתואנה שבוצעה בעיר פעולת חבלה נגד הגרמנים.

בדצמבר 1939 נגזר על היהודים לענוד על הזרוע סרט לבן ועליו מגן דוד. כעת היו נתונים להתעללות הגרמנים ברחובות העיר, בעיקר נפגעו מכך היהודים החרדים. מדי יום ביומו נחטפו יהודים ברחובות עד שמלאה מכסת עובדי הכפייה. הדבר נעשה תוך הכאת יהודים, לעתים עד מוות.

במארס 1940 נשתנה הרכב היודנראט, הצטרפו עסקני-ציבור מלפני המלחמה ובראש הועמד בצלאל צוקר. היודנראט החדש פעל להקל על סבלם של יהודי-המקום בתחומי הסעד, הבריאות והחינוך, ובסיוע סניף ה-יס"ס (ארגון יהודי לעזרה הדדית) חילק ארוחות חמות. ילדים רוכזו בבית-ילדים, שם היו נתונים להשגחתם של מחנכים ומטפלים. הוקם מועדון- נוער שבו התנהלה פעילות בלתי-פורמלית לחינוך ולתרבות. לצעירים חסרי מקצוע, שלא יכלו להשתלב בעבודה במפעלים, אורגנו קורסים במקצועות טכניים. במקום פעלה גם מרפאה מטעם המחלקה לבריאות של היודנראט. היודנראט זכה להערכה בקרב בני-הקהילה. במשך הזמן הצליח היודנראט לשחד את מפקד המשטרה הגרמני אוברלויטננט שינדלר ומפקדים גרמנים אחרים, ובכך למנוע מעשי אכזריות כלפי היהודים, לפתוח מחדש את בית המרחץ היהודי ולקבל רשיון לתפילה בציבור בימים נוראים.

באוקטובר 1940 נלקחו על-ידי היודנראט המרכזי בסוסנובייץ (SOSNOWIEC) כ-300 צעירים יהודים מכשאנוב למחנות-העבודה גוגולין (GOGOLIN) וסאקראו (SAKRAU) שבשלזיה עילית. כדי למנוע שילוחם של צעירים למחנות-העבודה חיפש היודנראט של כשאנוב מקומות-עבודה בעיר עצמה. לבסוף נמצאה תעסוקה ליהודי כשאנוב בבית חרושת לגומי בטשביניה הסמוכה ובמחצבות הקרובות לעיר.

בסוף 1940 הוצאו יהודי כשאנוב משכונות מעורבות ורוכזו באיזור אחד כהכנה לגיטו. מרכז העיר הוכרז "יודנריין" (נקי מיהודים) ונאסר על היהודים לבוא לשם.

בראשית 1941 עברו בתי עסק יהודיים לידיים "אריות", כלומר חוייבו למנות להם מנהל גרמני. באביב 1941 הובאו לכשאנוב יהודים שגורשו מאושווינצ'ים (OSWIECIM, שם הוקם מחנה ההשמדה אושוויץ). ב-9 במאי רוכזו יהודי כשאנוב בכיכר שליד הגמנסיה, ונערכה בדיקת אישורים של מקומות-עבודה. מאות יהודים שלא היה בידם אישור נשלחו למחנות עבודה בשלזיה עילית. התנאים במחנות היו קשים. ב-25 במאי נחטפו בעיר מאות יהודים נוספים למחנות עבודה. צעירים רבים התחמקו, והיודנראט המרכזי בסוסנובייץ, שלא סמך על היודנראט המקומי בקיום מלא של צווי הגרמנים, שלח שוטרים יהודים משלו כדי לחטוף אנשים למחנות-העבודה.

בתחילת 1942 נאסרו יושב-ראש היודנראט, בצלאל צוקר, וחברי יודנראט נוספים. הם נחקרו באכזריות, הואשמו באי-ציות להוראות ובחבלה ונשלחו למחנה ההשמדה באושוויץ.

בסוף אפריל 1942 הוצאו להורג בתלייה, בככר העיר לעיני כל היהודים, שבעה מיהודי כשאנוב באשמת "הברחת מזון". בתחילת מאי אותה השנה נשלחו יהודים נוספים לאושוויץ. אחר כך נערכו אקציות נוספות לגלוי "עברייני מזון", אלו שנתפשו נשלחו גם הם למחנה ההשמדה אושוויץ.

באקציה ב-30 במאי 1942 נערכה סלקציה (מיון) במקום שבו רוכזו יהודי העיר. במהלכה הם חולקו לשלוש קבוצות: האחת נשארה לעבודה בעיר, השנייה נשלחה למחנות-עבודה והשלישית, שכללה כ-3,000 איש, רובם קשישים, חולים, נשים וילדים, שולחה לאושוויץ. ביוני אותה השנה הוצאו קבוצות נוספות למחנות-עבודה. ובסוף יולי או בראשית אוגוסט 1942 שוב שולחו מאות מיהודי כשאנוב לאושוויץ.

בספטמבר 1942 הוקמו בעיר בתי-מלאכה, שכונו בפי היהודים "שופים", בהם מצאו תעסוקה יותר מ-1,000 איש. שרידי הקהילה עשו הכל כדי לעבוד ב"שופים", בתקוה להינצל ממשלוחים לאושוויץ. עד פברואר 1943 נעשו ה"שופים" למקום-הריכוז היחיד של היהודים.

באמצע פברואר 1943 שוב רוכזו יהודי העיר למיפקד; בעקבותיו שולחו רבים לאושוויץ. כ-550 איש, בעיקר גברים, נשלחו למחנות-עבודה במרקשטאד (MARKSTADT). כאשר נשלחה קבוצה נוספת לאושוויץ הוכרזה כשאנוב "יודנריין". בעיר נותרו רק כמה יהודים שהכינו להעברה לגרמניה את הרכוש שהותירו היהודים. כשסיימו את מלאכתם גורשו לגיטו סוסנובייץ.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה - 2000


בתום המלחמה (1945) נשארו בחיים רק כמה מאות מיהודי כשאנוב, מהם 300 ששהו בברית- המועצות ואחרים ששבו מהמחנות לעבודת כפייה או ששרדו במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה. כ-15,000 יהודים שעברו את כשאנוב בימי המלחמה ניספו במהלכה. מספר זה כולל פליטים משלזיה עילית, מקטוביץ, אושבייצ'ים, טשביניה ועיירות קטנות סמוכות לכשאנוב.

בשנים יותר מאוחרות עזבו אחרוני היהודים את המקום .

ב-1948 יצא לאור "ספר כשאנוב" של מרדכי בוכנר ביידיש. ב-1989 הודפס בתרגום לאנגלית בניו יורק. אחר כך תורגם מאנגלית לעברית ויצא לאור בישראל בשנת 1994 בידי ארגון יוצאי כשאנוב בישראל.

בעיר נותר בית העלמין היהודי שנבנה באמצע המאה ה - 18 ופעל עד למלחמת העולם השנייה . בזמן המלחמה ואחריה הוא הוקטן כמה פעמים והשטח שלו הנוכחי הוא 1.71 האקטר . בבית העלמין יש כ - 3000 מצבות שהעתיקה שבהן היא משנת 1802 של לאה בת יוסף .
המקום נעול והמפתח נמצא אצל השכנים . ניתן לבקר בבית העלמין לאחר תאום מוקדם .

ביום 18.2.2009 הוענק בעיר אות חסיד אומות עולם לזוג הפולני וולריה ויוזף טרמבץ , שהחביאו בזמן השואה והצילו את היהודי פינקוס יעקובוביץ .
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

קרקוב
קששוביצה
פולין
גליציה

קרקוב (קראקוב) Krakow

(במקורות היהודיים קראקא)

עיר מחוז בגליציה המערבית, דרום פולין.


