חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

רוז ורפמן

Rose Warfman (nee Gluck) (1916-2016), member of the French Resistance during WW II and Holocaust survivor, born in Zurich, Switzerland, into a Jewish Hassidic family who immigrated to Switzerland from Tarnow, Poland (then part of Austria-Hungary). From Switzerland the family moved to Strasbourg, France, in 1921. She attended the Lycée des Pontonniers in Strasbourg and then she studied at Ecole de puériculture in Paris raduating as a nurse.
After the German occupation of France, along with her sister Antoinette Feuerwerker and her husband, Rabbi David Feuerwerker, she joined the Combat French Resistance Movement where she worked together with Edmond Michelet (1899-1970), a future minister of justice in early 1960s, and one of the first leaders of the French Resistance. She was arrested in Brive-la-Gaillarde in April 1944 and deported to the Nazi death camp at Auschwitz. In Auschwitz she survived medical experiences by the notorious Nazi doctor Joseph Mengele and then the Gross-Rosen concentration camp from which she was liberated by the Soviet army in February 1945. After WW II, along with Alexandre Glasberg, she activated on behalf of Jewish refugees trying to immigrate to British Mandate Palestine by providing them with forged documents. She then was the first and only employee of the El Al Israeli Airlines at its office in Paris. Warfman was appointed Officier de la Légion d'honneur in 2009. She died in Manchester, UK, where she lived during her last years, a couple of weeks before her 100th anniversary.

תאריך לידה:
1916
תאריך פטירה:
2016
מספר פריט:
22348002
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
GLUCK

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי.

גלוק היא מילה גרמנית שפירושה "מזל". שם המשפחה גלוק נגזר מהשם גלוקל. גלוקל הוא שם גרמני שהיה פופולרי כשם פרטי של נשים יהודיות מאז ימי הביניים. שם זה, הקשור במילה הגרמנית גלוק שפירושה "מזל", הפך למטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה.

אפשר ששם זה הוא גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. בתור שם משפחה יהודי גליק יכול להיות גםצ קיצור של גלוקסבורג, עיירה בשלסוויג, צפון גרמניה, הנמצאת בסמוך לגלוקשטט, תחילתו של היישוב היהודי במקום זה מתועד במאה ה-17.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי גלוק כוללים את זמרת האופרה האמריקאית ילידת רומניה עלמה גלוק (1938-1884), כוכבת של בית האופרה "מטרופוליטן" בניו יורק, ארה"ב; ואת הפיזיקאי הישראלי ילןיד הונריה פאול גלוק בן המאה ה-20.

Alexandre Glasberg (aka Abbé Glasberg) (1902-1981), Catholic priest, member of the French Resistance during WW II and Righteous Among Nations, born in Zhitomir, Ukraine (then part of the Russian Empire), into a Jewish family. Born into a Jewish family, he converted to Catholicism along with his family at a young age. In 1921 he moved to Vienna, Austria, fleeing the civil war and pogroms in Ukraine. He immigrated to France in 1931 and during the 1930s he attended the Catholic seminar at Moulins-sur-Allier and then the Universitary Seminar in Lyon. He was ordained a priest in 1938.

He was appointed to the Saint-Alban parish, a poor neighborhood of Lyon, where he started his activities for foreign refugees in France. After the outbreak of WW II he increased his activities for the refugees becoming a member of the Comité de coordination pour l’assistance dans les camps and in 1941 he was one of the founders of the Amitié Chretienne, an organization that united Catholics and Protestants who collaborated with Jewish organizations in rescuing Jews, particularly children, by hiding and smuggling them across the border into Switzerland. Glasberg obtained the blessing of Cardinal Pierre-Marie Gerlier, head of the Catholic Church in occupied France, who eventually condemned the anti-Semitic policies of the Vichy regime and encouraged the Catholics to save the Jews. Glasberg was instrumental in the rescue of over 100 Jewish children from the Vénissieux camp near Lyon. Speaking in Yiddish, he convinced the parents to entrust their children in his hands. Thanks to his status as a Catholic priest, he managed to organize hiding places for hundreds of Jews who escaped the concentration camps in sourthern France. 

After WW II, Glasberg continued his activities on behalf of Jewish refugees trying to immigrate to British Mandate Palestine by providing them with forged documents. He also contributed to the immigration of the Jews of Iraq to Israel during early 1950s.

In January 2004 Yad Vashem recognized Alexandre Glasberg as Righteous Among Nations.

Alexandre Glasberg was a relative of IDF Major General Yosef Geva (1924-2014), born Glasberg.

Robert Emmanuel Brunschwig (1888-1944), rabbi, community leader and resistance member during World War 2, born in Altkirch, Alsace, France (Then part of Germany). Brunschwig studied at the Hildesheimer Rabbinal Seminary in Berlin, Germany, and, at the same time, he attended courses at the University of Berlin. His first appointment was that of military chaplain of the Saar region in western Germany, when it was occupied by France after World War I. He resigned from this position in 1920 when he was appointed rabbi of the "Etz Haim" orthodox congregation in Strasbourg. He held the position for twenty years during which time he organized a intensive and well regarded Talmud Torah directed by Salomon Speier, a pupil of Rabbi Salomon Breuer and in 1926, established a branch of the Yechouroun youth movement which had originally been founded by Samson Raphael Hirsch in Germany.

