מקור השם אנריקז

בארבאדוס

אי בריטי בים הקאריבי, אמריקה התיכונה.

ראשוני המתיישבים היו אנוסים לשעבר שנמלטו מבראזיל עם כיבושה בידי הפורטוגיזים (1654) וכעבור כמה עשרות שנים מנתה הקהילה כ- 300 נפש. במאה ה-18 שגשג היישוב ובתחילת המאה ה-19 הוסרו ההגבלות המדיניות שחלו על היהודים. כעבור זמן ירדה חשיבותו המסחרית של האי ובתחילת המאה ה-20 נותרו בו פחות מ-20 יהודים; האחרון שבהם מת ב-1925.

בבירת האי בריג'טאון ישבו בשנת 1968 80 יהודים, מהגרים חדשים, בתוך אוכלוסייה של כרבע מליון תושבים.

ג'אמאיקה

אי באיי הודו המערבית. מאז 1962 רפובליקה עצמאית בחבר העמים הבריטי.

בעת כיבוש האי בידי בריטניה ב-1655, הייתה האוכלוסייה הלבנה באי ספרדית רובה ככולה, וכללה יהודים. אליהם הצטרפו עם הזמן מהגרים יהודים מבראזיל, מאנגליה, מגויאנה הבריטית ומסורינאם. עד לרעש-האדמה ביוני 1692 ישבו רוב היהודים בפורט רויאל וכמעט שלא הופלו לרעה.

זכויות-אזרח מלא השיגו יהודי האי אחרי מאבק ממושך רק ב-1831 וכעבור 18 שנה כבר היו היהודים שישית ממליאת בית-הנבחרים המקומי, יהודי כיהן בתפקיד "ספיקר", והמוסד אף החליט לדחות מושב שחל ביום הכיפורים.

על המתיישבים הישנים נוספו עד תחילת המאה הנוכחית יהודים יוצאי גרמניה, סוריה ומצרים אבל רבים עזבו במחצית השנייה של המאה ה- 19 בגלל השפל הכלכלי באי.

משנות שבעים ישבו יותר מ-%90 מן האוכלוסיה היהודית בסביבת הבירה קינגסטון. אחרי שנשרף בית הכנסת הפורטוגלי הישן ב-1882 נעשה נסיון לקהילה מאוחדת של אשכנזים וספרדים והוקם בית-כנסת "שערי שלום"; הוא נהרס ברעש-אדמה ונבנה מחדש במתכונתו הישנה; מצויים בו ספרי-תורה אחדים בני מאתיים שנה ומעלה ומנהג אופייני לו - שכבת חול על פני הרצפה, כדוגמת בתי-כנסת ספרדיים באמסטרדאם, בקוראסאו, בפאנאמה ובאיי הבתולה. בקהילה בית ספר יומי, ומושב זקנים. נישואי תערובת במקום מתרבים והולכים.

בשנת 1975 היו 500 יהודים בין כשני מיליון תושבי ג'מאיקה.

בשנת 1997 נימנו בג'מאיקה 300 יהודים, אוכלוסיית המקום הייתה אז 2,429,000.

לישראל ולג'מאיקה קשרים דיפלומטיים מלאים.

סורינאם

(גויאנה ההולנדית)

מדינה באמריקה הדרומית.


קבוצה ראשונה של יהודים הגיעה לסורינאם מברזיל או מהולנד בשנת 1639. כתובה מחתונה שנערכה במעמד רב כעבור ארבע שנים נשתמרה במלואה. קבוצה שנייה של יהודים הגיעה מאנגליה כעבור שנים אחדות והקימה יישוב של קבע. קבוצה נוספת בראשות יוסף נונז דה פונסיקה (דוד נשיא) אף היא תרמה להתבססותו של היישוב היהודי הוותיק ביותר ביבשת אמריקה.

רוב היהודים חיפשו מפלט מפני האינקוויזיציה, לראשונה בברזיל ההולנדית, ולאחר הכיבוש הפורטוגלי (1654) הגיעו גם לסורינאם, שהיתה אז בשלטון אנגלי. הם היו סוחרים וחקלאים טובים, הקימו מטעים רבים של קני-סוכר וזכו לחופש גמור בענייני דת. כאשר נמסרה המושבה להולנדים ב-1667, עזבו מקצת היהודים, למורת-רוחם של השלטונות החדשים. אולם הקהילה הוסיפה לשגשג, ויהודים רבים בה היו בעלי עבדים ומטעים.

ב-1685 הקימו יהודי קאיין בית-כנסת ביודן סאוואנה, מרחק 15 ק"מ מפאראמאריבו, העיר הגדולה בסורינאם.

ב- 1694 מנה היישוב היהודי בסורינאם 92 משפחות ממוצא פורטוגלי וכ-12 אשכנזיות, סך הכל כ-570 איש, היו להם 40 מטעים ו-9,000 עבדים. ב-1730 היו בבעלות יהודית 115 מכלל 400 המטעים במושבה.

בינתיים גברו הלכי-רוח אנטישמיים במקום והשלטונות ההולנדים ביקשו לצמצם את חופש הדת. באותה התקופה גברו גם החיכוכים הפנימיים, והאשכנזים הקימו עדה משלהם ("נווה שלום", 1734) ובשנות ה-30 של המאה ה-19 עלתה בגודלה על העדה הספרדית.

היהודים כבר נהנו אז משוויון גמור כנתיני המלך, והשפה ההולנדית תפסה אצלם את מקום הפורטוגלית כשפת יום-יום.

הירידה הכלכלית התחילה עם ביטול מסחר העבדים ב-1819 ושחרור העבדים ב-1863. צמצום היצוא של קני-הסוכר גרם להגירה לערי החוף. ב-1861 הוכרזו פנקסי בית-הדין ביודן סאוואנה קניין ממשלתי והועברו לספרייה המקומית ומשם להאג.

בתחילת המאה העשרים התקרב מספר היהודים במושבה ל- 1,500. ב-1923 ירד היישוב היהודי לכדי 820 נפש בקירוב.

בימי מלחמת-העולם השנייה מצאו מקלט ארעי בסורינאם משפחות יהודיות, פליטים מהולנד וממקומות אחרים.

בשנת 1975 היה מספר תושבי סורינאם 410,000, מהם 500 יהודים.

בשנת 1997 הייתה אוכלוסיית סורינאם 432,000, ובתוכם רק 200 יהודים, רובם ככולם ישבו בפאראמאריבו.