הטירה העתיקה (Wawel) וסביבה עיר בצורה הוקמו במקום במאות ה-7 וה-8 לספירה. העיר הייתה כבר אז מרכז מסחרי וצומת דרכים. בסוף המאה ה-10 נכבשה בידי מלכי פולין, הוקמה שם בישופות (וקתדרלה גדולה שעדיין עומדת על תילה) ומאמצע המאה ה-11 הייתה קרקוב משכנם של מלכי פולין עד שבסוף המאה ה-16 נקבעה וארשה לבירת פולין. במחצית השנייה של המאה ה-14 הוקמה בקרקוב האוניברסיטה הראשונה בפולין, הורחבה בראשית המאה ה- 15 בידי המלך ולאדיסלאב יאגילו, וידועה מאז בשם "היאגילונית".


הקהילה היהודית

היהודים הראשונים באו לעיר עם מהגרים מגרמניה באמצע המאה ה-13.כבר בשנת 1304 מוזכר במסמכים "רחוב היהודים" בקרקוב שכיום הוא רחוב אננה הקדושה (Sw. Anna). רחוב זה שימש כמרכז הרובע היהודי ויהודים חיו ברובע ביחד עם הנוצרים וכן בהמשך ליד האוניברסיטה היאגלונית הסמוכה. .ברובע היהודי היו גם בית כנסת, מקווה, בית חולים ואולם חתונות. מאחורי החומ שהקיפה בימי הביניים את קרקוב (כיום שדרות פלנטי), היה בית קברות יהודי בכפר קביורי (Kawiory), ששמו כנראה מהמלה העברית קברים. באמצע המאה ה- 14 חיו ברובע כמה מאות יהודים והמספר גדל באופן משמעותי במאה ה- 15 עקב הריבוי הטבעי והגירה מתמדת.
ב-1335 ייסד המלך קאז'ימייז' עיר על שמו קאז'ימייז' (Kazimierz) ליד קרקוב, ויהודים השתקעו גם בה סמוך להיווסדה. כבר אז עורר היישוב היהודי המצליח בקרקוב את חמת העירונים הגרמניים שישבו בקרקוב, ובסוף המאה דרשה מועצת העיר להתיר ליהודים למכור את נכסי המקרקעין שלהם לנוצרים בלבד. במאה שלאחריה גברו החיכוכים עם העירונים, בפרט בימי המלך ולאדיסלאב יאגילו. בשנת 1400 הופקע לצורכי האוניברסיטה בניין ברחוב היהודי, ובכך נפתח פתח להתקפות ולהתנכלויות חוזרות מצד הסטודנטים; לדרישתם אף מונה מקרב היהודים מלווה מיוחד שנאלץ לחלק הלוואות לסטודנטים בריבית של 25% לכל היותר.

התפרעויות בשל עלילת-דם אירעו בשנים 1407 ו-1423, וב-1454 נרצחו יהודים בעיר בעקבות ביקורו של המסית הפראנציסקאני קאפיסטראנו. ב-1469 נאלצו היהודים לעקור מבתיהם ברחוב האוניברסיטה וכעבור 16 שנים הוטלו עליהם הגבלות ששיתקו למעשה את מסחרם. דליקה שפרצה ברחוב היהודי והתפשטה לבתים נוצריים גררה מהומות נגד היהודים. הפעם הם התארגנו להגנה עצמית. ראשי העדה נאסרו, ושוחררו בהתערבות ההומאניסטן פיליפו בואנוקורסי (1494). כעבור שנה גורשו היהודים מקרקוב ועברו לקאז'מייז' (בפי העם קוזמיר), שכבר הייתה אז קהילה מבוססת ולה בית כנסת מפואר בסגנון גותי שהושלם ב-1407. זה היה בית הכנסת הוותיק ביותר "די אלטע שול" והוא עדיין עומד על תילו.

יותר מ-400 שנה ניהלו יהודי קאז'ימייז' מאבק על הזכות לסחור ולעבוד בקרקוב. לרוב מאבקם הוכתר בהצלחה. לקראת סוף המאה ה-15 ייסד ר' יעקב פולאק "ישיבה" בקאז'ימייז', הישיבה התפרסמה בשיטת הפלפול שהנהיגה בלימוד התלמוד.

בתחילת המאה ה-16 השתקעו בקאז'ימייז' יהודים מבוהמיה ומוראביה, וביקשו לשמור על ארגון קהילתי משלהם, למרות התנגדות עזה של תושבי העיר הוותיקים. אחרי מותם שני הרבנים המקבילים הראשונים, בוטלה הכפילות וכהונת הרב של הקהילה כולה עברה לידי ר' משה פישל ה"פולני".

מהגרים חדשים שבאו ממערב אירופה באמצע המאה ה-16 קיבלו זכויות מיוחדות מידי מלכי פולין, לרבות פטור מתשלום מסי הקהילה. ההעדפה בוטלה לאחר פניות חוזרות מצד הנהגת הקהילה. מחמת הצפיפות הגוברת בקאז'ימייז' (היישוב מנה אז יותר מאלפיים נפש) הורחב, במחצית השנייה של המאה, תחום העיר היהודית והותר להקים בית כנסת נוסף. גם הוטל איסור על לא יהודים לרכוש בתי מגורים ובתי עסק בקאז'ימייז'. תמורת זאת התחייבו היהודים לבנות שער בחומת העיר ולפרוע את פיגורי המס לאוצר העירייה. בשטחים החדשים הוקמו במרוצת הזמן בתי עשירים דוגמת משפחות יצחק יקלס, וולף פופר ואחרות.

פעילות כלכלית של יהודים בקרקוב העיר הייתה כרוכה בשיחוד בעלי שררה בממשל ובכנסיה. בעלי הנכסים בעיר היו מעוניינים בהתרת המסחר היהודי ואילו חנוונים ובעלי-מלאכה חששו מן התחרות הצפויה.

באמצע המאה ה-16 חי בקרקוב ר' משה איסרלש (הרמ"א), והוקם עבורו בית כנסת הידוע כ"בית הכנסת של הרמ"א". ר' משה ייסד ישיבה, כיהן כאב"ד של קרקוב ונודע בעולם היהודי. באמצע המאה ה-17 היו בקאז'ימייז' שבעה בתי כנסת גדולים והעיר התפרסמה בישיבותיה בהנהגת גדולי תורה, כגון ר' יוסף בן גרשון כ"ץ, ר' נתן נטע שפירא, ר' מאיר גדליה מלובלין ור' יואל סירקיס. כרב הקהילה כיהן אז יום טוב ליפמן הלר (1579-1654).

שבתאי צבי ותנועתו שפעלה במחצית השנייה של המאה ה-17 הסעירו את הקהילה. והתסיסה הדתית בעקבות תנועת הרפורמציה הנוצרית השפיעה גם היא.

לפי תקנות שנ"ה (1595) הייתה הנהגת הקהילה נתונה בידי עשירי העיר ומורכבת מארבעה "ראשים", חמישה "טובי העיר" ו-14 חברי ה"קהל" (כלומר מועצת הקהילה), וביחד 23 איש כמספר סנהדרין קטנה. ה"ראשים" התחלפו ביניהם לפי תור בשיטת "פרנס החודש" ונושאי תפקידים אחרים בקהילה, בשכר או שלא בשכר, טיפלו בהערכת המיסים וגבייתם, בעניניי צדקה ובפיקוח על הסדר בשווקים. בתי הדין פעלו בשלושה מישורים, לפי סכום התביעה.

קאז'ימייז' הייתה מן הקהילות החשובות ב"ועד ארבע ארצות", המוסד העליון של האוטונומיה היהודית בפולין בשנים 1580-1764.