Yechouroun's members included many future leaders of the French Orthodox Jewish community including Samy Klein, Aron Wolf, Théo Klein (1913-2007), Antoinette Feuerwerker, Rose Warfman, Salomon Gluck, Josy Eisenberg, Benjamin Gross, Jacquot Grunewald, Henri Ackermann, Liliane Ackermann, André Neher, Gilles Bernheim and René Gutman.

From 1932 Brunschwig began to send students to the recently founded Yeshiva of Montreux in Switzerland. He was a member of the Agudat Yisrael movement and participated in its third assembly held in Marienbad, now in the Czech Republic, in 1937.

After the armistice in 1940, Rabbi Brunschwig again took up the duties of army chaplain in Vichy France. He went to Lyons where he became rabbi of a small congregation and took care of the needs of the city's Orthodox community and in particular of those who had fled from Paris and the north of France and were now living in many parts of the town. He became an active member of the Resistance movement and was frequently in danger of being arrested. In an effort to protect him, he was given a forged certificate of citizenship of the state of San Salvador. Nevertheless he, together with his wife, were arrested in May 1944. They were killed in Auschwitz within two weeks.

Antoinette (Antonia, Toni) Feuerwerker (born Toibe Rochel Gluck) (1912-2003), lawyer, educator and member of the French Resistance during WW II, born in Antwerp, Belgium, into a Jewish Hassidic family from Tarnow, Poland (then part of Austria-Hungary). The family moved to Zurich, Switzerland, and then settled in Strasbourg, France, in 1921. She attended the Lycée des Pontonniers in Strasbourg, and then studied law at the University of Strasbourg graduating in 1936. She moved to Paris, where she married Rabbi David Feuerwerker. In June 1940 the family left Paris and settled in Brive-la-Gaillarde. Along with her husband and sister Rose Warfman, she joined the Combat French Resistance Movement where she worked together with Edmond Michelet (1899-1970), a future minister of justice in early 1960s, and one of the first leaders of the French Resistance. Antoinette Feuerwerker was the only wife of a rabbi to join the French Resistance. While her husband managed to flee to Switzerland, she along with her daughter, the future historian Atara Marmor (born Betty Anne Feuerwerker) (1943-2003), was hidden in a Catholic convent and then by a French teacher in Lyon.

After WW II, she was a collaborator of her husband in Lyon and Neuilly-sur-Seine, France, before moving to Montreal, Canada, in 1966. In Montreal she was a teacher of law and economics at the French college. She immigrated to Israel in 2000 and died in Jerusalem.

Solomon (Abraham Solomon) Gluck (1914-1944), physician and member of the French Resistance during WW II, born in Zurich, Switzerland, into a Jewish Hassidic family from Tarnow, Poland (then part of Austria-Hungary). The family settled in Strasbourg, France, in 1921. He attended high schools and then studied medicine at the University of Strasbourg, graduating in 1939. When WW II broke out in 1939, he returned to France from his internship in London and joined the French army. He was taken prisoner by the Germans, but was released in 1941. Despite being forbidden to practice due to the anti-Semitic policies of the Vichy regime, he worked as a physician for an orphanage in Broût-Vernet that was part of a network created by the Œuvre de secours aux enfants, a Jewish organization that was instrumental in rescuing Jewish children and providing health care to persecuted Jews. Gluck settled in in Brive-la-Gaillarde, where along with her wife Antoinette Feuerwerker and her sister Rose Warfman, he joined the Combat French Resistance Movement where he worked together with Edmond Michelet (1899-1970), a future minister of justice in early 1960s, and one of the first leaders of the French Resistance. He was arrested by the French fascist militia in Lyon in 1944. After being detained in a number of prisons, including Drancy camp, he was deported on May 11, 1944, to an unknown destination in either Lithuania or Estonia, where he was murdered.

Achille Naftalis (born Ichil Halevi Naftalis) (1909-1984), physician and community leader, born in Bacau, Romania, the seventh of nine siblings. Since the anti-Jewish policy of numerus clausus that limited the number of Jewish students at Romanian universities, he moved to France where he studied medicine at the University of Toulouse and then at Faculté de médecine de Paris graduating in 1936. He was drafted into the French army and became a military physician. He took part in the battles against the invading German army in May-June 1940. He was captured and detained as POW from June 1940 until February 1941. Because the anti-Semitic policy of the collaborationist regime of Vichy that cancellated his French nationality, he left Paris and until the end of the German occupation he lived in a village in the region of Versailles, where he joined the French Resistance.
After WW II he lived in Paris working as a specialist of occupational medicine for several international companies, including American Express, Time Inc., Guaranty Trust, and El Al Israel Airlines. In parallel, Naftalis served as administrator of the Synagogue des Tournelles and then President of the Adath Israel synagogue where he was in charge of its renovation and enlargement and the building of a mikveh. In 1978 he immigrated to Israel and lived in Ramat Gan.

Achile Naftalis was married to Hedwige Hendel Gluck (1913-1984), the sister of Rose Warfman (1916-2016), Antoinette Feuerwerker (1912-2003), and Solomon Gluck (1914-1944) and he was the brother-in-law of Rabbi David Feuerwerker (1912-1980).

ציריך Zurich

עיר בצפון-שווייץ.


יהודים תועדו לראשונה בציריך במחצית השנייה של המאה ה-13. הם שילמו מסים לקיסר רודולף ה-1 לבית האבסבורג, והיו כפופים בחיי יום-יום לשלטונות העיר. באותה התקופה היו עסקי כספים עיסוקם העיקרי של יהודי המקום והם נתנו הלוואות בריבית בהיקף גדול.