בשנות ה-30 של המאה ה-17 נמלטו לקאז'ימייז' רבים מיהודי גרמניה, מפני מלחמת שלושים השנה (1618-1648) ובעקבותיהם הגיעו פליטי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) מאוקראינה ומפודוליה. ב-1655 נפלה קאז'ימייז' בידי השוודים שפלשו לפולין, והפולנים גבו מהיהודים קנסות כבדים בטענה שסייעו לפולש. תכפו ההתנפלויות על בתי יהודים מצד הסטודנטים וההמון העירוני, והיו מקרים של עלילת-דם. הרוקח מתתיהו קאלאהורה מת על קידוש השם אחרי עינויים קשים (1663). כעבור 14 שנה מתו כאלף מיהודי קאז'ימייז' במגיפה והעיר נעזבה מרוב תושביה. לשיקומה הכריז המלך על דחיית פרעון חובות היהודים לעירייה ולאנשים פרטיים, והטיל עונשים כבדים על המתפרעים. ובכל זאת עדיין נאסר על היהודים להיכנס לקרקוב בימי ראשון ובימי חג נוצריים. הנודע בין רבני הקהילה באותם הימים היה ר' אהרן שמואל קאראנובר (מהרש"ק, 1614-1676).

בעזרת האצולה והמלך הצליחו היהודים להגדיל את מעורבותם בחיי הכלכלה בקרקוב. בעיקר עסקו בסחר פרוות ועורות, שעווה, מלח, טבק והלבשה. יהודים סחרו גם במתכות יקרות ועסקו בצורפות, בייבוא וייצוא ובחכירת אחוזות וניהולן. לצד ההתעשרות בחוגי המסחר והכספים ביישוב היהודי חלה התרוששות בקרב ההמונים והוחרפו החיכוכים המעמדיים. ההוצאות שהיו כרוכות במאבק לזכויות מסחר ומגורים בקרקוב הכניסו את הקהילה לחובות כבדים לנוצרים עשירים ולכנסייה, ועם ירידת קרנה של קאז'ימייז' מצאו קהילות סמוכות שעת כושר להשתחרר מהאפוטרופסות שלה, וכך גם הכנסות הקהילה ירדו.

במלחמות פולין ורוסיה בשנים 1768-1772 סבלו היהודים מידי חיילי שני הצדדים. הקהילה מנתה אז 3,500 נפש, מהם 212 בעלי בתים.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) הייתה קאז'ימייז' מסופחת לאוסטריה ואילו קרקוב נמסרה לידיה רק אחרי החלוקה השלישית ב-1795. בשנה זו ערכו האוסטרים מפקד אוכלוסין בקאזימייז' של האוכלוסיה היהודית. את פרטי המפקד ניתן לראות באינטרנט, כולל פירוט האנשים שחיו בכל בית. האוסטרים הטילו הגבלות על מספר המשפחות היהודיות בקרקוב ("חוק המשפחות") והגבילו את המסחר היהודי בעיר עצמה. היהודים ריכזו את עסקיהם באזור מסחרי חדש בקאז'ימייז' שכלל 45 בנקים ומלווים בריבית, 52 סוחרי טכסטיל, 17 סוחרי נרות, 18 פונדאקים וכן חייטים, אופים ופרוונים. עשירים רבים עקרו מקרקוב לווארשה ולערים אחרות. כדי למנוע בריחה כללית של יהודים הציעה עיריית קרקוב הקלות לסוחרים היהודים.

בשנות ה-80 גברה השפעת החסידות, בפרט בקרב עניי הקהילה, למרות החרמות ה"מתנגדים". זכות הבחירה בקהילה הודרגה לפי "היטל הנרות" שהכביד על דלת-העם. הגרעון בקופת הקהילה גדל עם ריבוי הצרכים ועם גידול שיעור הריבית על ההלואות. הקהילה נאלצה להגדיל את המיסים העקיפים על מצרכי יסוד.

בשנים 1809-1815השתייכה קרקוב לדוכסות הגדולה של וארשה, זו ביטלה מקצת ההגבלות האוסטריות אבל הטילה חדשות במקומן.

בשנים 1815-1846 הייתה קרקוב רפובליקה עצמאית, על-פי החלטת קונגרס וינה. מחוץ לקאז'ימייז' הותרו המגורים רק ליהודים "בני תרבות" בלבוש אירופי ובעלי רכוש (מכלל 13,000 התושבים היהודים ענו על דרישות אלה לא יותר מ-196). הארגון הקהילתי המסורתי בוטל ובמקומו מונה ועד לענייני יהודים בראשות לא-יהודי, ולצדו רב שנבחר לשלוש שנים, והיה בקי בלשון הפולנית ובגרמנית ובעל תעודת בגרות. לצד הרב כיהנו שני נציגים מטעם משלמי המסים הגבוהים ביותר. פנקסי הקהילה התנהלו בפולנית. ב-1833 התגוררו בקרקוב רבתי 10,820 יהודים (28% מכלל האוכלוסיה).

בשנות השלושים נפתחו מוסדות חינוך יהודיים לבנים ולבנות, וב-1844 נחנך בעיר בית הכנסת הרפורמי הראשון. משנת 1832 שימשו ברבנות דב בריש פייזלס, ובמקביל לו ר' שאול רפאל לאנדו, שהנהיג את עדת החסידים בעיר.

עם החזרת העיר לשלטון אוסטריה (1846) שלחה קהילת וינה סיוע למשפחות הנזקקות בקאז'ימייז'. במהפיכת 1848 נבחרו 12 יהודים למועצה העירונית של קרקוב רבתי ובבחירות לפרלמנט האוסטרי אותה השנה נמנה הרב מייזלס עם קבוצת הצירים מקרקוב. הדי המהפכה ברחוב היהודי התבטאו בדרישה לבטל את המס על בשר כשר ולהטילו על בשר עוף, מאכל השכבות המבוססות, לצמצם את שכר עובדי הקהילה ולקצץ בזכויות העשירים. חלק פעיל בחיי הציבור מילאה בימים ההם ה"אגודה לשחרור רוחני וגשמי" של היהודים, שנטתה להתבוללות בתרבות הפולנית.

כאשר עבר הרב מייזלס לווארשה, עלה על כס הרבנות בעיר ר' שמעון שרייבר סופר, בנו של חת"ם סופר, וניהל מאבק חריף נגד קבוצת המתבוללים, שבראשם עמדו יוסף אטינגר והרב הרפורמי שמעון דאנקוביץ.

בעקבות האמנציפציה בשנים 1867-1868 וביטול הגבלת המגורים בקרקוב, הוקמה מועצה דתית בהנהגת המשכילים. באוניברסיטת קרקוב כבר למדו אז 25 יהודים בפקולטה למשפטים, 14 בפקולטה לרפואה ו-10 במדרשה הטכנית. 200 צעירים למדו בבתי-ספר תיכוניים ובבתי-מדרש למורים בעיר. בית הספר העברי הראשון, בהנהלת אב בית הדין חיים אריה הורוביץ, הוקם בקרקוב ב-1874. לקראת סוף המאה פעלו בעיר מוסדות "כל ישראל חברים", ובתי-ספר מקצועיים, "חדרים", ישיבות ומוסדות חינוך יסודיים ותיכוניים ששפת ההוראה בהם הייתה פולנית וגרמנית.

בצד ההשפעה החסידית החזקה בקרב המוני העם, התבלטו יהודים בחיי התרבות והציבור הכלליים בקרקוב, דוגמת הבלשן ליאון שטרנבאך, הצייר מאוריצי גוטליב, המשפטן יוסף רוזנבלט והרופאים פיליפ אייזנברג ואיזידור יורוביץ, מנהל בית החולים היהודי במקום. היהודי מאוריצי דאטנר נעשה נשיא לשכת המסחר והתעשייה בקרקוב.

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר 25,670 נפש 28% מכלל תושבי העיר). יהודים רבים היו בעלי חנויות מכולת והלבשה, כמה היו סוחרי זיפים ושיער סוסים לתעשייה. לסוחרים העשירים היו מחסני יינות וטכסטיל ועסקי עצים, נוצות וביצים. רבים מבעלי המלאכה היו חייטים, זגגים ונגרים. ובין השאר פעלו אז בקרקוב 52 רופאים יהודים (מתוך 248) ו-47 עורכי דין יהודים (מתוך 110).

בשנות ה-80 נוסדה בקרקוב האגודה הראשונה של "חובבי ציון" בהנהגת שמעון סופר ואהרון מארקוס ולציונות המדינית קמו מנהיגים מקומיים כמו יהושע טהון ויוליוס שיינווטר. "החברה העברית לתרבות" ואגודת "שפת אמת" פעלו לתחיית הלשון העברית. נוסדה אגודת סטודנטים לאומית "השחר" והופיע כתב עת בשם "המגיד החדש". בשנים 1905-1914 יצא לאור בקרקוב בטאון "פועלי ציון" בשם "דער יידישער ארבעטער". ב-1900 הוקמה תנועה לשוויון אזרחי בראשות איגנאץ לאנדאו ואדולף גרוס, וב-1905 נוסד בעיר ועד הצירים של ציוני מערב גאליציה בראשות יוסף מרגליות. בחיי התרבות התבלטו ההיסטוריונים חיים נתן דמביצר ופייבל הירש וטשטיין, הסופר והעיתונאי וילהלם פלדמן , החוקר שלמה רובין, הסופר דוד רוטבלום והמשורר היידי מרדכי גבירטיג.

המצוקה הכלכלית בפולין העצמאית שלאחר מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) תרמה להגברת האנטישמיות בקרקוב. התנועה האנטישמית שצמחה על רקע ההתחרות הפולנית הגרמנית בעיר בסוף המאה ה-19, ומפלגת הדמוקרטיים הלאומיים בפולין ("אנדקים"), עשו לליבוי יצרים נגד היהודים. מספר יהודי קרקוב בשנת 1921 הגיע ל-45,229. הנוער היהודי התארגן להגנה עצמית, בהנהגת יעקב ביליק וי' אלסטר, והתנגש עם קבוצות פורעים. פעולות התגוננות ארעו בעיקר לאחר כניסתם לעיר של חיילי הגנרל האלר, שונא היהודים מושבע.

ב-1931 התפקדו בעיר 56,800 יהודים (רבע מכלל התושבים), 31% מהם בתעשיייה ובמלאכה, 46% במסחר ובביטוח 7% בתחבורה, 2.5%בחינוך ותרבות, כ-1% בשרתות ו-13% בעלי פרנסות שונות. דלת-העם הוסיפו להתרכז בקאז'ימייז'.

בתקופה שבין שתי המלחמות נעשתה קרקוב מרכז יהודי חשוב. בעיר הייתה תנועה ציונית פעילה, שהונהגה בידי יהושע טהון ויצחק שווארצבארט (לימים חבר המועצה הלאומית הפולנית הגולה בלונדון). הופיע יומון ציוני רב השפעה ("נובי דזיינניק"), פעלו מוסדות חינוך רבים וביניהם בית ספר תיכון עברי, בית-ספר למסחר ובית-מדרש למורות "בית יעקב". כראש הקהילה שימש באותה העת רפאל לנדאו.

ערב מלחמת העולם השנייה גרו בקרקוב כ-60,000 יהודים, מספר תושבי העיר הגיע לכרבע מיליון.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה, ב-6 בספטמבר 1939, נכנסו הגרמנים לקרקוב, ורדיפת היהודים התחילה מייד. באוקטובר הוכרזה קרקוב לבירת שטח הכיבוש הפולני (גנרלגוברנמן) וכל הצווים האנטי-יהודיים שפירסמו שלטונות הכיבוש הונהגו שם לראשונה. הוועד היהודי שהתארגן בראשית ימי הכיבוש, הוכרז ב-28 בנובמבר ליודנראט, היושב שלו היה ד"ר מרק ביברשטיין, סגנו היה ד"ר וילהלם גולדבלאט. בקיץ 1940 נאסרו שניהם בידי הגסטפו וליושב ראש מונה ד"ר ארטור רוזנצווייג.

בראשית דצמבר 1939 ניהלו הגרמנים מבצע טרור בשכונות היהודיות, גזלו רכוש רב והעלו באש כמה בתי כנסת. במאי 1940 נאסר על היהודים להופיע בשדרות ובכיכרות העיר, ובאותו החודש החל גירוש היהודים מקרקוב לעיירות הסביבה. עד מרס 1941 גורשו כ-40,000 יהודים ובעת הגירוש נשדד רכושם. כ-15,000 קיבלו היתרים מיוחדים להישאר.

במרס 1941 הוקם גיטו, הוקף חומה ונסגר ב-20 במרס. נוסף ליהודי קרקוב שוכנו בו מגורשים מקהילות סמוכות, ובעיקר מקהילות סקאווינה (Skawina) , וייליצ'קה (Wieliczka) , ו-ראבקה (Rabka). בגיטו היו רוב הזמן כ- 18,000 תושבים, הצפיפות הייתה רבה ותנאים סניטריים ירודים. מוסדות לעזרה הדדית פעלו בגיטו בניסיון להקל על המצוקה. מפעלים גרמניים העסיקו יהודים בתוך הגיטו, ויהודים אחרים הוצאו תחת משמר לעבוד במפעלים גרמניים בעיר.

ב- 19 במרס 1942 הייתה בגיטו "האקציה נגד אנשי הרוח" שבמהלכה הוציאו הגרמנים למחנה ההשמדה אושוויץ 50 יהודים ידועי-שם, ושם רצחו אותם.

ב- 28 במאי 1942 נסגר הגיטו והחלה אקציה שנמשכה על 8 ביוני, בסיומה שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ כ-6,000 יהודים וכ-300 נורו במקום. בין הקרבנות היו המשורר מרדכי גבירטיג ויושב ראש היודנראט ארטור רוזנצווייג. אחרי האקציה צומצם שטח הגיטו.

ב-27 וב-28 באוקטובר 1942 נערכה אקציה נוספת. כ-7,000 יהודים הוצאו מהגיטו וכ-600 נורו במקום. רוב המוצאים מהגיטו הובאו למחנה ההשמדה בלז'ץ ומיעוטם לאושוויץ. במהלך האקציה חוסלו בית החולים, בית הזקנים ובית היתומים. אחרי האקציה שוב צומצם שטח הגיטו וחולק לשניים, והעובדים שוכנו בנפרד.

ב-13 במרס 1943 הועברו העובדים, כ-2,000 יהודים, מן הגיטו למחנה פלאשוב Plaszow הסמוך, ולמחרת חוסל הגיטו. כ-2,300 יהודים נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחו שם, וכ-700 נורו במקום במהלך הפעולה. מבין יוצאי גיטו קרקוב שנשלחו לפלאשוב שרדו אחרי המלחמה כמה מאות בלבד.

התארגנות המחתרת היהודית התחילה בסוף שנת 1940, באוקטובר 1942 התגבש "הארגון היהודי הלוחם"; בראש הארגון עמדו השק (צבי) באומינגר, אהרון ליבסקינד, גולה מירה, שמשון דרנגר, טובה (גוסטה) דרנגר-דוידזון ואברהם לייבוביץ-לאבאן. הארגון היה בקשר עם פרטיזנים יהודים במחוז ובגיטו וארשה. זמן-מה פעל בקרקוב יצחק (אנטק) צוקרמן, מראשי הארגון בווארשה. כ-10 פעולות קרב נעשו מחוץ לגיטו, המפורסמת ביותר הייתה ההתקפה ב-22 בדצמבר 1942 על בית הקפה "ציגנריה" במרכז קרקוב, ששימש מקום מפגש לקצינים גרמנים. כן היו מעשי חבלה ברכבות. אחרי השמדת גיטו קרקוב פעלו אנשי הארגון גם במחנה העבודה פלאשוב.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה יצאו ממחבואם יהודים מעטים. אלפים אחדים חזרו מגלות רוסיה, אך לא השתקעו בעיר מחשש פוגרומים. אחרון היהודים בקאז'ימייז' עזב ב-1968. אחרי גל ההגירה בשנים 1967-1968 נותרו בקרקוב כ-700 יהודים, רובם זקנים. בית-הכנסת "הישן" נעשה למוזיאון יהודי ובית העלמין הישן שופץ בכספי תורמים מארצות הברית ומקנדה.