בעקבות רדיפות "המגיפה השחורה" (1348) הועלו רבים על המוקד, רכושם הוחרם בידי העירייה, ומשקבל הקיסר את חלקו ברכוש היהודים, פטר את שלטונות העיר מאשמת הרצח.

הקהילה חדלה מלהתקיים, אולם בתחילת המאה ה-14 ישב בעיר היהודי משה מציריך, בעל "ספר מצוות קטן" (שנודע לימים בשם "סמ"ק ציריך").

היישוב היהודי בציריך התחדש, במחצית הראשונה של המאה ה-15 הוצאו נגדו שלושה צווי- גירוש, אך לא הקפידו על ביצועם, ויהודים המשיכו לחיות בעיר. ב-1634 הוצא להורג בציריך היהודי אהרן מלנגנאו, ואז גורשו יהודי ציריך סופית.

יהודים שבו והתיישבו בציריך רק עם האמנציפציה של יהודי שווייץ בשנת 1866. ומאז גדלה הקהילה במהירות.

בשנות ה-60 של המאה העשרים ישבו בציריך למעלה מ- 6,000 יהודים. קהילת ציריך נעשתה הגדולה בקהילות שווייץ, והמשרד הראשי של איגוד הקהילות הארצי השתכן בעיר.

ב-1970 היו בקהילה היהודית בציריך שלוש עדות - אורתודוקסית מתונה (1,485 חברים), אורתודוקסית (294 חברים) ו"אגודת-אחים" בעלת סגנון מזרח-אירופאי (165 חברים). כל עדה קיימה מוסדות ומנגנון משלה. בית הספר היהודי היומי היה משותף ולמדו בו יותר מ-145 תלמידים.

בשנת 1997 ישבו בציריך כ- 6,800 יהודים.

סטראזבור

(בגרמנית שטראסבורג)

עיר בחבל אלזאס, מזרח-צרפת.


יהודים ישבו בעיר בימי מסע-הצלב השלישי (1189- 1192). הם גורשו וחזרו כעבור שנים אחדות. באמצע המאה ה-13 שילמה הקהילה את המס הגבוה ביותר בכל קהילות גרמניה. למרות מקרים רבים של המרות דת גדלה הקהילה בתמידות. יהודים רבים באו אליה ממקומות אחרים בגרמניה, ואחרי 1306 גם מצרפת.

עיקר פרנסת היהודים אז הייתה על הלוואות בריבית למוסדות נוצריים ולבני אצולה. בסוף 1348, בימי המגפה השחורה, כאשר העלילו על היהודים הרעלת בארות, ביקשה מועצת העיר להגן על הקהילה, אך העירונים בחרו מועצה חדשה עויינת ליהודים שהחליטה לשרוף את כולם, פרט למשתמדים. בשבת, 14 בפברואר 1349, הועלו 2,000 יהודים על המוקד. בקיץ אותה השנה, כאשר המגיפה הגיעה לשיאה, נשרפו גם רבים מן המשתמדים.

למרות האיסור על ישיבת יהודים בעיר במשך מאה שנה, נמצאו בה כעבור עשרים שנה כ-25 משפחות יהודיות. הם גורשו והמשיכו בעסקיהם בעיר מן הכפרים הסמוכים, תוך תשלום מסים גבוהים לשלטונות. אחדים, כדוגמת השתדלן יוסף יוסלמן בן גרשום מרוסהיים (במאה ה-16), הצליחו לקיים יחסים תקינים עם מועצת העירייה; בזכותו גם נמנעה הדפסה חוזרת של כתב הפלסתר של לותר בגנות היהודים.

בזמנו של לואי ה-14 עברה העיר לשלטון צרפת (1681) וחלה הקלה במצב היהודים. ניתנה להם רשות למצוא מקלט בעיר בעתות מלחמה; ולספקי צבא, דוגמת משה בלים והרץ בר, ניתנה רשות לישיבת ארעי בעיר. בשנת 1785 ביטלה הממשלה את המס-גולגולת שהכביד על היהודים, אבל העירייה לא מיהרה למלא אחר הוראות החוק, ולימים גם התנגדה פה אחד למתן זכויות-אזרח ליהודים. לאחר שנתקבלה באסיפה הלאומית ההחלטה בעניין זה, השתקעו בסטראזבור יהודים רבים.

שבעה מתוך 1,500 התושבים היהודים בעיר השתתפו ב"אסיפת הנכבדים" שכינס נאפוליון ב- 1806. הרב של סטראזבור, ר' יוסף דוד זינצהיים נעשה לרב ראשי של הקונסיסטוריה המרכזית.

בנוסף לבתי-כנסת פעלו בקהילה בית ספר מקצועי (מ-1825), מושב זקנים (מ-1853) וזמן מה גם בית מדרש לרבנים.

בתקופת השלטון הגרמני על האזור, שהחל בשנת 1871 ונמשך עד אחרי מלחמת העולם הראשונה (1919), היגרו יהודים רבים לצרפת, חזרו לעיר כששבה לשטח צרפת, והקהילה התאוששה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ב-1931 מנתה קרוב ל-8,500 נפש, יותר מ-%60 מתושבי העיר, יהודים רבים בעיר כבר היו ילידי צרפת.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסראזבור 10,000 יהודים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כבר בספטמבר 1939, פונו כל תושבי סטראזבור, והקהילה התפזרה על פני 50 יישובים מדרום לנהר לואר. עמדו לרשותם בתי-כנסת בערים פריגייה ולימוז'. בסטראזבור עצמה העלו הגרמנים באש אחד מבתי הכנסת.

יהודי סטראזבור השתתפו במאבק הצרפתים בנאצים. הקימו בתי-ספר חקלאיים במסגרת תנועת הצופים היהודיים, הפעילו מרפאות ומעונות ילדים, ארגנו בריחת יהודים לשווייץ או לארץ ישראל (דרך ספרד) והשתתפו ביחידות המחתרת.

הרבנים רניי הירשלר, רוברט ברונשוויג ואלי ציפור נאסרו בידי הגרמנים ונשלחו למחנות ההשמדה, ועמם עסקן תנועת הנוער ליאו כהן. הרבנים סאמי קליין ואהרון זולף נהרגו בפעולות מחתרת.


מ-10,000 התושבים היהודיים בסטראזבור ערב המלחמה, חזרו בתום הקרבות 8,000. אלף ניספו במחנות-ריכוז ואלף עברו למקומות אחרים.

ב- 1976 התגוררו בעיר כ- 12,000 יהודים, וכמספר הזה ב-1965. לפי מוצאם התפלגה אז הקהילה ל-8,000 יוצאי מחנות, אלפיים יוצאי צפון אפריקה, 1,200 מהגרים משאר מקומות באלזאס, 500 מהגרים ממרכז אירופה, והשאר ריבוי ילידי העיר. שיעור הילודה היה %7,5 ושיעור התמותה - %12; תוך חמש שנים (עד 1965) הגיע שיעור נישואי התערובת במקום לכדי %40. ועם זאת הייתה סטראזבור אחת הקהילות הפעילות ביותר באירופה שלאחר המלחמה, בעיקר בתחום החינוך היהודי (גן-ילדים, בית-ספר יומי, שתי פנימיות לתלמידי תיכון וסטודנטים) ובתחום התרבות (בטאון חודשי ותכנית רדיו שבועית). באוניברסיטת סטראזבור קיימת מחלקה למדעי היהדות בעבר עמד בראשה פרופ' אנדרי נהר.

האנטישמיות השורשית-ההיסטורית באלזאס הצמיחה ארגוני מחאה נגד החזרת רכוש יהודי ונגד הקמת בתי-כנסת על קרקע עירונית.

פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.

מנצ'סטר Manchester

עיר תעשייה ונמל בצפון מערב אנגליה.


הקהילה היהודית במנצ'סטר קיימת משנת 1780. את בית-הכנסת הראשון הקימו האחים למון ויעקב נתן, שבאו לעיר מליברפול. אגודת-צדקה ראשונה נוסדה ב- 1804, והגישה סיוע חורף לנזקקים. קרע זמני בקהילה חל ב-1840 ופילוג של ממש ב-1856 הביא להקמת עדה רפורמית. כעבור שנתיים חנכו האורתודוקסים את בית-הכנסת הגדול (קיים עד היום). בשנים 1805-1798 ישב בעיר נתן מאיר רוטשילד ועסק ביצוא מוצרי כותנה.

במחצית השנייה של המאה ה-19 הגיעו למנצ'סטר סוחרים יהודים ממרכז-אירופה, פליטים מהפיכות 1848, מהגרים מרומניה ובשנות השבעים למאה ה- 19 גם צעירים מרוסיה שנמלטו משירות בצבא הצאר. באותו הזמן הגיעו למנצ'סטר קבוצות קטנות של יהודים מארצות צפון- אפריקה ומהמזרח התיכון, והם הניחו את היסוד לקהילות הספרדיות בדרום-העיר. בשנים 1881- 1914 באה ההגירה מרוסיה ופולין.

ראשוני היהודים במנצ'סטר עסקו בייצור מעילי גשם. ה"פולנים" המשיכו במקצועות המסורתיים - חייטות וכובענות, אך היו ביניהם גם רוכלים וסוחרים זעירים. בית-ספר יהודי ראשון נפתח ב-1842 וב-1904 למדו במוסדות יהודיים 2,300 ילדים. ב-1867 הוקם "ועד נאמנים" כמתכונת הוועד הלונדוני. והוקם גם בית-חולים יהודי.

במנצ'סטר חי ופעל בשנים 1916-1904 חיים וייצמן וממנה יצאו אישים בולטים בציונות ובציבור היהודי האנגלי דוגמת הלורד סיימון מארקס, הארי סאקר, ליאון סיימון וישראל ורבקה זיו. לא מעטים, דוגמת נתן ושרה לאסקי, שימשו כראשי עיריית מנצ'סטר ועיריית סאלפורד הסמוכה. כמה מאנשי ה"לייבור" בפארלאמנט הבריטי היו יהודים ממנצ'סטר, בעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה (1945), ובתוכם הארולד ולסלי ליוור ופראנק אלאון. הסופר לואי גולדינג היה בן מנצ'סטר ותיאר את העיר בספריו.

ב-1969 התגוררו במנצ'סטר רבתי 31,500 יהודים, הקהילה הייתה השנייה בגודלה באנגליה. בוועד הקהילה, המשותף גם לסאלפורד, מאורגנים 68 בתי-כנסת בית חולים ומוסדות למיניהם.