בשנת 1993 הוקמה הקהילה היהודית החדשה בקרקוב על בסיס הקהילה הישנה שהייתה בשנים 1946-1993. מאז 1997 עמד בראש הקהילה תדאוש יעקובוביץ ומשנת 2013 הרב הראשי הוא אליעזר גור אריה שהגיע מישראל . משרדי הקהילה הועברו בשנת 2016 מרחוב סקבינסקה 2 לרחוב מיודובה ( בבית הכנסת "קופה") שבמרכז הרובע היהודי . כיום חברים בקהילה 160 חברים .

לקהילה 4 בתי כנסת פעילים - הרמ"א (שופץ ונפתח מחדש בפסח 2016), הטמפל הרפורמי , יזאק וקופה. כמו כן הקהילה הינה בעלת עוד כמה בתי כנסת ובראשם הישן (העתיק ביותר בפולין מהמאה ה-14שמשמש כמוזיאון ). והיא גם בעלת בתי הקברות בקרקוב ובכל המחוז, מאז הוחזר הרכוש הקהילתי ל-8 הקהילות הקיימות כיום בפולין. לקהילה יש גם מקווה ומסעדה כשרה.

הרובע היהודי (קאזימייז), שצורף כרובע בקרקוב, בסוף המאה ה-19, שופץ וחודש בראשית המאה ה-21 והפך למרכז בילוי פופולרי לתושבי קרקוב ולתיירים הרבים שמגיעים מרחבי העולם . בסוף כל חודש יוני נערך ברובע "הפסטיבל היהודי" בהשתתפות אלפי אנשים מכול העולם .

משנת 2016 עומד בראש הקהילה היהודית מר תדאוש יעקובוביץ' .


מקורות ביבליוגרפים:

1. פרופ' מאיר בלאבן - תולדות היהודים בקרקוב ובקז'מייז' 1304-1868.
פורסם בקרקוב בשנת 1931 (פורסם בפולנית ותורגם לעברית בישראל בתחילת המאה ה-21).

2. Zydzi Krakowscy i ich Gmina w latach 1869-1919 .
יהודי קרקוב וקהילתם בשנים 1869-1919
פורסם ע"י Andrzej Zbikowski בווארשה בשנת 1994 כספר המשך
לזה של פרופ' בלאבן. פורסם רק בפולנית.

3. Eugeniusz Duda - Krakowski judaica
אוגינוש דודה - יהדות קרקוב
פורסם רק בפולנית בווארשה בשנת 1991

קששוביצה

Krzeszowice

במקורות היהודים: קרשוביץ; בגרמנית: Kressendorf

עיירה באזור המטרופוליטני של קרקוב במחוז פולין קטן, פולין.

המקום מתועד לראשונה בשנת 1286 כאשר הוענק לו מעמד של כפר לפי חוקי מגדבורג. בין השנים 1620-1440 המקום היה בבעלות הבישופים של קרקוב. במאה ה-17 נתגלו תכונות רפואיות במעיינות הגופרית במקום. ב-1625 התחילו להשתמש במי הגופרית לריפוי מחלות בעדרי הבקר המקומי. בהמשך המקום התפתח כמקום מרפא בזכות המעינות. בשנת 1788 הוקם אתר מרחצאות שכונה בשם "ארמון ווקסהול" (Vauxhall).

לאחר חלוקות פולין בסוף המאה ה-18 וקונגרס ווינה בשנת 1815, האזור נכלל ב"מדינת קרקוב החופשית" הידועה גם בשם "דוכסות קרקוב". בשנת 1846 "דוכסות קרקוב" סופחה לאימפריה האוסטרית. בשנת 1829 הוקמו קששוביצה מרחצאות, בית חולים ובתי הבראה נוספים. ב-1847 העיירה חוברה אל מסילת הברזל מקרקוב למישלניצה, שלוחה של מסילת הברזל בין קרקוב לווינה.

במחצית השנייה של המאה ה-19 הוקמו בסביבת הכפר מחצבות אבן וסיד, פותחה תעשיית כלי חרס והוקמו מנסרות ומפעל לייצור חביות. בשנת 1918 קששוביצה נכללה בתחומי פולין העצמאית. בשנת 1933 קששוביצה קיבלה  מעמד של עיר.

 

היהודים בקששוביצה

התיישבות היהודים בקששוביצה החלה בסוף המאה ה-18. המשפחה היהודית הראשונה הייתה ככל הנראה משפחתו של חוכר הפונדק. בשנים האלה היהודים היו חלק מקהילת טשביניה (Trzebinia). עד לסיפוחה של קששוביצה לאימפריה האוסטרית בשת 1846, מספר היהודים במקום הגיע ל-19. היהודים שהתגוררו בקששוביצה (Krzeszowice), וכמו כן אלה שליו ביישובים רודאבה (Rudawa), אלוורניה (Alwernia) ואוקלשנה (Okleśna) קיבלו את שירותי הדת שלהם מקהילת אולקוש (Olkusz).

קהילת קששוביצה גדלה עם התפתחות הכפר בתחילת השלטון האוסטרי והקמת מפעלי התעשיה והקמת המרחצאות ובתי ההבראה. היהודים עסקו במסחר זעיר, ברוכלות בכפרי הסביבה ובמלאכה. היו ביניהם גם בעלי משקים חקלאיים בכפרי האזור.

במקום השתקע הרב צבי הירש ברוינפלד, תלמיד חכם. כרב הקהילה מסוף  המאה ה-19 כיהן הרב זיידא קלינגסברג. הקהילה הפעילה מקווה, בית כנסת עבור הגברים (ברחוב וונסקה 4) ובית כנסת עבור הנשים (ברחוב וונסקה 1). לחברת "ביקור חולים" האורתודוקסית, אשר עסקה בעזרה לנזקקים ולטיפול וסיוע לחולים, היה בית תפילה משלהם.

ערב מלחמת העולם הראשונה, ב-1910 היו במקום 472 יהודים אשר היוו 18% מכלל התושבים. בתום מלחמת העולם הראשונה  וכינונה של הרפובליקה הפולנית העצמאית בנובמבר 1918, כפריים מהאזור פרעו ביהודים, התנפלו על דוכני היהודים בשוק, היכו ושדדו את מרכולתם. ההתפרעויות נמשכו עד 1919. במאי ובספטמבר 1919, חיילי הלגיון הפולני של גנרל הלר פרעו ביהודים ביום השוק, פגעו קשה בדוכנים, היכו ושדדו את הסחורה שלהם. רק התערבות השלטונות שמה קץ לפרעות.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם גדלה והתפתחה הקהילה במקביל להתפתחותו של המקום כמרכז תעשייה, קייט ומרחצאות. במפקד באוכלוסין של שנת 1921 נמנו ביישוב 506 יהודים מתוך 2,928 כלל התושבים (17,3%).

במשרת הרבנות כיהן הרב משה חיים קליינברג. ביישוב הייתה פעילות תרבותית, פוליטית וציונית ערה. במהלך הבחירות ל"סיים" (הפרלמנט הפולני) ב-1928, האירגונים הציוניים תמכו ברשימת האיחוד היהודי הלאומי. ב-1926 פרץ סיכסוך בין הציונים לבין היהודים האורתודוקסים סביב לימודי השפה העברית. ילדי האורתודוקסים למדו בחדרים או בתלמוד תורה.

בשנות ה-1920 הוקמו סניפים של "הציונים הכללים", "החלוץ", "בית"ר", "עקיבא", "המכבי הצעיר" וסניף תנועת הנשים "ויצ"ו". אירגון "יהודה" (Yudea)  הקים ספרייה ואירגן קורסים ללימודי העברית. ב-1933 נחנך מועדון משותף לכל האירגונים הציוניים. ב-1935 תנועת הנוער "עקיבא", בהנהלת רינה מהלר- נזר, הקימה בחווה חקלאית על יד קששוביצה, "הכשרה" אשר הכינה את בני הנוער לעלייה לארץ ישראל. בוגרי ה"הכשרה" עלו למושב כפר יהושוע שבשרון.

ב-1939 חיו בקששוביצה כ-570 יהודים מתוך 3,500 תושבים.

 

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. קששוביצה נכבשת בימים הראשונים של ספטמבר. מיד לאחר הכיבוש, הגרמנים התחילו לחטוף יהודים לעבודות כפייה. כיושב ראש המועצה המקומית הועמד הפולני ברונו קוחנסקי (Kochański) מטרנוב, סמל בדימוס שפוטר בשעתו מהצבא הפולני. על היהודים נאסרה יציאה מהיישוב, פרט ליציאה לעיבוד המשקים החקלאיים שלהם, ונאסרה כל פעילות מסחרית ונדל"ן. היהודים הוכרחו לקוד קידה לפני כל גרמני שפגשו ולמסור את המצעים והרהיטים שלהם לגרמנים. היהודים ניסו להתנגד לגזרות הללו. מנהיגי הקהילה, יו"ר כץ, סגנו פילר והמזכיר, כינסו את נכבדי היהודים בבית הכנסת של האגודה "ביקור חולים". לאחר דיונים סוערים הוחלט שלא למלא את הצווים הללו. כשנודע הדבר, החיילים הגרמנים הקיפו את בית הכנסת, פרצו לתוכו והיכו את הנמצאים בו. למחרת זומנו ראשי הקהילה להתייצב לפני קוחנסקי. היו"ר והמזכיר התייצבו, אך פילר נעדר. קוחנסקי הציב אולטימטום של שעה, בסופו של דבר פילר נמצא במרתף ביתו וזומן למשפט. בגלל המרד הגרמנים הטילו על הקהילה כנס כבד והוגדלו עבודות החובה ליהודים. כץ, פילר והמזכיר נשלחו לכלא מונטלופיך (Montelupich) אשר בקרקוב. המזכיר מת בדרך לאחר שננעל בתא המטען של מכונית הגסטאפו, פילר לאחר חקירה ועינויים קשים מסר 15 שמות של תושבי קששוביצה הקשורים לשילטון הפולני. האנשים האלה נאסרו אף הם על ידי הגסטאפו.

האזור הועבר אדמיניסטראטיבית לגנרלגוברנמן של קרקוב. קבוצת יהודים צעירים הועסקו בשיפוץ ואחזקה של הארמון בקששוביצה שהיה שייך בעבר למשפחת האצילים פוטוצקי. בארמון השתקע מושלה של הגנרלגוברנמן האנס פראנק.

בתחילת 1940 החנויות, המפעלים והמחסנים של היהודים הועברו לרשותם של "נאמנים ארים". במאי 1940 הוקם בסמוך לקששוביצה מחנה עבודה ובו רוכזו יהודים מכל הסביבה. הם עבדו במפעלים ובמשקים חקלאיים. בסוף 1940 קבוצה של 18 צעירים יהודים נשלחה לעבודה במחנה הצבאי הגרמני בדמביצה (Dębica). חלקם חזרו לאחר זמן מה שבורים ורצוצים.

בקששוביצה הוקם סניף ה"יס.ס" האירגון היהודי לעזרה הדדית בקרקוב אשר הושיט סיוע לנזקקים.

ב-1941 רוכזו היהודים בגטו פתוח, אך הגבלות התנועה הוחמרו. ב-1 באפריל 1941 הודיע הנציב הגרמני לנטשל ליהודי קששוביצה שעליהם לעזוב את המקום לגטאות בקרקוב, טרנוב, בוכניה או סקאלה. בסוף 1941 חלק מהיהודים הועברו לגטו בסקאלה (Skała Małopolska). בקששוביצה הושארו כ-150 יהודים. בתחילת יולי 1942 הגרמנים ציוו על היהודים שעבדו במשקים חקלאיים בכפרים קששוביצה (Krzeszowice), לישקי (Liszki), צ'רניחוב (Czernichów), טנצ'ינק (Tenczynek) ונובה גורה (Nowa Góra) להתרכז בסקאווינה. תחילה נאמר ליהודים תושבי הכפרים הנ"ל שהם יכולים להביא איתם לסקאווינה את כל הרכוש הנייד למעט בהמות, עופות וכלים חקלאיים.

ראש המועצה הפולני של קראשוביץ, ברונו קוחנסקי, פיקח אישית על עזיבת היהודים ו"דאג" שאף אחד לא ישאר מאחור. ידוע שהוא במו ידיו הרג כמה יהודים. ב-7 ביולי מכל הכפרים נעו לסקאווינה כ-150 עגלות. שיירות היהודים הגיעו למעבר על נהר הוויסלה בפייקרי (Piekry), שם הועברו על המעבורת לצד השני לכפר טינייץ (Tyniec) ומשם רוכזו בשדה לפני סקאווינה. נערכה בהם סלקציה, כ-140 איש, זקנים, נכים ובלתי כשרים לעבודה נלקחו במשאיות ליער טינייץ (Tyniecki Las), כ-6 ק"מ מהעיר, שם היו כבר חפורים שלושה בורות. היהודים נצטוו להתפשט ונרצחו בתוך הבורות. מגוייסים ל"שרות הבנייה" פולנים כיסו את קברי הנרצחים. בין הנרצחים שם היו גם כמה יהודים מהאינטליגנציה של קרקוב שהסתתרו בכפר בנדקוביצה (Będkowice) ואשר נאסרו עוד בתחילת יולי באקציה שהייתה שם. 200 היהודים שנותרו מהסלקציה בשדה הובאו ב-8 ביולי לגטו סקאווינה. ב-29 באוגוסט 1942 הגרמנים ערכו סלקציה בקרב כ-2,000 היהודים שרוכזו בגטו סקאווינה. הכשרים לעבוד נשלחו למחנה עבודה בפלשוב (Płaszów). כ-180 זקנים, נכים וילדים נרצחו ביער פודבורי (Podbory) שליד סקאווינה, והנותרים נשלחו ב-30 באוגוסט למחנה השמדה בלז'ץ (Bełżec). גם משא האימים האחרון היה רווי בסבל, הרכבת עם הקורבנות עוד נראתה בקרקוב ב-3 בספטמבר 1942.

 

לאחר השואה

הצבא הסובייטי שיחרר את קששוביצה ב-19 בינואר 1945. ידועים בשמותיהם 67 יהודים והמשפחות שלהם, בעלי חנויות ומפעלים אשר נרצחו בשואה, 46 יהודים מהכפר ניצלו וחזרו לכפר, ביניהם משה גוולב (Gewolb), רגינה גינגולד, ריכרד קרומהולץ, אמיל ליפשיץ, עזריאל רבינוביץ', סלומון רבינוביץ', קרולינה סאס, אדוארד סמולאז'. הם לא הצליחו להאחז במקום שוב, הקהילה של קראשוביץ לא התחדשה.

הגרמנים חיללו את בתי הכנסת של הכפר. בית הכנסת של הגברים שימש לאחר המלחמה כמחסן. ב-2001 המקום שופץ ומשמש כבית תרבות. בית הכנסת של הנשים שימש תחילה כתחנת כיבוי אש, בתחילת המאה ה-21 םעלה במקום לפיצריה. בית התפילה של אגודת "ביקור חולים" נהרס על ידי הגרמנים.