בשנת 1997 חיו במנצ'סטר 30,000 יהודים, והקהילה הייתה עדיין השנייה בגודלה באנגליה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
רוז ורפמן

Rose Warfman (nee Gluck) (1916-2016), member of the French Resistance during WW II and Holocaust survivor, born in Zurich, Switzerland, into a Jewish Hassidic family who immigrated to Switzerland from Tarnow, Poland (then part of Austria-Hungary). From Switzerland the family moved to Strasbourg, France, in 1921. She attended the Lycée des Pontonniers in Strasbourg and then she studied at Ecole de puériculture in Paris raduating as a nurse.
After the German occupation of France, along with her sister Antoinette Feuerwerker and her husband, Rabbi David Feuerwerker, she joined the Combat French Resistance Movement where she worked together with Edmond Michelet (1899-1970), a future minister of justice in early 1960s, and one of the first leaders of the French Resistance. She was arrested in Brive-la-Gaillarde in April 1944 and deported to the Nazi death camp at Auschwitz. In Auschwitz she survived medical experiences by the notorious Nazi doctor Joseph Mengele and then the Gross-Rosen concentration camp from which she was liberated by the Soviet army in February 1945. After WW II, along with Alexandre Glasberg, she activated on behalf of Jewish refugees trying to immigrate to British Mandate Palestine by providing them with forged documents. She then was the first and only employee of the El Al Israeli Airlines at its office in Paris. Warfman was appointed Officier de la Légion d'honneur in 2009. She died in Manchester, UK, where she lived during her last years, a couple of weeks before her 100th anniversary.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
גלוק
GLUCK

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי.

גלוק היא מילה גרמנית שפירושה "מזל". שם המשפחה גלוק נגזר מהשם גלוקל. גלוקל הוא שם גרמני שהיה פופולרי כשם פרטי של נשים יהודיות מאז ימי הביניים. שם זה, הקשור במילה הגרמנית גלוק שפירושה "מזל", הפך למטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה.

אפשר ששם זה הוא גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. בתור שם משפחה יהודי גליק יכול להיות גםצ קיצור של גלוקסבורג, עיירה בשלסוויג, צפון גרמניה, הנמצאת בסמוך לגלוקשטט, תחילתו של היישוב היהודי במקום זה מתועד במאה ה-17.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי גלוק כוללים את זמרת האופרה האמריקאית ילידת רומניה עלמה גלוק (1938-1884), כוכבת של בית האופרה "מטרופוליטן" בניו יורק, ארה"ב; ואת הפיזיקאי הישראלי ילןיד הונריה פאול גלוק בן המאה ה-20.
אלכסנדר גלסברג

Alexandre Glasberg (aka Abbé Glasberg) (1902-1981), Catholic priest, member of the French Resistance during WW II and Righteous Among Nations, born in Zhitomir, Ukraine (then part of the Russian Empire), into a Jewish family. Born into a Jewish family, he converted to Catholicism along with his family at a young age. In 1921 he moved to Vienna, Austria, fleeing the civil war and pogroms in Ukraine. He immigrated to France in 1931 and during the 1930s he attended the Catholic seminar at Moulins-sur-Allier and then the Universitary Seminar in Lyon. He was ordained a priest in 1938.

He was appointed to the Saint-Alban parish, a poor neighborhood of Lyon, where he started his activities for foreign refugees in France. After the outbreak of WW II he increased his activities for the refugees becoming a member of the Comité de coordination pour l’assistance dans les camps and in 1941 he was one of the founders of the Amitié Chretienne, an organization that united Catholics and Protestants who collaborated with Jewish organizations in rescuing Jews, particularly children, by hiding and smuggling them across the border into Switzerland. Glasberg obtained the blessing of Cardinal Pierre-Marie Gerlier, head of the Catholic Church in occupied France, who eventually condemned the anti-Semitic policies of the Vichy regime and encouraged the Catholics to save the Jews. Glasberg was instrumental in the rescue of over 100 Jewish children from the Vénissieux camp near Lyon. Speaking in Yiddish, he convinced the parents to entrust their children in his hands. Thanks to his status as a Catholic priest, he managed to organize hiding places for hundreds of Jews who escaped the concentration camps in sourthern France. 

After WW II, Glasberg continued his activities on behalf of Jewish refugees trying to immigrate to British Mandate Palestine by providing them with forged documents. He also contributed to the immigration of the Jews of Iraq to Israel during early 1950s.

In January 2004 Yad Vashem recognized Alexandre Glasberg as Righteous Among Nations.

Alexandre Glasberg was a relative of IDF Major General Yosef Geva (1924-2014), born Glasberg.

רוברט עמנואל ברונשוויג

Robert Emmanuel Brunschwig (1888-1944), rabbi, community leader and resistance member during World War 2, born in Altkirch, Alsace, France (Then part of Germany). Brunschwig studied at the Hildesheimer Rabbinal Seminary in Berlin, Germany, and, at the same time, he attended courses at the University of Berlin. His first appointment was that of military chaplain of the Saar region in western Germany, when it was occupied by France after World War I. He resigned from this position in 1920 when he was appointed rabbi of the "Etz Haim" orthodox congregation in Strasbourg. He held the position for twenty years during which time he organized a intensive and well regarded Talmud Torah directed by Salomon Speier, a pupil of Rabbi Salomon Breuer and in 1926, established a branch of the Yechouroun youth movement which had originally been founded by Samson Raphael Hirsch in Germany.

Yechouroun's members included many future leaders of the French Orthodox Jewish community including Samy Klein, Aron Wolf, Théo Klein (1913-2007), Antoinette Feuerwerker, Rose Warfman, Salomon Gluck, Josy Eisenberg, Benjamin Gross, Jacquot Grunewald, Henri Ackermann, Liliane Ackermann, André Neher, Gilles Bernheim and René Gutman.