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

Galicia

Yiddish: גאַליציע (Galitsye); Polish: Galicja ; German: Galizien; Ukranian: Галичина (Halychyna); Russian: Galitsiya; Hungarian: Gácsország; Romanian: Galiţia; Czech, Slovak: Halič

Geographically part of east Europe, in S.E. Poland and N.W. Ukraine. Galician roots derive from the name of the Ukrainian town Halicz (in Ukranian: Halych), in the Middle Ages part of the Kyivan Rus.
 

21st Century

The special life and culture of the Galician shtetl of the olden days remain with us in the history, in the shtetls of the past, and in Hassidic stories and books.

The Galicia Jewish Museum in Kazimierz established in 2004 commemorates the victims of the Holocaust and holds on to Jewish Galician culture.

 

History

Galicia had great significance in the history of the Jewish European Diaspora. The Jews of Galicia formed a bond between the Jews of East and West Europe.

The Kingdom of Galicia was first established on land given to the Habsburg Empire with the first partition of the Polish-Lithuanian Commonwealth of 1772. Six towns amongst them Brody, Belz and Rogatin were close to entirely Jewish populated. Previous to the 1772 partition, Galicia was the Little Poland. The Galician Kingdom as such lasted until the early 20th century. The first chief rabbi (Oberlandesrabbiner) of Galicia was Aryeh Leib Bernstein with seat in Lemberg. After 1772 further lands were acquired to the Kingdom, and extended Galicia to the north and north west. The small Republic of Krakow joined the Kingdom in 1846 with the territory encompassing over an area of 20,000 square miles and this remained as such until the end of the Kingdom (1918). The 1860’s saw efforts toward democratic changes ensued by a period of an autonomous Galicia from 167-1918. Galicia was covered in the Emperor Joseph II (Josef Benedikt Anton Michel Adam), Holy Roman Emperor, statutes for the betterment of Jewish life. Amongst others, Jews were to take on German family names and governmental schools were set for the education of Jews. 

Galicia had historically during its existence under the Habsburg regime, been the land with one of the highest percentages of Jewish populations worldwide. At the time of the region's annexation to the Habsburg Empire in 1772, the Jewish population numbered 224,980 (9.6% of total), in 1857 448’971 (9.7%) and 871,895 (10.9%) in 1910. Distinguishing them from the rest of the Habsburg population was their Orthodox Judaism with distinctive mannerism, clothes and language. Their communities established commercial and trading platforms. In the towns, also smaller ones, Jews occupied retailing and craftsmanship work for household and garment ware such as textile, tailoring, hatters and furriers. Foreign trade was largely Jewish business with Russia, Turkey and Germany.

The last decades of the 18th century already saw the beginnings of the Haskalah with flourishing social and cultural Jewish life in those days and early 19th centuyr with its golden days from 1815-mid 19th century in Galicia with its center in Brody. Euducation and literature blooming in the 19th century, formed Galicia into a center for Judaism in creation and intellect while traditional Jewish learning was nevertheless not neglected in that century. Those days did see struggles between Hassidim and Mitnaggedim, Hassidim and Haskalah. Prominent figures came from the Belz dynasty, Zanz and Ruzhin. In the large cities Reform synagogues were sacred, the Lvov leadership placed a Reform Rabbi Abraham Kohn in the late 1830s who however faced severe adversity in 1848. There were Jewish schools with German as language of instruction and the 1830 and 1840s saw growth and increased influence of Maskilim. This twin striving for Haskalah and assimilation towards German culture took a change in the 60s and 70s, with the reigns shifting to more university oriented representatives alongside a trend accompanied by the strongly Orthodox to an absorption to more local Polish culture and policy. In the revolutionary parliament of 1848 sat a few Jews from Galicia. At the time some adverse policies were revoked by the government. In parallel there was an amelioration in the economic situation of Jews which also saw a heightened shift of Jews into the farming sector including the development of experimental Jewish farms.

From the late 1860s a separation occurred of the Aggudat Ahimm, the Polish assimilationists, from the German assimilationists. The former adherents of Orthodoxy brought together a rabbinical conference in Lvov which ruled that community voting was dependent upon adherence of members to the Shulhan Arukh. In that century there were several weekly and monthly periodicals published in Galicia in Hebrew and Yiddish. There occurred also from the 1860-1880s an anti-assimilationist tendency and new directions in Haskalah. This was greatly influenced by Peretz Smolenskin a Zionist and Hebrew writer. He was concerned with the Halaskah movement, an early and strong proponent of Jewish nation-state building and rejectionist of Judaism’s westernization. A first society for Palestine settlement was established in 1875 in Przemysl, south-east Poland and in the 1880s the Hovevei Zion gained ground. This was accompanied by increasing antisemitism on Polish territory with the assimilationist Aguddat Ahim halting publication in 1884 of written materials and going insofar as declaring the only Jewish future as emigration of Palestine or conversion to Christianity. Early Zionist organizations were established and publications were issued in the region of Lvov. In the early 1890s economic boycotts were imposed on Jews from exclusion on trade in agricultural goods and merchandize, alcohol and more. The Jewish population in Galicia faced poverty. Nevertheless, Zionist movements continued their efforts.

Alongside, the early 20th century saw the development of neo-romantic Yiddish literature mostly coming from the area of Lvov and influenced by a corresponding phenomenon in Vienna. One prominent writer was Shmuel Yosef Agnon (1888-1970) who would come to monument the Galician shtetls. Those days also saw the translation into the Yiddish of foreign literature. Such representatives were the Oscar Wilde, of which one of his most famous works are the humorous ‘The Importance of Being Earnest’. World War I saw many Galician Jews flee to Hungary, Bohemia and Vienna, and in particular educated Galician Jews find refuge in Vienna. Those remaining suffered greatly under the Russians entry into Galicia. Ensuing in 1918 with the Polish-Ukranian war the unfortunate situation of minorities on Polish land increasingly led to the crumbling of the once Jewish-inspired Kingdom of Galicia. The Polish Republic took over the Galician land. Notwithstanding, deference to German and Polish culture and to the Polish nation, Hassidism and Zionist striving continued to sprout in the years until 1939, inklings of the Galician world remained with Hassidic communities as in Tel Aviv, Jerusalem and New York. 

Galicia had historically during its existence under the Habsburg regime, been the land with one of the highest percentages of Jewish populations worldwide. Distinguishing them from the rest of the population were their Orthodox Judaism with distinctive mannerism, clothes and language. Their communities established commercial and trading platforms. With the mid-19th century nevertheless this population saw beginnings of wearing out. Those were the days of the onset of the Haskalah (Jewish enlightenment) with family life adhering to Orthodox Judaism while modernizing outwardly and seeing an improved standing in society and economy and reduced isolation. The trend was of assimilation of Galician Jews to Germans and then to Poles. This trend of the last decades of the 19th century amongst Galician Jews went in parallel to the Marxist striving for a workers’ revolution.

גליציה

Galicia

Yiddish: גאַליציע (Galitsye); Polish: Galicja ; German: Galizien; Ukranian: Галичина (Halychyna); Russian: Galitsiya; Hungarian: Gácsország; Romanian: Galiţia; Czech, Slovak: Halič

Geographically part of east Europe, in S.E. Poland and N.W. Ukraine. Galician roots derive from the name of the Ukrainian town Halicz (in Ukranian: Halych), in the Middle Ages part of the Kyivan Rus.
 

21st Century

The special life and culture of the Galician shtetl of the olden days remain with us in the history, in the shtetls of the past, and in Hassidic stories and books.

The Galicia Jewish Museum in Kazimierz established in 2004 commemorates the victims of the Holocaust and holds on to Jewish Galician culture.

 

History

Galicia had great significance in the history of the Jewish European Diaspora. The Jews of Galicia formed a bond between the Jews of East and West Europe.

The Kingdom of Galicia was first established on land given to the Habsburg Empire with the first partition of the Polish-Lithuanian Commonwealth of 1772. Six towns amongst them Brody, Belz and Rogatin were close to entirely Jewish populated. Previous to the 1772 partition, Galicia was the Little Poland. The Galician Kingdom as such lasted until the early 20th century. The first chief rabbi (Oberlandesrabbiner) of Galicia was Aryeh Leib Bernstein with seat in Lemberg. After 1772 further lands were acquired to the Kingdom, and extended Galicia to the north and north west. The small Republic of Krakow joined the Kingdom in 1846 with the territory encompassing over an area of 20,000 square miles and this remained as such until the end of the Kingdom (1918). The 1860’s saw efforts toward democratic changes ensued by a period of an autonomous Galicia from 167-1918. Galicia was covered in the Emperor Joseph II (Josef Benedikt Anton Michel Adam), Holy Roman Emperor, statutes for the betterment of Jewish life. Amongst others, Jews were to take on German family names and governmental schools were set for the education of Jews. 

Galicia had historically during its existence under the Habsburg regime, been the land with one of the highest percentages of Jewish populations worldwide. At the time of the region's annexation to the Habsburg Empire in 1772, the Jewish population numbered 224,980 (9.6% of total), in 1857 448’971 (9.7%) and 871,895 (10.9%) in 1910. Distinguishing them from the rest of the Habsburg population was their Orthodox Judaism with distinctive mannerism, clothes and language. Their communities established commercial and trading platforms. In the towns, also smaller ones, Jews occupied retailing and craftsmanship work for household and garment ware such as textile, tailoring, hatters and furriers. Foreign trade was largely Jewish business with Russia, Turkey and Germany.

The last decades of the 18th century already saw the beginnings of the Haskalah with flourishing social and cultural Jewish life in those days and early 19th centuyr with its golden days from 1815-mid 19th century in Galicia with its center in Brody. Euducation and literature blooming in the 19th century, formed Galicia into a center for Judaism in creation and intellect while traditional Jewish learning was nevertheless not neglected in that century. Those days did see struggles between Hassidim and Mitnaggedim, Hassidim and Haskalah. Prominent figures came from the Belz dynasty, Zanz and Ruzhin. In the large cities Reform synagogues were sacred, the Lvov leadership placed a Reform Rabbi Abraham Kohn in the late 1830s who however faced severe adversity in 1848. There were Jewish schools with German as language of instruction and the 1830 and 1840s saw growth and increased influence of Maskilim. This twin striving for Haskalah and assimilation towards German culture took a change in the 60s and 70s, with the reigns shifting to more university oriented representatives alongside a trend accompanied by the strongly Orthodox to an absorption to more local Polish culture and policy. In the revolutionary parliament of 1848 sat a few Jews from Galicia. At the time some adverse policies were revoked by the government. In parallel there was an amelioration in the economic situation of Jews which also saw a heightened shift of Jews into the farming sector including the development of experimental Jewish farms.

From the late 1860s a separation occurred of the Aggudat Ahimm, the Polish assimilationists, from the German assimilationists. The former adherents of Orthodoxy brought together a rabbinical conference in Lvov which ruled that community voting was dependent upon adherence of members to the Shulhan Arukh. In that century there were several weekly and monthly periodicals published in Galicia in Hebrew and Yiddish. There occurred also from the 1860-1880s an anti-assimilationist tendency and new directions in Haskalah. This was greatly influenced by Peretz Smolenskin a Zionist and Hebrew writer. He was concerned with the Halaskah movement, an early and strong proponent of Jewish nation-state building and rejectionist of Judaism’s westernization. A first society for Palestine settlement was established in 1875 in Przemysl, south-east Poland and in the 1880s the Hovevei Zion gained ground. This was accompanied by increasing antisemitism on Polish territory with the assimilationist Aguddat Ahim halting publication in 1884 of written materials and going insofar as declaring the only Jewish future as emigration of Palestine or conversion to Christianity. Early Zionist organizations were established and publications were issued in the region of Lvov. In the early 1890s economic boycotts were imposed on Jews from exclusion on trade in agricultural goods and merchandize, alcohol and more. The Jewish population in Galicia faced poverty. Nevertheless, Zionist movements continued their efforts.

Alongside, the early 20th century saw the development of neo-romantic Yiddish literature mostly coming from the area of Lvov and influenced by a corresponding phenomenon in Vienna. One prominent writer was Shmuel Yosef Agnon (1888-1970) who would come to monument the Galician shtetls. Those days also saw the translation into the Yiddish of foreign literature. Such representatives were the Oscar Wilde, of which one of his most famous works are the humorous ‘The Importance of Being Earnest’. World War I saw many Galician Jews flee to Hungary, Bohemia and Vienna, and in particular educated Galician Jews find refuge in Vienna. Those remaining suffered greatly under the Russians entry into Galicia. Ensuing in 1918 with the Polish-Ukranian war the unfortunate situation of minorities on Polish land increasingly led to the crumbling of the once Jewish-inspired Kingdom of Galicia. The Polish Republic took over the Galician land. Notwithstanding, deference to German and Polish culture and to the Polish nation, Hassidism and Zionist striving continued to sprout in the years until 1939, inklings of the Galician world remained with Hassidic communities as in Tel Aviv, Jerusalem and New York. 

Galicia had historically during its existence under the Habsburg regime, been the land with one of the highest percentages of Jewish populations worldwide. Distinguishing them from the rest of the population were their Orthodox Judaism with distinctive mannerism, clothes and language. Their communities established commercial and trading platforms. With the mid-19th century nevertheless this population saw beginnings of wearing out. Those were the days of the onset of the Haskalah (Jewish enlightenment) with family life adhering to Orthodox Judaism while modernizing outwardly and seeing an improved standing in society and economy and reduced isolation. The trend was of assimilation of Galician Jews to Germans and then to Poles. This trend of the last decades of the 19th century amongst Galician Jews went in parallel to the Marxist striving for a workers’ revolution.

ישראל בקון

Israel (Isruel) Bakon (1910-1943), cantor, born in Chrzanow, Poland (then part of Austria-Hungary) into a Hasidic family, the son of Hersh Leib Bakon, himself a professional cantor. As a result of th pogroms and other anti-Jewish persecutions that occurred in Western Galicia after Poland gained independence in 1918, the family moved to Berlin, Germany, where his father was appointed cantor of the Grenadiers st. Synagogue in 1919. In Berlin Bakon attended a local yeshiva until the family returned to Poland in 1923. In Poland Bakon continued his Jewish and musical studies with his father and other musicians. In 1931 he moved to Kosice, Slovakia (then part of Czechoslovakia), and later to Berlin. In Germany he developed a career of singer of popular Jewish songs performing in Hamburg, Antwerp, and London. Followig his meeting in 1935 with Hirsch Lewin, the owner of record company Zemer, Bakon’s first musical recordeing was produced in 1936. Additional recordings followed during the 1936-1938. After the Pogrom Night (Nov. 9, 1938), Bakon fled Germany and settled in Kolbuszowa, Poland, in 1939. During the German occupation of Poland, he was sent to Tarnow ghetto in 1941 and in 1943, along with his wife and son Hirsh, were deported to Belzec Nazi death camp and murdered there.  
 

יעקב זרובבל (במרכז) וחברי החוג הציוני הראשון. כשאנוב, פולין, ראשית שנות ה-1910
יעקב זרובבל (במרכז), ממנהיגי 'פועלי-ציון',
וחברי החוג הציוני הראשון, כשאנוב, פולין, ראשית שנות ה-1910
שרה שטרנפלד עומדת שניה מימין
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות נחום מנור, ישראל)