From 1932 Brunschwig began to send students to the recently founded Yeshiva of Montreux in Switzerland. He was a member of the Agudat Yisrael movement and participated in its third assembly held in Marienbad, now in the Czech Republic, in 1937.

After the armistice in 1940, Rabbi Brunschwig again took up the duties of army chaplain in Vichy France. He went to Lyons where he became rabbi of a small congregation and took care of the needs of the city's Orthodox community and in particular of those who had fled from Paris and the north of France and were now living in many parts of the town. He became an active member of the Resistance movement and was frequently in danger of being arrested. In an effort to protect him, he was given a forged certificate of citizenship of the state of San Salvador. Nevertheless he, together with his wife, were arrested in May 1944. They were killed in Auschwitz within two weeks.

אנטואנט פוירוורקר

Antoinette (Antonia, Toni) Feuerwerker (born Toibe Rochel Gluck) (1912-2003), lawyer, educator and member of the French Resistance during WW II, born in Antwerp, Belgium, into a Jewish Hassidic family from Tarnow, Poland (then part of Austria-Hungary). The family moved to Zurich, Switzerland, and then settled in Strasbourg, France, in 1921. She attended the Lycée des Pontonniers in Strasbourg, and then studied law at the University of Strasbourg graduating in 1936. She moved to Paris, where she married Rabbi David Feuerwerker. In June 1940 the family left Paris and settled in Brive-la-Gaillarde. Along with her husband and sister Rose Warfman, she joined the Combat French Resistance Movement where she worked together with Edmond Michelet (1899-1970), a future minister of justice in early 1960s, and one of the first leaders of the French Resistance. Antoinette Feuerwerker was the only wife of a rabbi to join the French Resistance. While her husband managed to flee to Switzerland, she along with her daughter, the future historian Atara Marmor (born Betty Anne Feuerwerker) (1943-2003), was hidden in a Catholic convent and then by a French teacher in Lyon.

After WW II, she was a collaborator of her husband in Lyon and Neuilly-sur-Seine, France, before moving to Montreal, Canada, in 1966. In Montreal she was a teacher of law and economics at the French college. She immigrated to Israel in 2000 and died in Jerusalem.

סולומון גלוק

Solomon (Abraham Solomon) Gluck (1914-1944), physician and member of the French Resistance during WW II, born in Zurich, Switzerland, into a Jewish Hassidic family from Tarnow, Poland (then part of Austria-Hungary). The family settled in Strasbourg, France, in 1921. He attended high schools and then studied medicine at the University of Strasbourg, graduating in 1939. When WW II broke out in 1939, he returned to France from his internship in London and joined the French army. He was taken prisoner by the Germans, but was released in 1941. Despite being forbidden to practice due to the anti-Semitic policies of the Vichy regime, he worked as a physician for an orphanage in Broût-Vernet that was part of a network created by the Œuvre de secours aux enfants, a Jewish organization that was instrumental in rescuing Jewish children and providing health care to persecuted Jews. Gluck settled in in Brive-la-Gaillarde, where along with her wife Antoinette Feuerwerker and her sister Rose Warfman, he joined the Combat French Resistance Movement where he worked together with Edmond Michelet (1899-1970), a future minister of justice in early 1960s, and one of the first leaders of the French Resistance. He was arrested by the French fascist militia in Lyon in 1944. After being detained in a number of prisons, including Drancy camp, he was deported on May 11, 1944, to an unknown destination in either Lithuania or Estonia, where he was murdered.

אכילה נפתליס

Achille Naftalis (born Ichil Halevi Naftalis) (1909-1984), physician and community leader, born in Bacau, Romania, the seventh of nine siblings. Since the anti-Jewish policy of numerus clausus that limited the number of Jewish students at Romanian universities, he moved to France where he studied medicine at the University of Toulouse and then at Faculté de médecine de Paris graduating in 1936. He was drafted into the French army and became a military physician. He took part in the battles against the invading German army in May-June 1940. He was captured and detained as POW from June 1940 until February 1941. Because the anti-Semitic policy of the collaborationist regime of Vichy that cancellated his French nationality, he left Paris and until the end of the German occupation he lived in a village in the region of Versailles, where he joined the French Resistance.
After WW II he lived in Paris working as a specialist of occupational medicine for several international companies, including American Express, Time Inc., Guaranty Trust, and El Al Israel Airlines. In parallel, Naftalis served as administrator of the Synagogue des Tournelles and then President of the Adath Israel synagogue where he was in charge of its renovation and enlargement and the building of a mikveh. In 1978 he immigrated to Israel and lived in Ramat Gan.

Achile Naftalis was married to Hedwige Hendel Gluck (1913-1984), the sister of Rose Warfman (1916-2016), Antoinette Feuerwerker (1912-2003), and Solomon Gluck (1914-1944) and he was the brother-in-law of Rabbi David Feuerwerker (1912-1980).

ציריך
ציריך Zurich

עיר בצפון-שווייץ.


יהודים תועדו לראשונה בציריך במחצית השנייה של המאה ה-13. הם שילמו מסים לקיסר רודולף ה-1 לבית האבסבורג, והיו כפופים בחיי יום-יום לשלטונות העיר. באותה התקופה היו עסקי כספים עיסוקם העיקרי של יהודי המקום והם נתנו הלוואות בריבית בהיקף גדול.

בעקבות רדיפות "המגיפה השחורה" (1348) הועלו רבים על המוקד, רכושם הוחרם בידי העירייה, ומשקבל הקיסר את חלקו ברכוש היהודים, פטר את שלטונות העיר מאשמת הרצח.

הקהילה חדלה מלהתקיים, אולם בתחילת המאה ה-14 ישב בעיר היהודי משה מציריך, בעל "ספר מצוות קטן" (שנודע לימים בשם "סמ"ק ציריך").

היישוב היהודי בציריך התחדש, במחצית הראשונה של המאה ה-15 הוצאו נגדו שלושה צווי- גירוש, אך לא הקפידו על ביצועם, ויהודים המשיכו לחיות בעיר. ב-1634 הוצא להורג בציריך היהודי אהרן מלנגנאו, ואז גורשו יהודי ציריך סופית.

יהודים שבו והתיישבו בציריך רק עם האמנציפציה של יהודי שווייץ בשנת 1866. ומאז גדלה הקהילה במהירות.

בשנות ה-60 של המאה העשרים ישבו בציריך למעלה מ- 6,000 יהודים. קהילת ציריך נעשתה הגדולה בקהילות שווייץ, והמשרד הראשי של איגוד הקהילות הארצי השתכן בעיר.

ב-1970 היו בקהילה היהודית בציריך שלוש עדות - אורתודוקסית מתונה (1,485 חברים), אורתודוקסית (294 חברים) ו"אגודת-אחים" בעלת סגנון מזרח-אירופאי (165 חברים). כל עדה קיימה מוסדות ומנגנון משלה. בית הספר היהודי היומי היה משותף ולמדו בו יותר מ-145 תלמידים.

בשנת 1997 ישבו בציריך כ- 6,800 יהודים.

סטראזבור, שטרסבורג
סטראזבור

(בגרמנית שטראסבורג)

עיר בחבל אלזאס, מזרח-צרפת.


יהודים ישבו בעיר בימי מסע-הצלב השלישי (1189- 1192). הם גורשו וחזרו כעבור שנים אחדות. באמצע המאה ה-13 שילמה הקהילה את המס הגבוה ביותר בכל קהילות גרמניה. למרות מקרים רבים של המרות דת גדלה הקהילה בתמידות. יהודים רבים באו אליה ממקומות אחרים בגרמניה, ואחרי 1306 גם מצרפת.

עיקר פרנסת היהודים אז הייתה על הלוואות בריבית למוסדות נוצריים ולבני אצולה. בסוף 1348, בימי המגפה השחורה, כאשר העלילו על היהודים הרעלת בארות, ביקשה מועצת העיר להגן על הקהילה, אך העירונים בחרו מועצה חדשה עויינת ליהודים שהחליטה לשרוף את כולם, פרט למשתמדים. בשבת, 14 בפברואר 1349, הועלו 2,000 יהודים על המוקד. בקיץ אותה השנה, כאשר המגיפה הגיעה לשיאה, נשרפו גם רבים מן המשתמדים.

למרות האיסור על ישיבת יהודים בעיר במשך מאה שנה, נמצאו בה כעבור עשרים שנה כ-25 משפחות יהודיות. הם גורשו והמשיכו בעסקיהם בעיר מן הכפרים הסמוכים, תוך תשלום מסים גבוהים לשלטונות. אחדים, כדוגמת השתדלן יוסף יוסלמן בן גרשום מרוסהיים (במאה ה-16), הצליחו לקיים יחסים תקינים עם מועצת העירייה; בזכותו גם נמנעה הדפסה חוזרת של כתב הפלסתר של לותר בגנות היהודים.

בזמנו של לואי ה-14 עברה העיר לשלטון צרפת (1681) וחלה הקלה במצב היהודים. ניתנה להם רשות למצוא מקלט בעיר בעתות מלחמה; ולספקי צבא, דוגמת משה בלים והרץ בר, ניתנה רשות לישיבת ארעי בעיר. בשנת 1785 ביטלה הממשלה את המס-גולגולת שהכביד על היהודים, אבל העירייה לא מיהרה למלא אחר הוראות החוק, ולימים גם התנגדה פה אחד למתן זכויות-אזרח ליהודים. לאחר שנתקבלה באסיפה הלאומית ההחלטה בעניין זה, השתקעו בסטראזבור יהודים רבים.

שבעה מתוך 1,500 התושבים היהודים בעיר השתתפו ב"אסיפת הנכבדים" שכינס נאפוליון ב- 1806. הרב של סטראזבור, ר' יוסף דוד זינצהיים נעשה לרב ראשי של הקונסיסטוריה המרכזית.

בנוסף לבתי-כנסת פעלו בקהילה בית ספר מקצועי (מ-1825), מושב זקנים (מ-1853) וזמן מה גם בית מדרש לרבנים.

בתקופת השלטון הגרמני על האזור, שהחל בשנת 1871 ונמשך עד אחרי מלחמת העולם הראשונה (1919), היגרו יהודים רבים לצרפת, חזרו לעיר כששבה לשטח צרפת, והקהילה התאוששה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ב-1931 מנתה קרוב ל-8,500 נפש, יותר מ-%60 מתושבי העיר, יהודים רבים בעיר כבר היו ילידי צרפת.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסראזבור 10,000 יהודים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כבר בספטמבר 1939, פונו כל תושבי סטראזבור, והקהילה התפזרה על פני 50 יישובים מדרום לנהר לואר. עמדו לרשותם בתי-כנסת בערים פריגייה ולימוז'. בסטראזבור עצמה העלו הגרמנים באש אחד מבתי הכנסת.

יהודי סטראזבור השתתפו במאבק הצרפתים בנאצים. הקימו בתי-ספר חקלאיים במסגרת תנועת הצופים היהודיים, הפעילו מרפאות ומעונות ילדים, ארגנו בריחת יהודים לשווייץ או לארץ ישראל (דרך ספרד) והשתתפו ביחידות המחתרת.

הרבנים רניי הירשלר, רוברט ברונשוויג ואלי ציפור נאסרו בידי הגרמנים ונשלחו למחנות ההשמדה, ועמם עסקן תנועת הנוער ליאו כהן. הרבנים סאמי קליין ואהרון זולף נהרגו בפעולות מחתרת.


מ-10,000 התושבים היהודיים בסטראזבור ערב המלחמה, חזרו בתום הקרבות 8,000. אלף ניספו במחנות-ריכוז ואלף עברו למקומות אחרים.

ב- 1976 התגוררו בעיר כ- 12,000 יהודים, וכמספר הזה ב-1965. לפי מוצאם התפלגה אז הקהילה ל-8,000 יוצאי מחנות, אלפיים יוצאי צפון אפריקה, 1,200 מהגרים משאר מקומות באלזאס, 500 מהגרים ממרכז אירופה, והשאר ריבוי ילידי העיר. שיעור הילודה היה %7,5 ושיעור התמותה - %12; תוך חמש שנים (עד 1965) הגיע שיעור נישואי התערובת במקום לכדי %40. ועם זאת הייתה סטראזבור אחת הקהילות הפעילות ביותר באירופה שלאחר המלחמה, בעיקר בתחום החינוך היהודי (גן-ילדים, בית-ספר יומי, שתי פנימיות לתלמידי תיכון וסטודנטים) ובתחום התרבות (בטאון חודשי ותכנית רדיו שבועית). באוניברסיטת סטראזבור קיימת מחלקה למדעי היהדות בעבר עמד בראשה פרופ' אנדרי נהר.

האנטישמיות השורשית-ההיסטורית באלזאס הצמיחה ארגוני מחאה נגד החזרת רכוש יהודי ונגד הקמת בתי-כנסת על קרקע עירונית.

פריס
פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.

מנצ'סטר, אנגליה
מנצ'סטר Manchester

עיר תעשייה ונמל בצפון מערב אנגליה.


הקהילה היהודית במנצ'סטר קיימת משנת 1780. את בית-הכנסת הראשון הקימו האחים למון ויעקב נתן, שבאו לעיר מליברפול. אגודת-צדקה ראשונה נוסדה ב- 1804, והגישה סיוע חורף לנזקקים. קרע זמני בקהילה חל ב-1840 ופילוג של ממש ב-1856 הביא להקמת עדה רפורמית. כעבור שנתיים חנכו האורתודוקסים את בית-הכנסת הגדול (קיים עד היום). בשנים 1805-1798 ישב בעיר נתן מאיר רוטשילד ועסק ביצוא מוצרי כותנה.

במחצית השנייה של המאה ה-19 הגיעו למנצ'סטר סוחרים יהודים ממרכז-אירופה, פליטים מהפיכות 1848, מהגרים מרומניה ובשנות השבעים למאה ה- 19 גם צעירים מרוסיה שנמלטו משירות בצבא הצאר. באותו הזמן הגיעו למנצ'סטר קבוצות קטנות של יהודים מארצות צפון- אפריקה ומהמזרח התיכון, והם הניחו את היסוד לקהילות הספרדיות בדרום-העיר. בשנים 1881- 1914 באה ההגירה מרוסיה ופולין.

ראשוני היהודים במנצ'סטר עסקו בייצור מעילי גשם. ה"פולנים" המשיכו במקצועות המסורתיים - חייטות וכובענות, אך היו ביניהם גם רוכלים וסוחרים זעירים. בית-ספר יהודי ראשון נפתח ב-1842 וב-1904 למדו במוסדות יהודיים 2,300 ילדים. ב-1867 הוקם "ועד נאמנים" כמתכונת הוועד הלונדוני. והוקם גם בית-חולים יהודי.

במנצ'סטר חי ופעל בשנים 1916-1904 חיים וייצמן וממנה יצאו אישים בולטים בציונות ובציבור היהודי האנגלי דוגמת הלורד סיימון מארקס, הארי סאקר, ליאון סיימון וישראל ורבקה זיו. לא מעטים, דוגמת נתן ושרה לאסקי, שימשו כראשי עיריית מנצ'סטר ועיריית סאלפורד הסמוכה. כמה מאנשי ה"לייבור" בפארלאמנט הבריטי היו יהודים ממנצ'סטר, בעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה (1945), ובתוכם הארולד ולסלי ליוור ופראנק אלאון. הסופר לואי גולדינג היה בן מנצ'סטר ותיאר את העיר בספריו.

ב-1969 התגוררו במנצ'סטר רבתי 31,500 יהודים, הקהילה הייתה השנייה בגודלה באנגליה. בוועד הקהילה, המשותף גם לסאלפורד, מאורגנים 68 בתי-כנסת בית חולים ומוסדות למיניהם.

בשנת 1997 חיו במנצ'סטר 30,000 יהודים, והקהילה הייתה עדיין השנייה בגודלה באנגליה.